הצעת חוק לדיון מוקדם

מספר פנימי: 2083390 הכנסת העשרים ושתיים יוזם: חבר הכנסת גדעון סער ______________________________________________ פ/399/22 הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (פסילת ראיה), התש"ף–2019 דברי הסבר דיני הראיות במשפט הפלילי של מדינת ישראל עוצבו בהשראת הדין האנגלי, אשר נמנע מקביעת כללים לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין. המחוקק הישראלי לא העניק לבתי המשפט סמכות כללית לפסול ראיות שהושגו שלא כדין, והסתפק בקביעת שלוש הוראות חוק ספציפיות הפוסלות ראיות שהושגו בניגוד לאמור בהן: סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א–1971; סעיף 13 לחוק האזנת סתר, התשל"ט–1979; וסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א–1981. בשנת 1984 חלה רפורמה בדין האנגלי, אשר העניקה לבתי המשפט שיקול דעת לפסול ראיה אם בשים לב לכל הנסיבות בה הושגה, תהיה לקבלתה השפעה שלילית על הגינות ההליכים כנגד הנאשם (עיין בסעיף 78 ל- Police and Criminal Evidence Act משנת 1984). המחוקק הישראלי לא הלך בעקבות השינוי החקיקתי באנגליה והשאיר את ההלכה הישנה על כנה. כך, בתי המשפט בישראל נדרשו לקבל ראיות שהושגו באמצעים פסולים. בקבלת ראיות אלה "מוכשר" האמצעי הפסול שננקט ונפגעת זכותו של הנאשם להליך הוגן וכן נפגע אמון הציבור במערכת המשפט. בעוד החקיקה הישראלית בנושא לא התקדמה במשך השנים, חלו בפסיקה התפתחויות ששינו את המצב המשפטי בסוגיה. כך, אימץ בית המשפט העליון בע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461, כלל פסילת ראיות פסיקתי, וכניסוחה של השופטת ביניש: "הנחת המוצא בשאלת קבילותן של ראיות היא זו הנוהגת עימנו מאז ומתמיד, ולפיה ראיה שהיא רלוונטית - קבילה במשפט. עם זאת, לבית-המשפט מסור שיקול-דעת לפסול קבילותה של ראיה בפלילים, אם הוא נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וכי קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן החורגת מגדריה של פיסקת ההגבלה" (בפסקה 63 לפסק הדין). לאחר מכן, בע"פ 5002/09 מדינת ישראל נ' ז'אנו (פורסם בנבו, 2.12.10), הרחיב השופט אדמונד לוי את הלכת יששכרוב וקבע כי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית אינה מוגבלת רק להודאת נאשמים וכי מדובר בתחולה כללית על כל סוגי הראיות שהושגו בניגוד לדין (בפסקה 17 לפסק הדין). עם זאת, השופט לוי הוסיף כי להשקפתו יש להגביל את היקף התחולה של הלכת יששכרוב על עדים ולהותיר בליבת הערך המוגן על ידה את זכות הנאשם להליך הוגן (גיא רובינשטיין ומשה סרוגוביץ, דוקטרינת הפסילה הפסיקתית ותחולתה על עדים, פורום עיוני משפט מ"ב, 8-9 (תשע"ט)). בהמשך ניתן פסק דין בע"פ 3237/15 יהודה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 1.6.2016), שם הצטרף השופט מני מזוז לפסיקתו של השופט לוי בעניין תחולת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית גם על עדים, אך להבדיל ממנו קבע (בדעת מיעוט) כי יש להחיל את הדוקטרינה בהיקף מלא גם בחקירות עדים. הצעת החוק זו באה להרחיב את כלל הפסילה הפסיקתי שנקבע בהלכת יששכרוב ולאמץ תחתיה כלל פסילה חקיקתי רחב יותר המעניק משקל משמעותי יותר לזכותו של הנאשם להליך הוגן. כלל זה יחול בכל מצב בו ננקטו אמצעים פסולה כנגד נחקרים, חשודים, נאשמים, עדים או כל אדם אחר. יש להדגיש כי החוק המוצע אינו קובע חובת פסילה אלא מעניק לבתי המשפט סמכות שבשיקול דעת לפסול ראיות. חזקה על בתי המשפט כי ישתמשו בסמכות זו בשום שכל ובהתחשבות במכלול הנסיבות, לרבות חומרת העבירה שבה מואשם הנאשם ועוצמת הפגיעה בזכויותיו על ידי רשויות החקירה. הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השש-עשרה על ידי חבר הכנסת גדעון סער (פ/3232), ועל שולחן הכנסת השבע-עשרה על ידי חבר הכנסת גדעון סער (פ/447/17) ועל ידי חבר הכנסת טלב אלסאנע וקבוצת חברי הכנסת (פ/974/17). --------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום י"ג בחשוון התש"ף – 11.11.19 הוספת סעיף 56א 1. בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א–1971, אחרי סעיף 56 יבוא: בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א–1971, אחרי סעיף 56 יבוא: בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א–1971, אחרי סעיף 56 יבוא: "פסילת ראיות 56א. בית המשפט רשאי לפסול ראיה שהושגה באמצעים פסולים שננקטו כלפי הנאשם או כל אדם אחר."