קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון - סעיף 92), התשע"ו-2016
[הצעת חוק פ/3252/20; נספחות.]
(הצעת חבר הכנסת נחמן שי)
היו"ר טלי פלוסקוב:
כעת, חבר הכנסת נחמן שי, יש לנו הצעה שהוצמדה. בבקשה, אדוני, יש לך עד שלוש דקות להציג לנו את הצעת החוק שלך.
נחמן שי (המחנה הציוני):
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, כבר פעם שלישית אני מביא הצעת חוק שנועדה להאריך את חייה של רשות השידור, כל פעם בשל העובדה שהממשלה הזאת קובעת תאריכים לא ריאליים. התאריכים האלה יוצרים רק נזק, הם מחבלים אפילו בתהליך הסגירה וההיערכות מחדש, וזה בדיוק מה שהם נועדו לעשות, הם נועדו להטיל פחד ויראה על השדרנים והשדרניות, על הגורמים המשדרים ברשות השידור, רדיו וטלוויזיה, וכבר ליצור את אותו מחנק שיאפשר לממשלה להתעלל בעובדים ולהשפיע על תוכן השידורים, לא היה לי לרגע ספק בכך.
עכשיו קבעו כמובן גם הפעם תאריך לא ריאלי, ולכן הגשתי את הצעת החוק הזאת, שנועדה לתת לתאגיד עוד כמה חודשים. במפתיע, גם הממשלה כיוונה לאותה תקופת זמן, מה שמאפשר היום לתאגיד בעצם עוד תשעה חודשים – שלושה בסטוק, ועוד שישה שמצטרפים עכשיו. אני לא אהבתי מלכתחילה את כל הרעיון של לפרק את רשות השידור כדי להרכיב איזה פאזל חדש, חשבתי שזאת תהיה בכייה לדורות. זה מסתמן, זה מסתמן, אנחנו עוד נראה איך זה יתפתח. אבל כל מה שקורה עכשיו, כולל הדיונים המבישים שהתנהלו אתמול בממשלת ישראל, שאין לה שום דבר לעסוק בו בימים האלה חוץ מהשאלה כמה כיפות יש בין העובדים שגויסו, האם זה נכון שיש שש כיפות סרוגות ואף כיפה שחורה, בשלב הזה, או אולי עד מחר בבוקר כבר יהיו שתיים שחורות ועוד אחת סרוגה, וכדומה. זה מה שמעניין את שרי ממשלת ישראל בשלב הזה.
אז נראה מה יהיה. אני רוצה מפה לומר למנהלים של התאגיד הזה, ליושב-ראש של המועצה, ולמועצה עצמה, ולמנכ"ל שאל ייחת לבם, ולא יחרדו ואל יחששו, אנחנו נעמוד לצדם ואנחנו נסייע להם כדי לנהל תהליך מקצועי ונקי, כפי שצריך להיות כדי להקים תאגיד שידור שידע למלא את מטרותיו הציבוריות. הרבה מאוד זמן השקענו בעבודת ההכנה כדי להוציא את התאגיד הזה לדרך.
יושבת פה קארין אלהרר, ואחר כך זה בדיונים אצל איתן כבל, אנחנו משקיעים בזה. גם אם נגזר דינה של רשות השידור ללכת בדרכה, התאגיד שיקום במקומה חייב להיות קודם כול ומעל הכול שירות ציבורי.
לכן ההצעה שלי אומרת, ניתן לתאגיד הזה עוד תשעה חודשים מהיום, אני מקווה שבתוך התקופה הזאת הוא יוכל לקום. אם הוא יהיה מוכן מוקדם, יתייצבו מנהליו ויגידו: אנחנו מוכנים. אם לא, גם לטובת העובדים שם, שהיום נשארו ברשות, תשעה חודשים הם תקופה חשובה, ובתוכה גם ייפתרו הבעיות האישיות הקשות-מאוד שהפירוק נתקל בהן, ואני לא אחשוף אותן, אבל באמת טרגדיות גדולות מתרחשות בימים האלה, שנוגעות לעובדי רשות השידור. תודה רבה, גברתי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי.
אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. ראשון הדוברים – חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת קארין אלהרר. בבקשה, אדוני. חמש דקות לרשותך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, רשמות פרלמנטריות, שרים שנמצאים פה באולם, אני מאוד מקווה, גברתי היושבת-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, שמחר אנחנו באמת נסיים את הסאגה הבלתי-נגמרת הזאת, של התאגיד הישראלי החדש, תאגיד השידור הציבורי הישראלי החדש. אני באמת מקווה שכך, כי אנחנו נמצאים במצב שבו רשות השידור בעצם כבר סיימה את תפקידה, ומי שסובל יותר מכול, בימים אלה, אלה העובדים. העובדים בעיקר ברשות השידור, אלה שעדיין מרגישים, גברתי, בין שמים לארץ, ממש כך, וכל יום שאנחנו לא יודעים לומר להם מה יהיה העתיד שלהם רק יוצר עבורם מצב קשה לאין שיעור מהמצב שבו הם נמצאים.
אני מאוד מקווה – בעיקר מתוך הקואליציה, הממשלה היא זו שמביאה את התיקון – ואני מקווה שמחר, בעזרת השם, בוועדת הכלכלה אנחנו נצליח להביא לסיום את כל התהליך, להביא את זה לקריאה שנייה ושלישית בהקדם, ובעצם נאפשר לתאגיד לצאת לדרך.
אני באמת מקווה מאוד שמחר כולם יתגייסו לעניין הזה, וגם, אני יודע שיש חברים, כמו דודי אמסלם ואחרים, ככה לפחות נאמר לי, שרוצים מחר להביא הצעה מנוגדת להצעה שהוסכמה בתוך הממשלה על-ידי השר אלקין.
קריאה:
- - -
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא, אין ויכוח על זה.
דוד אמסלם (הליכוד):
אתה בעד שזה יהיה בירושלים?
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן.
דוד אמסלם (הליכוד):
ולא משנה מה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני רוצה שזה יהיה מירושלים, אבל אני תומך - - -
דוד אמסלם (הליכוד):
מירושלים, נקודה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא לא, אני בעד.
דוד אמסלם (הליכוד):
למה "לא לא"?
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני אסביר לך, דודי, בעניין הזה.
דוד אמסלם (הליכוד):
כשאתה מתחיל להסביר לי אני מבין שיש בעיה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא לא, אין בעיה, דודי, הרי העניין הזה של – דודי, אם אתה מדבר על "לאלתר", המשמעות היא פשוט שאין לך כוונה ורצון כן שהעסק יצא לדרך.
דוד אמסלם (הליכוד):
ככה אתה חושב?
איתן כבל (המחנה הציוני):
כי יש הסכמה.
דוד אמסלם (הליכוד):
דרך אגב, החוק התחיל ככה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא לא - - -
דוד אמסלם (הליכוד):
תקרא את החוק - - -
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא לא, אני יודע, אני לא מתווכח.
דוד אמסלם (הליכוד):
עזוב את ליכט שהמציא לנו משהו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתה צודק.
דוד אמסלם (הליכוד):
הלך, הוציא חוות דעת שאין לי מושג מאיפה הוא הביא אותה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אדוני, אני באמת.
דוד אמסלם (הליכוד):
הפך לנו את החוק ב-180 מעלות, כי הוא עורך-דין, ואתה עכשיו הולך אתו?
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא, ממש אני לא מתווכח אתך, דודי. יודע להגיד לך - - -
דוד אמסלם (הליכוד):
- - - של אנשים שהשתלטו לנו על המדינה בעסק הזה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
השר זאב אלקין יודע - - -
דוד אמסלם (הליכוד):
יש כנסת, והם בזים לכנסת.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא, זה לא – זה לא מהמקום הזה.
דוד אמסלם (הליכוד):
אל תגיד לי "לא מהמקום". אתה מכיר את החוק.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
למה אתה עונה לו? הוא עושה לך - - -
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא לא, אני רוצה שגם הוא יהיה - - -
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
תקשיב, זה לא אפס או מאה. מי שרוצה מאה רוצה לסגור את החוק. אתם רוצים - - -
איתן כבל (המחנה הציוני):
מיקי, מיקי, דודי בא ממקום טוב, דודי בא ממקום טוב – דודי, דודי, דודי, הם רכשו עכשיו בניין ב-100 מיליון שקל בירושלים. עזוב, רכשו, כבר שילמו עליו.
נחמן שי (המחנה הציוני):
לקח להם שנתיים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה לא משנה, נכון, אבל עדיין ההסכמה הייתה, עם השר אלקין, שהוביל את המאבק, שעד 1 ביוני – אני מסיים, גברתי – עד 1 ביוני 18', רוב הפעילות שלהם תהיה פה.
דוד אמסלם (הליכוד):
- - - בעומק או בגובה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני אומר את זה לך, דודי. יש לזה, דודי, משמעות.
דוד אמסלם (הליכוד):
הם - - - מהכנסת, עושים מה שהם רוצים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
דודי, חברי – באמת דודי חברי – יש לזה משמעות אחת; אם לא נתפשר – וצודק בעניין הזה מיקי, אין כאן מאה או אפס.
דוד אמסלם (הליכוד):
על ירושלים לא מתפשרים. איתן, על ירושלים לא מתפשרים. ככה ערוץ-2 עזב את ירושלים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא לא, אבל זה לא דומה. לא דומה.
דוד אמסלם (הליכוד):
- - -
איתן כבל (המחנה הציוני):
כיוון שאני תומך בעמדתך העקרונית – אבל אני חושב שצריך כאן לתת את המנעד הנכון, ואני אומר לך, רוב פעילותה היא בירושלים, ולא נקלקל את זה על זה. תודה רבה לכם.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל.
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
אני רוצה לענות - - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
בבקשה, מטעם הממשלה ורוצה להביע עמדה? בבקשה. השר אלקין מבקש להתייחס. לא, אדוני, אתה לא יכול. בבקשה. השר כן יכול להתייחס. בבקשה, אדוני.
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
חברי חברי הכנסת, בהמשך לדברים של חבר הכנסת כבל, וחילופי הדברים שהיו כאן, ברצוני להבהיר את הסוגיה הזאת, מה עמדת הממשלה בנושא של ירושלים.
צודק לחלוטין חבר הכנסת אמסלם בכך שכוונת המחוקק, כשנחקק החוק, הייתה מאוד מאוד ברורה.
דוד אמסלם (הליכוד):
ומה קרה?
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
שנייה, תן לי. דודי, תן לי, תן לי.
קארין אלהרר (יש עתיד):
מה שנוח לכם – כוונת המחוקק. מה שלא נוח – לא כוונת המחוקק. פתאום נוח לכם ירושלים, זה חשוב. כל היתר – לא. כל היתר – לא.
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
קארין, תני לי. על מה את מתווכחת אתי, תגידי?
קארין אלהרר (יש עתיד):
מה אתה נותן יד לזה?
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
קארין, הרי את אפילו לא יודעת - - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
את הדוברת הבאה, אז – תנו בבקשה לשר להתייחס, ואחר כך - - -
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
את אפילו לא יודעת אם יש בינינו ויכוח, כי אולי תגלי עכשיו שאין בינינו ויכוח, אז חבל שתתווכחי אתי.
קארין אלהרר (יש עתיד):
נראה מה תצביע.
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
אני חוזר ואומר שצודק חבר הכנסת אמסלם, שכשהובילה הממשלה את החוק, וכשבא השר שאז היה אחראי לחקיקה, השר גלעד ארדן – אגב, זאת יוזמה שלו – והכניס לחוק הזה את העניין שעיקר שידוריו של התאגיד צריך להיות מירושלים, הוא התכוון לדבר מאוד מאוד פשוט, שכשהתאגיד החדש פותח את שידוריו, עיקרם ייפתחו מירושלים.
דוד אמסלם (הליכוד):
זה מה שמבין - - -
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
זאת המשמעות הפשוטה.
דוד אמסלם (הליכוד):
לא צריך להיות עורך-דין - - -
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
זאת המשמעות הפשוטה והטבעית.
דוד אמסלם (הליכוד):
ומה ליכט הבין?
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
שנייה, דודי, שנייה – ולכך התכוון ללא ספק המחוקק, וזה מה שהיה צריך לקרות. התאגיד מראש היה צריך להיערך לכך שהוא יפתח בירושלים, מיומו הראשון, את עיקר שידוריו. מה זה "עיקר"? 51%. מה זה בדיוק אומר? אפשר להתווכח, כן? אבל רק בגבולות האלה היה צריך להיות ויכוח.
החליט התאגיד שאין מקום מתאים בירושלים. אני חושב שטעה. הנה, אני אומר לכם. אנחנו כמשרד ירושלים ביקשנו מהרל"י לעבוד מולם, למצוא להם פתרונות. נמצא בניין בהר-חוצבים.
דוד אמסלם (הליכוד):
- - - רשימה של בניינים.
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
נמצא הבניין בהר-חוצבים. למה אני מתעכב על הבניין הזה בהר-חוצבים? כי הם כמעט חתמו אתו הסכם. אי-אפשר להגיד שאין משהו שמתאים להיות במצב כמעט חתימת הסכם סופי עם מקום מסוים. אם רוצים לחתום עם מקום מסוים, מן הסתם יש סבירות מאוד גדולה שהוא מתאים. הגיע כמעט עד לשלב החתימה, בסוף החליט התאגיד שלא נוח לו, ויצא מן העסקה.
דוד אמסלם (הליכוד):
ומה? ומה? איך ליכט - - -
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
מה שאפשר לתאגיד הזה לצאת מהעסקה הזאת ולקבל החלטה שהוא לא בירושלים, זה פרשנות יוצרת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. אני אמרתי בדיון בנושא הזה בממשלה השבוע שהלוואי על אותה פרשנות יוצרת בהמון סוגיות אחרות שעל סדר-יומנו.
נחמן שי (המחנה הציוני):
עמונה.
דוד אמסלם (הליכוד):
- - - את הפרשנות, שיגידו אנשים. אולי הם ימותו מצחוק.
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
אני אחלוק עם הבית מה הפרשנות. בחוק כתוב "עיקר שידוריו מירושלים". החליט המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ש"עיקר שידוריו" זה לא רק במשמעות המרחב, אלא גם במשמעות הזמן. קרי, אם תאגיד שנתיים לא בירושלים ואחר כך 50 שנה בירושלים, אז עיקר שידוריו - -
דוד אמסלם (הליכוד):
- - -
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
- - עיקר שידוריו מירושלים. אני חייב להגיד, הלוואי שהיועץ המשפטי לממשלה והמשנה יהיו תמיד כאלה יצירתיים כשצריך לפתור בעיה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
שיתחילו בעמונה, שיתחילו בעמונה.
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
אני למדתי מזה שכשרוצים – אפשר.
דוד אמסלם (הליכוד):
אני למדתי מזה שיש אנשים שעושים מה שהם רוצים. - - -
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
אני חושב שלכל בר-דעת ברור שהפרשנות הזאת מותחת את החוק הרבה מעבר לאיזושהי פרשנות סבירה, אבל מה לעשות שאנחנו חיים במציאות שמי שקובע את העמדה הרשמית של המדינה זה היועץ המשפטי לממשלה ומשניו.
דוד אמסלם (הליכוד):
אגב, גם הוא כפוף לחוק.
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
היועץ המשפטי לממשלה גיבה לחלוטין, לצערי, את העמדה הזאת. ניסינו לשכנע אותו, לא הצלחנו.
עכשיו, במציאות הזאת, החשש שאני ראיתי מול עיני הוא מאוד פשוט; כרגע חוות הדעת של אבי ליכט מאפשרת לתאגיד לסטות עד אמצע שנת 2018, כי זה מה שהתאגיד אומר, שעד אמצע שנת 2018 הוא יודע להסתדר בירושלים. אבל כולנו אזרחי מדינת ישראל, וכולנו יודעים איך זה עובד.
דוד אמסלם (הליכוד):
דרך אגב, רק שנייה, אני רוצה להבין. רק שנייה, השר. הוא התכוון שמרחב הזמן מגיע עד 2018?
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
הוא כרגע כך כתב.
דוד אמסלם (הליכוד):
עד 2018? למה? יצא לו בקוביות 18?
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
כי התאגיד ביקש ממנו שנתיים.
דוד אמסלם (הליכוד):
זה מרחב הזמן. מרחב הזמן הגיע ל-2018.
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
דודי, תן לי לסיים. אין לי ספק שאם החוק לא ישונה, אפשר בעוד שנה וחצי לבוא ולפי אותו עיקרון להגיד: עוד שנתיים. כי גם ארבע שנים זה פחות מ-50 שנה ופחות מ-100 שנה וכו'.
רחל עזריה (כולנו):
אין סיכוי שזה יעבור לירושלים.
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
ולכן – רגע – ולכן כשהנושא עלה לדיון בממשלה, נושא ההארכה, אני ביקשתי להכניס תיקון שהתיקון הזה משמעותו לא לאפשר יותר את הפרשנות היוצרת של אבי ליכט. בהתחלה אני ביקשתי – אני רוצה לשתף את חברי הכנסת, כי ידונו בזה בכנסת, חשוב שתדעו – להכניס תיקון מאוד פשוט, שמתחילת פעולת התאגיד – זאת הייתה בקשתי המקורית – מתחילת פעולת התאגיד הוא ישדר מירושלים. בדיון בממשלה קם משרד התקשורת ובשם התאגיד אמר: עמדת התאגיד, כן? אין לי דרך – כמו שהבנתם, עמדתי היא שונה, אבל – עמדת התאגיד, שהם לא ידעו להיפתח לא ב-1 בינואר ולא באפריל בירושלים. לכן, אם הסעיף ייכנס כנוסח הצעתי, המשמעות היא שהתאגיד לא ייפתח בלוחות הזמנים המקוריים. אני חולק על התפיסה הזאת.
דוד אמסלם (הליכוד):
מתי הם יכולים לפתוח בירושלים?
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
שנייה. אני חולק על התפיסה הזאת, אבל היות שבממשלה היה רוב ברור לכך, שסבר שפתיחת התאגיד גוברת על כל הנושאים האחרים – אגב, לדעתי גם בכנסת. אני בעמדה אחרת, אבל אני מעריך שזה גם המצב בכנסת.
רחל עזריה (כולנו):
אבל ממתי שמים אחד מול השני?
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
שנייה, תנו לי לסיים.
היו"ר טלי פלוסקוב:
רבותי, אדוני השר, לפני שאתה ממשיך, מכיוון שאתה אחרי ששר הציג את החוק, ואתה השני מטעם הממשלה, יש לך רק חמש דקות. אומנם אתה באמת מדבר לעניין, וכולנו רוצים לדעת, אבל עדיין.
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
אוקיי, אז אני מסיים.
דוד אמסלם (הליכוד):
אני אתן לו מחמש הדקות שלי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
בבקשה, אדוני.
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
אני הצעתי לשרים, אמרתי: אם לא עובר חוק ההארכה, אם הוא נופל, לא יהיה לו רוב, מה קורה? הם ייפתחו באוקטובר לא בירושלים, ובעוד שנתיים גם לא יהיו בירושלים, כי הבניין לא יהיה מוכן גם בעוד שנתיים.
דוד אמסלם (הליכוד):
ככה מנהלים מדינה, כבוד השר? ככה מנהלים מדינה?
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
ולכן ביקשתי מהממשלה, כדי לנעול את הפרשנות היוצרת של אבי ליכט, לקבל החלטה. הם אומרים שב-1 ביוני 18' הם יכולים להיות בירושלים? שייכתב בחוק: "עיקר השידורים מירושלים, לא יאוחר מ-1 ביוני 18'". מה זה עושה? זה מבטיח לכולנו שלפחות ב-1 ביוני 18' כבר לא תהיה הפרשנות היוצרת הזאת, אין אופציה, זה לא קיים. מבחינה משפטית – חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה – שבמצב כזה הם חייבים עד התאריך הנקוב לעבור לירושלים, אין פה מקום למשחקים.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה, אדוני.
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
ולכן אני אבקש מהכנסת לאמץ את התיקון הזה, כי אם לא, והחוק לא יחוקק, גם בעוד שלוש שנים ובעוד ארבע שנים – אם התאגיד ייפתח בכלל – הוא לא יהיה בירושלים. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לשר אלקין. אנחנו ממשיכים ברשימת הדוברים. חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה, גברתי. עד שלוש דקות לרשותך.
קארין אלהרר (יש עתיד):
תודה רבה, תודה, גברתי היושבת-ראש, חברי השרים, חברותי וחברי חברי הכנסת, תראו, אני באמת מתפלאת על הדיון שהיה כאן. השר אלקין, שדיבר על מרב הזמן, ירושלים, לא ירושלים – על מה אתם מדברים? באמת, על מה אתם מדברים? אתם אולי לא הבנתם שאין שום כוונה לפתוח את התאגיד הזה, לא ב-2016, לא ב-2017, ולא בכלל. תראו, השר אלקין, חברי דודי אמסלם, אתה לא היית כאן בכנסת הקודמת, אבל אני יודעת לספר לך, שהיה חוק, שהצביעו עליו בממשלה, והצביעו עליו בכנסת, והעבירו אותו, ויש הדבר הזה שקוראים לו כוונת המחוקק. חברי אמסלם, כוונת המחוקק הייתה שהתאגיד כבר היה צריך לפעול. מזמן. מזמן הוא היה צריך לפעול. אבל לא, ראש הממשלה סופר כיפות, הוא סופר אנשים – מי עושה דברו, מי נותן לו כתבות מפרגנות, ומי לא. וראו זה פלא, אתמול, בישיבת הממשלה, פתאום הוא שינה את דעתו – רשת ב' היא מאוזנת דווקא. נכון? מעניין מה קרה. כמה כתבות - - -
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
השלב הבא – "גלי צה"ל" יהיה מאוזן.
קארין אלהרר (יש עתיד):
כן, אולי גם ליברמן ישנה את דעתו, ויזמן לשיחה אחרת את ירון דקל. תראו, אני באמת אומרת לכם, אני איבדתי אמון בתיקונים האלה, והתיקון הבא שמגיע, בעצם התיקון שידונו בו מחר אצל איתן כבל, אומר את הדבר הבא: אנחנו ניתן אורכה עד אפריל, אבל אם התאגיד ירגיש שהוא יכול להפעיל את עצמו קודם, אין בעיה. אבל קודם תבוא אלינו, לוועדת הבירורים אצל שר התקשורת – שכאמור, לא רוצה את התאגיד הזה – ושר האוצר. אם יש כוונה, אם באמת באמת יש כוונה, לפתוח את התאגיד בזמן המוכנות שלו, כשהוא יהיה מוכן, למה זה צריך לעבור את הוועדה הנוספת? הרי זה חיסכון בכסף; למה צריך עוד אישור משר התקשורת? כדי שהוא יחליט – הוא יבדוק מה מצב הכתבות המפרגנות – היו מספיק כאלה? לא מספיק? האם אני רוצה שהם יהיו יותר על הברכיים? אולי ניתן להם טיפה לעמוד? ואז נתחיל לספור, האם הכתבים יפים בעיני? האם הכתבות שלהם נראות לי? זה בדיוק מה שמתכוונים לעשות.
אני, לאורך כל התיקונים שהוצעו, הצבעתי בעד, מתוך החשש הזה, שהתאגיד לא יקום. אבל אני מיציתי. מיציתי, כי אני הבנתי – נפל לי האסימון – שר התקשורת - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
נא לסיים בבקשה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
- - שבאמת עושה הכול, כולל הכול, כדי להישאר שר התקשורת – לא רוצה את התאגיד הזה. והגדילה לומר השרה רגב – ואני מצטטת: מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה, גברתי.
קארין אלהרר (יש עתיד):
השר צריך לשלוט – מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה-הם-רוצים? הכסף הוא לא שלכם מחשבון הבנק; הכסף הוא של הציבור, והשידור הוא של הציבור, גם אם זה לא מוצא חן בעיניכם.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה. תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה, אדוני. עד שש דקות לרשותך.
אילן גילאון (מרצ):
תודה, גברתי, חברות וחברים, אופס, לא לילד הזה פיללתם. אני חשבתי שהוא בכלל נולד בחטא, ומלכתחילה לא כך היה צריך להיוולד השידור הציבורי בישראל, אבל אתם פתאום – ומה שיפה אצלכם זה העדינות והדיבור המרומז: למה לנו תאגיד אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו? למה לנו דיקטטורה אם אני לא יכול הדיקטטור? וזה יפה, גברתי, משום שכאן דובר על עצמאות השידור הציבורי, יעני, מדברים ככה, ועושים ככה. BBC אמרו לי. BBC, what is going on?. תסתכל מה קרה לך. אופס. תקלה פתאום. מה זאת אומרת? הרי את השידור הציבורי במדינת ישראל, גברתי, צריך להרכיב על-פי המפתח המפלגתי של הקואליציה. בכלל, אם אין מקום שהוא יהיה בירושלים, אולי אפשר להעביר את הכנסת למודיעין או למקום אחר? גם זה היה יכול ללכת.
אז יש לי רעיון, גברתי. או, טוב שאתה בא. אני מציע שחבר הכנסת דוד ביטן יהיה מנכ"ל משותף, המפרק והמרכיב של השידור הציבורי, והוא ידאג לכך שהעיתונאים כולם, כל אנשי התקשורת, וגם הטכנאים, יהיו כפי ייצוג המפלגות בתוך הקואליציה, סבבה? הרי אתם מביאים פה תיקון לחוק כדי לשנות את התאריך, לא מעניין אתכם איזה הרכב יהיה לזה – אם זוהי רשות, או תאגיד או יצור כלאיים אחר. גם הזמן, עד שלא תשלימו את המלאכה שלכם כדי להשתלט פנימה, אתם הרי לא תנוחו. גברתי, מה זה להיות עיתונאי ליכודניק? אני לא מבין – אתה קודם כול ליכודניק ואחר כך הולך לקורס עיתונאים, או קודם עיתונאי, ואז הליכוד מגייס אותך? והכיפות הסרוגות, והאנשים האחרים.
אבל מה, מה שיפה זה הדיבור המרומז, אף אחד לא מבין למה באמת מתכוונים. אז אם ההצעה שלי יכולה להתקבל, אולי זה יכול לפתור חלק מהבעיה, באמת, אבל אני רוצה להגיד לכם שבזמן שאתם מתנכללים, בדיבורים שלכם, יש 1,200 עובדים של הרשות הקיימת, שחלקם הגדול חיים על תרופות, בימים האלה, כי אין להם שום ודאות מה קורה אתם. יש עוד 200 אנשים שגייסתם, חלקם עזבו עבודות, הם לא יודעים מה מתרחש אתם, מה הולך להיות אתם. ויש היוצרים, שהבטחתם הבטחות, הבטחות תקציביות – הם לא יודעים מה הולך לקרות עם התקציב שלהם. כל האנשים האלה סובלים בזמן שאתם מתנכללים, כי אתם צריכים לא שידור ציבורי; אתם צריכים שידור מפלגתי. אתם צריכים כלי תעמולה.
לפני כמה ימים, גברתי, הייתה תוכנית בטלוויזיה על דוד בן-גוריון. כמובן, להבדיל אלף אלפי הבדלות, דוד בן-גוריון תמיד הקפיד להחזיק בידיים שלו תיק – את תיק הביטחון. ראש הממשלה שלנו תמיד מחזיק תיק, ומתעקש עליו – זה תיק התקשורת, וזה עושה אולי בדיוק את ההבדל, גברתי.
ואני רוצה להגיד לך שלשרה מירי רגב, שאחרי ההתעקשות שלה, וההפסד הגדול, שהיא אינה יכולה לשלוט ברשות השידור כפי שהיא הייתה רוצה לשלוט במקומות אחרים, ניתן לה הלפ"ם, ואני מציע, גברתי, שמאז שהלפ"ם עבר לשרה מירי רגב, לקרוא לזה "לפ"ם פטאל", בצרפתית הפירוש הוא אישה הורסת, או משהו כזה; אולי זה ממש קולע ואולי זה ממחיש את האווירה שהדברים האלה מתרחשים.
אנחנו, גברתי, לא נוכל לתמוך בחוק הזה, ואני מוטרד מה תהיה הרשות הבאה, חבר הכנסת כהן, שמישהו שיפרק אותה כדי להרכיב מחדש את מרכז הליכוד ואת מרכזי שאר המפלגות שמייצגות כאן את הקואליציה, בשם חופש הביטוי, בשם חופש השידור. ולכן, המרצע יצא מהשק, האמת שהוא היה גלוי לאורך כל הדרך, כי – אמרתי – ביתר תחכום אי-אפשר להאשים אתכם בו. לא הייתה כאן שום עזרה.
אבל, רחמנא ליצלן, מעבר להתייחסות הסדיסטית הזאת לבני-אדם – ויש אנשים שיקרים להם כל מיני דברים, ואני אמרתי והודיתי שרשות השידור עבורי הייתה הר-הבית, משום שהיא המחשה איך מפרקים רשות ציבורית ונכס צאן ברזל של מדינה, שהוא שייך לקבוצת נכסים אחרים, ומניתי את צה"ל, ומניתי את ההתיישבות, ואני מונה את השידור הציבורי, מאז "קול ציון לגולה". ובחוסר כבוד מוחלט, ומתוך רצון של השתלטות פוליטית צרה, אנחנו הולכים ומאפשרים את המהלכים האלה, שהם, בקליפת אגוז, גברתי, היחס של האנשים הללו לא לרשות השידור, אלא למדינת ישראל כולה, וכמשל היא. ולמי שלא מבין את הדברים האלה, אין לי מה להגיד.
במשפט אחרון, גברתי – תסלחי לי, אני יודע שאני אידיוט שעומד פה על הדוכן הזה, ואף אחד גם לא יאשים אותי שאני רוצה להשתלט על משהו, כי זאת לא המגמה שלי, ואני נלחם על משהו שאני יודע אולי שאין לי שום סיכוי, שזה קרבות בתחנות רוח, כי הפור נפל. אני עושה את זה מתוך כבוד, ומתוך ניסיון לעצור את ההתעללות בגווייה שקיימת כאן. מעבר לסדיזם, יש כאן התנהגות נקרופילית, אין לא יודע לקרוא לה אחרת.
ולכן, גברתי, אתנגד ונתנגד לתיקון הזה, שבוודאי אחריו יבואו עוד הרבה תיקונים. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת דב חנין – אינו נוכח. חברת הכנסת עליזה לביא.
רבותי, מי שלא נמצא באולם – אני לא חוזרת אחר כך על אלה שלא היו כאן, באולם. אם קראתי בשם של חברי הכנסת, זה אומר שהזמן תם.
בבקשה, גברתי, עד שלוש דקות.
עליזה לביא (יש עתיד):
תודה, גברתי היושבת-ראש, חברותי, חברי, חברי הכנסת, אני רוצה, ככה, להעיר אתכם; בואו נשחק משחק – אני אצטט, ואתם תגידו לי מי אמר. זה לא היה מזמן. "תפסיקו עם השקרים, תלמדו לשלוט ותפסיקו לקטר, חבורת בכיינים. יש לכם עיתון משלכם, מה אתם מקטרים?". מי אמרה את זה? שרת המשפטים, וכל מילה שאוסיף הרי היא מיותרת.
מי אמר: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו. השר/ השרה צריכים לשלוט. מה, נעמיד כסף ואז ישדרו מה שהם רוצים?". מי אמרה את זה? זוכרים? השרה מירי רגב, שרת התרבות שלנו.
"אין ליכודניקים", קונן השר אופיר אקוניס, ואילו יו"ר הקואליציה, חבר הכנסת דוד ביטן, רוצה לבטל את חוק התאגיד של השידור הציבורי, ובמקומו להשאיר את הרשות המתקיימת. כן, דוד.
אז, ממש ממש קרקס. דיברנו קודם על לוליינות, אז – אנחנו בתחומי הקרקס, וכל מה שאומר ואוסיף על דיוני "העומק", במירכאות כפולות ומכופלות, שאתם שם מקיימים בישיבות הממשלה, לא קשורים בכלל, ממש לא קשורים בשום צורה לנושא שלשמו התכנסנו; אתם לא דנים לא במהות ולא בהשלכות, ושום דבר באמת לא קשור לתאגיד עצמו, ואיך הוא יהיה גוף עצמאי וחזק, באמת, שיהיה שידור טוב וציבורי לטובת כולנו.
כל מה שעומד בבסיס הניסיונות הנואלים הללו זה איזה סוג קרב תרנגולים בין שרי הליכוד, קרב פוליטי על קרדיט, על כותרת, על שליטה, על יוקרה ועל שררה. לקחתם את התאגיד הציבורי, ואתם רוצים בעצם להרוס אותו, לרמוס אותו, להקים גוף משועבד, באמת לממש את הפנטזיה והחלום שלכם, לסרס אותו, למקם אותו כגוף חסר כוח, שקוף – הרי זה מהלך כל כך כל כך ברור, שנחנו מזהים אותו בלי להתאמץ בכלל, אתם אפילו לא מצליחים להצניע את כוונת הזדון שמאחורי המהלך העלוב הזה.
ומה אם התאגיד יודיע שהוא מוכן כבר בינואר להתחיל לשדר? אז במקרה כזה, הם אומרים – שר האוצר ושר התקשורת, ראש הממשלה – לאפשר לו מיידית להתחיל בשידורים. אבל מה אומר בעצם הנוסח המתוקן? הם רק יתבקשו לשקול זאת. כן, יתבקשו רק לשקול את זה. כן, לא, אולי – לשקול, רק לשקול. בקיצור, גבירותי ורבותי, מאז שהשר גלעד ארדן סיים את התפקיד כשר התקשורת, שלזכותו ייאמר, באמת, שפעל ברצינות ובתום לב להקמה של התאגיד לטובת הציבור, שר התקשורת הנוכחי עושה הכול כדי לקבור את התאגיד.
היו"ר טלי פלוסקוב:
נא לסכם.
עליזה לביא (יש עתיד):
ואיזה איש תקשורת רציני ירצה לעבוד בתאגיד החולה הזה, כשהוא מזהה שהממשלה עושה הכול כדי להתערב בתכנים ובמינויים, כשהוא מזהה שאין שום ביטחון ושום יציבות, כיוון שכל יומיים יוצאת פה הצהרה אחרת.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
עליזה לביא (יש עתיד):
אז במקום, גברתי, גוף מקצועי עצמאי יציב, עם אופק לטווח ארוך ושקט תעשייתי, מה שבאמת אנחנו צריכים, אנחנו מקבלים גוף מסורס. ממש ממש לא מה שאנחנו צריכים. תודה, גברתי היושבת-ראש.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת באסל גטאס - - -
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):
- - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
במקום מי? במקום באסל גטאס?
קריאה:
- - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
אוקיי, אז אנחנו נשנה את זה.
חבר הכנסת מיקי רוזנטל, בבקשה, אדוני. תסדירו את הכול עם המזכירה, בבקשה, ואז נדאג שהכול יהיה מסודר. עד שלוש דקות, אדוני. בבקשה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, תראו, יותר מ-30 שנה הייתי עיתונאי. עיתונות זו אהבת חיי. אף פעם, בשום מקום עבודה שעבדתי בו כעיתונאי, לא שאלו אותי למי הצבעתי ולמי אני מצביע ומה דעותי הפוליטיות. שאלו אותי מה אני מבין, שאלו אותי איך עושים תחקיר - - -
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
היה לך מזל.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
היה לי מזל?
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
כן.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
תודה רבה. אבל עבדתי בהמון מקומות, לא יכול להיות שזה היה רק מזל. אני הייתי ממקימי עיתון "חדשות", הייתי סגן עורך "ידיעות אחרונות", הייתי סמנכ"ל תוכן בחברת החדשות של ערוץ 2, הייתי בעיתון "העיר". עשיתי – לא חשוב, לא נדבר עלי, כי זה לא כל כך מעניין.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אבל למה - - -
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא עכשיו, בהזדמנות.
תראו, פוליטיקאים הרסו את השידור הציבורי בישראל. נקודה. לא רק ראש הממשלה הזה, כל הפוליטיקאים שדחפו את הידיים שלהם לרשות השידור פשוט חיסלו את השידור הציבורי. גם לראש הממשלה הזה יש תפקיד מרכזי בעניין הזה, מפני שמה שמנחה אותו זה מה שאני קורא "בצע שידורי". יש מונח כזה. האיש הזה, יש לו תאוות תקשורת בלתי נשלטת - -
עיסאווי פריג' (מרצ):
מה לעשות, אוהב תקשורת.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
- - הוא מזכיר לי ממש את המשל של קרילוב עם העקרב והצפרדע, שמבקש העקרב להעביר את הצפרדע את הנהר, ובאמצע הנהר, בעוד הוא לא מצליח להתאפק – ועוקץ. וכמובן, במשל שלי הצפרדע היא התאגיד השידורי, והעקרב הוא ראש הממשלה. הוא לא מסוגל, גם אם הדבר כרוך בחיסולו של התאגיד הציבורי, שכולם מבינים את חשיבותו – של השידור הציבורי במדינת ישראל – שלא ישחה יותר מדי עצמאי. לא טוב. לא טוב לו. והוא לא יכול להתאפק, בעיקר, גם אם הוא הבין שהמעשים שלו הם חמורים.
אני רוצה להגיד לכם את הדבר הבא, ואני אומר לכם את זה באחריות; התקשורת בישראל היא פלורליסטית, היא מגוונת, היא חיה ובועטת. אבל לפי מירי רגב, ואקוניס, וביטן, ובעיקר ראש הממשלה, הם רוצים תקשורת מונוליטית, מפוחדת וצייתנית. זה כל הסיפור. אין שום דבר מעבר לעניין הזה. לכן הם מתחזקים את רשות השידור גוססת, ואת התאגיד – לא נותנים לו להמריא, כי חס וחלילה הם יאבדו שליטה עליו.
הם לא מבינים בכלל את המהות של הדבר הזה שנקרא תקשורת ועיתונות חופשית. עיתונות בשידור ציבורי, תפקידה הראשוני והיסודי הוא קודם כול להיות ביקורתית – כלפי כל ממשלה, לא ממשלת ליכוד ולא ממשלת עבודה, לא ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. תפקידה של התקשורת הוא קודם כול לבקר את הממשלה, והתפקיד הזה לא נראה - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
נא לסיים, אדוני.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
- - לראש הממשלה הזה. הוא מבקש שהתקשורת תהיה תקשורת מטעם, וכל דבר שלא יהיה בשליטתו לא נראה לו ולא לרוחו. ולכן, כל התרגילים האלה – כן ירושלים, לא ירושלים, 2017, 2018, 2019, נדחה את זה, נשחק עם זה – נועדו רק לדבר אחד: או להחליש את הדבר הזה שנקרא שידור ציבורי במדינת ישראל, או לחסלו. וכל היתר, דיבורים, דיבורים, דיבורים ודיבורים. תודה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
דיבורים כמו חול ואין מה לאכול.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. חבר הכנסת יוסף ג'בארין.
עיסאווי פריג' (מרצ):
גברתי היושבת-ראש, מי אחריו?
היו"ר טלי פלוסקוב:
אחריו – חבר הכנסת פריג'. בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה בעיקר להתייחס לעובדה שכשמדברים על שידור ציבורי בישראל צריך לזכור שאין שידור ציבורי בשפה הערבית. 20% מאזרחי המדינה, כ-1.5 מיליון, פשוט לא זוכים לשידור ציבורי בשפת האם שלהם. אני רוצה להדגיש כאן שזוהי זכות מוכרת של קבוצת מיעוט לאומית, לשונית, תרבותית, לזכות בשידור ציבורי שיכול לטפח, לקדם, לשמר, את הזהות הלאומית, התרבותית, של אותה קבוצת מיעוט. וכדי שהתנאי הזה אכן יתקיים, צריך שהשידור הציבורי בשפת האם של קבוצת המיעוט יהיה שידור שמנוהל באופן מקצועי על-ידי אנשי מקצוע מקהילת המיעוט עצמה.
צר לי, כיום, שכמעט שאין שידור ציבורי בשפה הערבית, ולכן גם לא התפתחה פרקטיקה של יכולת ניהול עצמי של שידור בשפה הערבית, שהאוכלוסייה הערבית הייתה יכולה להגיד שהזכות הזאת מתקיימת והאוכלוסייה נהנית ממימושה של אותה הזכות.
אני רוצה להגיד, בחלק השני של דברי, שהסקרים והמחקרים סביב השידור הציבורי בכל מה שקשור לכיסוי מה שקורה בחברה הערבית ולהופעת אנשים בתוך החברה הערבית – הסקרים והמחקרים מראים תמונה מאוד קשה בעניין הזה.
כך, למשל, השידור הציבורי בישראל כמעט – כמעט לא מראה אזרחים ערבים בשעות השידור, בעיקר בפריים-טיים, והמחקרים גם מראים שבאותם מקרים מעטים מאוד שמראים על המסך אזרח ערבי, או שלידיעה יש קשר לחברה הערבית - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
נא לסיים, אדוני.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
- - אנחנו רואים שההקשר הוא שלילי, ולכן השידור הציבורי ממשיך בעצם להנציח את הסטריאוטיפים ואת הדעות הקדומות כלפי החברה הערבית, מה שהיה אמור להיות בהחלט ההפך. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אחריו – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. עד שלוש דקות, אדוני.
עיסאווי פריג' (מרצ):
גברתי היושבת-ראש, אפילו במליאה אין לנו שר, נמאס להם מאתנו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
השר זאב אלקין נמצא במושב. תודה, אדוני.
עיסאווי פריג' (מרצ):
חברים, בואו נחשוב יחד מה קורה. מאז שאני בכנסת אני רואה את השיטה הזאת עובדת, ועובדת בכל התחומים; גורמים למיאוס ממשהו, מייבשים אותו, כדי להגיע למסקנה הסופית – זה לא מתאים לי, לא רוצה אותו.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אתה צודק.
עיסאווי פריג' (מרצ):
זה התהליך שאני רואה מול עיני. מהיום הראשון שהשתתפתי בוועדה של שכנתי וידידתי קארין אלהרר - - -
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
תגיד חברתי, זה יותר קל.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אה, חברתי יותר קל? – יותר קל.
מאז השתתפנו בדיון הראשון לפני שנתיים בוועדה - - -
אילן גילאון (מרצ):
- - -
עיסאווי פריג' (מרצ):
אני שואל את קארין: תגידי, מה עמדתו של ראש הממשלה, הייתה, ביום הראשון, בוועדה הראשונה? קארין אומרת לי: הוא לא רצה את זה. הוא לא האמין שהילד הזה יצא לחיים, הוא לא האמין שאז יאיר, כשר האוצר, וארדן, כשר התקשורת, יצליחו לעמוד מול הוועדים. הוא לא האמין. הממשלה נפלה.
הילד הזה שנולד בניגוד לרצוני, אני רוצה לגמור אותו – מה עלי לעשות? אני מייבש את האוצר, סוגר את הברז, הבטחתי ליוצרים כסף? בסדר, שיחכו; אני מטפטף להם, אני גורם למיאוס במערכת וגורם לתהליך של דחיות שהיו מולנו – השר אקוניס, ועדת הנגבי, וכל הסאגה שראינו בשנתיים האחרונות, והגענו לנקודה הזאת.
אני שואל אתכם, ואני שואל את עצמי: האם הדיון היום ברשות השידור, ברשות התאגיד הציבורי, הוא הדיון האחרון שיהיה במליאה?
קארין אלהרר (יש עתיד):
לא.
עיסאווי פריג' (מרצ):
התשובה היא: לא. זו עוד תחנת מיאוס, זו עוד תחנת ייבוש. לאן זה הולך? ראש הממשלה – איך אמרת ידידי רוזנטל? – אוהב תקשורת. אוהב. אוהב. זה לא מתאים. והשרה מירי רגב אמרה את האמת. השרה מירי רגב היא כמו ילדה טובה, אין לה בלב – מה שהיא שומעת, היא מוציאה. אז היא שמעה מהחברים.
היו"ר טלי פלוסקוב:
זה לא טוב?
עיסאווי פריג' (מרצ):
לא, זה בסדר, מתאים לה. מתאים לה. היא שמעה מהחברים: אנחנו לא שולטים שם, אנחנו לא יכולים למנות – היא ילדה טובה, מה ששמעה – אמרה. הילד מוציא מהבית, הילד, הילד שלה, מה שהוא שומע מאימא ואבא – הוא מוציא החוצה. וזאת מירי – היא שמעה בתוך הבית שאין ליכודניקים.
היו"ר טלי פלוסקוב:
זה יכול להיות לא רק ילד, זה יכול להיות אדם מאוד ישר והגון...
עיסאווי פריג' (מרצ):
יפה מאוד. אז הדמוקרטיה של השרה רגב – אני מסיים, גברתי – היא תוגמלה; היא תוגמלה, כמו שאמרתי לכם קודם, היא קיבלה סוכריה מצוינת, שלפ"ם עברה לתחום שיפוטה – לפ"ם עכשיו בלי מנכ"ל, והיא אמורה למנות מנכ"ל ולשבת על הסוכריות – וקיבלה עוד סוכריה, שהיא אחראית לתקציב התרבות במשרד החוץ. זאת הדרך, הכול שקוף, ושהציבור ישפוט. חברים, תודה לכם.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה. תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות.
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):
כבוד היושבת-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השר זאב אלקין, כשמדברים על תקשורת, אני חייב לציין בהקשר הזה מה שהולך, הדיונים – על התאגיד ועל כל השידורים ועל כל המצב שקיים – ואנחנו יודעים מה זה תקשורת כאן – אני חייב לציין את האמירה ההיסטורית – וזה מתאים למה שהולך עכשיו, וכל הוויכוח שלנו – האמירה אומרת: אם אני אקבל תקשורת – תן לי תקשורת ללא מצפון, ואתן לך עם, ציבור, ללא הבנה וללא תבונה.
זה מה שיש, נרצה או לא נרצה. וככה הממשלה, במיוחד ראש הממשלה, רוצים שהתקשורת תהיה, והם רוצים שהתקשורת והעובדים והשדרים יהיו בני-ערובה לתקופה ממושכת, כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן, דוחים, דוחים, דוחים, דוחים, ועכשיו הם דחו את זה עד אפריל. רוצים להגיד: דיר באלכ, אנחנו כאן, יש לך עוד כמה חודשים מבחן, ואתה צריך לעמוד במבחן, ולכן – תיזהר.
אז כמובן, במצב הקיים, העקום הזה, לצערי הרב, תמיד יושב המורה מרחוק, עם מקל ארוך, אבל זה משפיע מאוד, מה ישודר – האם יש חופש ביטוי? חופש בכלל? לצערי הרב, זה משפיע, כי השלטון והשליטה הם בידי ראש הממשלה, בידי הממשלה. ומדברים על תאגיד, כמה זמן – כן יהיה תאגיד, לא יהיה תאגיד, לדחות את התאגיד בכמה חודשים, לא לדחות את התאגיד בכמה חודשים – מה המטרה מכל העניינים האלה, מכל הדברים האלה?
ואם נדבר על תקשורת בכלל, במדינה ש-22% מאזרחיה דוברים שפה ערבית, שהיא מוכרת כשפה רשמית במדינה, לא מדבר על השידורים בטלוויזיה, שיש – שידורים כמה שעות בטלוויזיה הערבית – ויש כמה שעות, אפילו חצי שעה, שעה, בערוץ 10, ומתי משודרת התוכנית בערוץ 10? משודרת בימי שישי, לצערנו, בשעה 12:00, 12:30, שאף אחד בכלל לא מסתכל בטלוויזיה, ואף אחד לא פותח, כל האנשים נמצאים במקומות אחרים, וזה בטח לא הובא בחשבון, ואפשר להגיד ש –להתעלם מכל הרצון שצריך לשנות את המצב הקיים.
לכן, המטרה היא אכן להמשיך את המצב הקיים, את השדרים לקחת בני-ערובה, ואם לא – אז תעשו מה שאנחנו רוצים, וככה, ללא חוק וללא תאגיד, תימשך שרידות, הישרדות, הישרדות, כמו שרגיל ראש הממשלה, כמו שרגילה הממשלה, ההישרדות שלה - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):
- - והיא גם רוצה לעשות הישרדות בעניין של התקשורת, ולא רק הישרדות, אכן לשלוט בתקשורת בכל הדרכים שיש. גם איומים - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):
- - גם העובדים בלי עבודה. תודה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה, חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת חיים ילין. אם הוא לא יהיה – חבר הכנסת דב חנין.
קריאה:
- - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
אם הוא יגיע, הכול בסדר. בבקשה, גברתי.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מיקי חברי, גם אני, כידוע לך, הייתי עיתונאית רוב חיי הבוגרים, עד לפני עשר שנים, אבל לא התמזל מזלי כמו שהתמזל מזלך, וידעתי לחצים מאוד מאוד קשים, קודם כול בשידור הציבורי, ב"קול ישראל", לחצים קשים מאוד מפוליטיקאים, בלתי פוסקים, שהגיעו לשיאם כשנתניהו נבחר לראש ממשלה בקדנציה הראשונה שלו, הוא מינה למנכ"ל את אורי פורת ז"ל, שגמר אומר בדעתו לסלק אותי מהגשת "הכול דיבורים" - -
נחמן שי (המחנה הציוני):
אני זוכר - - -
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אני עבדתי רק בשידור המסחרי.
קריאות:
- - -
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
- - אם כי אני חייבת להיות הגונה, לחצים הגיעו גם מכיוון מפלגת העבודה, כשהייתה בשלטון, אבל הם לא הגיעו אף פעם - -
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
- - -
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
- - הם אף פעם לא הגיעו לעוצמה ולברוטליות שאליהן הם הגיעו בתקופת נתניהו כראש ממשלה בכהותנו הראשונה, ועבדתי גם בחדשות ערוץ 2, גם בשידור המסחרי, וגם שם ידעתי לחצים מאוד חזקים – של בעלי הון, של מפרסמים, וכן הלאה. אני אפילו לא יודעת מה יותר חמור, אני חושדת שלחצים של כסף הם יותר חמורים ויותר קשים - -
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
ספרי לי על זה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
- - מלחצים של פוליטיקאים, ולך אני לא צריכה לספר את זה. אבל אף-על-פי שאני טעמתי על בשרי לחצים מכל הכיוונים כל ימי חיי העיתונאיים, מעולם מעולם מעולם לא הגענו לסיטואציה שהגענו אליה בחודשים האחרונים. אני מוצאת את עצמי, במושב האחרון של הכנסת, מכלה בערך 70% מהזמן שלי בעיסוק בתקשורת, דבר שלא נעים לי, מביך אותי, לא בשביל זה הגעתי לכנסת ישראל, וגם לא התעסקתי בזה כל כך הרבה כל עשר השנים שלי בכנסת.
אבל זאת מלחמה, חברות וחברים, זאת מלחמה; יש כאן אדם שפשוט רוצה להשתלט על כל כלי תקשורת בישראל, לסגור אותו אם הוא לא סר למרותו, לתגמל אותו, לצ'פר אותו ולהעניק לו דברים אם הוא מתנהג כרצונו.
נכון שהדיון אתמול בממשלה היה הזוי במיוחד; יושבת ממשלת ישראל, שאמורה להכריע גורלות – להחליט על מלחמה, על שלום – בדרך כלל על מלחמה, על שלום לא – יושבת ודנה, מפרטת רשימה של שמות של כתבים: יאיר שרקי, רביב דרוקר, קרן נויבך, זה לנו, זה לצרינו, לזה יש כיפה סרוגה, לזה כיפה שחורה, לא מספיק כיפות כאלה, אולי יותר כיפות כאלה - - -
נחמן שי (המחנה הציוני):
- - - יש גם כמה עם כיפת ברזל.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
גם הקטנות והעליבות של הדיון הזה - -
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
גם כיפה אדומה - - -
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
- - לך יש יותר, לי יש פחות. מה זה צריך להיות? ממשלת ישראל – ממשלת ישראל יושבת, זה ה"פוליטביורו" שיושב ודן בכתבים, מה בדיוק עמדותיהם ולאיזה זרם הם משתייכים?
ואתם יודעים מה, בנימין נתניהו לא באמת רוצה שהתקשורת הישראלית תהיה תקשורת אידיאולוגית ימנית - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
נא לסכם.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
- - כי עד היום היא הייתה שמאלנית. עוד חצי דקה, ברשותך, גברתי היושבת-ראש.
היו"ר טלי פלוסקוב:
חצי דקה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
זה לא שהוא בא ומבקש באופן אידיאולוגי שהתקשורת סוף-סוף תהיה ימנית. לא, זה לא מעניין אותו בכלל אם זה ימין או שמאל. מעניין אותו אם משרתים אותו, או לא משרתים אותו. מצדו, אדם יכול להיות ימני, לקבל 100 במבחן הימניות, כלכלית, מדינית, אבל כל עוד הוא לא משרת אותו באופן אישי, ולא מתחנף אליו, הוא פסול. כנ"ל גם לכלי תקשורת - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
- - אנחנו תחת מתקפה. המינוי של רמי סדן ליו"ר דירקטוריון חברת החדשות, ההתנכלות לחדשות ערוץ 2, ניסיון ההשתלטות על ערוץ הכנסת - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה, גברתי.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
- - הניסיון הבוטה הזה, ועוד ועוד ועוד, הרשימה ארוכה. חברות וחברים, זה לא על תקשורת. זה על חופש הביטוי, זה על דמוקרטיה, זה על חופש העיתונות - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
- - והם נרמסים ברגל גסה בידי ראש הממשלה. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, תראו, האי-אמון שלנו היום היה על "צוק איתן" ועל המנהרות, ואני הגעתי למסקנה שאם בתוך המנהרות היה איזה ערוץ תקשורת, כבר מזמן ביבי נתניהו היה משתלט עליו וכבר מזמן היה גומר את הנושא הזה אחת ולתמיד. אבל אי-לכך שכנראה אין תקשורת בתוך המנהרות, אנחנו נאלצים עכשיו להתמודד עם מציאות הזויה לגמרי בגבול רצועת-עזה.
ערוץ 99, ערוץ 1, לדעתי, בסופו של דבר לא רק בנימין רוצה להשתלט על הערוצים האלה, הוא פשוט רוצה, וכנראה בחוצפה מאוד גדולה, חלק מאוד גדול מאותם חוקים שחוקקו בממשלה הקודמת, להפיל אותם לגמרי. ואין לי ספק שכל אנשי הליכוד שהיום מביאים את הרעיונות שלהם – הם אך ורק למטרה אחת: להפיל את התאגיד החדש.
עכשיו תראו, אני לא שש – תאגיד חדש, תאגיד ישן – רק דבר אחד. מה המטרה, בסופו של דבר? כבוד השר אלקין, אתה יכול להסביר לי מה המטרה? מה המטרה של השתלטות על ערוץ 1? מה המטרה של השתלטות על תקשורת? אני אספר לך סיפור נחמד, אתה גם בא מדיקטטורה, גם אני בא. כל פעם - - -
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
- - -
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
חיים, רואים עליך.
חיים ילין (יש עתיד):
כל פעם שרצו לשנות נושא, אני אגיד לך מה היה בתקשורת. אתה יודע, המשטר הטוטליטרי היה מביא צילום של עב"ם, ואז, במקום לחשוב על מה שהדיקטטורה עושה לעם, העם פחד מעב"מים ומגופים זרים שיכולים להשתלט על ארגנטינה ועל דרום-אמריקה בכלל.
אותו הדבר עכשיו – מפחידים את העם. חלק מהפחדת העם זה התקשורת.
השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:
- - - מפחידים את העם - - -
חיים ילין (יש עתיד):
מה לעשות, שמע, אנחנו חיינו שנינו בשני משטרים טוטליטריים, ואנחנו יודעים מה זה. למה אנחנו רוצים את זה גם פה? בוא תסביר לי. הרי הבסיס של שלטון טוטליטרי, קודם כול, זה השתלטות על התקשורת, ונראה לי שבנימין נתניהו עושה את זה, וזאת המטרה שלו.
שני דברים, לדעתי – ואני מסכם – כמו שכתבתי אתמול: ממשלת ישראל וחלק מהשרים צריכים לעשות חמש יחידות בדמוקרטיה ואזרחות, כי בדיקטטורה הם כבר מתחילים להשתלט ולקבל הצטיינות יתרה. אני אומר את זה חד-משמעית.
לגבי האמירות של שרת התרבות היקרה, נדמה לי שהיא פשוט לא מבינה מה זה דמוקרטיה, מה זה פלורליזם ומה זה דעות שהן קצת מתנגדות לדעות שלה. לא בשביל זה צריך להגיד שהיא מממנת, מכיסה הפרטי, כמעט, את הערוץ, אותו ערוץ שאנחנו רוצים שהוא יהיה ציבורי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה, אדוני.
חיים ילין (יש עתיד):
בסוף, הערוץ הציבורי הוא היחיד שהגיע לעוטף-עזה, עם כל התחנות, עם כל העיתונאים, עם כולם, ועשו תשדיר מיוחד של שנתיים ל"צוק איתן". שום תחנה מסחרית לא עשתה את זה, כנראה זה לא כדאי. זה בשבילי ערוץ ציבורי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת – חבר הכנסת חיים ילין.
חיים ילין (יש עתיד):
- - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. בבקשה, אדוני, שלוש דקות.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת – אני מבין שהשר עוזב אותנו ולכן אני יכול לדבר זמן רב יותר, עד שהוא יחזור.
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא, השר יריב לוין נמצא באולם - -
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אה, השר יריב לוין חזר אלינו. ברוך הבא, השר יריב לוין.
היו"ר טלי פלוסקוב:
- - וגם שטייניץ יושב שם.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אם כן, עמיתי חברי הכנסת, המהלך של המתקפה על השידור הציבורי צריך להיתפס בהקשר רחב, הקשר של פירוק הרפובליקה הישראלית והחלפתה במשטר של קיסרות. מה שקורה בתחום השידור הציבורי, עמיתי חברי הכנסת, איננו מקרה; זה מהלך מתוכנן, רב-שלבי, היו בסרט הזה כמה וכמה תחנות, ובכולן אמרתי – בכולן אמרנו – את מה שאנחנו אומרים עכשיו: נתניהו מעולם לא רצה להחליף את רשות השידור במשהו יעיל יותר; נתניהו רצה לפרק את רשות השידור כדי שבישראל לא יהיה שידור ציבורי עצמאי וחזק. במקום שידור ציבורי עצמאי וחזק, מה שהקיסר רוצה זה אולי שידור ממשלתי, כנוע, כפוף, מציית – בוודאי לא ביקורתי.
עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שאנחנו צריכים להודות לשרים מירי רגב ואופיר אקוניס על גילוי הלב שלהם; הם אמרו בגלוי, בישיבת הממשלה, את מה שראש הממשלה חושב. בדרך לאותו פירוק של השידור הציבורי, שבכל פעם נעשה בתירוצים אחרים ובמנגנונים אחרים, נרמסים עובדים, נמחצים עיתונאים, נהרסת היצירה הטלוויזיונית והאמנותית. כל אלה מושמים קורבן למסע ההרס והחורבן. התוצאה שהם רוצים ליצור היא המציאות הזאת – של חוסר ודאות, של פיצול, של חולשה, של מצבי תלות של עיתונאים בשלטון.
כל הדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, מתחברים לאותם איומים, שאנחנו, רואים על המרחב הדמוקרטי, לאותה מתקפה על החירויות הדמוקרטיות. ומול הדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו צריכים לגבש תוכנית של פעולה ושל מאבק, איך להגן על השידור הציבורי. אנחנו מגינים על השידור הציבור לא מתוך עמדה שאומרת שהשידור הציבורי פה הוא כל כך מצוין; יש הרבה מה לשפר בו, הוא צריך להיות יותר ציבורי, יותר דמוקרטי, יותר משתף, יותר מכליל אוכלוסיות, כולל הציבור הערבי, שעד היום לא זוכה למקום מלא, מספק ואמיתי בתוך השידור הציבורי - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
נא לסיים, אדוני.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
- - אבל הוא קודם כול, עמיתי חברי הכנסת, חייב להיות שידור ציבורי; לא שידור ממלכתי, לא שידור ממשלתי, אלא שידור של הציבור.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ולאחר מכן – חבר הכנסת עפר שלח. בבקשה, גברתי, עד שלוש דקות.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
חברתי יושבת-ראש הישיבה טלי פלוסקוב, אני מבקשת ממך לסגור את המיקרופון שלך. יש לי ניסיון אתך, והרבה פעמים כשאני מדברת את מתקשה לא לפרוץ בצחוק. והיום, אף שמדובר באירוע שמבחינתי הוא מאוד מאוד עצוב, אני רוצה לשאול אותך את השאלה הבאה, וגם את חברי במליאה: האם פעם ניסיתם לתפקד כשאתם מוחזקים ככה – כשיש לכם רגל מונחת על הצוואר, וככה אתם צריכים לתפקד? אז אני רוצה לספר לכם שככה מתפקד גם תאגיד השידור הציבורי – וגם רשות השידור. רשות השידור מתפקדת ככה כבר הרבה מאוד זמן, ומהתקופה האחרונה, תאגיד השידור הציבורי, ככה הוא מתפקד. כן – כשמישהו מניח לו רגל על הצוואר. אני לא רואה שאת צוחקת. את צודקת, זה לא מצחיק, חברתי היושבת-ראש.
אני רוצה לומר לכם, יש לי תחושה, כשאנחנו מדברים על תאגיד השידור הציבורי, או בכלל, כשאנחנו מדברים על שידור ציבורי בישראל, במליאה, אנחנו לא לגמרי מבינים על מה מדובר; אנחנו לא מבינים על איזה שירות ציבורי, על איזה מצרך ציבורי מהותי וחיוני אנחנו מדברים. חבר הכנסת מאיר כהן, יש הרבה מוצרים – חוץ מאולי באמת ביטחון אישי, ביטחון תזונתי – אני חושבת שהגיע השלב שנקרא לזה גם "ביטחון תקשורתי". לציבור הישראלי מגיע לדעת שיש לו נגישות למידע, אובייקטיבי ככל האפשר, בלי נגיעת ידם, בלי טביעת ידם, ותסלחו לי – בלי הדורסנות הזאת של הפוליטיקאים, גם בתקשורת.
דיברו כבר מספיק על מה שהיה אתמול בישיבת הממשלה. אני באמת – אני רוצה להגיד לכם, אני בכיתי, אני לא צחקתי. אני ממש ממש ממש הייתי נבוכה. אני לא חושבת שאף אחד מאתנו מייחל לראות טקסטים כאלה יוצאים מפיהם של שרים בממשלת ישראל. ואני אומרת לכם, מחר מובא בפנינו בוועדת הכלכלה, בפעם השלישית, אם אינני טועה – תתקן אותי מזכירת הכנסת – בפעם השלישית מאז שהכנסת הזאת התכנסה לראשונה, שוב תיקון הצעת חוק. אני רוצה לשאול אתכם: באיזה עולם של ודאות אנחנו שמים את העובדים של רשות השידור? באיזה עולם של ודאות אנחנו שמים את עובדי התאגיד? באיזה עולם של ודאות אנחנו שמים את הציבור הישראלי?
ושאלת ירושלים, תסלחו לי, זו לא שאלה של מה בכך, ואנחנו אמרנו את זה בוועדה חזור ואמור: השידור הציבורי הישראלי חייב לשדר מירושלים. איזו מין שאלה אנחנו בכלל שואלים את עצמנו? והזהרנו את התאגיד, אמרנו להם: אתם לא יכולים לשדר ממודיעין. מודיעין אולי בתקופת המכבים נחשבה חלק מירושלים רבתי, לא בימינו אנו.
יש אין-ספור בעיות, אבל בשורה התחתונה הצליחה ממשלת ישראל לגרום לנו – גם למי שרואה בעיות בתאגיד – אנחנו - - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
נא לסכם.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני מייד מסכמת. אנחנו נתאבד על הקמתו של התאגיד. אנחנו נתאבד על זה, עם כל הבעיות. זה מה שאנחנו נעשה, כי זה מה שהנטרול של ממשלת ישראל עושה לביטחון התקשורתי של אזרחי ישראל, זה מה שאנחנו נאלצים לעשות עכשיו, ללא כחל וסרק. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת עפר שלח. אחריו – חבר הכנסת יוסי יונה, ואם הוא לא יהיה באולם – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותך.
עפר שלח (יש עתיד):
תודה, גברתי היושבת-ראש, חברי המועטים אך המובחרים, אני רוצה להציע לכם פרשנות אחרת בכלל למה שקרה אתמול בישיבת הממשלה; בניגוד למה שנדמה לי שאתם חושבים, מה שבנימין נתניהו מתחזק איננו ניסיון שלו להשתלט על התקשורת בישראל, אלא את ליבוי שנאת התקשורת בקרב האנשים, שאותם הוא חייב לשסות במשהו או במישהו כל הזמן, בכל עניין. שהרי שנאת התקשורת שמוכרת לנו היא אולי חלק, אם תרצו, מניצחונו של נתניהו בבחירות האחרונות.
החלק הזה של "הם יוצאים נגדנו" זה לא רק חבר הכנסת עודה וחבריו הנוהרים, זה גוף שלם שמזוהה גם עם אמצעי תקשורת – אגב, אתמול הוא זיהה את השר בנט עם "ידיעות אחרונות". והשנאה הזאת, שיש אנחנו והם, וההם, הסמל שלהם זה התקשורת, שהימין, למרות שליטתו הארוכה בפוליטיקה הישראלית, איננו מצליח לשלוט בה, ולא יעזור כמה חובשי כיפה מאיזה סוג וכמה אנשים מאיזה השקפה יהיו בגופי התקשורת האלה – את זה בנימין נתניהו מתחזק.
את זה, ועוד דבר; את העובדה שגופי התקשורת שהוא יכול להשפיע עליהם, הוא לא רוצה שהם ימותו. נתניהו רוצה שהתאגיד יחיה ורשות השידור תחיה, רק כולם יחיו על הרצפה. זה מה שהוא רוצה, הוא רוצה אותם חיים על הברכיים.
ועל מה אנחנו נאבקים? בואו נגיד בכנות, חברי זוהיר בהלול, היית עובד רשות השידור, אני עבדתי פחות או יותר בכל גופי התקשורת בארץ חוץ מרשות השידור.
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא עבדת - - -
עפר שלח (יש עתיד):
מה זה? השתכרתי, נחמן, אני מבקש. ולא אל צרור נקוב השתכרתי. ואגב, אפרופו תאריך הפתיחה של התאגיד, הייתי שם כשהתחיל ערוץ 10, והייתי שם כשהתחיל ערוץ 2, ואף אחד מהם לא התחיל מוכן. כל האגדות האלה שצריך להיות מוכנים – צריך להתחיל, וצריך להתחיל לעבוד.
אבל רשות השידור הזאת, שאתה, נחמן, מכיר אותה הרבה יותר טוב ממני, הרי לא אליה אנחנו מתגעגעים, ולא היא המופת של השידור הציבורי שרצינו. ועכשיו ראש הממשלה כביכול נאבק כדי לשמר אותה בצד התאגיד, כי זאת הדרך לעשות שני דברים: לשמר את הגופים האלה נכים וכנועים, ונושאים עיניהם אל השלטון; ולשמר את שנאת התקשורת, שהיא הדבר העיקרי.
אז מה נשאר לנו, כשזה המצב? נשאר לנו הסגנון. ואתם יודעים, אנחנו בבית הזה, אנחנו בבית ציני, אנחנו בעצמנו כבר רגילים לגחך על דברים שנאמרים – הדברים שאמרה אתמול השרה שממונה על התרבות במדינת ישראל זה לא רק, חברי חיים ילין, כמו שאמרת, חמש יחידות דיקטטורה, זה גם באמת בלתי נתפס – קודם כול, אנחנו נשים כסף; אתה יודע, הייתי, חיים, ראיתי אנשים – למשל, יוסי מימן בערוץ 10 הוציא קרוב לחצי מיליארד שקל - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
נא לסיים, אדוני.
עפר שלח (יש עתיד):
- - מכספו האישי על ערוץ 10. הכסף שמירי רגב אומרת ששמים בתאגיד זה לא שלה, זה שלנו. זה לא מהכיס שלה, וזה לא אמור לקנות לה - -
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אז זה לא מתאים, עפר.
עפר שלח (יש עתיד):
- - לא רק בשידור הציבורי, גם אם זה היה גוף פרטי זה לא קונה לה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
עפר שלח (יש עתיד):
אתה בשביל זה צריך לשים כסף שלך.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה, אדוני.
עפר שלח (יש עתיד):
אז הדבר הזה, החושך הזה שנופל עלינו, על החושך הזה אסור להסכים, ואסור להסכים לדריסתו של השידור הציבורי בישראל. תודה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת עפר שלח. חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח. חברת הכנסת קסניה סבטלובה. לאחר מכן – חברת הכנסת מרב מיכאלי. ואם לא תהיה – חבר הכנסת אחמד טיבי. ואם לא יהיה – חבר הכנסת משה גפני. ואם הוא לא יהיה, יסכם את הדיון השר יריב לוין. בבקשה, גברתי, עד שלוש דקות.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול בישיבת סיעת הליכוד אמר ראש הממשלה שלא מבינים אותו כמו שצריך, ושבעצם כל הצעדים שכרגע הוא עושה, ושמתפרשים בציבור כאילו שהוא דורס את התקשורת ומשמיד את התקשורת, בעצם אמורים להגביר את התחרות בתקשורת.
ואני שואלת: התחרות למה? באיזה תחום התחרות? אם מדובר בתחרות של לשבח את בנימין נתניהו, ומי יתחרה בזה, ומי יהיה הכי טוב, אז בהחלט מדובר בתחרות. ואנחנו הרי מדברים על כך ש"ישראל היום" תתחרה בעניין הזה עם "גלי צה"ל" המחודש, עם רשות השידור בצורתה המחודשת, ועם כל הגופים שכרגע סובלים ומאוימים על-ידי אותו ראש ממשלה שהוא גם שר התקשורת.
ואני רוצה להגיד לכם, רבותי וגבירותי, שלהבדיל מרובכם, אני באה ממדינה שלא זכתה לחיות הרבה שנים עם חופש הביטוי וחופש הדיבור וחופש התקשורת. התקשורת לא הייתה חופשייה כשנולדתי וכשגדלתי, ובעצם החלטתי שאני הולכת להיות עיתונאית רק כאשר התאפשרה הזכות הזאת. ובעצם זה מה שגרם לי לחלום על התפקיד הזה, להיות עיתונאית – להיות זאת שמספרת את האמת לציבור.
כי המדינה שאני גדלתי בה, ואת יודעת, גברתי היושבת-ראש, כי באנו מאותו מקום, ויש פה עוד כמה נציגים – אולי לא כרגע – של העלייה שלי, של שנות ה-90, שגם הם זוכרים את התקופה הזאת היטב. שאז, כשהסתירו את מה שאירע בצ'רנוביל, כי זה עושה יח"צ רע מאוד למדינה. את האסון הגרעיני ניסו להסתיר, כי זה לא עושה טוב לדימוי של – איך תיראה ברית-המועצות בחוץ לארץ.
אנחנו לא ידענו על הרבה ממה שקרה בשנות ה-30 וה-40, על הטיהורים הגדולים של סטלין. לא ידעתי מה קרה לסבא שלי. וכל זה קרה כאשר לא הייתה תקשורת חופשית. אז אני מבינה ומפרשת כרגע את מה שקורה כסכנה ברורה וממשית לחופש הביטוי, לחופש העיתונות ולדמוקרטיה שלנו.
ותנו לי לספר לכם סיפור קטן. השנה היא 1932. סבתי, ויקטוריה שוויצר, אז בת 18, רוצה להתקבל ללימודי רפואה – לא תקשורת, רפואה. ואומרים לה: גברתי, את לא מהמוצא הנכון, אבא שלך הוא אינטלקטואל. אינטלקטואל אז, בברית-המועצות של 32', זו מילת גנאי. אם היה פועל בניין, היית מתקבלת ללימודי רפואה. כיוון שאת באה מהמוצא הלא-נכון, אבא שלך ואימא שלך עסקו במקצועות הלא-נכונים, אז לא תוכלי להתקבל, את אינטלקטואלית מדי. אז – הסיפור נגמר בטוב, היא הלכה ועבדה כאחות כמה שנים, ובסופו של דבר כן התקבלה ללימודי רפואה, למרות הכתם הזה בעברה, למרות היותה אינטלקטואלית.
ואני חוששת שזה בדיוק מה שהולך לקרות כאן. אינטלקטואלים זה כבר לא טוב; שופטים אותם על-פי מי הם מצביעים, ולא עד כמה הם קראו צ'כוב, או דוסטויבסקי, או מחמוד דרוויש, או את ז'קלין כהנוב, או כל אחד מהיוצרים הנפלאים שמרכיבים את התרבות האנושית – לא רק את התרבות הישראלית, התרבות האנושית.
היו"ר טלי פלוסקוב:
נא לסיים.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
אני מסיימת, גברתי היושבת-ראש.
ורק אוסיף, שגם אם מדברת עכשיו השרה הקומיסרית – סליחה, שרת התרבות, לא קומיסרית, שרת התרבות, בינתיים, אבל היא הולכת לכיוון של הקומיסרית – כשהיא מדברת על גיוון רחב, למה היא מתכוונת בדיוק? הרי כל השינויים שאנחנו רואים עכשיו בתקשורת, בעצם מעמדו של הגבר הלבן, בין אם הוא עם כיפה או בלי כיפה, נשמר.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
ואיפה הפנים האחרות? ואיפה כתבים ממוצא אתיופי? ואיפה הכתבים ממוצא רוסי? ואיפה הכתבים החרדים?
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה, גברתי.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
ואיפה בעצם המגוון העשיר של החברה שלנו? כל זה לא עומד להיות, כי הדבר היחיד שמעניין את ראש הממשלה ושר התקשורת שלנו, ושרת התרבות שלנו, זה בעצם שיהיו כתבים נוחים - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
- - שאפשר יהיה לתפעל אותם, שאפשר לשלוח אותם לשבח את בנימין נתניהו, וככה לזכות בתחרות העיתונאי הנאמן ביותר לחצר. תודה לך.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח באולם, וחבר הכנסת משה גפני – אינו נוכח באולם. אבקש מהשר יריב לוין לסכם את הדיון, ולאחר מכן יתקיימו שתי הצבעות רצופות, אחת על ההצעה הממשלתית, השנייה על ההצעה הפרטית של נחמן שי. בבקשה, אדוני.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
בואו נצביע - - -
חיים ילין (יש עתיד):
כמה השר יכול לדבר? כמה זמן ייקח עד שכולם - - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
השר יכול לדבר עד עשר דקות.
חיים ילין (יש עתיד):
עד עשר דקות?
היו"ר טלי פלוסקוב:
כן.
חיים ילין (יש עתיד):
- - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
כעיקרון, השרים שלנו פחות מוגבלים מהצעות פרטיות.
חיים ילין (יש עתיד):
יש תקנון או אין תקנון?
היו"ר טלי פלוסקוב:
יש תקנון, אדוני. על הצעת חוק ממשלתית - - -
חיים ילין (יש עתיד):
הוא יסביר לפי קצב הכניסה של הח"כים.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז אני מסבירה לך מה התקנון אומר. חבר הכנסת חיים ילין, על הצעת חוק ממשלתית לא מוגבלים, על הצעת חוק פרטית – עד עשר דקות. וכעת אנחנו מדברים - - -
חיים ילין (יש עתיד):
עד עשר דקות? ויש גם שר גיבוי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
יש לנו עוד שר. השר הנוסף יכול לדבר עוד חמש דקות.
חיים ילין (יש עתיד):
עד חמש דקות.
היו"ר טלי פלוסקוב:
כן. בבקשה, אדוני.
שר התיירות יריב לוין:
תודה.
שר התשתיות הלאומיות האנרגיה והמים יובל שטייניץ:
את לא מכירה אותו, הוא גם יכול לדבר חמש שעות.
חיים ילין (יש עתיד):
חמש דקות זה רק החימום - - -
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא במקרה הזה, השר שטייניץ, כי אלקין כבר דיבר, אז לא תהיה לך אופציה כזאת. כן, בבקשה, אדוני.
שר התיירות יריב לוין:
תודה, גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת – חבר הכנסת חיים ילין, יש שתי דרכים לקצר את הנאום שלי - -
חיים ילין (יש עתיד):
תיזהר, כי אקום ואדבר גם עשר דקות.
שר התיירות יריב לוין:
- - יש שתי דרכים לקצר את הנאום שלי: האחת, לדאוג שיושב-ראש הקואליציה יביא לכאן את כולם מהר; השנייה, שאתם תתקזזו, ואז בדרך הזאת נקצר את זה. אבל - - -
חיים ילין (יש עתיד):
אל תסמוך עלינו - -
שר התיירות יריב לוין:
אבל אם לא רוצים לא את זה ולא את זה, אני כנראה - -
חיים ילין (יש עתיד):
- - נשמע את השר המקשר.
שר התיירות יריב לוין:
אז כנראה, כן, אצטרך בכל זאת - -
יהודה גליק (הליכוד):
העסק מתחיל לעבוד.
שר התיירות יריב לוין:
- - אני יודע, איך נגיד, להנעים את זמנכם בעניין הזה.
יעקב מרגי (ש"ס):
ביטן הגיע.
שר התיירות יריב לוין:
תראו, אני בכל זאת רוצה אולי לומר משהו לגופו של העניין, אם כבר נוצר מצב שאני נמצא כאן על הדוכן בהקשר הזה.
אני שומע את כל הוויכוחים שמתנהלים סביב הנושא הזה בימים האחרונים. אני מוכרח לומר בגילוי לב שאני לא כל כך מבין את כל התיאוריות האלה, הקונספירטיביות, שישנן סביב הסיפור הזה. זה לא סוד שאנחנו העברנו את החוק הזה, וזוכרת את זה היטב חברת הכנסת קארין אלהרר, שעמדה אז בראש – אם אני זוכר נכון – בראש הוועדה שהכינה את החוק הזה, ואני כיושב-ראש הקואליציה הייתי אמון על המלאכה של לגייס כאן את כל המערכת כדי שהדבר הזה יעבור. אני מוכרח להגיד בגילוי לב שכאשר המהלך הזה יצא לדרך בקדנציה הקודמת היו לי לגביו ספקות לא מעטים.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
- - - שהוא נכון.
שר התיירות יריב לוין:
לא. אני, היו לי ספקות. אני חושב, אגב, שכל מה שהתרחש מאז אפילו העצים את הספקות האלה, אבל אני חושב שאת ה – אבל אני חושב שאת ההחלטה קיבלנו, ואני מוכרח לומר שההחלטה התקבלה בסוף, אחרי באמת דיונים רציניים ולא פשוטים, שחברת הכנסת אלהרר הובילה בשעתו.
אני חושב שמהרגע שההחלטה הזאת התקבלה, אני חושב שצריך לבצע אותה, אין היגיון היום לגלגל את העסק הזה אחורה. קשה מאוד.
קארין אלהרר (יש עתיד):
- - -
שר התיירות יריב לוין:
לא לא, עכשיו אני אומר, אני אומר לך, חברת הכנסת אלהרר – אני אומר לך בצורה חדה וברורה, זה גם המקום שראש הממשלה נמצא בו והיה בו כל הזמן. נוצרה מציאות, ואני אומר לך, אני פשוט יודע את הדברים כי אני מה שנקרא הייתי שם ושמעתי אותם. נוצרה מציאות, שמגיעים הגורמים הרלוונטיים ואומרים לראש הממשלה בשבתו כשר התקשורת: תשמע, אנחנו צריכים עוד זמן, יהיה קשה מאוד - - -
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
- - -
שר התיירות יריב לוין:
אמרו, אמרו. הם אמרו בתקשורת, אבל אני אומר לך מה אמרו. ובאו ואמרו – הדבר הזה - - - חברת הכנסת מיכאלי, אני אומר לך את האמת, באו ואמרו: אנחנו כנראה לא נצליח להשלים את המהלך הזה במועד.
קארין אלהרר (יש עתיד):
- - -
שר התיירות יריב לוין:
עכשיו אני אגיד לכם גם את האמת. אני חושב שכולנו זוכרים שגם בקדנציה הקודמת היו הרבה מאוד תהיות עד כמה יצליחו לבצע את התהליך הזה בלוחות הזמנים שנקבעו לו, וכן הלאה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אדוני השר - - - לא הייתה מועצה - - - על מה אתם מדברים? לא עשיתם דבר - - -
שר התיירות יריב לוין:
לא, לא נכון, ממש לא נכון. לא נכון, לא נכון. פשוט לא נכון.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אתה יכול להגיד "לא נכון" עוד פעם - - -
שר התיירות יריב לוין:
עכשיו, אני אומר לך יותר מזה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
השר לוין, הממשלה שיתפה פעולה עם המעבר למודיעין, שזה ירושלים רבתי, כנראה, עם חוות דעת משפטית מיותרת של היועץ המשפטי לממשלה - - -. אתם - - -
שר התיירות יריב לוין:
תכף, תכף ניגע בסיפור – אם תרצו ויהיה לי זמן אני אתייחס גם לסיפור הזה. אבל אני חוזר ואומר בצורה ברורה שאנחנו נקלענו למצב שבאים ואומרים: יהיה קשה מאוד להשלים את העניין הזה במועד שנקבע.
עכשיו, צריך לזכור שהתהליך הזה הוא באמת – ונדמה לי, גם חברת הכנסת אלהרר ובעיקר חברת הכנסת מיכאלי, שהיו שותפות – אני חושב שהלכנו יחד, עשינו כאן אז, בפעם הקודמת, מאמץ גדול, ובין היתר בגללו גם החוק עוכב עד שאושר בסופו של דבר, כדי למצוא פתרון הולם לסוגיה של העובדים. היו אז ויכוחים מאוד גדולים. אני, לפחות, הרגשתי ש - - -
קארין אלהרר (יש עתיד):
אתה יודע כמה זמן עבר מאז?
שר התיירות יריב לוין:
רגע, אבל תני לי, אני לא מתווכח שעבר זמן. אני רק חושב שאין חולק שהסוגיה של העובדים לא באה על פתרונה עד היום בצורה מסודרת, מכל מיני סיבות, אני אפילו לא רוצה להגיד מי אשם בזה. אבל יש בעיה. הייתה אז, התרעתי מפניה אז, צמצמנו אותה במידה מסוימת, אבל היא עדיין קיימת. אני חושב שכל מה שמבקשים פה, וכל מה שרצה ראש הממשלה מההתחלה, וכל מה שדובר בו מהיום הראשון, היה בסך הכול מהלך טכני של דחייה קצרה ביישום של דבר שהיה מוסכם וברור לכל אחד שהוא הולך לקרות, כי הוא כבר הוחלט, והוא כבר בתהליך.
עכשיו, התחילו תיאוריות הקונספירציה – מה פתאום, ומה הכוונה המיוחדת מאחורי זה, ואולי הדחייה נועדה לטרפד את כל הביצוע, ושורה שלמה של דברים.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אולי זה כי לא אמרו מילה על התאגיד.
שר התיירות יריב לוין:
עכשיו, אני אגיד לך, חברת הכנסת נחמיאס ורבין, זה גם לא סוד, וזה פרץ במלוא העוצמה בישיבת הממשלה האחרונה, שיש לא מעטים, גם בליכוד וגם בממשלה בכלל, שחושבים שההחלטה הזאת הייתה שגיאה מלכתחילה. זה לא סוד. אגב, זה לא היה סוד גם כשההחלטה הזאת התקבלה בפעם הקודמת, אבל בסופו של דבר ראש הממשלה עמד על זה, והממשלה גם אישרה את החוק הזה, והחוק הזה הובא לכאן, מכיוון שחילוקי הדעות האלה, שהם אמיתיים, לשיטתי ולשיטת הממשלה, כפי שקיבלה בהחלטה שקיבלה, הוכרעו כבר, ואין שאלה, וכל הניסיון ליצור סימני שאלה כאלה הוא לא במקומו והוא לא נכון. אף-על-פי שאני אומר שוב, ואני חוזר ואומר: גם אני, באופן אישי, לא בטוח שזה הנתיב שהיה נכון ללכת בו מלכתחילה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אמרתי. אתם ביטלתם את הרפורמה.
שר התיירות יריב לוין:
עכשיו, אני אומר משהו בנושא של המעבר של תאגיד השידור למודיעין, וכן הלאה. אני אומנם תושב העיר מודיעין, אבל אני יכול לומר לך שאני מתנגד מכול וכול להוצאת גורמים ממשלתיים מירושלים. אני לא רק אומר את זה, אלא אני יכול לגלות כאן – חברת הכנסת נחמיאס ורבין – אני יכול לגלות כאן שכאשר נכנסתי לתפקידי, אחד הנושאים הראשונים שהונחו על שולחני היה ההחלטה שהתקבלה בחברה הממשלתית לתיירות להעביר את משרדיה מירושלים למקום אחר, משיקולים של עלויות וכן הלאה, כי המשרדים היו מאוד יקרים – הטלתי על ההחלטה הזאת וטו מוחלט, במקום. אבל גם את זה אני מוכרח לומר לך, שוב, כי אני מכיר את הנושא לא רק מהזווית של תאגיד השידור: יש אכן בעיה קשה מאוד של מבנים בירושלים. יש בעיה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
רק שה - - - לא מחויבת - - -
שר התיירות יריב לוין:
רגע, רגע. ולכן, מה שמוצע כאן הוא מהלך שחבל שצריך לעשות אותו, אבל הוא מהלך זמני, שכולנו יודעים שהוא נובע מכך שמבנה שאותר וסוכם, ויודעים איפה הוא יהיה, פשוט לא יהיה מוכן במועד שרוצים להתחיל את השידור. אז אפשר לזרוק את השידור ולדחות אותו בשנתיים. אני לא חושב שזה היה דבר נכון. לכן, זו הדרך שבחרו בה. אני אומר שוב – אפשר לחלוק עליה, אבל היא לחלוטין הולכת במתווה שאושר כאן בקדנציה הקודמת, ולכן אני חושב שזה גם הדבר הנכון לעשות. תודה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לשר יריב לוין. כאמור, רבותי, אנחנו כעת נצביע על שתי הצעות חוק רצופות; הצבעה ראשונה על הצעת חוק ממשלתית – הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 21
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 58
נגד – 22
נמנעים – 1
ההצעה להעביר את הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016, לוועדת הכלכלה נתקבלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
58 חברי כנסת בעד, 22 מתנגדים, אחד נמנע, הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016, עברה בקריאה ראשונה ועוברת לוועדת הכלכלה להכנה לקריאה שנייה ושלישית.
כעת אנחנו נצביע על הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון – סעיף 92), התשע"ו–2016, של חבר הכנסת נחמן שי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 22
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 56
נגד – 21
נמנעים – 1
ההצעה להעביר את הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון – סעיף 92), התשע"ו– 2016, לוועדת הכלכלה נתקבלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
56 חברי כנסת בעד, 21 מתנגדים, אחד נמנע. הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון סעיף 92), התשע"ו–2016, עברה בקריאה טרומית ועוברת לוועדת הכלכלה להמשך הדיון.