קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק המרכז להנצחה ולתיעוד של גוש-קטיף, התשס"ח–2008
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/243).]
(קריאה ראשונה)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בבקשה, אני מזמין את חבר הכנסת אורי אריאל להציג, בשם קבוצה גדולה של חברי הכנסת, את הצעת חוק המרכז להנצחת ותיעוד גוש-קטיף, התשס"ח–2008, קריאה ראשונה, של חבר הכנסת אורי אריאל וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, אדוני.
מי שמעוניין להירשם לדיבור בדיון, אנחנו כרגע רושמים את כולם. בבקשה, אדוני.
אורי אריאל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
ברשות היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, החוק הוא חוק המרכז להנצחה ולתיעוד של גוש-קטיף. אני רוצה, ראשית, להודות לממשלה שהסכימה לחוק הזה, למנכ"ל משרד ראש הממשלה, מר רענן דינור, שטיפל בזה, ובעיקר להודות בשלב הראשוני הזה לוועד יישובי גוש-קטיף, שהוא היוזם של החוק הזה, ויפה עשה, וגם זו הזדמנות לומר לאזרחי ישראל: תביאו הצעות, כי יש בהחלט סיכוי שניקח אותן ונרים אותן ונביא אותן עד כדי חקיקה מלאה לטובת כל האזרחים.
אנחנו נמשיך גם בהכנה לקריאה שנייה ושלישית לעבוד יחד עם הממשלה. יש פה, אני חושב, הסכמות רחבות. אני מקווה שעוד במושב הזה נספיק להעביר את החוק, כך שנוכל לעבוד לפי חוק.
בימים אלה ממש, לפני שבוע, הוציאה ממשלת ישראל – השירות הבולאי – בול שמנציח את ההתיישבות, 35 שנות התיישבות בגוש-קטיף. ערך הבול הוא 1.55 שקל, נדמה לי, וכדאי לכל אחד לרכוש אותו. בול יפה מאוד ובהחלט מעשה ראוי.
אין קשר – לפי החותמים על החוק, תראו שאין קשר למה כל אחד חשב על עתידו המדיני, הפוליטי של האזור. חתומים על החוק כמעט מכל המפלגות. כבר הזכיר היושב-ראש הקודם שרבים וטובים חתומים, ולכן לא אזכיר את השמות כדי שלא נשכח מישהו ולא נעשה עוול.
הם הלכו, המתיישבים, בעידוד כל הממשלות, מגבתי וגלילי אחרי מלחמת ששת הימים, דרך רבין, ראש הממשלה, זיכרונו לברכה, שמיר וכן הלאה וכן הלאה. כולם מכירים בכך שגוש-קטיף היה מודל וסמל לעשייה ציונית. היה בו רוח של חסד, ערבות הדדית, יצוא חקלאי מהגדולים בארץ. ההנצחה תיתן לכולנו, בלי הבדל, את היכולת לקחת את הטוב שנעשה שם ולהמשיך את הזיכרון, אבל בעיקר – את העשייה המופלאה שהיתה שם. במקביל, לא נשכח כולנו לעשות מאמץ לטפל במגורשים ולהביא אותם אל המנוחה ואל הנחלה.
תודה לשר אדרי על הבול שהופק, בזכותו ובזכות השירות הבולאי. אנו חייבים חובה מוסרית לחלוצים הללו שהתיישבו בגוש-קטיף, החשים שהמדינה צריכה להמשיך בערכי הציונות, שמירת רוח הציונות, עמידה עיקשת מול הטרור, יצירתיות ושגשוג חקלאי.
אנחנו בחודש תמוז, ואנחנו מזכירים עד עצם היום הזה אירועים קשים שקרו לעם היהודי לפני אלפיים שנה. נדמה לי שאין עם בעולם שיש לו זיכרון כה ארוך, כה משמעותי, גם על העבר, אבל לא פחות כלפי העתיד. אנחנו זוכרים על מה חרב בית-המקדש – על שנאת חינם, אומרים חכמים – והוא ייבנה, בעזרת השם, באהבת חינם, שגם הבית הזה, וגם אני – קודם כול אולי אומר לעצמי, כולנו מחויבים בזה. אם נדע לזכור את מה שהיה, עם הלקחים לעתיד, יהא זה שכרנו בעמלנו.
החוק איננו תקציבי. אינני רוצה, ברשותכם, להאריך בחוק, שהוא די ארוך, כי הוא מפרט הרבה נושאים טכניים: מי בוועד האקדמי ומי בוועד המנהל. בסך הכול החוק הזה הוא העתקה של חוקים קיימים שקשורים למורשת בגין ולמרכז רבין, ולכן אין בו חידוש מיוחד. אני רק מדגיש פעם נוספת שהוא איננו חוק תקציבי – הוא פחות מ-5 מיליוני שקל. אני מקווה מאוד שכבר בחודשים הקרובים – אולי בשבועות הקרובים – יוקמו הגוף האקדמי וכל הגופים המנהלים, והמרכז הזה יחל בעבודתו, הודות לכם חברי הכנסת, עוד בשנה זאת. תודה.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה. חבר הכנסת רובי ריבלין, בבקשה.
ראובן ריבלין (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, ללא שר, ללא ממשלה – "ובימים ההם אין מלך בישראל". וכל זה התחיל - - -
אורי אריאל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אתה טועה.
ראובן ריבלין (הליכוד):
אה, כבוד השר כהן, סליחה.
אני רוצה לומר בצורה מפורשת ביותר. שתי רעות גדולות נפלו על עם ישראל בתקופתה של מדינת ישראל – שתי רעות גדולות אשר רק עוצמת האנשים הנפגעים היא שמנעה מלחמת אחים. האחת היתה בחודשים הראשונים להקמת המדינה, בהפוגה הראשונה, והיא פרשת "אלטלנה". הפרשה השנייה היא גירוש היהודים מגוש-קטיף.
משה שרוני (צדק לזקן):
התשלומים.
ראובן ריבלין (הליכוד):
התשלומים היה דבר שכולנו – שהיה לנו ויכוח אבל לא היתה, חלילה, סכנה של מלחמת אחים.
בשני המקרים כופף המיעוט את ראשו בפני הרוב, אף שלבש שק, שם אפר על ראשו ולא יכול היה להשלים עם הכרעת הרוב, עד כדי כך שהיינו בסכנה, חלילה, של מלחמת אחים.
ישבתי פה, אדוני היושב-ראש, כאשר נתקבלה ההכרעה ואמרתי: הפור נפל, היום הרת עולם, אבל אנחנו מחויבים כולנו, כמאמרו של מנחם בגין. בעת הנוראה של התותח אשר ירה לעבר יהודים ב"אלטלנה", תוך ניצול פרובוקציה איומה ונוראה כפי שהיום היסטוריונים, שכל הזמן באו ודיברו ואמרו: כיצד ההינו אותם אלה למרוד במלכות? לא היו דברים מעולם, ובכל זאת אמר מנחם בגין: רק לא מלחמת אחים.
הייתי כאן כאשר נפלה ההכרעה, ובבוקר, שעות מעטות לאחר שנעלתי את ישיבת הכנסת, הייתי אצל אנשי גוש-קטיף והם קיבלו אותי בשיר מתוך מחשבה שאני, כיושב-ראש הכנסת, בא ואומר להם: לא תפונו, אל תדאגו. אני אמרתי להם: הפור נפל, אתם צריכים לצפות לרע מכול. ראיתי אנשים אשר השמים נפלו על ראשם; אנשים אשר הלכו לפני המחנה, אשר הפכו מדבר למשוש הארץ, לגן פורח; אנשים אשר מתוך שליחות ומתוך אמונה פעלו. היו מבין חברינו שאמרו שלא טוב הדבר ולא טובה הדרך הזאת של הציונות, אבל הם היו שם ברשות, בסמכות ומתוך שליחות ומתוך אמונה. והפור הדמוקרטי נפל, ואנחנו היינו כולנו צריכים לבוא ולראות מה עלה בגורל מדינתנו כתוצאה מאותה התנדבות חד-צדדית לבוא ולגרש יהודים מבתיהם.
והמפעל, שאורי אריאל באמת – אני עמדתי נפעם לראות באיזה אומץ ואיפוק הוא מדבר על עולם שחרב. עולם שחרב, עולם שהקמנו, עולם שהאמנו בו, עולם שהצו הדמוקרטי הכריח אותנו לעשות זאת. הוא מדבר על אותם דברים כאילו לא קרה דבר שהוא בבחינת טראומה לאומית, שעדיין אנחנו לא משכילים – סליחה שאני מאריך מעט – לבוא ולתקן את אותם דברים לגבי אותם יחידים ואותם 15,000 איש. כל אחד ואחד הוא יחיד לעצמו. הוא לא מביא לידי חזרתם למערכת ולמעגל החיים.
היום ישבנו עם החקלאים; אתמול ישבנו עם אנשי ניצן. ובכל יום אנחנו יודעים שאנשים אשר גורשו מבתיהם, קיבלו פיצויים כדי להקים את הבית ועדיין אין תכנון, אין ראשית מחשבה כיצד ואיך – ומינהלת אשר עושה מאמצים רבים אבל אין ביכולתה; והבטחות, הבטחות למכביר של מנכ"ל משרד ראש הממשלה אשר בא ומבטיח. ויום עובר ויום הולך ויום בא ועדיין אותם אומללים נמצאים באותם מחנות פליטים שאליהם נשלחו על-ידי אחיהם, על-ידי ממשלותיהם. והם אוכלים את הכסף שמיועד להקמת ביתם ואנחנו לא יכולים להחריש, אנחנו לא יכולים לשתוק. אנחנו חייבים, לצד הנצחת המפעל הציוני האדיר, מפעל אשר נהרס על-ידי ציונים וציונים טובים – אני יודע שהם ציונים טובים אבל הם טועים טעות קשה וטעו טעות קשה, אבל עדיין כולנו מדברים על מרכז להנצחה של מפעל אדיר, כאשר אותם קורבנות של הרס אותו מפעל לא מצאו מנוח לנפשם.
אז בצד החוק הזה, אשר בא להכיר בגדולת המעשה, לא נשכח, ויהיו בינינו שלא יסלחו, אבל אנחנו מחויבים כולנו כלפי אותם אנשים אשר גורשו מבתיהם לעשות כל מה שצריך – לא כל מה שאפשר – כל מה שצריך כדי שהם ישקמו את חייהם.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה. חבר הכנסת יולי אדלשטיין, אחריו – חבר הכנסת נסים זאב, אחריו – חבר הכנסת זאב אלקין, אחרון הדוברים.
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
תודה, אדוני היושב-ראש. חברי חברי הכנסת, אני נמנה עם היוזמים של החוק הזה, וכל פעם כשאני חושב על החוק הזה, אני בתחושה קשה. "רגשות מעורבים" זה נקרא בעברית מודרנית יותר. מצד אחד, אני מבין את החשיבות של המרכז הזה. מצד שני, כל פעם שאני צריך לדבר עם מישהו ממתיישבי גוש-קטיף, שחלקם הם שכני לשעבר, לפחות בחודשים שלפני הגירוש – אני מתקשה. לא יכול להסתכל להם בעיניים, כי גם אם מדברים אתי על מזג האוויר, נשאלת השאלה – למה? למה זה קרה לנו? ואין לי תשובה, ועם יד על הלב לאף אחד אין תשובה.
לכן, כשאני חושב על המרכז, אני חושב שיש לו שני ייעודים: האחד, ולו תשובה חלקית למתיישבים. והם עושים בכוחות עצמם, ואני מניח שחברי כנסת היו בתערוכות מאולתרות של גני-טל ושל יישובים נוספים, שמנסים לשמר את הזיכרון, ואין דבר טבעי מזה. אבל אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, למרכז הזה יש עוד ייעוד – ואולי לאלה שאפילו בחיים שלהם לא היו בגוש-קטיף כשגוש-קטיף פרח – הוא ייעוד של חוסר או הורדת יהירות.
אני אגיד לך, אדוני היושב-ראש, אצלי, בלשכה שלי בכנסת, יש תמונה שלי עם נלסון מנדלה. פעם שאל אותי חבר הכנסת ריבלין, מישהו מהמבקרים, מה, אתה כזה מעריץ שלו? אמרתי: לא, זה נגד היהירות, התמונה הזאת, כי לי יש תיאוריה, ואני אומר שלא יכול להיות שארגון שעסק בטרור – ואני בזה לא פוגע אפילו בשלטון הנוכחי של דרום-אפריקה, כי הם בעצמם אומרים: עסקנו בטרור והפכנו את עורנו – ישבתי אתם במפגשים רבים ואני תמיד אמרתי שלא יכול להיות מצב כזה, ארגון טרור אף פעם לא הופך את עורו. אבל מה, יש יוצאים מן הכלל. אני מכיר יוצא מן הכלל, ה-ANC, הארגון שבזמנו עמד בראשו נלסון מנדלה והוא זנח את דרך הטרור ועבר לדרך של משא-ומתן ושלטון חוק, דרך של דמוקרטיה. התמונה הזאת תמיד מזכירה לי שבכל תיאוריה, אל תהיה יהיר. יכול להיות שתיתקל פעם גם ביוצאים מן הכלל.
אני מאוד מקווה, אדוני היושב-ראש, שכל אלה שיבואו למרכז ההנצחה הזה, והם אולי אלה שחשבו והאמינו ותמכו, יסתכלו על התמונות של גוש-קטיף הפורח, יסתכלו על ההרס שקיים שם במציאות והרקטות שיוצאות מאותו אזור יום-יום ויהיו בעתיד טיפ-טיפה פחות יהירים וקצת יותר רחמנים. תודה רבה.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה.
נסים זאב (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מה מטרת החוק בהנצחת נטיעות גוש-קטיף? מה מסתתר מאחורי זה? מה אנחנו רוצים להפיק מזה, איזו תועלת? אדוני היושב-ראש, בחודש תמוז אירעו חמישה דברים: השתברו הלוחות, בוטל התמיד, הובקעה עיר, אפוסטומוס שרף את התורה והועמד צלם בהיכל. ובזוהר הקדוש כתוב שימי תמוז ואב הם ימים של סכנה והרעה שולטת בהם, באותם הימים, וצריך עד כמה שאפשר להיזהר. ותראו מה קרה, גוש-קטיף, כל הפינוי, כל הגירוש של אותם מתיישבים, היה באב. הממשלה לא יכלה לחכות ולהמתין, והיה לחץ גדול רק שיעשו את זה אחרי חורבן הבית. יום אחד אחרי חורבן הבית, כשאנחנו יושבים ומתאבלים על חורבן בית-המקדש – אנחנו בעצמנו, זה לא אפוסטומוס, לא הובקעה העיר על-ידי אויבי ישראל; אנחנו בעצמנו אויבים של עצמנו היינו. וזה הממשלה עשתה, ואמרו: אנחנו נפתור פה את הבעיה, אנחנו נשאיר את יהודה ושומרון. אמר לי ראש הממשלה, הוא התקשר אלי ואמר: אנחנו ניפטר מעזה כדי שיהודה ושומרון יישארו בידינו.
ראובן ריבלין (הליכוד):
איזה ראש ממשלה?
נסים זאב (ש"ס):
ראש הממשלה אריק שרון. הוא התקשר אלי בערב שבת וזה מה שהוא אמר לי. הוא אמר שהוא רוצה שאני אתמוך ברעיון, אנחנו חייבים להשאיר את ירושלים ואת יהודה ושומרון. זאת המטרה של החזרת עזה, אני רוצה שתדעו לכם. ועכשיו מה קורה? רוצים להחזיר את יהודה ושומרון בעקבות ההחזרה של גוש-קטיף.
אני מודיע לכם שש"ס לא תיתן את ידה לאף פינוי של אף יישוב. אני חוזר ואומר, אפשר לפטפט, אפשר לעשות משא-ומתן, זה לא יבוא לשלב ביצוע, בעזרת השם - - -
ראובן ריבלין (הליכוד):
זה שש"ס תלמד שכשראש ממשלה מבטיח, ראש הממשלה שבא אחריו יעשה בדיוק הפוך - - -
נסים זאב (ש"ס):
המזל שלנו שראש הממשלה יודע לדבר, הוא דיפלומט טוב, אבל בינו לבין העשייה יש מרחק, ועל זה אנחנו סומכים, בעזרת השם – ששום דבר מעשי לא יצא לפועל, כי אי-אפשר להוציא את זה לפועל. אנחנו צריכים לראות את המציאות. אנחנו נמצאים מול רשות טרוריסטית שרוצה את השמדתה של מדינת ישראל.
לכן, אדוני היושב-ראש, להנצחה יש מטרה אחת ויחידה: לא לעשות עוד הנצחה ביהודה ושומרון. להזכיר לנו, לעם ישראל, העם היהודי, את אותה אנדרטה, את ההנצחה. ואנא מכם, אם אנחנו מתאבלים על בית-המקדש מתוך תקווה לבנותו מחדש, בעזרת השם – אותו דבר, כדי לשמר את עתידה של מדינת ישראל אנחנו חייבים את ההנצחה הזאת, לזכור – זכור ה' מה היה לנו.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה. חבר הכנסת זאב אלקין, אחרון הדוברים, בבקשה.
זאב אלקין (קדימה):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אנחנו מקדמים היום את החוק, שכל מי שרצה להבין מה החוק הזה אומר לאנשים שפונו היה צריך לראות את האנשים האלה בשבוע שעבר, ביום רביעי, בניצן, באירוע החגיגי לקראת פתיחת המרכז הזה להנצחה. כמו הרבה דברים במדינת ישראל וכמו כל המדינה עצמה, גם מרכז ההנצחה הוא מדינה שבדרך. אנחנו עוד מחוקקים והמרכז כבר קם על רגליו, בזכות אנשים נדיבים שעוזרים לו ובזכות מעשי הלובי, כאלה ואחרים, מול תקציבי הממשלה. אבל יבוא החוק ויהפוך את המרכז למפעל ממלכתי, שלא יהיה תלוי ברצונו של הנדבן וגם לא בהצלחה של חבר הכנסת כזה או אחר לנסות לפעול להבאת התקציב – ועל כך יבורכו ידידי חבר הכנסת אריאל וכל שאר חברי הכנסת המציעים, שיהפכו את המפעל הזה למפעל ממלכתי.
בזמנו, אני זוכר עוד בראשית דרכי בכנסת הזאת, כשהתחלנו לדבר בפעם הראשונה עם אנשי משרד האוצר על הצורך לממן פעילות זיכרון והנצחה למפוני גוש-קטיף, אמרו אנשי משרד האוצר: השתגעתם, כל כך הרבה בעיות עוד לא נפתרו ונעסוק עכשיו בהיסטוריה ובזיכרונות? חס וחלילה. קודם נפתור את כל הבעיות ואחר כך נחשוב אם לעסוק בהיסטוריה. כבר אז היה ברור לי שהגישה הזאת בטעות יסודה, כי כל מי שמכיר את ההיסטוריה היהודית יודע שמי שלא יודע לזכור גם לא ידע לבנות, והזיכרון והבנייה החדשה תמיד יבואו ביחד.
לכן, החוק הזה חשוב בעיני לא פחות מהחוקים שהכנסת הזאת, ברוך השם, מתחילה לקדם גם כדי לפתור את הבעיות החומריות של מפוני גוש-קטיף, כי ללא הזיכרון לא תהיה בנייה מחודשת. אני אומר את זה כיהודי, אני אומר את כישראלי, אני אומר את זה גם כהיסטוריון לשעבר, לפני שנכנסתי לבית הזה.
זבולון אורלב (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
הפסקת להיות כזה היסטוריון.
זאב אלקין (קדימה):
לא. אני גם חושב שכשאני אצא מהבית הזה בשלום, אני אשאר היסטוריון. לכן עלינו להמשיך במלאכת החקיקה מהר ככל האפשר, כי הזיכרון הזה חשוב לאנשים האלה, חשוב לילדים האלה שגדלו ביישובים, אבל לאט לאט הדמות של היישוב ומה שהיה שם הולכים ונהיים יותר מעורפלים, כי זו ההיסטוריה שלהם ואלה החיים שלהם. אבל המרכז הזה חשוב גם לכולנו. חשוב לכל מדינת ישראל לזכור מה היה שם, מה נבנה, אותו מפעל לתפארת, וגם לזכור כל מה שקרה שם, עם כל הדעות השונות שהיו בעם ובמדינה. אפילו סיפור חורבנו של גוש-קטיף היה סיפור מפעים. אם דובר פעם על מנהיג כזה או אחר שהוא מי שמנע מלחמת אחים – כל אנשי גוש-קטיף ייכנסו להיסטוריה היהודית לא רק בבנייתם אלא גם בחורבנם, שהצליחו למנוע מלחמת אחים כשאף אחד בכלל לא חשב שזה אפשרי.
לכן, ידידי חבר הכנסת אורי אריאל, תמשיך במלאכת החקיקה. אנחנו נעמוד לצדך. המרכז קם בלעדינו אבל אנחנו נפעל כדי שהוא ימשיך להתקיים ולפעול ויעשה לפחות את המעט שהמדינה חייבת לעשות – לזכור, לצד מאמצנו לעזור לאנשים האלה להשתקם ולקום מחדש על הרגליים. אני קורא לכולנו להצביע בעד החוק. תודה רבה.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה. חבר הכנסת אלי גבאי, דקה מהצד, עוד לפני ההצבעה.
אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
מפעל ההנצחה שאנחנו רוצים להקים למה שהיה בגוש-קטיף הוא חובה מוסרית, חובה היסטורית, חובה לאומית לאוכלוסייה הזאת, לאלה שגורשו, ועוד יותר עבורנו ועבור ילדינו. אין יותר מעם ישראל שחשוב לו הזיכרון כדי להראות את העבר ולחנך את הנוער לעתיד. אנחנו צריכים לדעת שהציבור הזה הלך לשם בשליחותם של כל המפלגות וכל הציבור במדינת ישראל, להוציא את המפלגות האנטי-ציוניות. לצערנו, אותו ציבור, כאשר ראה שהוא מגורש ומחריבים את הישיבות, המקוואות, בתי-הספר, מוסדות החינוך, גן פורח – הלב נקרע. וכאשר כל אחד חשב שעלולה להיות מלחמת אזרחים, כפי שאמר קודמי – לכן דבר כזה, חשוב שיונצח. המפעל הזה שהיה של ציבור שהיה גדול ונפלא, ציבור של אוהבי ישראל שעשו את החזון וההגשמה ואת הציונות בהתגלמותה והפכו מדבר לגן-רווה, פורח בכל המובנים – בתעשייה, בחקלאות ובחינוך. ראוי שהמפעל הזה יונצח לדורות לנו ולבנינו ולעתיד.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה.
הצבעה מס' 15
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 19
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק המרכז להנצחה ולתיעוד של גוש-קטיף, התשס"ח–2008, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
היו"ר יצחק זיו:
בעד – 19, נגד – אין, נמנעים – אין. אני קובע בזאת שהצעת חוק המרכז להנצחה ולתיעוד של גוש-קטיף, התשס"ח–2008, התקבלה בקריאה ראשונה, והיא תעבור לדיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט לשם הכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית.