דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ט'
ישיבה קע"ז
הישיבה המאה-ושבעים-ושבע של הכנסת השבע-עשרה
יום שני ,כ"ג בכסלו התשס"ח (3 בדצמבר 2007)
ירושלים, הכנסת, שעה 17:00
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת של הכנסת לציון שישים שנה להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 3
מזכיר הכנסת איל ינון: 3
היו"ר דליה איציק: 4
נשיא המדינה שמעון פרס: 8
ראש הממשלה אהוד אולמרט: 11
בנימין נתניהו (הליכוד): 14
שרת החוץ ציפי לבני: 16
ישיבה מיוחדת של הכנסת לציון שישים שנה להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947
מזכיר הכנסת איל ינון:
כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
(תרועת חצוצרות)
מזכיר הכנסת איל ינון:
בבקשה לשבת.
היו"ר דליה איציק:
הנני מתכבדת לפתוח ישיבה מיוחדת של הכנסת לציון 60 שנה להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. היום יום שני, כ"ג בכסלו, 3 בדצמבר.
כבוד נשיא מדינת ישראל, עמיתי חברי הכנסת, בשנת 1993 הוזמן ראש הממשלה ושר הביטחון המנוח יצחק רבין לסדרת אירועים בפולין לציון מלאות 50 שנה למרד גטו ורשה. יצחק רבין החליט לקחת עמו למסע הכואב הזה 50 מניצולי השואה. בין ניצולי השואה הללו היה גם אמן מפוחית הפה שמואל גוגול. כאשר הוזמן לנסיעה לפולין, תחילה בטלפון, התמוטט גוגול בביתו. אחר כך הוא התאושש ואמר: באושוויץ הייתי אחד מנגני תזמורת המוות; כל הזמן ניגנתי בעיניים עצומות, כדי לא לראות בעיני את היהודים ההולכים אל תאי הגזים והכבשנים. עכשיו, עם ראש ממשלת ישראל, אנגן באושוויץ לראשונה בעיניים פקוחות.
באושוויץ ניגן שמואל גוגול שוב בעיניים עצומות. כוחו לא עמד לו לפקוח אותן. בתום הניגון המרטיט הוא חש ברע ואמר לראש הממשלה ולמלוויו: עכשיו, כשהייתי באושוויץ עם ראש ממשלת ישראל, אני יכול למות. ימים אחדים לאחר שובם לישראל מת שמואל גוגול.
החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 יסודה גם בשואה, שהסתיימה רק שנתיים קודם לכן. קו ישר מוביל מכבשני אושוויץ אל החלטת עצרת האו"ם ולהכרזה על הקמת מדינת ישראל. גם מאפר הקורבנות קמה מדינת ישראל.
את הדיון המיוחד של כנסת ישראל היום תפתח בנגינת "התקווה" תזמורת מפוחיות הפה של עיריית רמת-גן, התזמורת על שם שמואל גוגול, בניצוחו של רפי פייגלסון. הקהל מתבקש לקום על רגליו.
(נגינת "התקווה")
היו"ר דליה איציק:
נא לשבת.
כבוד נשיא מדינת ישראל, מר שמעון פרס; אדוני ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט; נשיאת בית-המשפט העליון, השופטת דורית בייניש; שופטי בית-המשפט העליון; הנשיא הרביעי אפרים קציר, והנשיא החמישי, יצחק נבון; ראש האופוזיציה, מר בנימין נתניהו; שרי הממשלה; שר המשפטים וביטחון הפנים של הונגריה, הד"ר אלברט טקאץ'; יושבי-ראש הכנסת לשעבר, פרופסור שבח וייס, מר דן תיכון והגברת תיכון; חברי הכנסת בעבר ובהווה; מכובדי סגל א' של המדינה; מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס; ראשי הסגל הדיפלומטי בישראל ובני-זוגם; ראשי העדות הדתיות; אלמנת הנשיא השישי ושגריר ישראל באו"ם, הגברת אורה הרצוג; שגרירי ישראל באו"ם לשעבר, מר יהודה בלום, מר יוחנן ביין ומר יהודה לנקרי; בני המשפחות של השגרירים שהלכו לעולמם, הגברת סוזי אבן, הגברת רות תקוע, הגברת אסתר בכרך-יעקבי; בני המשפחות של חברי משלחת ישראל לאו"ם ב-1947, מר יעקב שרת, מר יחזקאל הכהן, הגברת אסתר נרקיס; הגברת רות גוגול; בני המשפחות השכולות; משפחות השבויים והנעדרים: משפחת רגב, משפחת גולדווסר, משפחת שליט, משפחת חבר, משפחת כץ, משפחת פלדמן, משפחת באומל, משפחת חלבי, משפחת הרן, ואחרון חביב ויקר – איתן הבר, יושב-ראש ועדת ההיגוי לאירועי ה-60 למדינת ישראל בכנסת, אני רוצה להודות לך מאוד על הזמן, על התבונה ועל המרץ, ולחברי הוועדה נעם סמל וחנה הרצמן. אורחים נכבדים, אזרחי ישראל, לא הייתי כאן ב-1947. אני צעירה מכדי לזכור, אבל מבוגרת כדי לדעת. מסיפורי ותיקים אני למדה עד כמה היה כ"ט בנובמבר יום גדול לעם היהודי, יום גדול למדינה בדרך להקמתה.
גם היום איני שבעה מלקרוא את התיאורים הסוחפים על היום ההוא – על האלפים ברחובות, במכוניות, על גגות הבתים, במרפסות, על העיניים הצוחקות והלבבות המתפרצים. זה קורה כנראה רק פעם אחת בחיי אומה, וזה קרה אז, בכ"ט בנובמבר 1947. היום ההוא היה מאותם ימים יחידים בהיסטוריה המודרנית של עם ישראל שזכו להיכנס ללוחות השנה, לספרים, לשיעורים בבתי-הספר – יום שגם ילדינו ונכדינו, עד דור אחרון, ילמדו עליו.
חברי הכנסת, נמצאים אתנו כאן היום, ביציע האורחים, בני משפחת אוסוולדו ארניה מברזיל, האיש שניהל את אותה ישיבה היסטורית של עצרת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר. הפטיש שהכיתי בו בפתיחת ישיבה חגיגית זו הוא הפטיש שמר ארניה החזיק באותה ישיבת או"ם היסטורית, ונקישותיו בישרו לעם היהודי את תחילת עצמאותו המחודשת בארץ-ישראל. הפטיש ניתן למשמרת עולם לקיבוץ ברור-חיל בישראל.
נמצאים אתנו כאן, ביציע המיוחד, גם בני משפחתו של חורחה גרסיה גרנדוס, מאדריכלי ההחלטה, חבר ועדת אונסקו"פ, שחקרה את המצב בארץ-ישראל והמליצה על ההצעה בדבר חלוקת הארץ, זו שבגינה התקיימה ההצבעה שבעקבותיה קמה מדינת ישראל.
נענו להזמנתנו ובאו להשתתף עמנו ביום החגיגי הזה בני משפחתו של אנריקה רודריגז פבריגט מאורוגוואי, שפעל רבות באותם ימים למען קבלת ההחלטה על ארץ-ישראל. כמה עשרות מלים, והחלטה אחת – ששמו קץ לאלפי שנות גלות.
אנחנו שמחים לארח במשכן הכנסת גם את בני המשפחה של ארתורו גרסיה סלאזר מפרו, שנלחם באומץ ובמסירות לגיבוש רוב תומך של מדינות אמריקה הלטינית שאפשר את אותה החלטת האו"ם שבעקבותיה קמה המדינה.
ברשותכם, חברי הכנסת, אני מבקשת להודות לבני המשפחות על שנענו להזמנת משרד החוץ והכנסת והגיעו לישראל במיוחד לאירוע חגיגי זה. ברוכים הבאים.
העם היהודי זוכר היטב את המיטיבים עמו. הוא לא שוכח. גם היום עם ישראל רואה, ויראה לנצח, באוסוולדו ארניה, בחורחה גרסיה גרנדוס, באנריקה רודריגז פבריגט ובארתורו גרסיה סלאזר חסידי אומות העולם. לכם, בני המשפחות, אני רוצה לומר: ראו נא את ביתנו כביתכם. אתם חלק ממשפחתנו הגדולה, החמה והאוהבת. 60 שנה חיכינו לומר לכם רק חמש מלים: מדינת ישראל אומרת לכם תודה.
חברי הכנסת, זאת לנו גם הזדמנות – פעם נוספת – חד-פעמית בעצם, פעם ב-60 שנה, לומר תודה ל-33 נציגי המדינות שתמכו בהחלטת האו"ם אשר אפשרה לאבותינו המייסדים, ובראשם דוד בן-גוריון, לבנות בית, מקלט לעם נרדף. להקים מדינה.
נמצאים אתנו כאן הערב נציגי מדינות נוספות, שלא תמכו אז בהחלטה. לכם אני מבקשת לומר: מדינת ישראל איננה מפונקת בידידים רבים. מדינת העם היהודי, עם שידע בדידות וסבל, יודעת להעריך ולהוקיר את ידידותכם גם בזמן מחלוקת. ידידותכם חשובה לנו. אנחנו רוצים לנצל הזדמנות זו כדי ללחוץ את ידיכם בהוקרה גדולה.
חברי הכנסת, באותו יום של חג, כ"ט בנובמבר 1947, אמרו שהעם היהודי ידע רק שלוש פעמים בתולדותיו שמחה עצומה וכובשת לב כזאת – בפעם הראשונה בשעה שבני ישראל יצאו ממצרים; בפעם השנייה בזמן שיבת ציון מגלות בבל, ובפעם השלישית – בלילה ההוא.
אנחנו מתגעגעים לשעות יפות כאלה; כאשר המושב המיוחד של עצרת האו"ם התכנס אז בניו-יורק בשבת אחר הצהריים, מוצאי-שבת בארץ-ישראל, כל היישוב היהודי הקטן כולו, כ-625,000 איש בסך הכול, נצמד מתוח עד אין גבול למקלטי הרדיו ועקב בדריכות אחר ההצבעה השמית. מלה אחת – מלה אחת בלבד – עתידה היתה לקבוע את גורלנו. גורלה של אומה שלמה, עטופת כאב, היה תלוי אז במלה אחת: "כן", "לא", או "נמנע". אלף שנים של תקוות, של תפילות וכאב, של חלומות, של הצלחות ושל כישלונות היו תלויים אז במלה אחת זו.
בחרתי להקריא לפניכם משפטים אחדים שנאמרו לפני ההצבעה, מדבריו של שר החוץ הצ'כוסלובקי, יאן מסריק, דברים שהרעידו לבבות אז, ואולי גם היום. הוא אמר: "דיברו כאן על אינטרסים ועל צינורות נפט במזרח התיכון. איני יודע מהם. אבל אני יודע על צינור אחד העובר בכל הארצות – צינור דמם של יהודים חפים מפשע. את אותו צינור של דם אני רוצה להפסיק".
33 מדינות אמרו "כן" להחלטה כי על אותה כברת ארץ יקומו זו לצד זו שתי מדינות, יהודית וערבית. היה זה מחזה נדיר, כמעט חד-פעמי, לראות באותם ימים את ארצות-הברית ואת ברית-המועצות מצביעות במפגן משותף בעד. אנחנו נזכור זאת לעולם באהבה רבה ובתודה גדולה.
13 מדינות התנגדו, ועשר מדינות בחרו להימנע מהצבעה.
גבירותי ורבותי, ב-1947 היו 57 מדינות חברות באו"ם. היום חברות בו 192 מדינות. עם 161 מהן אנחנו מקיימים היום קשרים דיפלומטיים ותרבותיים. כאז כן היום, מדינת ישראל רוצה בידידות עם כל אותן מדינות ומבקשת את קרבתן ואת תמיכתן. במאה ה-21 אין עוד מקום ל"עם לבדד ישכון".
חברי הכנסת, כ"ט בנובמבר היה לנו יום חג, אבל הוא לא היה יום חג לשכנינו. הם עשו טעות היסטורית שאת מחירה הנורא הם משלמים עד עצם היום הזה. מדינות ערב החליטו אז שלא לקבל את החלטת האו"ם, לדחות אותה על הסף. הם הניחו שמדינת ישראל לא תחזיק מעמד ותהיה מרמס לרגלי צבאות ערב.
כבר למחרת החלטת האו"ם נהרגו יהודים בדרכים העולות לירושלים. פרצה מלחמה שצפה גדול היהודים בדורנו, דוד בן-גוריון. בערב ההצבעה הוא כתב ביומנו: "המונים רקדו ברחובות. אני לא יכולתי לרקוד. ידעתי שאנחנו ניצבים בפני מלחמה ונאבד את טובי בנינו". לא אנחנו פתחנו במלחמה, אבל אנחנו סיימנו אותה בניצחון גדול, ומאז אנחנו נלחמים ומנצחים, נלחמים ומנצחים. ואנחנו כל כך רוצים לא להילחם ולא לנצח. אנחנו לוחמים וחולמים רק על השלום.
חברי הכנסת, האמת היא שבמשך שנות דור לא שבענו נחת מהאו"ם וממוסדותיו, שרוב ערבי אוטומטי ועוין הכריע את החלטותיהם. למדנו כי לא האו"ם הוא שיבטיח את חיינו במדינת ישראל, אלא גבורתו ואומץ לבו של החייל הישראלי. ואף-על-פי-כן אנו זקוקים לאו"ם; אנחנו מכירים בערכו ובחשיבותו לשלום העולם, ואנחנו רוצים בו כדי לשמור על השלום.
המלחמה שפרצה בעקבות כ"ט בנובמבר היתה הקשה במלחמות ישראל והכואבת מכולן. כ-6,000 איש ואשה, צעירים ומבוגרים, אזרחים וחיילים, נספו במערכה הכבדה – אחוז אחד מכלל האוכלוסייה האזרחית בישראל באותם ימים.
שלושה שבועות לאחר החלטת האו"ם כתב המשורר נתן אלתרמן את "מגש הכסף", ומאז כל נערה ונער ישראלים יודעים לצטט את שורות הסיום שלו: "דום השניים ייגשו ועמדו לבלי נוע, ואין אות אם חיים הם או אם ירויים. אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם ואמרה: 'מי אתם?' והשניים שוקטים יענו לה: 'אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים'".
זה היום, זו השעה וזה המקום לחזור ולחלוק כבוד לאלפים – אלפים – שחלמו את כינון המדינה, לחמו עליה, נפלו למענה ולא ראו בשגשוגה. 60 השנים שחלפו לא הקהו את הכאב על מותם.
חברי הכנסת, הערבים הפלסטינים שסירבו לקבל את ההחלטה החמיצו את ההזדמנות אז, ומאז ועד היום הם לא חדלים לעשות זאת. וכפי שאמר פעם אבא אבן: הערבים לא החמיצו אף פעם שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות.
ואנחנו? כמיהתנו לשלום נותרה מאז בעינה. היא לא נסדקה, היא לא התפוגגה, היא היתה ותהיה משאת נפשנו, והיא באה לידי ביטוי בדבריו הכנים של ראש הממשלה באנאפוליס בשבוע שעבר.
מכובדי, 60 שנה לאחר הקמת המדינה, רוב אזרחי ישראל תומכים בעיקרון הבסיסי של שתי מדינות לשני העמים. אנחנו נלך לפתרון הזה בהתחשבות בשינויים הגדולים שהתחוללו מאז, ונעשה זאת בעיניים פקוחות, מתוך אחריות לגורלנו. אנחנו מאמינים שבדרך השלום אין מכשולים שאי-אפשר להתגבר עליהם מתוך הכרה בזכותם של שני העמים לחיות כאן בחירות ובכבוד הדדי. כאז כן עתה, אנחנו קשובים - -
מיכאל איתן (הליכוד):
אבל לא על-פי תוכנית החלוקה; לא על-פי החלטה 181. צריך שייאמר שההחלטה הזאת כבר מתה.
היו"ר דליה איציק:
- - ומוכנים ללכת לקראת פשרה היסטורית.
אני מבקשת לנצל את המעמד החגיגי הזה כדי לקרוא שוב, בעיקר לפלסטינים, שלא להחמיץ גם הפעם את ההזדמנות לעשות שלום. אני מציעה לפלסטינים: קראו שוב, ושוב, ושוב, את דברי ראש הממשלה באנאפוליס בשבוע שעבר. קחו אותם לתשומת לבכם. נכון, לא כל חלומותיכם עשויים להתגשם, אך גם לא כל חלומותינו. לכו אל הפשרה, כי לא תמצאו פתרון טוב ממנה.
לקראת סיום אני מבקשת לחזור ולהעלות על נס את תרומתם של אישים רבים שעשו אז במלאכה ונתנו לנו מדינה, בית חם להניח בו את ראשנו, שרק מחמת קוצר הזמן אין אנחנו נוקבים בשמותיהם. להם, לבני משפחותיהם הנמצאים עמנו כאן היום: תודה.
חצי שנה חלפה מאז קיבלה עצרת האומות המאוחדות את ההחלטה ההיסטורית; חצי שנה של קרבות מרים, חצי שנה של דמע ודם. בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הכריז דוד בן-גוריון על עצמאות ישראל. במגילת העצמאות נאמר: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל סמך החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנחנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל".
אדוני הנשיא, בבקשה.
נשיא המדינה שמעון פרס:
אדוני ראש הממשלה מר אהוד אולמרט, יושבת-ראש הכנסת הגברת דליה איציק, נשיאת בית-המשפט העליון ושופטי בית-המשפט העליון, הנשיאים לשעבר אפרים קציר ויצחק נבון, ראש האופוזיציה מר בנימין נתניהו, שרים, חברי כנסת נכבדים, אורחים יקרים, נכבדי, חלפו 60 שנים מאותו רגע אחד של חסד שזרח לפתע על ההיסטוריה היהודית למודת היגון, התלאות וההתנכרויות. לעולם לא נשכח חסד עמים זה, ואני מבקש משגרירי האומות שהצביעו בעבורנו הנמצאים כאן בכנסת למסור לעמיהם את תודתנו העמוקה, ולומר להם שלעולם לא נשכח את תמיכתם זו. רגע חסד זה יישמר בזיכרוננו הלאומי כרגע שבו גבר הצדק ההיסטורי על חשבונות של תועלת; הרגע שבו גברה ההיסטוריה על הפוליטיקה.
החלטה זו הציפה את עמנו בשמחה חסרת תקדים. העם פרץ בשירה אדירה ויצא לריקודים בכל רחבי הארץ. חוויתי רגע זה בעם וחוויתי אותו גם בקרבת מנהיג האומה שישב באותו רגע בודד – בודד ומודאג. היום רוקדים, הוא אמר, ומחר נמצא את עצמנו במלחמה נגד כל עמי ערב.
ולמחרת אותו יום אומנם נפתחה האש, ושעת החסד היתה לשעת השי"ן. החלטת האו"ם לא הרשימה את שליטי ערב. שבע מדינות ערב תקפו אותנו. מטרתם לא היתה לשנות את המפה שכללה את ישראל, אלא לקבוע מפה ללא ישראל. ישראל בראשותו של דוד בן-גוריון העדיפה להבטיח את זהותה במחיר ויתור על מלוא שטחה של הארץ המובטחת. ישראל ויתרה על שטח כדי להבטיח רוב.
דבר זה לא מנע את המלחמה. אף שהאו"ם החליט – ישראל הותקפה. באו"ם היה רוב מדיני שתמך בהקמת המדינה. בשדה הקרב היה רוב צבאי שניסה להכחידה. המלחמה החלה בטרם היתה לנו מדינה; הקרבות פרצו בטרם היה לנו צבא. כל העם לחם, וכל הארץ היתה חזית. חילוקי הדעות הפנימיים לא מנעו את אחדות העם בשעת המלחמה. לחמנו כמדינה דמוקרטית. חופש הדעות לא מנע את אחדות השֶלַח.
חילוקי הדעות היו רציניים. הם נתגלעו סביב השאלה אם להעדיף מדינה לאלתר או את שלמות הארץ. דעה אחת, ששללה את חלוקת הארץ, היתה לדחות את הכרזת המדינה ולמוסרה לפרק זמן לנאמנות בין-לאומית, גם אם לא היה ברור למי תישאר הנאמנות הזאת נאמנה. דעה אחרת דגלה במפת נחלת האבות ולא הביאה בחשבון את העובדה שקשה למיעוט קטן לשלוט בשטח גדול שיש בו רוב עוין ואלים. מנגד היתה הצעה לחלק את השלטון במקום לחלק את הארץ, כלומר להקים מדינה דו-לאומית. דעה זו שבקה חיים בגלל סיכון החלום על כינון בית יהודי לעם היהודי ובהעדר תשובה על השאלה כיצד אפשר לקיים מדינה דמוקרטית שבה לא הרוב קובע אלא הסכם רעוע. בסופו של דבר התקבלה תוכנית בילטמור. תוכנית זו התקבלה אף שהיתה הכואבת ביותר בטווח הקצר. היא התקבלה משום שהיתה ההגיונית ביותר לטווח הארוך; תוכנית חלוקת הארץ היתה המחיר של הקמת מדינה יהודית לאלתר.
בן-גוריון תבע שהמדינה תקום מייד. לנגד עיניו עמדו מאות אלפי ניצולי השואה שגילו כי שערי אומות העולם נעולים בפניהם. השער היחיד, הוודאי, המיידי יכול היה להיות רק שערה של מדינת היהודים. כל זה היה ידוע גם לאו"ם. הריבונות המלאה התגלתה כחיונית משנוכחנו לדעת שגם אלה שהצביעו בעבורנו סירבו לספק לנו נשק להגנה עצמית.
הצד הערבי לא לחם למען הקמת מדינה פלסטינית, ובהחלטת כ"ט בנובמבר מדובר על מדינה ערבית, לאו דווקא פלסטינית. גם בשוך הקרבות נשארה הגדה בידי ירדן, ורצועת-עזה נשארה בשליטה מצרית. המאבק נגד ישראל, שהיה העיקר, לא נפסק.
את אשר קרה במלחמה אי-אפשר להסביר בהיגיון קר או במספרים. גם ההיגיון וגם המספרים לא היו בעדנו. אומרים שקרה לנו נס, אלא שנסים אין מזמינים; נסים יוצרים. ואכן, לא נס אגדתי הציל אותנו, אלא העמידה המדהימה, העמידה האמיצה, הכוללת והמאוחדת, שכן גם בהיותנו חלוקים בדעותינו נשארנו מאוחדים במלחמתנו. לביטחון ניתנה עדיפות עליונה, בלי שהדמוקרטיה תיסוג לאחור. גם בטרם קם לנו צבא מאורגן, גם במחסור הכבד בנשק, גם במצוקת כוח-אדם, צמח לנו צה"ל, שהתגלה כצבא מנצח ללא תקדים, שיצר תקדים צבאי והדהים את העולם ביכולתו.
גם במחסור של מים ובאדמה צחיחה הקמנו חקלאות שתפסה מקום מרכזי בעולם, ועל אף בליל השפות שהגיע עם העלייה, החיינו את שפתנו העברית. היינו היחידים שחזרו למקור תרבותם. לחמנו, וגם בנינו – תשתיות, מפעלים ושיכונים. הקמנו צורות חיים שאין משלן בעולם: הקיבוץ, המושב, הקואופרטיב, המושבה, עיירת הפיתוח, היישוב הקהילתי.
המחיר היה כבד מנשוא. איבדנו רבים ממיטב בנינו, רבים היו לנכים. משפחת השכול גדלה ונשאה את כאבה ביגון ובכבוד - והחטופים עדיין לא שבו הביתה - נשים וגברים, זקנים וטף הסתפקו אז במעט מאוד. ההתנדבות היתה רבה. רבה ומרשימה. ה"אנחנו" גבר על ה"אני", תפוצות ישראל התייצבו לימיננו, והיינו למשפחה גדולה אחת. היו גם כשלים, והיו גם כשלים צורבים. היו מחסורים כבדים ומחסורים קורעי לב, אך הייאוש לא הורשה להלך בינינו, והציניות נידונה לאבטלה. האמונה הכבירה והתמימה כאחת גברה על כללי ההיגיון המפוכח.
צלילי הדברים, המוסכמים והשנויים במחלוקת, עדיין מהדהדים באוזנינו, ולא כל הרי הגעש במזרח התיכון כבו. יש דברים שלא השתנו מאז, אבל יש דברים שהשתנו, וחלקם השתנו לטובה. יש לנו שלום עם מצרים, המובילה בארצות ערב; יש לנו שלום עם ירדן, שכנתנו המיידית והחשובה כל כך. אנו במשא-ומתן לשלום עם הפלסטינים, וראשם הנבחר, אבו מאזן, דורש שלום. נציגי מדינות ערב הגיעו לאנאפוליס. אומנם לא כולם הזדרזו ללחוץ את ידנו, אבל הנושא שעל הפרק שם היה שלום, לא מלחמה. התברר להם שלא ישראל מאיימת על עצמאותם, אלא אירן.
וישראל ידעה צמיחה חסרת תקדים. גם כאשר לא כל הדרכים הושלמו, ישראל מעולם לא ירדה ממסלול ההמראה שלה.
כ"ט בנובמבר 1947 היה מאורע מכונן, תחנה דרמטית במסלולה של רכבת ההיסטוריה. עמד בראשה מנהיג נחוש שידע כי אין להחמיץ את השעה. 60 שנה חלפו. האם זו רכבת ההיסטוריה שעצרה בתחנת אנאפוליס, ושוב – מעניין – בכ"ט בנובמבר? החשיבות ההיסטורית של ועידת אנאפוליס תיקבע על-פי המציאות שתתגבש בעקבותיה. הדרך ארוכה, מפותלת, זרועה סיכונים ורצופה מארבים, וגם אם הגלגלים חורקים, הקרונות פרוצים ומוקשים מוסתרים בדרך, בכל זאת מוסכם שהתחנה הבאה צריכה להיות תחנת השלום, תחנה שדור ההורים החמיץ ואסור שיחמיץ גם דור הבנים.
מבחינתנו, למרות ההחמצות, יכולנו אז – והגענו למדינה. הכרחי להכריע גם היום, ואני מאמין שיש סיכוי להגיע לתחנה הגדולה שבאופק. אני מרגיש רצון לאומי כזה. הוכחנו שחזון גדול חזק מהגיונה של כל נורמה מקובלת.
בלבנו תפילה כי לא תינתק הדרך המוליכה אל תחנת השלום, שבה יגלו ישראלים ופלסטינים את הדרך לאמץ איש את ידידות רעהו. ככלות הכול, מצבים משנים אנשים – במלחמה לרעה, ובשלום לטובה. המלחמה אינה צו שמימי, והשלום תלוי בנו, ובמידה רבה הוא בהישג ידנו. כמאמר המשורר: "וראי את ההבדל/ בין מארה אין תואר לה ושם/ ובין ברכת שלום ותור פריחה/ כמוהו לא ידעו עמי בני שֵׁם!" תודה.
היו"ר דליה איציק:
אדוני ראש הממשלה, בבקשה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס, גברתי יושבת-ראש הכנסת הגברת דליה איציק, כבוד נשיאת בית-המשפט העליון הגברת דורית בייניש, כבוד ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, שרי ממשלת ישראל, מכובדי השגרירים ואנשי הסגל הדיפלומטי, מוזמנים, אורחים יקרים, חברי הכנסת, בנימין זאב הרצל, שדיוקנו חקוק בכותל הבית הזה, כתב ביומנו בעיר באזל לפני 110 שנים שורת סיכום בלתי נשכחת בקונגרס היסוד של התנועה הציונית: "אם אבטא את קונגרס באזל באמרה אחת, הרי היא זאת: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת עתה בפומבי, היתה התשובה צחוק מכל העברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד 50 שנה, יכירו בכך הכול". בדיוק 50 שנה אחר כך, בכ"ט בנובמבר 1947, הכירה משפחת העמים בזכותו של העם היהודי למדינת לאום במולדתו הקדומה והנכספת, ארץ-ישראל. חזונו של הרצל קם והיה לממשות מדינית ניצחת.
בראשית דברי אני מבקש להביע שוב, מעל במת כנסת ישראל ובשם עם ישראל, תודה והוקרה שאין למעלה ממנה לאומות שנציגיהן הנכבדים הרימו את ידם ואת מצפונם בעד הצעת ההחלטה בעצרת האו"ם לפני 60 שנה. אתם, שגרירי אותן מדינות בישראל, אורחי הכבוד של הישיבה המיוחדת הזאת.
אתם, שליחיהן של אומות אצילות, עדים לנס הגדול של העם היהודי, שהעפיל מתהום השואה אל פסגת התקומה הלאומית. עשינו זאת כנגד כל הסיכויים, וחרף כל הסיכונים והאיומים הגשמנו חלום דורות והקימונו בעמל ובהקרבה מדינה דמוקרטית חופשית ומשגשגת, עתירת הישגים, הניצבת בתחומים רבים בחזית הקידמה העולמית. מדינה שאין עמוסת בעיות וּקשיים יותר ממנה, אפופת איבה, כִּבְדַּת אתגרים, ואף-על-פי-כן הולכת מחיל אל חיל. אחת ידה עושה במלאכת השלום ואחת מחזקת השלח.
עמנו עתיק יומין הוא. זיכרוננו משתרע על פני אלפי שנים רצופות תלאות. אבל במוצאי השבת כ"ט בנובמבר לפני 60 שנה היתה לעם היהודי שעת שמחה והתעלוּת שלא ידע כמותה מיום חורבן בית-המקדש, 1,877 שנה קודם לכן.
הגדיל לתאר מעמד זה עמוס עוז בספרו "סיפור על אהבה וחושך": "בזו אחר זו קרא בשמותיהן של המדינות האחרונות ברשימה - - - יונייטד קינגדום – אבסטיינס. יוניון אוף סובייט סושיאליסט ריפבליק – יס. יונייטד סטייטס – יס. אורוגוואי – כן. ונצואלה – כן. תימן – נגד. יוגוסלביה – נמנעת. בכך השתתק הקול בבת-אחת. ופתאום דומיית עולמות אחרים ירדה והקפיאה את כל החיזיון, דממה מבועתת, אסונית, דממת המוני אדם עצורי נשימה שכמוה לא שמעתי אף פעם בימי חיי, לא לפני הלילה ההוא ולא אחריו. עד ששב הקול העבה, הצרוד קצת, להרעיד את האוויר דרך הרדיו ולסכם במין יבושת מחוספסת אך הרת עליצות: שלושים ושלושה בעד. שלושה עשר נגד. עשרה נמנעים ומדינה אחת נעדרת מן ההצבעה. ההצעה מתקבלת.
"ובכך נבלע קולו בשאגה שבקעה מתוך הרדיו, גאתה וגלשה מן היציעים המשתוללים מחדווה באולם שבלייק-סאקסס, וכעבור עוד שתיים-שלוש שניות של תדהמה, של שפתיים מפושקות כמו צמאות ושל עיניים קרועות לרווחה, השתאג בבת-אחת גם הרחוב הנידח שלנו, שבפאתי כרם-אברהם בצפון ירושלים, בצעקה ראשונה נוראה, קורעת את החושך ואת הבניינים והעצים, פולחת את עצמה, צעקה לא של שמחה. כלל לא דומה לשאגות של המוני מגרשי הספורט, לא דומה לשום התלהמות של המונים משולהבים, אולי יותר כמו צווחת זוועה ופלצות, צעקה אסונית, זעקה מזעזעת אבנים היתה זו, מקפיאת דם. כאילו כל ההרוגים שהיו וכל ההרוגים שעוד ייהרגו קיבלו בו ברגע אשנב זעקה, וכבר בן-רגע הוגף, וכבר כעבור רגע עלו והחליפו את זעקת הזוועות הראשונה המון שאגות השמחה ובליל של קריאות ניחרות ועם ישראל חי ומישהו ניסה לשווא להתחיל בשירת ההמנון וצווחות נשים ומחיאות כפיים ו'פה בארץ חמדת אבות', וכל ההמון החל לנוע אט-אט סביב עצמו כאילו נבחש כולו במערבל ענק ולא היה עוד שום מותר ושום אסור". אלה דבריו של עמוס עוז.
האו"ם, כידוע, איננו ארגון של צדקה וָחסד. הוא זירה, תכופות צינית, של אינטרסים לאומיים אנוכיים. לעם היהודי לא היה בנובמבר 1947 דבר להציע לנציגי האומות שהתכנסו להחליט על גורלו. על כן, כל מי שהצביע "כן" בעצרת, הצבעתו היתה מצפונית ומוסרית צרופה, וראויה היא לפיכך שבעתיים להערכה ולכבוד. הצבעה זו כתובה לעד באותיות זהב בדברי ימי ישראל.
גברתי היושבת-ראש, מכובדי, פרץ השמחה הספונטנית האדירה שהקיף את היישוב העברי בארץ-ישראל בהיוודע תוצְאות ההצבעה בלֵייק-סאקסס לא שיקף אז הסכמה כללית על רעיון החלוקה. משמאל ומימין בתנועה הציונית היו רבים וטובים שדגלו בכל לבם בשלמוּת המולדת ולא היו יכולים להשלים עם ביתורה ועם חלוקתה.
אני גדלתי וחונכתי בנחלת-ז'בוטינסקי, במשפחה בית"רית, ואבי, מרדכי, עליו השלום, שזכה לימים גם לכהן בכנסת ישראל, התנגד בתוקף לתוכנית החלוקה, מתוך נאמנות ואהבה כנה לארץ-ישראל כולה. אני מרכין את ראשי בענווה ובהערצה לדמותו ולזכרו באומרי את הדברים שהיו גורמים לו אולי להיאנח, אבל עלי לומר אותם: בן-גוריון צדק.
שלמות הארץ היתה ועדיין היא רעיון נשגב, אבל אחרי אובדן ששת המיליונים היה צורך להשלים עם מה שהיה אפשר להשיג אז, ולהקים מדינה. זאת האמת. כי הבחירה שנותרה, הן לפני 60 שנה הן כיום, היא בין מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל ובין מדינה דו-לאומית בכל ארץ-ישראל. זאת הברירה גם כיום – קיום שתי מדינות לאום, יהודית ופלסטינית – כי אין דרך אחרת.
למרות כל הספקות והחששות, שאינני מבטל אותם, ואף שעוד ניאבק ונתווכח על גבולות המדינה, ונשמור על מעמד ירושלים כבירת מדינת ישראל, אי-אפשר להגזים בחשיבות המהלך ההיסטורי. אינני ממעיט בקשיים, אינני מזלזל בסכנות, ועל ביטחון ישראל לעולם לא אתפשר, אבל כל עוד יש סיכוי לשלום – אמצה אותו עד תום.
מכובדי, אין בכוונתי לבוא היום חשבון עם שכנינו הפלסטינים או עם מדינות ערב על שדחו את החלטת כ"ט בנובמבר ופתחו במלחמה נגדנו. אבל חשוב שנזכור אנחנו, ויזכור העולם, את צדקתה של מדינת ישראל. כי בשעת ההכרעה הגורלית לפני 60 שנה, אנחנו קיבלנו את פשרת החלוקה, והצד שכנגד סירב – ויצא למלחמה. כל מה שקרה מאז בסכסוך הוא תולדה טרגית של ההתנגדות האלימה לחלוקה ההיא, שלא תחזור לעולם.
אינני אדיש לאסונם של הפלסטינים, אף שהוא תוצאת המלחמה שהם יזמו ותוצאת הזדמנויות רבות שהחמיצו. בהיחתם, בעזרת השם, בעתיד, הסכם שלום בינינו, אין ספק שישראל תמלא תפקיד רציני במאמץ אזורי ובין-לאומי, תתרום את תרומתה לביסוס הכלכלי של המדינה הפלסטינית ותהיה שותפה למנגנון בין-לאומי שיסייע בשיקום הפליטים. נעשה זאת בנכונות וברצון, ולא חלילה מתוך תחושת אשמה, אלא ממניעים הומניטריים טהורים ולמען שכנות טובה. יש לראות בדברי אלה התחייבות והבטחה.
בנימין אלון (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
לא תקום מדינה פלסטינית.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
ולסיום, ד"ר חיים וייצמן, שיש לו זכויות רבות ביצירת המסד המדיני לתקומת ישראל, אמר פעם: "אין מדינה ניתנת על מגש של כסף". משפט זה שימש מוטו לשירו האלמותי של נתן אלתרמן. ביום הזה, שבו כנסת ישראל הריבונית מציינת 60 שנה לכ"ט בנובמבר, נזכור ונוקיר את כל סוללי הדרך שהביאו את היישוב היהודי בארץ-ישראל אל אותה שעה היסטורית גדולה: את החלוצים, את המתיישבים, את הבונים, את גואלי האדמה, את לוחמי המחתרות "ההגנה", אצ"ל ולח"י, את עולי הגרדום, את המעפילים, את הלוחמים לדורותיהם, את החולמים והמגשימים. לכולם תפארת, לכולם נאווה תהילה – בזכותם אנחנו כאן היום.
הנני תפילה שנוביל יחד את מדינת ישראל לנתיבות שלום וביטחון ותקוים נבואת ישעיהו: והיה מעשה הצדקה שלום; וישב עמי בנווה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות. לו יהי.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, אדוני ראש הממשלה. יושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת בנימין נתניהו, ולסיום – שרת החוץ.
בנימין נתניהו (הליכוד):
כבוד נשיא המדינה, מכובדי יושבת-ראש הכנסת, ראש הממשלה, נשיאת בית-המשפט העליון ושופטי בית-המשפט העליון, נשיאי ישראל לשעבר, יושבי-ראש הכנסת לשעבר, שרים, חברי הכנסת, חברי הכנסת לשעבר וחברי הסגל הדיפלומטי, ובמיוחד שגרירי אותן מדינות שאישרו את ההחלטה וראויים לכל ברכה ותודה, עברו 60 שנה מאז החלטת האו"ם שהכירה במדינת ישראל. זה היה רגע חשוב בחיי האומה ורגע חשוב בחיי האומות. מאז ועד היום עשינו שלום עם מצרים ועם ירדן. מאז ועד היום נשאר המכשול להרחבת שלום זה אותו מכשול: סירובם של אויבינו להכיר במדינת ישראל בגבולות כלשהם. הם אינם רוצים מדינה ערבית ליד ישראל – הם רוצים מדינה ערבית במקום ישראל.
הרי הוצעה להם מדינה לצד מדינת ישראל פעם אחר פעם, והם דחו את ההצעה בכל פעם שהוצעה: תחילה בתוכנית החלוקה ב-1947; אחר כך באופן עקיף בהסכמי אוסלו ב-1993; אחר כך במפורש בוועידת קמפ-דייוויד בשנת 2000, ומאז באין-ספור הצהרות של מנהיגים בישראל ובקהילה הבין-לאומית שדיברו על שתי מדינות לשני עמים. ובכן, מה היתה תשובתם על ההצעות האלה? ב-1947 הם פתחו במתקפת טרור ואחר כך במלחמה רבתי כדי להשמיד את מדינת ישראל; תוך כדי תהליך אוסלו הם פתחו בטרור המתאבדים; בעקבות ועידת קמפ-דייוויד הם פתחו באינתיפאדה השנייה, שגבתה מאתנו יותר מ-1000 הרוגים. מאז הם ירו אלפי רקטות על הגליל ואלפי "קסאמים" ופצצות מרגמה על יישובי הנגב המערבי. ומדוע? כדי לשחרר, כדבריהם, את פלסטין הכבושה. כלומר את חיפה הכבושה, את עכו הכבושה, את שדרות הכבושה ואת אשקלון הכבושה.
בזה חוזרים ה"חיזבאללה" וה"חמאס" על דברי בן-דודו של המופתי ג'מאל חוסייני, שהיה חבר הוועד הערבי העליון, שארבעה ימים לפני קבלת תוכנית החלוקה באו"ם אמר: "פלסטין תתמלא באש ודם אם יקבלו היהודים אפילו חלק ממנה".
לצערנו, גם הגורמים המתונים יותר בקרב הפלסטינים מסרבים להתייצב היום בתמיכה בשלום עם ישראל כמדינת העם היהודי; הם מבקשים שתי מדינות לעם אחד: מדינה פלסטינית נקייה מיהודים ומדינה דו-לאומית שהם דורשים להציף אותה בפלסטינים על-פי מה שהם קוראים לו "זכות השיבה".
רבותי, עד שלא יכירו בזכותו של העם היהודי למדינה משלו; עד שלא יפנימו זכות זו באמת; עד שלא יגלו אותו אומץ ואותה מנהיגות שגילו אנואר סאדאת והמלך חוסיין, ספק אם יהיה לנו פרטנר אמיתי לשלום אמיתי.
על רקע זה אפשר להבין מה קרה ומה לא קרה בהחלטת האו"ם בנובמבר 1947. ההחלטה לא קיבעה לעולם את קווי ההסדר בינינו ובין שכנינו. הערבים שללו ממילא את קיומה של המדינה היהודית וביקשו להחריבה. המופתי עצמו אמר למחרת ההחלטה: "מה שבאו"ם כתבו בדיו שחור אנחנו נכתוב בדם אדום". מנהיגים ערבים אינם יכולים לבוא היום, 60 שנה מאוחר יותר, ולדרוש להחזיר את השעון לאחור כאילו לא קרה דבר. הם אינם יכולים לתבוע מאתנו לקבל החלטה שהם עצמם קרעו לגזרים, ואינם יכולים – משנכשלו בניסיון לחסלנו – לבקש להחזירה, בידיעה שהיום, עם חלוף השנים, אין לנו אפשרות להתקיים במסגרתה.
זאת הבין היטב – ואני חייב להגיד, מייד – ראש ממשלתנו הראשון, דוד בן-גוריון. הוא אמר באחת הישיבות הראשונות של ממשלת ישראל, נדמה לי בראשונה: "החלטות ה-29 בנובמבר מתו. מתו גבולות החלוקה". לתשומת לב שרים וחברי הכנסת - הוא הוסיף: "ירושלים כעיר בין-לאומית הפכה חלום באספמיה". הוא חזר על הדברים האלה בנאומו בכנסת ב-3 בדצמבר 1949, ואמר שהחלטת האו"ם בטלה ומבוטלת.
ובכן, לא גבולות החלוקה ולא בינאום ירושלים הם הדבר הקובע בהחלטת האו"ם. הדבר הקובע הוא ההכרה הבין-לאומית בזכותם של היהודים למדינה משלהם. זכות זו עוגנה בהצהרת בלפור, שהכירה בזכותם של היהודים לבית לאומי בארץ-ישראל, ואושררה על-ידי חבר הלאומים – קודם כול על-ידי ועידת סן-רמו ואחר כך על-ידי חבר הלאומים, בשנת 1922.
מכובדי, החלטת האו"ם נחרתה בזיכרוננו גם משום שמייד לאחר קבלתה החלו הבריטים לעזוב את הארץ ונפתחה המערכה הגורלית שכמעט קיפדה את חוט חיינו. לא החלטת האו"ם הקימה את מדינת ישראל; היא רק הכירה בזכותו ההיסטורית של עם ישראל לשוב למולדתו ולבנות בה מחדש את חייו הריבוניים. אבל גם זכות היסטורית זאת לא היתה מתממשת אלמלא כיסופי הדורות של עם ישראל לארץ-ישראל; אלמלא הנוכחות הרצופה של יהודים בארץ במהלך הדורות ואלמלא 70 שנות התיישבות יהודית אינטנסיבית בארץ שקדמו להחלטת האו"ם. ואני אומר לכם, גם אלה לא היו עומדים לנו לאחר השואה הנוראה, אלמלא הרימו בניה של האומה הקטנה את חרב המכבים והדפו בגבורה שאין משל לה את הנחשול הערבי שעמד לשטוף את המדינה הצעירה.
האמונה בזכותנו ההיסטורית, מפעל ההתיישבות שמימש אותה והמאבק הצבאי שהגן עליה הם שהקימו מחדש את מדינת היהודים. החלטת האו"ם רק נתנה לכך הכרה בין-לאומית. ועם זאת, זאת היתה החלטה חשובה, בעלת ממד היסטורי, ובצדק אנחנו מציינים אותה היום בנוכחות השגרירים המכובדים של המדינות שאישרו אותה, ויש לשלוח להם שוב את תודתנו.
מכובדי, אבל יש לזכור וגם לשאול: מה היה קורה להחלטת האו"ם אילו ניגפנו במלחמת העצמאות? מאז ומתמיד היה המפתח לקיומנו חיזוק הציונות ויכולתנו להגן על עצמנו, וגם היום זה המפתח לקיומנו, וגם היום זה המפתח האמיתי לשלום. כי רק כשהבינו חלק משכנינו שישראל היא עובדה קיימת, עובדת קבע שאין למחוק אותה מעל פני האדמה, רק אז נוצרה בהם גם המוכנות הנפשית לעשות עמנו שלום.
על כן הופתעתי, ואפילו נדהמתי, לשמוע את ראש הממשלה אומר בעיתונות: אם לא תהיינה שתי מדינות, ישראל גמורה. אדוני ראש הממשלה, מדינת ישראל אף פעם לא תהיה גמורה. את גורלנו נקבע אנחנו, ולא אף אחד אחר. הקיום שלנו אינו תלוי בנכונותם של הפלסטינים לעשות עמנו שלום. הקיום שלנו מובטח ויובטח על-ידי זכותנו לחיות בארץ הזאת וכוחנו להגן על זכות זאת. בנינו את המדינה במשך 31 שנים, עד הסכם השלום הראשון עם מצרים. אחר כך בנינו אותה 16 שנים נוספות, עד הסכם השלום עם ירדן, ואני מקווה שלא יעברו הרבה שנים עד שיושג הסכם השלום עם הפלסטינים ועם אחרים בעולם הערבי – אבל איננו מתנים את קיומנו בהסכמתם. כך לא נהגה שום ממשלה בישראל עד כה, וכך אל לשום ממשלה לנהוג בעתיד.
מכובדי, אני חוזר ואומר: את גורלנו נקבע אנחנו, ולא אף אחד אחר, כי במזרח התיכון השלום והביטחון שלובים זה בזה, והביטחון שנובע מעוצמתה של ישראל קודם לשלום ולהסכמי השלום. מי שאינו מבין זאת יישאר בלי ביטחון ובלי שלום. רק ישראל חזקה, שמאמינה בצדקת דרכה ומונהגת על-ידי מנהיגות איתנה – רק ישראל כזאת תצליח להגיע לשלום-אמת עם שכנינו, שלום שכולנו חפצים בו.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, אדוני יושב-ראש האופוזיציה. תחתום את הדיון הזה שרת החוץ.
שרת החוץ ציפי לבני:
כבוד נשיא המדינה, יושבת-ראש הכנסת דליה איציק, נשיאת בית-המשפט העליון ושופטיו, נשיאים, יושבי-ראש הכנסת, משפחות הנעדרים והחטופים, ראש האופוזיציה, חברי הסגל, מכובדי כולם, כנסת ישראל מציינת היום 60 שנה להחלטת האו"ם שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947 וקבעה את עקרון חלוקת הארץ לשתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית. יושבת-ראש הכנסת, כדרכה, הפכה את היום הזה לנקודת ציון המכבדת את הכנסת ומכבדת את ישראל.
גם אם נדבר היום בהחלטת האו"ם ונזכיר את חשיבותה כעיקרון, לא כהחלטה מפורטת ליישום – וחשיבותה אינה מוטלת בספק – אבקש לומר זאת: לא מכוח החלטת האו"ם נוצר הקשר בן אלפי השנים שבין העם היהודי ובין ארץ-ישראל. לא בשל החלטת האו"ם התפלל העם היהודי במשך אלפי שנים, ופניו לירושלים, בתקווה לחזור לארץ-ישראל ולבנות בה את מרכז חייו הלאומיים. לא מכוח החלטת האו"ם קמה התנועה הציונית, ולא מכוח החלטת האו"ם עלו סבי וסבתותי לארץ-ישראל בשנים 1926-1925. כל אלה הם מקור הלגיטימיות האמיתי של חיינו כאן, ואין לנו צורך בהחלטות האו"ם בשביל ביטחוננו באמונה בזכות.
יובל שטייניץ (הליכוד):
חבל שלא אמרתם את זה באנאפוליס.
שרת החוץ ציפי לבני:
ובכל זאת, מדי שנה אנו מתענגים מחדש, ורחב לבנו עם כל yes ונחמץ לבנו עם כל no. ובכל זאת, בעידן שבו העולם הוא כפר גלובלי, בעידן שבו חלקו של העולם השותף לערכי הדמוקרטיה של ישראל נאלץ להגן על ערכיו מול חלקו האחר, המורכב מקיצונים המנסים לנצל ערכים אלה כדי למחוק אותם, בעידן שבו הסכסוך הלאומי בין ישראל ובין הפלסטינים עדיין לא הסתיים, בעידן שבו מתקיים תהליך הולך וזוחל של פיחות בהבנה ובקבלה של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי, המובן מאליו של שנת 1947 אינו עוד מובן מאליו, ואנו נדרשים לחזור ולהילחם עליו. אנו נדרשים להחלטת האו"ם כדי להמשיך ולקבע את מה שהיה הבסיס להקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל, ונשאר גם העיקרון – כעיקרון. העיקרון הנכון לפתרון הסכסוך.
אנו תובעים מהעולם את זכותנו; לא רק את הזכות לחיות כיהודים בארץ-ישראל, לא רק את זכותה של ישראל להתקיים במובן הפיזי, אלא את זכותנו המלאה, שנקבעה ב-1947, להתקיים כמדינה יהודית, שהיא מענה ופתרון לאומי לבני העם היהודי באשר הם. מדינה יהודית ודמוקרטית, שערכיה אלה שלובים זה בזה, וגם אם לעתים הם נראים כמתנגשים, מחובתנו להביא לשילובם ולמנוע התנגשות ביניהם.
בד בבד אנו ממשיכים לומר: לא נמנע מהפלסטינים את זכות ההגדרה העצמית שלהם במדינה משלהם, כל עוד היא לא תאיים על זכותה של ישראל להתקיים כבית לאומי לעם היהודי, והקמתה של מדינה זו תהיה המענה השלם, המלא והיחיד לתביעות הלאומיות הפלסטיניות, שכן לגיטימיות הדרישה למדינה נשענת על שאיפות לאומיות קולקטיביות.
אנו דורשים היום מאומות העולם לדבוק באותו עיקרון, ובפרט אנו חוזרים ופונים לעולם הערבי, שלא קיבל אז את החלטת כ"ט בנובמבר. כשם שאמרתי את הדברים למנהיגי העולם הערבי בשבוע שעבר – כן, באנאפוליס – אחזור ואומר את הדברים שאמרתי לפני ימים ספורים, באותו שבוע של כ"ט בנובמבר, בהזדמנות המיוחדת הזאת, ואנצל את הבמה הזאת כדי לשוב ולפנות אליהם מעל בימת כנסת ישראל, ולא רק באירוע מצומצם.
כך נאמר: השבוע לפני 60 שנה קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה בדבר חלוקת חבל הארץ שבין הים התיכון לירדן, המקום שבשבילנו הוא ארץ-ישראל ובשביל אחרים הוא פלסטין. חבל ארץ שבו נולדתי, שבו גרו אבותי אלפי שנים, חבל ארץ שאליו כמה העם היהודי לחזור כשהיה בגלות, כשהתפלל לירושלים, ואליו שב במהלך מאות שנים. חבל ארץ שבו נולדו גם עמיתי הפלסטינים. לא באתי היום להתווכח על זכויות, לא באתי להתווכח מי צודק יותר. באתי לומר לעמיתי מהעולם הערבי, שהדבר הנכון לעשותו הוא לא לוותר על תחושת הצדק או האמונה בזכות; אין בכוונתי לדרוש זאת מעם אחר, כפי שאיני עושה זאת בעצמי, ואני מאמינה בזכותו של העם היהודי על הארץ כולה. זה הזמן לחשוב על זכות אחרת, זכותם של ילדינו – כולנו – לחיות בשלום ובכבוד הדדי, בהתאם לערכים שאני מאמינה ומקווה שהם נחלת כל עמי האזור, ובוודאי ערכי כל הדתות. נכון, יש סכסוך לאומי בינינו, שפתרונו הצודק הוא מתן ביטוי לשאיפות הלאומיות של כל אחד מהעמים במדינה משלו. זהו בדיוק העיקרון שנקבע עוד לפני 60 שנה, אחרי שנים של אלימות דמים בין תושבי הארץ הזאת. עיקרון של שתי מדינות לשני עמים: האחת מדינה יהודית, כלשון החלטת האו"ם, והשנייה מדינה ערבית.
יובל שטייניץ (הליכוד):
אבו מאזן מקבל את זה? שתהיה קצת הדדיות.
היו"ר דליה איציק:
אתה לא מסוגל טיפה להתאפק? יש פה המון אורחים, ואני מבקשת ממך לא להעיר יותר. תודה רבה.
שרת החוץ ציפי לבני:
וכך המשכתי ואמרתי בשבוע שעבר לעמיתי הערבים: ההחלטה בדבר הקמת מדינת ישראל לצד מדינה ערבית נועדה לתת מענה לסכסוך העבר, ולא היא יצרה את הסכסוך של היום. ההחלטה לא קבעה מי צודק; היא קבעה מהי הדרך לשלום בין העמים. גם בישראל, עוד לפני הקמתה, קיבל הציבור היהודי את עקרון חלוקת הארץ. החלטנו אז שלא להכריע בשאלת הזכות על הארץ וגם לא בשאלת הצדק ההיסטורי. החלטנו לפתוח בחיים חדשים במדינה חדשה, גם אם רק על חלק מהשטח, ואוסיף כאן, בכנסת: מתוך מחלוקת פנימית קשה, וגם אני מאותו בית שראש הממשלה הזכיר.
הבחירה הזאת שנדחתה בעבר על-ידי העולם הערבי היא עדיין בחירה שהעולם הערבי, והפלסטינים בפרט, יכולים לעשות. ביום שבו קמה מדינת ישראל, ב-14 במאי 1948, יום העצמאות שלנו, יום הקרוי אצלכם, עמיתי הערבים, ה"נכבה" - האסון, קבעה ישראל במגילת העצמאות שלה: "אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית". ידנו נשארה מושטת לשלום לכל העולם הערבי והמוסלמי ללא יוצאים מהכלל.
וכאן בכנסת אוסיף את הקריאה הנוספת, המקבילה, במגילת העצמאות הקוראת כאמור בה לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל ליטול את חלקם בבניית המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה, ועל יסוד נציגות מתאימה במוסדות השלטוניים - -
יצחק לוי (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
הם מחרימים את הישיבה, אין לך עם מי לדבר.
שרת החוץ ציפי לבני:
למרבה הצער, הם מחרימים את הישיבה.
- - שכן, כנסת נכבדה, אין סתירה בין היות ישראל בית לאומי לעם היהודי לבין היותה מדינה דמוקרטית. ומי שמנסה לגרום להתנגשות בין ערכיה אלה, חותר תחת עקרונות היסוד של ישראל.
וכך המשכתי ואמרתי, ואני שבה ואומרת היום: אני גאה במקום שישראל נמצאת בו היום. אני מצטערת על כך שהעולם הערבי דחה את עקרון החלוקה בעבר, ואני מקווה - ומתפללת לכך - שהיום קיימת הבנה שבמקום להילחם, הדבר הנכון הוא לבנות עתיד משותף בשתי מדינות נפרדות. האחת, מדינת ישראל שהוקמה כמדינה יהודית, בית לאומי לעם היהודי; והשנייה, פלסטין שתקום כדי לתת פתרון לאומי שלם ומלא לבני העם הפלסטיני באשר הוא. גם לאלו הנמצאים בעזה ובגדה המערבית, יהודה ושומרון, גם לאלה הנמצאים במחנות הפליטים במדינות ערביות אחרות במעמד ארעי, ומחכים לתחושה שיש להם מדינת לאום, אותה תחושת שלמות שנתנה מדינת ישראל עם הקמתה לכל אותם פליטים יהודים שנאלצו לעזוב את מדינות ערב ואת אירופה ונהפכו לשותפים בבניית ישראל.
אני מאמינה שהפתרון של שתי מדינות לאום משרת את האינטרס של שני הצדדים. לא כל שמחה אצלנו היא עצב בצד השני, ולהיפך. ולעמיתי הפלסטינים אני אומרת: אל תבכו את הקמתה של מדינת ישראל. תקימו את המדינה שלכם, תשמחו בהקמתה, ואנחנו נשמח אתכם, שכן מבחינתנו הקמת המדינה הפלסטינית איננה ה"נכבה" - האסון שלנו. ובלבד, שבהקמתה תימחק גם המלה "נכבה" מהלקסיקון הערבי ביחס לישראל.
הידיעה שיש לסכסוך פתרון איננה מספקת. השגת הפתרון תלויה קודם כול בנו, בשני הצדדים עצמם, ביכולתנו לנהל משא-ומתן, לגעת בכל הנקודות הרגישות ביותר ולתת להן מענה המבוסס על ההבנה שאף צד לא יכול לקבל את כל מאווייו, ונדרשות פשרות משני הצדדים.
הפתרון תלוי גם ביכולתן של ההנהגות להתמודד מול קיצונים וטרור, וכאן לא מדובר רק בהנהגות של הצדדים הישירים לסכסוך. זהו התפקיד המרכזי של הנהגת העולם כולו, ובמיוחד של העולם הערבי והמוסלמי. זהו זמן של הכרעה, כל אחד נדרש להחליט באיזה צד הוא נמצא, והצדדים ישתנו. הצדדים אינם עוד בצד אחד - ישראל, ובצד השני - הפלסטינים. הצדדים אינם עוד בצד אחד - יהודים, ובצד השני - ערבים. במחנה אחד נמצא כל מי שהגיע למפגש בשבוע שעבר, ומי שתומך בעקרון שתי המדינות, ובצד השני - כל אלה שפועלים נגד אותו עיקרון. המדינות שלא הגיעו בשבוע שעבר, אלה שתומכות בארגוני הטרור ובארגונים הרדיקליים גם במדינות ערב, אלה שרק אמש קראו לביטול החלטת האו"ם בגלל הכרתה בהקמתה של מדינת יהודים, אלה שרוצים לגרום לאי-יציבות באזור, אותם ארגונים ומנהיגים שמשתמשים באלוהים על מנת לזרוע שנאה, לשלוח ילדים ליהרג, אותו אלוהים שבעינינו הוא אלוהים של רחמים ושלום. זאת המערכה שצריך להכריע אותה היום.
שילמנו כולנו - כולנו - מחיר כבד במהלך שנות הסכסוך. משפחות איבדו את יקיריהן, ואין בכוחנו לרפא את כאבה של אם שכולה, אין בכוחנו להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור, להשיב את מתינו לחיים, לרפא את פצעי הנכים, ולהשיב אנשים לבתיהם. איננו יכולים לשנות החלטות שקיבלנו, ואין טעם להתחרט על החלטות שיכולנו לקבל בזמן והתמהמהנו בקבלתן. אנחנו כן יכולים לקבל החלטות שישפיעו על העתיד, והמסע לשלום באזור מתחיל עכשיו מחדש, והיעד הוא אותו יעד עקרוני שנקבע כבר לפני 60 שנה. תודה רבה.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, גברתי.
אורחים יקרים, חברי חברי הכנסת, תם סדר-היום. להזכירכם, הישיבה מחר, שלא כרגיל, בשעה 13:00. ישיבה זו נעולה.
מזכיר הכנסת איל ינון:
חברי הכנסת והקהל מתבקשים לקום לכבוד הנשיא.
כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
הישיבה ננעלה בשעה 18:16.