קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק תקצוב ומימון בטיחות במוסדות חינוך, התשס"ו-2006 [הצעת חוק פ/1239/17; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) היו"ר אמנון כהן: אנחנו עוברים להצעת חוק תקצוב ומימון בטיחות במוסדות חינוך, התשס"ו-2006, של חברת הכנסת רונית תירוש וקבוצת חברי הכנסת. גם כאן תשובה והצבעה במועד אחר. בבקשה, גברתי. רונית תירוש (קדימה): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק תקצוב ומימון בטיחות מוסדות חינוך נועדה למנוע ויכוח אין-סופי שמתקיים מדי שנה בתקופה שבין האביב לקיץ, לפני פתיחת שנת הלימודים, כאשר מובאים לשולחן הדיונים במשרד החינוך כל הליקויים הבטיחותיים במוסדות החינוך, לצדם מונח גם התקציב, ואז מתחיל ויכוח מי ישלם – האם הרשות המקומית שבתחומה מוסדות חינוך כאלה ואחרים נמצאים, או לחלופין המדינה, שהיא בעצם בנתה את מוסדות החינוך בכספה שלה, או לפחות העבירה את הכספים למימון בניית מוסדות החינוך ומאותו רגע ואילך בעצם הסירה מעל עצמה את האחריות ולא דואגת להמשיך לתחזק את המוסדות האלה. אני חייבת לומר שרוב מוסדות החינוך בארץ הם מאוד ותיקים, מאוד ישנים, וברובם יש ליקויים כאלה ואחרים שמסכנים את חיי הילדים שבאים בין כותליהם. כמנכ"לית משרד החינוך לשעבר אני זוכרת היטב את האיומים בהשבתה מצד מרכז השלטון המקומי לפני פתיחת שנת לימודים, או לחלופין ועדי הורים של מוסדות כאלה ואחרים שאמרו שהם לא מוכנים לפתוח את שנת הלימודים החדשה עד שלא יטופלו ליקויים שכאמור מסכנים את חיי ילדיהם. הוויכוח הזה והאיומים בשביתה בסופו של דבר הסתיימו תמיד במעין פשרה, שבה ברוב המקרים המדינה העבירה את התקציב הנדרש, פחות או יותר – לא תמיד לפי הדרישה, אבל בכל מקרה המדינה היא שהעבירה את התקציבים למשרד החינוך כדי שזה יעביר אותם לרשויות המקומיות והן תטפלנה במפגעים הבטיחותיים. כלומר, גם אם יש מי שטוען שההצעה היא תקציבית – העלות של החוק המוצע היא בהחלט מעל 5 מיליוני ש"ח, בזה אין ספק – אני רוצה לומר שממילא בסופו של דבר המדינה נותנת את הכסף; אולי לא את כל הכסף הנדרש, אבל היא נותנת את הכסף. מובן שהוויכוח הזה יצר מצב של חסר מצטבר, בהיקף שעל-פי הסקר שעשה השלטון המקומי מגיע כדי 355 מיליון שקלים, כדי לתקן את כל הליקויים שהתגלו במוסדות החינוך. כדי לסבר את האוזן, מה המשמעות של תקציב כזה? כדי שלא ניבהל מגובה התקציב אני רוצה לתת דוגמה. לאחרונה התקבלה הצעת חוק שאומרת שיש להאריך את חופשת הלידה בשבועיים. חופשת הלידה עולה למדינה משהו כמו 420–450 מיליון ש"ח, ולא מדובר בתקציב חד-פעמי, אלא בתקציב שנכנס לבסיס. כשאני מדברת על 355 מיליון שקלים ואני מדברת על חיי ילדים, ואני מדברת על תקציב חד-פעמי, ובהבנה טובה שיכולה להתקיים ביני ובין הממשל אפשר להחליט בחוק שהתקציב הזה יינתן באופן מדורג. לא אמרתי: תעשו את זה בשנה; ממילא לא נתנו מדי שנה את כל התקציב הנדרש, אז שיפרסו אותו על פני שלוש שנים, על פני ארבע שנים, על פני חמש שנים, אבל שיתחילו לעשות מעשה כשהוא מגובה בחקיקה ומחייב כל ממשלה לדורותיה, והכוונה היא שהתקציב הזה יהיה ייעודי, דהיינו, אם חל על רשות כינוס נכסים או עיקול כלשהו, הוא לא יחול על הכספים הללו. כלומר, נבטיח את הכספים הללו להבטחת חייהם ושלומם של ילדי ישראל. אני חושבת שההצעה הזאת נועדה לעשות סדר במקום שיש בו אי-סדר מובהק, במקום שבו הממשלה ממילא נכנעת לאיומי השבתה מצד ההורים או השלטון המקומי, וממילא מעבירה את התקציב, ולכן ביקשתי שלמען כל אותן 50,000 כיתות ו-12,000 כיתות גן הממשלה תקציב את הסכום הנדרש, והצעתי מפתח שלפיו תהיה נוסחה, שכל כיתת לימוד יתקצבו בכך וכך שקלים. מאחר שאין לוועדת השרים פרוטוקולים, ואין לי טיפת מושג מדוע היא דחתה את הצעת החוק שלי, שהיא כל כך חיונית, כל כך נכונה וכל כך ראויה ונדרשת, אני לא יכולה להציע פשרות. אם היו אומרים לי שהבעיה שלהם היא בנוסחה שקבעתי, ואין לה מקום בחוק, הייתי מקבלת את זה; הייתי אומרת: בסדר, תציעו אתם נוסחה אחרת, או שנוותר על נוסחה, תנו איזו הגדרה אחרת. אבל אין לי טיפת מושג על מה ולמה דחתה הוועדה את הצעת החוק הזאת מלבוא בקריאה טרומית. כל אפשרות אחרת שאני מעלה בדעתי כהסבר מדוע הם לא מסכימים – אם הם יאמרו: בעצם את מכופפת את ידנו וגורמת לנו לשלם עכשיו 355 מיליון שקלים – גם פה הייתי אומרת: ממילא אתם נותנים את הכסף הזה, אז – כפי שאמרתי קודם – תעשו את זה לסירוגין, כפי שידכם משגת, אף שאני לא חושבת שלממשלה יש קושי גדול לתת את הסכום הזה. אני ממש לא מצליחה להבין מה הסיבה להתנגדות. הסכמתי להביא את ההצעה הזאת בשלב מאוחר – בדחייה של שבוע בלבד. מובן שאתעקש להביא אותה להצבעה בשבוע הבא. תמיד אני חותרת להשגת פשרות והסכמות, ולכן לא הבאתי את זה "ראש בראש", מה שנקרא. אין לי ספק שבדברי הייתי מצליחה לשכנע את חברי הכנסת שהיו נוכחים באולם שיצביעו בעד ההצעה הזאת, אבל אני רוצה שהיא תושג באמת בהסכמה, ומתוך הידברות, ואני קוראת לשרים – או לוועדת השרים, או להנהלת הקואליציה, ליצור הידברות כזאת, כדי שנוכל להעביר את החוק. רק כדי לסבר את האוזן ולהסביר את מהות ההצעה, מעבר למה שכבר אמרתי, אני מציעה שעד 31 במאי בכל שנה יעבירו לרשויות המקומיות, על-פי הנוסחה שיוחלט לקבוע, 75% מהסכום הכולל, ואת 25% הנותרים לא ייתנו עד לאחר גמר הביצוע; כלומר כאשר הרשות תביא מסמכים לממשלה ותגיד: תיקנתי את הליקויים – אז ישלימו את הסכום. אבל למה 31 במאי? כי זה המועד הסופי שבו ניתן להתחיל בהוצאת מכרזים לקבלנים, כדי שהללו יבואו ויבצעו את העבודה במהלך חודשי הקיץ. אני מסתכלת והופכת שוב ושוב בהצעה, ממש לא מוצאת שום סיבה מדוע לא יסכימו עליה. גם אין על זה החלטת ממשלה, כך שאני חושבת שזה הדבר היחיד שיכול להוציא אותנו מהוויכוח האין-סופי ומהחשש הצודק של ההורים מדי שנה – אלא אם כן יבוא חוק שיגבה את התקציב הזה, או כל תקציב אחר שיוחלט עליו, ובא לציון גואל. לסיום אני אומרת, לא ביקשתי להעביר את הכסף הזה, אפילו לא למשרד החינוך. מאחר שהרשויות המקומיות כפופות למשרד הפנים, ביקשתי שמשרד האוצר יעביר את הסכום שיוחלט עליו מדי שנה, בהדרגה, למשרד הפנים, ומשרד הפנים יעביר אותו לרשויות המקומיות כתקציב ייעודי, תקציב שלא ניתן לעיקול. אני מאוד מקווה שאף שהמליאה כאן כמעט ריקה והחברים שצריכים להיות כאן בעת ההצבעה לא שמעו את נימוקי - - היו"ר אמנון כהן: הם יהיו כאן בעת ההצבעה. רונית תירוש (קדימה): - - אני מקווה שהשכל הישר יפעל ואכן יצביעו לטובת ילדי ישראל. תודה רבה. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. כאמור, תשובה והצבעה במועד אחר.