הצעת חוק לדיון מוקדם

הכנסת השבע-עשרה הצעת חוק של חבר הכנסת ניסן סלומינסקי פ/1998/17 הצעת חוק העונשין (תיקון – רצח), התשס"ז-2007 תיקון סעיף 298 1. בחוק העונשין, התשל"ז-19771 (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 298, המילים "במעשה או במחדל אסורים" – יימחקו, ובמקום "עשרים" יבוא "חמש עשרה". תיקון סעיף 300 2. בחוק העיקרי, בסעיף 300, במקום סעיף קטן (א) יבוא: "(א) (1) הגורם בכוונה למותו של אדם, יאשם ברצח מדרגה ראשונה, ודינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד. (2) א) תהא זו הגנה לנאשם אם מעשה ההמתה נעשה בתגובה להתגרות חמורה בתכוף למעשה ההמתה וכי אדם מן היישוב, בגילו של הנאשם, עלול היה להגיב באופן דומה, בנסיבות של הנאשם; בהחליטו האם אדם סביר בגילו של הנאשם ובנסיבות של הנאשם, היה עלול להגיב כאמור, לא יביא בית המשפט בחשבון מאפיינים של הנאשם הנוגעים למידת שליטתו העצמית בלבד; (ב) הביא הנאשם ראיות כאמור בפסקת משנה (א), תוכיח התביעה מעבר לספק סביר כי לא עומדת לנאשם הגנה כאמור. (א1) העושה אחת מאלה יאשם ברצח מדרגה שנייה, ודינו – [גרסה א'- מאסר עולם ולא יחול עליו סעיף 41 לחוק] [גרסה ב'– מאסר עשרים וחמש שנים]: (1) גורם למותו של אדם בכוונה לגרום לו חבלה חמורה או תוך שראה מראש את גרימת המוות כאפשרות קרובה לוודאי; (2) גורם בכוונה למותו של אדם תוך שקמה ההגנה האמורה בסעיף 300(א)(2); [גרסה ב' - (3) גורם למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה; (4) גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש.] (א2) סעיף 20(ב) לחוק לא יחול על סעיף זה." ביטול סעיף 301 3. בחוק העיקרי, סעיף 301 - בטל. דברי הסבר מטרת הצעת החוק לעצב מחדש את עבירת הרצח ובאופן המתחייב מכך גם את עבירת ההריגה. מקורה של עבירת הרצח עוד בפקודת החוק הפלילי, אשר נוסחה בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל. עבירת הרצח נידונה רבות על ידי בית המשפט העליון, אשר בפרשנותו לעבירה קבע הלכה למעשה את יסודותיה. לשון החוק רחוקה מרחק גדול מיסודות העבירה כפי שנתפרשו בפסיקה זו. במספר פסקי דין שנתנו במהלך השנים האחרונות, בעקבות הפער שבין לשון החוק, הדין המצוי והדין הרצוי, קרא בית המשפט העליון למחוקק לבחון מחדש את מבנה עבירות ההמתה. וראו לאחרונה את דבריו הנכוחים של הנשיא בדימ' ברק בדנ"פ 1042/04 דוד ביטון נ' מדינת ישראל: "מן הראוי הוא לבחון מחדש את דיני ההמתה בכלל ואת דיני הרצח בפרט. הדין בישראל בעניין זה לא נבחן מאז ימיה של פקודת החוק הפלילי, 1936. הגיעה העת לבחינה מחודשת של תחום חשוב זה. אין להסתפק אך בחלק כללי ומקדמי חדש. יש לחדש את העבירות עצמן, ואת העונש שבצידן. כך, למשל, האם מוצדק הוא שלא להבחין בין סוגים שונים של רצח? האין מקום להבחין, למשל, בין "רצח מדרגה ראשונה" לבין "רצח מדרגה שניה"? ... מקווה אני כי בחינה כוללת של דיני ההמתה תעשה בהקדם האפשרי בישראל וכי הממשלה והכנסת תיתנה דעתן לסוגיה סבוכה זו בכל המהירות הראויה; ...בהעמידנו אפשרויות אלה לנגד עינינו, מן הראוי כי נמתין לעת הזו לשינוי חקיקתי זה. עד אז נמשיך בהלכה הקיימת, חרף כל בעיותיה." כללי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, להסדרים דומים הקיימים בארצות אחרות וברוח דוח ה-Law Commission באנגליה בעניין עבירות ההמתה (The Law Commission - Murder, Manslaughter and Infanticide, Law com No 304 28/11/2006) מוצע ליצור שתי עבירות רצח. רצח מדרגה ראשונה ורצח מדרגה שנייה. בגדר עבירת הרצח מדרגה ראשונה יכללו כל המקרים בהם גורם אדם מוות מתוך כוונה. בגדר עבירת הרצח מדרגה שנייה יכללו – גרימת מוות בכוונה, תוך שנתקיימה הגנת הקינטור; גרימת מוות מתוך כוונה לגרום חבלה חמורה או תוך צפיית המוות ברמת ודאות קרובה. על פי גרסה ב' יכללו בגדר עבירת הרצח מדרגה שנייה גם גרימת מוות תוך ביצוע עבירה וגרימת מוות תוך בריחה או הימלטות מעונש. לסעיף 300(א)(1) המוצע כאמור, בגדר עבירת הרצח מדרגה ראשונה, שעונשה מאסר עולם חובה, יכללו כל המקרים בהם גורם אדם מוות מתוך כוונה. כיום, היסוד הנפשי בעבירת הרצח הוא היסוד של "כוונה תחילה". הכוונה תחילה מוגדרת בסעיף 301(א) לחוק והיא בעלת שלושה יסודות – הכנה להמית; החלטה להמית; היעדר קינטור. ההצעה מוותרת למעשה על יסוד ההכנה ומסתפקת ביסוד ההחלטה להמית (באשר ליסוד היעדר הקינטור, ראה להלן). הדבר נובע משתי סיבות עיקריות. ראשית, אבחון חומרת מעשה ההמתה לפי התכנון המוקדם המשתקף בדרישת ההכנה אינו מחויב ואינו משקף את הדעות הקיימות כיום בקרב האוכלוסייה. האם רצח שבוצע לאחר תכנון מוקדם חמור יותר מרצח ספונטאני שבוצע באכזריות יתרה ? שנית, הפסיקה אינה מייחסת כיום משמעות של ממש לדרישת ההכנה ומסתפקת אך בקיומה של החלטה להמית, היינו - כוונה. לסעיף 300(א)(2) המוצע היעדר הקינטור, על פי החוק, משמעו כי הנאשם המית את חברו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה ובנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו. לא הוכח היעדר הקינטור, יורשע הנאשם בהריגה ולא ברצח. על פי הפסיקה, ישנם שני מבחנים להוכחת התקיימותו של קינטור - מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי. לא נתקיים אחד המבחנים, לא נתקיים הקינטור, ויורשע הנאשם ברצח. על פי המבחן הסובייקטיבי יש לבדוק האם ההתגרות השפיעה בפועל על הנאשם, עד כדי לגרום לאיבוד שליטתו העצמית, כך שביצע את המעשה הקטלני בתגובה להתגרות, בלי לחשוב על תוצאות מעשהו. המבחן האובייקטיבי שואל האם אדם מן היישוב או אדם סביר בנעליו של הממית, היה עלול להגיב כמוהו. המבחן האובייקטיבי הוא בעיקרו חסם נורמטיבי ערכי, שאינו מוכן להכיר בחולשת הטבע האנושי, המגולמת במבחן הסובייקטיבי, כנימוק מספיק להפחתת האחריות הפלילית. מטרתו לכפות התנהגות נורמטיבית על האזרח ולהחיל את עקרון השוויון. על יסוד היעדר הקינטור נמתחה בספרות ובפסיקה ביקורת רבה. חלקה של הביקורת התמקד בקיומו של המבחן האובייקטיבי. לדעת המבקרים, אין זה ראוי כי בגדריו של היסוד הנפשי, אשר הינו סובייקטיבי בהגדרתו, תתבצע בחינה אובייקטיבית של התנהגות הנאשם. חלקה האחר של הביקורת נגע לתוכנו ולעצם קיומו של היסוד ככלל. נאמר כי יסוד העדר הקינטור "נותן פרס" לחמומי המזג שבחברה ומיטיב דווקא עם המסוכנים יותר והקלים להתפרצות. וראו דבריה של ד"ר אורית קמיר על ההגנה שמעניק החוק, באמצעות יסוד הקינטור, לגברים הרוצחים את נשותיהם: ""האדם הסביר" נטול המין [שבמבחן האובייקטיבי] הוא בעצם גבר קנאי, אלים, חם-מזג, הרואה באשתו רכוש ש"בבעלותו" ומונע על-ידי "כבוד גברי" שוביניסטי, אנוכי ומסוכן". [א' קמיר "איך הרגה הסבירות את האשה - חום דמם של 'האדם הסביר' ו'הישראלית המצויה' בדוקטרינת הקינטור בהלכת אזואלוס" פלילים ו (תשנ"ח) 137, 163] הצעת החוק משנה את יסוד הקינטור בשלושה מובנים – • ראשית, ההצעה מוציאה את הקינטור מגדר היסוד הנפשי וקובעת כי הוא יהיה הגנה חלקית, בדומה להסדר הקיים במשפט האנגלי. הצבתו של הקינטור כהגנה חלקית לנאשם, מחוץ לגדרי היסוד הנפשי הסובייקטיבי, תאפשר בחינה אובייקטיבית של יסוד הקינטור, ללא הפגם הקיים כיום בחוק (ראה לעיל). • שנית, בעקבות המבנה החדש המוצע, בהתקיים הגנת הקינטור, יורשע הנאשם בעבירה של רצח מדרגה שנייה ולא בעבירה של הריגה. בכך מייצגת ההצעה תפיסה מצומצמת יותר של הגנת הקינטור, אשר מקדשת יותר את ערך חיי האדם ומפחיתה בצידוק המוסרי של תגובת הממית בעקבות הקינטור. • שלישית, ההצעה משנה את תוכנו של יסוד העדר הקינטור הקיים כיום ומרחיבה את מגוון המקרים שיכנסו לגדר ההגנה. על פי ההצעה תקום הגנת הקינטור אם מעשה ההמתה נעשה בתגובה להתגרות חמורה בתכוף למעשה ההמתה ואדם מן היישוב בגילו של הנאשם עלול היה להגיב באופן דומה, בנסיבות של הנאשם; בהחליטו האם אדם סביר בגילו של הנאשם ובנסיבות הנאשם, היה עלול להגיב כאמור, לא יביא בית המשפט בחשבון מאפיינים של הנאשם הנוגעים למידת שליטתו העצמית בלבד. מבחן זה שונה בכמה מובנים עיקריים מהמבחן הקיים כיום לפי החוק והפסיקה. ראשית, נדרש כי יהיה מדובר בהתגרות חמורה ולא בהתגרות קלת ערך. שנית, לא נדרש כי מעשה ההמתה יעשה לאחר איבוד שליטה - זאת מתוך ההבנה שדרישת איבוד השליטה יוצרת אבחנה המיטיבה עם בני המין הגברי ומתוך התפיסה כי לא ניתן ליישב קיומה של איבוד שליטה עם קיומה של החלטה מודעת להמית. שלישית, מוצע לאפשר הכנסתם של אלמנטים סובייקטיביים לגדר המבחן האובייקטיבי. ההצעה מאפשרת לבית המשפט להתחשב בגילו של הנאשם, במסגרת המבחן האובייקטיבי, מתוך ההבנה שגילו של הנאשם משפיע על מידת שליטתו העצמית. בה בעת, מונעת ההצעה מבית המשפט להתחשב במאפיינים אחרים המשפיעים על מידת השליטה העצמית, מתוך התפיסה כי אין זה מוצדק מוסרית להכיר במאפיינים אלו – כגון רקע תרבותי מסוים, נטייה לאלימות וכו'. עם זאת, אין בהצעה כדי למנוע מבית המשפט להתחשב במאפיינים סובייקטיביים כלשהם, ככל שהם נוגעים לחומרת ההתגרות. מוצע כי על הנאשם יהיה להביא ראיות לקיום הגנת הקינטור ומרגע בו עמד בנטל הבאת הראיות יהיה על התביעה להוכיח את היעדר הגנת הקינטור מעבר לספק סביר. הסדר זה דומה להלכה הקיימת כיום באשר להגנות אחרות שבחוק העונשין ולהסדר הקיים בדין האנגלי, והוא מצוין בהצעה במפורש עקב חוסר הבהירות בדין הקיים לעניין זה. לסעיף 300(א1) המוצע ההצעה מכילה שתי גרסאות לעונש בגינה של עבירת הרצח מדרגה שנייה. בגרסה א' מוצע כי העונש יהיה עונש מקסימום של מאסר עולם. מוצע כי לא תחול ההוראה המצויה בסעיף 41 לחוק העונשין, לפיה בית המשפט לא יטיל עונש של למעלה מעשרים שנה מקום שלא נקבע כי מאסר עולם הוא חובה. בהמשך הליך החקיקה יהיה צורך להתייחס באופן מפורש לתקופת המאסר אותה יהיה רשאי להטיל בית המשפט – האם הוא יוכל להטיל מאסר עולם של ממש ומהו מספר השנים המרבי אותו יוכל להטיל, במקרה ובחר שלא להטיל מאסר עולם. לפי גרסה ב' יהיה העונש על עבירת הרצח מדרגה שנייה עשרים וחמש שנות מאסר. גרסה זו מקלה יותר מגרסה א' ותואמת יותר לגזרי הדין שנתנו בבית המשפט העליון במקרים החמורים של עבירת ההריגה. בגדר עבירה הרצח מדרגה שנייה יכללו - גרימת מוות שבוצעה מתוך כוונה לגרום לחבלה חמורה; גרימת מוות שבוצעה תוך צפייה ברמת ודאות קרובה של המוות; רצח שנתקיימה בו הגנת הקינטור. ליצירתה של עבירה חדשה זו שני יתרונות מרכזיים. ראשית, היא נוקטת בלשון הראויה יותר למעשיהם של המקרים הנכללים בגדר הגדרות אלו – "רצח". הציבור, בצדק, אינו יכול להבין מדוע אדם שדקר בקטטה אדם אחר דקירה קטלנית אחת בליבו, אינו נקרא "רוצח". שנית, עבירה זו תאפשר לבית המשפט להטיל עונשים חמורים יותר על מי שלא התגבשה אצלם כוונה להמית, אך כן נתגבשה אצלם כונה לגרום לחבלה חמורה. עמד על הצורך בעבירה של רצח מדרגה שנייה המשנה לנשיא חשין בע"פ 70/04 איגור פוריאדין נ' מדינת ישראל: "...המערער הפליא מכותיו במנוחה עד שקרע אברים פנימיים בגופה. וגם לאחר שמסכנה זו שכבה בביתה מתפתלת ביסוריה, לא הזעיק המערער עזרה לה. על מעשיו הקשים והרעים הורשע המערער בעבירת הריגה. ואני אין לי מנוח. מה טעם מורה אותנו החוק כי עבירה שעבר המערער עבירת הריגה היא ולא עבירת רצח? והרי בלשון בני אדם נוכל בנקל לתאר את מעשהו של המערער כמעשה רצח. אכן, לא רצח מדרגה ראשונה - כמעשה רצח של שכיר לרצח - ואולם מה-טעם לא רצח מדרגה שניה? ... הלשון אמורה לשקף - ומשקפת היא - תכנים ומהויות, ובלשון של ימינו לא הרי הריגה כהרי רצח. מעשהו של המערער היה חמור ממעשה של הריגה. אפשר ראוי לשקול תיקון בחוק, ומעשה שהוא, למעשה, מעשה רצח - יכונה בשם ובתואר רצח, ולו רצח מדרגה שניה." כן מוצע לשקול האם לכלול בגדר עבירת הרצח מדרגה שנייה שתיים מהחלופות אשר היו קיימות לפני כן בגדר עבירת הרצח – הריגה תוך ביצוע עבירה והריגה לצורך הימלטות (סעיפים 300(א)3 ו-300(א)4 לחוק הקיים, בהתאמה). לפי הדין קיים, ניתן להרשיע אדם ברצח אם ביצע את מעשה ההמתה תוך כדי ביצוע עבירה אחרת או לצורך הימלטות מעונש. זאת, ללא צורך בהוכחת כוונה תחילה. כלומר, במקום להיות מורשע בהריגה, יורשע האדם ברצח, אך מפני שמעשה ההמתה בוצע בנסיבות האמורות. מטרתו של סעיף 300(א)(3) היא להרתיע עבריינים מפני ביצוע עבירות באופן המסכן בני אדם. מטרתו של סעיף 300(א)(4) היא להרתיע עבריינים מפני בריחה ולשדר מסר של חומרה למי שמנסה לחמוק מרשויות החוק. חלק זה של ההצעה משנה את הדין הקיים ומקל לכאורה עם המקרים האמורים. על פי גרסה א', ימחקו סעיפים אלו, ולא יכלול החוק כל אבחנה בין הריגה שבוצעה תוך עבירה אחרת או לצורך הימלטות ובין הריגה אחרת. לפי גרסה ב' – הריגה בנסיבות האמורות תהיה רצח מדרגה שנייה, זאת במקום הדין הקיים – הקובע מאסר עולם חובה, במסגרת עבירת הרצח. שינוי זה נעשה מתוך התפיסה כי אשמתו של מי שממית ללא כוונה קטלנית, אינה יכולה להשתוות לאשמתו של מי שממית בכוונה. אכן, יש להעניש בחומרה מי שממית תוך כדי בריחה או תוך ביצוע עבירה. עם זאת, מקומה של ההחמרה הינו בגדר השיקולים לעונש של בית המשפט ולא בהגדרת העבירה, ולמצער, לא בגדר עבירה הרצח מדרגה ראשונה. כך הדבר הוא עם נסיבות אחרות – כגון ביצוע באכזריות, וכך ראוי שיהיה גם כאן. כן יוער כי השימוש בסעיפי חוק אלו, שמקורם בדוקטרינות נושנות אשר בוטלו במשפט האנגלי לפני שנים רבות, הוא נדיר שבנדירים. ממילא, מרביתם המוחלט של המקרים הנכללים בגדר סעיפים אלו כיום יכללו בגדר עבירת הרצח מדרגה שנייה המוצעת. משכך, דומה כי לא יהיה בביטול המוחלט של הסעיפים, וודאי שבהכנסתם לגדר עבירת הרצח מדרגה שנייה, כדי להשפיע באופן ממשי על פרקטיקת הענישה. יצוין כי ההצעה מבטלת חלופה נוספת בעבירת הרצח, הקיימת כיום בסעיף 300(א)1 לחוק – הגורם "למותו של אביו, אימו, סבו או סבתו". ביטול זה נובע מהתפיסה שהנסיבה של היות הקרבן קרוב משפחה כאמור אינה שונה מנסיבות אחרות, אשר אינן מנויות בחוק. מדוע שדינו של אדם ההורג את אישתו או ילדתו יהיה חמור פחות מדינו של אדם ההורג את אביו או אימו ? מדוע שדינו של אדם ההורג באכזריות אדם אחר יהיה חמור פחות ? כפי שכבר נאמר לעיל ביחס לסעיפים אחרים בחוק הקיים, נסיבה זו ראויה להיות שיקול בעונשו של אדם ולא חלק מהגדרת האשמה והאחריות הפלילית. לסעיף 300(א2) המוצע סעיף 20(ב) לחוק העונשין קובע כי "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לודאי, כמוה כמטרה לגרמן". לקביעה כי סעיף זה לא יחול משמעות לגבי שתי עבירות הרצח. באשר לעבירת הרצח מדרגה ראשונה, משמעותה כי מי שרק צופה בוודאות קרובה כי מעשיו יגרמו למוות, לא יורשע בעבירה זו, אלא ברצח מדרגה שנייה. על כן, נכתב יסוד זה במפורש בהגדרה המוצעת לרצח מדרגה שנייה שבסעיף 300(א1). משמעות אי החלת סעיף 20(ב) באשר לעבירת הרצח מדרגה שנייה היא שאדם שצופה ברמת ודאות קרובה גרימת חבלה חמורה, אך לא מתכוון לכך, לא יורשע בעבירה זו, אלא בעבירת ההריגה. יודגש כי במובן זה משמרת ההצעה את הדין הקיים, לפיו אין סעיף 20(ב) חל על עבירת הרצח. התפיסה שבבסיס סעיף זה, וביסוד הדין הקיים, היא כי בעבירות אלו, שעניינן הפגיעה החמורה ביותר האפשרית בחיי אדם, הנושאת עמה עונש מאסר ממושך ביותר, אין שקילוּת מוסרית בין כוונה ובין צפייה ברמת וודאות קרובה. הרשעה ברצח מדרגה ראשונה הינה מוצדקת מוסרית רק כאשר אדם מחליט להרוג את חברו. הרשעה ברצח מדרגה שנייה, המדביקה לאדם תווית של רוצח ואשר מביאה עמה עונש מאסר ממושך, אינה מוצדקת כאשר אדם צפה בלבד גרימת חבלה חמורה ולא החליט לגרום לחבלה שכזו, או צפה בוודאות קרובה גרימת מוות. לעבירת ההריגה (סעיף 298) התיקון המוצע לעבירת הרצח יגרום באופן משתמע לצמצום היקפה של עבירת ההריגה. צמצום זה הינו חיובי ביותר. היקף עבירת ההריגה רחב יתר על המידה ובגדרה נכנסים כיום הן תאונות דרכים בהן מטבען לא נתקיימה כוונה לגרום לפגיעה באדם והן מקרים בהם דקר אדם דקירה קטלנית בליבו של אחר. התיקון יביא לכך שבגדר עבירת ההריגה לא יכללו לרוב מקרים של פגיעה מכוונת בגוף שהביאה למוות. עקב צמצומה האמור של העבירה, מוצע להפחית את העונש הקבוע בצדה לחמש עשרה שנות מאסר. כל אותם מקרים בהם גזר בעבר בית המשפט עונש החמור מחמש-עשרה שנות מאסר בפועל, הם מקרים אשר יכללו על פי ההצעה בגדר עבירת הרצח מדרגה שנייה. כן מוצע למחוק את ההתייחסות המצויה היום בעבירת ההריגה למעשה או מחדל. התייחסות זו מקורה בפקודת החוק הפלילי והינה מיותרת לאור הוראות החלק הכללי של חוק העונשין. --------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום ג' בשבט התשס"ז – 22.1.07