קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון - גמלת ניידות), התשס"ז–2007 [הצעת חוק פ/2223/17; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת חיים אורון) היו"ר דליה איציק: אנו עוברים להצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון - גמלת ניידות), התשס"ז–2007. חבר הכנסת אורון, יש לך עשר דקות. חיים אורון (מרצ): גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אני שב ומעלה הצעת חוק שכבר העליתי פעם אחת, וכבר עברה חצי שנה, וגם הפעם נאלצתי להסכים שזה יהיה ללא תשובה והצבעה. אני מתקשה להבין: במה מדובר? מדובר בתקלה שאני בטוח שכל מי שמכיר אותה מקרוב ושומע עליה יאמר - על מה מדובר? אדם עד גיל 65, אם היה נכה שלוש שנים לפני גיל 65, הוא זכאי לקצבת ניידות. שאף אחד לא יטעה. הקצבה הזאת לא מחולקת ברחוב, בז'יטונים. הוא צריך להוכיח את מצבו הבריאותי, הוא הולך לוועדות רפואיות. מי שקצת מכיר את הנושאים – זה לא הולך בקלות. אני לא רוצה להגיד "ממררים את חייו", אבל לפעמים ממררים את חייו. אבל מרגע שעל-פי אותם כללים - קרה המקרה שאדם בגיל 64 וחצי עמד בכל הכללים, והוא אינו זכאי לקצבת ניידות. יכול להיות שפעם, כשהחוקים האלה חוקקו, 65 היה מעבר להרי החושך. אנחנו כבר לא מכירים אנשים בני 65 - - - אביגדור יצחקי (קדימה): - - - חיים אורון (מרצ): יכול להיות. אביגדור יצחקי, יכול להיות. אבל אני שואל עוד הפעם: איזה מעבר קורה בדיוק בגיל 65? אתם יודעים מה, אתם רוצים להיות הממשלה? תגידו 67, תגידו פנסיה. אבל מה זה שייך ל-67? הרי קצבת ניידות היא לאדם נכה. אגב - בקריטריונים לא פשוטים, אני אומר עוד הפעם - מי שיצא לו לטפל פעם במקרים גבוליים כאלה, לא עלינו, שאתה מנסה להגיד: בסדר, תגמישו את הקריטריונים קצת ותאשרו לו או לה קצבת ניידות. אני לא מדבר על הגמשת קריטריונים, ואני לא מדבר על שינוי קריטריונים. אני מדבר על הדבר האלמנטרי, שלא נראה בגיל 65, בעולם של ימינו, כאשר כפי שאמרתי – הפנסיה היא כבר בגיל 67. אז אני הצעתי: בואו נתחיל כרגע עד גיל 70. נראה במה מדובר. אמרו לי: יהיה מבול. מה בדיוק מבול? של מה? איזה מבול, מה, יש איזו מגפה בארץ? קריאה: - - - חיים אורון (מרצ): בדיוק. אני לא מבין. מבול. ותיכף יתקעו מחיר כזה – עד השמים – מה העלות התקציבית, ויהרגו את העניין. תאמינו לי, אני לא מצליח להבין את ההתעקשויות האלה בדברים האלה. עוד פעם אתה עולה לדוכן, וכולם מהנהנים לך בראש ואומרים לך: בעצם, אתה צודק. ואחר כך זה בא לוועדת שרים, וועדת שרים, בתוך 200 חוקים שהיא דנה בהם ביום ראשון שעבר, אביגדור – אתה מכיר את זה, גם אני מכיר את זה כי הייתי שם פעם – היא החליטה לדחות, לדחות, לדחות, לדחות, ועכשיו מבקשים ממני: תסכים. היות שיש גם חבר קואליציה, הוא תיכף יעלה. מבקשים – אל תצביע היום, אולי. אז אני מוכן, החוק יותר חשוב לי מאשר לנצח מישהו פה היום. גברתי היושבת-ראש, אני לא הולך לנצל את כל עשר הדקות. העניין נראה לי על פניו כל כך ברור – אני לא מצליח למצוא בדל סיבה למה לא. ואני מבקש ממך, אדוני השר, שמייצג פה את שר העבודה והרווחה – אה, אתה מייצג? אני אף פעם לא מצליח לדעת איזה שר פה הוא איזה שר. אתה יודע מה? הייתי רוצה לראות פעם את שר העבודה והרווחה עולה לדוכן ומסביר בלשונו למה הוא נגד החוק הזה. אחר כך הוא יבוא לכל מיני כנסים, שבחלקם אני משתתף יחד אתו, ויגיד כמה הממשלה תומכת ועוזרת. או נציג הגמלאים. אגב, אין פה עניין של גמלאים - 65 זה עוד לא גמלאים בכלל. ואני מעלה את זה וחוזר ומעלה זה. אתם יודעים מה? הישגים קטנים מהאופוזיציה. לא באתי עם ההצעה להקטין את מספר התלמידים בכיתות – זה 2 מיליארדי שקל, זה עובר פה. או הצעה של חבר הכנסת שי חרמש, ארבעה שוטרים ל-1,000 נפש – זה בטח איזה 1 מיליארד שקל. זה הקואליציה מעבירה. אבל מה זה? אנשים בגיל מתקדם, נקרא להם ככה, כולנו כבר שם, שנקלעו לסיטואציה של קצבת ניידות ופונים למדינה ואומרים להם: "תסלח לי, איחרת את המועד". בבקשה, תענו לי שאיחרתי את המועד. היו"ר קולט אביטל: תודה רבה. כאמור, תשובה והצבעה במועד אחר.