הצעת חוק לדיון מוקדם
הכנסת השבע-עשרה
הצעת חוק של חברי הכנסת
לימור לבנת
עתניאל שנלר
יולי יואל אדלשטיין
יעקב מרגי
פ/3723/17
הצעת חוק השפות הרשמיות, התשס"ח–2008
מטרה
1.
מטרתו של חוק זה לקבוע את השפות הרשמיות של מדינת ישראל, הן השפות בהן יעשו שימוש מוסדות המדינה ונציגיה, כאמור בחוק זה.
הגדרות
2.
בחוק זה –
"דברי המלך במועצה" – דברי המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922-19471;
"מוסד חינוכי" – גן ילדים, בית ספר יסודי ובית ספר על יסודי ומוסד אקדמי;
"מסמך רשמי" – מסמך שהוכן על ידי בעל תפקיד ברשות שלטונית במסגרת מילוי תפקידו, ונושא את חתימתו;
"רשות שלטונית" – אחת מאלה:
(1) הממשלה ומשרדי הממשלה, לרבות יחידותיהם ויחידות הסמך שלהם;
(2) לשכת נשיא המדינה;
(3) הכנסת;
(4) מבקר המדינה, למעט לגבי מידע שהגיע אליו לצורך פעולות הביקורת ובירור תלונות הציבור;
(5) בתי משפט, בתי דין, לשכות הוצאה לפועל, וגופים אחרים בעלי סמכות שפיטה על פי דין;
(6) רשות מקומית;
(7) תאגיד בשליטת רשות מקומית;
(8) תאגיד שהוקם בחוק;
(9) חברה ממשלתית וחברה-בת ממשלתית כהגדרתן בחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה–19752;
(10) גוף אחר, שהמדינה משתתפת בתקצובו בשיעור של חמישים אחוז.
שפות רשמיות
3.
(א) השפה העברית היא השפה הרשמית הראשית.
(ב) השפה הערבית, השפה האנגלית והשפה הרוסית הן השפות הרשמיות המשניות.
הוראת השפות הרשמיות
4.
שפת ההוראה במוסד חינוכי תהיה השפה העברית, ובגן ילדים או כיתה בבית ספר אשר כל התלמידים הנמנים עליהם דוברי שפה אחת שאינה השפה העברית, תהא שפת ההוראה השפה השגורה בפי אותם תלמידים.
שימוש בשפה העברית
5.
אלו יהיו בשפה העברית:
(1) דבר חקיקה ראשית, חקיקה משנית, פסק דין, חוקי עזר, צווים, הנחיות מנהליות, והחלטות, כללים והחלטות שיפוטיות מטעם רשות שלטונית;
(2) טקסים ונאומים רשמיים של רשות שלטונית;
(3) מסמכים רשמיים או הודעות לציבור של רשות שלטונית;
(4) ישיבות ודיונים של רשות שלטונית בהם נערך פרוטוקול;
(5) שלטים של רשות שלטונית;
(6) מתן שירותים על ידי רשות שלטונית.
שימוש בשפות הרשמיות המשניות
6.
(א) טפסים של רשות שלטונית המיועדים לשימוש הציבור יפורסמו גם בשפות הרשמיות המשניות.
(ב) קבע שר הפנים בצו כי למעלה ממחצית תושביה של רשות מקומית דוברים שפה רשמית משנית –
(1) יהיו טקסיה ונאומיה כאמור בסעיף 5(2), מסמכיה הרישמיים והודעותיה לציבור כאמור בסעיף 5(3) ושלטיה כאמור בסעיף 5(5), גם בשפה הרשמית משנית האמורה בצו;
(2) יהיו ישיבותיה ודיוניה כאמור בסעיף 5(4) בשפה הרשמית המשנית הקבועה בצו, ובלבד שהתקבלה החלטה מחייבת לעניין זה על ידי מליאת מועצת הרשות המקומית בהסכמת כל חבריה.
(ג) אב בית דין דתי כמשמעותו בדברי המלך במועצה, ולמעט בית דין רבני כמשמעותו בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–19533, רשאי לקבוע שפה רשמית משנית, בה יפורסמו מסמכיו והודעותיו כאמור בסעיף 5(3), יתקיימו ישיבותיו ודיוניו כאמור בסעיף 5(4) ויפורסמו שלטיו כאמור בסעיף 5(5).
שימוש בשפות אחרות
7.
(א) על אף האמור בחוק זה, יכול שפרסום או פעולה כאמור בסעיפים 4, 5 ו-6 יהיו בשפה אחרת מזו שנקבעה לפרסום או לפעולה, בהתקיים אחד מאלה:
(1) הדבר מתחייב מטיב הפרסום או הפעולה;
(2) הדבר נעשה על מנת לאפשר שירות טוב יותר בנסיבות העניין.
(ב) פרסום כאמור בסעיף קטן (א) לא יהיה במקום פרסום בשפה שנקבעה לו, במקרה בו מדובר בפרסום לפי סעיפים 5(1) ו-5(3).
תרגום בהליך משפטי
8.
(א) צד להליך המתנהל בבית משפט או בבית דין, שאינו שולט בשפה בה מתנהל הדיון בעניינו, זכאי כי יועמד לרשותו מתורגמן שיתרגם את מהלך הדיון לשפתו, ובלבד שהגיש בקשה מתאימה לבית המשפט או לבית הדין לפני העניין, מיד עם זימונו לדיון.
(ב) צד להליך שאינו דובר את השפה שקבע אב בית הדין רשאי לקבל לבקשתו תרגום לעברית של כל מסמך או טופס הנוגעים לאותו הליך, במועד שיבטיח שלא ייפגעו זכויותיו.
נוסח מחייב
9.
היה למסמך כאמור בסעיפים 5 ו-6 נוסח בעברית ונוסח בשפות אחרות, או נוסח בשפה רשמית משנית ונוסח בשפות שאינן רשמיות, יהא הנוסח בעברית, או הנוסח בשפה הרשמית המשנית, לפי העניין, מחייב לעניין תוכן המסמך ופרשנותו, אלא אם נקבע במפורש במסמך עצמו כי נוסחו המחייב יהא בשפה אחרת.
תיקון דברי המלך במועצה על ארץ ישראל
10.
בדברי המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922-1947, סעיף 82 – בטל.
תחילה
11.
תחילתו של חוק זה בתום 30 מיום פרסומו.
דברי הסבר
זכותו של העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ ישראל, במיוחד לאחר השואה, הוכרה עוד בהצהרת בלפור ובאה לידי ביטוי במגילת העצמאות, בה הודגש: "מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה, חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה: ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על נשקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו."
במדינת ישראל חיים כיום כשישה מיליון דוברי עברית, מספרם של דוברי הערבית נאמד בכ-1.4 מיליון. גלי העלייה הגדולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, במהלך שנות ה-90, הביאו לארץ כמיליון דוברי רוסית. השפה האנגלית משמשת גופים, בהם מוסדות ממלכתיים ומסחריים, לצורך קשרי חוץ ונלמדת כמקצוע חובה במערכת החינוך הממלכתית.
אולם קיימת אי-בהירות סביב המדיניות הלשונית של מדינת ישראל בהעדר חוק יחיד ומוגדר בנושא. סעיף מספר 82 ב"דבר המלך במועצתו", שנחקק בראשית ימי המנדט הבריטי הגדיר במפורש את השפות הרשמיות. להלכה, חוק זה עדיין תקף בכפוף לתיקונים שנעשו בו עם קום המדינה, כאשר במרוצת השנים נוספו עליו תקנות, חוקים וכללים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם הנוסח המקורי שלו.
מכלל החוקים ופסיקות בג"ץ עולה כי שתי השפות הרשמיות והעיקריות של מדינת ישראל הן עברית וערבית, אך אינן שוות-מעמד. מרבית עבודת הרשויות נעשית בשפה העברית ויש לה עדיפות על פני הערבית. יחד עם זאת תרגום לערבית מצורף לחלק מההודעות הרשמיות, כמו-כן מותר לנאום בערבית בכנסת ומותר לעתור לבתי המשפט ולרשויות אחרות בשפה זו.
השפה האנגלית עדיין מוגדרת להלכה כשפה רשמית על פי חקיקה מנדטורית ויש כמה חוקים של הכנסת המחייבים או מתירים את השימוש בה במסגרת עבודת הרשויות. אף על-פי-כן היא נתפסת בדרך כלל כשפה זרה.
לאור המצוין לעיל עולה הצורך בביטול החקיקה המנדטורית ובחקיקה מסודרת שמטרתה להגדיר את מעמדן של השפה העברית כשפה רשמית עיקרית ואת השפות ערבית, אנגלית ורוסית כשפות רשמיות משניות וזאת תחת חוק יחיד.
הצעת חוק דומה בעיקרה הונחה על שולחן הכנסת השבע-עשרה על ידי חבר הכנסת מיכאל נודלמן (פ/3717/17).
---------------------------------
הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
כ"א באייר התשס"ח – 26.5.08