הצעת חוק לדיון מוקדם

(מספר פנימי: 551837) הכנסת התשע-עשרה יוזמים: חברי הכנסת מירי רגב דוד רותם דב חנין כלפה זבולון דוד אזולאי יעקב אשר עדי קול פ/2511/19 הצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר (תיקון – הודאה בביצוע עבירה), התשע"ד–2014 דברי הסבר תכליתה של הצעת חוק זו היא עידוד והגברת האפשרות לשחרור על-תנאי ממאסר לאסירים שראויים לכך, ובכך לתרום לשילובם ושיקומם בקהילה ולמנוע עבירות נוספות. תכליות אלו הן תכליות היסוד של הליך השחרור המוקדם אשר קיבלו ביטוי בחקיקה ובפסיקה (ראו למשל: סעיפים 3 ו-9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א–2001; בג"ץ 4681/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים – גוש צפון, פ"ד נא(4) 679, 684 (1997)). בשיטות משפט רבות מקובל לראות בשחרור על-תנאי ממאסר ככלי בעל תכלית כפולה. מחד גיסא, הוא מאפשר לאסירים משוחררים על-תנאי לצמצם את מכאובי הכליאה ונזקיה. מאידך גיסא, יש בו כדי לסלול את הדרך להשתלבותם המפוקחת חזרה בקהילה ובד בבד להגן על שלום הציבור (Petersilia, 2003) (ראו: Recommendation Rec (2003) 22 of the Committee of Ministers of member states on conditional release (parole) Adopted by Committee of Ministers on 24 September 2003). בהחלטות ועדת השחרורים בישראל השתרשה הפרקטיקה שלעיתים לפני להליך שיקומו של אסיר בבית הכלא עליו להודות בעבירה בה הורשע, הן כתנאי לקבלת טיפול ושילוב במסגרות שיקום בבית הכלא, הן כתנאי לקבלת תכנית שיקום בקהילה מטעם הרשות לשיקום האסיר ואף כתנאי לקבלת שחרור על-תנאי ממאסר – דרישה אשר לא אחת מונעת מאסירים המעוניינים בשיקום ובטיפול שככלל התנהגו כראוי במהלך מאסרם ואשר היו ראויים לשחרור על-תנאי אלמלא הכחישו את ביצוע העבירה המיוחסת להם. דרישת ההודאה בביצוע עבירה לצורך שחרור על-תנאי ממאסר ושיקום אסירים מעלה קשיים לא מבוטלים: ראשית, היעדר יכולת לברר את כנות קבלת האחריות של האסיר. לעיתים ההודאה נאמרת על ידי מי מהאסירים כמס שפתיים ואך לשם קבלת השחרור המוקדם. לעיתים ההכחשה אינה נובעת מחוסר קבלת אחריות על ידי האסיר אלא מסיבות חיצוניות – משפחתיות או מחשש מפני מעמדו של האסיר בקרב אוכלוסיית האסירים. שנית, דרישה זו אף סותרת הכרה, המתחייבת ממהותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, לפיה ייתכן שיצאה שגגה תחת ידי מערכת אכיפת החוק ובתי המשפט ואסיר הורשע הרשעת שווא בגינה ריצה עונש מאסר על לא עוול בכפו. על כן ראוי שתעמוד לו הזכות להמשיך ולטעון לחפותו. שלישית, הגם שבמחקרים מדעיים מטה-אנליטיים לא נמצא קשר קונקלוסיבי ישיר ומוכח בין הודאת אסיר בביצוע העבירה בה הורשע למידת מסוכנותו לציבור (Hanson, Morton-Bourgon, 2004), ועל אף שאין בנמצא הוכחה מדעית מובהקת לכך שככלל לצורך טיפול ושיקום אסירים נדרשת הודאתם כאמור (Marshall, 2001ׂׂ), הרי שכפי שצוין, בפועל-תנאי מקדים לכניסה להליך שיקומי בבית הסוהר, לקבלת תכנית שיקום בקהילה מטעם הרשות לשיקום האסיר וממילא לשחרור על-תנאי מאסר הוא הודאת האסיר בעבירה בה הורשע ולעיתים זו מלווה בצורך להבעת חרטה וקבלת אחריות מפורשת לביצועה. זאת ועוד, מחקרים אמפיריים מלמדים כי אסירים המכחישים את ביצוע העבירה שבה הורשעו ואשר בגינה הם מרצים את עונש המאסר מדורגים ברמת מסוכנות גבוהה בהרבה מרמת מסוכנותם האמיתית (Hood et al, 2002; Nunes, 2007; לסקירה מקיפה ראו: Medwed, 2008). מציאות זו מובילה למצב לא ראוי לפיו אסירים רבים מרצים עד תום את תקופת מאסרם בלי שעברו הליך טיפול ושיקום, אינם זוכים לשחרור על-תנאי למרות שהיו ראויים לכך ועשויים לסכן את שלום הציבור בניגוד לתכלית החוק. בהקשר לכך, מומחים מתחומי הערכת המסוכנות וכאלו העוסקים בטיפול ושיקום אסירים בישראל, הוכיחו בעבודתם לאורך השנים כי ניתן לטפל באסירים מורשעים ובייחוד עברייני מין מכחישים בטכניקה המתמקדת בגורמים קרימינוגניים אשר מתייחסת לעניין ההכחשה/ההודאה כמשתנה שאינו תלוי בהצלחת הטיפול. כאמור, היעדר התחשבות בשאלת הודאת האסיר בשלב השחרור המוקדם בישראל, כשלעצמה, נלמדת גם מהמשפט המשווה. כך למשל, באנגליה נקבע לא אחת בפסיקת בתי המשפט כי הכחשת אסיר כשלעצמה ולבדה לא תעמוד לו לרועץ בעת דיון בשאלת שחרורו על-תנאי ממאסר ו/או בקבלת טיפול ושיקום במאסר או בקהילה (ראו: R v Home Secretary, ex p Zulfikar [1996] COD 256; R v Home Secretary, ex p Lillycrop, [1996]; R v Parole Board and the Home Secretary, ex p Oyston [ 2000]). אף בבית המשפט העליון נשמעה הסתייגות מעצם דרישת תנאי זה לצורך טיפול ושיקום באסירים בבתי הסוהר (ראו למשל לעניין זה בג"צ 6067/11 הפרקליט הצבאי הראשי נ' הוועדה הצבאית לעיון בעונש (פורסם ביום 2.2.2012) בו ציין השופט רובינשטיין כי "ואמנם לעניין זה שאלה גדולה היא אם התכחשות מצדיקה כי לא ייערך הליך טיפולי למכחיש. כשלעצמי מסופקני מאוד בכך... ואולם, מסוכנות אינה שוללת על פניה, ואולי אדרבה, קיום תכנית טיפולית. נזדמן לי מספר פעמים להביע דעתי, "שאין לנעול דלת טיפול גם בפני מכחישים"... קרי, כי עמדת המערכת ראויה לבחינה מקצועית מחודשת. ניתן להבין מנין גישה נובעת, אך יתכנו מן הסתם גם מקרים לא מעטים שבהם עברייני מין מכחישים את העבירות מטעמים חברתיים ומטעמי בושה. מניסיוני בביקורים רבים בבתי סוהר למדתי, כי המבקר ייטיב אם יימנע משאול את האסירים בתאים אליהם הוא נכנס על מה נשפטו, ועדיף כי יגביל עצמו לשאלות על-תנאי המאסר וכדומה ומסביב לאלה. זאת – שכן אסירים השפוטים בעבירות מין בושים לומר את הדבר בנוכחות חבריהם לתא, אף שניתן להניח כי אינו נסתר מעיניהם של הללו". הוסיף עוד עליו השופט מלצר (בפסקה 79 לפסק דינו): "עם זאת יש לציין שוב כי העובדה שעבריין מין ממשיך להכחיש את המעשים שבהם הורשע – אין משמעה, כשלעצמה, כי סגורה בפניו הדרך לשחרור מוקדם ממאסר. דרך התנהלותו של עבריין המין המכחיש תוכל אף היא ללמד לעתים כי חרף הכחשתו הוא בכל זאת "ראוי לשחרור", כאמור בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, הכל, כמובן, על רקע מכלול השיקולים הנוגעים לעניינו..." אשר על כן, מוצע לתקן את סעיף 9(8)(ג) לחוק הנוגע לחוות דעת הרשות לשיקום האסיר, כך שהכחשת אסיר לגבי ביצוע העבירה שבגינה הורשע לא תהווה שיקול לעניין אי התאמתו לשיקום ויתאפשר לו לקבל טיפול ושיקום כנדרש במקרה המתאים. כמו כן, מוצע להוסיף את פסקה (11) הנוגעת לשיקולי הוועדה בהתאם לסעיף 9 לחוק ולקבוע כי במניין שיקולי ועדת השחרורים לעניין שחרור על-תנאי של אסיר לא תבוא הכחשת אסיר את ביצוע העבירה, כשלעצמה, כשיקול במניין שיקוליה לעניין שחרורו על-תנאי. --------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום ד' בסיוון התשע"ד – 2.6.14 תיקון סעיף 9 בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א–2001, בסעיף 9 – בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א–2001, בסעיף 9 – (1) בפסקה (8)(ג), אחרי "מתאים לשיקום;" יבוא "ואולם, הכחשת האסיר את ביצוע העבירה בה הורשע, כשלעצמה, לא תהווה שיקול לעניין זה;" (1) בפסקה (8)(ג), אחרי "מתאים לשיקום;" יבוא "ואולם, הכחשת האסיר את ביצוע העבירה בה הורשע, כשלעצמה, לא תהווה שיקול לעניין זה;" (2) אחרי פסקה (10) יבוא: (2) אחרי פסקה (10) יבוא: "(11) על אף האמור בסעיף זה, הכחשת האסיר את ביצוע העבירה בה הורשע, כשלעצמה, לא תהווה שיקול לשחרורו על-תנאי."