הצעת חוק לדיון מוקדם

מספר פנימי: 2064325 הכנסת העשרים יוזמים: חברי הכנסת איציק שמולי קארין אלהרר עמר בר-לב מרב מיכאלי דב חנין נחמן שי עליזה לביא ______________________________________________ פ/5306/20 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגדלת גמלת סיעוד במקום מימון מוסד סיעודי), התשע"ח–2018 דברי הסבר בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה–1995, מסייעת כיום המדינה לכ-160 אלף זכאים לסיוע סיעודי באמצעות גמלת הסיעוד החודשית המשולמת בעד שירותי הסיעוד הנדרשים לצורך השגחה, טיפול וסיוע לזכאי. היקף הסיוע למבוטח נקבע בהתאם למידת תלותו של המבוטח בעזרת הזולת לביצוע פעולות היום-יום, כפי שנקבעה במבחן התלות. במקביל, עבור 30 אלף זכאים נוספים במצב חמור יותר מבחינה תפקודית או זכאים אשר לא ניתן להם מענה מקצועי מספק בביתם, נושאת המדינה בעלות חלקית או מלאה, של מימון שהותם במוסד סיעודי. במדיניות הנוכחית יש כדי לפגוע ולהפלות לרעה קשישים עריריים וחסרי אמצעים, אשר נאלצים לעבור למוסד סיעודי, בניגוד לרצונם, במקום שהמדינה תממן עבורם טיפול סיעודי בביתם בעלות דומה. בנק ישראל, משרד הבריאות והמועצה הלאומית לכלכלה קבעו כי גובה המימון הציבורי לקשישים הסיעודיים נמוך באופן דרמטי ביחס להוצאות הסיעוד בפועל. מסיבה זו, קשישים שאין ברשותם או ברשות משפחתם אמצעים עצמיים מספיקים למימון הטיפול הסיעודי יתקשו מאוד לממן את השירותים שהם זקוקים להם. בפועל ניתן הסיוע העצמי בשתי דרכים: השלמת ההוצאה החודשית בגין שירותי הסיעוד (שכרו של עובד הסיעוד ושירותי סיעוד נוספים) באמצעות הון עצמי של הקשיש או משפחתו וכן טיפול בפועל שמסופק על ידי קרובים שאינם מקבלים תמורה כספית בגינו. העלות החודשית של הטיפול לאדם סיעודי בביתו נאמדת בכ-8,000-10,000 שקלים חדשים, כך שללא הסיוע העצמי או המשפחתי, לא תספיק גמלת הסיעוד הציבורית לממן אפילו את מחצית ההוצאה. על פי דו"ח בנק ישראל, כבר כיום, כמחצית (48%) מההוצאה הלאומית לסיעוד מקורה בהון פרטי ומגמת העלייה נמשכת, וזאת עוד מבלי להביא בחשבון את ערך הזמן של הקרובים המטפלים ללא תמורה. בהקשר זה, דו"ח ארגון מדינות ה-OECD מ-2017 מלמד כי היקף ההוצאה הפרטית על שירותי סיעוד בישראל גבוה פי שלושה מהמקובל במדינות אחרות במערב. בשל כך, קשישים סיעודיים עריריים וחסרי אמצעים, שאין ביכולתם לעמוד בהוצאה הכספית של אלפי שקלים להשלמת ההוצאה החודשית בפועל, מופלים לרעה וניטלת מהם הזכות להזדקן בכבוד בקהילתם; זאת בניגוד לזכאי אחר שיש ברשותו, או ברשותה של משפחתו, האמצעים הכלכליים להשלים את משכורתו של עובד הסיעוד בהיקף הנדרש לו או לשיש לו אפשרות קבל סיוע כלכלי ותפקודי נוסף מאת קרוביו. במקרה של קשישים עריריים וחסרי אמצעים היעדרה של מעטפת תמיכה שכזאת מובילה בהכרח לקביעה כי אין בגמלת הסיעוד לבדה כדי לספק לו את הסיוע הנדרש לו וכתוצאה מכך, יורו גורמי המקצוע להעבירו למוסד סיעודי, לעתים רבות בניגוד מוחלט לרצונו וגם אם מצבו מאפשר לו להמשיך ולחיות בביתו בהינתן לו הסיוע הנדרש. לאחרונה, מתח בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע בא''פ (ב''ש) 63169-09-17 המרכז הישראלי לאפוטרופסות- הקרן לטיפול בחסויים נ' היועץ המשפטי לממשלה, (פורסם בנבו, 04/10/2018) (להלן -פסק הדין) ביקורת חריפה על מדיניות זו הכופה על קשישים חסרי אמצעים לעבור למוסד סיעודי בניגוד לרצונם. זאת, גם אם הקשישים מתנגדים לכך ומצבם מאפשר להם להמשיך לחיות בביתם עם מטפל סיעודי. יש להדגיש כי הביקורת על המדיניות הקיימת אינה נובעת רק מנקודת מבט מוסרית וחברתית אלא גם מבחינת ההצדקה הכלכלית, שכן, כפי שקבע גם בית המשפט, עלות החזקתו של קשיש במוסד סיעודי ממשאבים ציבוריים היא גדולה לאין ערוך (עד פי 2-3) בהשוואה להשארת הקשיש בביתו תוך מימון מלא של עובד הסיעוד שלו: "תמוה מדוע המדינה בחקיקה הקיימת מוכנה להוציא יותר כסף על השמתו של קשיש בסידור חוץ ביתי כאשר קיימת חלופה אחרת זולה יותר של הותרת הקשיש בביתו תוך מימון מלא של עובד זר. הדבר תמוה שבעתיים עת חוק הסיעוד מבקש דווקא לעודד את הישארותו של הקשיש בביתו, והחוק מבקש להעדיף סידור זה על פני סידור חוץ ביתי". במקרים רבים אחרים של קשישים סיעודיים חסרי אמצעים, כפי שדווחו גם באמצעי התקשורת ובעתירה של האגף לסיוע משפטי לבג"ץ, המדינה הייתה מוכנה לממן את עלות השהות במוסד סיעודי בסכום של כ-10-15 אלף שקלים חדשים בחודש, אך לא הייתה מוכנה לממן את הסכום שהיה חסר לזכאים, בחלק מהמקרים גם כאשר היה מדובר ב-1000 שקלים חדשים בחודש, כדי להמשיך ולהתגורר בביתם ולקבל טיפול ההולם את צרכיהם בעלות נמוכה בהרבה לקופה הציבורית. בהקשר זה חשוב לציין כי נתוני משרד הבריאות מלמדים כי עלות החזקתו של אדם סיעודי בביתו נעה בין 7,500-9,000 שקלים חדשים לחודש לעומת 15,000-20,000 שקלים חדשים לחודש במוסד סיעודי. לפיכך, בהחלטתו בפסק הדין דחה בית המשפט את בקשת המדינה להוציא קשישה בת 95 לבית אבות בניגוד לרצונה, וקבע כי יש להכין לה תוכנית טיפול בביתה, תוך שהוא מבקר בחריפות את המדיניות הקיימת לפיה יש לממן לקשישים חסרי אמצעים טיפול סיעודי מוסדי בלבד ולא לממן להם טיפול סיעודי בביתם, אף שחלופה זו לבד מהעובדה שהיא עולה בקנה אחד עם רצון הקשיש היא גם זולה משמעותית וחוסכת כסף לקופה הציבורית: "הוצאת קשיש מביתו, מבצרו, למוסד חוץ־ביתי, בית אבות, הינה פעולה משמעותית וקיצונית עת הדבר נעשה בניגוד לרצונו ולדעתו של הקשיש. יש בה לא רק משום פגיעה בחירותו, אלא משום שינוי באורחות חייו כפי שהיה רגיל אליהם במשך שנים. במציאות הקיימת ובהיעדר פיקוח, מדובר לעתים אף בפגיעה בכבודו של הקשיש." במעמד זה קרא גם בית המשפט לענייני משפחה, בפסק הדין, לשנות אבסורד זה: "להבנתי המדינה צריכה ליתן מענה חקיקתי הולם וייחודי לאותם קשישים עריריים שאין להם בני משפחה אשר יממנו את יתרת עלות העסקת העובד הסיעודי הזר". כמו כן, ניתן היה להבין, כי עמדת שופטי בג"ץ, בעתירה מטעם האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים שקבלה כנגד מדיניות זו, היא כי גם אם יש טעם בשינוי המדיניות, שינוי שכזה חייב להיעשות בחקיקה ולא באמצעות בית המשפט. על כן מוגשת הצעת חוק זו במטרה לשנות את המדיניות הקיימת שיש בה כדי לפגוע בזכותו של הקשיש הסיעודי חסר האמצעים והערירי להזדקן בכבוד בביתו ובקהילתו על פי רצונו וצרכיו ולהפלותו לרעה בהשוואה לאחרים מאחר ואין ביכולתו להעמיד את המשאבים הנוספים הנדרשים למימון של הטיפול הסיעודי הביתי הנדרש לו. הצעה זו עולה בקנה אחד הן עם רצונם של קשישים סיעודיים דלי אמצעים להישאר בביתם (כשמצבם התפקודי מאפשר זאת) והן ביחס לעמדה המקצועית של משרד הבריאות, כמו גם של מדינות המערב, המכירה ביתרון העצום של מתן טיפול סיעודי בבית הזקן במקום במוסד. בנוסף, יש להדגיש כי אימוץ הצעת החוק אל תוך המדיניות הקיימת לא רק שלא תגזול משאבים יקרים מקופת המדינה אלא שהיא תביא לחסכון עצום בהוצאתם לטובת מטרה זו, מאחר ועלות החלופה הביתית לקופה הציבורית נמוכה במחצית ויותר בהשוואה לחלופה המוסדית. הנה כי כן, טיפול ביתי הוא לרוב זול ובריא יותר ושומר גם על כבודם האנושי של הקשישים ומועדף גם על גורמי המקצוע ובכל זאת, בישראל, הדין מעניק תמריץ שלילי לחלופה זו. הצעת החוק קובעת כי במקרה של זכאי ערירי שאינו גר עם בן משפחה, או לחלופין גר עם בן משפחה שאינו מטפל בו, וקמה זכאותו לפיכך להשמה ולמימון ציבורי במוסד סיעודי, הוא יוכל לבקש מהועדה המקומית המקצועית לענייני חוק הסיעוד את המרת זכאותו זו בהמשך טיפול בביתו תוך הגדלת היקף הסיוע החודשי הניתן לו במסגרת גמלת הסיעוד. הועדה תבחן את נגישותם של שירותי הסיעוד הזמינים בסביבתו (יכולתו להשיג מטפל סיעודי, זמינות שירותים רפואיים ופרא-רפואיים הנדרשים לו בקופת החולים הקרובה לביתו ועוד) וכן תבחן האם יש בהענקת הסיוע הנוסף כדי לענות במידה מספקת על צרכיו התפקודיים. יודגש, כי במטרה לשמור גם על משאבי קופת המדינה, תוגבל תוספת הסיוע ל-0.75% מההפרש שבין העלות הכוללת מקופת המדינה למימון הזכאות שנקבעה לו להשמתו במוסד סיעודי ובין גמלת הסיעוד החודשית המשולמת לו כיום בגין טיפול סיעודי בבית. כך למשל, אם שוויה של גמלת הסיעוד המקסימלית הניתנת לזכאי דל אמצעים מסוים הוא 5,000 שקל, והמדינה קבעה כי אין ביכולתו להבטיח בכך את הטיפול הנדרש ולכן עליו לעבור לבית אבות שעלותו למדינה 15,000 שקל; תוכל במצב זה הועדה המקצועית לבחון האם תוספת של עד 7,500 שקל נוספים (שווה ערך ל- 0.75% מההפרש בין החלופות) לגמלת הסיעוד הניתנת לו תספיק כדי לתת לו מענה הולם בביתו. --------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום כ"ז באדר התשע"ח – 14.3.18 תיקון סעיף 225 1. בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה–1995, בסעיף 225 – בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה–1995, בסעיף 225 – (1) בסעיף קטן (ד), בסופו יבוא "ובשים לב לבחינת החלופה של השארת הזכאי בביתו לפי סעיף קטן (ה)". (1) בסעיף קטן (ד), בסופו יבוא "ובשים לב לבחינת החלופה של השארת הזכאי בביתו לפי סעיף קטן (ה)". (2) אחרי סעיף קטן (ד) יבוא: (2) אחרי סעיף קטן (ד) יבוא: "(ה) מי שזכאי להתקבל למוסד סיעודי לפי סעיף קטן (ד), יוכל לבקש מהועדה המקומית המקצועית להגדיל את מספר יחידות השירות שהוא זכאי להן לפי סעיף 224 (להלן – התוספת); התוספת תחושב כ-75% מההפרש שבין העלות הכוללת מקופת המדינה למימון השמת הזכאי במוסד סיעודי לפי סעיף קטן (ד) ובין השווי בכסף של יחידות השירות שהוא זכאי להן לפי סעיף 224, והיתרה תחולק בשווי בכסף של יחידת שירות; הוועדה תחליט בבקשה בהתחשב בין היתר, במידת זמינותם של שירותי סיעוד בקרבת מקום מגוריו של המבקש, לרבות אפשרות השמת עובד סיעודי בהיקף הנדרש בביתו של הזכאי, ושירותים תומכים הנדרשים לזכאי בקהילתו, ותשקול האם מתן התוספת לפי סעיף זה תאפשר מתן טיפול לזכאי בביתו ברמה הולמת ובהיקף שמתאים לצרכיו."