הצעת חוק לדיון מוקדם

מספר פנימי: 569133 הכנסת העשרים יוזמים: חברי הכנסת מירב בן ארי עאידה תומא סלימאן איימן עודה עבדאללה אבו מערוף מאיר כהן יוסי יונה יעקב מרגי אורן אסף חזן אברהם נגוסה חמד עמאר רועי פולקמן ______________________________________________ פ/2253/20 הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון – החלטה של אם ששהתה במקלט לנשים מוכות עם ילדיה לצורך רישום למוסד חינוכי ומתן טיפול נפשי לילדיה), התשע"ו–2015 דברי הסבר בישראל יש 14 מקלטי חירום למניעת אלימות במשפחה. כל שנה כ-1500 ילדים בגילאי 0-14 שוהים ביחד עם אימותיהם במקלטים לנפגעי אלימות. אוכלוסיית הנשים והילדים שמגיעים למקלט מאופיינת ברמות סיכון גבוהות ביותר ולרוב נעדרות מערכות תמיכה משפחתיות וקהילתיות. הילדים המגיעים למקלטים היו חשופים לאלימות קשה, בין מכיוון שהיו עדים לאלימות של האב כלפי האם, ובין שהיו בעצמם קורבנות של אותה אלימות. החשיפה לאלימות והיציאה למקלט מותירה את הילדים נסערים, המומים וכואבים ובנוסף לכך לעיתים דורשת מהם להתמודד עם מציאות חיים חדשה הכוללת בין היתר, מעבר למקום מגורים חדש ועזיבת מוסדם החינוכי הישן. לשם שיקום מוצלח של הילדים, חשוב שתהיה אפשרות לרשום אותם במהירות למוסד חינוכי חדש ולהעניק להם במהרה טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי מקצועי . אלו יאפשרו לילדים לחזור לשגרת לימודים ולמסגרות חינוכית. אולם, לפי המצב המשפטי הקיים היום, קיים קושי לרשום את הקטינים במהירות למוסד חינוכי חדש וכן להעניק להם את הטיפול הנדרש, מכיוון שללא הסכמתו של האב האם אינה יכולה לבצע פעולות אלו. הקטינים נאלצים לעבור "דרך ייסורים" כדי להירשם למוסד חינוכי או לקבל טיפול נפשי. הקושי בהשגת חתימת האב נובע משתי סיבות עיקריות: האחת בשל התנגדות לא עניינית של האב האלים, המשתמש לרעה בזכותו המשפטית בשביל לגרום לאם לחזור אליו, או לסחוט ממנה ויתורים כלכליים על מזונות רכוש וכיוצא בזה. השנייה כאשר פנייה לאב בשביל חתימה, עשויה לסכן את חיי הילדים. בחלק מהמקרים מנהלות מקלטים מדווחות על מצבים אבסורדים בהם האב איים ברצח, אך מבחינת החוק ללא חתימת האב - נותר הקטין מחוץ לשערי מוסד חינוכי וכן לא יכול לקבל טיפול נפשי. כיום, האם נדרשת בשם הילד לפנות להליך משפטי ארוך ומתיש, ובינתיים הילדים נמצאים "תלויים באוויר" ומצבם הרגשי מחמיר. ההמתנה הארוכה להכרעה בבית המשפט פוגעת בצורך המידי לסייע לילדים הנמצאים במצוקה עמוקה. שני חוקים מרכזיים, מסדירים את סוגיית הרישום למוסדות וקבלת טיפול נפשי: חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962 (להלן – החוק) וחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך– 1960 (להלן – חוק הנוער). שני החוקים נכתבו בשנות השישים של המאה ה-20, כאשר טרם הוקמו המקלטים ושיעור הגירושין בעקבות אלימות היה נמוך ביותר. הם אינם מתאימים כלל למציאות החיים של ילדים במקלטים במאה ה-21. הצעת חוק זו נועדה להתאים את החקיקה בישראל למציאות חייהם של ילדים נפגעי אלימות. ההצעה משתלבת באמנת זכויות הילד, שישראל חתומה עליה, שמבטיחה את הזכות הבסיסית של ילדים לחינוך ובריאות. סעיף 18 לחוק קובע כי הורים חייבים לפעול תוך הסכמה ביחס לקטינים (גם אם יש משמורת לאם בלבד). לכן, לפי המצב המשפטי כיום גם במצבים בהם אחד ההורים הוא אלים נדרשת הסכמתו לרישום לבית ספר לקטין או עבור טיפול ואבחון פסיכולוגי ופסיכיאטרי לקטין. לפי סעיף 19 לחוק, אם ההורים לא באו לידי הסכמה באפשרותם לפנות לבית המשפט. לפי סעיף 25 לחוק אם ההורים לא הגיעו להסכמה ניתן לפנות להכרעת בית המשפט. לפי סעיף 68 בית משפט למשפחה יכול לנקוט באמצעים זמניים לשמירת ענייניו של קטינים. אך בתי משפט למשפחה עמוסים בהליכים ונוצרת סחבת עד ההכרעה. ישנם הורים שאינם מפרידים בין הכעס על בן הזוג שעזב אותם לבין טובת הילדים. הם מתנגדים לרישום למוסד חינוכי ולטיפול פסיכולוגי ונאבקים על גב הילד אפילו עד בית המשפט העליון (על התנגדות לא עניינית לטיפול נפשי ראה בע"מ 5710/05 פלוני נגד פלונית מיום 1.5.06). למעשה עבור הורה אלים שאינו רואה את טובת ילדו לנגד עיניו מדובר באפשרות לגרירת הצדדים להליך מתמשך ומתיש. כיום, באזור המרכז יש המתנה ארוכה, לפעמים עד שנה, למתן תסקיר פקידת סעד. בנוסף, גם לאחר שמוגש התסקיר, יש עומס רב על בתי המשפט ואז עלול לעבור זמן נוסף עד לקבלת פסק דין בנושא. לכן החוק אינו נותן מענה טוב דיו למצבי מצוקה אלו. עוד יוזכר כי גם לפי סעיף 4.2 לכללי האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, כאשר ההורים מסוכסכים, פרודים, או גרושים יש לקבל את הסכמת שני ההורים בכתב או בע"פ לפני מתן טיפול. פסיכולוגים רבים מסרבים לטפל בקטין, במצבים בהם ההורים מצויים בסכסוך ואין הסכמה של שני ההורים למתן הטיפול. גם לפי חוק זכויות החולה הסכמה לטיפול רפואי על ידי פסיכיאטר כפופה להסכמה של אפוטרופוס הקטין. לפי הדין בישראל שני ההורים הם אפוטרופוסים של הקטינים. גם חוק הנוער, אינו נותן מענה מספיק למצוקה זו, בשל מגבלות בחוק עצמו ובשל זמני ההמתנה הארוכים עד לתסקיר פקידת סעד. ראשית, חוק הנוער קובע בסעיף 3 כי פקידת סעד עשויה להורות על מתן טיפול נפשי לקטין, כאשר הוא מוכרז כקטין נזקק ולאחר חוות דעת של פסיכולוג מומחה שקבע כי עשוי להיגרם נזק נפשי ולאחר שמיעת הקטין וההורים. מדובר בתהליך מתמשך וארוך. יש צורך בקבלת שלוש החלטות פרופסיונליות: של פסיכולוג, של פקידת הסעד ושל שופט נוער. שנית, רק לפקידת הסעד יש סמכות לפנות לבית המשפט בבקשה לסעד לפי חוק הנוער. שלישית, חוק הנוער קובע כי גם לאחר התהליך המתיש, חוות דעת לכפיית טיפול נגד רצון האב מוגבלת לזמן של שלושה חודשים. חשוב לציין שבחלק מהמקרים האימהות במקלט הן דור שני למשפחות אלימות והן וילדיהן לא קיבלו מעולם טיפול פסיכולוגי. לכן יש חשיבות גדולה מאוד לא רק בשיקומם המידי אלא במניעת כניסת הדור השני והשלישי למערכת יחסים אלימה בעתיד (העברה בין-דורית של דפוס האלימות). ככל שהילדים יקבלו טיפול פסיכולוגי מקצועי בגיל מוקדם יותר ובסמוך יותר לאירועי האלימות כך עולה הסיכוי לשיקום מוצלח בטווח הארוך ואף למניעת העברה בין-דורית של דפוס האלימות. נוכח האמור, מוצע לאפשר לקטין להירשם למוסד חינוכי ולקבל טיפול נפשי בהסכמת האם בלבד, במשך שנתיים ממועד יציאתם מהמקלט. שינוי זה יאפשר לתת מענה מידי וחשוב לשיקום מהיר וטוב יותר של הקטינים. הצעת חוק זו נכתבה בסיוע מחלקת חקיקה ושינוי מדיניות בעמותת "רוח נשית" הפועלת למען נפגעות אלימות ורווחת ילדיהן. --------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום י"א בכסלו התשע"ו – 23.11.15 תיקון סעיף 18 1. בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962, בסעיף 18, אחרי סעיף קטן (א) יבוא: בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962, בסעיף 18, אחרי סעיף קטן (א) יבוא: "(א1) על אף האמור בסעיף קטן (א), שהה קטין עם אמו במקלט לנשים מוכות, לא תידרש הסכמתו של האב, בשנתיים שממועד עזיבת המקלט, לביצוע פעולות אלה: "(א1) על אף האמור בסעיף קטן (א), שהה קטין עם אמו במקלט לנשים מוכות, לא תידרש הסכמתו של האב, בשנתיים שממועד עזיבת המקלט, לביצוע פעולות אלה: (1) רישום למוסד חינוך חדש; (2) מתן טיפול נפשי לקטין, לרבות אבחון."