הצעת חוק לדיון מוקדם
מספר פנימי: 2201628
הכנסת העשרים וחמש
יוזמים: חברי הכנסת צביקה פוגל
ניסים ואטורי
נעמה לזימי
סימון דוידסון
אריאל קלנר
אלמוג כהן
יצחק קרויזר
מיכאל מרדכי ביטון
טלי גוטליב
אוריאל בוסו
משה גפני
אושר שקלים
לימור סון הר מלך
בועז ביסמוט
דני דנון
צגה מלקו
אלי דלל
ינון אזולאי
משה סעדה
משה פסל
______________________________________________
פ/3779/25
הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון – הרחבת הזכאות ליתומים שמלאו להם 21 שנים), התשפ"ג–2023
דברי הסבר
הצעת חוק זאת באה לתקן ולרפא עוולות הקיימות מזה שנים בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י–1950 (להלן – החוק), לקבוע שהיתום יזכה להכרה גם לאחר שמלאו לו 21 שנים, ולהרחיב את הזכאות להטבות לילדיהם היתומים של גיבורים שחירפו נפשם למען מדינת ישראל.
אם נדבק במטרתו האמיתית של החוק, כפי שהיא משתקפת בלשון הצעת החוק הראשונה אשר על בסיסה נחקק בסופו של דבר חוק זה, אזי שחוק זה בא "לעזור למשפחות חיילי צבא ההגנה לישראל שנפלו במלחמת השחרור להיקלט במערכת חייה הכלכליים של המדינה, לאחר שראש משפחתם נפל. עזרה זאת ניתנת בשתי דרכים: על ידי תשלום תגמולים חודשיים ועל ידי שיקום, כלומר יצירת מקור פרנסה קבוע".
לשונו הנוכחית של החוק חוטאת לשתי דרכים אלו בהקשרם של יתומי הנספים ואינה ממלאת אחר מטרתו. כך, ישנה בחוק הגבלה על מיהו בכלל יתום, תוך הבחנה מלאכותית בכניסה למעגל היתמות על בסיס גילו של היתום, תוך יצירת איפה ואיפה בין בני המשפחה של חיילי צבא ההגנה לישראל.
זאת ועוד, תחת לשון החוק הנוכחית יתומי הנספים אינם מקבלים כלל תגמול חודשי (אותו מקור פרנסה קבוע אליו כיוון המחוקק כחלק מאותה עזרה לבני המשפחה) שנועד לעזור להם להיקלט במערכת החיים הכלכליים במדינה ולסייע להם בפיצוי על אובדנם ועל גדיעת היד הכלכלית במות אבי המשפחה. לשון החוק הנוכחית אינה מקנה ליתומים שיקום כולל המקביל בהיקפו לזה שלו זכאים בני משפחה אחרים, כגון אלמנותיהם והוריהם של חללי צה"ל.
אף אחד אינו בוחר להשתייך למשפחת השכול, ואולם משנכפה הדבר על אדם על ידי מדינת ישראל, ששלחה את החלל בפקודה לשדה הקרב או לכל שירות אחר הכלול בפקודות צה"ל, אזי ראוי שהוא יוכר כיתום מהמועד שהשכול פקד את ביתו ולא יוכר רק אם השכול היכה במשפחתו קודם שמלאו לו 21 שנים.
תיקון החוק והסרת ההגבלה על גיל היתמות מתקנים את אותו עוול נוראי, עוול אשר פעמים רבות קורע משפחות שבנוסף לאובדנם הנוראי מוצאות עצמן בסיטואציה הזויה בה חלק מהאחים, שכולם ילדים לאותו הורה נספה, נחשבים בעיני החוק כילדיו של הנספה בעוד שאחיהם ואחיותיהם אינם נחשבים כאלו מחמת גילם העולה על 21 שנים בנפול הוריהם. יודגש - הבגירים הם אלו שבסופו של דבר מחזקים ומחזיקים את התא המשפחתי ביום קרות האסון, האחים הקטנים, האמא, הסבא והסבתא נתמכים באופן מלא על ידי היתומים הבגירים, הם הופכים להיות ביום בהיר, "עמוד השדרה" של המשפחה; מדינת ישראל לא רק שלא מעניקה את התמיכה הראויה למי שעומד במרכז התמיכה של האסון, מדינת ישראל לא מכירה בבן הבגיר כחלק בלתי נפרד מהמשפחה ומעמיקה קרע שרק הולך ומחמיר ברבות השנים.
אין חולק שמטרת החוק הינה להיטיב עם בני המשפחות של הנספים ולפצותם, עד כמה שניתן (אם בכלל), על אובדנם הנורא ועל חסרונו המתמיד של ההורה. כמבואר לעיל, בדברי ההסבר של הצעת החוק הראשונה דיברו על יצירת מקור פרנסה קבוע לבני המשפחה ועל היקלטות במערכת החיים הכלכלית במדינה. נוסחו הנוכחי של החוק והגבלת ההטבות המוקנות בחוק רק למי שאיבד את הורהו לפני גיל 21 מאיינת ומרוקנת מכל ערך את הרעיון המונח בבסיס ההטבה ואת פיצוי היתום על אובדנו ומחסורו בשל נפילת הורהו.
החוק נחקק בסמוך לקום המדינה, בתקופה בה הלך הרוחות היה אחר, צעיר בן 21 נחשב לאדם בוגר ועצמאי, כזה שבגיל 21 כבר היה בעל משלח יד, היה נשוי ולעיתים אף בעל דירת מגורים. ראוי לציין כי היחס לילד בתקופה בה החוק חוקק, הייתה "כנספח" ולא כישות עצמאית וע"כ היתום לא הוגדר כלל כישות עצמאית, כי אם סמוך לשולחנו של אחר, ללא כל התייחסות לעצם היותו חלק בלתי נפרד ממשפחת השכול.
זאת אינה המציאות בת ימינו. החוק מתעלם מהעובדה כי יתמות מהורה הינה חסר מתמשך אשר אינו נגדע עם הגעת הילד לגיל 21 אלא מדובר בחסך מתמשך, אשר לאור המציאות בה שגרת החיים מתחילה מאוחר יותר מתעצמת ומתחזקת דווקא לאחר גיל 21 ובשעה שאותו צעיר מנסה להתחיל את חייו, ללמוד באוניברסיטה, לרכוש דירה למגורים, להתחיל עסק עצמאי וכיוצ"ב.
אכן יש משמעות חשובה ביותר למטרת החוק שהיא שילוב בני משפחת השכול חזרה במעגל העבודה, ואולם היתומים הם הצעירים ב"חבורת" השכול שנוצרה והם אלו שיש להם את הדרך הארוכה ביותר להתמודדות היומיומית, הקמת משפחה בהמשך החיים ולכן תמיכה ע"י מתן גמלה חודשית היא הכרחית.
אין כל ספק כי חסרונו של הורה הינו חסרון נמשך הן בהיבט הנפשי והן בהיבט הכלכלי וקביעת יתמותו של ילד לצורך מתן הטבות לפי החוק על בסיס גילו של הילד במועד נפילתו של ההורה פוגעת במטרת החוק ועושה עוול נוראי לאותם ילדים ששכלו את הוריהם ומכאן נדרש תיקון החוק בהיבט זה.
למן המקורות כרוכים יתומים ואלמנות זה בזה. כך, בספר שמות, פרק כ"ב, פסוק כ"א נכתב: "כל אלמנה ויתום לא תענון". משחר הימים ברי וידוע כי אובדנם של האלמנות והילדים זהה, האלמנה איבדה את בעלה ואילו הילדים איבדו את אביהם.
אלא שבנוסח החוק כיום קיימת הפרדה ברורה בין הזכויות המוקנות לאלמנות לבין הזכויות המוקנות לילדי הנספים, כאשר למרבה הצער, דווקא החוק שבא להיטיב עם בני המשפחה בשל אובדנם עושה איפה ואיפה בין האלמנות ליתומים ומקנה לאלמנות הטבות רבות אשר נגרעו מהיתומים ללא כל הצדקה.
מטרת ההטבות שבחוק הינה שיקומם של בני משפחתו של הנספה (בדרך של פיצוי כספי שוטף) על האובדן הנורא, על היעדר התמיכה הכלכלית והנפשית, ועל חסרונה של יד מכוונת. על אחת כמה וכמה שנכון הדבר עת עסקינן בילדיו של הנספה שאיבדו הורה. מצב הדברים הנוכחי בחוק מביא לכך שחלק מילדי הנספים, ילדיהם של חיילים שהקריבו את חייהם להגנה על המדינה, ודווקא אלו שזקוקים יותר מכל לאותן הטבות בשל האובדן הנוראי, אינם זכאים לאותן ההטבות שבחוק.
השוואת הזכויות וההטבות המוקנות לילדי הנספים לזכויות המוקנות לאלמנות נדרש עובדתית וראוי מוסרית וערכית שכן אובדנם של הילדים אינו פחות מאובדנה של האלמנה (ולעיתים אף עולה עליו). אין מקום ואין הצדקה לשלילת או הגבלת ההטבות המגיעות לילדי הנספים רק בשל היותם ילדים ולא בני זוג.
לשון החוק המפלה בין בני המשפחה (מעניקה לחלקם שיקום כלכלי ומונעת כזה מחלקם האחר) שמה את מעמדם של ילדי הנספים בדרגה פחותה מזאת של שאר בני המשפחה השכולה ועל כן אין היא יכולה להתקיים. כאשר יתום (שהורהו נספה כאשר קיים פקודה רשמית של מדינת ישראל), זקוק לתמיכה ולעזרה ממשית של המדינה, הוא מוצא עצמו ניצב בפני שוקת שבורה.
--------------------------------
הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
ו' באב התשפ"ג (24.07.2023)
הוספת סעיף 9א 1. בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י–1950, אחרי סעיף 9 יבוא: בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י–1950, אחרי סעיף 9 יבוא: בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י–1950, אחרי סעיף 9 יבוא: בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י–1950, אחרי סעיף 9 יבוא: בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י–1950, אחרי סעיף 9 יבוא:
"תגמולים והטבות ליתומים שמלאו להם 21 שנים "תגמולים והטבות ליתומים שמלאו להם 21 שנים "תגמולים והטבות ליתומים שמלאו להם 21 שנים 9א. (א) על אף הוראות חוק זה, יתום שמלאו לו 21 שנים זכאי למשך כל ימי חייו לתגמול חודשי בשיעור הדרגה הקובעת כהגדרתה בסעיף 8(א), ולהטבות הניתנות לפי כל דין לאלמנה שאין יתום סמוך על שולחנה, למעט הטבה לפי סעיף 15ח, ובלבד שלא יהא זכאי לכפל הטבות;
(ב) הוראות סעיף 8א יחולו גם לגבי יתום, בשינויים המחויבים, והוראות סעיף 8ב יחולו גם לגבי יתום שמלאו לו 18 שנים, על אף האמור באותו סעיף.
(ג) הוראות סעיף זה יחולו גם על יתום שמלאו לו 21 שנים ביום שהתייתם."