הצעת חוק לדיון מוקדם
מספר פנימי: 2023356
הכנסת העשרים
יוזם: חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר
______________________________________________ פ/5184/20
הצעת חוק פסלות ראיות, התשע"ח–2018
דברי הסבר
מאז ומעולם הטרידה את המערכת המשפטית ואת הציבור בכללותו שאלת היחס השיפוטי והחוקי כלפי ראיות שהרשות החוקרת השיגה באופן בלתי חוקי, כגון בהעדר סמכות או תוך כדי הפעלת אמצעים פסולים על הנחקר.
בכל הנוגע להודיות נחקרים שהושגו אגב הפעלת אמצעים פסולים, במשך שנים רבות הגישה שנהגה בפסיקת בתי משפט הייתה כי הפעלת אמצעים פסולים אינה פוסלת בהכרח את הראיה. הפסיקה קבעה בשעתה כי רק הודיות אשר נגבו עקב אמצעי פסול קיצוני כגון התעללות פיזית חמורה תיפסלנה, ואילו לגבי שאר ההודיות יש לבדוק את השפעת האמצעי הפסול על הנחקר, ורק באותם מקרים שבהם יסתבר כי האמצעי הפסול שבר בפועל את רוחו של הנחקר – יפסול בית המשפט את הודייתו.
לימים נוצרו סדקים משמעותיים בגישה זו. הסדק הראשון נצפה בפסק הדין בעניין יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי סא (1) 461) שהעניק מעמד חוקתי לזכות ההיוועצות. נקבע שם כי זכות ההיוועצות בעורך דין היא זכות חוקתית, ומקום בו הודיה הושגה תוך הפרת זכות זו רשאי בית המשפט לפסול אותה.
על פי "הלכת יששכרוב" בנסיבות מסוימות יש להביא לפסילת קבילותה של ראיה, ולא רק להפחתת משקלה, כפי שהיה נהוג קודם לכן.
קבילותה של הודאה שמסר חשוד נבחנת כעת על פי מבחן כפול: האחד, המבחן הסטטוטורי המעוגן בסעיף 12(א) לפקודת הראיות, שלפיו הודאה תהא קבילה אם הוכח כי נתנה "חופשית ומרצון". מבחן זה שם את הדגש על נסיבות מתן ההודאה ועל השאלה אם הפגיעה בזכויותיו של הנחקר בחקירה גרמה, בפועל , לפגיעה מהותית וחמורה באוטונומית הרצון שלו וביכולתו לבחור שלא להודות.
המבחן השני מעוגן בדוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בהלכת יששכרוב, הבוחנת אם ההודאה הושגה שלא כדין, עד כי קבלת הראיה במשפט יש בה כדי לפגוע באופן מהותי וממשי בזכות להליך הוגן. עוד נקבע כי נוסחת האיזון האמורה תיבחן על ידי בית המשפט בכל מקרה ומקרה ועל פי שיקול דעתו, בין היתר בהתאם לחומרת אי החוקיות, למידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה וכן בהתאם לחומרת העבירה. ניתן למצוא דוגמאות רבות ליישום מבחן זה בפסיקה, ובכלל זה: ע"פ 1301/06 אלזם נ' מדינת ישראל סג (2) 177; ע"פ 9808/06 סנקר נ' מדינת ישראל (פורסם ב-29 ביולי 2010); ע"פ 10049/08 אבו עצא נ' מדינת ישראל (פורסם ב-23 באוגוסט 2012); ע"פ 1292/06 תורק נ' מדינת ישראל (פורסם ב-20 ביולי 2009)
בכל הנוגע לראיות חפציות – הגישה הכללית בעבר הייתה כי פגם בהליכי חקירה שהוביל לתפיסת ראיה מפלילה לא יביא לפסילתה, שכן לראיה החפצית מעמד משלה, שאינה תלויה בחוקיותם של הליכי החקירה. גם בגישה זו חל שינוי מהפכני בפסיקת בתי המשפט בעקבות הלכת בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין בן חיים (רעפ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל (פורסם ב-6 במרס 2012)). בעניין זה נקבע כי בית המשפט רשאי לפסול ראיה שהושגה אגב התנהלות בלתי חוקית מצד המשטרה, למשל: לפסול ראיה שהושגה בעקבות חיפוש שנעשה על גופו של אדם – ללא צו, וללא התקיימותה של עילה חוקית.
לגבי הודיות שניתנו אגב הפעלת אמצעים פסולים נקבעה בפסיקת בתי משפט הגישה לפיה על הודיה להיות "חופשית ומרצון" ומקום שקיים קשר סיבתי בין האמצעי הפסול לבין ההודיה, הרי שיש לפסול אותה.
בכל הנוגע לפסלות ראיות חפציות – מבט על הפסיקה מלמד כי כיום בתי המשפט מיישמים את הלכת בית המשפט העליון כפי שנקבעה בעניין בן חיים. כך נפסלו ראיות חפציות שונות, למשל, פסילת סכינים וסמים בעבירות החזקת סכין והחזקת סמים לצריכה עצמית. יצוין כי בכל אותם מקרים האמירה הכללית של בתי המשפט הייתה כי יש בחומרת העבירה כדי להשפיע על ההחלטה אם לפסול את הראיה שהושגה באופן בלתי חוקי או שמא אי-החוקיות תילקח בחשבון רק לעניין משקלה של הראייה.
כידוע, בית המשפט בארה"ב מחיל בצורה קפדנית את דוקטרינת "פירות העץ המורעל" לפיה במקרה של פעילות שלטונית הנגועה באי-חוקיות יש לפסול לא רק את הראיה עצמה, שהושגה באופן בלתי חוקי, אלא את כל שרשרת הראיות הקשורות באותה ראיה פסולה.
בבסיס דוקטרינה זו עומדת התפיסה כי יש לדרוש מהמדינה אותו סטנדרט המצופה מן האזרח ועליה להתנהג כחוק, ולשלם על מעשיה במידה ועברה על החוק. התפיסה העקרונית לפיה המדינה חטאה בהתנהלות בלתי חוקית, אולם אין כל משמעות מעשית להתנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות של צדק, יושר, וממשל הוגן והגון.
דומה כי יש לאמץ בחקיקה את מגמת בית המשפט העליון בהלכותיו בשנים האחרונות על פיה שימוש בלתי חוקי מצד גורמי החקירה באמצעים פסולים או בלתי חוקיים במהלך חקירה הוא פסול ויש לקבוע בצדו מחיר משפטי של פסילת הראיה או ההודיה. זאת בשל הפגיעה בזכויות יסוד בסיסיות שיש לשמרן, בפרט כשעסקינן בפגיעה מצד המדינה האמונה על שמירתן. מבחינה זו מהווה הצעת חוק זו יישום של הכלל העתיק "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" על המשפט הפלילי.
נוכח האמור, מוצע להסדיר בחקיקה מאגדת את שאלת פסילתן של ראיות והודיות אשר הושגו באורח בלתי חוקי, תוך קביעת נוסחה אחידה לפיה לא ייעשה כל שימוש במשפט בהודיה או בראיה שהושגו באופן בלתי חוקי.
הצעת החוק נועדה לתמרץ את הרשות החוקרת להשיג את הראיות הנדרשות תוך שימוש באמצעי חקירה מתוחכמים ויעילים, אך ללא שידבק בה רבב. היא גם נועדה ליצור תמריץ שלילי לרשויות החקירה להפר חוק, במובן זה שמובהר כי הפרת החוק עלולה להביא לקריסת התיק כנגד החשוד, היה ויסתבר כי רשויות החקירה השיגו ראיות באורח בלתי חוקי.
הצעת חוק זו מבוססת על הניסיון הרב שהצטבר במשך השנים אצל הגורמים המופיעים בבתי המשפט. היא מפרטת באופן ברור שורה של מקרים אשר בהם השיגו רשויות החקירה ראיות שלא כדין. בין יתר המקרים ניתן למנות לא רק הפעלת אמצעים פסולים והפרת זכות ההיוועצות, אלא גם חיפושים שנערכו שלא כדין, חקירות קטינים או של בעלי מוגבלות נפשית שנעשו שלא בהתאם לחוק, חקירות של זרים ללא נוכחות מתורגמנים, או ראיות שהושגו על דרך של הפרה בלתי חוקית את זכותו של החשוד לחיסיון מקצועי או סודיות מקצועית.
כמו כן מסדירה הצעת החוק את הדרך הדיונית שבה תבורר הטענה כי הראיה היא ראיה פסולה. מוצע לחייב את ההגנה להעלות טענה זו כטענה מקדמית, ולחייב את בית המשפט להכריע בה בפתח המשפט. כמו כן, עקב ההשלכות שיש להחלטה זו על המשך המשפט, מוצע לאפשר זכות ערעור על ההחלטה תוך 30 ימים – בטרם יימשך המשפט.
קבלת ההצעה תהווה צעד נוסף לשיוכה של מדינת ישראל אל קהילת העמים הנאורים והדמוקרטיים. היא נועדה להוות סימן דרך ברור ובולט לרשויות החקירה לפיה לא כל האמצעים כשרים בדרך להשגת המטרה, וכי חקירה אשר תתנהל באורח בלתי חוקי, ללא הקפדה על זכויות היסוד של חשודים – תוצאותיה תפסלנה.
הצעת החוק גובשה בשיתוף לשכת עורכי הדין.
---------------------------------
הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
י"א באדר התשע"ח – 26.2.18
הגדרות 1. בחוק זה
"ראיה" –
(1) הודיה או עדות, בין אם נמסרו בכתב ובין אם נמסרו בעל פה, בפני איש מרות;
(2) חפץ, מסמך או מידע;
"ראיה פסולה" – ראיה שהושגה שלא כדין באחת מאלה:
(1) עקב שימוש באמצעי חקירה פסולים;
(2) תוך הפרת זכות ההיוועצות בעורך דין;
(3) בעת השגת הראיה היה האדם במצב של אי שפיות הדעת, כמשמעותה בסעיף 34ח לחוק העונשין, התשל"ז–1977;
(4) עקב הפרת הוראה מהוראות פרק ג' לחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), התשל"א–1971;
(5) עקב הפרת הוראה מהוראות פרק ב' לחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו–2005, אם הראיה הושגה מאדם עם מוגבלות נפשית.
דין ראיה פסולה 2. ראיה פסולה היא ראיה לא קבילה ולא ייעשה בה כל שימוש לצורך קביעת ממצא עובדתי או משפטי בפסק דין או בכל החלטה אחרת.
פסלות ראיה 3. (א) נאשם יהיה רשאי לטעון טענה מקדמית, כמשמעותה בסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982, בעניין פסילת ראיה מראיות התביעה בטענה כי היא ראיה פסולה.
(ב) טען הנאשם כטענה מקדמית כי ראיה היא ראיה פסולה, יברר בית המשפט טענה זו תחילה, ויכריע בה בטרם שמיעת הראיות במשפט לגופן.
(ג) החלטת בית המשפט בעניין הראיה הפסולה ניתנת לערעור בפני בית משפט של ערעור תוך 30 ימים, ואם היה הנאשם מצוי במעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו בהתאם לסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו–1996, למעט מעצר בפיקוח אלקטרוני – תוך 7 ימים.
תחולה 4. חוק זה לא יחול על הליכים פליליים התלויים ועומדים לפני בית המשפט ביום תחילתו של חוק זה.