קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – מתקנים ביטחוניים), התשס"ז–2007 [הצעת חוק פ/2703/17; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) היו"ר עתניאל שנלר: אנחנו נעבור להצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – מתקנים ביטחוניים), התשס"ז–2007, של חברי הכנסת משה גפני, דוד אזולאי ודב חנין. ינמק חבר הכנסת משה גפני. גם כאן, תשובה והצבעה במועד אחר. בבקשה, אדוני. משה גפני (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אדוני השר להגנת הסביבה, אני מתכבד להגיש למליאת הכנסת את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – מתקנים ביטחוניים), התשס"ז–2007, שאנחנו מגישים, גם חבר הכנסת דוד אזולאי וגם חבר הכנסת דב חנין. אני יזמתי את הצעת החוק הזאת בקדנציה הנוכחית. אני מעלה אותה פעם נוספת. הצעת החוק בעיקרה מדברת על מתקנים ביטחוניים שפטורים היום מהנושא הכללי של תכנון ובנייה שכל אזרח לא פטור מלעבור את כל ההליכים הללו. אנחנו מבקשים לתקן את החוק בעניין הזה ולומר שמתקנים ביטחוניים, הכוונה לאלה שמשמשים למטרה ביטחונית מבצעית. קיימים מתקנים ביטחוניים, שהיות שהם שייכים למשרד הביטחון או לכוחות הביטחון, אף שהם אינם משמשים למטרה מבצעית, הם פטורים מכל ההליכים הללו. לא צריך לבדוק את הקרינה הבלתי-מייננת, לא צריך לבדוק את כל הנזקים שעלולים להיגרם כתוצאה מהמתקנים הללו. אני חושב שהגיעה העת, היות שהיום גם המודעות לנושא של איכות הסביבה הולכת וגדלה, וגם ההגדרה הביטחונית שפעם זה היה קוד מקודש שלא היו מדברים על זה לחלוטין, וברגע שהיו אומרים "מתקן ביטחוני" נגמר העניין – אני חושב שהגיעה העת לשנות את ההליך הזה. מתקן ביטחוני מבצעי אכן צריך לקבל את הפריווילגיה, והיא ברורה לחלוטין והיא מקובלת עלי בוודאי לחלוטין. אבל כשמדובר, נניח, על האנטנות של "גלי צה"ל", אז זה מתקן ביטחוני, אבל עם כל הכבוד, מדובר על תחנת שידור, כמו כל תחנות השידור האחרות, והן צריכות לעבור את כל ההליכים כולם. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני מבקש להסתמך על דיון שהתקיים בבית-המשפט העליון לגבי תביעה שהיתה נגד משרד הביטחון ונגד הוועדה למתקנים ביטחוניים. אני רוצה לקרוא כמה קטעים קצרים של השופט אליקים רובינשטיין. זה פסק-דין ארוך, פסק-דין יפה מאוד, הוא גם מנומק יפה. גם השופטת מרים נאור, שמצטרפת לדעתו, אומרת "פסק-הדין היפה שכתב אליקים רובינשטיין". אני רוצה לקרוא כמה קטעים קצרים רלוונטיים לענייננו. השופט רובינשטיין כותב בין השאר: "זה המקום לציין כי דומני שעמדת המדינה כפי שבוטאה בתיק דנן היא חד-ממדית וחד-ערכית יתר על המידה, ולכאורה גורפת מדי; היא רואה כמעט חזות הכול בנושא הביטחוני. אחרון אני להקל ראש בביטחון, בתוך עמי אנוכי יושב", אומר אליקים רובינשטיין, "ואין איש במדינת ישראל, מנער ועד זקן, שאינו מבין, לאמיתם של דברים, כי טרם באנו אל המנוחה ואל הנחלה". אני מדלג: "ועם זאת, חלפו הימים של ראשית תקופת המדינה ועשוריה המוקדמים, שבהם 'קידוש' הביטחון דחק הצדה כמעט כל זכות אחרת או אינטרס אחר". הוא מביא בפסק-דינו את נתן אלתרמן – הוא כותב על צורכי הביטחון, וכך הוא כותב: "דבר הממשל תקיף בלי חת. צורכי הביטחון הם – ותם הוויכוח". כך מביא אליקים רובינשטיין את דברי נתן אלתרמן. "מאז אותם ימים", הוא כותב, "חלו כמובן בישראל שינויים הדרגתיים, שביטאו מחד גיסא בעיות של אמון בצה"ל ומערכת הביטחון, בעקבות אירועים גדולים או קטנים, ומאידך גיסא התבלטותן של זכויות אדם וכן עלייתם של נושאי שמירת הסביבה, שלא נדונו בשיח הציבורי והמשפטי בעבר, ודאי לא במידה שהם נדונים היום או קרוב לה." זאת אומרת, השיח הציבורי שעסק בנושאים הביטחוניים היה השיח היחיד, כאשר היה מדובר בנושאים ביטחוניים. איכות הסביבה וזכויות האדם לא נדונו באותה רמה ובאותו ממד כפי שהם נדונים היום. נושא התכנון והבנייה אינו יוצא מכלל זה: "בראשית הדברים היה בידי מערכת הביטחון לעשות כמעט כחפצה", אומר אליקים רובינשטיין, וכאן אני מגיע להצעת החוק: "ארשה לעצמי להצטרף לשופט הנכבד בבית-המשפט קמא" – מדובר על ערעור – "ולומר כי ראוי שהמחוקק" – הוא מתכוון אלינו – "ייתן דעתו להכנתו של הסדר חלופי, המאזן ביתר מידתיות בין צורכי הביטחון לצרכים אחרים, בלי לפגוע בליבת הביטחון; חקיקה חדשה, על פניה, צריך שתהא קשובה מחד גיסא לאינטרס החיוני של הביטחון, אך מאידך גיסא לצורך בשמירה על אינטרסים ציבוריים של תכנון ובנייה, איכות הסביבה וזכויות הפרט". אני מרשה לעצמי להסתמך על דבריו הנכונים של השופט אליקים רובינשטיין, ולקבוע שאומנם הגיע הזמן לתקן את החוק בעניין הזה, ולא להסתמך על מה שהיה בעשורים הראשונים של הקמת המדינה, שבהם, כפי שאומר השופט רובינשטיין, וזה אומנם נכון לחלוטין, השיח הציבורי לא עסק בנושאי זכויות הפרט, בנושאי איכות הסביבה או בנושאי תכנון ובנייה שגרמו נזק לתושבים רבים. ראינו את ההפגנות שהיו גם ברמת-אלמוגי, גם בגן-הבנים בבני-ברק, גם במקומות אחרים, כאשר המסווה היה מתקן ביטחוני. זה לא מתקן ביטחוני. מדובר בדבר אזרחי שמערכת הביטחון אחראית לו. אני מסיים. מבחינת בית-המשפט – בעניין הזה מרים נאור אומרת את אותם דברים, ומצטרפת: "אני מסכימה לפסק-דינו היפה של חברי השופט רובינשטיין", היא אומרת: "במידותיה הקטנות של הארץ קשה היום להציב מתקנים ביטחוניים באופן שאין להם השפעה על הסביבה. יש מתקנים ביטחוניים שהם אכן בעלי אופי ביטחוני מובהק, ויש מתקנים ביטחוניים הקרובים במהותם לסתם מחנות אזרחיים, ובהם משרדים ומגורי אנשי צבא, ולא הרי מתקן ביטחוני מובהק כהרי מתקן ביטחוני שאופיו אזרחי. ככל שהאופי של המתקן הוא אזרחי יותר, כך על הוועדה למתקנים ביטחוניים להפעיל את שיקול דעתה באופן אזרחי יותר, מתוך שמירה מידתית על עקרונות היסוד של חוק התכנון והבנייה". עד כאן הקטעים מפסק-דינו של בית-המשפט העליון, שאני מסכים אתו לחלוטין. כאשר נתקלתי בבעיות מהסוג הזה – התשובה שמדובר במתקנים ביטחוניים וצריך לשתוק ולא לדבר היא דבר שחלף מהעולם. אין מציאות כזאת היום. אי-אפשר היום לחיות עם דבר כזה. אני רוצה לסיים, אדוני היושב-ראש, בנושא הפרוצדורה. תראו; אני העליתי את הצעת החוק הזאת לפני יותר מחצי שנה. שר הפנים אז, רוני בר-און, היה כאן, באולם המליאה, וביקש שאמתין עם זה חודשיים, כדי להתדיין עם מנכ"ל משרד הפנים, עם היועץ המשפטי, עם הוועדה הארצית לתכנון ובנייה ועם משרד הביטחון, ואני הסכמתי. עברו מאז כמה חודשים. הייתי אצל שר הפנים דאז, שר האוצר דהיום, רוני בר-און, עם היועץ המשפטי ועם אנשי המקצוע. דיברתי עם משרד הביטחון, ובעצם הגענו להסכמה. עבר עוד זמן והבאתי את זה להצבעה. הבאתי את זה להצבעה, ונפלנו בהצבעה. הפעם כבר התבגרתי בחצי שנה. מה שחשבתי לפני חצי שנה בכעס: הרי עשיתי את כל מה שאפשר לעשות; כולם תומכים בזה. עברתי את כל הפרוצדורה ששר הפנים הכתיב לי. עברתי את כל ההליך שהיה צריך לעבור, ובכל זאת אני מגיע למליאת הכנסת – אמר לי העוזר שלי: "אל תביא את זה להצבעה. אתה תיפול", אבל הייתי צעיר בחצי שנה, ואמרתי שלא בא בחשבון שניפול. אי-אפשר לנהוג כל כך לא ביושר. ונפלתי. היום התבגרתי בחצי שנה, ואני רואה שפה, בבניין הזה, יושר – טוב; לא חשוב. היו"ר עתניאל שנלר: אתה צודק, זה לא חשוב. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): למי אתה מתכוון? היו"ר עתניאל שנלר: הוא לא מתכוון. הוא רצה לומר "יושר". נקודה. משה גפני (יהדות התורה): זאת אומרת, בבניין הזה בסופו של דבר מה שקובע הוא ההצבעה. יש לך רוב – תביאי. אין לך רוב – את יכולה להיות צודקת במיליון אחוז ולדאוג לאזרחים ולזכויות הפרט ולאיכות הסביבה, ולכל מה שאת רוצה. מה שקובע פה בסופו של דבר זה האצבעות. אני הבאתי את זה; ועדת השרים לחקיקה התנגדה, אף שהיתה אמירה ברורה במליאת הכנסת – וזה מופיע בפרוטוקול, חד-משמעית – שיתמכו, בכל זאת התנגדה. אז אני יכול עכשיו, את יודעת מה, להטיף מוסר, להגיד שזאת ממשלה שלא שווה שום דבר, שזה נכון, דרך אגב, אבל לא רלוונטי לעניין החוק הזה, מכיוון שכאן אני צריך הצבעה. הרי באמת, איזו הצדקה בעולם יש היום – בעידן שאנחנו חיים בו היום, שלא להעביר את החוק הזה? מה, יש פה איזה דיון? התקשר אלי בבוקר חבר הכנסת אלי אפללו, יושב-ראש הקואליציה, ואמר לי: גפני, תשמע, אני תומך בחוק שלך, הקואליציה תתמוך בחוק שלך. אני מבקש ממך, היום אל תצביע. אנחנו נעשה ישיבה עם משרד הביטחון. אני, חבר הכנסת חנין, התבגרתי בחצי שנה, לכן החלטתי שלא ליפול בהצבעה, כי אני חושב שהחוק הזה הוא באמת חשוב, והוא גם מסר. עכשיו תראה, אדוני היושב-ראש, מעניין: הממשלה, ועדת השרים לחקיקה, לא מקבלת את מה שבית-המשפט העליון אומר. אני, חבר הכנסת החרדי, משבח את פסק-הדין של בית-המשפט העליון. היו"ר עתניאל שנלר: אני כל הזמן אומר שהגאולה מתקרבת. משה גפני (יהדות התורה): עזוב את הגאולה, הגאולה לא קשורה כל כך לעניין הזה. אני מקבל את פסק-הדין. אני חושב שלגופו של עניין הוא ממש נכון. לכן, מכיוון שאמר לי חבר הכנסת אפללו שהוא ידאג לכך, ואם יהיה צורך הוא גם יגיש ערעור לממשלה על העניין, אני מעוניין, כמו חברי מציעי החוק וכמו חברים רבים בכנסת, שהחוק יעבור. אנחנו לא מחפשים – אנחנו מחפשים, אבל לא במקרה הזה – את היושר ואת ההגינות ואת הצורך הציבורי; אנחנו מחפשים את התוצאה, ולכן אני דוחה את ההצבעה לאחר קיום כל הדיונים הללו, ואני מקווה שאז החוק הזה יעבור. תודה רבה. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה לחבר הכנסת משה גפני. כפי שהוא אמר, תשובה והצבעה במועד אחר.