קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 7), התשע"ה–2015 [מס' מ/918; "דברי הכנסת", חוב' ט', עמ' ; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר טלי פלוסקוב: רבותי, אנחנו עוברים לסעיף הבא: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 7), התשע"ה–2015. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סמוֹלנסקי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): סלומינסקי. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): - - - לא שמאל. מי זה השמאל? היו"ר טלי פלוסקוב: סלומינסקי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): "סְלום" זה מלשון שלום. אנחנו נביא את השלום. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): או שלום או שמאל. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אתה צודק, זה או שלום או שמאל. בזה אתה צודק. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גברתי היושבת-ראש, השרים, חברי חברי הכנסת, החוק שאנחנו מדברים עליו הוא על תיעוד חקירה של חשודים, כאשר על-פי החוק – ואני מדבר רק על המשטרה, שלא יהיה לנו בלבול, לא על השב"כ – המשטרה, שחוקרת, החל בעבירות חמורות, עשר שנים ומעלה, חייבת לתעד את החקירה, מה שנקרא במצלמה, בווידיאו. אבל אם הנושא הוא נושא ביטחוני, בחקירה של אנשים על רקע ביטחוני יש פטור מהתיעוד. אני אומר לכם בגלוי, יש סיבות, אדוני – יש סיבות טובות למה כן צריך לתעד, והן: א. שאם יש איזה הווה אמינא לאחד החוקרים, אולי קצת לסטות ממה שמותר, אז ברגע שיש תיעוד, הוא ידע ולא יעשה את זה; ב. יש הרבה מאוד - - - קריאה: - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני מסביר למה צריך - - - עיסאווי פריג' (מרצ): תחזור על הנימוק. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): זה הנימוק שכל האגף הזה אומר אותו כל הזמן. ב. אם באמת – אני אומר למה כן לתעד, אני מסביר; לא למה לא. אני אומר, יש שתי סיבות. אילן גילאון (מרצ): - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): הבנתי שידידי לא מבין, כי במקום להגיד לי מברוכ - - - עיסאווי פריג' (מרצ): - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני יודע, בסדר, שכן, אין מה לעשות. היו"ר טלי פלוסקוב: חברי הכנסת, יש זמן להסתייגויות, בואו לא נפריע לו להציג לנו את ההצעה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בכל אופן, סיבה אחת למה כן לתעד היא שבאמת, אם יש איזה חוקר שמתוך התלהבות או משהו, והוא רוצה להוציא, יכול קצת לסטות – ברגע שהוא יודע שמתעדים, הוא יישאר בגבולות המותר. סיבה שנייה, בהרבה מאוד מקרים אחרי ההודאה באים הפרקליטים של אותו חשוד ביטחוני ואומרים: היה בכפייה – איך אומרים – הפעילו עליו לחצים וכו'. ברגע שהכול מתועד, הטענה הזאת לא קיימת. לכן אני אומר שיש שתי סיבות – יש אולי עוד, אבל יש שתי סיבות מרכזיות למה באמת כן צריך לתעד. מצד שני, יש כמה סיבות טובות למה לא לתעד, ואני אגיד שתיים מהן, כדי שיהיה איזון. סיבה אחת היא שבחקירות מהסוג הזה, כשאנשי הביטחון חוקרים, והמשטרה, יש טכניקות, וככל שהצד השני ילמד את כל הטכניקות ויעביר את זה הלאה – כי הרי ברגע שתהיה קלטת, אתה צריך למסור את זה בסופו של דבר לסנגור של הנאשם הביטחוני, ולומדים – מתוך הקלטת הזאת יהיה אפשר ללמוד את כל התרגילים שעושים – שהם בהיתר – פסיכולוגיים וכו', ולהעביר לדור הבא של המפגעים איך להתחסן מזה. זה דבר אחד. דבר שני, שהוא גם כן חשוב, זה שתוך כדי חקירה – ומדובר על חשודים – מצליחים להוציא מהם שמות של אותם אלה שקשורים לרשת, אותם אלה שמתכננים פיגוע, כי אנחנו כאן רוצים לחסום פיגועים. כל המערכת הזאת, וזה עיקר החקירה, כדי למנוע. ברגע שאין תיעוד, האיש מוציא את זה, וגם אם זה כתוב, אחר כך הוא יגיד: כתבו, שכתבו, לא אני. ברגע שזה מתועד, הוא לא יכול לבוא אחר כך ולספר: כפו עלי ולכן סיפרתי דברים. הנה, רואים אותך, שאתה מספר שיש רשת, ואלה רוצים לחבל – אז מאחר שזה כך, הוא לא ידבר, ואז יכול להיות פיגוע, יכולים להיות הרבה דברים. אילן גילאון (מרצ): - - - חקירה עכשיו. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): חבר'ה, אמרתי: יש צדדים לפה, צדדים לפה. מאחר שבאמת הנושא הזה הוא נושא מאוד מרכזי ומאוד חשוב – משני הצדדים; מצד אחד יכולה להיות פגיעה בזכויות הפרט, מצד שני יכולה להיות פגיעה בנושא המדינה – צריכים לבדוק את זה, צריכים לחשוב. נכנס שר חדש ואומר: רבותי, אני, השר לביטחון פנים, נכנסתי עכשיו, רוצה ללמוד את כל החומר, תנו לי תשעה חודשים ללמוד את החומר הזה. אז מה, אנחנו נבוא ונגיד לו "לא, אדוני"? אז אומרים לו: אדוני, בבקשה, קח תשעה חודשים, תלמד את החומר. רויטל סויד (המחנה הציוני): אדוני, כמה חודשים? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): תכף. אני אענה. אני אענה. אני אענה. רויטל סויד (המחנה הציוני): לא תשעה, הצבענו על שנה וחצי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): הרי את יודעת שהתחלתי – בהתחלה – עם חצי שנה, אולי 90 יום. הוא מבקש: תנו לי ללמוד. אנחנו יודעים שמעבר לזה, מהצד השני, יש ועדת צ'חנובר, שדנה בשב"כ, ודנה גם בנושא הזה, כי לשב"כ יש פטור מתיעוד, והיא דנה בזה, ואני מניח שבתוך חודשיים-שלושה יהיו מסקנות, וחלק מהן, אני יודע שיכול להיות שהן ייתנו איזה פתרון. כי הרי פה אנחנו רוצים – יש מצד אחד, כמו שאמרתי, סיבות למה כן, למה לא – צריך למצוא משהו, שייתנו תשובה לשני הדברים. לדוגמה, יכול להיות פתרון אחד, שלא עליו מדובר, שהתיעוד הזה יהיה שמור אצל השופט; לא יימסר לסנגוריה, השופט יראה, יוכל להסתכל. רויטל סויד (המחנה הציוני): אלה ההצעות שאנחנו העלינו, אדוני היושב-ראש. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): רויטל, אני אמרתי שלא? רויטל סויד (המחנה הציוני): אתה לא הצעת תשעה חודשים - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אמרתי – שנייה. רויטל סויד (המחנה הציוני): שנה וחצי בסופו של דבר סוכם. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אבל יש גם פתרונות אחרים. לכן, מאחר שהוועדה עוד לא סיימה – והוועדה, דרך אגב, רויטל, חברת הכנסת, לא הולכת על הפתרון הזה, כי הוא לא פשוט; חומר שיש, שלא יימסר לסנגור, זה לא פשוט, ולא בטוח שהיינו רוצים, ויש פתרונות אחרים. ייקח להם עד שהוועדה תביא את המסקנות, עד שהממשלה תדון ותאשר, וזה ודאי ישליך, כי אם יימצא פתרון לשב"כ, ודאי שהפתרון הזה יהיה טוב למשטרה, ולכן צריך קצת זמן. מה שאנחנו מציעים, מה שהוועדה אישרה ברוב קולות לקריאה שנייה ושלישית – לתת את מבוקשו של השר, בלי להחליט – כרגע טכנית, השר מבקש: תנו לי תשעה חודשים, ואני מקווה שהוא יעשה את זה לפני כן. תנו לי את זה, אני אבין בסופו של דבר, ואחרי שאני אקבל את המסקנות של ועדת צ'חנובר ואחרי שאני אקבל דברים נוספים אני אוכל לגבש עמדה יותר טובה – למה שלא ניתן לו את זה? בסופו של דבר כולנו רוצים שגם הצד הזה - - - רויטל סויד (המחנה הציוני): אבל למה שנה וחצי? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גם - - - גם הסיבות האלה, שאמרתי, וגם הסיבות האלה יקבלו פתרון. אז מה, כל הוויכוח בינינו זה אם תשעה חודשים או שבעה חודשים? רויטל סויד (המחנה הציוני): לא, לא. לא, אדוני, חבר הכנסת סלומינסקי, דיברנו על זה שזה צריך להתקבל מייד. יש ועדה שהתכנסה כבר ב-2012, והשר היה יכול ללמוד את החומר הזה בתוך חודש ימים. למה היינו צריכים לדחות את זה בשנה וחצי? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גברתי. גברתי. רויטל סויד (המחנה הציוני): ואגב, תשעה חודשים, זה שר הפנים לגבי המאגר הביומטרי. זה שני שרים אחרים, אחד הפנים ואחד ביטחון הפנים. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גברתי, הרי אני פתחתי את ישיבת הוועדה בזה שאמרתי, גברתי: אנחנו לא ניתן דחייה, כי בלתי אפשרי שכל הזמן דוחים אותנו, אבל מצד שני - - רויטל סויד (המחנה הציוני): אז למה נכנעת, אדוני היושב-ראש? היו"ר טלי פלוסקוב: חברת הכנסת רויטל סויד, תני בבקשה לסיים. יש זמן להסתייגויות, נשמח לשמוע אותן. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): - - נכון שיש שר שנכנס רק עכשיו, הוא לוקח את זה ברצינות, הוא אומר לי: ניסן, אני רוצה באמת לבדוק את זה בראש פתוח, מחכה למסקנות של הוועדה. אז מה, לא ניתן לו את זה? ההפך, כולנו רוצים לקבל פתרון נכון, כי גם פה יש סיבות למה כן ופה יש סיבות למה לא, לכן הוועדה אישרה את זה. אני מבקש מחברי גם כן: בואו ניענה לבקשתו של השר לביטחון פנים, ניתן לו את תשעת החודשים, שיביא לנו הצעה מסודרת. אנחנו, כבר אמרתי, נתחיל לדון בנושא קצת לפני, כדי שבסופו של דבר תתקבל ההצעה הכי טובה שאפשר לקבל. תודה רבה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי. יעל גרמן (יש עתיד): האם יש הצבעה? היו"ר טלי פלוסקוב: דקה, בבקשה. להצעת החוק נרשמו 42 מסתייגים - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): ודאי שיש הצבעה. היו"ר טלי פלוסקוב: - - לנמק חמש הסתייגויות. האופוזיציה ביקשה לנצל שעה אחת להסתייגויות – לנימוק ההסתייגויות. אנחנו נתחיל. בינתיים אנחנו סוגרים את רשימת הדוברים. אני מזמינה את חברת הכנסת מיכל רוזין. חמש דקות לכל דובר. קריאה: איפה רשימת - - - היו"ר טלי פלוסקוב: זה מסתייגים, לכן אתם לא רואים את הרשימה. אני אגיד מי הבא בתור, אוקיי? חמש דקות, בבקשה. עיסאווי פריג', אתה אחרי הגברת רוזין. מיכל רוזין (מרצ): כבוד היושבת-ראש, חברי וחברות הכנסת, אנחנו קיימנו דיון ארוך מאוד בוועדת החוקה בחוק הזה. לצערנו הרב, שוב מגיעה לכנסת הארכה של הוראת שעה, כאשר אחרי 12 שנים לא מצאו לנכון לשנות את זה ולחוקק את החוק בצורה מסודרת, ומשום מה החליטו שוב להאריך את זה בהוראת שעה, והפעם לחמש שנים. בדיון הקודם עמד כאן השר לביטחון פנים ואמר בצורה ברורה שהוא חושב שזה לא נכון להאריך לתקופה ארוכה כל כך, והוא היה מאריך לתקופה קצרה בהרבה. למיטב ידיעתי, הצוות המקצועי המשפטי של ועדת החוקה, כפי שהוא כתב את זה לחברי הוועדה, רצה להמליץ על הארכה לשנתיים בלבד ואף פחות מכך. אנחנו ישבנו עם גורמי השלטון ושמענו מהם את הצורך בהארכה, גם משרד המשפטים, ולעומת זאת הסנגוריה הציבורית וארגוני זכויות האדם – ולצערי הרב, הפטור הזה מחובת תיעוד מונע מן ההגנה את האפשרות לעיין בראיה חשובה מאין כמותה כאשר מדובר בהגנה על חשוד, ראיה שבכל הקשר אחר במשפט פלילי רואים אותה כראיה מהימנה וחשובה וחיונית. אנחנו צריכים לזכור שוב – ואמר את זה יושב-ראש הוועדה – לא מדובר בחקירות שב"כ, מדובר פה בחקירות משטרה. זה לא חל על חקירות שב"כ. הצעת החוק הזאת עומדת בסתירה מוחלטת להמלצות של ועדות ישראליות שונות שנדרשו לנושא וציינו את החשיבות האקוטית של התיעוד החזותי בכל חקירה. הסיבה לכך שעד היום חקירות בעבירות שעונשן מתחת לעשר שנים לא תועדו, היא אך ורק כלכלית, ולא עניינית. ועדת גולדברג, לדוגמה, קבעה כי פעולתה העיקרית של ההקלטה בווידיאו – שהיא מאפשרת לצופה בה נוכחות בזמן החקירה. כתוצאה מכך יקטן עוד יותר מספר הטענות נגד אופן החקירה, ויהיה בידי בית-המשפט להגיע במידה רבה יותר לחקר האמת. ועדת החקירה הציבורית לבדיקת אירועי המשט הימי, בראשות השופט טירקל, הוסיפה והמליצה כי לא זו בלבד שיש להנהיג תיעוד חזותי בחקירות משטרה במקרים של עבירות ביטחון, אלא אף הוסיפה את הצורך להנהיג תיעוד חזותי גם בחקירות שמבוצעות בשב"כ, והדברים האלה עומדים לדיון בימים אלה בוועדת צ'חנובר, כפי שאמר יושב-ראש הוועדה. יש כמה דברים שאני חושבת שראוי היה לעמוד בהם. כפי שאמרתי, הדבר הראשון הוא הוראת השעה – מאריכים את הוראת השעה בחמש שנים. זו תוספת זמן ארוכה מדי ולא נכונה. מדובר בתיעוד שבעצם יכול לשמור על שני הצדדים: מצד אחד הוא שומר כמובן על החשודים ועל הוגנות בחקירה, כמובן, אך מצד שני הוא שומר גם על החוקרים, כי כנגד טענות כאלה ואחרות שקרו בחקירה, התיעוד החזותי יכול גם לספק הגנה לחוקרים, ואני חושבת שראוי גם להגן עליהם. יתרה מכך, אחת ההסתייגויות המהותיות שהגשנו, ואני חושבת שזה עלה גם כן, העליתי את זה בעצמי בוועדה, ולצערי לא הייתה לזה התייחסות – זה הנושא של נשים וקטינים. גם במקרים של נשים וקטינים אין תיעוד חזותי בחקירות האלה, ואני חושבת שזו סכנה אמיתית לשני הצדדים, כפי שאמרתי, ובוודאי כשמדובר בחקירות נשים וילדים. רשימת העבירות שמתירים בהן שלא לעשות תיעוד חזותי רחבה מדי. לא נעשתה עבודת סינון. הורידו – מתוך רשימה ארוכה של עבירות הורידו שתי עבירות זניחות, ואפשר לעשות סינון הרבה יותר מהותי, ענייני, שבאמת ישאיר את אותן עבירות שחשוב מאוד, לפנים משורת הדין, שיהיו שם. עכשיו מבקשים בעצם לשנות את החוק ולהוסיף שמעל עשר שנים גם לא יהיה תיעוד, כאשר דווקא בדברים האלה חשוב מאוד, כאשר העונש שיכול להיגזר על החשודים, אם אכן הם יואשמו כדין, הוא גדול מאוד, ולכן הנושא של הוגנות וצדק במשפט הוא חשוב ביותר. כל העניין נראה לא מידתי: גם הארכה בחמש שנים, גם הכללת נשים וילדים, גם הרשימה שלא צומצמה כראוי – ויותר מזה, אנחנו העלינו בוועדה כמה הצעות שלפיהן אפשר לתעד בצורה כזאת או אחרת, חלקית או באופן שבו יימסרו הדברים. לצערי הרב, לא הייתה גמישות מחשבתית מספקת – מחוץ לקופסה; הכי קל תמיד להגיד "ביטחוני", תעזבו, תאריכו וזהו, אל תבלבלו לנו את המוח. אני חושבת שיש כאן טעות. אני מאוד מקווה שבוועדה אנחנו נגביל לפחות את עניין הזמן של הארכת הוראת השעה, ובוודאי את עניין הנשים והקטינים. תודה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. הבנתי שליושב-ראש הוועדה יש כמה מילים להשלמה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גברתי היושבת-ראש, חברי, אני רוצה רק פשוט לתקן, להבהיר, שהדחייה שביקשנו – שהשר ביקש ונתנו בוועדה – זה לשנה וחצי. רויטל סויד (המחנה הציוני): זה מה שאמרתי - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא שמעתי אותך. היינו שקועים - - - רויטל סויד (המחנה הציוני): - - - לא שמעת - - - אמרתי: עם המאגר הביומטרי - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בסדר, אז יכול להיות. אני אומר, אני מציע לכם להבהיר את זה, רק את הנושא. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): תעשו חוק לדיון במאגר הביומטרי - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בסדר, לכן אני אומר: לא חמש שנים, לא שנתיים, שנה וחצי. את זה סיכמנו. רויטל סויד (המחנה הציוני): שנה וחצי, זה מה שהצענו. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה. אנחנו עוברים לדובר הבא, חבר הכנסת עיסאווי פריג'; בבקשה. ואחריו – חברת הכנסת רויטל סויד. יהיו לך עשר דקות לדבר. בבקשה, אדוני. חמש דקות שלך. עיסאווי פריג' (מרצ): גברתי היושבת-ראש, מכובדי השרים, חברים, עלה ידידנו חבר הכנסת סלומינסקי והקריא שני נימוקים בעד ושני נימוקים נגד. אחד מנימוקי הבעד – בעד לצד השני – למה לתעד, אז חבר הכנסת סלומינסקי אמר: אנחנו רוצים למנוע מצב שאם החוקר מתלהב, והוא רואה מצלמה – לצנן את ההתלהבות שלו. זה מה שאמר: אם הוא מתלהב תוך כדי חקירה, והוא רואה מצלמה, אז ההתלהבות נרגעת. ואם לפעמים תהיה לו התלהבות משיחית, אז המצלמה צריכה להיות מהרבה זוויות. חברים, אתם יכולים לתת - - - אברהם דיכטר (הליכוד): אתה מדבר מהצד של הנחקר או מהצד של החוקר? עיסאווי פריג' (מרצ): מה שאמר חברי חבר הכנסת סלומינסקי – ההתלהבות של החוקר. בוא נדייק, אני רק חוזר על הדברים שהוא אמר. אני חוזר על ההתלהבות. אילן גילאון (מרצ): - - - החוקר - - - עיסאווי פריג' (מרצ): הנחקר, מה הוא יתלהב? מה שיש לו, יגיד. אם הוא אשם – אשם, הוא לא אשם – לא אשם. אז אנחנו רוצים להרגיע את החוקרים, שלא יתלהבו בחקירתם. כדי שנרגיע אותם, ולא יתלהבו בחקירתם, אנחנו אומרים להם: חברים, אנחנו החלטנו, על-פי חוק – בחקיקה – להסיר מצלמות. תמשיכו להתלהב, ואפילו, איך אמרנו, שההתלהבות תהיה משיחית קצת יותר. אין מצלמות, יש לכם רישיון. אין הסבר אחר למה שמוצע כאן, כי ההסתרה – כשאני רוצה להסתיר משהו, אז אני רוצה לעשות דברים לא נעימים לעין, לא נעימים למצלמה – אני רוצה לְענות, אם צריך, לטלטל אם צריך – דמוקרטיה – כבר לא מצולמת; הרי הסתבכנו עם מצלמות. הסתבכנו עם מצלמה שהכתה אזרח פלסטיני כפות; הסתבכנו עם מצלמה במקרים שמשפילים אחרים – לא מתאים לנו. אז בוא – למה להיות בכל ההסתבכויות האלה? בוא נחוקק חוק שמותר לנו להתלהב. אז, חברים, אתם יכולים להמשיך להביא כאן חוקים השכם והערב. זה חוק מסוג החוקים האנטי-דמוקרטיים. תקראו, תסתכלו על זה מכל זווית. יש כאן פחד מדמוקרטיה. על-פי הדמוקרטיה, אסור לענות ואסור לטלטל. יש פחד מהדמוקרטיה, והפחד מהדמוקרטיה הזה – אתם נכנסים לאובססיה: אנחנו לא יכולים להתמודד עם הדמוקרטיה. אנחנו רוצים אותה, אבל אנחנו לא יכולים להתמודד אתה על-פי חוק, אז בואו נסתיר כמה שיותר דברים מהדמוקרטיה. ויש הנושא הביטחוני. הכותרת: רק בחקירה ביטחונית. ואני שואל את עצמי, הרי אנחנו היום עומדים לדון במונופול הגז. כדי לעשות את הדיון על הגז במחשכים ולעשות ערפול וחוסר שקיפות, העברנו את הסוגיה מאינטרס כלכלי קיומי לאינטרס מדיני-ביטחוני. סיווגנו אפילו את הגז למקום אחר, אינטרס ביטחוני-מדיני, שגם שם התיעוד לא חל. ביטחוני – התיעוד לא יחול. אז מי יגדיר? האדון יגדיר: זה ביטחוני וזה לא ביטחוני. עצם העובדה שההגדרה בידיים שלך, החוק הזה – אתה יכול לעשות בו כל מה שאתה רוצה. הפכה להיות המדינה, והתפיסה שלכם והמדיניות שאתם מובילים – מדיניות אנטי-דמוקרטית, מדיניות המבוססת על שיקולים ביטחוניים גרידא. היו"ר טלי פלוסקוב: נא לסיים. עיסאווי פריג' (מרצ): לאור זאת, אתם יכולים לעשות ולהגיש חוקים, מה שאתם רוצים. אי-אפשר לטמון את החול - - - אילן גילאון (מרצ): - - - אמרת טוב. עיסאווי פריג' (מרצ): את הראש בחול – אמרתי טוב? יש לכם מה להסתיר, וזה לא מוסיף לבית הזה. תודה רבה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. חברת הכנסת רויטל סויד. אני מבינה שיש לך עשר דקות, גברתי. רויטל סויד (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת סלומינסקי, צריך להבין – נחקק חוק בישראל, והוא אומר שצריך לתעד חקירות בעבירות חמורות, מעל עשר שנים, צריך לתעד תיעוד חזותי או תיעוד קולי. הדבר הזה נועד לקדם מערכת משפט תקינה, כדי שבאמת אפשר יהיה לבחון הודאות שווא, מכיוון שיש חשיבות גדולה מאוד להתרשמות מהאופן שבו העדים – אגב, לא רק חשודים ונאשמים, גם עדים שמוסרים עדות – מתועדים. ואני רוצה לבוא ולומר שבמשפט הפלילי היום יש גם תיעוד חזותי וקולי יחד, ולא רק של נאשמים וחשודים, אלא גם של עדים; ולא רק בעבירות שהחוק מחייב, אלא ככלל. והדבר הזה מסייע פעמים רבות לנהל משפט הוגן. ואז פתאום באים ומבקשים לסייג כאשר מדובר בעבירות ביטחון. היינו סוברים: בסדר, עבירות ביטחון, באמת יש לנו טרור, ואנחנו רוצים למגר טרור, ובהחלט יש חשיבות, מכיוון שאנחנו במדינה שבה הביטחון מאוד חשוב, וכיוצא בזה. אבל שימו לב, לא מדובר בעבירות שהשב"כ חוקר, שאלה באמת העבירות החמורות, אלא כל הדיון פה עכשיו במליאה, בוועדת חוקה, חוק ומשפט, הוא אך ורק על חקירות משטרה שיש להן נגיעה כלשהי לביטחון המדינה ולחקירות של השב"כ. וחזקה שאם היה מדובר באמת בעבירות של ביטחון המדינה – מן הסתם הן היו נמצאות בחקירת שב"כ בלבד. בעצם מה שמבקשים פה מאתנו היום זה לבוא ולאשר שלא יהיה תיעוד, לא חזותי ולא קולי, בתחנות המשטרה. לדבר הזה אי-אפשר לתת יד, דווקא בגלל ביטחון המדינה. ואני אסביר את עצמי, ואלה היו ההסתייגויות שהעלינו. הטענה שלכאורה נטענת היא טענה של היעדר שיתוף פעולה, ולאחר מכן העברת המידע הזה לידי אחרים. אבל יש פתרון לכך, והפתרון לכך הוא באמצעות תיעוד חזותי בלבד. תיעוד חזותי בלבד, בלי לשמוע את המלל, יכול למנוע טענה על אלימות, ויכול למנוע טענה על איומים, ויכול למנוע טענה על אמצעים פסולים שמופעלים ועל הודאות שווא. וגם תיעוד חזותי, אי-אפשר ללמוד ממנו שום דבר, אם החקירה מתבצעת כמו שצריך. ואם באמת לא מופעל כוח, ואם באמת אין עינויים, והרי אנחנו טוענים שבשיטת המשפט שלנו אין עינויים ואין הודאות שווא במובן הזה שהוצאו בכוח, אז למה לא לתעד חזותית? אם זאת הטענה, למה למנוע רק תיעוד חזותי? בואו נעשה רק תיעוד חזותי, לא צריך תיעוד קולי. ואז, אם יום אחד ילך מישהו ויציג את החקירה הזאת – אני אסבר את האוזן, איך היא מתקיימת: יש שולחן, יש חוקר, יושב חוקר בצד אחד, נחקר בצד אחר – אם מישהו ילך ויפיץ את זה, אף אחד לא יוכל להגיד שזה ימנע שיתוף פעולה, כי אנחנו לא נוכל לדעת מה אומרים פה, ומה נאמר, ואם יש הודאה בכלל, ואם יש שיתוף פעולה. כל מה שנוכל לדעת זה שאין אמצעים פסולים, שאין עבירות אלימות, שאין איומים שמופעלים ואין אלימות פיזית שמופעלת. ולכן ישבנו בוועדה ואמרנו: הכיצד אפשר לבוא ולמנוע את אותו תיעוד חזותי? בל נשכח, כל הודעה, בעי"ן – בוודאי באל"ף, אבל גם בעי"ן – כל הודעה, בעי"ן, שנגבית, מתועדת בכתב, אז שאף אחד לא יחשוב לשנייה שאנחנו מדברים על סיטואציה שבה יש רק – אין תיעוד, יש הודעה בכתב. ואת ההודעה בכתב אי-אפשר ללכת ולהפיץ? והדבר הזה לא יכול למנוע שיתוף פעולה? אנחנו מדברים על חוק שהוועדה התכנסה לגביו כבר בשנת 2013. גם ועדת טירקל. ועדת טירקל המליצה לשב"כ לתעד בתיעוד חזותי. ועדת טירקל המליצה ב-2013 לשב"כ. אנחנו מדברים על חקירות משטרה – זה על אחת כמה וכמה. ועדת צ'חנובר לא מסרה עדיין את ההמלצות שלה, אבל יש לה ההמלצות. מה קרה? 2012, 2013, 2014, 2015, ועדיין שר לביטחון פנים לא יכול היום לשבת ולקבל החלטה והוא צריך ללמוד את החומר? וכאשר אנחנו אמרנו, האופוזיציה, בוועדה: שיקרא את החומר, שילמד אותו בתוך שבוע, שילמד אותו בתוך שבועיים; ואדוני היושב-ראש, חבר הכנסת סלומינסקי, אתה עצמך סברת שהשר לביטחון פנים יכול ללמוד את החומר הזה בתוך חצי שנה – אנחנו גם על זה לא מסכימים, אבל אתה עצמך סברת שאפשר בתוך חצי שנה. איך הגענו לזה שיש הארכה של שנה וחצי? איך הייתה יכולה להגיע סיטואציה כזאת של שנה וחצי של פגיעה בזכויות אדם? בואו נסתכל מה קורה פה במשפט משווה. המשפט המשווה מדבר בעד עצמו, כי ברוב המדינות יש סוג של איזונים, ובמדינות שיש בהן תיעוד חזותי יש דרכים אחרות למנוע כל מיני חששות למיניהם. וגם את זה אפשר היה למנוע כאן, ואלה ההסתייגויות שהעלינו. אפשר היה לקבוע תיעוד חזותי, ואפשר היה לקבוע הסתייגויות כמו חיסיון. הרי אנחנו יודעים שהשר לביטחון פנים מוציא תעודות חיסיון אפילו למכביר – כל אימת שהוא חושב שיש חשש לביטחון המדינה, או כל אימת שהוא חושש שיש חשש לשלום הציבור, על מנת למנוע חששות שכאלה. ולכן במקרים מסוימים אפשר היה להוציא גם תעודות חיסיון ולמנוע את העברת החומר. למה אנחנו מגיעים לסיטואציה שהדבר הזה בכלל לא נבחן, אלא הכלל, שמתעדים, הפך להיות היוצא מן הכלל, והיוצא מן הכלל – לא שלא מתעדים, שחוסים באמצעות תעודת חיסיון – הפך להיות הכלל, והכלל שלנו. וככה יתנהל העניין עוד שנה וחצי. אדוני, חבר הכנסת סלומינסקי, אתה לא סתם התבלבלת, כי תשעת החודשים האלה זו עוד פארסה, זו עוד פארסה שקשורה למאגר הביומטרי. זו פארסה שקשורה לכך ששר הפנים צריך ללמוד במשך תשעה חודשים מה הוא יעשה עם המאגר הביומטרי. מספיק שהוא היה מגיע לדיונים שהתקיימו, גם אצלנו בוועדת החוקה, חוק ומשפט, וגם בוועדת ביקורת המדינה, והוא היה מבין מייד שזה מאגר שצריך לבטל אותו לחלוטין. איך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו לוקחים נתונים שנמצאים כבר שנים, המלצות של ועדות – לפחות נכבד את הוועדות שהתכנסו וקיבלו את ההחלטות – ואנחנו מושכים את זה על פני שנים בקבלת ההחלטה? ולדבר הזה אי-אפשר לתת יד, ואלו ההסתייגויות שאנחנו העלינו, ולכן אני אבקש שבקריאה שנייה ושלישית יצביעו כולם פה שלא להאריך את התוקף של הוראת השעה, ולא להגיע למצב הזה. אגב, הסתייגות נוספת – כל הנושא של עבירות הביטחון, הרי יש בכלל מגמה לשנות את ההגדרה. זאת אומרת, אנחנו מעריכים פה הערכה שהיא אבסורד, כי מצד אחד יש צמצום קטן, של התקהלות וכיוצא בזה. אבל מצד שני, רוצים להכניס עבירות. מה העבירות? העבירות הן כמו עבירות אלימות קשות, שכרגע לא נמצאות, ועבירות של רצח, שכרגע לא נמצאות אם יש לו איזה רקע. אבל תראו את האבסורד: מכיוון שלא הרחבנו את הגדרת הביטחון, העבירות האלה לא נמצאות בהגדרת הביטחון. ואז מה קורה? הן מתועדות. זאת אומרת, עד היום העבירות שאנחנו רוצים להכניס כן מתועדות, כי זה חקירות משטרה. מישהו עשה בזה שימוש בעייתי כלשהו? בדרך כלשהי זה פגע בביטחון המדינה? בדרך כלשהי אפשר להצביע על מקרה אחד של העבירות האלה, שעדיין לא נכנסו בגדר ההגדרות של עבירות ביטחון, שנעשה בהן שימוש כלשהו שפגע בביטחון המדינה, שמנע בדרך כלשהי שיתוף פעולה? שבדרך כלשהי גרם לכך שזה מנע שיתופי פעולה של אחרים? לחלוטין לא. ולכן אני ממליצה לחברי, גם בקואליציה, כל מי שהוא אוהב אדם ואוהב זכויות אדם, וכל מי שאוהב גם את ביטחון המדינה, ורוצה שאנשים ישתפו פעולה, ורוצה גם שלא יהיה לאף אחד מקום להלעיז שיש אלימות, שיש עינויים ושיש כל מיני אמצעים פסולים שמופעלים – להצביע נגד החוק הזה בקריאה שנייה ושלישית. תודה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחברת הכנסת רויטל סויד. חבר הכנסת זוהיר בהלול, ואחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי. חמש דקות, אדוני. בבקשה. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, אני נדרש לנושא שכבר נדון בבית-המשפט העליון. בית-המשפט העליון, לאחר שכזכור, ב-1987, השופט בדימוס אז, נשיא בית-המשפט העליון משה לנדוי, קבע שמותר להפעיל לחץ פיזי מתון על נחקרים בענייני ביטחון, אבל מה לעשות, וב-1999 בית-המשפט העליון דחה את האפשרות להשתמש בלחץ פיזי מתון. לחץ פיזי מתון, גבירותי ורבותי, זו הגדרה סובלימטיבית לעינויים, והשב"כ, מה לעשות, עינה נחקרים. העינויים היו מקובלים במדינת ישראל הנאורה, הגרסה המודרניסטית של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כאן דפוסי החקירה היו עינויים פר-אקסלנס; השב"כ התיר לעצמו להצמיד – עורך-דין סעדי – התיר לעצמו להצמיד נחקרים לכיסא, ואז הוא טלטל את הנחקרים עד זוב דם. כמו כן, אנחנו הרי במחוזותינו, בתוך עמנו, חיים, ואנחנו יודעים שלפעמים טיפות מים לא מזיקות – פריג', חבר הכנסת פריג' - - - עיסאווי פריג' (מרצ): עוד לא התאוששתי. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): טיפות מים לא מזיקות, אבל ברגע שהנחקר סופג את הטיפה האלף, אז היא כמעט כמו בולדוזר שמועך ורומס את הגוף. ואת זה עשה השב"כ – על-פי פסיקתו של בית-המשפט העליון. הרי אני קטונתי – אני מעולם לא חוויתי את הטכניקה, תודה לאל, של החקירות האלה. אני בוודאי יודע שבגואנטנמו, וגם באבו-גרייב, היו דברים כאלה. אבל במדינת ישראל, לפני פסיקת בג"ץ, אלה היו דברים, אתה יודע, באטמוספירה, ולא הבנו בדיוק אם הדברים האלה היו אכן אמיתיים, או לא אמיתיים, עד שהדברים האלה נחשפו על-ידי בג"ץ. גברתי היושבת-ראש, זכות בסיסית של אדם במדינה דמוקרטית היא לא להיות מעוּנה. ואינני מדבר על מעונה קדוש. זכות בסיסית – לא להיחשף לעינויים זוהי זכות מוחלטת במדינה דמוקרטית, והשב"כ במדינת ישראל ככל הנראה לא שש לעניין הזה. ממה פוחדים? ממה פוחדים? למה לא לצלם נחקר? אם אין דברים בגו, מדוע חוששים ומנסים להאריך את הוראת השעה עד ל-13 שנים וחצי? רחמנא ליצלן, למה מדינת ישראל זקוקה להארכה בלתי נגמרת עד כדי כך בהוראת שעה? מכיוון, אילן ידידי, שחוקרי השב"כ וכוחות הביטחון פוחדים פחד פבלובי מפני דפוסי פעולה קונסיסטנטיים; מכיוון שאלה הם דפוסי הפעולה האינסטינקטיביים של חוקרים. ברגע שהאינסטינקט עובד, אתה לא יכול להציג הצגה מלאכותית מול המצלמות. אתה לא יכול לשנות הרגל. למדנו קצת פסיכולוגיה בחיינו. הרגל זה הרגל, הוא הרגל כמו כל הרגל. ומי שמענה, קשה לו לעשות הצגות מלאכותיות אל מול המצלמות. ולכן, אני מאוד רציתי שראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר, ששאל באופן שיש בו גיחוך, למה אנחנו מתכוונים – אנחנו מתכוונים שהאדם יהיה בצלם האל, אנחנו רוצים שהאדם יהיה חופשי וייהנה מזכויות בסיסיות בעולם מודרני, אנחנו רוצים שמדינת ישראל תחבור אל הקהילה הבין-לאומית החופשית, וגם היא תייצר קודי חקירה שיש בהם זכות בסיסית של אדם לא להיות מעונה בחקירה. אם השב"כ וכוחות הביטחון חוברים לעניין הזה, ממה החשש, רחמנא ליצלן? ממה החשש? תנו למצלמות לתעד. רויטל סויד, אני גם מעדיף, עם כל הכבוד – ואת יודעת, הערכה מלאה יש לי אלייך – שזה יהיה גם באודיו, ולא רק בווידיאו. רויטל סויד (המחנה הציוני): זה ברור. אבל למצער, למצער. לפחות. לפחות שייתנו את התיעוד החזותי. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): כן, אבל למה לנו להידרש לבית הלל דווקא בעניין הזה, ולא לבית שמאי? אני מעדיף להיות חריף עד הסוף בעניין הזה, ושהנחקר ייהנה גם מצילום מתעד ויזואלי וגם מצילום מתעד קולי, כדי שזכות בסיסית, שהיא זכות מוחלטת – ואת מלמדת אותי הליכות במשפט, לא אני – שתהיה מוחלטת לזכותו של הנחקר. תודה רבה לך, גברתי היושבת-ראש. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. רויטל סויד (המחנה הציוני): החוק אומר: או תיעוד חזותי או קולי. לא מחייב את שניהם. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אני מעדיף את שניהם. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת בהלול. חבר הכנסת אוסאמה סעדי. אחריו – יוסף ג'בארין. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו מדברים פה, ועסקינן באחד מהחוקים הקשורים לזכויות יסוד של האדם. ובכל זאת הממשלה הזאת מתעקשת לתקן את החוקים האלה בהוראות שעה. חווינו את זה כבר בחוק איחוד המשפחות, מה שנקרא חוק האזרחות, שמאריכים את זה בהוראות שעה מאז 2003. גם את החוק הזה מאריכים כבר 12 שנים, ועכשיו רוצים להאריך את זה, גברתי היושבת-ראש, בעוד שנה וחצי, כאשר בהצעת החוק המקורית הממשלה והשר לביטחון הפנים ביקשו חמש שנים, אבל היה ברור שהם לא מתכוונים לחמש שנים אלא רוצים עוד שנתיים, ואז בשיטת הסלאמי הגיעו בקואליציה לשנה וחצי, מה שהם מבקשים עכשיו. אנחנו בוועדת החוקה הצגנו את העמדה של הרשימה המשותפת, אני וחברי ד"ר יוסף ג'בארין. אנחנו שמענו את כל ארגוני זכויות האדם, את כל הקליניקות המשפטיות באוניברסיטאות השונות; שמענו את מרכז "עדאלה", את מרכז "מוסאוא", את הסנגוריה הציבורית, את האגודה לזכויות האזרח. כל המשפטנים, כל הארגונים האלה מתנגדים בתוקף להצעת החוק הזאת. אי-אפשר היום לבוא ולבקש את הארכת הוראת השעה, כאשר אנחנו מדברים על זכות בסיסית של אדם להיות מתועד, כאשר הפטור שניתן לפני 12 שנה היה פטור לעבודות ביטחון. הגדרת עבירת ביטחון, חברי חברי הכנסת, היא רחבה ביותר וכוללת מאות עבירות. אנחנו שמענו מנציג היועץ המשפטי לממשלה שיש כוונה לצמצם את הרשימה הזאת, אבל מצד שני – כמו שאמרה חברתי עורכת-הדין רויטל סויד – מצד אחד מצמצמים בכמה עבירות שהן לא חשובות, אבל מצד שני מרחיבים הרחבה מסוכנת מאוד כשמכניסים עבירות כמו רצח, כמו סחיטה באיומים - - רויטל סויד (המחנה הציוני): שהיום מתועדות, שהיום מתועדות. מתועדות ואין בעיה עם זה. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): - - שהיום חייבות להיות מתועדות, אבל עכשיו, מכיוון שיגדירו את זה כעבירת ביטחון בהתחלת החקירה, אי-אפשר לתעד את זה. ולכן זה מסוכן מאוד, כל העניין הזה. אנחנו מדברים על חקירות במשטרה. חברי חברי הכנסת, כל מה שקורה בחקירות השב"כ, לא חל עליו החוק הזה; כל מה שנקרא "לחץ פיזי מתון", חברי זוהיר בהלול, כל שיטות החקירה שאנחנו חוששים ששם מתבצעים עינויים שלא כדין. לכן החוק הזה חייב היה להיות ולחול על חקירות בתוך השב"כ ולא בתוך המשטרה. הנחקר בשב"כ, כמו שאמרתי בוועדת חוקה, מגיע כבר גמור. הוא מגיע גמור לחוקר המשטרה שרק גובה ממנו הודאה. ולכן אני לא מבין את השב"כ ואת המשטרה שמתנגדת בכלל לתעד את החקירות במשטרה. כי במשטרה, ברוב המקרים, חוקר המשטרה לא משתמש באלימות. הוא רק גובה את האמירה שהנחקר כבר הכתיב בפני חוקר השב"כ ורק חוזר עליה בפני חוקר המשטרה. לכן מן הראוי היה שאם לחוק כזה צריך לתת פטור ולתת שהוא יחול, הוא צריך לחול על חקירות בשב"כ ולא על חקירות במשטרה. אני מפנה, והפנינו כבר, גברתי היושבת-ראש – ב-2012 הממשלה ביקשה הארכה של שנתיים. ועדת החוקה והכנסת נתנו לה שלוש שנים, לא שנתיים, על מנת לבדוק חלופות ולבוא בהצעות על מנת לצמצם את עבירות הביטחון. לבדוק חלופות. היום באים אלינו, גברתי היושבת-ראש, ואני מבין שאנחנו עכשיו בכיבוי שרפות כי, חבר הכנסת עיסאווי פריג', החוק הזה פג תוקפו ב-1 ביולי. לכן הם ממהרים, ולכן שמים אותנו בסד של זמנים על מנת לבוא ולאשר את זה היום בצורה מהירה, חפוזה. ראש השב"כ עצמו, יובל דיסקין, אמר בוועדת טירקל: אני, כראש השב"כ במדינת ישראל, מסכים שיהיה תיעוד קולי וחזותי בשב"כ. ולכן, אם ראש השב"כ, ראש המערכת, אומר שהוא מוכן ומסכים שחקירות תתועדנה בתיעוד חזותי וקולי, ואמרו שהעניין הזה ילך לוועדת צ'חנובר, וועדת צ'חנובר צריכה להגיש המלצות, היה מן הראוי לפחות לחכות להמלצות צ'חנובר ולא לבוא היום ולבקש מאתנו לאשר את זה בקריאה שנייה ושלישית למשך שנה וחצי, בלי שהמדינה עשתה - - - עיסאווי פריג' (מרצ): חמש, חמש. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): הם ביקשו חמש, אבל עכשיו, אחרי הדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט, רוצים שנה וחצי. אבל המטרה הייתה – חבר הכנסת עיסאווי, רצו מלכתחילה עוד שנה, שנה וחצי, על מנת למשוך זמן. אנחנו ברשימה המשותפת מתנגדים להצעת החוק הזאת, מבקשים לא לאשר אותה. אנחנו נצביע נגד ההצעה הזאת בקריאה שנייה ושלישית. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, ואחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. חמש דקות, אדוני. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, חברי הנכבדים, בשנים האחרונות הוגשו יותר מ-650 תלונות נחקרים על עינויים בחקירה. יותר מ-650 תלונות הוגשו על עינויים בחקירה ליועץ המשפטי לממשלה. מתוך 650 התלונות שהוגשו, כמה חקירות נפתחו? כמה חקירות נפתחו? אפס. הנתון הזה שאומר 650 תלונות על עינויים מצביע בדיוק על הצורך דווקא לתעד את החקירות הללו, חקירות של נחשדים בעבירות בהקשר הביטחוני. הרי מה קורה במשפט הזה? כשמוגשת ההודאה, והנחקר או החשוד טוען שההודאה נגבתה בדרכים פסולות, בא החוקר או השוטר וטוען שלא הופעלו אמצעים פסולים, והשופט צריך להחליט. השופט, יש לו הגרסה של הנחקר, יש לו הגרסה של החוקר, והוא צריך להחליט. לפי מה להחליט? אני רוצה להגיד לכם, שופט ישראלי, בין שזה שופט צבאי ובין שזה שופט אזרחי, שמולו גרסת השוטר הישראלי ומצד שני גרסת הנחקר הפלסטיני, מה הסיכוי שהוא יקבל את גרסת הנחקר הפלסטיני? הסיכוי הוא אפס. ולכן, דווקא במקומות שצריך לתעד כדי שתהיה אל מול השופט איזו ראיה שהוא יכול להשוות, יכול להתרשם, יכול להבין מה קרה בחקירה – דווקא שם המדינה רוצה לא להקליט ולא לתעד. אני חושב שדווקא כשכאן חושדים שלמדינה יש מה להסתיר, אז יש לנו על מה להסתמך בטענה הזו. אגב, היה מחקר בארצות-הברית, מחקר ב"ישיבה יוניברסיטי", שאומנם מתאים לארצות-הברית אבל יכול להשליך על המצב שלנו בארץ. המחקר הראה שב-23% מהמקרים שהיו בהם הודאה של הנחקר שהוא ביצע את העבירה, הסתבר אחר כך, אחרי בדיקות דנ"א וכדומה, שפשוט הוא לא היה אשם, שההודאה נגבתה באמצעים פסולים. זאת אומרת שגם בהיבט המחקרי יש בסיס לטענה שגם בהודאות שנגבות יש כנראה שיעור משמעותי של הודאות שנגבות באופן פסול, ובעצם מכריחים את הנחקר לתת את ההודאה הזו. דיבר חברי עורך-הדין סעדי על הדיון שהיה בוועדת החוקה. בדיון שהיה בוועדת החוקה הוצגו כל הטיעונים החזקים בעד הצורך בתיעוד החזותי. ודווקא כשנשמעה עמדת המדינה, שם לא נשמעו טיעונים רציניים. היו למדינה בעיקר שתי טענות עיקריות. הטענה הראשונה של המדינה הייתה שהארגונים הפלסטיניים, כשיגיע לידיהם אותו תיעוד, או כשיראו את אותו תיעוד בבית-המשפט, יוכלו ללמוד על שיטת החקירה. ואנחנו, עם כל הכבוד, אמרנו לנציג הממשלה, שהנהגת הארגונים הפלסטיניים, הרי ממילא הם עצמם עברו את העינויים הללו ואת שיטות החקירה, הם לא צריכים את התיעוד החזותי כדי להכיר את השיטות האלה, ולכן הטיעון הזה לא יכול לעמוד. הטיעון השני שהיה למדינה כאן, למשרד המשפטים, הוא שהנחקרים, כשהם יודעים שיש תיעוד חזותי, הם לא ירצו להודות; לא ירצו, פשוט, להיות מתועדים כשהם מפלילים את עצמם או מפלילים אחרים. אבל אנחנו הרי יודעים שאותו תיעוד חזותי קיים גם בכתב, מילה במילה. ולכן יש משהו באמת לא ברור כאן. הרי אנחנו מבינים שבעצם כל התיעוד החזותי קיים בכתב, מילה במילה. אם זה אותו תיעוד, אז מה הבעיה לעשות את התיעוד החזותי, הרי הוא ממילא קיים גם בכתב? אלא אם כן יש לנו חשד רציני שמה שכתוב בכתב לא ממש משקף את מה שקרה בפועל. לכן, גברתי היושבת-ראש, אנחנו חושבים שיש כאן פגיעה קשה בזכויותיהם של הנחקרים, במיוחד הנחקרים הפלסטינים, שהחוקרים מתייחסים אליהם כלאויבים, ודווקא בהקשר הביטחוני צריך לחייב את התיעוד החזותי הזה, ואני מקווה שהכנסת תתעשת ותצביע נגד החוק הזה. תודה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חברת הכנסת חנין זועבי, ואחריה – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חנין זועבי (הרשימה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, פטור זה מתיעוד – גם חקירות המשטרה וגם חקירות השב"כ – כמובן פוגע בזכויותיהם החוקתיות של החשודים, פוגע בהליך הוגן. עכשיו אנחנו מדברים על המובן מאליו – פוגע בהליך הוגן, שוויון וכבוד, וזאת דווקא בניגוד לחשודים פליליים, המבצעים, אולי, עבירות הרבה יותר חמורות, אך החקירות שלהם כן מתועדות. סעיף 17 שאנחנו מדברים עליו, אשר קובע שאין לתעד חקירת חשודים, גם איננו מפרט את אותן עבירות, בדיוק, כלומר מה ההגדרה של עבירה ביטחונית, מה הם הקריטריונים שבגינם תיחשב עבירה לעבירה ביטחונית. גם מדובר בניסוח עמום, שלא מגדיר את המונח "עבירה ביטחונית", וזה גם – עוד פגיעה בזכותו של האסיר – נותן חופש להגדרה שרירותית, ונותן למשטרה קריטריונים – או חופש להגדיר מה הם הקריטריונים – בשביל כן להגדיר עבירה כעבירה ביטחונית, ואז לתת פטור מהתיעוד שלה. עכשיו, גם פטור מתיעוד חקירות אלה כמובן מעלה את הסבירות לפגיעה בשלומם הפיזי של החשודים, והוא רחוק – אם מדברים על חקירה הוגנת, על חקירה תחת בקרה, אז הוא גם פוגע בחקירה הוגנת. חוק זה גם לא מבדיל בין קטינים ללא-קטינים. הוא לא טורח לתת חסות מסוימת, הגנה מסוימת, לאוכלוסיות חלשות כמו קטינים, גם היעדר הגדרה אינדיבידואלית ומתן פטור, באופן שיש בו שרירות, לגבי כל עצור וחשוד, גם מנוגדים לחוקי חקירות הנוער. עכשיו, חקירות החשודים מתאפיינות בנוקשות; מהחשוד נמנע, בדרך כלל, מפגש עם עורך-דין לתקופה ארוכה. החקירות של החשודים בעבירות הביטחוניות הן בדרך כלל חקירות ארוכות. הדיון בהארכת המעצר של החשודים בגין עבירות ביטחוניות נעשה בדלתיים סגורות. יש צווי איסור פרסום על עבירות מסוג זה. אז אנחנו מוסיפים עוד שרשרת שמונעת את הבקרה על חשדות שמוגדרים חשדות ביטחוניים, זאת אומרת, נטרול כל המנגנונים אשר יכולים להבטיח הליך הוגן, דבר אשר מגביר את הפגיעה בזכויותיו של החשוד. עכשיו, למה לא מתעדים? האם הפטור הזה הוא אכן פטור מתיעוד? לא. הוא לא פטור מתיעוד. הוא פטור ומתן רשות לעינויים. ושאף אחד לא יגיד שאין עינויים בחקירות האלה. חבר הכנסת יוסף ג'בארין כבר דיבר על 600 תלונות שלא נפתחה אף חקירה בגינן. וזה לא אומר שאין צורך בתיעוד; גם אם לא נפתחות חקירות בגין העבירות האלה, התלונות האלה, זה מחזק את הדרישה ואת הטענה בצורך של תיעוד מלא, גם ויזואלי וגם מילולי. החוק הזה מדבר על מתן פטור לעינויים, החוק הזה מדבר על מתן פטור לעבירה על החוק, וזה כנראה המשך טבעי להיגיון של הכשרת כוח פיזי מתון בזמן החקירות. אם לא מפחדים מכלום. אם יש תהליך – ואני מסיימת – של חקירה הוגנת, אם יש תהליך של שמירה על זכויות הנחקר, אז דווקא צריכים להגדיל את התיעוד, להרחיב את התיעוד, ולבקש לחוקק חוק שכופה על השב"כ לתעד את החקירות שלו. אז צריכים להרחיב ולתעד את החקירות האלה. תודה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחברת הכנסת חנין זועבי. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ואחריה – חבר הכנסת דב חנין. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, בעצם, דיברו הרבה לפני ואמרו מה בעצם הארכת הוראת שעה זו, בעניין החרגת חקירות חשודים בעבירות הנקראות "ביטחוניות" – ואני אומרת "נקראות", כי בעצם זה מחייב דיון מאוד מעמיק על מהו באמת ביטחון, מהו ביטחון של מדינה ומהו ביטחון של אזרחים, האם הראייה היא רק ראייה מיליטריסטית, או שהיא יותר כוללת, אשר מדברת על ביטחון אישי, גם כן, של אנשים, כולל הנחקרים עצמם, כל עוד הם אפילו עדיין חשודים ולא בעצם כבר מואשמים, או נגזר דינם. עצם ההארכה הזאת, לתקופה כל כך ארוכה, מעידה, בעצם, על הפיכתה לחלק ממערכת החוקים של המדינה, ולא בעצם להוראת שעה. ולהתכסות בסוגיה הזאת או בקריאה הזאת של הוראת שעה, מטרתה בעיקר לא לעורר דיון אמיץ ולא לעורר דיון שקוף בסוגיה הזאת של מתן פטור לחוקרי השב"כ, בעצם, פטור מכל האשמה עתידית, או מכל – בעצם – העמדה לדין על עבירה בעת ביצוע החקירה עצמה, או בעינויים או בהתעללויות לסוגיהם. האמת, ההסתייגות העיקרית בעיני היא בעצם העובדה שהוראת השעה הזאת מתעלמת מחופש וכבוד האדם, ואני מתכוונת בעניין הזה, כבוד האדם הנחקר עצמו, שאפילו אם הוא חשוד בעבירות ביטחוניות, ואפילו אם רוצים לחקור אותו כעד, ואפילו אם במקרים רבים הוא פלסטיני, הוא אדם. ואם אנחנו באמת מאמינים בכבוד האדם, אז כבוד האדם בהיותו אדם, ולא בהיותו שייך לקבוצה אתנית מסוימת או לקבוצה לאומית מסוימת. אני חושבת שהגיע הזמן גם לדבר על עצם העובדה – דיברו לפני על כמה תלונות הוגשו בעניין עינויים בעת חקירה; היום בבוקר נכחתי בדיון שהתקיים בבג"ץ על עתירה שהגיש הוועד הציבורי נגד עינויים בשם שש נחקרות פלסטיניות, נשים, שהתלוננו על עצם ההתנהגות של החוקרים כלפיהן, שאפשר לקרוא לה חריגה מאמות מידה, אפשר לקרוא לזה התעללות, אפשר לקרוא לזה איומים, אבל בעצם, אם בודקים עד הסוף, זה עינויים אפילו אם זה לא עינויים פיזיים, אם זה לא אלימות פיזית כלפי הנחקרות עצמן. לפי העתירה עצמה, התלונות הוגשו בהתחלה על-ידי תשע נשים פלסטיניות שעברו חקירות כאלה, שלוש מהן אחרי שלוש שנים שהתלונות שלהן לא טופלו, ובעצם לא התייחסו אליהן. הוועד הציבורי גם עשה סקר בקרב 29 – ליקט עדויות מ-29 נחקרות אחרות, ולפיהן 87% מהנשים שנחקרו העידו שהשתמשו נגדן באמצעים מאיימים בניסיון להוציא מהן מידע, תוך שימוש גם במגדרן של הנחקרות וגם בשייכות התרבותית שלהן כאמצעי לאיום. מה הכוונה? המתלוננות העידו על קללות גסות כל הזמן, סקסיסטיות, שהשתמשו בהן החוקרים נגדן; התקרבות פיזית, מאוד קרוב, והם יודעים שהיא בעצם מביאה גם הרגשת חוסר כבוד לנשים וגם הרגשת איום, אפילו אם לא נוגעים בהן; הייתה כפייה של הורדת כיסוי הראש של הנחקרות בנוכחות הגברים החוקרים; היו בתוך זה גם כן איומים בהכפשת שמן הטוב לאחר יציאתן מהחקירות, ושידאגו לזה שהן בעצם יתביישו ללכת בתוך האוכלוסייה שממנה באו, בגלל מה שיפיצו עליהן. כאשר כל הסיפורים האלה, שיכול להיות - - - היו"ר טלי פלוסקוב: נא לסיים. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): - - - תמיד מה שקופץ לנו בראש, למה צריך תיעוד, אלה עינויים פיזיים כבדים, שאכן גם קורים לפעמים, או מתונים, בלי לדעת מה ההגדרה של מתון. אבל גם סוג של עינויים כאלה, אם מונעים תיעודם, ואם מונעים הקלטתם, בעצם משאירים את הנחקר או הנחקרת עם הרגשת אוזלת יד, כי אף אחד לא ידע מה קורה בחדרים החשוכים האלה, ותימנע מהן הבאת האמת שלהן, כי בעצם מי יאמין להן בסוף. לכן אני מבקשת מהכנסת להצביע נגד ההצעה הזאת, ולכבד, באמת, גם את הערכים שכולנו מבקשים לחיות לפיהם, ערכים דמוקרטיים אנושיים. תודה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חברת הכנסת זהבה גלאון. דב חנין (הרשימה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, תודה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, החוק שלפנינו הוא חוק מסוכן, חוק בעייתי, חוק מיותר וחוק מזיק. במה אנחנו עוסקים, גברתי היושבת-ראש? אנחנו עוסקים בתיעוד חקירות של חשודים. תיעוד חקירות של חשודים זה דבר חיוני, כי זה מגן על זכויות אדם, וגם חשודים הם בני-אדם, גם לחשודים יש זכויות, וכדי להגן על זכויות החשודים מתעדים חקירות בעבירות קשות, מסוכנות, מסובכות, עבירות שבהן הענישה היא גבוהה. אז תיעוד חקירות הוא חלק ממה שמגן על זכויות אדם, ותיעוד חקירות הוא חלק ממה שמבטיח מערכת משפט הוגנת, רצינית, מקצועית. משום מה, הממשלה מציעה לנו, פעם נוספת, להוציא מתיעוד החקירות את תחום חקירות הביטחון. בואו נגיד מילה על המילה הזאת, ביטחון. במדינת ישראל מלוא הארץ ביטחון. הנה, אנחנו שומעים, חברת הכנסת גלאון, שסוגיית הגז, שאנחנו לתומנו חשבנו שהיא סוגיה כלכלית, חברתית, דמוקרטית, גם היא כבר סוגיית ביטחון. אולי, דרך אגב, חברת הכנסת גלאון וחברת הכנסת יחימוביץ, יחילו גם את החוק הזה, שימנע את התיעוד של הדיונים בעניין הזה, מכיוון שזה נושא ביטחון. כמובן. אבל נושאים פה את שם הביטחון לשווא, נושאים את שם הביטחון לשווא גם בסוגיית הגז, אבל גם בסוגיית החקירות האלה. מסבירים לנו שצריך למנוע את התיעוד של חקירות הביטחון – חקירות החשודים בעבירות ביטחון – בגלל חשש לביטחון המדינה. חברות וחברים, בלוף כזה – באמת, הגיע הזמן שתשתפרו קצת בארגומנטציה. הרי בבתי-המשפט בישראל יש כל המנגנונים לשמור על סודיות. מנגנוני החיסיון שקיימים בעבירות ביטחון יצרו תקדימים בכל העולם. אין בשום מקום בעולם מגוון כל כך גדול של סוגי חיסיון, ויש אצלנו דלתיים סגורות, ואיסורי פרסום, והגבלות על עורכי-דין, כשמדובר בעבירות ביטחון. יש סוגים של סודיות וחיסיון שהדמיון והשטן לא בראו. מהצד השני, כפי שהוזכר כאן כבר קודם, יש 650 תלונות בשנה על עינויים; חלק גדול מאוד מהתלונות האלה הן של חשודים בעבירות ביטחון. אז מה יותר נכון ומה יותר ראוי מאשר לתעד את החקירות האלה? ואז, אם מישהו מעלה טענה על עינויים, אפשר תמיד להביא את הסרטון או את ההקלטה. ממה אתם מפחדים? האם אתם מפחדים שאנחנו נגלה שפרקטיקה של עינויים בחקירות ביטחון חיה, קיימת ובועטת למרות הפסיקה של בית-המשפט העליון? ממי אתם מפחדים? אתם מפחדים, שמענו, מגופי חקירה בין-לאומיים, מהוועדה לזכויות האדם של האו"ם; לא, עמיתי חברי הכנסת, במקרה הזה אתם מפחדים מבית-המשפט הישראלי. מבית-המשפט הישראלי מפחדים כאן, שהוא יראה את הסרטונים. הרי בפני מי מוצגים התיעודים האלה של החקירות? בפני בית-המשפט, ומזה כנראה אתם מפחדים. אבל כשהממשלה מפחדת מבית-המשפט, עמיתי חברי הכנסת, לציבור יש ממה לפחד. כי החוק הזה, עמיתי חברי הכנסת, מעבר למילים המכובסות, הוא בעצם חוק של הסתרה מבתי-המשפט, הוא חוק של התרת עינויים, הוא חוק של דה-לגיטימציה, בטח, דה-לגיטימציה מובהקת ומוצדקת. ומוצדקת. כי מדינה שמתירה עינויים, ומדינה שמסתירה מבתי-המשפט של עצמה, היא מדינה שתעבור דה-לגיטימציה, ובצדק גמור. תודה רבה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת זהבה גלאון. ויסיים את הדיון אחריה – חבר הכנסת נחמן שי. זהבה גלאון (מרצ): גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק הזו, שמבקשת להאריך בשנה וחצי את האפשרות לפטור מתיעוד קולי וחזותי חקירות בעבירות ביטחון, היא הצעה שאין לה מקום. לא רק שאין לה מקום, היא לא צריכה להיות לא בהוראת שעה ולא בחקיקה, היא פשוט לא צריכה להיות. המהלך שקבעו כבר לפני שנים, שהוא מהלך נכון, שחקירות צריך לתעד גם תיעוד חזותי וגם תיעוד קולי, צריך לחול בראש וראשונה על אלו שנמצאים מנותקים מהעולם החיצון, ימים, לילות. דווקא אלו שחוקרים אותם, צריך להבטיח שאחר כך, כשיש ביקורת יעילה, או כדי שתהיה ביקורת יעילה על החקירה, אפשר יהיה לדעת מה היה באותה חקירה. עכשיו, ממה נפשך, כמו שאומרים? אם החוקרים הם חוקרים הגונים ופועלים על-פי כללי – אני לא יודעת איך לקרוא לזה, חבר הכנסת חנין – כללי החקירות? אני לא מבינה בזה מספיק – אם הם פועלים על פי הכללים, חבר הכנסת סעדי, יש כללים שאינם מתירים לא עינויים ולא לחץ פיזי מתון? אם החוקרים חוקרים בהגינות, אז ממה יש להם לחשוש? אם הם חוקרים בהגינות, הדבר הזה יתועד, יובא בפני בית-המשפט, בית-המשפט יוכל לוודא שנעשתה כאן חקירה ראויה והליך הוגן. ממילא מתעדים בכתב חקירות משטרה, ממילא הדבר הזה נמצא, אז ממה בדיוק הם חוששים? הייתי בוועדת החוקה, ישבנו עם קבוצת חברי הכנסת ושמענו את הטיעונים של אלה שטוענים שצריך לפטור מתיעוד חזותי וקולי, ואני מודה שלא השתכנעתי. אמרו, בין היתר, אחד הטיעונים היה, אמרו: אם יתעדו תיעוד חזותי וקולי, 1. זה ימנע מנחקרים לשתף פעולה; 2. השיטות האלה של החקירה עלולות להגיע לכל מיני גורמי טרור. וחשבתי, השתגעתם? אתם יודעים כמה עצירים כבר חקרתם? ממילא אתם מתעדים בחקירה בכתב, אז זה ימנע את שיתוף הפעולה? זה בעצם יגלגל את שיטות החקירה המודיעיניות של משטרת ישראל או גורמים אחרים? אני לא מבינה את ההסבר הזה. לא שכנע אותי יושב-ראש הוועדה, לא שכנעו אותי גורמים, לא בהקשר הזה ולא בהקשרים אחרים. אני רוצה להסב את תשומת לבכם – אני יודעת שכבר נתתי את הדוגמה הזאת, רק מפני שיש כאן הרבה אנשים במליאה שלא שמעו את זה, אני רוצה להסב את תשומת לבכם מה עלול להיות מחקירות שהן לא חקירות מתועדות, לאן זה עלול להוביל. אני רוצה לתת את הדוגמה שכבר נתתי כאן, אבל אני חושבת שהיא דוגמה מצוינת, מה זה אומר הודאות שווא; איך חקירה ואיך לחץ בחקירה ולחץ פיזי מתון או כל לחץ אחר עלולים לגרום לנחקרים להודאות שווא. אני מדברת על המקרה של ניב אסרף, אותו בחור שבדה את החטיפה שלו, ובזמן שחוקרי משטרת ישראל או שוטרי משטרת ישראל או הצבא, אני לא יודעת בדיוק מי, היו עסוקים בלנסות לפענח את מהלך החטיפה, פתאום שמענו שהמשטרה מודיעה שהיא מצאה אדם שבעצם חשוד בחטיפה. עכשיו, היא באמת מצאה אדם, שתוצאות החקירה הביאו אותו להודאה שהיא הודאת שווא. לא היה ולא נברא, והוא לא היה קשור לחקירה, ומצאו את ניב אסרף והוא הודה שהוא ביים את החטיפה. מה שאני רוצה להביא באמצעות הדוגמה הממוחזרת הזו – ויסלחו לי חברי ששמעו אותה – שחקירות שהן לא מתועדות עלולות להביא למצב שנחקרים יודו בפשעים או בדברים שהם לא עשו. עכשיו, נכון, שלא יקל הדבר בעיניכם, אנחנו מדברים על חשודים בעבירות ביטחון. אבל גם לחשודים בעבירות ביטחון יש זכויות. ואם אנגליה הגדולה הגיעה למסקנה, אחרי כל השנים מול המחתרת האירית, שהגיע הזמן לתעד חקירות, גם של עצורים שנחשבים בעיניהם חברי מחתרת או מחבלים על-פי ההגדרה או חשודים בעבירות כאלה ואחרות; אם אנגליה הגדולה הגיעה למסקנה, בעקבות כל מה שהיה, שהגיע הזמן לתעד, אז אולי כדאי שאנחנו נפנים את הדברים הטובים ואנחנו לא ניקח על עצמנו להצביע בעד יוזמה שהיא יוזמה שאין לה מקום, שלא מביאה בחשבון שגם עצירים בעבירות ביטחון הם בני-אדם וגם הם זכאים להליך הוגן, ולא שיוטל איפול על מהלך החקירה שלהם. תודה, גברתי. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – יסכם את הדיון יושב-ראש ועדת החוקה ניסן סלומינסקי. נחמן שי (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מדינת ישראל, ובצדק, אומרת שהיא מדינה דמוקרטית, שנשענת על יסודות דמוקרטיים ופועלת באופן דמוקרטי. אם זה באמת כך – ולפעמים יש מי שמטיל ספק – אז חקירות צריכות להיות מתועדות, גם בנושאי ביטחון. יש כאילו מרחק; מה בין ההצהרה הגדולה והחשובה הזאת לבין איזו פרקטיקה? סך הכול חקירה של חשודים. אני אומר שזה אותו הדבר. אני אומר שיש קו אחד שמחבר בין עקרונות, בין ערכי היסוד של החברה ושל מדינת ישראל, לבין הדרך שבה אנחנו או אנשים בשמנו חוקרים חשודים בכל נושא שהוא, אבל במקרה הזה שלפנינו, בנושאי ביטחון. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, האם יכול להיות שיהיו חקירות במחשכים? אנחנו יכולים לשאול את עצמנו, האם יכול להיות שהחקירות האלה לא ישאירו מאחוריהן איזו עדות על דרך ניהולה של החקירה? האם יכול להיות שאצלנו יהיו חקירות באמצעים לא כשרים? ויש לנו היסטוריה, ויש לנו עבר, ויש לנו חקירות קשות שהסתיימו והגיעו לבתי-משפט. תמצית העניין היא שכדי למנוע מחוקרים להיכשל וכדי לשמור על אותם ערכי יסוד, שהם כל כך יקרים וכל כך חשובים לנו, שהם, הייתי אומר, הנשק הסודי שלנו כמדינה, אנחנו חייבים לשמר את הנוהל הזה של תיעוד החקירות. ולא תיעוד דרך אגב, ולא תיעוד רק במלל ורק בתמונה ורק כך ורק אחרת. אני מבין את הסכנות, אני מבין את החששות, אני מבין את הדאגות, אני מבין את הפוטנציאל שיש לפרקים לחקירה כזאת שעלולה גם לפגוע בחוקרים. מצד שני, אני אומר לכם, חברות וחברים, אני חושב שהיא מגינה גם על החוקרים והיא מונעת מהם אולי לפעמים את הפיתוי, אולי לפעמים את הלחץ, אולי לפעמים את הרצון ללכת מעבר לגבולות המותרים. ואנחנו יודעים שנקבעו קווים ברורים מתי מותר ללכת מעבר ומתי לא. וכשיש סכנה ויש ודאות קרובה לפגיעה בביטחון, וכשיש ודאות קרובה ויש סכנה של פצצה מתקתקת שעלולה לפגוע ולהביא למוות ולפגיעה באנשים, מותר ללכת מעבר, מותר לחצות איזה קו ומותר להפעיל אמצעים קשים, נקרא לזה כך. גם זה מותר, זה לא אסור, אבל זה בנסיבות מאוד מאוד מיוחדות, וצריך גורם חיצוני שיתיר את זה. וטוב שהמדינה קבעה את המגבלות האלה, כדי שלא יתקיים אותו פיתוי, חלילה, לאנשים שעוסקים בחקירה. לכן, החוק הזה ביסודו נועד להגן גם על החוקרים וגם על הנחקרים, גם על השב"כ והמשטרה וגם על מדינת ישראל כולה. ולכן צריך לאמץ אותו ולא צריך לדחות את ההפעלה שלו. ואני יודע, יש בזה איזה פיתוי. אומרים: נחכה עוד קצת, משהו יקרה – לא יקרה כלום. יהיו חקירות בנושאי ביטחון ויהיו חוקרים שיעסקו בכך, והעימות הזה בין נחקר לחוקר יעמוד על סדר-היום והרצון של החוקר להביא למציאת האינפורמציה, להוציא את האינפורמציה, יהיה קיים. אבל אנחנו צריכים לשים פה חומה גדולה ולומר: חקירה במדינת ישראל חייבת להיעשות לפי אמות המידה, לפי ערכי היסוד של מדינת ישראל. זה גדולתה של מדינת ישראל, כך היא ידעה תמיד להתמודד עם הטרור והצליחה, וכך היא תצליח גם בעתיד. תודה רבה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. אני מזמינה את יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי לסכם את הדיון. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גברתי היושבת-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, שמעתי בקשב רב את דברי המתנגדים. ושוב, אני לא יכול להגיד שאלה סתם דברים, כי הם דברים נכונים, רק עם בעיה אחת – שהציגו רק צד אחד של המטבע. וכשאני דיברתי, אמרתי שיש שני צדדים וזה לא פשוט; לכן אני לא מבטל את זה סתם. הציגו כאן צד אחד, למה צריך לבטל. ונכון שיכול להיות שיש בזה איזו פגיעה מסוימת בזכויות. יכול להיות שטוב גם לכולנו שיהיה תיעוד, כדי שאחת ולתמיד, כל הטענות שיש: הוציאו את זה ממני בכפייה, באמצעים – כל הטענות האלה ייעלמו. זה נכון, וזה הצד האחד. אבל מה אפשר לעשות שיש גם צד שני; יש צד של המדינה, והצד הזה כאילו נעלם מהאגף הימני – מבחינתי, מהאגף הימני – כאילו הוא לא קיים. האגף שמולי. ויש צד שני, שזה לטובת המדינה, אין מה לעשות. ומבחינה זו, גם מבחינת החקירות, והטכניקה של החקירות, שאנחנו לא רוצים שזה יעבור, שהצד השני ילמד איך להתגונן מפניהן. גם דיברנו על כך שיש אחריות על החוקרים למנוע פיגועים ולמנוע את כל ההתארגנויות האלה, ואם החשוד מספר ונותן את כל האינפורמציה הזאת, התנאי הבסיסי שזה יקרה – אם הוא לא מתועד. אם הוא מתועד, הוא בחיים לא יעשה את זה, כי אחר כך יעשו אתו חשבון. אז כאן הצדדים עומדים זה מול זה. ואמרתי את זה מעל הדוכן, שאין כאן צד אחד שהוא 100% והצד השני בכלל לא קיים, כי אז לא הייתה בעיה. יש כאן שני צדדים, ולכל צד יש אכן משקל, ורק, בסופו של דבר צריכים להכריע: מה גובר? הצד האחד, שמטפל, אולי, ודואג קצת יותר, אולי, לזכויות של החשוד, מול הצרכים של המדינה ומניעת טרור. ופה בא השר ואומר: רבותי, תנו לי זמן. ועל מה אנחנו מצביעים עכשיו? אנחנו הרי לא מצביעים על החוק עצמו, אנחנו מצביעים על בקשה של שר שנכנס עכשיו לכהן ואומר לכם: רבותי, אני רוצה ללמוד, ויכול להיות שאני אבוא אחר כך עם הפתעה, לטובת הצד הזה או הצד השני. ואני רוצה רק להזכיר לחברי שאנחנו לא נמצאים במדינה – איך אומרים – שלווה, עם שלום, והכול טוב, וכל מה שיש לנו לדאוג זה אך ורק לאיזו פגיעה, אולי – אני אומר שוב, אולי, כי זה לא חייב להיות – פגיעה בזכויות הפרט, שזה מה שנשאר לנו לדון, ואז ודאי שדבר כזה לא היה קורה, והכול היה מתועד. אבל יותר מזה, לא רק שהיה מתועד, לא היו חשודים בנושא ביטחוני כמעט. אז הסיפור אחר. אנחנו נמצאים במדינה, וכולנו יודעים את זה, שלצערנו יש בה פיגועים, יש טרור, ויותר מזה, יש גם הרבה רצון – זה ששקט ביהודה ושומרון זה לא כי פתאום כולם שם נהפכו לאוהבי ארץ-ישראל, אוהבי מדינת ישראל, ורוצים שלום. יש שם כל הזמן מתכננים, וכל הזמן מתכננים פיגועים, ומה שחוסם אותם זה הפעילות של השב"כ, הפעילות של צה"ל, הפעילות של המשטרה, ואולי לפעמים קצת בעזרת – לא חשוב – אז אני אומר: יש כל הדברים האלה, אז יש על כתפינו – ואני פונה באמת לחברי – וואו, איזה רעש. היו"ר טלי פלוסקוב: חברי הכנסת, מאוד קשה לדבר מכאן, כשאנחנו לא שומעים את עצמנו. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): ואני - - - היו"ר טלי פלוסקוב: יש כמה חברי כנסת שמדברים בטלפון, אני מבקשת להפסיק. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): ואני פונה לחברי, ובאמת, אני יודע שהנושא הביטחוני חשוב להם, ואני שואל אותם: בואו, פעם אחת תצאו מזה שאתם באופוזיציה, תעזבו את זה, כי זה לא הדיון כרגע, אופוזיציה מול קואליציה. אתם מודעים לזה שנכון, אולי יש פגיעה מסוימת בזכויות – אולי – אבל מצד שני, מה מונח על הכף? מונח כאן הנושא של מניעת טרור, ותיעוד בהחלט פוגע מאוד ביכולת של השב"כ מצד אחד, של המשטרה מצד שני, לחשוף – לחשוף שמות. חיים, אין ברירה, חיים. פוגע ביכולת הזאת - - - היו"ר טלי פלוסקוב: חברי הכנסת, נא לשבת. נא לשבת. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): והרי אנחנו מדברים – מיקי וחיים, תשמעו, הרי אתם אנשי ביטחון, הרי אנחנו מדברים פה - - - חיים ילין (יש עתיד): לא, אנחנו מנסים להבין מה הקשר. מה הקשר. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אתה מבין ועוד איך. הרי הסברתי, ואני מוכן להסביר שוב. מיקי לוי (יש עתיד): - - - חיים ילין (יש עתיד): - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): הפוך. ואם השב"כ לא היה פועל היו הרבה יותר. איך השב"כ יכול למנוע? כשהוא תופס חשוד, וזה חשוד שכבר הודה, או שיש לשב"כ – שהוא עבר קודם – סיבות טובות מאוד, וממנו אתה - - חיים ילין (יש עתיד): - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): - - מנסה להוציא את השמות של הרשת, של אותם אלה שמתכננים פיגוע, שרוצים לפגע, והאיש מוסר את זה, אבל אם יהיה תיעוד הוא בחיים לא ימסור את זה, והרי אתם יודעים את זה טוב. אז מה אתה אומר? אני אלך קצת אולי – מכיוון שאני באופוזיציה, אני אלך ואני אפגע במאמצים של השב"כ מצד אחד, ואחר כך של המשטרה מצד שני, להוציא ממנו שמות ולחסל פיגועים? זה מה שאנחנו אומרים? קריאה: - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אז לכן אני חושב שאם נצא רק רגע מהנושא של אופוזיציה–קואליציה, ונחשוב ברצינות, ושוב אני אומר: יכול להיות שהטיעונים כאן צודקים, אבל בואו ניתן לשר שביקש, לשר לביטחון פנים, שר חדש שנכנס ואומר: תנו לי; אני רוצה – איך אומרים – בראש פתוח לבדוק את הסיבות לכאן ולכאן, לקבל הכרעה, אז אנחנו נמנע ממנו את האפשרות הזאת? אז לכן אני שוב פונה לחברי, ואני אומר: גם באופוזיציה, גם כשאתם באופוזיציה, אני חושב שהנושא הביטחוני מאוד יקר ללבכם. בואו, פעם אחת תתרוממו מהרצון, אולי, לנצח את הקואליציה, שזה לא רלוונטי – תראו, תנסו לקבל שבצד השני יש טיעונים לא פחות חשובים מאשר בצד הזה. אפילו תחשוב שזה לא פחות – איך אומרים – לא יותר, אבל לפחות אותו דבר, ובואו ניתן צ'אנס לשר לחשוב, לבדוק, לחכות לתוצאות של ועדת צ'חנובר, שדנה גם על השב"כ, ובסופו של דבר יכול שתימצא דרך שתיתן, מצד אחד, אפשרות באמת למצוא, לאפשר את הביטחון, ומצד שני יהיה מינימום שבמינימום שבמינימום של פגיעה. ואני חושב שיהיה פתרון כזה, אבל זה לוקח קצת זמן, בואו ניתן לשר שמבקש את האפשרות לדון ולהחליט. מה, פתאום שקט? רויטל, מה קרה פתאום – שקט? יואל חסון (המחנה הציוני): - - - קריאה: - - - רויטל סויד (המחנה הציוני): - - - ניסן - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה? רויטל סויד (המחנה הציוני): אתה חופר לעצמך. ענינו לך. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אבל שכנעתי אותך, נכון? רויטל סויד (המחנה הציוני): לא שכנעת. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): שכנעתי אותך. רויטל סויד (המחנה הציוני): - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): הרי בטוח ששכנעתי אותך. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): טוב, אם לא, אז – איך אומרים – בסדר. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): ניסן, זה בסדר - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): איך אומרים, אני מצווה ועומד פה. אני כבר צרוד. טוב, אני - - - היו"ר טלי פלוסקוב: תודה. אפשר – תודה רבה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): רגע, לא, לא סיימתי. היו"ר טלי פלוסקוב: עוד לא סיימת, בבקשה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לסיים? היו"ר טלי פלוסקוב: כן. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): טוב, אז רק לסיכום הדברים, אני פונה לחברי ואומר: בואו, כולנו נתלכד, כולנו נצביע בעד לתת ארכה של שנה וחצי לשר לביטחון פנים, שיוכל לשקול את הדברים בראש פתוח לאחר שהוא יקבל את התוצאות - - קריאה: - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, שנה וחצי. את לא היית כשאני תיקנתי את זה. רויטל סויד (המחנה הציוני): - - - סוף-סוף - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): - - ויוכל לדון ויקבל את המסקנות של ועדת צ'חנובר ויוכל להגיע למסקנות, ובמשך הזמן יהיה הדיון הרציני על החוק. תודה רבה לכם. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה השנייה. הוגשו – חברי הכנסת, אני מבקשת לשבת, אנחנו מתחילים בהצבעות. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה השנייה. הוגשו לנו כמה הסתייגויות, אנחנו מתחילים בהצבעה על הסתייגות מס' 1, לסעיף 1, של חברי הכנסת מיכל רוזין, זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', תמר זנדברג, רויטל סויד, יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, דניאל עטר, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, אייל בן ראובן, יוסף ג'בארין, אוסאמה סעדי, איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, דב חנין, טלב אבו עראר, באסל גטאס ועבדאללה אבו מערוף. והממשלה ביקשה הצבעה שמית. גברתי מזכירת הכנסת, אני מבקשת להתחיל בקריאה שמות להצבעה. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – בעד טלב אבו - - - צחי הנגבי (הליכוד): - - - היו"ר טלי פלוסקוב: אדוני יושב-ראש הקואליציה, אני רוצה להבין, ביטלתם שמית? אפשר הצבעה אלקטרונית? צחי הנגבי (הליכוד): - - - היו"ר טלי פלוסקוב: רבותי - - - דב חנין (הרשימה המשותפת): התחילה ההצבעה, מה זה? זהבה גלאון (מרצ): התחילה ההצבעה, זה לא יכול לקרות - - - דב חנין (הרשימה המשותפת): התחילה ההצבעה, מה זה? זהבה גלאון (מרצ): זה לא יכול להיות - - - קריאות: - - - היו"ר טלי פלוסקוב: הסתייגות מס' 1. זהבה גלאון (מרצ): לא, אבל הוא הצביע הצבעה שמית, אי-אפשר להפסיק - - - דב חנין (הרשימה המשותפת): לא, התחילה ההצבעה. קריאות: - - - היו"ר טלי פלוסקוב: האופוזיציה טוענת: כשהתחילו בהצבעה שמית, לא ניתן לבטל. ממשיכים בשמית? צחי הנגבי (הליכוד): כן. היו"ר טלי פלוסקוב: אוקיי. חברת הכנסת זהבה גלאון, אנחנו ממשיכים בהצבעה שמית. זהבה גלאון (מרצ): זה לא עובד ככה. היו"ר טלי פלוסקוב: אוקיי, גברתי מזכירת הכנסת, אפשר להמשיך. הצבעה שמית – בבקשה, רבותי, ממשיכים. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – בעד טלב אבו עראר – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד מיכאל אורן – אינו נוכח דוד אזולאי – נגד ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – נגד אלי אלאלוף – נגד קארין אלהרר – נמנעת זאב אלקין – נגד דוד אמסלם – נגד אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – נגד אורי אריאל – נגד זאב בנימין בגין – נגד זוהיר בהלול – בעד נאוה בוקר – נגד דוד ביטן – נגד מיכל בירן – בעד מירב בן ארי – נגד אלי בן-דהן – נגד נפתלי בנט – נגד יואב בן צור – נגד אייל בן ראובן – בעד יחיאל חיליק בר – בעד איתן ברושי – בעד עמר בר-לב – בעד ענת ברקו – נגד יוסף ג'בארין – בעד באסל גטאס – אינו נוכח אילן גילאון – בעד שרון גל – נגד זהבה גלאון – בעד יואב גלנט – נגד גילה גמליאל – נגד מסעוד גנאים – בעד היו"ר טלי פלוסקוב: רבותי, אני מבקשת שקט באולם. חבר הכנסת אלי כהן. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: (קוראת בשמות חברי הכנסת) משה גפני – נגד יעל גרמן – נמנעת אבי דיכטר – נגד דני דנון – נגד אריה מכלוף דרעי – נגד צחי הנגבי – נגד יצחק הרצוג – בעד יצחק וקנין – נגד מכלוף מיקי זוהר – נגד חנין זועבי – בעד ג'מאל זחאלקה – בעד תמר זנדברג – בעד עבד אל חכים חאג' יחיא – בעד ציפי חוטובלי – נגד אורן אסף חזן – נגד דב חנין – בעד יואל חסון – בעד אחמד טיבי – בעד מנואל טרכטנברג – בעד מרדכי יוגב – נגד יוסי יונה – בעד שלי יחימוביץ – בעד חיים ילין – אינו נוכח משה יעלון – נגד איתן כבל – בעד אלי כהן – נגד יצחק כהן – נגד מאיר כהן – נגד משה כחלון – נגד חיים כץ – נגד ישראל כץ – נגד עליזה לביא – אינה נוכחת ציפי לבני – בעד אורלי לוי אבקסיס – נגד ז'קי לוי – נגד מיקי לוי – נגד יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – נגד יעקב ליצמן – נגד סופה לנדבר – נגד יאיר לפיד – אינו נוכח ינון מגל – נגד מנחם אליעזר מוזס – נגד ירון מזוז – נגד מרב מיכאלי – בעד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – בעד אברהם נגוסה – נגד משולם נהרי – נגד איילת נחמיאס ורבין – בעד בנימין נתניהו – נגד קסניה סבטלובה – בעד רויטל סויד – בעד ניסן סלומינסקי – נגד בצלאל סמוטריץ – נגד אוסאמה סעדי – בעד איימן עודה – בעד רחל עזריה – נגד דניאל עטר – אינו נוכח חמד עמאר – נגד רועי פולקמן – נגד שי פירון – נגד טלי פלוסקוב – נגד מאיר פרוש – נגד יעקב פרי – נגד עיסאווי פריג' – בעד עמיר פרץ – אינו נוכח נורית קורן – נגד יואב קיש – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – נגד מיכל רוזין – בעד מיקי רוזנטל – בעד יואל רזבוזוב – נגד יפעת שאשא ביטון – נגד יובל שטייניץ – נגד נחמן שי – בעד סילבן שלום – נגד עפר שלח – נגד איציק שמולי – בעד סתיו שפיר – בעד איילת שקד – נגד עאידה תומא סלימאן – בעד היו"ר טלי פלוסקוב: גברתי מזכירת הכנסת, תעברי בבקשה על שמות האנשים שלא נכחו באולם בעת ההצבעה. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: (קוראת בשמות חברי הכנסת) מיכאל אורן – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח חיים ילין – אינו נוכח עליזה לביא – אינה נוכחת יאיר לפיד – אינו נוכח דניאל עטר – אינו נוכח עמיר פרץ – אינו נוכח היו"ר טלי פלוסקוב: האם יש באולם חברי כנסת שלא השתתפו בהצבעה או לא שמעו את שמם ורוצים להצביע? אין. אנחנו ממתינים לתוצאות ההצבעה. חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בהצבעות – אני מבקשת לשבת – הצבעות אלקטרוניות, ועכשיו הרבה הצבעות האחת אחרי השנייה. תוצאות ההצבעה: בעד – 39, נגד – 72, שני נמנעים. הסתייגות מס' 1 לא עברה. כרגע יש לנו לחלופין, ואנחנו עוברים להצבעות אלקטרוניות: לחלופין א' להסתייגות הראשונה, מי בעד? מי נגד? ההצבעה הופעלה. הצבעה מס' 3 בעד ההסתייגות – 39 נגד – 68 נמנעים – 2 ההסתייגות (1) לחלופין (א') של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר טלי פלוסקוב: בעד – 39, נגד – 68, שני נמנעים. ההסתייגות של חברי הכנסת לא עברה. לחלופין ב' לסעיף 1, נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 70 נמנעים – 2 ההסתייגות (1) לחלופין (ב') של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר טלי פלוסקוב: 34 בעד, 70 נגד, שני נמנעים. ההסתייגות לחלופין ב' לא עברה. עוברים ללחלופין ג' להסתייגות הראשונה. נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 70 נמנעים – 2 ההסתייגות (1) לחלופין (ג') של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר טלי פלוסקוב: 36 בעד, 70 נגד, שני נמנעים. ההסתייגות לחלופין ג' לא התקבלה. עוברים להצבעה על לחלופין ד'. נא להצביע. הצבעה מס' 6 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 71 נמנעים – 2 ההסתייגות (1) לחלופין (ד') של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר טלי פלוסקוב: בעד – 35, נגד – 71, שני נמנעים. לחלופין ד' לא עברה. אנחנו עוברים להסתייגות השנייה לסעיף 1, ההצבעה אלקטרונית. נא להצביע. זהבה גלאון (מרצ): רגע. רגע, גברתי, רגע. אנחנו מבקשים להסיר את ההסתייגויות - - - היו"ר טלי פלוסקוב: לא שומעים. זהבה גלאון (מרצ): אנחנו מבקשים להסיר את ההסתייגויות עד הסוף, ואז - - - הצבעה מס' 7 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 72 נמנעים – 1 היו"ר טלי פלוסקוב: אני רוצה לשאול: האם אתם מורידים את כל ההסתייגויות? זהבה גלאון (מרצ): כן. קריאות: כן, כן. היו"ר טלי פלוסקוב: הסתייגויות 2–5, כולל, מורידים. אוקיי. אם כך, אנחנו מצביעים על סעיף 1, כנוסח הוועדה, רבותי. הצבעה מס' 8 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 72 נגד – 36 נמנעים – 1 סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר טלי פלוסקוב: בעד – 72, נגד – 36, אחד נמנע. סעיף 1 התקבל בנוסח הוועדה. תמה הקריאה השנייה. אנחנו עוברים לקריאה שלישית. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. בבקשה, רבותי, להצביע. הצבעה מס' 9 בעד החוק – 72 נגד – 37 נמנעים – 1 חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 7), התשע"ה–2015, נתקבל. היו"ר טלי פלוסקוב: בעד – 72, נגד – 37, אחד נמנע. הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 7), התשע"ה–2015, עברה בקריאה שלישית ונכנסת לספר החוקים. רבותי, חברות וחברי הכנסת, בגלל חג הרמדאן אנחנו מודיעים כרגע שעד השעה 20:40 לא יהיו הצבעות. עד השעה 20:40 לא יהיו הצבעות.