הצעת חוק לדיון מוקדם

הכנסת השבע-עשרה הצעת חוק של חבר הכנסת ניסן סלומינסקי פ/2754/17 חוק בתי המשפט (תיקון מס' 47), התשס"ח-2008 תיקון סעיף 51 1. בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-19841, בסעיף 51, בסעיף קטן (א), בפסקה (2) במקום "שערוך או הצמדה" יבוא "הוספת הצמדה, ריבית או מחמת שערוך בדרך אחרת". דברי הסבר סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, קובע את תקרת סמכותו של בית משפט השלום בתביעות אזרחיות שאינן נוגעות למקרקעין. סמכות בית משפט השלום כיום היא לדון בתביעות כספיות ששווין או סכומן ביום הגשת התובענה אינו עולה על 2.5 מיליון ₪. מעבר לסכום זה – הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי. על פי רוב סכום התביעה או שוויה משתנה במהלך התקופה בה מתנהל ההליך בבית המשפט. על מנת למנוע טענות שלפיהן על בית משפט השלום שדן בתובענה להעבירה לבית המשפט המחוזי, אם במהלך ניהול ההליך עלה סכום התובענה על 2.5 מיליון ₪, קובע סעיף 51(א)(2) בסיפה כי בית המשפט מוסמך לדון בתביעה "אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך או הצמדה". בעקבות פסיקה של בית המשפט העליון אשר נתנה פרשנות מצמצמת לסיפה של סעיף 51(א)(2) האמור, מוצע לתקן את הסעיף באופן שיבהיר כי בית המשפט מוסמך לדון ולפסוק בתביעה אף אם סכום התביעה עלה מחמת הוספת ריבית, ולא רק מחמת הצמדה או שערוך. הסיפה של סעיף 51(א)(2) נוסף לחוק בתיקון משנת 1985 (חוק בתי המשפט (תיקון), התשמ"ה-1985). התיקון לא התייחס לפסיקת ריבית מן הטעם שסמכות בית המשפט לפסוק ריבית כסעד כללי מבלי שנתבקש לכך מפורשות ואף אם הריבית חורגת מתקרת סמכותו של בית המשפט, היתה ברורה ומושרשת בפסיקת בתי המשפט (ראו ע"א (ת"א) 729/79 עזבון המנוח יעקב לאלו ז"ל נ' חיה גלמונד פ"מ תשמ"א(1) 441; וכן ד' קציר, "פסיקת ריבית, הצמדה ושערוך" (התשנ"ו-1996) בעמ' 322-323). פסיקה זו נשענה על חוק פסיקת ריבית, התשכ"א-1961 בנוסחו דאז, אשר קבע כי "רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף רשאית לפי שיקול דעתה לפסוק ריבית על אותו סכום כולו או מקצתו". בתחילה לא התייחסו הוראות החוק האמור להצמדה ושערוך ולכן הבהיר המחוקק בתיקון לחוק בתי המשפט, כי לבית משפט סמכות לפסוק סכום גבוה יותר אף מחמת הצמדה או שערוך. לימים, שונה שם החוק לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ובנוסחו כיום הוא קובע כי "במקום לפסוק ריבית רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם." בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון ברע"א 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בלומה מן (טרם פורסם), ניתנה לסיפה של סעיף 51(א)(2) האמור פרשנות שלפיה הסמכות לפסוק מעל לתקרת הסמכות קיימת רק ביחס להוספת הצמדה. משמעות פסיקה זו היא שאם סכום התובענה או שוויה עולה על תקרת הסמכות של בית משפט השלום מחמת הוספת ריבית, אין בית המשפט מוסמך לפסוק בתובענה, ועליו להעבירה לבית המשפט המחוזי או להקטין את הסכום שהוא פוסק ולא לכלול בו את תוספת הריבית. פרשנות זו אינה תואמת את הדרך שבה היו נוהגים בתי המשפט עד היום. פסיקת ריבית נועדה להעמיד את הנפגע במצב בו היה אלמלא הפרת החוק שבשלה הגיש את תביעתו, אחרת יוצא המפר נשכר מחלוף הזמן והנפגע יוצא חסר. כבר נקבע בפסיקה כי "הריבית איננה משולמת בגדר פיצוי עבור הנזק. שיעורו של הנזק נמדד ונקבע על-ידי בית המשפט. הריבית מוענקת בשל כך שכסף אשר לתשלומו היה התובע זכאי עוכב בידי אחר, במקום להיות ברשותו ובשליטתו" (ע"א 857/73 שאולי נגד מזרחי, פ"ד ל(1) 533, בעמ' 540-541). בשל כך, רק במקרים נדירים בית משפט נמנע מלפסוק את מלוא ההצמדה והריבית המגיעות על פי דין. ת הן שיקולי צדק והן שיקולי יעילות תומכים בפרשנות שלפיה בית המשפט שאליו היה על התובע להגיש את התובענה על פי כללי הסמכות, יהיה רשאי לפסוק לתובע את מלוא הסעד המגיע לו, אף אם מחמת הוספת ריבית הסכום עולה על תקרת הסמכות. פרשנות אחרת עלולה להביא לכך שתובעים, המעוניינים לזכות במלוא הסעד המגיע להם, לרבות הריבית על הסכום שייפסק להם, יגישו את תביעותיהם לבית המשפט המחוזי רק משום שאינם יודעים מה יהיה משך ההליך עד למתן פסק הדין, וכיצד יפעיל בית המשפט את שיקול דעתו בכל הנוגע לפסיקת ריבית. מאידך גיסה, תביעה שכזו לא תתקבל גם בבית המשפט המחוזי, מכיוון שבמועד הגשתה סכומה אינו עולה על 2.5 מיליון ₪. מצב דברים זה יביא לכך שיהיה צורך להעביר תיקים מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי במהלך ניהולם, מרגע שבו עבר הסכום את סף הסמכות עקב הצטברות ריבית. ברי כי לפרשנות זו תוצאות בלתי רצויות: היא עלולה לשבש את כללי חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט, לסרבל את עבודת בתי המשפט, להאריך את הטיפול בתביעות הנמשך תקופות ארוכות מדי ממילא, ולפגוע בוודאות שהיא יסוד חיוני כאשר עסקינן בכללי סמכות ענינית. --------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום ט"ז בתמוז התשס"ז – 2.7.07