הצעת חוק לדיון מוקדם

הכנסת השבע-עשרה הצעת חוק של חברי הכנסת גלעד ארדן זבולון אורלב אברהם מיכאלי דוד טל ראובן ריבלין דוד רותם אלכס מילר ליה שמטוב אורי אריאל רוברט אילטוב יצחק אהרונוביץ סופה לנדבר יולי יואל אדלשטיין שי חרמש חיים כץ משה כחלון אחמד טיבי רונית תירוש יעקב מרגי יצחק וקנין שלמה נגוסה מולה דוד אזולאי יורם מרציאנו אברהם הירשזון יואל חסון אבישי ברוורמן יצחק גלנטי פ/3874/17 הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – סעדים בבית משפט ואי ייחוד העילה), התשס"ח–2008 תיקון סעיף 7 1. בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–19651 (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 7, בסופו יבוא "אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מהיות פרסום לשון הרע עוולת רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]2 או עוולה לפי כל דין." תיקון סעיף 7א 2. בסעיף 7א לחוק העיקרי – (1) בסעיף קטן (א), ימחקו המילים "שלא יעלה על" ובמקום "50,000 שקלים חדשים" יבוא "150,000 שקלים חדשים". (2) בסעיף קטן (ב), ימחקו המילים "שלא יעלה על" ובמקום "50,000 שקלים חדשים" יבוא "150,000 שקלים חדשים". (3) בסעיף קטן (ג), המילים "שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע," והמילים "שלא יעלה על" יימחקו, ובסופו יבוא "בהתחשב בחומרת ההפרה או בנסיבותיה". (4) אחרי סעיף קטן (ג) יבוא: "(ג1) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי פי שלושה מהסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק. תיקון סעיף 9 3. בסעיף 9 לחוק העיקרי, אחרי סעיף קטן (א) יבוא: "(א1) (1) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, ייתן בית המשפט צו מניעה זמני האוסר על פרסום, אם הוכח לו אחד מאלה: (א) הנזק שעלול להיגרם למבקש בשל הפרסום גדול מהאינטרס הציבורי שבפרסום; (ב) אין בפרסום כל עניין ציבורי והוא עלול להשפיל אדם או לבזותו; (ג) יש בידי הנפגע להראות שקיים ספק ביחס לאמיתותו של הפרסום והוא מקיים את אחת העילות המנויות בסעיף 1; (ד) הפרסום בוטה בלשונו או באופן ניסוחו ומקיים את אחת העילות המנויות בסעיף 1; (ה) הפרסום מייחס לנפגע ביצוע עבירה פלילית, במישרין או בעקיפין, או מעשה אסור אחר ואין בידי המפרסם ראיות מספקות להוכיח את הפרסום; (ו) הפרסום עתיד לגרום לנזק כבד למשלח ידו של הנפגע או לתפקידו, ויש בידי הנפגע להראות, כי אין בו ממש. (2) בית המשפט יהא רשאי ליתן צו מניעה זמני אף בנסיבות אחרות מאלו המנויות בסעיף זה אם ימצא לנכון, כי מצדיקות הן מתן צו כאמור. (3) ראה בית המשפט, כי נולד הצורך לעיין בפרסום על מנת להכריע בשאלת מתן הצו, יורה למפרסם להעביר עותק מן הפרסום לבית המשפט ולנפגע טרם הדיון." תחולה 4. חוק זה יחול על תובענות שיוגשו לאחר פרסומו. דברי הסבר מטרת חוק זה הינה להבהיר ולהרחיב את האפשרויות הניתנות לבית המשפט בבואו להגן ולתת סעד לאדם שנפגע מהוצאת לשון הרע כנגדו. לפי ההלכה הקיימת, באיזונים שבית המשפט עושה בין חופש הביטוי של אדם המוציא לשון הרע, וזכותו של אדם אחר לשם טוב, ולהגנה בפני לשון הרע, בית המשפט, במרבית הפעמים, מוצא כי הזכות לחופש הביטוי גוברת, ומשאיר את הנפגע ללא יכולת אמיתית להגן על עצמו ובאין יכולת לקבל השבה ראויה שכן פיצוי כלכלי, במקרים רבים, לא ישיב את שמו הטוב של הנפגע, גם אם זוכה הוא, בסופו של ענין, בתביעה. לא זו אף זו, אלא שבמקרים רבים ההליכים בבית המשפט יכולים להמשך שנים רבות עד מאוד, ובאותו הזמן שמו הטוב של הנפגע מלשון הרע, ניזוק עד לאין שיעור, ובית המשפט לא מעניק לנפגע כל הגנה והוא גם מוגבל מאד במתן הגנה מסוג זה. בע"א 214/86 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, פ"ד מג(3) 840, 861 ציין בית המשפט כי "22. על רקע ניתוח זה קמה ועולה השאלה: ידו של מי על העליונה בהתנגשות בין שמו הטוב של אדם לבין חופש הביטוי? בד"נ 9/77[11], בעמ' 343, ציין ממלא מקום הנשיא, השופט לנדוי, כי חופש הביטוי הוא "חירות" ואילו השם הטוב הינו "זכות", ו"אם בכלל יש מקום לדירוג בין השניים, הייתי מעמיד את הזכות מעל לחירות". ספק בעיניי, אם מיון הוהפלדיאני זה מסייע בידנו במתן תשובה לבעיה העומדת לפנינו. השם הטוב וחופש הביטוי מהווים, כל אחד בנפרד, אגד של זכויות, והם כוללים בחובם חירויות, זכויות, חסינויות וכוחות גם יחד. מכאן שניתוח הוהפלדיאני¬פורמאלי, המבחין בין "חירות" לבין "זכות", אין בו כדי לקדם את שאלת המשקל שיש ליתן ערכים המתנגשים ואת דרכי איזונם. 23. העמדתי את השאלה, ידו של מי על העליונה, שעה שהזכות לשם הטוב מתנגשת בזכות לחופש הביטוי. בשיטת משפט כשלנו, בה אינה קיימת חוקה נוקשה, המגבילה את המחוקק "הרגיל", יש לחפש את התשובה לשאלה זו, בראש ובראשונה, בדבר החקיקה של המחוקק הדמוקרטי. מבין דברי חקיקה אלה החשוב ביותר הוא חוק איסור לשון הרע." ... "נמצא, כי חוק איסור לשון הרע איזן בין זכות היסוד ההלכתית בדבר שם טוב לבין זכות היסוד ההלכתית בדבר חופש הביטוי, תוך שהוא קבע, כי כל אחת מהן תיסוג מפני רעותה בתחומים מסוימים. המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. בדומה, הוא לא הכיר בזכות מוחלטת לחופש הביטוי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. המחוקק איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות, בהן מוותרת הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד"..."המחוקק עצמו איזן בין הערכים המתנגשים, תוך שקבע את עדיפותו של האחד על פני השני. עם זאת, המחוקק אינו נותן, בדרך כלל, במפורש משקל לערכים שונים, ובמסגרת האיזון החקיקתי עצמו "ובין סדקיו" מתבקשת הערכה שיפוטית פרשנית באשר למשקל היחס של הערכים השונים והשלכתו של משקל זה על גיבוש תכלית החקיקה ופירושה"..."מצב טיפוסי שני, בו נדרש איזון שיפוטי בין הערכים המתנגשים, הוא מקום שהוראת החוק המאזנת בין הערכים המתנגשים מעניקה (במפורש או במשתמע) שיקול-דעת לשופט. בהפעילו את שיקול-דעתו עליו לפעול להגשמת תכלית החקיקה, ולשם כך עליו לגבש את האיזון הראוי בין הערכים המתנגשים. איזון זה מחייב עמדה שיפוטית, המפרשת והמגבשת את האיזון שהמחוקק עצמו קבע. בענייננו, מתן ציווי לשעה, לשם מניעתו המוקדמת של הפרסום, נתון לשיקול-דעת שיפוטי. בדומה, מתן צו לגילוי מסמכים נתון לשיקולו של בית המשפט. בהפעלת שיקול-דעת זה על בית המשפט להתחשב בתכלית החקיקה אשר במסגרתה ניתן הסעד." בתי המשפט בארץ נדרשים לאזן בפסקי הדין שלהם בין הזכות לחופש הביטוי ובין הזכות לשמו הטוב של האדם שנפגע מהפרסום הפוגע. דא עקא, שבפסקי דין רבים, העדיפו בתי המשפט את הזכות לחופש הביטוי על פני הזכות של הנפגע לשמו הטוב.  זאת, על אף שהזכות לשם טוב הינה מרכיב מובהק של "כבוד האדם" שמהווה גם היא זכות ייסוד בדומה לזכות לחופש הביטוי. לסעיף 1 בנוסף על האמור, לפי ההלכה הקיימת, לא נדרשת אותה מסכת עובדתית להוכחת לשון הרע, כפי שנדרשת לעוולת הרשלנות ולעוולת המטרד, ובכך בית המשפט, שלא ברצון המחוקק, קובע כי תביעה לפי חוק זה מונעת תביעות על עוולות נוספות באותן העובדות. אך לא נכון הוא הדבר, שכן תביעת לשון הרע אינה צריכה לחסום את דרכי ההשבה האחרות, אלא להיות כלי נוסף שניתן להשתמש בו על מנת למזער נזקים. לפיכך מוצע, כי המחוקק יצביע על מאזן האינטרסים הנכון, והחוק יתוקן כך שיבהיר כי תביעה לפי חוק איסור לשון הרע אינה מונעת ממי שנפגע מפרסום פוגע לקבל סעד לפי כל דין אחר וכן כי היות פרסום לשון הרע, לא יגרע מהיותו גם עוולת רשלנות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] או עוולה לפי כל דין אחר. לסעיף 2 חוק איסור לשון הרע קובע בסעיף 7א, כי במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק, ואף מוסיף כי במקרה שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע רשאי בית המשפט לפסוק עד כפל הפיצוי האמור, ללא הוכחת הנזק. בהתאם למצב החוקי היום, מטרת הפיצויים היא שלילת התוצאה של מעשה הנזיקין בדרך של העמדת הניזוק, עד כמה שהדבר ניתן להיעשות, באותו מצב שבו היה נתון בעת פרסום לשון הרע אילולא הפרסום האמור. עם זאת, הן בחוקים שונים שאישרו לאחרונה בכנסת והן בפסיקה, הוכרה האפשרות לפסוק פיצויים גם מקום שמטרתם איננה תרופתית בלבד. כך למשך הכירו בתי המשפט בישראל באפשרות לחייב מזיק בפיצויים עונשיים, דהיינו פיצויים אשר אינם משקפים הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על ידי העוולה, אלא באים להעניש את המזיק על התנהגותו השלילית (ראה למשל ע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פ"ד ט 1331; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225 וכן ע"א 670/79 הוצאת עיתון "הארץ" נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169) ואולם, בפועל, בתי המשפט בישראל אינן מרבים לפסוק פיצויים עונשיים (ראה ע"א 3654/97 קרטין נ' עתרת ניירות ערך (2000) בע"מ, פ"ד נג(3) 385). בנסיבות אלו, ועל מנת לעגן בחקיקה את סמכותם של בתי המשפט לפסוק פיצויים גבוהים יותר, אשר מביאים בחשבון את חומרת התנהגותו של מוציא לשון הרע, ואינם תלויים בנזק הנגרם, שאותו ממילא קשה לכמת לסכום כספי, מוצע לשנות את המצב הקיים, ולקבוע שלוש מדרגות פיצוי כדלקמן: (1) בשלב הראשון רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בשיעור של עד 150,000 שקלים חדשים במקום עד 50,000 שקלים חדשים. (2) בשלב השני רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בשיעור של עד 300,000 שקלים חדשים, בהתחשב בחומרת ההפרה או בנסיבותיה. (3) בשלב השלישי רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי שלא יעלה על 450,000 שקלים חדשים, אם הוכיח התובע שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע בו. לסעיף 3 לפי הדין הקיים בית המשפט נמנע כמעט לחלוטין מלתת צווי מניעה זמניים למניעת פרסום, גם אם שוכנע כי סעד נזיקי מאוחר יותר לא יוכל להשיב את המצב לקדמותו או לטהר את שמו הטוב של הנפגע. כך למשל כאשר מפורסם פרסום פוגעני נגד איש ציבור המתמודד בבחירות, טרם הבחירות האמורות, ובשל הפרסום אותו אדם מפסיד בבחירות, שום סעד נזיקי שינתן לאחר הפרסום לא ישיב את המצב לקדמותו. ובלשון בית המשפט בפסק הדין המוזכר לעיל "מודע אני לכך, כי התוצאה אליה הגעתי עשויה לעתים להשאיר פגיעה שלא כדין בשם הטוב, בלא סעד ראוי. זו תוצאה בלתי נמנעת מהצורך לאזן בין ערכים מתנגשים. כל איזון מניח קורבנות. עם זאת, יש לעשות הכול כדי להפחית ולצמצם את מקרי הפגיעה שאינם זוכים לסעד. במישור המהותי יש לשכלל ולפתח שיטת פיצויים ראויה לנפגע. במישור הדיוני, יש לקיים משפטי לשון הרע במהירות האפשרית, כדי שהצדק לא יאחר לבוא." לצערנו, בעשרים השנים שחלפו מאז פסק הדין בעניין שפירא המוזכר לעיל, לא שוכללה שיטת פיצויים ראויה, שכן קשה מאוד, ואף בלתי אפשרי במקרים רבים, לפי שיטות הוכחת הנזק הקיימות, לכמת את הנזק הנגרם לניזוק מלשון הרע ואנו רואים כי דיונים בבית המשפט בכל נושא, ובלשון הרע בפרט, אינם מתנהלים במהירות, ויכול כי יעבור זמן רב מאוד, שנים אפילו, עד שיסתיים ההליך - ועד אז נזקו של הניזוק יהיה רב עד לאין שיעור. לפיכך מוצע לקבוע במפורש כי בית משפט רשאי להוציא צו מניעה זמני, האוסר פרסום פוגע אם ראה כי הנזק שעלול להיגרם בגין הפרסום עולה על האינטרס הציבורי בכלל, ועל האינטרס של המפרסם בפרט וכן באחד המקרים המנויים בסעיף. --------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום י"א בתמוז התשס"ח – 14.7.08