קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 20), התשע"ו–2015 [מס מ/959; "דברי הכנסת", חוב' א', עמ' ; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אני מתכבד להזמין את יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי להציג לנו את הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 20), התשע"ו–2015, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. בבקשה, אדוני. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק הזו, הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 20), התשע"ו–2015, היא למעשה חוק משלים. זו השלמה לחוק הקודם, והיה ראוי שנעשה בכלל את הדיון משולב, אבל כך נעשה, אז שיהיה כך. בכל אופן, אנחנו חושבים שיש להורים אחריות על הילדים, נקודה. לא יכול להיות שהורה ייתן לילד שלו ללכת הפקר ולעשות מה שבא לו וכאילו הוא, ההורה, הוא מהאו"ם. עיסאווי פריג' (מרצ): מה אתה אומר? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): להורים יש אחריות. כן. זה, איך אומרים? אתה יודע את זה טוב. אני רואה כמה אתה דואג אצלך לילדים, ברוך השם. באסל גטאס (הרשימה המשותפת): מה עם נוער הגבעות? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אותו דין. אותו דין הכול. אני לא יודע. החוק הזה – לא מצאתי בחוק הזה שהוא מדבר דווקא על מגזר זה ולא על מגזר אחר. בכל אופן, יש להורים אחריות. ואני אומר שוב, אנחנו ראינו שיש מצבים שההורים עוד מדרבנים את הילדים. אבל אפילו אם הם לא מדרבנים אותם לעשות פיגועים או לזרוק אבנים, זה שהם נותנים להם ללכת חופשי והם יודעים מה הם עושים מתוך שעמום, זו אחריות של ההורים. ההורים לא יכולים להגיד "השומר אחי אנוכי?" – זה הבן שלך; "ידינו לא שפכו את הדם" – לא יכולים לומר דבר כזה. אז בחוק הקודם, מה שעשינו – מענישים את הילד. איך אומרים תמיד? אם לילד מגיעות קצבאות ביטוח לאומי והוא יושב במאסר בגלל יידוי אבנים, ההורים לא יקבלו את התשלומים האלו בגין הילד הזה. זה היה החוק הקודם. עכשיו החוק הזה בא ועושה שלב נוסף: הורים, קחו אחריות לילדים. והמשמעות היא שאם לא עשיתם את זה, אזי אפשר – החוק אומר שאפשר להטיל קנס על ההורים. אני חוזר, ושוב אני מזכיר ואומר: אלה מצבים שהם לא מצבים רגילים. יש מכת מדינה, ולכן, גם החוק הקודם וגם החוק הזה נולדו כדי לעצור את מכת המדינה. זה לא מצב רגיל. אז החוק הזה אומר: א. אפשר להטיל קנס על ההורים, הוצאות משפט, פיצוי לאדם שניזוק מהעבירה או דברים מהסוג הזה. כשמדובר גם כן, שוב – בדרך כלל, בחוק הנוער זה כבר קיים, שאפשר להטיל על ההורים קנסות ועונשים כאלו, אבל שם מדובר שזה יהיה חלק מדרכי הטיפול, כלומר אם הילד לא מורשע, כחלק מהטיפול המשפחתי במשפחה קונסים את ההורים; כי הרי את הנער, את הילד, אי-אפשר. החוק הזה בא ואומר, שגם אם הנער מקבל את העונש ונכנס לבית-סוהר, גם אז אפשר יהיה להטיל את הקנס ואת הוצאות המשפט על ההורים. וזה מסתכם – אפשר להוציא את זה – או פיצוי עד 10,000 שקל. כלומר, אפשר או את כל הדברים האחרים, או 10,000 שקל שיוטלו על ההורים. אנחנו לא מתכוונים להטיל אחריות פלילית על ההורים, ולכן הקנס הזה ייגבה באמצעות המרכז לגביית קנסות. אני חושב שזה – אני אומר שוב, בצוק העתים ורק בצוק העתים – אני חושב שהחוק הזה הוא חוק ראוי. אולי הוא יעזור שההורים סוף כל סוף ייקחו את המחויבות שיש להם כהורה כלפי הילדים שלהם ויכניסו את הילדים הביתה, לא ייתנו להם להסתובב ברחובות, וינסו לחנך אותם לא לרצוח, ובמקרה שלנו, לא לזרוק אבנים, שזה כמו רצח. אני מקווה – ופונה לחברי – שנאשר את זה בקריאה שנייה ושלישית, ושוב, כהוראת שעה. ושוב, בתפילה ובתקווה שיגיע הרגע שלא נזדקק לכל הדברים האלו, וגם אם יישארו חילוקי דעות וגם אם יישארו מחלוקות, נפתור אותן בדרך שבדמוקרטיה פותרים אותן ולא בדרך של אלימות וטרור. תודה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה לחבר הכנסת סלומינסקי. ראשון המסתייגים מהצעת החוק הזו, חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. הצבעה מס' 23 לא, לא, זאת הצבעה בטעות. איך אתה מאפס את זה, נאזם? עיסאווי פריג' (מרצ): אתה חושב על הגדה המזרחית של הירדן, הראש שלך לא כאן. דב חנין (הרשימה המשותפת): החוק נפל. קודם כול, החוק נפל, ואני חושב שאני לא צריך אפילו להסתייג. אומנם לא היה שום צלצול - - - היו"ר בצלאל סמוטריץ: לא, לא מצביעים. קודם כול מצביעים על ההסתייגויות, אז ההסתייגות הראשונה נפלה. זאת הכוונה. בקיצור, לפרוטוקול, לא יודע למה זה נלחץ פה בטעות. עשר דקות לרשות אדוני, בבקשה. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה, אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, יש לנו גם שר במליאה? יש שר במליאה, אדוני היושב-ראש? היו"ר בצלאל סמוטריץ: צריך להיות. דב חנין (הרשימה המשותפת): יש שר במליאה? כן, יש שר במליאה. יושב בשקט. אוקיי. אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו עוסקים כאן ברצף של חוקים שבעצם מחריבים מבפנים את עקרונות היסוד של המשפט כפי שאנחנו מכירים אותם וכפי שאנחנו חינכנו ולימדנו עליהם דורות של תלמידי משפטים. החוק הראשון כולל הרבה מנגנונים, אבל המנגנון המרכזי בו הוא המנגנון של עונשי המינימום. מה זה עונשי מינימום, עמיתי חברי הכנסת? עונשי מינימום זו קביעה של אי-אמון בבתי-המשפט ובשופטים. זה אומר שאנחנו לא מסתפקים בכך ששופט, שלפניו מגיעים האנשים, יראה את המצב, יבחן את הדברים, יתייחס לחומרת העבירה; אנחנו לא מאמינים בשופט, ואנחנו קובעים רמת מינימום גבוהה – אגב, גבוהה מאוד בחוק הזה: שלוש שנים. כן, רמת מינימום גבוהה מאוד. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): ארבע שנים. דב, ארבע שנים. דב חנין (הרשימה המשותפת): רמת מינימום גבוהה מאוד, אדוני יושב-ראש ועדת החוקה. אנחנו מדברים על שנות מאסר ארוכות כרמת מינימום. אנחנו קובעים, למשל, שהעונש הזה לא יוכל להיות מומר במאסר על-תנאי. אנחנו קובעים פה מנגנון מאוד מאוד מרחיק לכת. בלי להתחשב בנסיבות, בלי להתחשב במצב, בלי להתחשב בתנאים, בלי להתחשב, אדוני היושב-ראש, בעקרונות היסוד של התפיסה המשפטית. ובחוק הזה אתם הולכים - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): העבירות - - - דב חנין (הרשימה המשותפת): אני מייד אענה לך. אני יודע מה אתה רוצה להגיד. ובחוק הזה, כמו שאמרת, אדוני, יושב-ראש ועדת החוקה, אתם מציעים לנו ללכת צעד אחד נוסף באותו כיוון ולהטיל על ההורים את העונש על מעשים של הילדים. וזה, אדוני היושב-ראש, צריך לומר, מנוגד לא רק לעקרונות היסוד של השיטה המשפטית אלא גם לעקרונות היסוד של התפיסה היהודית – לא תפקוד עוון אבות על בנים ועוון בנים על אבות. איפה העיקרון הזה? איפה התפיסה הזו? הכול נרמס בחסות מערכת מתלהמת, חסרת חשיבה וחסרת ניתוח. עמיתי חברי הכנסת, אמר כאן יושב-ראש ועדת החוקה: אבנים יכולות להרוג. אתה צודק, חבר הכנסת סלומינסקי. אבנים יכולות להרוג. אף אחד מאתנו לא בעד הרג; שיהיה ברור: אף אחד לא בעד הרג. אבל איך מתמודדים עם העניין הזה? איך מונעים הרג? איך מונעים? איך מונעים את המציאות הזאת, שבה אנשים נהרגים? האם הבעיה היא שאין עונשים בישראל? אתם יודעים כמה – עוד לפני החוק הזה – כמה ילדים יושבים בבתי-סוהר בישראל? כמה נערים פלסטינים יושבים היום בבתי-סוהר בישראל על עבירות ביטחוניות? המספר הוא עצום. אתם יודעים איזה עונשים מטילים בתי-המשפט בישראל על עבירות של פלסטינים? עמיתי חברי הכנסת, העונשים שמוטלים גם היום הם עונשים קשים, אבל העונשים האלה לא עוזרים. העונשים האלה לא מסייעים להתמודדות עם הבעיה שאתם מציגים, שאנשים נהרגים בשל פגיעות מאבנים, ואתם מציעים לנו עכשיו את הדרך של פשוט עוד מאותו דבר. לא הצליח העונש הקיים היום – נחריף אותו עוד יותר; לא הספיק לייסר אותם בשוטים – נייסר אותם בעקרבים; לא יועילו לא השוטים ולא העקרבים – אולי תציעו לנו מחר גם ברזל מלובן. עמיתי חברי הכנסת, צריך להבין שכל התפיסה הזו היא תפיסה שגויה. כל התפיסה הזו, שמה שצריך זה רק עונשים יותר חריפים ועוד כוח ועוד אלימות ועוד דיכוי – כל הדבר הזה שמנסים אותו שוב ושוב, ועוד חוק, ועוד חוק, וכל החוקים הם באותו כיוון – כל הדברים האלה לא מצליחים לעשות כאן שום שינוי. אז מה בכל זאת צריך לעשות? התשובה, עמיתי חברי הכנסת, נכתבה בחודש ספטמבר 1967. וחתמו על התשובה הזו קבוצה של אנשי רוח, שכתבו דברים שכשאנחנו קוראים אותם היום אנחנו יכולים להתייחס אליהם כאל דברי נבואה, אבל נבואה אמיתית, לא כמו נבואה שנמסרה לשוטים. מה כתבו אותם אישי רוח בספטמבר 1967? כיבוש גורר שלטון זר – כיבוש גורר שלטון זר; שלטון זר גורר התנגדות – שלטון זר גורר התנגדות; התנגדות גוררת אחריה דיכוי – התנגדות גוררת אחריה דיכוי; דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי – דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי; קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע – קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע; החזקת השטחים הכבושים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים – החזקת השטחים הכבושים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. זו הבעיה. עמיתי חברי הכנסת, אנחנו אכן נהפכים לקורבנות במעגל של דם ולהורגים במעגל של דם; לנרצחים במעגל של דם ולרוצחים במעגל של דם. אבל את המעגל הזה יש רק דרך אחת לפרוץ, והדרך היחידה לפרוץ את המעגל הזה היא באמצעות היציאה מאותו סחרור של כיבוש ושל שנאה ושל מלחמות; באמצעות עלייה לנתיב אחר, שיבטיח שלום של עצמאות וצדק לשני העמים. כל עוד לא נלך בדרך הזו, אנחנו נמשיך במעגלי אלימות. ויהיו אבנים, ויהיו סכינים, וחס וחלילה יהיו גם כלי נשק חמים. הכול יכול להיות, בוודאי. מה, אבנים זה כלי הנשק הכי מסוכן? יכולה עוד להיות התדרדרות הרבה יותר קשה מאשר שימוש באבנים. וכאן, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו מגיעים לבעיה האמיתית: ממשלת נתניהו איננה מעוניינת לפתור את הבעיה הזאת. ממשלת נתניהו מדברת על ניהול הסכסוך. ניהול הסכסוך? תראו איך נראה סכסוך מנוהל. כך נראה ניהול הסכסוך. לא לפתור, לא להתמודד עם הבעיה, לא לייצר פתרונות, לנהל את הסכסוך. לנהל את הסכסוך, מר נתניהו? זה על חשבון הדם שלנו והדם של השכנים שלנו. הדם של הילדים שלנו והדם של הילדים שלהם. הממשלה הזו מובילה את שני העמים בארץ לאסון. לאסון. וההתלקחות שנמצאת עכשיו עוד עלולה להגיע להתלקחות יותר קשה ויותר מסוכנת. והנפגעים שישנם עכשיו – שכואב הלב על כל אחד מהם – עלולים להיות רק הפתיח לעוד נפגעים ולעוד הרוגים ולעוד פצועים ולעוד משפחות שמבכות את יקיריהן, אם לא נלך בכיוון אחר, אם לא נושיט מייד יד אמיתית לשלום של צדק ועצמאות לעם הפלסטיני. אז מה עושה הממשלה? במקום להידבר עם הפלסטינים, בונה בהתנחלויות. ומי כמוך, חבר הכנסת סלומינסקי, יודע כמה הרבה בונים בהתנחלויות, ואילו צינורות ישירים ועקיפים של כסף מעבירים אליהן – אגב, על חשבון החברה בישראל, ועל חשבון עיירות הפיתוח, ועל חשבון הפריפריות, ועל חשבון השקופים. אלה הם הפרויקטים הפוליטיים האמיתיים שלכם. אלה הם הפרויקטים שאתם מקדמים אותם בגלוי בחלקם, וחלקם בסמוי; בחלקם על השולחן ובחלקם מתחת לשולחן, אבל תמיד באופן עקבי, בחריצות ובעקביות. אתם דוחפים את העם הזה לאסון. אתם דוחפים את העם הזה לאסון. בלי שום הסתכלות היסטורית. אתם מובילים את כולנו למצדה. את כולנו אתם מובילים למצדה, להתאבדות קולקטיבית. שמענו את ראש הממשלה נתניהו – ובזה אני רוצה לסיים - - היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. משפט סיכום. דב חנין (הרשימה המשותפת): - - מבטיח לנו עתיד זוהר. שאלו אותו בוועדת החוץ והביטחון: הלנצח תאכל חרב? והוא ענה – ברגע של כנות – הוא ענה: כן. זה מה שנתניהו מציע לעם בישראל. זה מה שנתניהו מציע גם לפלסטינים. ואני אומר לעם בישראל: אם אנחנו חפצים בחיים, אנחנו צריכים דרך אחרת, אנחנו צריכים ממשלה אחרת. תודה רבה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת טלב אבו עראר. אחריו – חבר הכנסת יוסף ג'בארין. חמש דקות לרשות אדוני, בבקשה. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, אם אתה יכול לשבת במקומך, בבקשה, אף אחד לא רואה אותך שם. חברי, אין לי ספק ששתי הצעות החוק – אחת עברה, והשנייה הצעת חוק – שני החוקים האלה מכוונים נגד החברה הערבית הפלסטינית. חוקים כאלה, חושבת הממשלה, ירתיעו את העם, ירתיעו את החברה הערבית. דווקא אני מסתכל על זה אחרת: הם ילהיטו את הרוחות. חוקים כאלו יגרמו להתקוממות. ולכן – אנחנו כל הזמן נגד אלימות, ולא חייבים לגנות בפני אף אחד, אלא אנחנו ככה. זה המאבק שלנו נגד אלימות. אבל, כמו שאמרו קודמי, חברי לסיעה המשותפת, הכיבוש הוא האלימות, הוא הטרור. באותה מידה אנחנו מתנגדים לאפליה בין יהודים לערבים. הממשלה עושה איפה ואיפה. ראינו באירועים האחרונים את כוחות הביטחון עם יד קלה על ההדק נגד הערבים. מישהו שאל כמה ערבים נורו? כמה נהרגו בדם קר רק מפאת היותם ערבים? הגענו למצב שכל ערבי חשוד, מכובדי השר. אפילו יש יהודים שאני שמעתי עליהם בחדשות ברדיו, שהם כל יום מתגלחים, יעני חסר להם להחליף את עורם כדי שהם לא ייראו כערבים. יעני שומרים על עצמם, כדי שלא יבוא יהודי, שוטר או אחר, לירות בו ולהרוג אותו. לכן, חוקים כאלה – אפילו שכאילו הממשלה אומרת שהחוקים האלה יחולו על כולם, ערבים ויהודים, נגד יהודים לא יופעלו החוקים האלה, ואני אביא כמה דוגמאות. מכובדי היושב-ראש, אומנם אתה מהבית היהודי, וקיצוני, אתה ידוע לכולם, מוכר – נתן-זאדה הוא אדם טרוריסט, מחבל. מחבל. בא והרג ארבעה ערבים בשפרעם. אתה זוכר את המקרה? בכלל לא זוכר? מירב בן ארי (כולנו): תזכיר לו. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): מכיוון שהוא יהודי אתה לא זוכר. אם היה ערבי, אוהו, כל היהודים שבעולם, לא רק בישראל, יודעים בדיוק. אבל מכיוון שהוא יהודי, נתן-זאדה, מחבל, טרוריסט, פושע, בא והרג ארבעה – נגד אלה שבאו להגן על הנוסעים הערבים הוגשו כתבי-אישום. אתם שומעים איפה ההבדל? מירב בן ארי (כולנו): היום הוגש כתב-אישום נגד יהודים ונגד ערבים, יחד. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): לא רק הוגשו כתבי-אישום. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): אלא? אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): נשלחו למאסר שש שנים. הם עדיין בכלא. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): הם עדיין בכלא. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): כן. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): נגד - - - הרגו אותה שוטרים במשטרת ישראל, בדם קר, ללא שום סיבה. הוגשו תלונות במח"ש. עד היום, עד עצם היום הזה, השוטרים האלה חופשיים לחלוטין. היום היה בג"ץ, היום, ואז בג"ץ נתן למדינה להגיב עד 31 בדצמבר. אם היה הצעיר האריתריאי בתחנה המרכזית בבאר-שבע, בפיגוע או באירוע – אם היה פיגוע, הרי נהג האוטובוס שם כותב בעמוד הפייסבוק שלו, מכובדי היושב-ראש, שהוא לא יודע בכלל אם היה פיגוע, והוגשו כתבי- אישום נגד מי שתקף או מי שהרג את הצעיר האריתריאי. שחרור גופת מוהנד אל-עוקבי. מוהנד אל-עוקבי, בדואי שהתגורר ביישוב בלתי מוכר ליד חורה. הוא חשוד, הוא הואשם שהוא המפגע, הוא שביצע את הפיגוע. אנחנו לא יודעים. אתם אחרי כל אירוע, כל פיגוע, מראים לנו איך המפגע עשה את הפיגוע. למה דווקא בנושא אל-עוקבי עד היום לא הצליחו כוחות הביטחון להראות ולהוכיח שהבדואי הזה עשה את הפיגוע? עד היום. עד היום. היו"ר יצחק וקנין: נא לסיים. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): ולכן אנחנו מבקשים, או אני יכול לטעון בריש גלי, שמוהנד אל-עוקבי נהרג בדם קר – עד שכוחות הביטחון יוכיחו שהוא באמת מפגע או שהוא ביצע את הפיגוע. ולכן אני מבקש לשחרר את גופתו לאלתר. זה לא יעזור לכם. מכובדי, אני אסיים בהסתה ברשתות החברתיות. עד היום 70 עצורים שהם ערבים, שכל מי שכתב מילה אפילו ולא התכוון אליה, עצור. נחקר ונעצר. והיהודים חופשיים לחלוטין, החוק מגן עליהם. מוות לערבים, מוות לחברי הכנסת הערבים, מוות לאחמד טיבי, מוות לבאסל גטאס, מוות ליוסף ג'בארין, מוות לטלב אבו עראר, מוות לכולם – אני לא ראיתי ולא שמעתי על עצור אחד או נחקר אחד (אומר מילים בשפה הערבית). היו"ר יצחק וקנין: תודה. רבותי – חבר הכנסת יוסף ג'בארין, גם לך שבע דקות. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): כבוד היושב-ראש, חברי הנכבדים, כשאני חוזר אחורה וחושב על ההתייחסות שהייתה למתנחלים ולאותם הצעירים זורקי אבנים אשר התפרעו בתקופת ההתנתקות מעזה, אתם זוכרים מה החליטו עבורם, כל זורקי האבנים הללו, המתנחלים – מה עשו להם בסוף, אחרי ההרשעות? חנינה. כולם בעצם קיבלו חנינה ויצאו מזה בלי לשלם כל מחיר. כשזה נוגע לצעירים הפלסטינים, שבעצם מה הם מבקשים? הרי מה מבקשים הצעירים הפלסטינים, בעיקר המזרח-ירושלמים? מה שהם מבקשים, פשוט התנתקות. הם פשוט מבקשים להתנתק ממדינת ישראל, לממש את זכותם להגדרה עצמית. ו לכן, במקום לחשוב באופן מעמיק על רצונם להתנתק – אנחנו מדברים על כ-300,000 פלסטינים תושבי מזרח-ירושלים – חושבים עוד פעם איך להעניש אותם יותר. כאילו הכיבוש כשלעצמו הוא לא עונש מספיק. ואיך מענישים אותם? מענישים אותם על-ידי כך, פשוט, שעולים מדרגה בעונשים באופן שהוא סטייה מאוד משמעותית ממה שהיה מקובל עד כה בדיני העונשין. ותראו את החידושים הללו: להעניש את ההורים, לקבוע עונשי מינימום, להחמיר את הענישה, לקבוע סמכות של קנסות, שלילת קצבאות ביטוח לאומי וכו' וכו' וכו'. ואני פשוט גם הופתעתי עוד יותר היום כששמעתי את הנימוקים של יושב-ראש ועדת החוקה, שבינתיים, לצערי, יצא, שבהסברים שלו היום הוא אומר, למשל, שלפעמים הפרקליטות לא מבקשת את העונש הראוי, לפעמים בית-המשפט לא קובע מה שצריך. ואני תוהה, כבוד יושב-ראש ועדת החוקה, כאילו, מי שם אתכם, בוועדת החוקה, כדי שתהיו מעל לפרקליטות ומעל לבית-המשפט? ולכן אני רואה בדבריו פגיעה קשה גם בפרקליטות וגם במערכת המשפט. זה פשוט הבעת אי-אמון – אפילו עליהם הוא לא סומך. מי זה הפרקליטות? זה פקידים של משרד המשפטים. יכול להיות שיושב-ראש ועדת החוקה לא יודע, אבל מחקרים אקדמיים בתחום הזה, של מדיניות הענישה, מצביעים באופן ברור על כך שחשוד פלסטיני ונאשם פלסטיני, ככלל, הסיכויים שלו לקבל עונשים חמורים יותר גבוהים יותר משל חשוד יהודי באותו מצב ובאותן נסיבות. והאמת היא שהמחקרים מראים שככלל, כשיש לנו חשוד יהודי וחשוד ערבי פלסטיני, בכל שלבי החקירה, ואחר כך ההעמדה לדין, ואחר כך הענישה – בכל השלבים הללו, מצבו של אותו חשוד ערבי גרוע יותר. כך, למשל, ההחלטה אם להעמיד לדין או לא להעמיד לדין, אם מדובר בנחקר פלסטיני הסיכויים שלו גבוהים יותר – אגב, זה לא רק לתושבי השטחים, גם אזרחים ישראלים ותושבי מזרח-ירושלים – אז הסיכויים שלו להעמדה לדין גבוהים משל חשוד יהודי באותו מצב. גם אחרי ההעמדה לדין, הסיכויים שלו לקבל מעצר עד תום ההליכים גבוהים מסיכוייו של נאשם יהודי. ואחר כך שלב ההרשעה – הסיכויים של נאשם ערבי להיות מורשע גבוהים מסיכוייו של יהודי באותן נסיבות. וגם במידת העונש – העונש שמקבל מורשע ערבי גדול מהעונש שמקבל מורשע יהודי בנסיבות דומות. ולכן, אם יש בעיה, היא דווקא בעיה הפוכה. אם בתי-המשפט מקִלים, הם מקִלים דווקא עם הצד היהודי. ולכן, אני באמת מתפלא על משרד המשפטים ועל ועדת חוקה שכאן פשוט נותנים יד לעקוף גם את הפרקליטות וגם את השופטים, כאשר פשוט הנתונים שלנו אומרים ממש ההפך, אומרים שהבעיה היא ממש הפוכה. בהצעת החוק שיש לנו עכשיו אני חושב – יש דקה - - - היו"ר יצחק וקנין: לא, לא, לא. אני לא – הם סימנו. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): בהצעת החוק שיש לנו עכשיו - - היו"ר יצחק וקנין: לך יש עוד זמן, אתה יכול להמשיך. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): - - יש חידוש, לדעתי, שערורייתי ביותר מבחינת היחס לנאשמים. ממתי בדין הפלילי, ממתי בדיני העונשין מענישים את ההורים? פשוט לא שמעתי על דבר כזה. ואני כמעט בטוח שאחרי שיתקבל החוק הזה תהיה עתירה לבג"ץ, ואני מקווה שבג"ץ גם ידע לפסול את התיקון הזה. להעניש את ההורים? ולפי מה להעניש את ההורים? ילדים שהיו בבית-הספר, יצאו מבית-הספר, הצטרפו להפגנה – על זה מישהו חושב שאפשר להעניש את ההורים? אני חושב שההצעה הזו היא פשוט פשיטת רגל במחשבה איך להתייחס למציאות. והמציאות, אמר חברי דב חנין קודם לכן, צריך לעסוק בה במישור אחר לגמרי, והמישור הוא שמזרח-ירושלים היא שטח כבוש כמו שאר הגדה המערבית וכמו עזה; שטח כבוש מאז 1967. ומי שרוצה לחשוב על פתרון - - היו"ר יצחק וקנין: נא לסיים. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): - - לאירועים האחרונים צריך לחשוב, לא איך מדכאים יותר את הצעירים הללו ומענישים אותם וקונסים אותם, אלא צריך לחשוב איך משחררים אותם. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. יעלה חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – אחרון המסתייגים, חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חבר הכנסת גטאס, שבע דקות לרשותך. באסל גטאס (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, בטורו השבועי לפני שבועיים כתב סייד קשוע שמי שמסתכל מבחוץ חושב שכל היהודים הפכו חלק מ"תג מחיר", כנופיות "תג מחיר". ואני חושב שהחקיקה הזו שנעשית ביום הזה השחור מבחינה חקיקתית בכנסת זה להכשיר את "תג מחיר". זהו "תג מחיר" דרך החוק. בנאומי כאן לפני שבועיים, בנאום הצעת האי-אמון, העליתי השוואה בין ישראל היום לבין ספרטה, ולא תיארתי לעצמי שבתוך פחות משבוע ימים ראש הממשלה בכבודו ובעצמו יודה שישראל היא ספרטה המודרנית שתחיה לעולם ועד על חרבה. ואז אני אמרתי שבספרטה של אז לא היה אינטרנט ולא היו רשתות חברתיות, והאימא הספרטנית גידלה את הבן שלה, הבנים שלה, להיות לוחמים ולא עקבה אחריהם בסלולרי. ולמרות זאת, אנחנו יודעים מה היה הגורל של ספרטה. וכן, השבוע ברק רביד גילה שראש אמ"ן אמר בשיחה על תפקידן של הרשתות החברתיות, שאם אלה היו ב-1948, אולי ישראל לא הייתה קמה. כל ההיסטריה הזאת שתופסת לצערי הרב גם את מערכות בית-המשפט, גם את הכנסת, גם את הרחוב, לא תציל את ספרטה המודרנית מאותו גורל של ספרטה הוותיקה אם לא יקרה משהו דרסטי, משהו שיגרום לספרטה המודרנית וקברניטיה לשנות כיוון, אחרת – התהום שאליה מדרדרים ומידרדרים, ומדרדרים את האזור. כתבתי לפני יומיים-שלושה – מה יותר רע, מה יותר גרוע מגזעני? והתשובה שלי הייתה: גזעני שמאשים את הקורבן שלו בזה שהוא גזעני. והיום עמדו כאן אנשים שהאשימו אותנו בחקיקה הגזענית הקורית והמתרחשת כאן. והם יותר גרועים מהגזענים הטיפוסיים. להאשים את זה שמתנגד לכיבוש, את הקורבן, שמפלטו האחרון לצאת ולהתנגד, גם אם בהתנגדות שאנחנו כולנו, כפי שאמרו חברי, לא חושבים שהיא הדרך, כי אנחנו כן מתנגדים להרג אזרחים חפים מפשע; אבל ההתנגדות הזאת, הלגיטימית מבחינת התנגדות של עם תחת כיבוש לכובש, כפי שהיה בהיסטוריה, בכל ההיסטוריה – להאשים את העם הזה? קריאות: - - - באסל גטאס (הרשימה המשותפת): להאשים את העם הזה? ומישהו מאמין; בבית הזה מאמינים שההסתה היא הסיבה. באו אלי חברי כנסת, ואמרו: אתם תפסיקו עם ההסתה – תיפסק הסכינאות, יפסיקו אנשים לרצות לצאת ולהתנגד. הסתה, מילים, גורמות לאנשים, ילדים, צעירים, לצאת עם סכין. לא המציאות. טלי פלוסקוב (כולנו): מי מסית? באסל גטאס (הרשימה המשותפת): לא המציאות - - יואב קיש (הליכוד): אני אומר לך, אי-אפשר - - - באסל גטאס (הרשימה המשותפת): - - שאחרי 23 שנים של תהליך שלום, כביכול, נמצאים הרבה יותר רחוק מהשלום, מאז התחילו. זו המציאות שצריכים לשנות. וסוף-סוף, כל הטירוף הזה מתנקז לעניין של ביקור חברי כנסת ערבים במסג'ד אל-אקצא. אם מונעים מהם - - - מירב בן ארי (כולנו): חבר כנסת ערבי - - - באסל גטאס (הרשימה המשותפת): סליחה? אם מונעים מאתנו לבקר במסגד אל-אקצא, הכול נפתר. אפילו ועדת האתיקה. יואב קיש (הליכוד): גם לנוצרים. מירב בן ארי (כולנו): גם לנו אסור - - - יואב קיש (הליכוד): גם לנוצרים, לא רק למוסלמים. גם לנוצרים. באסל גטאס (הרשימה המשותפת): לכם זה טבעי. מירב בן ארי (כולנו): מה זה "טבעי"? באסל גטאס (הרשימה המשותפת): זה טבעי. טלי פלוסקוב (כולנו): - - - באסל גטאס (הרשימה המשותפת): חבר כנסת ערבי שרוצה לבקר במקום שביקרנו בו עשרות אם לא מאות פעמים - - יואב קיש (הליכוד): מה, יש כנסיית "אורוות שלמה". ב"אורוות שלמה" - - - באסל גטאס (הרשימה המשותפת): - - בשנתיים, בשלוש השנים האחרונות - - מירב בן ארי (כולנו): - - - טלי פלוסקוב (כולנו): - - - באסל גטאס (הרשימה המשותפת): - - לשים את הכול כאילו הביקור הזה מסית, מצית אש בכל המזרח התיכון - - מירב בן ארי (כולנו): אתה בעצמך עושה את זה כשאתה עולה להר-הבית - - - באסל גטאס (הרשימה המשותפת): - - איזו שטחיות, איזו בריחה מהמציאות. מירב בן ארי (כולנו): אנחנו בורחים מהמציאות? באסל גטאס (הרשימה המשותפת): אני – את יודעת מה – אני נכנסתי, ביקרתי, יצאתי. מה קרה? מירב בן ארי (כולנו): מה זה "מה קרה"? - - - באסל גטאס (הרשימה המשותפת): מה קרה? מירב בן ארי (כולנו): יש - - - באסל גטאס (הרשימה המשותפת): הלכתי לשם בשביל להוכיח - - יואב קיש (הליכוד): אף אחד לא סופר אותך. באסל גטאס (הרשימה המשותפת): - - שהביקורים שלנו לא פרובוקטיביים. יואב קיש (הליכוד): אף אחד לא סופר אותך. טלי פלוסקוב (כולנו): - - - מירב בן ארי (כולנו): - - - באסל גטאס (הרשימה המשותפת): - - - אתם הופכים אותם לפרובוקטיביים. היו"ר יצחק וקנין: רבותי, נא לא להפריע לדובר. באסל גטאס (הרשימה המשותפת): אתם הופכים את העניין, במקום להסתכל למציאות בעיניים, לראות איך משנים, איך מובילים תהליך של שינוי, של השלמה, של שלום היסטורי. מגמדים את העניינים כי זה קל לכם, כי זה קל לכם לברוח מהמציאות - - היו"ר יצחק וקנין: נא לסיים. באסל גטאס (הרשימה המשותפת): - - לחיות במציאות דמיונית ולהטיל את האשמה על האחר, ולראות בעצם הקורבן כאילו הוא – אתם מתחלפים בתפקידים – אתם הקורבן, והעם הקורבן, כאילו הוא הפושע. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. רבותי, אחרון הדוברים בהסתייגויות – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. לרשותך חמש דקות. עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, נאמר כאן שהחוק שאנחנו דנים עליו עכשיו הוא חוק משלים לחוק שהיה לפניו. זה מה שנאמר בערבית: "מן ת'מכ ודנכ". אם היינו מסתכלים על החוק הזה בנפרד, יכול להיות – יש טענות שיושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט העלה – יכול להיות שבחברה נאורה, חברה תרבותית, חברה שבאמת שאין בה סכנה של דיקטטורה, אין בה סכנה של הכחדת הדמוקרטיה, אפשר להתווכח על כמה נקודות או לא להתווכח ולהגיד שיכול להיות שזה חוק מרתיע. אבל בצל המצב הקיים – ומדברים על הרתעה ורגיעה והסתה – להביא את החוקים האלו בחבילה כזו של חקיקה מהירה, חפוזה, אנטי-דמוקרטית, מובן שזו סכנה לכל ערכי הדמוקרטיה שקיימים כאן. נאמר שהאחריות על ההורים – צריך להרתיע. הלוואי. איזו חברה נאורה, תראו לי, נמצאת – הלוואי שהייתה נמצאת, שיש חברה אוטופית כזאת, אידיאלית, שההורים יודעים יום-יום ולילה-לילה מה נעשה. אפילו בחברות הנאורות. האם זה כיוון המצב, הדרך להרתיע? הדברים האלו באמת דברים הזויים, של להעניש הורה, שהוא לא אחראי, שאין לו כתב-אישום, על דבר שלא עשה. זה תקדים, זה תקדים אנטי-דמוקרטי, לא מתאים בכלל לכל ערכי הדמוקרטיה ולחברה נאורה. לא ככה מרתיעים ולא ככה שומרים על הדמוקרטיה ולא ככה שומרים על חיי בני-אדם. כמובן, אנחנו – ואני אישית – נגד כל הריגה ונגד כל דם שיישפך מסיבה שהיא לא מוצדקת. אבל אנחנו לא במצב הזה. כאן נאמרו הרבה דברים, ואפשר להמשיך לומר הרבה דברים עד אין-סוף. איך פעלו בתי-המשפט עד עכשיו? איך אני, כמחוקק, רוצה לשלול מהשופט – שהוא שופט, נתתי לו את הסמכות, כרשות שיפוטית, שיהיה עצמאי, עם אוטונומיה שלו, הגון, לשפוט, אבל כאן אני מסנדל אותו בחוקים האלה, ללא שום קשר? אומנם זו הוראת שעה, אבל הוראת שעה זה עוד יותר גרוע. חוקים דיקטטוריים – אנחנו יודעים לאן זה מוביל לאט-לאט. זה כדור שלג שאחר כך אי-אפשר להפסיק אותו, ועוד פעם יחזרו על חוקים כאלו במצבים אחרים ובמצבים דומים או במצבים עוד יותר קלים או יותר גרועים. זה ממש דבר שהוא הפקר, הפקר; לשים את הדמוקרטיה באשפה, ולעג לכל בתי-המשפט, לכל ההחלטות של בתי-המשפט. כאן, בחוק הזה, נותנים קנס של 10,000 שקל להורה. בחוק הקודם, שהוא משלים אותו, מה שנאמר – 180 שקל, הפסקת קצבת ביטוח לאומי. זה באמת דברים שהם – כל מילה שנדבר על כמה זה הזוי וכמה זה לא דמוקרטי זה מעט. ולכן – קדמו לי החברים שלי – אכן צריך להרתיע; צריך להרתיע בסיום הכיבוש. אין דרך אחרת. כמה שתעשו קסמים, כמה שיעשו כאן חוקים דמוקרטיים, לא דמוקרטיים, הרתעה, לא הרתעה – אין דרך אחרת פרט לסיום הכיבוש וכינון שלום צודק על בסיס שתי מדינות ושתי בירות. אין דבר אחר. עוד חמש שנים, עוד עשר שנים, עוד שנה, עוד חוקים, עוד חוקים, עוד סל של חוקים – זה לא יעזור וזה לא עזר. ומי שלא לומד מההיסטוריה, ומי שלא לומד מהשיעורים שלו ומהטעויות שלו, אז הוא לא לומד, ואז ההיסטוריה תלמד אותו. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. יסכם את הדיון יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אחרון הדוברים שכח את המשקפיים? היו"ר יצחק וקנין: זה של חבר הכנסת באסל גטאס. הוא לפני אחרון. עיסאווי פריג' (מרצ): זה על חשבון ה-10,000. היו"ר יצחק וקנין: אדוני יושב-ראש הוועדה, רשות הדיבור שלך. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, שוב אנחנו יכולים לדבר על שני נושאים שכל אחד הוא נושא חשוב, נושאים נפרדים: אפשר לדבר על אחריות הורים לילדים ואפשר לדבר על הטרור. במקרה הזה האחד קשור בשני, אז אולי אתחיל דווקא בנושא של אחריות ההורים לילדים. אם מישהו יכול לעמוד פה ולומר – ודווקא אני מתפלא על ידידי דב חנין – שכאילו אין אחריות של ההורים לילדים; הילדים יכולים לעשות מה שהם רוצים וההורים פטורים. הילד, נניח, שיחק ושבר בטעות או לא בטעות את החלון, שיחק בכדור ושבר את החלון של השכן. אז כל אחד, אפילו בלי בית-משפט, אבל ודאי שבכל דבר ישר יבוא האבא של הילד לשכן ויגיד: אני מתנצל. כמה זה עולה, כך וכך? אני משלם. אומר דב חנין: לא יכול להיות, הרי אי-אפשר להעניש את ההורים על מעשי הילדים. איפה נשמע דבר כזה? ביהדות זה מה שקיים? זה מה שקיים? באמת. דב חנין (הרשימה המשותפת): - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לכן אני אומר, האחריות של ההורים היא אחריות, ואוי לנו אם אנחנו נימלט מהנושא של האחריות לילדים שלנו. אז זה נכון גם ביהדות, ויש גם בחוק. במקרה שלנו – ואמרתי את זה שוב ואני חוזר ואומר – אף שבמקרים רגילים, מקרים שאינם מכת מדינה, מקרה רגיל שילד גורם נזקים, בחוק הנוער זה קיים. ההורים כן ישלמו את הקנסות ואת ההוצאות בגין הילד, אבל זה חלק מדרכי הטיפול. זה בתנאי שלא מענישים את הילד, אלא זה חלק מדרכי הטיפול. כדי שהילד לא יעשה את זה שוב, מטפלים במשפחה כמשפחה. זהבה גלאון (מרצ): - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): זה החוק, קיים בלי קשר. זה חוק הנוער. זה חוק הנוער, ומי כמוך, שאת בקיאה בזה, יודעת. זה חוק הנוער שקיים. את הילד לא מרשיעים, אלא בדרכי הטיפול מטפלים במשפחה כמשפחה – כן, זה קיים היום. זה במצב רגיל. במצב של מכת מדינה אנחנו באים ואומרים: לא רק כדרכי טיפול, אלא כקנס. גם אם הילד מקבל את העונש ויושב בבית-סוהר, גם אז אנחנו נקנוס את ההורים. זה לא קיים בחוק הרגיל. זו התוספת, וזה מפני שזו מכת מדינה. לכן זו הוראת שעה - - - זהבה גלאון (מרצ): הוא יושב בכלא, אתה מעניש את ההורים - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): זו הוראת שעה, כי צריך לעשות כל מה שאפשר כשיש מכת מדינה. ואמרתי במפורש, זה לא מצב רגיל. גם החוק הקודם, של עונשי המינימום – אנחנו לא ששים, רק כשאין ברירה ויש מכת מדינה עושים את זה. גם פה, כשיש מכת מדינה וההורים לא לוקחים אחריות, ואת רואה את הנערים יוצאים ועושים, זורקים אבנים – היום זה כבר סכינים – והורגים, את הכול, ומה אתם רוצים שנגיד? שההורים לא אשמים, אין להם שום אחריות? הוא לא צריך לדאוג לילד? לא צריך לחנך אותו? לא צריך להגיד לו מילה? לאן הגענו? זה מה שאנחנו רוצים לגמרי שיהיה? לכן אני אומר, החוק הזה, בפרט כשיש מכת מדינה, הוא חוק נכון. אני לא יודע כמה הוא יעזור. פה כבר לא מדובר, כמו שעשו חשבון, על סכום קטן. פה מדובר כבר על קנס שיכול להגיע ל-10,000 שקל ואולי יותר, אבל אולי זה יביא את ההורים, לפחות את ההורים שהם לא אקטיביים – יש הורים שהם אקטיביים, ואני אומר, ראינו את זה בוועדה, הביאו לנו סרטונים איך ההורים מדרבנים את הילדים להיות שהידים. זה סיפור נפרד, זה הורה שצריכים לשים אותו בבית-סוהר כמו את הילד. אבל אני מדבר על הורים שלא דוחפים את הילד, אבל הם נותנים לו להשתולל, נותנים לו לעשות מה שהוא רוצה. קנס כזה, אני חושב, כן יפחיד את ההורה, כן יגיד להורה: תשמע – ההורה יגיד – אתה יודע מה – יקרא לילד, יגיד: רבותי, יש גבול; ינסה לחנך אותו, ואנחנו מקווים שהוא יצליח. זו, אני אומר, מהותו של החוק. אבל, שוב, החוק הזה, צריכים להסתכל עליו יחד עם החוק הראשון; שניהם זה מכלול אחד. באה המדינה ואומרת: רבותי, אנחנו אומנם דמוקרטיה, אבל אנחנו דמוקרטיה שרוצה להגן על עצמה. וכשיש מצב כזה, אנחנו עושים גם דברים לא שגרתיים. ונכון, זה לא שגרתי, ולכן אנחנו קוראים לזה הוראת שעה. ושוב, אני פונה כאן לחברי, בעיקר לחברי מהרשימה המשותפת, שגם הגישה התנגדויות וכו', ואני אומר: אתם צודקים. להערכתי, דיבור שלכם פה וקריאה שלכם לנוער לא לזרוק אבנים שהורגות, לא לשלוף סכינים שהורגים – גם בסוף הורגים אתכם – קריאה שלכם מפה, יכול להיות שהיא שווה יותר מכל החוקים האלו. אבל אתם לא עושים את זה, אתם שותקים. וההפך, בדיבור שלכם אתם עוד מעודדים אותם; לא באופן ישיר, אבל מה שאתם מדברים ואיך שאתם מדברים וכל זה, ובטח אם אתם לא מגיבים ולא מגנים את זה, זה מאלץ אותנו לעשות דברים שאנחנו לא רוצים לעשות. ואני מודה, אני לא מת לעשות את זה. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): ניסן, למה זה לא הוראת שעה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה? אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): למה זה לא הוראת שעה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): הוראת שעה כאן זה שלוש שנים. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): לא, זה לא הוראת שעה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): למה? אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): תקרא את החוק. זהבה גלאון (מרצ): שלוש שנים זה הוראת שעה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה? אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): זה מה שביקשנו, זה מה שאמר בני בגין, שתהיה הוראת שעה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כן, למה לא, מה יש? בכל אופן, אני אומר שוב, אני אומר עוד פעם: הייתי שמח אם אתם הייתם מחליטים, מקבלים החלטה לעמוד פה ולדבר - - - אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): מה זה קשור? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה זה קשור? זה קשור. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): זו הוראת שעה או לא? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני אומר: מה זה קשור? אתה רוצה שהילדים יזרקו אבנים ויהרגו אחרים? אתה רוצה? אני בטוח שלא. אתה רוצה שהם יצאו עם סכינים? אני בטוח שלא. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): אני רוצה שמישהו יצעק? זה אותו דבר. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גם אני לא רוצה שירצחו יהודים, וגם אני לא רוצה שיהרגו אותם. והורגים אותם היום. לא רוצה את זה, לא רוצה שאזרח שמגן על עצמו, ובצדק, יהרוג את התוקף. אנחנו לא רוצים את זה. למה אתם, אבל, במקום שנחוקק חוקים שאנחנו לא מאושרים מהם, שאנחנו לא מאושרים מהם – חוקי מינימום, קנסות על ההורים – שאנחנו לא מאושרים מהם – במקום לעשות את זה, תבואו כאן ותדברו נגד; זה שווה הרבה יותר וזה יכול כן להפסיק. אבל אתם לא עושים את זה. למה אתם מתנגדים לדבר הזה? מה אתם נותנים לנו שנוכל לעמוד נגד הדברים האלו? אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): ניסן - - - זהבה גלאון (מרצ): אם אתה צריך למשוך זמן, אני מוכנה לשאול אותך שאלה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, אני קצת צרוד. היו"ר יצחק וקנין: אני לא חושב שהוא צריך למשוך זמן, אבל אני - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, בוועדה אני כל הזמן שותה, אז אני - - - היו"ר יצחק וקנין: מי מרכז את הקואליציה? משה גפני (יהדות התורה): אין, אין. היו"ר יצחק וקנין: אין. אפשר. אדוני, הקואליציה אומרת שאתה יכול לסיים. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה? לא שומע. היו"ר יצחק וקנין: אדוני, הקואליציה אומרת שאתה יכול לסיים. יואב קיש (הליכוד): אין מרכז. היו"ר יצחק וקנין: אין מרכז, רבותי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): טוב, רבותי, אז אני רק רוצה, אם ככה, לסכם ולומר – רבותי, אני רוצה לסכם ולומר: אין ברירה ואנחנו צריכים לחוקק את החוקים האלו, ועכשיו את החוק הזה שקונסים את ההורים, כדי שאולי זה ישים אותם במצב שהם מתחילים לשמור על הילדים. היו"ר יצחק וקנין: תודה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): ושוב, בסיום הדברים אני אומר: תבואו אתם, תגנו את זה, תדברו נגד זה. להערכתי זה שווה אפילו יותר מזה. אתם לא עושים את זה – אין לנו ברירה אלא להעביר את החוקים האלו. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הסתייגויות להצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 20), התשע"ו–2015. רבותי, הסתייגות לסעיף 1 של חברי הכנסת אוסאמה סעדי, איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, דב חנין, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, באסל גטאס ועבדאללה אבו מערוף – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת. רבותי, הסתייגות לסעיף 1 – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 24 בעד ההסתייגות – 16 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (1) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 39 מתנגדים, 16 בעד. ההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות מס' 2, רבותי. מי בעד, רבותי? מי נגד? הצבעה מס' 25 בעד ההסתייגות – 16 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (2) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 39 מתנגדים, 16 בעד. גם הסתייגות מס' 2 לא נתקבלה. הסתייגות מס' 3 לסעיף 1. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 26 בעד ההסתייגות – 16 נגד – 38 נמנעים – אין ההסתייגות (3) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 38 מתנגדים, 16 בעד. גם ההסתייגות השלישית לסעיף 1 לא נתקבלה. הסתייגות רביעית לסעיף מס' 1. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 27 בעד ההסתייגות – 15 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (4) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 39 מתנגדים, 15 בעד. גם ההסתייגות הרביעית לסעיף מס' 1 לא נתקבלה. רבותי, אנחנו מצביעים על הסתייגות לחלופין. רבותי, מי בעד? מי נגד? לחלופין, רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 28 בעד ההסתייגות – 16 נגד – 38 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 38 מתנגדים, 16 בעד. גם הסתייגות לחלופין לסעיף 1 לא נתקבלה. אם כן, רבותי, אנחנו מצביעים על סעיף 1 כהצעת הוועדה. מאחר שלסעיפים 2 ו-3 אין הסתייגויות, אנחנו מצביעים על 1, 2 ו-3 כהצעת הוועדה. מי בעד, רבותי? מי נגד? הצבעה מס' 29 בעד סעיפים 1–3, כהצעת הוועדה – 49 נגד – 16 נמנעים – אין סעיפים 1–3, כהצעת הוועדה, נתקבלו. היו"ר יצחק וקנין: 49 בעד, 16 מתנגדים. אם כן, החוק עבר בקריאה שנייה, רבותי. ברור שכל ההסתייגויות הוסרו. אנחנו, רבותי, מצביעים על הצעת החוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 20), התשע"ו–2015, בקריאה שלישית. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 30 בעד החוק – 48 נגד – 16 נמנעים – אין חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 20), התשע"ו-2015, נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 48 בעד, 16 מתנגדים. החוק עבר בקריאה שלישית, רבותי, וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.