הצעת חוק לדיון מוקדם

מספר פנימי: 550561 הכנסת התשע-עשרה יוזמות: חברות הכנסת עליזה לביא מיכל רוזין שולי מועלם רפאלי רות קלדרון פ/2827/19 הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (פיצוי ללא הוכחת נזק לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית), התשע"ה–2014 דברי הסבר נפגעות ונפגעי תקיפה מינית צריכים לעבור דרך ייסורים כפולה ומכופלת כדי לממש את זכותם לפיצויים במשפט האזרחי. כיום, קיומה של הרשעה פלילית בביצוע עבירת מין, אינה מקימה חזקה לקיום נזק בר פיצוי לנפגעי עבירות מין. הנחת היסוד המשפטית הרווחת כיום היא, כי נטל הראיה לקיום נזק הנובע מעבירת המין מוטל על כתפי קורבן העבירה. כדי להוכיח את גובה הנזק, נדרש נפגע עבירת מין לוותר על סודיות רפואית ולאפשר לפוגע לעיין בכל תיקיו הפסיכולוגים והרפואיים, ביומניו הפרטיים, הוא נדרש לענות על שאלונים פולשניים, נדרש לעבור בדיקות פסיכיאטריות פולשניות בידי מומחה מטעמו, מטעם הפוגע ואף מטעם בית המשפט. על מנת להוכיח כי נגרם לו נזק, מחייב בית המשפט את קורבן העבירה למסור עדות בנוכחות הפוגע ולהיחקר בידי בא כוח הפוגע, גם אם בהליך הפלילי נחסך ממנו הדבר במסגרת עסקת טיעון. על אף שקורבן עבירת המין עבר במסגרת ההליך הפלילי אבחון של ממדי הנזק במסגרת "תסקיר קורבן עבירה", באמצעות גורמי מקצוע מטעם המדינה, מסמך מהותי זה חסר כל משקל במסגרת תביעת הנזיקין של נפגע העבירה והוא נאלץ להוכיח מחדש כי עבירת המין שהוכחה, גרמה לו לנזק, הגם שברור ונהיר שעבירות מין גורמות לנזק שאינו ישוער. במקרה בו קיימת הרשעה במעשה העבירה, דומה כי אין צורך להטיל על נפגעי תקיפה מינית לשוב ולשחזר את הטראומה שוב ושוב, כדי לקבל פיצוי. מקרה כזה הוא מקרה בו אין צורך בראייה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו עולים מעצם מעשה העבירה. הפסיקה התבטאה לא אחת על אודות החומרה שבתקיפה המינית, לדוגמה נביא את דבריו של כב' השופט מ' חשין (כתוארו דאז) בע"א 115/00 אריק (מוריס) טייב נ. מדינת ישראל (פורסם בנבו): "עשה הפוצע נפש, רומס כבוד, דורס בגסות רצון חופשי – שאישה תישא בנשמתה את הזיכרון הנורא עד-כלות." מחקרים אף העלו כי נפגעי תקיפה מינית מפתחים תסמיני פוסט-טראומה חמורים בהרבה מאלה שמפתחים נפגעי טראומות אחרות. ברור כי נפגעים אלה זכאים לפיצוי בגין נזק לא ממוני, כמו גם לליווי נפשי לכל ימי חייהם. גם בתורת ישראל נאמר כי מי שבועל אישה שלא בהסכמתה חייב לשלם סכום של חמישים כסף, שהיה סכום גבוה באותם ימים, מעבר להערכת הנזק שכולל את כל הוצאות שיקומה וריפויה (דברים כב, כח-כט, משנה כתובות ג, ז תלמוד בבלי כתובות מ ע"ב). במקום אחר (דברים כב, יט) קובעת התורה את הקנס הכבד ביותר על מי שפגע בכבודה של אישה בהקשר מיני. עוד יש לציין שתורת ישראל מכירה בכך שהאונס הוא נזק בלתי הפיך ולכן היא מחייבת את האנס לדאוג לשלומה של הנאנסת עד יומו האחרון ובלשון התורה: "לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו:" (שם) במקרים מסוימים של אונס משווה תורת ישראל את האונס לרצח: "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כב, כו). הסכום שניתן לפסוק ללא הוכחת נזק נשען על המודל המוצע בעבודתו של פרופ' ירון זליכה, ואשר על פיו הוצע מינימום פיצוי הולם, וכן מקדמי הכפלה בגין כל גורם אשר עלול עפ"י הסטטיסטיקה להחמיר את הנזק. גורמי החמרת הנזק נקבעו בידי צוות מומחיות מתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה מהמובילות בתחום האבחון והטיפול בקורבנות עבירות מין: ד"ר צביה זליגמן, ד"ר אלה בלאו וד"ר יעל קולסקי. התשתית המשפטית לאומדני הפיצויים בוצעה בידי עו"ד רוני אלוני סדובניק, יועצת ראש לשכת עורכי הדין למעמד האישה, ד"ר יפעת ביטון, מומחית לדיני נזיקין ועו"ד ורד פרי, יושבת ראש הוועדה למעמד האישה בלשכת עורכי הדין. עבודת הצוות התאפשרה אודות לפורום הנזיקין בלשכת עורכי הדין בראשות עו"ד דוד אור-חן ורבני צוהר. כדי להקל את הדרך לפיצוי, במקום בו קיימת הרשעה, ומעצם קיומו של המעשה, ברור קיומו של נזק, ראוי לאפשר לבית המשפט לפסוק פיצוי שלא בדרך אשר תחמיר את מצבם של התובעים, ותסכל את האפשרות לקבל פיצוי הולם לנזקם. אין כמובן באמור בהצעה זו כדי להוות מכשול לנפגעת שמעוניינת בכך להוכיח נזקים גבוהים יותר. --------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום ג' בחשוון התשע"ה – 27.10.14 הוספת סעיף 88א 1. בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אחרי סעיף 88 יבוא: בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אחרי סעיף 88 יבוא: בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אחרי סעיף 88 יבוא: "פיצוי ללא הוכחת נזק לנפגעי תקיפה מינית 88א. בתביעה לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד–1984, או שהממצאים והמסקנות בה הן לפי סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א–1971, אשר באה בעקבות הרשעה בעבירה לפי סעיפים 345 עד 348, 351 או 368ג לחוק העונשין, התשל"ז–1977, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי שלא יעלה על 1,500,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק."