הצעת חוק לדיון מוקדם

הכנסת השבע-עשרה הצעת חוק של חברת הכנסת רונית תירוש פ/2896/17 הצעת חוק לתיקון פקודת רופאי שניים (תיקון - הרחבת פיקוח), התשס"ז – 2007 תיקון סעיף 3א 1. בפקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל"ט-19791, בסעיף 3א, אחרי סעיף קטן (א) יבוא: "(א1) חובת קבלת רישיון מאת המנהל ותקנות שהותקנו לפי סעיף קטן (ב), יחולו בשינויים המחויבים, על כל מרפאת שיניים, לרבות על מרפאות שיניים של מורשה לריפוי שיניים ועל מרפאות שיניים שאינן מנויות בסעיף קטן (א).". הוראות מעבר 2. מרפאה קיימת שחויבה בקבלת רישיון מאת המנהל על פי חוק זה, רשאית להמשיך ולפעול במשך ששה חודשים מיום תחילתו; ואם הגישה בקשה לרישיון בתוך ששת החודשים האמורים תוכל להמשיך ולפעול עד להחלטת המנהל בבקשה לרישיון. תחולה 3. תחילתו של חוק זה ששה חודשים מיום פרסומו ברשומות. דברי הסבר תחום רפואת השיניים, המוסדר בפקודת רופאי השיניים, התשל"ט-1979 מהווה חלק נכבד בהוצאות הציבור על שירותי בריאות, אך אין הוא מצוי ב"סל הבריאות". בכל הנוגע למרפאות של רופאי השיניים הפרטיים התחום אינו מוסדר ומפוקח כראוי. על פי תקנות בריאות העם (רישום מרפאות), התשמ"ז-1987, מרפאות שיניים הנתונות בבעלות פרטית של רופא שיניים אינן חייבות ברישוי ורישום. לפי הנתונים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, קיימים בישראל 8,976 רופאי שיניים בעלי רישיון. להערכת משרד הבריאות כ-7,500 מהם פעילים במקצועם, והם מספקים טיפולי שיניים במסגרת של כ-4,000 מרפאות שיניים פרטיות שבבעלות רופאי השיניים. בהעדר נורמות וכללים מחייבים, רשאי רופא פרטי להקים ולנהל מרפאה ללא חובת רישום, ללא ביטוח אחריות מקצועית על הטיפולים, ללא ביטוח של המטופלים, ולמעשה לא קיים פיקוח על טיב הציוד, תנאי הטיפול במרפאות וכישורי הצוות. אותו רופא יכול לפתוח מרפאה משלו בכל מקום, אפילו במרפסת ביתו, מבלי לעמוד בדרישות רפואיות מינימאליות, במקום הנעדר תנאים היגייניים, מזגן ושירותים; במרפאה כזו לעיתים אין אפילו סטריליזטור, שלא לדבר על ציוד החייאה. הרופא הפרטי אינו חייב בתשלום אגרה למשרד הבריאות, ובהעדר תקציב מספיק לאגף לבריאות השן הפיקוח כמעט ואינו קיים, וזאת שעה שעל מרפאות אחרות, הטעונות רישוי ורישום, קיים פיקוח קפדני מצד משרד הבריאות. במצב דברים זה נפגע עקרון השוויון וקיימת אפליה פסולה שאיננה לתועלת הציבור. מובן כי לא יתכן לאפשר קיומה של מרפאת שיניים אחת, הנדרשת לרישוי, לתנאים הולמים, לאגרה ופיקוח, ואילו אחותה הסמוכה פטורה מכל אלה, רק משום שמפעיל המרפאה הוא רופא. החוק נועד להחיל כללים לרישוי ולפיקוח על כל מרפאות השיניים באשר הן, ללא הבדל והבחנה, וכן לחייב כל מרפאה באגרה [לרישום או רישוי] ובפיקוח. כך ניתן יהא להבטיח רישום מדויק של כל מרפאות השיניים הפרטיות, לרבות מיקומן והתנאים בהן, טיפול מבוקר וכפיפות אפקטיבית למשרד הבריאות ולאותם מפקחים מטעמו. ברור כי במצב זה יגדל התקציב עבור הפיקוח ויינתן למשרד הבריאות אמצעי אכיפה של ממש. הדברים אמורים לא רק במרפאות פרטיות בערים הגדולות, אלא גם במרפאות מרוחקות או במרפאות של אוכלוסיות מוחלשות, שם לעיתים הרפואה אינה עומדת בסטנדרטים המקובלים. בכל הנוגע למרפאות של תאגידים [קופות חולים, תאגידים, רשויות מקומיות וכו'] האגף לבריאות השן במשרד הבריאות, נוהג לערוך בהן ביקורות קפדניות, להגיש דו"חות ולוודא תיקון הליקויים, אחרת יבוטל רישיונה של אותה המרפאה. אימוץ כללי הרישוי והפיקוח, החלים כבר כעת על מקצת המרפאות, רק יעלו את הרמה הרפואית ואיכות הטיפולים בכל המגזרים ויהיו לטובת ציבור המטופלים וכלל הרופאים כאחד. יש להדגיש כי משרד הבריאות התחיל לפני שנים אחדות להוביל מהלכים חקיקתיים של רישוי ופיקוח, אך עד כה ללא הצלחה. גם בהצעות חוק פרטיות של חברי כנסת שונים הודגשה העובדה שלא קיים פיקוח ממשי על מרפאות פרטיות, אך טרם הוגשה הצעה אפקטיבית בת ביצוע. ועל כן, רישוי מרפאות שיניים פרטיות, חיובן לעמוד בתנאים הולמים לשמירה על בריאות המטופלים ופיקוח אפקטיבי עליהן הינו צורך חיוני לטובת הציבור בכלל ונועד להבטיח איכות ורמה נאותה של טיפולים בריפוי שיניים. --------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום י' באב התשס"ז – 25.7.07