הצעת חוק לדיון מוקדם

מספר פנימי: 2228962 הכנסת העשרים וחמש יוזם: חבר הכנסת ארז מלול ______________________________________________ פ/5616/25 הצעת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – סמכות כריכת מזונות ילדים), התשפ"ה–2025 דברי הסבר חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953 (להלן – חוק שיפוט בתי דין רבניים), קובע כי בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת מזונות ילדים שנכרכה לתביעת הגירושין. בשנים הראשונות לאחר חקיקת החוק היה ברור לכל, כי כוונתו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, היא כי מדובר בסמכות דיון מלאה בעניין מזונות הילדים. כך עלה מפרוטוקול דיוני ישיבת ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת שדנה בחוק וכך גם קבע בית המשפט העליון בפסיקותיו, למשל בבג"ץ 170/56 דן רחמני נ' יפה רחמני ואח', פ"ד יא 247 (1957), במסגרתו נקבע כי "נאמר במפורש כי שיפוט ייחודי זה משתרע על כל 'ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג'". הסיבה למתן סמכות רחבה זו בחוק לבית הדין הרבני במסגרת הליך הגירושין, היא "כדי שבני-הזוג יוכלו להסדיר בבת-אחת את כל עניניהם [... ] ולא יצטרכו לפנות, לפני מתן הגט או לאחריו, לערכאות אחרות" (ביד"מ 1/60 אפרים וינטר נ' אלה מסיה בארי, פ"ד טו 1457 (1961)). אלא שבשנת 1969 שינה השופט זוסמן את ההלכה בעניין, בפסק דינו בע"א 120/69 רות שרגאי ואח' נ' יהודה שרגאי, פ"ד כג(2), 171 (1969) (להלן – הלכת שרגאי), וקבע כי בית הדין הרבני אינו דן באופן ישיר בעניין מזונות הילדים אלא מכוח "השבת הוצאות מזונות הילדים בין ההורים". במסגרת זו, "ההורה, המוציא (או עומד להוציא) יציאות למזונות הילד, יכול לתבוע השבתם ממי שחייב לזון את הילד" (הלכת שרגאי). מטרת הפרשנות המצמצמת, כפי שהובהר בהלכת שרגאי, הייתה כדי לאפשר לילדים (באמצעות אחד מהוריהם) לאחר מתן פסק הדין בבית הדין הרבני לפנות בתביעה עצמאית בעניין המזונות לבית המשפט, אם סברו (או סבר ההורה בשמם) כי קופחו במזונותיהם בפסיקת בית הדין (נעיר, כי באותה תקופה אכן מזונות הילדים שנפסקו להורה שאינו מחזיק בילדים היו נמוכים יותר בבתי הדין הרבניים מאשר בבתי המשפט, דבר שאינו נכון בהכרח היום). יחד עם זאת, גם לאחר הלכת שרגאי ופרשנותה המצמצמת היה ברור לבית המשפט כי במסגרת "השבת מזונות ילדים" בין ההורים, בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים באופן מלא, במסגרת כריכת מזונות הילדים לתביעת הגירושין, ועדיין "מאפשר סעיף 3 הנ"ל גם כריכת עניין המזונות של ילדי בני-הזוג המתדיינים בתביעת גירושין" (ע"א 118/80 לאה גבעולי נ' ירמיהו גבעולי (1980)). בבג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2013), בהרכב מורחב של שבעה שופטים, הבהירה המשנָה לנשיא בית המשפט העליון דאז, השופטת נאור (בפסקאות 13, 18 ו־24) כי "אף לבית הדין הרבני נתונה סמכות לדון במזונות ילדים... במקרים בהם עניין המזונות נכרך כדין בתביעת גירושין... סמכותו של בית הדין לדון במזונות הילדים היא כאמור סמכות ייחודית-מקורית, המוציאה את סמכותם של בתי המשפט לענייני משפחה". זאת, בלא שהדבר יסתור את הלכת שרגאי, לפיה הכריכה היא במסגרת "תביעת אחד מהוריהם להשבת הוצאות שהוציא בגין מזונות הילדים". כך גם נהגו במשך שנים הציבור הרחב ובתי הדין הרבניים. ממחקר שערכה הנהלת בתי הדין הרבניים עלה כי משנת 2010 (עת נכנסה מערכת המחשוב לתיקי בתי הדין הרבניים) עד לשנה האחרונה הוגשו ונדונו בבתי הדין הרבניים אלפי תביעות כרוכות שהוגשו בעניין מזונות ילדים. בשנת 2019 בבע"מ 7628/17 פלוני נ' פלונית, נקבע ברוב דעות כי הלכת שרגאי שרירה וקיימת והיא "התקדים המחייב". ואולם, בחוות דעתו הוסיף השופט מזוז פרשנות חדשה אשר לא הוזכרה קודם בפסיקות בתי המשפט, החורגת מן האמור בהלכת שרגאי, ומוסיפה ומצמצמת בצורה דרמטית את הסמכות שהוקנתה לבית הדין הרבני על ידי המחוקק. לדברי השופט מזוז, התביעה הנדונה במסגרת כריכת השבת הוצאות מזונות הילדים בבית הדין "היא [רק] להוצאות שההורה התובע כבר הוציא עבור מזונות הילדים, או הוצאות ידועות שהוא עומד להוציא בזמן הקרוב, כגון הוצאות קונקרטיות שהוא כבר התחייב או חויב להוציאם נכון לאותה עת". בכך למעשה הפך את הוראות סעיף 3 לחוק לאות מתה. בעקבות כך, בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול שניתן כשנתיים לאחר מכן (תיק 1250217/3), ביום 10.10.2021, נפסק כי חוות דעתו של השופט מזוז הייתה דעת מיעוט ואמרת אגב לאותו הליך. בית הדין הרבני הבהיר בהמשך לכך כי לא שונתה ההלכה והוא אינו מחייב את בתי הדין הרבניים להפסיק ולדון בכריכת מזונות ילדים במסגרת "השבת מזונות בין ההורים". כנגד פסק דין זה ופסקי דין נוספים של בתי הדין הרבניים שהסתמכו על פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, הוגשו כמה עתירות לבג"ץ. בעקבות כך הוציא בג"ץ צו על תנאי (במסגרת בג"ץ 5988/21, בג"ץ 7880/21, בג"ץ 8228/21 ובג"ץ 5652/22) "המורה למשיבים להתייצב וליתן טעם, מדוע לא יבוטלו החלטות בתי הדין הרבניים מושא העתירות, לנוכח הטענות בדבר היעדר סמכות של בתי הדין הרבניים לדון בתביעה למזונות ילדים (להבדיל מ"תביעה להשבת יציאות") שנכרכה בתביעת גירושין". כדי למנוע כל עמימות בעניין ולמנוע מתן פרשנות המצמצמת ומבטלת הלכה למעשה את הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, בעניין סמכות בית הדין לדון בכריכת מזונות ילדים, מוצע בהצעת חוק זו להבהיר ולקבוע מפורשות כי סמכות בית הדין לפי סעיף 3 לחוק האמור היא לדון ב"כלל ענייני צרכיהם הכלכליים של הילדים, בעבר ובעתיד עד הגיעם לגיל בו אין ההורים מחויבים במזונותיהם, לרבות הוצאות מדור, חינוך, רפואה וכל הוצאה נוספת נדרשת, שאינה רק השבת הוצאות מזונות הילדים בין ההורים". -------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום י' באדר התשפ"ה (10.03.2025) תיקון סעיף 3 1. בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953, בסעיף 3 – בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953, בסעיף 3 – (1) במקום "ולילדי הזוג" יבוא "ומזונות לילדי הזוג"; (1) במקום "ולילדי הזוג" יבוא "ומזונות לילדי הזוג"; (2) האמור בו יסומן "(א)", ואחריו יבוא: (2) האמור בו יסומן "(א)", ואחריו יבוא: "(ב) לעניין סעיף זה, "מזונות לילדי הזוג" – כלל ענייני צורכיהם הכלכליים של הילדים, בעבר ובעתיד עד הגיעם לגיל בו אין ההורים מחויבים במזונותיהם, לרבות הוצאות למדורם, חינוכם, רפואתם וכל הוצאה נוספת נדרשת, ולא רק כהשבת הוצאות מזונות הילדים בין ההורים."