פרוטוקול ועדה
הכנסת העשרים-וחמש
מושב רביעי
פרוטוקול מס' 107
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
יום שלישי, ה' בכסלו התשפ"ו (25 בנובמבר 2025), שעה 09:30
סדר היום:
<< נושא >> תנאי העסקה במערך שירותי ליווי נפשי במוסדות האקדמיים << נושא >>
במסגרת ציון יום בריאות הנפש, לפי חוק יום בריאות הנפש, התשפ"ד-2024
נכחו:
חברי הוועדה:
נעמה לזימי – היו"ר
מוזמנים:
רחלי שרון גרטי
–
המחלקה לעו"ס בריאות הנפש, משרד הבריאות
יוסף קוליק
–
רפרנט מאקרו, אגף שכר והסכמי עבודה, הממונה על השכר
טלי אוברמן
–
סגנית ביטחון באגף השכר והסכמי עבודה, הממונה על השכר
רון בוכניק
–
עו"ד, מנהל חטיבה, ההסתדרות החדשה
דבורה מרגוליס
–
ראש מינהל ור"ה, ועד ראשי האוניברסיטאות
סיון קורן
–
יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית
ד"ר יובל הירש
–
יו"ר פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית בישראל
דורית נצר
–
שירות פסיכולוגי, אוניברסיטת בר אילן
ד"ר עינת סקרה אטר
–
שירות פסיכולוגי, אוניברסיטת תל אביב
אתיה ברנהרט-מגן
–
שירות פסיכולוגי, אוניברסיטת תל אביב
ספיר וטורי
–
שירות פסיכולוגי, אוניברסיטת תל אביב
סרגיי סזונוב
–
פסיכולוג קליני מתמחה, אוניברסיטת תל אביב
אלברטו מסצ'יאני
–
מנהל שירותי ייעוץ, אוניברסיטת תל אביב
סאן בלייכר
–
מתמחה בפסיכולוגיה קלינית, אוניברסיטת תל אביב
יהל פייגין
–
שירות פסיכולוגי, אוניברסיטת תל אביב
אריאל שטיינברג
–
שירותי הייעוץ הפסיכולוגי, אוניברסיטת תל אביב
הדר זמירי
–
ראש מדור רווחה, האגודה הסטודנטיאלית אוניברסיטת בן גוריון בנגב
עופר שריג
–
פסיכולוג קליני מומחה ומדריך, אוניברסיטת בן גוריון
יותם שדה
–
לוביסט, הקבינט - התאחדות הסטודנטים
ישראל שור
–
משפחה שכולה
ייעוץ משפטי:
תמי סלע
מנהלת הוועדה:
דפנה סידס-כהן
רישום פרלמנטרי:
חבר תרגומים, יפית גולן
רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
<< נושא >> תנאי העסקה במערך שירותי ליווי נפשי במוסדות האקדמיים << נושא >>
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
בוקר טוב, ברוכים הנמצאים והנמצאות. אני מתכבדת לפתוח את דיון ועדת הצעירים על תנאי העסקה לפסיכולוגים באוניברסיטאות. דיון שמתקיים גם במסגרת יום מיוחד לבריאות הנפש, ואין בריאות נפש אם אין מי שעוסקים בבריאות נפש, וצריכים לעסוק בזה בתגמול שראוי לגודל השליחות.
אנחנו מאוד מאמינים בתפיסה הזאת כאן בוועדה, אז קודם כל חשוב לי לומר את זה בפתח דבריי. וכמובן להזכיר, יש עוד שלושה חטופים שיש להחזיר אותם ולהשיבם אלינו, ויש לנו מדינה לשקם. תודה רבה שאתם כאן איתנו. כדי שהדיון הזה יתנהל הכי עמוק, אני לא אאריך יותר מדי בדבריי.
בוודאי בעצמי הייתי באגודת סטודנטים ופעילה מאוד. אני יודעת כמה השירות הפסיכולוגי הוא חשוב לחוסן ולמניעת נשירה ובאמת למיקסום הפוטנציאל האקדמי, ויש הלימה בין שירות פסיכולוגי טוב וחיוני במוסד לבין העוצמה של אותו מוסד אקדמי והיכולות שהוא מביא איתו. ובוודאי בתוך עת כל כך קריטית לאומית של מפונים, מילואימניקים, פצועים בגוף, פצועים בנפש, שורדים, והכול קורה באותו בית אקדמי בדרך כלל, וצריך להכיל את כל זה, ולמצוא איך לטפל, וזה ממש חשוב.
אני גם רוצה לומר, ברור לכולנו, גם אם זה לא על הנייר באופן מלא, שזה שירות ציבורי לכל דבר ועניין, נכון? האקדמיה בישראל, טפו טפו, עדיין ברובה אקדמיה ציבורית, וככזו השירותים בה הם שירותים שנועדים למיקסום הפוטנציאל ושוויון ההזדמנויות באקדמיה.
כשחשבנו על מה לקיים את הדיון הזה, ברגע שבסדר הוועדות ראיתי שההסכם הקיבוצי החדש על הפסיכולוגים, שהוא עדיין לא ההסכם שהכי משקם את הענף הזה, בואו רגע נגיד, לא הבשורה הגדולה ביותר, כן? גם את זה לא מקבלים, אז כאשת זכויות העובדים שאני, ידעתי שעל זה נקיים את הדיון, גם בגלל שידעתי שלא יהיה גוף אחר שיקיים את הדיון הזה, לעומת דיונים אחרים שיקיימו גם ועדות אחרות.
חשוב לי להגיד לכם שפה זה הבית לדבר על זה, ואם צריך שיהיה דיון מעקב, יהיה דיון מעקב, ואם צריך שנעשה עוד, יהיו עוד. זו בדיוק הוועדה שיכולה לטפל בסוגיות קונקרטיות בעומק שלהן ולפתור אותן, ועשינו את זה יפה פה עם המון נושאים בכלל ומאז האסון שהיה לנו, אז אני פותחת דווקא בזה, ושתכירו את זה. תודה שאתם כאן.
את הדיון הזה, ותודה לצוות הוועדה שנמצא איתנו, אני נותנת לד"ר יובל הירש מפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית בישראל, יו"ר. תודה שאתם איתנו קודם כל, ותודה על קיום הדיון הזה. ואני אשמח שתפרט לנו את המצב ותציג לנו.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
קודם כל תודה רבה על הדיון הזה. אני חושב שזה נושא חשוב, ואת צודקת שהוא לא מצליח לעלות מספיק למודעות, ואני מאוד שמח שזה קרה פה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
לא רק נקודות זכות ימנעו נשירה, בוא נגיד את זה ככה, ולא רק צ'ופרים כאלה ואחרים, גם השקעה בנפש האדם.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
נכון. כמעט מיותר לציין בימים האלה את המצב הקטסטרופלי הנפשי שקורה במדינה, וצריך גם להגיד את זה, אני ממש רוצה להגיד את זה בצורה ברורה. זה נכון לאוניברסיטאות, זה נכון לכלל הארץ. אנחנו נמצאים היום במצב חירום לאומי-נפשי, ובניגוד למצבי חירום אחרים שרואים אותם מול העיניים, עם טילים וכאלה, העסק הזה חותר תחתינו, והוא הרבה פעמים שקוף. אנחנו לא רואים אותו, פחות מסתכלים עליו, אבל הוא קורה והוא משפיע בצורה משמעותית מאוד.
והמצב הנפשי הזה, העלייה במצוקות, זה לא פוסח על אוכלוסיית הסטודנטים, שהיא אוכלוסייה מגוונת שמכילה, חוץ מאזרחים מהשורה, גם מילואימניקים שחוזרים חזרה אחרי הפסקות מטורפות בשגרת לימודים, מי שעבר באקדמיה יודע כמה שזה פוגע וקשה לעשות את החזרה הזאת, מעבר כמובן לאירועים טראומטיים כאלה ואחרים שאנשים חוו. וגם שאר האוכלוסייה של הסטודנטים, שחוותה את מה שקורה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אגב, לא פעם עלה פה שגם בנות הזוג של המילואימניקים, שהיו מצויות בחרדה במשך שנה-שנתיים, זאת אומרת, אנחנו לא מבינים באיזה היקפים אנחנו יכולים לפגוש את זה, כי המעגלים הם מתרחבים ומתרחבים.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
נכון. יש באמת את כל המעגלים שמסביב, שהרבה פעמים אנחנו לא מסתכלים עליהם, אבל ההשלכות הן רחבות מאוד, על המשפחות, על המעגלים הרחבים יותר. אז ככה שהצורך הוא אקוטי, ואני לא ארחיב עכשיו עוד ועוד, כי אפשר להמשיך לדבר על הצורך הזה עוד הרבה.
אבל בסוף כשאנחנו מדברים על ציבור הסטודנטים, ואנחנו מדברים על ציבור, וצריך להגיד את זה, מדינת ישראל זה עניין אסטרטגי בשבילה, ההשכלה הגבוהה. כל העתיד, התעשייה, מסחר, כלכלה, רפואה וכו', הכול יושב בסוף על ההשכלה הגבוהה בישראל. ולכן זה ציבור ייחודי, שכשהוא נתקל בקשיים, יש בעיה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
השלכות ארוכות טווח למשק.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
בדיוק. אנחנו לא נראה את זה אפילו באותו רגע, באותו רגע נראה את אותו סטודנט שהוא בקושי והכול, אולי הוא לא יסיים את התואר שלו, אולי הוא יתקשה ויוציא הישגים אקדמיים נמוכים. אבל אנחנו נראה את זה כמדינה בהמשך, ולכן יש פה גם הסתכלות מעבר להיבטים המוסריים, ההומניים נקרא לזה, של הטיפול באנשים. יש פה היבטים שהם אסטרטגיים למדינת ישראל, וזה חשוב.
בדיוק בשביל זה קיימים שירותי הייעוץ לסטודנט באוניברסיטאות. זה מוסדות ותיקים שנמצאים כבר המון שנים באוניברסיטה, ומה שהם עושים זה דואגים לתמיכה הנפשית הפסיכולוגית לציבור הסטודנטים. והמשמעות היא דרמטית, כי לפעמים ההבדל בין סטודנט שסיים את התואר שלו לכזה שלא, זה האם מישהו היה שם ברגע הזה שהוא נשבר.
אותו סטודנט שחוזר עכשיו ממילואים, אני בעצמי עשיתי המון מילואים במלחמה הזאת, אני יודע מה זה לחזור משם, אתה חוזר כמו חייזר. זו האמת. גם אם לא היית עכשיו בתוך עזה ופרצת בתים, אתה חוזר כמו חייזר אחרי הניתוק הזה, והסטודנטים שחוזרים לתוך שגרת לימודים אקדמית בצורה הזאת, קשה להם מאוד לחזור. חלקם מצליחים, אולי הרבה מהם מצליחים, ויש הרבה שלא.
ופה בדיוק מגיעה המשמעות של שירותי הייעוץ לסטודנט, ששם נותנים את השירותים האלה, להערכתי סדר גודל של משהו כמו 2,500 סטודנטים בשנה מקבלים את השירות שם בשירותי הייעוץ באוניברסיטאות. זו כמות עצומה של סטודנטים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אתה מדבר גם על מכללות ציבוריות?
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
לא, המכללות לא נמצאות בור"ה. להבנתי לפחות, הן לא חלק מההסכם החדש.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
לא, אבל המכללות הציבוריות, לחלקן יש שירות פסיכולוגי.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
יש שירותי ייעוץ בחלק מהמכללות, זה דורש טיפול בפני עצמו, אני חושב. הם לא מאוגדים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
טיפול יותר עמוק, אתה אומר. כן.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
זה גם שירותים פרטיים לדעתי. זאת אומרת, יש שם המון מודלים אחרים שדורשים, אני ממש קורא להקמה של דיון בעניין הזה, אבל כרגע אנחנו עסוקים פה בחמש האוניברסיטאות הגדולות בעיקר. שירותי הייעוץ הם קו הגנה ראשון של הסטודנטים באוניברסיטה, הם שירות נגיש, הוא שירות זמין. גם בהיבט התקציבי, אנחנו מדברים על סטודנטים, הם לא משופעים בכסף, הם צריכים את המקום הזה על ידם בתוך האוניברסיטה, לא לפגוע בשגרת החיים, וגם להיות יכולים לקבל את השירות הזה.
בחודש אפריל חתמנו על הסכם השכר החדש של הפסיכולוגים בשירות הציבורי, אחרי מסע ארוך. ההסכם הזה נחתם באפריל, הוא חל רטרו מינואר, כלומר כבר כמעט שנה שהוא מתקיים. הוא מהפכה. את צודקת, אני הראשון שיגיד כמוך שזה רק חצי מהדרך, אבל הוא באמת מהפכה, כי הוא הפך פתאום את השירות הציבורי ללהיות משהו שפסיכולוגים, שיש להם גם תמיד את האופציה הפרטית, יכולים לשקול לעשות קריירה שם. כי באמת אפשר להתפרנס, יש לנו ילדים, משפחות, אנחנו לא רק פסיכולוגים.
ומה שקורה כרגע זה שאנשים בשירותי הייעוץ, הפסיכולוגים עצמם, שעושים עבודת קודש, יושבים ומסתכלים, בהתחלה אמרו, טוב, אני אלך לפרטי, אני אעשה תחושת שליחות, אני אישאר פה. והיום הם מסתכלים ימינה ושמאלה על השירות הציבורי, על בית החולים שעל יד הבית, על השפ"ח אולי, השירות הפסיכולוגי החינוכי שבעיר, ושם אנשים מקבלים, לא רוצה לזרוק מספר, אבל לפעמים גם כפול. כלומר, יש פה כבר היבטים כלכליים שהם קשים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
המצב באמת קשה, כי אני עדיין טוענת שלא מקבלים מספיק, אבל בסדר, זה כבר טיעון אחר.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
אני מסכים איתך. אני איתך בזה. מצידי אפשר עכשיו לקדם העלאה נוספת בשכר הפסיכולוגים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
הכי חיוני שיש.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
אבל בשורה התחתונה, הסיפור כבר הוא שתחושת השליחות, כן, איתה לא קונים במכולת. ובסופו של דבר, עם תחושת שליחות, אי אפשר להתפרנס, אי אפשר לתת חוגים לילדים, להאכיל את הבית, זה פשוט לא עובד.
והמצב הוא כל כך גרוע בשכר, שהוא באמת הולך ונשחק גם ביחס ליוקר המחיה והכול, שכבר אי אפשר. אנשים פשוט לא יכולים להתפרנס, ואין סיבה שפסיכולוגים אחרי תואר ראשון, תואר שני, יהיו מתחת לקו העוני. זה ממש מביך. וזה לא מעודד אנשים לעשות את המסלול הזה, שהוא גם ככה מפרך מאוד.
אני אגיד עוד משהו אחד, עוד לפני כל התגובות של כולם. האוניברסיטאות יודעות על המצב. הן יודעות עליו כבר כמה וכמה שנים, לא צריך לשחק כאילו ההסכם הפתיע את כולנו בהפתעה. התרענו לפניהם כבר לפני ארבע שנים, אולי חמש אפילו, אני כבר לא זוכר, על המצב. גם לאורך הזמן המשכנו להתריע וצפינו את הסיטואציה הזאת בדיוק, שבה נפל הסכם שכר, קרה הסכם שכר, ושירותי הייעוץ לא שם.
וזה פשוט, יש תהליך, שגם אותו לפעמים לא ממש רואים על פני השטח, אבל בהחלט קורה, של התפוררות. בדיוק כמו שקרה לנו בשירות הציבורי, ועכשיו אנחנו מתחילים להציל אותו. שכבת המדריכים עוזבת, המומחים לא נשארים, המתמחים באים, עושים את ההתמחות ובורחים כדי להרוויח קצת פרנסה. זה מה שקורה כרגע, ובזה צריך לטפל.
הסכם השכר החדש שלנו הוא טיוטה מוכנה. לכאורה, אין איזו סיבה מיוחדת לעיכובים. זה לא משא ומתן רגיל שעכשיו צריך לשבת, שנה וחצי לקח לנו לריב עם המשפטנים וכל זה, עד שעיצבנו את ההסכם עם התקציב והכול פה. להבנתי, זאת אומרת, יש את הטיוטה.
קראתי את מה שהייעוץ המשפטי של ור"ה כתב, אין הבדלים בין ההרכב או הארגון של שירותי הייעוץ. אין הבדלים מהותיים בין מה שקורה בשירות הציבורי במרפאה, למשל. זה ממש מבנה דומה, כמעט זהה לדעתי. המודולציות הן מאוד מאוד עדינות שצריך לעשות, וזה לא צריך להימשך.
הסיפור שההסכם הזה עדיין לא נחתם, שמונה חודשים אחרי ההחלה בפועל. שמונה חודשים. כאילו, זה לא סביר. אין פה משהו סביר. כדי גם לא להאריך ולהשאיר עוד זמן לכולם, אני רוצה בתמציתיות להגיד דבר כזה. קודם כל, אני קורא לור"ה שיבואו עכשיו ויסיימו את ההסכם הזה באופן מיידי. זה צריך לקרות ממש עכשיו.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אנחנו יודעים מה סך העלויות של ההסכם הזה לחמש האוניברסיטאות?
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
אני לא רוצה להיכנס למספרים, יש נציג הסתדרות, יש נציגים של ור"ה. אני יכול להגיד לך, זה לא יושב על התקציב. התקציב הוא לא העניין. בניגוד להרבה מקרים, דווקא פה התקציב הוא פחות העניין. יש פה היבטים משפטיים של הטיוטה, היועץ של ור"ה כתב, הטיוטה יושבת אצלם. הם לא מחזירים את זה עם הערות, אנחנו צריכים שהם יגיבו לזה, ויתחילו לקדם את המשא ומתן בהיבט המשפטי שלו, של סגירת ההסכם המשפטי. זה דבר אחד.
אני חושב שהם צריכים באמת לקחת את האחריות, וגם להבין אם הם חושבים שזה עוד איזה סיפור עכשיו שימשכו קצת, ויהיה זה, ועוד נמשוך את העובדים עוד טיפה והכול, העובדים הם אחרי נקודת הרתיחה. הם מתחילים לגלוש החוצה, וזה לא טוב, ואחרי זה להקים דברים אחרי שהם מפורקים, זה הרבה יותר קשה מאשר לשמר.
דבר שני, האוניברסיטאות לא עשו, לא רוצה להגיד דבר, אולי עשו פה ושם קצת דברים, אבל לא עשו שום דבר משמעותי כדי לשמר את העובדים בטווח הזמן הזה. אנחנו מדברים על תקופה ארוכה שאנשים מתפרנסים בשכר רעב. לא רק שזה היבטים של ניצול וכאלה, אלא יש פה עניין שהם לא דאגו לעובדים לשמר אותם.
ולכן, הדבר השני שהייתי מבקש זה שהאוניברסיטאות יישבו ויעשו עכשיו תוכנית של ביניים. אם מרחתם את ההסכם עד עכשיו, תתנו בבקשה איזשהו משהו, מענקים, לא יודע, איזשהו סידור, כדי שהעובדים האלה לא יישארו ככה. זה בלתי נסבל. יש להם משפחות, יש להם ילדים, הם לא רק באים להתנדב בבוקר לעשות טיפולים, זה ממש קריטי הדבר הזה.
והדבר האחרון שאני רוצה להגיד, או שני דברים, אחד, אני חושב שזה לא מספיק להתעסק רק בהסכם שכר הזה, בסדר? מתישהו הוא ייחתם. אני חושב שור"ה והאוניברסיטאות צריכות עכשיו לשבת ולעשות תוכנית קדימה. כאילו, איך מצמיחים את השירותים האלה? לא רק משמרים את מה שיש, כי הצורך של הציבור משתקף אצל הסטודנטים אותו דבר כמו שהוא קורה באוכלוסייה, ואנחנו רק לפני הגלים.
לדעתי, בשישי נדמה לי פורסמה איזו כתבה מאוד גדולה של כל מיני אנשי בריאות הנפש, זו בדיוק ההתרעה שאנחנו מתריעים עליה. הגלים של הפוסט טראומה והכול, זה עוד יגיע, אנחנו עוד לא שם. בתוך המלחמה כולם עם קצת אדרנלין של הישרדות, קצת אחרי זה, בתקווה שתיגמר, כן? זה יגיע, וזה יגיע לסטודנטים, וזה יפגע בהשכלה הגבוהה, וזה יפגע בהכשרות שלהם, וזה גם יפגע בהם כבני אדם. ולכן, אני הייתי חושב כבר עכשיו על תוכנית רב-שנתית להצמחה של השירותים האלה, כלומר, לראות איך הם הולכים וגדלים ולא מצטמצמים.
ודבר אחרון, אני מאוד אשמח שיהיה איזשהו דיון מעקב, או מעקב שלך אחרי הדבר הזה. זה קריטי כדי שכל הגורמים, כולם, לא רק ור"ה, אלא שכל הגורמים יתפקדו ויעשו את עבודתם כמו שצריך, כי צריך כבר לסיים את הסאגה הזאת, ממש. תודה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
בסדר גמור. אני בכל מקרה אשים לנו דיון מעקב במסקנות הדיון, נחליט מתי. לדעתי, חודש וחצי-חודשיים, בכל זאת לתת לעבודה להיעשות, אוקיי? אני מבינה שלחוץ, אבל כן כדאי שיהיה, בערך בטווח הזה, אבל תודה רבה לכם על הצפת העניין ועל הכול, ואנחנו נלווה את זה. גם בלחתום את דבריך, שירות ציבורי חיוני לכל דבר ועניין, אי אפשר לנטוש אותו, ואנחנו נהיה פה.
סיון קורן, יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית, תודה רבה שאת איתנו פה היום, בוקר טוב.
<< אורח >> סיון קורן: << אורח >>
דיון חשוב, חבל שזה הקוורום. בוקר טוב. תודה, נעמה, תודה לחברת הכנסת לזימי. אתם לא מבינים, היא ידידת הסטודנטים. באמת, כל פעם דנה בנושאים החשובים האלה, שהם לא סקסיים לאף אחד, ואנחנו מודים לך על זה, ואני מצטרפת לתפילות לחזרת שלושת החטופים שלנו הביתה.
אני אגיד יחסית ממוקד. אנחנו חיים במדינה סופר מאתגרת, סופר מורכבת. בשנתיים האחרונות חווינו את האסון הכי גדול שידעה מדינת ישראל בכל תולדותיה, וייקח זמן רב להתאושש מהמכה הזו שחטפנו. ונושא החוסן וכל הליווי הנפשי לסטודנטים צריך להיות בראש מעייניהם של כל הגורמים במדינת ישראל, נקודה וסוף משפט.
אבל הבעיה היא שאנחנו מדינה ששמה רמזור בצומת אחרי שיש שם תאונה. ולאירוע הזה עלולות להיות השלכות מאוד דרמטיות. למלחמה הזאת יהיו אדוות, אנחנו נרגיש את האדוות האלה בשנים הקרובות. והשירות הפסיכולוגי במוסדות, אני אדבר לא רק על האוניברסיטאות, למרות שזה הדיון, הוא כבר קורס. כבר מגיעות הרבה פניות, כבר לא נותנים מענה לכל הפניות שמתקבלות, המערכת לא מצליחה להכיל, אין לה capacity להכיל את כל הסטודנטים שצריכים ורוצים לקבל טיפול פסיכולוגי.
אנחנו ערכנו במרץ השנה סקר חוסן בקרב סטודנטים. ענו עליו למעלה מ-2,000 סטודנטים, ובא לי לשתף אתכם בכמה נתונים יחסית מטרידים. בסקר חרבות ברזל שיצא בחודשים פברואר עד מרץ, 17% מהסטודנטים דיווחו שהם לא מצליחים לשמור על פעילות תקינה ולנהל משימות יומיומיות בתקופה הזו. 32% דיווחו שהם מצליחים לעשות את זה במידה חלקית. 22% מהסטודנטים דיווחו שבעת התמודדות עם קושי אין להם למי לפנות לשיתוף או התייעצות. 28% דיווחו כי יש להם רק במידה חלקית למי לפנות.
בנוסף, רבע מהסטודנטים דיווחו כי או שהם פנו או שהם ירצו לקבל סיוע נפשי. זו עלייה של 7% משנה שעברה. מתוך כל מי שפנו או ירצו לפנות, 24% דיווחו שהם יפנו למוסד הלימודים. זו עלייה של 14% מהשנה שעברה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
גם בגלל העלות?
<< אורח >> סיון קורן: << אורח >>
בעיקר בגלל העלות. בעיקר בגלל הטיפול המסובסד. ו-66% דיווחו שירצו לפנות לטיפול פרטי. כמו כן, 25% ממי שמעוניינים לקבל תמיכה רגשית לא מכירים גורמי טיפול אחרים, שזה גם משמעותי. אז אם אני מסכמת רגע, כלי התמיכה שהסטודנטים מעדיפים הוא טיפול רגשי מסובסד, 53%, ליווי רגשי ואקדמי אישיים, 27%, ופעילויות חברתיות.
קצת על מה שהשירות הזה מעניק לסטודנטים – מענה פסיכולוגי מקצועי, נגישות לסטודנטים, גם המחיר המסובסד, גם מבחינת המיקום ולוחות הזמנים העמוסים. אם סטודנט עכשיו נמצא בקמפוס הוא פשוט יכול ללכת לטיפול ולחזור לשיעור שלו.
מתן מענה לסטודנטים מאוכלוסיות מוחלשות – חברה ערבית, אתיופים, חרדים, אפשרות מימון טיפול דרך דיקנט הסטודנטים, מניעת נשירה, סיוע במתן התאמות לימודיות, זה גם גורם שמסייע בין הדיקנט לסטודנט לאוניברסיטה. קבוצות מילואימניקים, אבחוני ,PTSD טיפולים זוגיים, ייעוץ פסיכיאטרי. היד עוד נטויה.
כיום, העובדים בשירותי הייעוץ באמת מופלים לרעה מבחינת תנאי שכר והעסקה גם ביחס לשאר הפסיכולוגים, וזה עוול כפול, כי גם תנאי העסקה שלהם גרועים מלכתחילה. עבור 60% משרה הם משתכרים באמת שכר בדיחה, ללא מדרגות שכר כתלות בוותק ועוד תנאים שמצוינים בהסכם הפסיכולוגיה הציבורית.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אני חייבת להעיר רגע משהו שתמיד באמת קשה לי איתו. מדובר באקדמיה שמכשירה את הפסיכולוגים ואת הגורמים המטפלים, וכשאותם סטודנטים מסתכלים על האנשים שעובדים בתחום, הם רואים בור ללא תחתית. וזה דבר שהוא גם לא נכון בשום מובן, זאת אומרת כשל מובנה ממש.
<< אורח >> סיון קורן: << אורח >>
לגמרי. ובפועל בשטח אנחנו רואים רשימות המתנה ארוכות, קושי לספק מענה בטווח זמן הגיוני לסטודנטים, קושי לגייס פסיכולוגים לשירות, שרק ילך ויתרחב אם התנאים יישארו זהים, כעס ותסכול גובר של הפסיכולוגים שמועסקים בשירות. זה חד משמעית גם בסוף פוגע ביכולת שלהם לתת מענה הוליסטי נכון ומכיל לסטודנט בקצה.
ובפועל מה שיקרה, וזה הפחד שלנו, שהשירות הזה יתפורר, שהוא יחדל מלהתקיים, שלסטודנטים לא יהיה את כל השירותים החיוניים ששירותי הייעוץ מעניקים כיום, וזה חד משמעית יפגע ביכולת שלהם לקבל טיפול. אנחנו נראה עלייה בנשירה, כמו שציינת, אנחנו נראה עלייה בתחלואה הנפשית של סטודנטים, הגברת עומס, ובקצה הזה זה משפיע על המשק ועל החברה הישראלית כולה.
התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית עומדת מאחורי המתמחים. אנחנו מבקשים לשפר את תנאי ההעסקה שלהם באופן מיידי, כדי לשפר את השירות לסטודנט בקצה. ואנחנו גם רוצים להבין מה לוח הזמנים הנדרש, מה הצפי לדרוש לעקוב אחרי הדבר הזה, ובאמת אנחנו לא נרפה עד שהסטודנט בקצה יקבל את השירות הטוב ביותר עבורו. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תודה רבה. כשאנחנו נלחמנו על הזכויות לסטודנטים במילואים, שזה היה מאוד אקוטי, בוועדת החינוך, אני לוקחת אפילו את האחריות שטעינו כשלא התאבדנו באותה באותו להט, באותו רגע, גם על זה, כי האדוות האלה היו ברורות לנו. זה אומנם עלה בדיונים, אבל כל כך היה חשוב לנו שלא ינשרו עכשיו, שיספיקו את המבחנים, ושתהיה להם את היכולת רגע לא ליפול, שלא לקחנו את הרגע ההיסטורי הזה, שכל הקשב היה גם על הסיפור הזה. בעיניי זאת הייתה טעות, כשאנחנו פה שנתיים אחרי, זה אומר גם שזה ממש נכון.
ואני אוסיף משהו אחד. מרבית חבריי שעוסקים בפסיכולוגיה, יש לי חברה אחת שהיא כן לגמרי בשירות הציבורי, כולם או משלבים פרטי-ציבורי או פרטי, וכולם גם אומרים שכר יותר טוב, לא כזה ששקול לפרטי, כן? אין ציפייה כזאת, אבל שכר יותר טוב היה גורם לי לסגור את הקליניקה. אני לא מחפש להרוויח את הסכומים שאני מרוויח. זה גורף מכולם. או לסגור את חצי הקליניקה.
זאת אומרת, זה ממש גורף. אני עשיתי ממש בדיקה על זה עם כל החברים, כולם אומרים לי זה רק עניין של היכולת שלי לפרנס. אני משליחות עובד במקצוע, אבל אני גם חייב לגדל את הילדים שלי. ואמרתי, חברה אחת כן נשארה בשירות הציבורי לגמרי, כל השאר או שילבו או שפתחו קליניקה פרטית. ואין לי שום שיפוטיות לזה, זה לגמרי כשל מערכתי.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
אנחנו באמת מקווים שעם הזמן אנשים יתחילו יותר ויותר לעבוד במשרות מלאות, וגם בשירותי הייעוץ, שהמצב שם הוא כמו בציבורי עם משרות חלקיות וכאלה, היינו רוצים שיעבדו שם במשרות מלאות, שיעשו קריירה שם.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
ממש. הדר זמירי, יקרה שלנו, ראש מדור רווחה בבן גוריון וגם מתמחה הכי שווה שיש.
<< אורח >> הדר זמירי: << אורח >>
קודם כל, באמת, תודה על הדיון הזה, הוא ממש חשוב. אני גם אומרת את זה מתוך מצוקות שמגיעות אליי. חשוב לי רק להגיד, אני לא אחזור על הדברים שנאמרו, שהדחיפות של המצב והאחריות גם של האוניברסיטה וגם בהסכם הזה, אני חושבת שאחד הדברים החשובים להבין פה זה שהסטודנטים כבר יותר משנתיים מרגישים שהם במאבק.
הם במאבק על הלימודים שלהם, על להצליח לסיים את התואר, על לקום בבוקר להגיע לאוניברסיטה. אז המינימום שאפשר לתת להם זה להרגיש שלא נוסף להם עוד מאבק, שיהיה להם מקום מפלט בתוך הבית שלהם. האוניברסיטה זה הבית של מרבית הסטודנטים. אני נמצאת באוניברסיטה יותר משאני נמצאת בבית.
חברים שלי פונים אליי ואומרים לי, תקשיבי, אני רוצה ללכת לייעוץ הפסיכולוגי. לא נעים לי להפנות אותם לייעוץ הפסיכולוגי אצלנו, כי אני יודעת שלא יענו להם בטווח הקרוב. והרלוונטיות של השירות הפסיכולוגי הולכת ונעלמת, וכמו שיובל אמר, עוד שנייה יגיע הרגע שכולם יצטרכו, בגדול עוד שנייה וכולנו נהיה כבר בקצה ממש ונצטרך מענה.
האחריות של האוניברסיטה היא מעבר לבואו נגיע להסכם בסוף. האוניברסיטה נותנת שירות מסובסד לסטודנטים. מה הרלוונטיות של השירות המסובסד, אם אי אפשר להגיע אליו? אם אנחנו לא יכולים להגיע אליו? סטודנט שבא ואומר לי אני לא יכול ללכת לפרטי, ולא עונים לי מהשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה, והוא נשאר עם הצרות שלו לבד.
אני לא גוף טיפול, הלוואי שהייתי. הלוואי והייתי מוסמכת ויכולה לתת לכולם טיפולים. אני לא מוסמכת. חזון הבלהות זה שאנשים שלא מוסמכים יתיימרו להגיד שהם מוסמכים ויטפלו. אני חושבת שיש משמעות קריטית להסכם הזה בשביל שסטודנטים יוכלו לסיים את התואר, יוכלו להגיע אליו. באמת. ואנחנו רואים את זה בשטח בכל התחומים. ומקום המפלט הזה של רגע לדבר, רגע להוציא את מה שיושב לי על הלב, זה נראה לי באמת הכי קריטי בעולם.
העניין של פתרון זמני הוא חשוב והוא קריטי, חשוב שהוא יהיה זמני. זאת אומרת, אנחנו רוצים פתרון זמני לעכשיו, אסור לנו שפתרונות זמניים יישארו קבועים כמו שקורה המון פעמים, אנחנו צריכים שהפתרון הזמני מטעם האוניברסיטה יהיה זמני עד לרגע שייחתם ההסכם הרחב יותר.
ובגלל זה גם בהקשר הזה אני מצטרפת גם לסיון וגם ליובל, להבין מה טווחי הזמנים, מתי אני אדע להגיד, זהו, סיימנו. כמו שיובל אמר, אנחנו כבר שמונה חודשים בתוך זה, עכשיו מתכנס הדיון הכול כך חשוב הזה, מה השלב הבא? המעקב הוא קריטי כדי שלא נפספס.
אני יכולה להעיד על עצמי ועל החברים של השנתון שלי, התחלנו את התואר במלחמה. יחד עם מלחמת חרבות ברזל התחלנו את התואר. אני אישית הולכת לטיפול פרטי, כי ידעתי שאני לא אגיע במצב הזה לטיפול מסובסד באוניברסיטה, וחברים רבים שלי גם. מי שיש לו את הפריווילגיה לטיפול פרטי, כי בימינו זה עולה המון, במיוחד לסטודנטים, אז מי שיש לו את הפריווילגיה עושה את זה, מי שלא, לא מקבל טיפול, פשוטו כמשמעו, לא מקבל.
אני חושבת שאני אסכם את זה ואני אגיד, גם דיוני מעקב, גם הדחיפות של הנושא, וגם באמת לתת לסטודנטים מקום לנשום. הם לא נושמים מאז תחילת המלחמה, אנחנו מסשן לסשן, מהפעלה להפעלה, עוד חודשיים פה, עוד חודש שם, אנחנו לא נושמים. תחושת חנק כללית שצפה אליי כראש מדור רווחה, היא צפה אליי מכל כיוון, וכאילו, אני מרגישה שאנחנו חסרי אונים אל מול הדבר הזה. וזהו, תודה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תודה, הדר יקרה. אוניברסיטת תל אביב, יש לנו את סרגיי ואלברטו. תודה שאתם כאן איתנו. סרגיי סזונוב, פסיכולוג קליני מתמחה, תודה שאתה איתנו. ואלברטו מסצ'יאני, מנהל שירותי הייעוץ. תודה.
<< אורח >> סרגיי סזונוב: << אורח >>
קודם כל אני אציג את עצמי, אני סרגיי. חשוב לי לציין, שוב המון תודה על הדיון, לא מובן מאליו, בטח בימים אלה. קצת על עצמי, אני בן 50. הגעתי למקצוע הזה מתוך תחושת ייעוד, עזבתי את מקצוע הניהול שהשתכרתי בו ברמה של פי שישה, שמונה, ממה שאני מקבל היום, מתוך תחושה מאוד עמוקה למסלול מפרך ומאוד ארוך. והתקבלתי לשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל אביב, בדיוק קצת בסמוך לתחילת המלחמה. תחזקנו קווים בהתחלה, ואחרי זה הייתה גם הפנייה של ההנהלה להרחיב את המשרה שלנו.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
זאת אומרת, בהתחלה זה היה שירות טלפוני בגלל המלחמה והכול.
<< אורח >> סרגיי סזונוב: << אורח >>
כן. ומה שגילינו מהר, כלומר, אני יכול להעיד על עצמי, אני לא אגיד את המספרים, אבל זה לא רק מתחת לקו העוני. כלומר, ל-60% משרה, אני נאלץ לעבוד עוד 70% משרה בעבודה שנייה בשביל להתקיים. כלומר, תחשבי איזה היקף זה משאיר להכשרה, לעיסוק במטופליי, עד כמה זה משפיע.
ראינו שבעצם חלקנו, הרבה מתמחים מהסיבה הזאת, למרות הפנייה להרחיב, כי הייתה באמת הצפה לטפל במטופלים, לא נהנינו מהסיבה הזאת כי לא יכולנו, כי היינו צריכים להתפרנס. וזה המצב דה-פקטו בשירותים הפסיכולוגיים. ואז יזמנו פנייה לאוניברסיטת תל אביב עוד באוגוסט שנה שעברה. האוניברסיטה אפילו לא נאותה לדבר איתנו, עד שאנחנו שמנו על השולחן עיצומים.
כלומר, תביני את רמת הכלים שהיינו צריכים להגיע אליהם בשביל שבכלל מישהו ידבר איתנו. ואז בעצם נוצר מצב שנכנס איזשהו משא ומתן, אבל כל הזמן אנחנו בתחושה שאנחנו נקרעים בין צורך להתפרנס לבין צורך לטפל באנשים. הצפה, אנחנו מטפלים בהמון סטודנטים שבשנה האחרונה, אני חושב שהטיפול, יש לנו אחוזים די גבוהים, מנע את הנשירה שלהם מהלימודים, וזה פקטור קריטי כשירות לסטודנט. ובעצם ניסינו בכל דרך, גם נאלצנו להתאגד אפילו בשביל שמישהו ידבר איתנו.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תמיד טוב להתאגד.
<< אורח >> סרגיי סזונוב: << אורח >>
נכון. אבל עשינו את הצעד הזה בלית ברירה, כי אנחנו רוצים לעסוק בטיפול ולא במאבקי עובדים. והגענו למצב שכבר נכון לתחילת השנה, אנחנו היינו במשא ומתן ארוך.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
איפה אתם מאוגדים? אתם איגוד עצמאי?
<< אורח >> סרגיי סזונוב: << אורח >>
לא. התאגדנו תחת ההסתדרות.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
מעולה, אוקיי. כאילו אתם בתוך מטריית הגג של ההסתדרות.
<< אורח >> סרגיי סזונוב: << אורח >>
נכון. ובעצם הגענו לתחילת השנה, כשאמרנו לאוניברסיטה שהשנה אחרי חתימת ההסכם המצב מאוד ישתנה, וכנראה שאנשים כבר לא ירצו לבוא. ודה פקטו מה שקרה, יש איזשהם מתמחים חדשים ששקלו לעזוב מרגע שהם שמעו על התנאים, כנראה שיש מדריכים שרוצים לעזוב.
וחשוב לי להדגיש שזו תחושה מאוד קלה לעבוד מתוך תחושת ייעוד גדולה, אבל בתחושת ניצול במקביל. אנחנו רובנו מרגישים, ליטרלי, מנוצלים על ידי האוניברסיטאות, ואנחנו מרגישים שגם המשא ומתן היה סוג של תעתוע וניצול, וכשאתה עומד מול הכוחות הגדולים האלה מתוך תחושת ייעוד, אז זה דברים שקצת קשה לשלב אותם.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
וגם יש משהו להוסיף, סרגיי, שגם אי אפשר להתעלם מזה שיש עלייה חדה ביוקר המחיה והוצאות אל מול שחיקת השכר. זאת אומרת, זה לא נעשה בחלל ריק. זה גם שכר מאוד נמוך לצד המון גזירות כלכליות שהיו, מדמי ביטוח לאומי והקפאת שכר ודברים אחרים, ומס הכנסה וכל זה, לצד עליות דרמטיות בעלויות מזון, חשמל, מים, ארנונה, ואז שחיקת השכר זה בעצם מייצר סיר לחץ בלתי אפשרי. אנחנו פוגשים את זה בהמון מקצועות אחרים, פה אתה גם אומר, חלקיות המשרה היא עוד יותר מקשה על קיום נורמטיבי.
<< אורח >> סרגיי סזונוב: << אורח >>
זו אמנם חלקיות, אבל אני עובד 60% משרה, ואני נאלץ לעבוד 70% משרה, כלומר עובד 130% משרה, כל זה בתהליך ההכשרה. אני מאוד רוצה להתחבר למה שיובל אמר, שאצלנו כבר יש מתמחה אחד לפחות שהודיע שאם החוזה לא נחתם הוא עוזב, וכנראה שזו מפולת שמתחילה, כלומר זה לא משהו שעתיד לבוא, זה ליטרלי קורה בימים אלה.
והתרענו לאוניברסיטאות לפני תחילת השנה, הרבה לפני, וגם הפנייה שלנו לור"ה נעשתה רק, כלומר ור"ה נאותה לדבר איתנו רק אחרי שבעצם התאגדנו ושוב שמנו על השולחן את איום העיצומים. לפני זה, זה לא ממש דיבור.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אנחנו גם נכניס לשאלות פה את העניין שברגע שייחתם ההסכם והכול, אם זה גם ייעשה רטרואקטיבית לתחילת השנה, כי זה יכול להיות גם משהו שישאיר אנשים, לדעת שבסופו של דבר גם יקבלו את זה.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
אם יהיה תאריך תחולה, מה שנקרא, זה יעזור מאוד. גם לכל הצדדים, אגב, לקדם את ההסכם.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
לא, תאריך תחולה, אבל גם להגיד באמת על כל חודשי המאבק.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
כן, כולל הרטרו.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
נכון. תודה. אלברטו.
<< אורח >> אלברטו מסצ'יאני: << אורח >>
תודה. קודם כל, גם אני מודה לכם על היוזמה ועל הדיון הזה, מאוד לא מובן מאליו שכל כך הרבה אנשים יקדישו את המאמץ כדי להיות פה, ולך אישית כמובן. אני מרגיש כמו זקן השבט פה. אני מנהל את השירות יותר מ-20 שנה, 22 שנה, וזה מתוך אהבה, כל מיני אהבות שיש לי, אהבה למקצוע, אהבה לשירות הציבורי ומחויבות.
אבל כרגע באמת קורים דברים שחייבים לשנות אותם, כי אנחנו מרגישים שבלי זה אנחנו לא נוכל להמשיך להתקיים, והשירות הציבורי בתוך האוניברסיטה פשוט יקרוס. יש היסטוריה מאוד ארוכה בשירות, אני לא אוכל לקחת את כל הזמן שהייתי רוצה כדי לספר לכם כל מה שנעשה.
אני חושב שהנציגה של הסטודנטים הציגה את זה בצורה מאוד מקיפה, ולא מדובר רק בסטודנטים שבאים לטיפול כי הם קצת עצובים, כי נפרדו מבן או בת הזוג, אלא זה משברים מאוד קשים, וההשפעה יכולה להיות "קטלנית" או לא במירכאות, מבחינת היכולת שלהם לסיים תארים. והם באים כדי לסיים תואר, ובסופו של דבר לתרום למדינה, ולהפוך לאזרחים מועילים.
ומה שמעניין, שלא רק מדובר בסטודנטים, נגיד, שביום-יום אנחנו פוגשים, אלא גם במאות סטודנטים עם מוגבלויות שאנחנו עוזרים להם. היה דיון לפני כמה חודשים על מוגבלויות שקופות, סטודנטים על הרצף האוטיסטי, סטודנטים עם מחלות נפש שמסוגלים לתפקד כסטודנטים, ואנחנו נמצאים שם בשבילם. ואנשים שתומכים בהם, הם אנשים שמשתכרים קצת יותר משכר מינימום. תחשבו, זה שכר מינימום וקצת יותר, זה הכול. כך שזה דבר בלתי נסבל.
אם אני עכשיו לא הולך לכל ההיסטוריה של ההכשרה, ואני שמח לראות פה אנשים מכל הדורות, אחר כך תדבר דורית, שהייתה מתמחה, ואני כל כך גאה לראות אותה כמדריכה היום, רואים שהמחויבות גם לשירות קצת נספרת, וגם למקצוע, וגם לתת שירות למי שהכי צריך כשאין לו אמצעים לשלם בטיפול פרטי.
ומצד שני, יש פה שני מתמחים חדשים, שגם אני גאה שהחליטו בכל זאת להישאר, למרות שכל מה שהם קיבלו מאיתנו זו הבטחה, והבטחה להילחם על זה שההסכם ייחתם, כי הם לא קיבלו את השכר שיכלו לקבל במקום אחר. ואני אוהב לקיים הבטחות, אז באתי לפה גם להילחם על זה, כי זה מה שכרגע צריך לעשות, וזה לא להרפות ולנסות ולהשיג את מה שהובטח להם.
ידוע שהשירותים עובדים בתפוסה מלאה מאז הקורונה, ומאז הקורונה ההתארגנויות התכופות והזומים וההכשרות כדי שאנשים יוכלו, הכל נעשה מתוך רצון ומתוך אהבה ומתוך המחויבות הזאת לסטודנטים. ואחר כך המלחמה, ומיד עם היום הראשון אנחנו פגשנו את הסטודנטים גם בזומים, לא רק את הסטודנטים האמת, גם את הסגלים, כן? כי מילואימניקים הם לא רק סטודנטים, הסגלים הצעירים של האוניברסיטה גם נקראו למילואים, וכמו שנאמר בצדק, מעגלים-מעגלים.
ואם מישהו הזכיר בני או בנות זוג של מילואימניקים, זה לא נגמר שם. יש גם ילדים של מילואימניקים ויש גם את ההורים ובני דודים, והדאגות שמשפיעות על האפשרות של הסטודנט למלא את הייעוד שלשמו הוא בא לאוניברסיטה, שזה להצליח בלימודים ולזכות בתואר.
אז תגידו לי, איך אפשר להתרכז בלימודים כאשר אתה עסוק ומוטרד מכל מה שקורה במדינה? וזו לא רק המלחמה כמובן, אבל המלחמה בפרט בשנים האחרונות. אבל כמו שאמרת וציינת בצדק, יוקר המחייה, ודברים אחרים שהופכים את הג'ינגול הבלתי אפשרי של חיים של סטודנט למשהו שדורש תמיכה, והרבה תמיכה, והמשברים הם משברים שעלולים לפגוע ולשבור את תשוקתו של הסטודנט להצליח.
תראו, יכולתי להרחיב יותר, אבל אני רואה שיש פה עוד אנשים שירצו לדבר, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות, כי אני יודע שור"ה וההסתדרות נמצאים בשיח, ואני אפילו יודע שמחר יש ישיבה שמתקיימת.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
נחזיק אצבעות.
<< אורח >> אלברטו מסצ'יאני: << אורח >>
לא רק נחזיק אצבעות, זה לא מספיק. אני כן רוצה לנצל אולי קצת בחוצפה את הנוכחות שלי פה, כדי לבקש מהוועדה הזאת שתצא בקריאה דחופה לאותם המפגשים, שבה הם לא יתפזרו מהישיבה עד שלא יגיעו להסכם.
זה דבר מאוד חשוב, שהוועדה הזאת תצא עם קריאה למחר לישיבה שמתקיימת, שהישיבה לא תסתיים בלי הסכם, שיישבו כמה שצריך. כמו שנאמר פה, זה לא עניין של כסף כבר. כולם יודעים שזה כבר לא עניין של כסף, זה עניין של כמה סעיפים שצריך לסגור.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אנחנו גם תכף נגיע אליהם ונשמע.
<< אורח >> אלברטו מסצ'יאני: << אורח >>
בסדר, אבל אני אומר מה שאני יודע. יכול להיות שאני לא יודע הכול, אבל נורא חשוב לי שתצא קריאה כזאת, שאנשים לא יתפזרו מהר ושיסיימו את כל הנושאים, ושפשוט הסבל הזה המיותר, כי כולנו יודעים שבסוף זה כן ייחתם, אז שיגמרו עם זה. תודה רבה, שוב, וגם אני מצטרף לקריאה, שיחזרו החטופים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אמן, תודה. ד"ר עינת סקרה אטר ודורית נצר, פסיכולוגית מדריכה, ופסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת בר אילן. תודה לכן שאתן איתנו.
<< אורח >> דורית נצר: << אורח >>
תודה. שוב, אני מצטרפת לכל התודות, וגם אנחנו נרגשות מהמעמד, ואנחנו גם שמחות על ההזדמנות לספר גם קצת על העבודה שלנו. אני אתחיל מזה שאתמול ישבתי עם הבת שלי, ככה על הספה בסלון, היא קצת חולה, וסיפרתי לה לאן אני הולכת היום, אז היא אומרת לי, אבל אמא, אני לא מבינה, למה את ממשיכה לעבוד שם? למה את צריכה את כל המאבק הזה? כאילו, יש מלא מקומות.
וזו הייתה שאלה אינטואיטיבית של ילדה נבונה, ורציתי להתחיל להסביר לה שבעצם עבורי לעבוד בשירות הייעוץ באוניברסיטה, זה משהו שאני אוהבת, מחוברת. הוכשרתי באוניברסיטת תל אביב, אני עובדת היום באוניברסיטת בר אילן. ההזדמנות לפגוש את החבר'ה הצעירים בשלב הזה בחיים שלהם, שהוא שלב קריטי גם בימי מלחמה וקורונה וגם בחיים בכלל.
אנשים מגיעים אלינו מכל רחבי הארץ, מהדרום, בדואים, יוצאי עדות מאתיופיה, חרדים, יש בבר אילן קמפוס חרדי, אם אתם לא יודעים, הרבה מהמגזר הערבי מגיעים גם כן. בעצם זה איזשהו מקום, כמעט הזדמנות ראשונה של אנשים להיפגש מכל קצוות הארץ, וביחד כצעירים לחלום, לקוות, לבנות עתיד עבור עצמם. חלקם מגיעים ממצבים גם סוציו-אקונומיים וגם נפשיים מאוד מסובכים, מי יכול לשלם עכשיו על טיפול פסיכולוגי במצב כזה?
למשל, רק מהשבועות האחרונים, ליווינו בחורה צעירה שהיא ממשפחה של עולים, מאוד בודדה, שבעצם התפרצה אצלה מחלה של מאניה דיפרסיה, והיא הייתה אבודה לגמרי. וגם, בכלל, אנחנו ככתובת בתוך האוניברסיטה, לא ידעה מי ימין ומי שמאל, איך בכלל פונים ומגיעים לאשפוז, וגם קלטנו אותה ביציאה מהאשפוז, והיא סיימה את שנת הלימודים. זה עבודות שגם לא תמיד רואים אותן. במלחמה פתחנו קבוצות ככה מהיום למחר.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
גם צריך לומר, יש ערך בסוף גם להיבט שזה נמצא בתוך הקמפוס, הנגישות והכול. זה לא רק העניין שזה מבחינת נגיש המזמין, אלא פיזית כל הסיפור של סטודנט שהוא בתוך מלגה, עוד משרה, לימודים, הגשה. הדבר הזה של למצוא את הזמן לעצמי ללכת לטיפול באיזה מקום, לפעמים זה מעבר להרי החושך שקשה להגיע אליו. והימצאות של אותו שירות בקמפוס, זאת אחת הברכות שיש.
<< אורח >> דורית נצר: << אורח >>
לגמרי. גם נגישות, גם פחות התמודדות עם סטיגמה שלקהילות מסוימות עדיין יש סביב טיפול נפשי. אנחנו פתחנו קבוצות למילואימניקים מהיום למחר, שפנינו אליהם, אמרנו להם, אפילו אתם לא צריכים, לא אבחונים ולא, בואו, אנחנו מארגנים קבוצה. והגיעו עשרות סטודנטים שאמרו, אני לא יודע, אני לא מצליח להתרכז.
אתה מבין שאנשים רק לפני חודש איבדו את החברים הכי טובים שלהם, ובמקביל נאבקים בעצם לשמר את הלימודים שלהם. אני לא יודעת אם זה גם באוניברסיטאות האחרות, אבל אצלנו אנחנו צופים בעלייה מאוד חדה של אירועים של אלימות והתפרצויות זעם ותקיפות מיניות, יותר מבעבר, לדעתי, בלי שעשיתי סטטיסטיקה, אבל מקרים מאוד קשים, של אנשים שאין מי שיחזיק אותם וילווה אותם ובכלל יכיר במצוקות שלהם.
אנחנו בנוסף בבר אילן גם התחלנו לעבוד, שזה יחסית חדש, הרבה יותר עם הסגלים, לא רק עם הסטודנטים, כי בעצם הסטודנט בא ופוגש את אותו מרצה שלא מבין למה הוא פתאום מתפרץ באמצע השיעור, או למה יש לו דרישות כאלה או אחרות, או למה הוא לא מגיע ללימודים. ואנחנו מתווכים גם לסגל וגם מקיימים איתם שיחות רצופות, ויש לנו אנשי צוות שהם בכל מחלקה ופקולטה מקיימים קשר רציף עם האנשים, כדי גם לעזור לסטודנטים ברמה הזאת, ולאנשי הסגל שפונים אלינו.
רק לפני שבוע פנה מרצה ואמר, אני לא יודע, מצאתי את אחד הסטודנטים שכותב אמירות מאוד אובדניות במחברת שלו, מה אני עושה? מצלצל אלינו, ופשוט יוצא מהמחלקה, עובר את הכביש ומגיע אלינו. אז צריך להבין שזה גם שירות ציבורי, אבל זה שירות ציבורי ייחודי, שיש לו מומחיות. אני הרבה שנים בעולם הזה, וזה לא כל אחד מחר, וזה שירות חשוב, וזה לא כמו באמת רק לצאת לאיזו מרפאה ולחכות שם בתורים ולהבין מי נגד מי.
ולצד זה כבר שנתיים אומרים לנו, כן, אתם תקבלו את הכסף, והייתה מלחמה, וכל אחד התגייס, ומה עכשיו אני אדאג לעצמי? ופתאום, אני מסתכלת, חברות שלי כבר מתחילת השנה מקבלות הרבה יותר כסף, ומה קורה? זו הרגשה מביכה.
אז ממש אני מצטרפת לקריאה שאין שום טעם להמשיך את זה, ושגם תחושת הערך שלנו, אנחנו באים לטפל באנשים ובסטודנטים צעירים, ולרומם את ערכם, ולהראות להם שהם יכולים להאמין בעצמם, אז גם שאנחנו נרגיש ראויים ויכולים להתקיים מהעבודה שלנו. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תודה רבה, ואני מצטרפת לכל מילה. תכף נשמע גם את ההסתדרות ואת ור"ה. עינת, את רוצה להוסיף על זה?
<< אורח >> עינת סקרה אטר: << אורח >>
אני חושבת שדורית סיכמה בצורה מעולה את הדברים. גם אני עובדת בבר אילן, מכירה מקרוב את שירותי הייעוץ, ואנחנו באמת עדים לעלייה עצומה בפניות של סטודנטים, במצבי מצוקה חריפים ביותר שלא ידענו אותם בשנים האחרונות. וגם להדגיש את זה שאנחנו בעצם אחרי שנים ארוכות של קורונה, פוסט קורונה, עם המון פניות, גם של מצבי נפש מאוד מורכבים וקשים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אם אפשר גם להוסיף, גם גל העלייה ברצח ופשיעה בחברה הערבית, בוודאי מייצר גם מצבי קיצון פה. אנחנו פוגשים את זה הרבה גם בוועדת הצעירים, את אותן חרדות, את אותם מעגלי סבל. בדיוני החברה הערבית שאנחנו עושים פה, כמעט לא היה פה נציג שאין לו בן משפחה שנרצח. אז אני יודעת שיש פה עוד אלמנטים שאנחנו בכלל לא ערים אליהם, שמכבידים על כל מה שקורה בתוך הקמפוס.
<< אורח >> עינת סקרה אטר: << אורח >>
נכון, אני מסכימה לגמרי. אנחנו במקרה, זאת אומרת, ספציפית בבר אילן, אבל בכל האוניברסיטאות, מטפלים במגזרים שלא היו אחרת מגיעים בכלל לטיפול נפשי, גם מטעמי סטיגמה, גם מטעמים של תקצוב וכו'. אם זה המגזר החרדי, אם זה ערבים, המגזר האתיופי וכן הלאה.
באמת רואים שהבעיות הן רחבות, אנחנו עדים לתקיפות גם ברמה הפיזית, במיוחד בחברה הערבית, אבל לא רק. גם מקרים של אלימות במשפחה, גם אלימות במשפחה על רקע פוסט טראומה של מילואימניקים שחוזרים מהקרב, במצבים שהיה מעבר ממצב לחימה למצב נורמטיבי של למידה, מצריך משאבי ריכוז, מצריך התמודדות עם שגרה, שלא מאפשרת להם, במיוחד לאחר חסר כל כך ממושך לאחר ימי מילואים כל כך רבים, להגיע ולהשתלב.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אתם גם חווים את העלייה בביקוש, בצורך?
<< אורח >> עינת סקרה אטר: << אורח >>
עלייה מאוד גדולה, והיא עלייה ליניארית. מאז תקופת הקורונה, פוסט הקורונה, מלחמה, מאבקים שונים שמתחוללים במדינה באופן כללי, לא רק על רקע המלחמה, אלא גם על רקעים אחרים. אנחנו רואים הרבה מאוד מתח, יותר חרדה ועלייה בדיווחים על דיכאון, על חרדה ועל פוסט טראומה, וזה כמובן רק תחילת הדרך כי אנחנו לפני שנה שהיא גם בוודאי לא תהיה שנה קלה. וגם כמו שאמר יובל, גם הגלים שיכו בנו בשנה-שנתיים הקרובות מאוד צפויים להיות קשים.
ואוכלוסיית הסטודנטים, מעבר לזה שהיא משאב לאומי, חשובה לנו ההשכלה הרציפה שלהם, וחשוב לנו להיות מסוגלים לתת להם ככה איזה אורך רוח, ולסיים את התואר, וגם להיות אזרחים גאים ופוריים בהמשך הדרך. אנחנו, כציבור פסיכולוגים, שעובד באמת בצורה מסורה מאוד, עם הסגלים ועם הסטודנטים בכל המעגלים, משתכר בצורה באמת שהיא חרפה, היא חרפה בעיניי גם במגזר הציבורי באופן כללי, אבל ודאי וודאי בשירותי הייעוץ. אני חושבת שבאמת אנחנו דורשים, כבר באמת הגענו לאיזשהו קצה שמצריך גם עבודת מעקב, גם דרישה לשיח יותר פורה ומהיר בין ור"ה לבין ההסתדרות, כדי שנגיע לתוצאות טובות. ותודה על ההזדמנות.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תודה רבה, בוודאי. עופר שריג מבן גוריון. עופר, תודה שאתה איתנו, פסיכולוג קליני מומחה ומדריך.
<< אורח >> עופר שריג: << אורח >>
בוקר טוב, ותודה קודם כל לחברת הכנסת לזימי על הדיון. אני אתחיל מהסוף. סטודנטים לא יסיימו תארים. פשוט כל כך. לא יהיו שירותים פסיכולוגיים כי אף אחד לא יבוא לעבוד בשירות פסיכולוגי שמציע נתונים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
לא מאפשר לך לסיים את החודש.
<< אורח >> עופר שריג: << אורח >>
כן, בדיוק.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אין מה לעשות, צריך הלימה.
<< אורח >> עופר שריג: << אורח >>
כן. בסופו של דבר אנשים מסתכלים ימינה ושמאלה, כמו שנאמר כבר קודם, והמשכורת לא מספיקה בשביל לסיים את החודש. אנשים לא יבואו. ואני כבר רואה את זה עכשיו אצלנו, במשך הרבה מאוד זמן ניסינו לגייס מתמחים, אנשים מתקשים, אצלנו עוד זה גם להגיע דרומה, אבל אני בטוח שזה קורה גם במרכז.
אנשים באים ואומרים, רגע, שנייה, למה לי ללכת ולעבוד בכזאת משכורת נמוכה, כשאני יכול לעשות משהו אחר? בוא אני אראיין אותך, בוא אני אחליט אם אני בכלל רוצה להגיע אליך. ולא באים מתמחים ולא מומחים, ובסופו של דבר הכמות של הסטודנטים שאנחנו יכולים לטפל בהם היא נמוכה.
וגם אם לאוניברסיטה, ואני בכוונה ארשה לעצמי לרגע להיות קר ומנוכר, לא אכפת מהרווחה הנפשית של הסטודנטים, אז הכול טוב ויפה, אבל התפקוד שלהם ייפגע, ובסופו של דבר הם פשוט לא יסיימו את התארים. וזה, אני חושב, אינטרס שיש מן הסתם לכל מדינת ישראל, בטח ובטח לאוניברסיטאות. וזה בהתנתק מהחשיבה לדבר הבסיסי של רווחה נפשית. וזה פשוט לא יקרה. זאת אומרת, סטודנטים לא יסיימו את התארים, כי אף אחד לא יגיע.
ואני יכול להגיד מהחוויה שלי בדרום, אני כבר כמה שנים בשירותי הייעוץ, גם הייתי שם כמתמחה וגם עכשיו כמומחה. ואני זוכר שכשעברתי להתמחות האשפוזית בבית החולם הפסיכיאטרי בבאר שבע, אז מי שהייתה הפסיכולוגית הראשית שם כל הזמן אמרה לי, מה קורה? לא מגיעים מתמחים, זה נורא קשה, זה גם אצלכם ככה והכול? ואמרתי לה, לא, אצלנו דווקא סבבה, יש איזה 11-12 מתמחים, הכול טוב ויפה, ובאמת היה להם מאוד קשה.
ופתאום המצב התהפך. זאת אומרת, באיזשהו מובן, ברגע שהחוק האחרון נחתם והתנאים קצת השתפרו, אז אנשים התחילו להגיע ולהגיד, אוקיי, בסדר, כמו שאמרתם קודם, אני מוכן לוותר על הקליניקה הפרטית, כי אני מעדיף לעבוד במרחב הציבורי ויש לי פה הזדמנות לעשות את זה במצב שהוא סביר מבחינת המשכורת שלי.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
זה עדיין שירות ציבורי.
<< אורח >> עופר שריג: << אורח >>
עדיין שירות ציבורי, עדיין נמוך, עדיין, כמו שאלברטו אמר קודם, מינימום פלוס. אני אפילו לא אגיד את המספרים, כי הם באמת מעליבים. זאת אומרת, אני בתור מתמחה עשיתי, אולי אני כן אגיד את המספרים, בסדר? 2,650 שקל לחודש לחצי משרה. אני חושב שאם הייתי הולך לעבוד במקדונלדס, הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר, בלי לפגוע במקדונלדס, וזה אחרי חמש שנים של תארים, פלוס הכשרות וכן הלאה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
בדיונים שהיו, אמרתי לא יכול להיות שאני משלמת לבייביסיטר של הילדה שלי יותר משעת שירות הטיפול של מי שעבד וזה. וחלילה, שוב, ממש לא כדי לפגוע, אבל זה פשוט לא אפשרי שבן אדם ישקיע את כל יהבו ושנותיו הבוגרות בהכשרה, בלמידה, מתוך שליחות והכול, ואין שום הלימה בסופו של דבר בדרך שבה הוא משתכר במה שהוא עוסק.
<< אורח >> אלברטו מסצ'יאני: << אורח >>
מותר לי להוסיף? סליחה שאני קוטע אותך. פשוט אני לא יכול שלא להוסיף את החשיבות של הדברים שאתה אומר, בגלל שאני מהצד שמנסה לגייס מתמחים, נתקל בקושי הזה. כלומר, לדעתי, אם אנחנו נאכזב את שני המתמחים שפה נמצאים לצידי, שגייסנו למרות שידעו שאנחנו רק במלחמה ולא ממש בתוך ההסכם, ולא נצליח לקיים את ההבטחה, אני לא אצליח לגייס כשהמתמחים שמסיימים עכשיו יסיימו, ואני צריך לגייס חדשים. אני לא אצליח לגייס, פשוט למה שיבואו אליי? נכון, יש לנו הכשרה טובה וזה, אבל זה לא ממלא את המקרר.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
בדיוק.
<< אורח >> עופר שריג: << אורח >>
כן. ובסופו של דבר, אנחנו גם רואים שגם המתמחים שכן הגיעו תחת הבטחות כאלה ואחרות של מענק מלחמה וכל מיני כאלה, כבר באמת השטח מבעבע, ואנשים באים ואומרים, אני מוכן אפילו להפסיק את ההתמחות ולעבור למקום אחר, או בכלל לעזוב את הדבר הזה, והסטודנטים נפגעים.
זאת אומרת, אפשר לדבר עלינו, והכול טוב ויפה, וכבר אמרתם את זה קודם, ואני מאוד מסכים, מראש השכר במגזר הציבורי הוא מעליב, או לא הולם, אבל עכשיו כשעוד איכשהו נעשה איזשהו תהליך של לתקן את זה קצת, הוא קרה במקום אחד, ובמקום השני הוא לא קורה, ואז הפער נהיה עוד יותר בלתי נסבל. זאת אומרת, זה לא הגיוני. מראש הכול היה נמוך, אז אתה אומר, אוקיי, בסדר, אצלם עוד איכשהו השוו את זה לסביר.
אנחנו נשארים מאחור. וכשאנחנו נשארים מאחור, שוב אני אומר, לא כי אנחנו חשובים במיוחד, אלא כי פשוט אנחנו צריכים את מינימום התנאים בשביל לעזור לסטודנטים, בשביל להפוך להיות אנשים שהם שמחים, מאושרים ומתפקדים.
והרבה מאוד סטודנטים עכשיו פונים לטיפול הרבה יותר מבעבר, הרבה מאוד סטודנטים שעשו שנתיים מילואים, ורק רוצים לבוא ושנייה להתרכז בלחזור חזרה לחיים, ולבחור בחיים ולהיכנס חזרה לחברה, ואנחנו לא יכולים לתת להם את המענה. אמרה את זה קודם הדר, ששוקלים מהדיקנט לא להפנות אלינו, זאת אומרת, או יודעים, בסדר, אני אפנה, אבל עכשיו לך תחכה חצי שנה עד שתקבל טיפול, שלא לומר שנה, כי אין מתמחים וכי אין מומחים.
אני עובד ב-33% משרה, והייתי מאוד שמח לעלות ל-50% משרה ומעלה. לא יכול להרשות לעצמי. ואני חושב ששוב, אם אנחנו נסתכל עלינו, אנחנו אמצעי, אנחנו צינור באיזשהו מובן שבאמת לא רוצים הרבה, אנחנו רוצים איזה מינימום של השוואה.
וחוץ ממה שאנחנו רוצים, אני בא ואני אומר, בסוף זה התהליך, אני רואה אותו מהצד, אני רואה אותו קורה, ואני רואה שאנשים פשוט לא יגיעו, ומי שייפגע מזה זה הסטודנטים, ואם הסטודנטים נפגעים, אז גם האוניברסיטה נפגעת, וזה, אני חושב, צריך להיות מאוד מובן מאליו, גם בלי שאני אומר את זה. זה כל כך פשוט. תודה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תודה.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
זו לא רק האוניברסיטה, המדינה נפגעת. כלומר, כל העתיד שלנו נשען על הדבר הזה. ורק אם אפשר מילה אחת להוסיף, הסיפור פה הוא לא רק בגיוס מתמחים, אלא גם מומחים ומדריכים. זו התשתית שעליה בכלל אפשר להכשיר את המתמחים. מומחה או מדריך שמסתכל ימינה ורואה שהוא עובר את הכביש לבית החולים, והוא מקבל 70% יותר בשכר, אם לא יותר מזה אפילו בחלק מהמקומות, עד כדי כך זה ביזיון מה שקורה שם, פשוט אין יכולת למשוך אנשים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
ברור שהוא יילך.
<< אורח >> עופר שריג: << אורח >>
אם אני יכול להוסיף דבר אחרון, אנחנו מדברים פה קצת בחוק המספרים הקטנים, זאת אומרת, 100% משקל זה עדיין שקל. עכשיו, זה לא שהסכומים פה הם כאלה אדירים, כן? אמרנו, 2,650 שקל לחצי משרה, אז גם אם מכפילים את זה, עדיין אנחנו מגיעים לחצי משרה בערך 5,000 שקלים, ואין כמות כזאת גדולה של מתמחים ומומחים שהתקציב הזה בסופו של דבר יכול לחזור חזרה בצורה, זאת אומרת, כהשקעה בסטודנטים.
אם הייתי עכשיו הולך לשוק המניות, זו השקעה מעולה. אתה קונה מאוד בזול ואתה מרוויח מאוד ביוקר. אתה מרוויח מהנדס, מרוויח מישהו שמסיים. זה מצחיק שאנחנו אפילו צריכים להילחם על הסכומים האלה, זה באמת לא בשמיים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
נכון, ממש לא. טוב, אנחנו ככה עשינו סבב יחסית באמת מקיף לשמוע, וכמובן שתהיה לכם את זכות הדיבור לכל תוספת שתהיה. ואני עוברת להסתדרות החדשה, לעו"ד רון בוכניק, מנהל חטיבה בהסתדרות. אנחנו גם עוד נפגשנו בסוגיה הקודמת של ההסכם הראשי. בוא תפרוס לנו רגע מה קורה, וגם בהקשר של ההסכם הזה.
<< אורח >> רון בוכניק: << אורח >>
אוקיי. ראשית אני רוצה לומר תודה לך, ליו"ר הוועדה, על קיום הוועדה בנושא החשוב הזה, וגם על כך שהיית מעורבת, כמו שציינת, ודחפת לקדם את הרפורמה הכללית בשכר הפסיכולוגים. אני כמובן מתחבר לכל מה שנאמר פה על ידי כל הדוברים החשובים לפניי.
הפסיכולוגים הם סקטור שנמצא בחוד החנית של השמירה על בריאות הנפש של אזרחי ישראל. החשיבות בגיוס ובשימור של כוח האדם המקצועי היא אדירה. לכן ההסתדרות והסתדרות המחר הובילו רפורמה מקיפה בשכר הפסיכולוגים. אנחנו מדברים על עלייה בשכר של עשרות אחוזים, שיפור בתנאים נוספים, תמריצים להגדלת היקפי משרה ועוד.
ואנחנו גם רואים את התגובות ואת ההשפעה בשטח. אין לנו עדיין נתוני מאקרו, אבל אני מסתובב בשטח מאילת בדרום ועד קריית שמונה בצפון, ואני רואה את הנכונות להגדלת היקפי משרה, ואנחנו מקווים שהמגמה תלך ותתעצם.
כמו שיו"ר הוועדה אמרה, אין מושלם, ובכל הסכם תמיד אנחנו שואפים לשפר, ויש גם דברים שאנחנו נתקלים עכשיו במהלך היישום במעלה הדרך שנרצה לשפר לקראת ההסכם הבא. אנחנו עובדים כרגע באכיפה ויישום ההסכם אצל מאות המעסיקים בשירות הציבורי, וזו באמת עבודה סיזיפית וחשובה, כי מדובר על רפורמה שמשנה מודל שכר וזה אף פעם לא פשוט להטמיע.
לגבי האוניברסיטאות, עמדת ההסתדרות הייתה מלכתחילה, עוד במהלך המשא ומתן, והיא עודנה כזו, שהם צריכים וחשוב שיהיו בתחולת ההסכם, אין סיבה שלא. כרגע יש רצון מצד כל הצדדים לקדם את הנושא הזה. התחלנו משא ומתן מול ור"ה, קיבלנו נתונים, אנחנו עוד בהליך של איסוף הנתונים האחרונים.
בגדול, אני מתחבר למה שנאמר פה, שלהבנתי אני יכול להגיד באופן זהיר שהנושא התקציבי הוא לא האישיו, אני מניח שנסתדר בעניין הזה. צריך לבצע התאמות, בגלל שיש עץ ארגוני אחר ויש סוגי העסקה שונים, ואנחנו נרצה לקדם את זה כמה שיותר מהר. כמו שנאמר פה, נקבעו ישיבות ממש בקרוב.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אבל מה הצפי לסיום?
<< אורח >> רון בוכניק: << אורח >>
אנחנו מקווים שבחודשים הקרובים. זה לא צריך להיות תהליך ארוך.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
למה חודשים?
<< אורח >> רון בוכניק: << אורח >>
כי יש תהליך שצריך לקרות.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
רון, דבר אלינו רגע, מה העניין?
<< אורח >> רון בוכניק: << אורח >>
בסוף אנחנו צריכים לבצע התאמות בהסכם השכר, המשפטנים צריכים לנסח סעיפים. אנחנו רוצים להוציא תוצר שהוא מקצועי, וייתן את הכי טוב.
<< דובר >> קריאה: << דובר >>
אבל השירות יכול בינתיים לקרוס. זה אנשים שיכולים להתפטר מחר או מחרתיים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אז למה לא לעשות את זה אולי גם מדורג? נמסר פה לפני כן, אפשר אולי לתת רגע איזשהו אורך נשימה זמני. ועד הסכם הקבע, למה לא לעשות משהו כזה?
<< אורח >> רון בוכניק: << אורח >>
אין לנו התנגדות.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
מעולה.
<< אורח >> רון בוכניק: << אורח >>
וחשוב שניצור את הסכם הקבע.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אפילו בהוראת שעה של שלושה-ארבעה חודשים, כדי שלא יהפוך לקבוע.
<< אורח >> רון בוכניק: << אורח >>
כשאמרתי חודשים, אני לא מתכוון למספר רב של חודשים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אתה אולי לא מתכוון למספר רב של חודשים.
<< אורח >> רון בוכניק: << אורח >>
כן, מצידנו לפחות. אני חושב שההליך וביצוע ההתאמות, כמו שנאמר פה כבר על ידי הדוברים הקודמים, יש לנו הסכם, יש תשתית. העבודה הקשה והסיזיפית והמקיפה כבר נעשתה. אנחנו צריכים לעשות התאמות. זה צריך להיות באיזשהו נספח של מספר מאוד מצומצם של עמודים. אנחנו יודעים לעשות את זה. מצידנו יש רצון ויש נכונות לפנות את הזמן. ככל והצדדים האחרים יירתמו לבצע את זה במהירות, אני מקבל את ההערה, ואנחנו ננסה לבצע את זה בהקדם האפשרי.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
רון, אנחנו כן נקפיד לעשות עוד דיוני מעקב.
<< אורח >> רון בוכניק: << אורח >>
אני אשמח שיהיו דיוני מעקב. לגבי התחולה, עמדתנו היא שזה צריך לחול רטרואקטיבית במועד הביצוע.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אוקיי. זאת אומרת, אתם, מבחינתכם, בדרישה כרגע של המשא ומתן, אתם אולי מתנהלים במשא ומתן, אבל לא מתכוונים לוותר על הרטרואקטיבי.
<< אורח >> רון בוכניק: << אורח >>
בשלב זה לא.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אוקיי. דבורה מרגוליס, ראש מינהל ור"ה, ועד ראשי האוניברסיטאות. תודה שאת איתנו גם היום.
<< אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >>
תודה רבה. שאלו למה ישבתי בצד הזה. נוח לי מאוד בצד הזה, מהסיבה הפשוטה, שאין ויכוח. זאת אומרת, זה רגע נדיר של הסכמה מלאה. ההנהלות של האוניברסיטאות, אני אומרת את זה באחריות מלאה, רואות לגמרי עין בעין את הנושא הזה.
ב-8 באוקטובר כל האוניברסיטאות פתחו את שירותי הייעוץ הנפשי שלהן, קראו לזה במקומות מסוימים מרכזי חוסן, במקומות אחרים שמות אחרים. בהתחלה כמובן גייסו מתנדבים, כי לא הייתה דרך אחרת, אנשים פה סיפרו מה הם עשו.
ומאז ועד עכשיו הנושא של הטיפול הנפשי בסטודנטים, בסגל וגם בעובדי האוניברסיטאות עצמם, נמצא על השולחן ביחד עם כל הדברים האחרים שניתנים לסטודנטים במילואים. ולא רק, כמו שנאמר, יש משברים נוספים שקורים בדרך, וכולנו זקוקים לעזרה הזו בשלב כזה או אחר. אין שום ויכוח.
לענייננו, ב-1 באפריל נחתם ההסכם, מיד לאחר חתימת ההסכם, אגב, במאמר מוסגר, אנחנו הופתענו שהוא לא נבנה באופן שבדרך כלל מאפשר לצרף מוסדות נוספים, בדרך כלל בהסכמים קיבוציים יש אפשרות, פשוט ממש בחתימה, להצטרף להסכם קיים, זה לא נבנה, לא חשוב כרגע אפילו למה.
הייתה פנייה מיידית, רון יוכל להעיד, ממש מיד לאחר חתימת ההסכם פנו הנהלות האוניברסיטאות של ור"ה להסתדרות וביקשו להצטרף בדחיפות להסכם, בשביל בדיוק לשפות ולשפר את תנאי ההעסקה של האנשים היקרים שיושבים פה, ובאמת עושים עבודת קודש.
רק בשביל להסביר את המורכבות, מעבר למה שנאמר כאן, האוניברסיטאות, למרות שהן נחשבות המעסיקות של האנשים הנפלאים האלה, לא עובדות בחלל ריק. אוניברסיטאות המחקר בישראל הן אוניברסיטאות ציבוריות, הן מקבלות כסף ממשרד האוצר, שעובר דרך הוות״ת, וצריך להיות מעוגן בהסכמי עבודה, וכל הדבר הזה צריך להיות מעוגן בעולם המשפטי שקיים בכל ההסכמים ובחוזים שמקובלים במדינת ישראל.
זאת אומרת, להסכם שאנחנו מדברים עליו יש ארבעה בעלי בית, יש את האוצר, ות״ת, ההסתדרות וההנהלות של האוניברסיטאות. העסק הזה מאוד מורכב. אנחנו רצינו, וזה היה היעד ששמו מנכ״לי האוניברסיטאות על השולחן, אני אומרת את זה ממש בפירוש, כי זה היה ממש בישיבה ויש לי את זה בפרוטוקול כתוב מישיבות פנימיות שלנו, רצו לחתום על ההסכם הזה שיהיה חתום וסגור עוד לפני תחילת שנת הלימודים האקדמית, כלומר, בחודש שעבר, או בחודש הזה לצורך העניין, בתחילתו.
זה לא הסתייע מהסיבות שפורטו פה. זה ארבעה גורמים, יש את המורכבות, המורכבות היא משפטית, יש גם מורכבות כלכלית, שאני מבינה שלשמחתנו, אולי האוצר יגידו, היא כבר לא המוקד. יש לנו רצון עז לעשות את הדבר הזה, ונאמר פה העניין הרטרואקטיבי, האוניברסיטאות כמובן יצטרפו לדבר הזה, ואנחנו מאוד מקווים שההסכם, שוב, האינטרס שלנו שזה יקרה כמה שיותר מהר.
אנחנו לגמרי עדים לעניין הזה שאנשים עוזבים ו/או לא רוצים לבוא. ההנהלות של האוניברסיטאות מודעות לזה באופן מלא ומפורט. מבחינתנו, הייעוץ המשפטי שלנו גם קיבל את ההנחיה לעשות את הדברים במהירות הכי גדולה שאפשר.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אז אם אפשר רק כמה שאלות. קודם כל, מבחינת ור"ה, האם יש הערכת מצב על המצוקה הנפשית בקרב סטודנטים, ועל תפקיד שירותי הייעוץ כמענה ראשון עבור אותה מצוקה? האם עשיתם איזושהי עבודת מטה בנושא?
וכמובן, מה היקף התקציב שמוקצה כיום עבור המענה הנפשי לסטודנטים? האם השתנה התקציב נוכח גרף העלייה, והאם שריינתם תקציב נוסף גם בגלל הגל שעשוי ועתיד לבוא? מה כרגע אתם תעשו כפתרון ביניים לשימור העובדים עד לחתימת ההסכם החדש, הסכם הקבע? ולמעשה נאמר פה, אנחנו שמונה חודשים לא אחרי חתימת ההסכם, אחרי תחולה. ההסכם נכתב לפני שנה וחצי, אם אני לא טועה, נכון?
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
ההסכם נחתם באפריל, אבל התחולה שלו מינואר.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
נכון. זה לא פרק זמן סביר. אז אני מודה על הדברים הטובים, אני חושבת שלא תמיד באים לפה במילים טובות ולא מבטלות, וזה חשוב. אבל בואי ננסה רגע לענות על השאלות האלה. מה דה פקטו הולך להיות כאן?
<< אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >>
יש משא ומתן שמתנהל, בכל הכבוד, לא ממקומי ולא בסמכותי, להיכנס פה לפרטים, למספרים וכו'. לגבי ההיערכות של המוסדות, יש היערכות בכל מוסד, המוסדות לא זהים בגודלם, יש פרופיל שונה לכל הסטודנטים, כל שירותי הייעוץ בכל המוסדות מאוד עמוסים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
דבורה, רק כדי להבין, בדיון מעקב הבא אני צריכה להזמין איש מינהל של כל אוניברסיטה ולדרוש את הגעתו כדי שייתן לי את ההערכה התקציבית?
<< אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >>
אני לא ידעתי שזה נדרש כאן, אנחנו נרכז ונעביר.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אוקיי, אנחנו נבקש מכם להעביר. אני רוצה לדעת אם האוניברסיטאות נערכות לזה.
<< אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >>
עם העניין הזה אין בעיה. גם במקביל, רק לסבר את האוזן, האוניברסיטאות מתחילת המלחמה פנו וגייסו תרומות ייעודיות עבור סטודנטים, בין השאר גם בשביל לטפל במצוקות נפשיות. אני יודעת שבחלק מהמקומות, חלק מהתרומות האלה הופנו גם בשביל לייצר ולשכור ולהגדיל את שירותי הייעוץ, אולי לא בכולם ולא באותו היקף. שוב, בכל אוניברסיטה זה קורה בדרך שלה.
אגב, בשיח בין הרקטורים ממש לאחרונה, בר אילן, שנחשב אחד ממרכזי החוסן החזקים יותר בין המוסדות, הציע שירותים לסטודנטים ממוסדות אחרים כדי לקצר זמני המתנה, והרקטורים מיודעים על כך, ואני מבינה שגם דיקני הסטודנטים יודעים על זה, וזה אמור גם לקרות ולהיעשות. רק להגיד, האוניברסיטאות נותנות שירות בטווח של בין שבועות לחודשים, כשבמערכת הציבורית זה שנה פלוס, אז גם בואו נגיד את זה. בזכות האנשים האלה יש קבוצה גדולה וחשובה שמקבלת את העזרה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
זה בדיוק בגלל השירות והיעילות והזמינות. ברגע שיעזבו מתמחים ויעבור דרג, אנחנו נהיה עם השכר היותר נמוך מהשירות הציבורי ועם אותם תורים. כאילו, זה מה שיקרה. אז להפך, אני חושבת שדווקא בגלל שברור לנו שזה שירות לא רק חיוני, אלא שירות טוב, באמת שירות טוב, במובן הזה זה תענוג לומר את זה.
זה שירות יעיל, טוב, עם הדמויות הכי מסורות, אבל הוא פשוט לא מתכתב עם המציאות הכלכלית בישראל, וגם לא עם הסכם השכר שכבר יש. אני כן רוצה להבין, אם אני מקיימת פה דיון עוד חודש וחצי, מה אני אשמע? שאנחנו נתקעים במקום, שתהיה התקדמות? אני רוצה להבין.
<< אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >>
אני מקווה שאם תקבעי את הדיון בעוד חודשיים, אפשר יהיה לדבר, אני מקווה, יעיד פה איש ההסתדרות ויושבים פה נציגי האוצר, שאפשר יהיה לבוא ולדווח על הסכם חתום. אבל שוב, יש אנשי מקצוע שזו עבודתם.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אבל דבורה, את בעצם אומרת שאתם כן רוצים להתכוונן לטווח של חודשיים.
<< אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >>
כמה שיותר מהר. אני אומרת, היעד שלנו היה שכבר בתחילת שנת הלימודים יהיה הסכם חתום. זה דבר שהוא היה רשמי על השולחן.
<< דובר >> קריאה: << דובר >>
אפשר לשאול איפה המחסום?
<< אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >>
אני הסברתי, זה לא אנחנו מול ההסתדרות בלבד, יש פה ארבעה גורמים שמשתתפים במשא ומתן הזה, ארבע צלעות למרובע. אולי, אני לא יודעת, יש פה עוד נציגים שיכולים להתייחס.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
כן, אנחנו נעבור אליהם.
<< אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >>
העסק הזה מורכב, ואלה דברים שלוקחים זמן.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
אפשר רק מילה אחת? יש פה כמה גורמים שקשורים. אני מרגיש צורך להגיד, כי היועמ״ש שלכם שלח תגובה. כתוב שם שהחוזה, ההסכם, שאגב, נמצא על השולחן לפחות מאפריל, בואו נגיד את זה ככה, מאחר שאנחנו פנינו אליכם והצענו לאוניברסיטאות להצטרף כבר בתחילת התהליך, אז זה נמצא עוד הרבה לפני.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
מאפריל 2024.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
לא, אפריל השנה. אמרתי, לפחות מאפריל 2025, הפניות שלנו לאוניברסיטאות היו עוד הרבה לפני כדי שיצטרפו, אבל לא ניכנס לזה. היועמ"ש כותב בסעיף שלם שזה אצלו החומר. אני שואל כמה זמן? כמה חודשים? אנחנו שמונה חודשים. כמה זמן לוקח לעבור על הסכם, לסמן הערות ולהעביר? כמה זמן זה לוקח? למה עוד חודשיים? כאילו, למה לא תוך שבוע לסגור את זה?
אני אומר לכם, המבנה הארגוני הוא לא דרמטי, הוא לא בהבדלים. בסוף פסיכולוגים עובדים בצורות מסוימות, אין הבדלים כמעט בתפקידים גם. למה לא תוך שבוע לסגור את הדבר הזה? למה צריך חודשיים ואולי? אני באמת שואל. ועשינו הסכם שכר בשירות הציבורי, אנחנו יודעים את המורכבות, זו לא המורכבות הזאת. אין פה הסכם חדש לכתוב, יש תקציב, כאילו, אני לא מבין את המעצור.
<< אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >>
יש פה הסכם חדש לכתוב.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
לא, אין פה הסכם חדש. זה לא נכון.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
למה, דבורה? למה חדש?
<< אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >>
עם כל הכבוד, יש לי תואר שני ביחסים בינלאומיים, אני לא משפטנית. אולי האוצר ירצו להתייחס, או אולי נציג ההסתדרות. יש מורכבות משפטית.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אבל מורכבות משפטית זה לא שם קוד לטשטש את זה. מה המורכבות המשפטית ועל מה זה יושב? בואו ניתן לממונה על השכר שכאן איתנו ולאוצר לענות, ותכף ננסה להבין את זה. תודה. יוסף קוליק וטלי אוברמן, תודה לכם.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
תודה לכם. לממונה על השכר יש שני כובעים, כובע אחד כמעסיק וכובע אחד כרגולטור. במקרה של האוניברסיטאות, אנחנו בכובע של רגולטור, אנחנו לא המעסיק. מי שהוא המעסיק בעצם זה האוניברסיטאות עצמן, הן מחליטות מה הן מעוניינות לעשות עם העובדים שלהן במסגרת גבולות הגזרה.
יש את סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, למי שמכיר, שבגדול אומר, שוב, אני לא משפטנית, אז אני אגיד את זה באופן קצת פשטני, הוא בגדול אומר שככל שהאוניברסיטאות, זה חל גם על חברות ממשלתיות ועוד הרבה גופים מתוקצבים או נתמכים, כל עוד הם פועלים כמו שירות המדינה אחד לאחד, אין עם זה בעיה. אם הם רוצים לעשות משהו קצת שונה, הם צריכים אישור הממונה על השכר. אמרתי את זה בצורה קצת פשטנית, בסדר?
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
נכון, אבל גם פה זה לא משליך על הנומרטור ולא על שום דבר, כי יש לך הסכם כבר שכן קיים.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
אז אני אגיד, בפסיכולוגים, אני לא מטפלת בזה, אני אחראית בתפקידי על מערכת הביטחון ומערכת ההשכלה הגבוהה, כן? לא על הפסיכולוגים ספציפית. לפני שההסכם נחתם, כן פנינו לאוניברסיטאות ואמרנו להם, שימו לב, הולך להיחתם עכשיו הסכם, איך אתם רואים את הדברים? זה משהו שאתם תרצו ליישם כמעסיקים? למרות ששוב, אנחנו בעיקרון לא אלה שפונים אליהם, הם אלה שפונים אלינו, אבל בכל זאת רצינו.
עכשיו, הסיבה שרצינו לבדוק איתם היא שכל הסכמי השכר במגזר הציבורי מאז שנת 2023 ועד שנת 2028, יש איזשהו מנגנון שעשינו עם ההסתדרות, זה נקרא הקופסה. ובסוף, כדי לא להתבדר תקציבית, נקרא לזה, יש איזושהי הסכמה עם ההסתדרות שכל ההסכמים יוצאים מתוך איזשהו סכום ואנחנו וההסתדרות מתעדפים את הנושאים.
אחד הנושאים שתועדפו זה הפסיכולוגים. ולכן בעצם רצינו להבין האם צריך לשריין שם כסף. האם ההסתדרות מעוניינים? האם האוניברסיטאות מעוניינות? אנחנו תמכנו כמובן. וכן, היה רצון לעשות את זה, שוריין איזשהו סכום מסוים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
את יכולה להגיד כמה שוריין?
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
זה לא סכום כזה גדול, יש מעט עובדים, אוקיי?
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אין בעיה, כן.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
זה כמה מיליונים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
זאת אומרת, בפועל לא מדובר באיזה סכום פריצה תקציבי גדול.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
אני אומרת שוב, יש קופסה ויש הסכמה עקרונית שלנו מול ההסתדרות לשריין לנושא הזה כסף. אני מזכירה שוב, אנחנו לא המעסיק, אנחנו לא יכולים לחתום על ההסכם, אבל מבחינתנו זה אירוע מבורך, נקרא לזה.
מול האוניברסיטאות אנחנו קובעים גבולות גזרה, שבעצם גבולות הגזרה הם די פשוטים. אמרנו, אין מניעה לקחת את ההסכם שהיה במדינה, את הסעיפים הרלוונטיים, כמובן שיש שם סעיפים שהם לא רלוונטיים, כי בסוף זה כל הפסיכולוגים במגזר הציבורי, לא כולם רלוונטיים. את אותם הסעיפים צריך להתאים, כמו שנאמר פה, ובהצלחה.
בהרבה משאים ומתנים שהם מאוד גדולים ומאוד מורכבים, אנחנו גם נמצאים שם פיזית. זה לא אחד האירועים האלה, ולכן אנחנו, כמו שאמרתי גם למרכזת הוועדה, זו בעצם מידת המעורבות שהייתה לנו.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
רגע, אבל אני רק רוצה ליישר פה איתך קו, ותמשיכי את זה. אתם עשיתם פנייה יזומה לאוניברסיטאות, וזה דבר ממש מבורך, אני גם לא מכירה שהממונה עושה את זה, זה מדהים.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
זה בגלל הסיפור של הקופסה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
מצוין, אבל עשיתם את הפנייה הזאת, אכן נמסר מהאוניברסיטאות שכן, ישמחו להיות חלק מאותו הסכם גג של הפסיכולוגיה הציבורית. במקביל, עובדי השירות הפסיכולוגי באוניברסיטאות גם התאגדו בהסתדרות, זאת אומרת, הם גם חלק מהצד של הגוף המאגד שעובד על ההסכם. ואת אומרת, שוריין בתוך הקופסה כמה מיליונים לזה. זאת אומרת, יש לנו ידיעת המערכת בהקשר הזה של בתוך הקופסה, ומקור תקציבי, כיוון ששוריין.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
אני לא יודעת להבטיח שזה מקור לכל ההסכם, אני לא יודעת.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
ברור, אבל העניין שהמקור התקציבי הוא לא פקטור פה, כי יש מקור תקציבי. המקור הזה, אפשר להגיד, בגלל שהמקור מוגבל, אז מורידים סעיף כזה או אחר, אבל אנחנו לא בסיטואציה, יש מקור תקציבי.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
נכון. אני חושבת, פשוט, שוב, אני לא בנבכי הפרטים, כי כמו שאמרתי במקרה הספציפי הזה, אנחנו לא בתוך המשא ומתן, כי הוא אירוע לא כזה מורכב. אבל בתור מי שכן מתעסקת במשא ומתן כל יום בעצם, גם הסכם קיבוצי שנשמע פשוט, הוא לא כזה פשוט. זאת אומרת, אני לא חושבת שאף אחד פה מורח זמן. התהליכים האלה כן לוקחים זמן של האוניברסיטאות מול ההסתדרות.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אני אישית לא מבינה למה. אני חייבת להגיד, בתור מי ששבע שנים מחיי התנדבה בארגון עובדים ועסקה בהסכמים קיבוציים, ובכלל, אני לא מבינה למה.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
תראי, אני לא מכירה הסכמים קיבוציים שנחתמו בתקופה קצרה.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
אנחנו בתוך שנה חתמנו הסכם, כולל המאבקים התקציביים וכל מה שקשור. אז שמונה חודשים לעבור על הסכם ולעשות התאמות?
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אני גם אגיד יותר מזה, ברור לי שאין אוטומטיות. אני לא חושבת שצריך להיות אוטומטיות, בגלל שמכניסים גוף, ויש פה עניין משפטי. טווח הזמנים, האמורפיות, לא מבינה למה. אני חייבת לומר בכנות, זה נשמע כמו מריחה, אגב, גם של ההסתדרות וגם של ור"ה. אני רוצה לומר את זה בכנות. לא נתקלתי במצב בו הממונה על השכר אומר בדקנו, שריינו. אני דווקא די בשוק מכם פה עכשיו בדיון.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
אנחנו בעד הסכמי שכר. אבל אני רק אגיד, מבחינתנו, בשלב הזה, מה שקורה באמת כשמנוסח ההסכם, נשלח לעיונינו, בכל זאת אנחנו רגולציות שצריכים לאשר את זה, וזהו, ומתקדמים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
יש לי שאלת הבהרה אחרונה בהקשר הזה, כדי להבין. הקופסה ששריינתם, אם אפשר לדעת, אתם שריינתם אותה כביכול לאוקטובר 2025?
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
לא, יש תקציב מסוים לשנת 2025.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אוקיי. תקציב לשנת 2025, הוא תקציב ששוריין לזה. זאת אומרת, מבחינת תחולה רטרואקטיבית, יש מקור תקציבי לסוגייה הזאת, נוכח זה ששוריין סכום מסוים לשנת 2025, שהיא תכף, מה לעשות, מסתיימת. אז זה חייב להיכנס בסיכום הדיון שלנו. אם ההסתדרות אומרת שהיא חד משמעית עומדת על הסעיף הזה והמקור התקציבי שוריין לשנת 2025, מבחינתנו הרטרואקטיבי - - -
<< אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >>
ומותר לציין, שאם יש שיפוי, אז כמובן תחולה רטרואקטיבית שתהיה אחורה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
זה חייב להיכנס, שלא עושים פה את הקופה על אותו שירות.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
קודם כל, זה לא שהכסף יימחק בסוף השנה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
לא, הוא יילך לקופת הגירעון, אז הוא יימחק. אה, לא, סליחה, הוא יילך לכמה מקורבים שיעשו העברות תקציב.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
לא, אני רוצה לחדד שבמקרה של הסכמי שכר, זה לא מה שקורה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
נכון, האמת שנכון.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
הכסף כבר שוריין, הוא לא חוזר לקופת המדינה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אגב, אני רוצה לומר שהרבה פעמים כשיש התחייבויות ויש התחייבויות בוועדות, אני גם אוהבת לעשות את זה כי אני יודעת שתמיד זה שומר על משהו, יש דרכים מסוימות לדעת שהכסף הזה עובר. ראינו את זה עם עובדי ועובדות היל"ה, שקיבלו את זה במענק פיצוי. אם רוצים, מוצאים. ולכן זה חשוב שזה ייאמר פה, ולשבת על זה.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
אבל אני אומרת, את לא צריכה למצוא פתרון, הכול בסדר.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
טלי, אני ממש אוהבת את הגישה שלך. אני אשמח שתבואי תמיד כשהממונה מוזמן לדיונים.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
מצוין. רק לגבי הסיפור של הסכם הביניים, תראו, זה גם לא נכון מקצועית לעשות איזשהו הסכם ביניים, כי מה יהיה בהסכם הביניים הזה? זאת אומרת, כל הסיפור הוא שהעבודה שהם עובדים עליה עכשיו היא עבודת ההתאמה. אז גם בהסכם ביניים הם צריכים לעשות איזושהי עבודת התאמה. אז לכל היותר אולי תגידו, טוב, נחיל רק סעיף אחד. יכול להיות.
<< דובר >> קריאה: << דובר >>
יתנו מקדמה כדי שיהיה למי לשלם עד שההסכם ייחתם.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
גם התחייבות לרטרו תעשה את העבודה בהקשר הזה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
כן, אבל אני כן חושבת שכשיש נפש חפצה ויש מקור תקציבי, יש פה הלימה בין שני דברים, יש כסף ויש רצון. אנחנו שומעים מכל הגורמים, יש פה את ור"ה, את הממונה ואת ההסתדרות, יש רצון. בהקשר הזה, אני רוצה למצוא, אם אפשר, בטווח של החודש, פיצוי זמני עד שהחודשיים-שלושה, יהיו.
זאת אומרת, המקור התקציבי קיים, אין סיבה לא לייצר איזשהו שיפוי כרגע רגעי. יש מקור תקציבי. שנת 2025 נגמרת, למה שהמקור הזה לא ימוקסם? אז אני כן רוצה לשים את זה. ובגלל שאנחנו עם מקור תקציבי לפני, בואי ננסה לעשות באמצע דצמבר, חודש, רק כדי לוודא שעבר סכום כלשהו. נעשה דיון אפילו של שעה, בואו נראה אם המקור התקציבי עבר.
<< אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >>
סליחה, אני רק אומרת, גם הוות״ת, שאני לא יודעת אם הם כאן, הנושא של תשלום הביניים, כאמור, לאוניברסיטאות אין שום התנגדות, בהינתן שיש לזה שיפוי.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
ויש.
<< אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >>
נראה לי שרק זה מסבך את העניין, כי בסוף הרי אם ייחתם הסכם תוך חודש או חודש וחצי, הוא יכלול שיפוי רטרו על כל התקופה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אבל אמרנו חודשיים ולא ידוע, אז תחליטו.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
לא, השאיפה היא בעיניי לחתום על הסכם. כל הסכמי הביניים האלה הם מאוד בעייתיים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
רעה חולה. אני גם לא אוהבת את זה, אבל עדיף מכלום, כי עוזבים להם מתמחים ודרג מקצועי.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
אבל בגלל שאנחנו לא יודעים כמה כל אחד צריך לקבל, לשלם מקדמות זה מאוד בעייתי. מהניסיון שלי, זה לקחת מאנשים אחר כך כסף, זה חישובים לא נכונים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
זה גם נכון.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
מה שבאמת צריך לשאוף, זה פשוט להתקדם עם ההסכם. אני אומרת, גם אם הוא ייחתם בינואר, עדיין אפשר לעשות רטרו, כן?
<< דובר >> דפנה סידס-כהן: << דובר >>
לא אם המקור התקציבי יילך לאיבוד.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
הוא לא יילך לאיבוד.
<< דובר >> דפנה סידס-כהן: << דובר >>
הוא נשאר אצלכם? זו הבטחה לוועדה שהמקור התקציבי לשנת 2025 לא נכנס למאגר של משרד האוצר?
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
יש כללים, אתה רוצה להגיד את זה? רק נגיד שיוסף אחראי בצוות מאקרו אצלנו, שעובד על המנגנון של הקופסה בהסכם המסגרת מול ההסתדרות.
<< אורח >> יוסף קוליק: << אורח >>
בעיקרון, המנגנון, זה לא שעברנו שנת תקציב, הכסף נעלם. זה כסף שהוא רשום בינינו לבין ההסתדרות, בעצם סוג של התחייבות, של זכות כזאת ששני הצדדים מסכימים עליה, ולכן זה מנגנון מאוד נוח מהבחינה הזאת, לכן גם יצרנו אותו.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
מצוין. מה שאתה אומר, אתה יודע לנייד את זה גם לרטרו. אתה אומר פה משהו מרגיע בתוך הדיון. אז אני רק רוצה להגיד את זה כאן, זה עניין חשוב שנאמר לפרוטוקול הדיון. הכסף הזה הוא כסף שהוא שונה במהותו, תתקן אותי אם אני טועה.
הוא לא כסף תקציבי שמתאפס בסוף השנה ועובר, או עודפי תקציב והכול, זה כסף שהוא חלק מקופסת התחייבות להסתדרות, קופסה שהיא לא מתאפסת, ולכן הסכום ששמעו כרגע, לא יודעים אם מספיק או לא מספיק, הוא גם סכום שעובר איתנו. זאת אומרת, גם פיצוי למה שלא קיבלו מתחילת השנה, מתאפשר לנו בתוך הסכום הזה.
<< אורח >> יוסף קוליק: << אורח >>
נכון.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אוקיי, זה חשוב.
<< אורח >> רון בוכניק: << אורח >>
אני רוצה להתייחס לגבי מענק מקדמה. כמו שאמרתי, אין לנו התנגדות, אבל יחד עם זאת, אני כן יכול להסכים שזה יכול לסבך, כי אם אנחנו נתקדם ונחתום על רטרו, אנחנו נצטרך אחר כך לבדוק, כי כל אחד מקבל סכום אחר, ולעשות את ההתאמות.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אני קודם כל מסכימה איתך, זו צורה מעוותת לטפל בדברים. קודם כל, דאגתי בהקשר של הכסף המתאפס, והדאגה השנייה שלי היא מריחת הזמן. אז דאגה אחת ירדה.
<< אורח >> רון בוכניק: << אורח >>
אנחנו לא שם. אני מבין את החשש שלך.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
גם בגלל שעברו שמונה חודשים, אבל כן.
<< אורח >> רון בוכניק: << אורח >>
אנחנו לא שם.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אוקיי. תראו, בגלל שנאמר פה, אני חושבת שבואו נוריד רגע את המקדמה מהסדר. זה אכן מסבך, ואני גם לא רוצה שייקחו לפסיכולוגים בשירות אוניברסיטאי כסף רטרואקטיבי. זה בדרך כלל כבשת הרש שלוקחים, זה נורא. אנחנו רואים היום עם ההחזרים של מילואימניקים איזה סיוט זה ואיזה סיבוך זה, אוקיי? אז אנחנו לא שם. אם אכן נאמר פה, הכסף הזה נשמר, ויש פה כוונה תוך חודשיים, אני כן מציעה שנשאיר דיון תוך חודשיים, גם אם אנחנו כבר נהיה בתחילת שנת 2026, ונעמוד על העניין של הרטרואקטיבי.
<< אורח >> רון בוכניק: << אורח >>
כן, הכסף הזה לא תלוי שנה קלנדרית, הוא שמור בקופסה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
בדיוק. עדיף שנעשה את זה יותר מקצועי. אתה רצית להוסיף משהו.
<< אורח >> סרגיי סזונוב: << אורח >>
רציתי רק להגיד באמת כעובד ששומע כביכול על הסכמה, אנחנו ישבנו מול הנהלת אוניברסיטת תל אביב, שבהתחלה בכלל אמרה לנו שהיא לא מוכנה להצטרף להסכם, ובעצם גם הפנייה לור"ה שלנו הייתה עוד לפני חתימת ההסכם, 17 במרץ, יש לנו את המכתבים, ולשמוע את כל הדברים האלה, ובינתיים אנחנו לא סוגרים את החודש.
לכן בעצם האפשרות היחידה שלנו לשרוד היא התחייבות של שני הצדדים לרטרו, כפי שבהסכם. כי זה סכומים שאיכשהו יוכלו לפצות על החודשים האלה, וזה משהו שאף פעם לא נאמר לנו במפורש. כלומר, לשמוע את זה, זה מאוד יעזור לנו לחוסן של כל השירותים הפסיכולוגיים, שהתחייבות היא לא, כמו שבהתחלה רון אמר, בינתיים. שמעתי באוזני.
<< אורח >> רון בוכניק: << אורח >>
אמרתי בשלב זה, אני פשוט לא יכול להתחייב פומבית על שום דבר לפני שנחתמים דברים. אבל הבהרתי ואמרתי שעמדת ההסתדרות היא שצריך להיות פה רטרו.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אני גם רוצה להגיד פה לאיגוד העובדים הפסיכולוגיים, לפורום, ברגע שנמסר לכם שהקופסה היא קופסה שהיא מנוידת ושהתקציב נשמר מ-2025, זה סעיף שאסור להתפשר עליו. אני אומרת את זה, זה ברור לכולנו, כן?
אין אפשרות ללא רטרואקטיבי, הכסף הזה שוריין לכם. זה שנמרח פה משא ומתן על הסכם, לא אמור להיות על חשבון הפיצוי. אגב, זה גם לא נכון אפילו במובן הסמלי, כי אחרת תמיד יגררו משאים ומתנים כדי לחסוך את הכסף שצריך לתת. ולכן נקודת המוצא תמיד היא מנקודת המשא ומתן שרצינו, ולא אחר כך.
<< אורח >> יובל הירש: << אורח >>
נכון, הרטרו עושה את העבודה בהקשר הזה, וגם מרגיע מאוד את העובדים, אני חייב להגיד גם.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
אני רוצה רק להוסיף התייחסות קטנה. שוב, אנחנו לא ות"ת, אבל כן חשוב לי להגיד שהאוניברסיטאות הן לא מתוקצבות במאה אחוז.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
נכון, לצערנו.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
כמו שאמרתי, שוב, האוניברסיטאות הן המעסיק. ובסוף ההחלטה על הרטרו היא גם, מה זה גם? היא החלטה שלהם.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
בוודאי, אבל אם אתם תקצבתם את זה.
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
זה מה שטענתי, התקצוב הוא לא מלא, ולכן חלק מהכסף הוא כסף שיוצא מתקציב האוניברסיטאות.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
כמה אנחנו יודעים שהאוניברסיטה צריכה להוציא?
<< אורח >> טלי אוברמן: << אורח >>
אני לא יודעת להגיד בדיוק מה נוסחת השיפוי, אבל יש איזשהו סכום משמעותי של גם כמה מיליונים בודדים, אבל זה סכומים שהאוניברסיטאות יצטרכו להחליט אם הן רוצות לשים, אוקיי? הן המעסיק בסוף.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
כן, רצוי גם לא לקצץ להן בדרך.
<< אורח >> אתיה ברנהרט-מגן: << אורח >>
שמי אתיה מאוניברסיטת תל אביב, פסיכולוגית מדריכה, ואני רק רוצה להוסיף בהקשר הזה שיש פה הזדמנות עכשיו לור"ה שוב להתחייב בפנינו לנושא הרטרואקטיבי. אנחנו באוניברסיטת תל אביב, שבין האוניברסיטאות השירות הפסיכולוגי שלנו נמצא בתחתית השכר ביחס לאוניברסיטאות אחרות. ביקשנו התחייבות כזאת באופן חוזר ונשנה, והתשובה, כמו שרון ככה אומר, חוזרת שוב ושוב – 'אי אפשר להתחייב במהלך של משא ומתן, אנחנו בודקים, מעבירים, מסתכלים, מחשבים'. ובינתיים עובר חודש ועוד חודש ועוד חודש.
יש לנו פה סביב השולחן המכובד הזה, הגיעו לכאן הרבה מאוד אנשים שמקדישים מזמנם ונפגעים בשכרם מהנוכחות שלהם כאן. יש פה הזדמנות להתחייב לדבר הזה של ועד ראשי האוניברסיטאות, לתת לנו תשלום רטרואקטיבי החל מהראשון לינואר 2025. זו דרישה שאנחנו לא נתפשר עליה, ושהיא הבסיס שעליה אנחנו נשארים כרגע במקום העבודה שלנו. אני מחזיקה את הקולגות שלי, מדברת עם הקולגות שלי, ואנחנו לא שובתים כרגע וממשיכים להגיע לעבודה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
רגע, אני מבינה אבל שהרצון הוא לעשות את זה מהתחולה. זאת אומרת, מאפריל או מאי 2025, נכון?
<< דובר >> קריאה: << דובר >>
לא, החתימה הייתה באפריל, אבל זה הלך מינואר.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אוקיי, אז זו נקודה חשובה, ה-1 בינואר 2025.
<< אורח >> אתיה ברנהרט-מגן: << אורח >>
ההסכמים היו על השולחן עוד לפני ה-1 בינואר 2025. אנחנו העברנו לאוניברסיטת תל אביב, למעסיק שלנו, את הפרטים, עוד לפני. הם ביקשו לראות, בואו נראה אם ההסכם ייחתם, בואו נראה מה נכנס, בואו נראה מתי הכסף ייכנס. כל פעם אנחנו מחכים ורואים ורואים ורואים.
ועד ראשי האוניברסיטאות נמצאת פה, הנציגה שלכם כאן בדיון, אתם יכולים עכשיו להגיד לנו ולהתחייב בפנינו את ההתחייבות הראויה, שאנחנו נקבל את התקציב החל מה-1 בינואר 2025 רטרואקטיבית.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
נכון, וזה חידוד מאוד טוב.
<< אורח >> עופר שריג: << אורח >>
אני יכול להצטרף לדבר הזה, אני אחבר את שני הנושאים של התחושה של גרירת הרגליים והרטרואקטיביות, שבסופו של דבר גם פוגעת בהרבה מאוד נגיד מתמחים שאמורים לסיים את ההעסקה שלהם איפשהו לאורך השנה של 2026.
זאת אומרת, מתמחה שמסיים באפריל 2026 וקיבל הבטחות שרטרואקטיבית הוא יקבל את השכר שלו על 2025, אם ההסכם והכול נחתם רק במאי או יוני, לא בטוח שהוא יקבל את זה חזרה, ואין שום סיבה שהוא לא יעשה עכשיו עיצומים. זאת אומרת, בסופו של דבר, גם את העניין הרטרואקטיבי אי אפשר למרוח ולמרוח ולהגיד בסדר, סבבה, אנחנו ניתן לכם את זה בעוד, לא יודע, כשנגיע לעניין.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אני אגיד לך אבל מה ממש חסר לי פה. נתונים רשמיים, כמה בדיוק שוריין בקופסה, כמה נדרש, להבין רגע איפה הפער. כי יכול להיות שהפער הוא פער שאין בכלל סיבה לדון בזה, ויכול להיות שזה פער שנצטרך לראות איך אנחנו מוצאים לו, וזה בסדר, אבל אין לנו נתונים ואז אנחנו לצורך העניין גם נמצאים כזה עם איזושהי אמורפיות שהיא לא לגיטימית.
<< אורח >> אלברטו מסצ'יאני: << אורח >>
סליחה שאני מתפרץ לדברייך, אני מתנצל, אבל נאמר פה שהבעיה היא לא תקציבית. שני הצדדים אמרו את זה, כך שצריך ללחוץ על שני הצדדים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
נכון, אבל אם אין לך נתון, אחר כך פתאום הבעיה כן הופכת להיות תקציבית. אז אני רוצה שזה יהיה ממש על השולחן. אנחנו לא נוותר על הרטרואקטיביות, אבל כן הייתי רוצה על השולחן. ממה שאני מבינה וגם מה שאני משערת בגלל כל סך הדברים, לא יכול להיות שיהיה מדובר בסכומים גדולים. ולכן אני לא רוצה שתהיה פה איזו מפלצת בחדר שכאילו אי אפשר להתייחס אליה, כשבעצם אין אותה. אין אותה ולא מדובר פה בסכומים גדולים.
<< אורח >> סאן בלייכר: << אורח >>
סאן, מתמחה בשירות הפסיכולוגי בתל אביב. למיטב הבנתי, הצדדים, או לפחות נציגויות שלהם, נוכחים כאן. איך ייתכן שאף אחד לא יודע לענות לך על השאלה הזאת?
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
נכון. אנחנו נגיש את זה בשאילתה לסיכום דיון, ואנחנו מקבלים תמיד את התשובות. אנחנו נדע גם להעביר את זה לכולם. זה קורה הרבה פעמים בדיונים, לא מביאים את הנתונים הרשמיים, כי ככה נמנעים מלתת את התשובה הרשמית. אז תדע לך שזה קורה כל הזמן. יש פה דיון מעקב עוד מעט, בגלל משהו שקרה בשבוע שעבר בגלל זה. פשוט קיימתי דיון חרום תוך שבוע בגלל זה.
<< אורח >> סאן בלייכר: << אורח >>
אני ממש אשמח להוסיף עוד כמה מילים, אם אפשר. שמעתי כאן את המילים 'עבודת קודש' נזרקות לחלל האוויר. חשוב לי לחדד שאנחנו לא עושים עבודת קודש, אנחנו עושים עבודת חול, וזה חידוד מאוד חשוב בעיניי, כי במדינת ישראל יש את הנטייה לקרוא עבודת קודש למי שלא רוצים לשלם לו. וכולנו זוכרים את זה מהכפיים לרופאים בקורונה, שאחריה לא הייתה שום בעיה להמשיך לירוק עליהם במסדרון. אנחנו מאוד נשמח שישלמו לנו את מה שמגיע לנו. אנחנו אוהבים את העבודה שלנו, אנחנו רוצים לעשות אותה, אנחנו עושים אותה טוב, רק אל תפריעו לנו. זה הכול.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
חידוד חשוב מאוד. ויש איתנו גם את משרד הבריאות, גברת רחלי שרון גרטי. תודה שאת פה איתנו.
<< אורח >> רחלי שרון גרטי: << אורח >>
קודם כל, תודה רבה לחברת הכנסת על הדיון החשוב וגם באווירה רגועה, עניינית.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
נכון. לא תמיד בכנסת, תמיד אצלנו. חידוד חשוב.
<< אורח >> רחלי שרון גרטי: << אורח >>
אתם מציגים שירות מאוד חשוב, מאוד אקטואלי, עם צרכים נפשיים רבים מאוד. דיברתם עליהם, נעשה את זה קצרצר כי אתם כבר בשלב מתקדם בדיון. אני אישית עובדת סוציאלית, ואתם קולגות יקרות, ואחים לנשק, והביטוי עבודת קודש זה עלינו. לא סוגרים את החודש, זה החלק השני. אז מאוד חשוב מה שאתם עושים כדי כן לעמוד על הסכמי השכר ועל התנאים.
וגם במילה להגיד, נגעתם בזה בהתחלה קצת, אבל יש עוד תופעות שהן לא קשורות רק לכסף, שצריך לשים לב על המטפלים, מה שלומם, שחיקת חמלה, טראומטיזציה משנית. זו לא רק שחיקה של שכר, אלא דברים מאוד מורכבים שאנחנו המטפלים עוברים בשנתיים האחרונות.
משרד הבריאות אחראי על בנייה של תשתית, על רגולציה, על העמקה של שירותים, וזה בטווח של שירותים שניתנים מטעמנו, מטעם השירות הציבורי. אנחנו לא מפקחים על גופים פרטיים, האוניברסיטאות הן גוף פרטי, אנחנו נשמח שהן יעבדו עם הקופות, אבל אנחנו לא מפקחים עליהן. אנחנו אחראים על רישיונות מקצועיים של אנשי המקצוע, וזו בעצם ההתייחסות שלנו.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תודה רבה. אני קודם כל רוצה להגיד באמת תודה לכל מי שהגיעו לכאן, ועל הדברים הבולטים בחשיבותם, במחויבות לנושא הזה. אנחנו בכל מקרה ננסה לקיים דיון תוך חודשיים, אני כן אתן את החודשיים נוכח הדברים, אבל עם ההתחייבות למה שאמרנו פה, כי אני כן רוצה לתת לצדדים את ההזדמנות לחתום ושהדיון פשוט יתבטל ושלא יהיה דיון מעקב, בנסיבות של מספיק זמן לייצר חתימה ברורה.
אני אקריא את סיכום הדיון, אבל אני כן אומרת שאנחנו נגיש גם שאילתה מהוועדה לקבל את הנתונים. גם בסיכום, בסדר. גם לגבי הסכומים ששוריינו ומה הצפי שזו העלות. אנחנו נבין רגע את העניין של הרטרואקטיבית גם, כדי לוודא שזה לא נופל בין הכיסאות. אני אקריא את הסיכום ונתקדם גם לדיון הבא בהמשך.
סיכום והחלטות ועדה מישיבה בנושא תנאי העסקה במערך שירותי ליווי נפשי במוסדות האקדמיים. בפני הוועדה הוצג כי מאז פרוץ המלחמה חלה עלייה משמעותית בפניות לשירותי הייעוץ. כ-25% מהסטודנטים והסטודנטיות דיווחו כי פנו או ירצו לפנות לקבלת סיוע נפשי, עלייה של כ-7% מהשאלון שהתפרסם במהלך המלחמה. בהיעדר יכולת כלכלית, 53% מהם נזקקים לסיוע נפשי מסובסד.
יש לציין כי השקעה ברווחתם הנפשית של ציבור הסטודנטים, בהצלחתם האקדמית, ובמניעת נשר בקרבם, השקעה בעתיד המשק הישראלי ולהפך. יצוין כי בין הפונים, לרבות אנשי האקדמיה ששירתו במילואים, נראים יותר ויותר סימפטומים של חרדה, דיכאון, התמכרויות, פוסט טראומה ואף אובדנות פעילה, עלייה במקרי אלימות של סטודנטים ואף בתקיפות מיניות.
מדובר במצב שמחייב זמינות מקצועית ורצף טיפולי מונע ומשקם גם יחד, בשעה שהמצב הנפשי והשלכותיו הולך ומחמיר. מערכי הייעוץ נשענים על מספר קטן יחסית של עובדים, כ-200 פסיכולוגים בחלקיות משרה, אשר מטפלים מדי יום באלפי סטודנטים הזקוקים לכך וקורסים תחת העומס. הוועדה שמעה על אנשי פסיכולוגיה המצויים מתחת לקו העוני ואף נאלצים לעבוד במשרה נוספת כתוצאה מתנאי שכר קשים. לכך יש להוסיף את שחיקת השכר הכללית במשק ביחס ליוקר המחיה.
עוד שמעה הוועדה על התרעה מפני בריחת צוותי השירות הפסיכולוגי באוניברסיטאות בהיעדר השוואת תנאים ושכר למקביליהם בשירות הציבורי, ועל תלונות של סטודנטים על קריסת מערך והיעדר הזמינות. הוועדה מצטרפת להתרעה זו וקוראת להסתדרות, לור"ה, לממונה על השכר, ולהנהלות האוניברסיטאות לזרז בדחיפות את סיום חתימת ההסכם הקיבוצי החדש ולעגן העסקה במשרה מלאה. גם חשוב.
יודגש כי כפי שעלה בישיבה מצד גורמי הממונה על השכר, מדובר בעלות של מיליונים בודדים ליישום הסכם קיבוצי חדש ואף ישנו מקור תקציבי ליישום זה, הקופסה התקציבית, שהיא גם מנויידת משנה לשנה. הוועדה מבקשת מגופים אלה להחיל את ההסכם הקיבוצי החדש רטרואקטיבית החל מינואר 2025, במיוחד על רקע העובדה ששוריין על ידי הממונה על השכר מקור תקציבי למימוש רטרואקטיבי לשנת 2025. הדבר נחוץ למניעת המשך נשר מצד צוותי השירות הפסיכולוגי באקדמיה עד לסיום החתימה על ההסכם.
עם זאת, הוועדה פונה לממונה על השכר בבקשה לקבל את הנתונים התקציביים בנושא, בדגש על נתוני תקציב ששוריין בקופסה לטובת מימוש רטרואקטיבי לשנת 2025. אני יודעת שאתם לא אוהבים להביא את הנתונים הללו, אבל אנחנו מבקשים אותם ונקבל.
מראי הוועדה, קיים כשל מובנה ופרדוקס ברור בכך שמוסד אקדמי שאמור להצמיח בלימודיו את דור העתיד של מערך הפסיכולוגיה בישראל, דווקא בו המערך מצוי בקריסה. אין ספק שמדובר בכשל שתורם לנשר סטודנטים ומתמחים במסלול לימודים זה.
לצד דברים אלו, הוועדה מברכת על הגישה הטובה וההסכמה העקרונית שנשמעה בדיון מכל הגורמים, ור"ה, ההסתדרות, הממונה וכל מי שנמצאים כאן, עניין הסכם הביניים וקיום החלה רטרואקטיבית מצד ההסתדרות וור"ה בכפוף לשיפוי. בכוונת הוועדה לקיים דיון מעקב בנושא, אני אומרת תוך חודשיים, בסדר? ניתן את הזמן גם לגורמים, אליו יוזמנו גם נציגי המינהל של המוסדות המדוברים.
אני גם אומרת לכם, לכל הנציגים, אם אתם מזהים משהו שצריך לעשות עליו אד הוק ומהר, אז אנחנו גם כאן, אוקיי? זאת אומרת, נשארים פה, בין אם זה שאילתות, טלפונים, מכתבים, כל מה שצריך, אנחנו גם לשירותכם. פרק הזמן הזה הוא לא ניתוק, אלא זמן התארגנות, ואם צריך גם נדע לתפעל בהתאם. ממש תודה, ושנצליח. תודה לכם.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:05. << סיום >>