פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 176 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי יום שלישי, ה' בכסלו התשפ"ו (25 בנובמבר 2025), שעה 09:03 סדר היום: << נושא >> בצל שיא במקרי רצח על רקע מגדרי - עדויות מהשטח אודות האלימות והטיפול המערכתי << נושא >> במסגרת ציון היום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים נכחו: חברי הוועדה: מירב כהן – היו"ר מירב בן ארי שלי טל מירון יואב סגלוביץ' מטי צרפתי הרכבי חברי הכנסת: קארין אלהרר שרון ניר יסמין פרידמן אורית פרקש הכהן עדי עזוז עאידה תומא סלימאן מוזמנים: סאיד תלי – מנהל תחום אלימות במשפחה, ועדות ותוכניות, משרד הרווחה והביטחון החברתי דניאל רז – ממונה ארצי מעמד אישי, משרד המשפטים הדס גבריאל זני – עו"ד, ממונה ארצית נפגעי עבירות המתה, הסיוע המשפטי, משרד המשפטים ג'רי אלמו קפיטל – מרכז המחקר והמידע של הכנסת סיף משלב – ראש המועצה האזורית אבו סנאן, מרכז השלטון המקומי בישראל ורד בר – עו"ד, מנהלת היחידה לקידום מדיניות וחקיקה, מרכז רקמן באוניברסיטת בר אילן אסוה היבי – רכזת, מרכז רקמן באוניברסיטת בר אילן רן מלמד – מנכ"ל, נקודת מפנה גלי עציון – עו"ד, מנהלת מחלקת ייעוץ וחקיקה, נעמ"ת מאירה בסוק – עו"ד, יועצת משפטית, נעמ"ת ורדית דנציגר – מנכ"לית, ל.א לאלימות נגד נשים רונית בן יצחק – ע. מנכ"לית, ל.א לאלימות נגד נשים נועה שוסטק – מנהלת מקלט, ל.א לאלימות נגד נשים טל הוכמן – מנכ"לית, שדולת הנשים בישראל רחלי סונגו – מנהלת קשרי ממשל, שדולת הנשים בישראל רבקה ליאון זדה – רכזת מדיניות חברתית, איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים מי-טל גרייבר שורץ – עו"ד, מנהלת תפעול פרויקטים בכירה, פורום מיכל סלה צילית יעקבסון – עו"ד, יו"ר, עמותת בת מלך - מקלטים לנשים דתיות לרה צינמן – יו"ר, ארגון משפחות נרצחים ונרצחות ד"ר שירי אורון – עו"ד, מייצגת את ש' ש' – נפגעת אלימות במשפחה, שוהה במקלט לנשים מוכות אמינה אבו סיאם – אימה של רבאב אבו סיאם ז"ל מרגלית בן שושן – אימה של הודיה בן שושן ז"ל רחל גולוגובסקי – אימה של מאיה גולוגובסקי ז"ל דוד פחימה – אביה של אבישג פחימה ז"ל ייעוץ משפטי: ענת מימון מנהלת הוועדה: דלית אזולאי רישום פרלמנטרי: ליאור ידידיה, חבר תרגומים רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות. << נושא >> בצל שיא במקרי רצח על רקע מגדרי - עדויות מהשטח אודות האלימות והטיפול המערכתי << נושא >> << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה לכל מי שטרחו להגיע לוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. היום אנחנו בדיון חשוב ומיוחד לרגל ציון היום הבין-לאומי למיגור אלימות כלפי נשים. אני לא יודעת מי מכן כבר היו בדיונים קודמים שלנו. אנחנו פותחות כל דיון בפינה שבה אנחנו מקריאות הערות סקסיסטיות ותגובות סקסיסטיות שנבחרות ציבור מקבלות, כדי להעביר את הבושה צד; כדי לחשוף את האנשים שכותבים דברים כל כך קשים לנבחרות ציבור, עד כדי כך שחלקן בוחרות שלהדיר את רגלן מהמקום הזה. מחלוקת? אין בעיה. ביקורת? בשמחה רבה. שפת ביבים – לא אצלנו. מי שיקלל ויחפיץ – ייחשף ויתבייש. אני שיתפתי בישיבות האחרונות דברים מזעזעים שכתבו לי, והיום תשתף אותנו חברת הכנסת אורית פרקש הכהן. אני מזכירה שמי - - - << דובר >> קריאה: << דובר >> את מרגישה ירידה בכתבות? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>  כן. אני גם אביא נתונים. דרסטית, אבל אנחנו ניכנס לזה. אני מזכירה שהבמה הזו פתוחה לנבחרות ציבור ולנשים אקטיביסטיות מכל הקשת הפוליטית, מכיוון שזו רעה חולה שבאמת פוגעת בכולן, ובסוף גם מובילה לאלימות. מיד אחרי זה אנחנו נפתח את הדיון המיוחד של היום, ונפתח עם חברת הכנסת אורית פרקש. תודה שבאת לשתף אותנו. << דובר >> אורית פרקש הכהן (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> תודה רבה, מירב. תודה על ההזדמנות. אני כן חייבת להגיד שלא שמתי את הדברים המיניים. יש דברים מיניים מאוד, ועל כולם אני מדווחת, ואני גם חייבת להגיד שאני חוסמת. עם כל הכבוד, מי שמקלל – שיצפה בתכנים של מישהו אחר. אז אלה הדברים שעוד, מה שנקרא, "סוננו". מירו, שב-Bio שלו כתוב "טוב וחסד ירדפוני", כתב: "התעוררת אישה עלובה ומסכנה, עוכרת ישראל, את מזרע עמלק". זאב דוקטורס מרעננה כתב: "עוד שמאלנית עלובה שתומכת בכנופיית הטרור של קפלן". ניסים ויצמן, שבעמוד הפייסבוק שלו הוא מברך בברכת שבת שלום את עוקביו, הגיב: "מי את? חולה טיפשה של השמאל". שמשון ינאי, ששני בניו ובתו נמצאים איתו בתמונת פרופיל, כתב: "עוד מטומטמת, כמה זבל יוצא להם מהפה". שושי עזרן איחלה: "תעופי לנו מהעיניים". מוטי סלומון כתב: "טיפשה היית, טיפשה נשארת". דליה ברק, שתמונת הפרופיל שלה היא ב-AI עם חייל שמחבק את דגל ישראל, כתבה: "עוד אהבלה, וכמובן גם לכי לעזאזל". נראה לי שהייתי באמת עדינה, כי יש גם הרבה דברים ממש מיניים, כמו למה ואיך התקדמתי וכל מיני דברים נחמדים כאלה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז אני הייתי פחות עדינה. אני הבאתי את הדברים כפי שהם, כי אני חושבת שחשוב שהציבור ישמע, אבל כל אחת והסף שמתאים לה. תודה רבה. ויש לזה תוצאות, תדעו לכם שאצלי, לפחות, זה הוריד בצורה דרסטית את רמת ה-Hate והאלימות המילולית, אז תודה רבה. ועכשיו אני עוברת לנושא של סדר-היום. אנחנו מתכנסות היום לציון יום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים. לצערנו, אתמול עוד אישה צעירה, בת 30, נרצחה. עוד חוקרים את הנסיבות. זה חלק ממעגל האלימות שלא נפסק. היום הזה הוא יום של צעקה – יום של צעקה של נשים שנפגעו; של ילדים; של חיים בצל הפחד; של משפחות שאיבדו את היקר להן מכול. היום אנחנו נשמע גם את ש', שהיא צעירה מירושלים, שחיה כרגע במקלט כבר חצי שנה, ובמרכז הדיון יהיו גם ארבע משפחות שיושבות כאן איתנו, משפחות של נשים שנפגעו והחיים שלהן הסתיימו בצורה הכי טראגית שאפשר להעלות על הדעת. אנחנו כאן כדי לתת את הבמה, כדי לתת את הקול, כדי להקשיב, כדי ללמוד, כדי להפיק לקחים. אנחנו נתחיל עם הנפגעת והמשפחות, ורק לאחר מכן, בדיון הזה, ובהתאם לזמן שיישאר, אנחנו ניתן לנציגי משרדי הממשלה וארגוני החברה האזרחית להתייחס. אני אומרת מראש שכמובן הנפגעות והמשפחות יזכו היום לקדימות. כמובן, גם חשוב שנסתכל על התמונה הרחבה שעולה מהנתונים – מהנתונים של המשטרה שיוצגו כאן בהמשך על ידי הממ"מ, שמלווים את כל דיוני הוועדה. אנחנו נוכל לקבל תמונת מאקרו. אני כבר אגיד שבין השנים 2015 ל-2024 נרצחו בישראל 269 נשים. בשנת 2024, אז היא הוגדרה שנת שיא, היו 35 נרצחות, אבל השנה, לצערי, אנחנו עוד לפני תום השנה וכבר יש לנו 44 נרצחות. זו קפיצה אדירה, שצריכה באמת להטריד את כולם ולזעזע מדינה שלמה. מאחורי כל מספר כזה יש שם, פנים, חיים שנגדעו, ילדים, משפחה, קהילה. הנתונים גם מלמדים עד כמה המערכת כשלה בטיפול בתופעה, כי כשמסתכלים על הנתונים, בעשור האחרון, ב-36% מהמקרים לפני כן הייתה תלונה של האישה על אלימות במשפחה, וכשמסתכלים רק על השנה האחרונה – זה אפילו 45%. זה אפילו יותר פניות שלא הצלחנו למנוע ובסוף הסתיימו ברצח. הנשים הללו ביקשו הגנה ולא קיבלו אותה. אנחנו רואים גם נתונים מטרידים מאוד בכמות המקרים שפוענחו. כמעט 20% ממקרי הרצח בעשור האחרון לא פוענחו. אם מסתכלים על השנה האחרונה, זה 40% שלא פוענחו, וכשמסתכלים על החברה הערבית בפרט, הנתונים עוד יותר קשים. בקרב נשים ערביות, 46% ממקרי הרצח לא פוענחו בעשור האחרון. כשאני מסתכלת על השנה האחרונה, רק 7% פוענחו. זאת אומרת, 93% מהמקרים בשנה האחרונה של רצח בחברה הערבית – לא פוענחו. זה אומר שמתוך 14 מקרי רצח – 13 רוצחים בבית, כאילו כלום; לא הגיעו אליהם; הם חיים כרגיל. זה מטורף. הנתונים גם מלמדים שהבית, שאמור להיות המקום המוגן ביותר, הוא פשוט זירת הפשע המרכזית. 49% מהמקרים זה מקרים שבהם נשים נרצחו על ידי בני הזוג, וב-33% מהמקרים על ידי בן משפחה אחר שאינו בן זוג. חשוב לי לומר: היום הזה הוא יום בין-לאומי שמצוין בכל רחבי העולם. אני מתביישת לומר שיושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת אמיר אוחנה, סירב לציין היום את היום הזה במליאה. הוא נתן תאריך אחר, לפני שבועיים, ואף אחד לא הגיע במועד הזה למליאה כי זה לא היום הבין-לאומי. הוא טען שזה עמוס מדי, שאין מספיק זמן בסדר-היום של המליאה. אתם יכולים להסתכל על זה כעל דבר טכני פעוט, אבל לא. זה עניין משמעותי. זה מלמד על סדרי עדיפויות. זה מלמד איך קל לממשלה הזו להזיז את הנושא הזה הצידה. אז 44 נשים נרצחו, ואנחנו בכל זאת לא נמצא זמן בסדר-היום של מליאת הכנסת לציין את זה ביום הבין-לאומי, כמו בכל מדינות העולם. אני חושבת שזה מלמד על זלזול גדול. זה לא עניין טכני – זו המחשה מזוקקת לאופן שבו הקואליציה הזו מתייחסת לנושא כנושא שאפשר לדחוק הצידה, וזו אותה ממשלה שבתקופתה הגענו למספר שיא של נרצחות. אני ממשיכה. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הוזמן לדיון הזה, כמו שהוא הוזמן לדיונים קודמים, והוא מסרב להגיע. לא רק שהוא מסרב להגיע, הוא גם הורה לנציגי המשטרה לא להגיע לדיונים. נשים נרצחות, והוא מורה לאנשי המקצוע שצריכים לתת פה נתונים, כדי שנוכל לעשות בקרה, כדי שנחשוב איך מונעים את הרצח הבא, לא להגיע. הוא לא מגיע משיקולים פוליטיים נמוכים, כשמדובר בחיי אדם. אני חושבת שזה מעביר מסר מסוכן מאוד לנשים שנמצאות בסכנה. הן פשוט לא בסדרי העדיפויות. אם אין פה נציגי משטרה סביב השולחן והשר לביטחון לאומי לא מוצא לנכון להגיע – זה אומר הכול, ולצערי זו לא פעם ראשונה. אנחנו מזמינים אותו דיון אחרי דיון, והוא בוחר להתעלם. אחרי הדברים הקשים האלה, אני כן רוצה לציין את התערוכה שאתם יכולים לראות כאן – תערוכה שמעטרת את קירות הוועדה – תערוכת "יוצרות מן הכלל" של עמותת "ל.א לאלימות נגד נשים". זו תערוכה של ציורים שיצרו נשים נפגעות אלימות וילדיהן, ששהו במקלטים של העמותה. דרך האומנות הן הצליחו להביא לידי ביטוי את הפחדים שלהן וגם את התקוות. תסתובבו אחר כך, תסתכלו. אני רוצה להתעכב על ציור אחד שנקרא "סיפורו של פרפר". כך כתבה הציירת: "כשהגעתי למקלט הרגשתי שאני לא יכולה לשתף את העובדת הסוציאלית בכלל, למרות שהייתי חופשיה וסוף-סוף עזבתי את הבית ואת כל הדברים שקרו שם. הרגשתי שאני חופשיה ובו זמנית כלואה, והייתי מבולבלת והשתגעתי מזה. אז ציירתי פרפר, שזה חופש. ציירתי אותו כלוא, שהוא כבר מדמם מרוב שהוא כלוא". אז להיות במערכת יחסים אלימה זה להיות בכלא. וגם כשהדלת של הכלא הזה נפתחת, במובן הפיזי, גם כשאישה מצליחה לברוח מהבית או להגיע למקלט – לנפש לוקח עוד הרבה זמן להשתחרר. הפחד, הבושה והאיום לא נעלמים ברגע. בואו נפעל ביחד כדי לתת לנשים האלה את האפשרות לברוח מהכלא הזה; לא רק להציל חיים פיזית, אלא גם לאפשר ריפוי, חירות אמיתית, חיים בלי פחד. ולמשפחות היקרות שנמצאות כאן, בשם הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, אני באמת מחבקת אתכן. תודה רבה שהסכמתן לבוא ולדבר. זה דורש אומץ ואנרגיות, ואני יודעת שאתן עושות את זה גם כדי להציל נפשות. אנחנו לא נוכל להחזיר את האהובות שלכן, אבל מחובתנו לעשות הכול כדי שלא יצטרפו עוד משפחות למעגל השכול הנורא הזה. אז תודה רבה, ואני אפתח את הדיון עם הדוברים והדוברות. לפני כן אני אקרא סעיף מתקנון הכנסת, שאומר את הדבר הבא: "אני קובעת, לפי סעיף 120 לתקנון, ככל שתהיה בקשה או שיעלה הצורך שיימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברים או חלקים מסוימים מתוך הדברים שנאמרו לפרוטוקול, ככל שהדבר נדרש לבקשת מי שישתתף בישיבה אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עשויה לגרום לו נזק או לזולתו". אני מקריאה את הסעיף הזה כי הדוברות פה והדוברים עלולים לחשוף דברים שרגישים להם, אז דעו שאנחנו נכבד כל בקשה לפרטיות. אנחנו נתחיל עם ש׳, שהיא צעירה מירושלים שחיה כרגע במקלט. אני מבינה שהמצלמה תוסט והצופים בדיון ברשת לא יראו את ש׳, אבל כן יוכלו לשמוע אותה. אז ש׳, תודה רבה שהצטרפת אלינו והבמה היא שלך. << אורח >> ש': << אורח >>  תודה רבה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ובבקשה לא לצלם. זה חשוב לכבד. << אורח >> ש': << אורח >> תודה רבה. אני נמצאת כרגע כבר חצי שנה במקלט לנשים מוכות אחרי ניסיון רצח קשה שעברתי מצד מי שהיה בעלי. הוא חנק אותי וממש לא עזב אותי עד שהוא לא חשב שאני לא נושמת, עד שאיבדתי הכרה. הוא חנק אותי במשך ארבע-חמש דקות רצוף. הוא לא נתן לי לצאת מהבית, אז הבנתי שהוא הולך לעשות משהו, אז הפעלתי הקלטה. יש לי גם את ההקלטה, שפשוט שומעים שם צפצופים מהריאות; ששומעים שם קולות התנשפות שלו; איך הוא באטרף לגמור אותי ולרצוח אותי. שומעים שם ממש איך אני על סף מוות – קולות מהריאות שבשום מקום לא שומעים כזה קול. בנס נשארתי בחיים. הוא חשב שמַתִּי, אבל איבדתי הכרה, ואז הוא פשוט ברח. הריאות שלי התפוצצו כתוצאה מכך, וכל העיניים שלי היו שותתות דם. עכשיו אני חצי שנה אחר כך, אבל הייתי בבתי חולים וטיפלתי בכל זה. כרגע אני עדיין נמצאת במקלט עם שתי התינוקות שלי. הוא, כמובן, מסתובב חופשי. הוא לא קיבל שום דבר על זה; הוא קיבל אולי צו הרחקה, שגם אותו הוא הפר. לא מתקדם עם זה שום דבר. אני הייתי פצועה פיזית, גם בעיניים, גם באף, גם בפה. דיממתי חודש שלם מהעיניים, מהאף ומהפה, בזמן שהוא מסתובב חופשי, ואני מתחבאת עם הילדות שלי במקלט, וגם בגוף. הוא פירק אותי מכות תוך כדי החנק; הוא חנק אותי עם הזרוע שלו, מהמרפק, חמש דקות, ותוך כדי הוא שם אותי על המיטה, לא הוריד את היד, שם לי שמיכות וכריות על הפנים, ולא שחרר אותי עד שאיבדתי הכרה והוא היה בטוח שאני מתה. כיום אני נלחמת ונאבקת כמה שאני יכולה בבתי המשפט שהצדק יצא, אבל לא קורה עם זה שום דבר. אני ממשיכה להסתתר, והוא ממשיך בחייו הרגילים ומסתובב חופשי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> וואו, קשה. מה את חושבת שיכול כרגע לספק לך הגנה? יש לך פה אנשי מקצוע מכל משרדי הממשלה. איפה את מרגישה שאפשר להציל את החיים שלך? מה היה הכי אפקטיבי? מה חסר לך? << אורח >> ש': << אורח >> קודם כול, ניסינו לעשות בכלל אזיק אלקטרוני, ולא אישרו את זה כי אין לו עבר קודם פלילי, שזה משהו אבסורדי בעיניי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>  מטורף. << אורח >> ש': << אורח >> ניסינו וקיבלנו סירוב. אנחנו הולכים לבתי דין, לבתי משפט, כל איפה שאפשר, אני ועורכת הדין שלי שנמצאת איתי פה. אנחנו מרגישות כאילו אני צריכה להילחם, להסביר. הוא מסביר שאני הוזה שהוא ניסה לרצוח אותי בגלל העבר שלי, כי אני נאנסתי, גם על ידו וגם על ידי חבר שלו, והוא מנסה להסביר שאני הוזה, ובגלל זה אני הוזה שהוא ניסה לרצוח אותי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אבל את הגעת לבית חולים. << אורח >> ש': << אורח >> הגעתי לבית חולים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז מה, איך אפשר? << אורח >> ש': << אורח >> יש לי גם הקלטה. אם יהיה אפשר – אין לי בעיה להשמיע אותה. יש לי גם הקלטה שבה שומעים איך הוא מנסה לרצוח אותי. שומעים שם הכול. זה שחור על גבי לבן, אי-אפשר להגיד שזה משהו אחר. הוא מנסה להוציא בבתי משפט שאני זו שהוזה שהוא ניסה לרצוח אותי בגלל העבר הפסיכיאטרי שלי; שאני פוסט-טראומטית, בגלל שעברתי אונס. הוא פשוט משתמש גם בזה, רוקד על הדם שלי מכל הכיוונים, ואני צריכה להילחם על זה. תוך כדי, אני גם מסתתרת במקלט עם שתי תינוקות, שגם אותן הוא מנסה לקחת בגלל העבר שלי, שיש לי פוסט-טראומה. אני מרגישה שאני פשוט נלחמת מול כולם, ואף אחד לא איתי, אף אחד לא עוזר לי, ואני בעצמי ילדה, אני בת 22. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> וואו. את רוצה להוסיף משהו? עורכת הדין, כן. << אורח >> שירי אורון: << אורח >> כן. אני ד"ר שירי אורון, עורכת דין, מייצגת את ש'. אני חושבת שהמקרה המזעזע שלה מייצג הרבה מאוד מקרים שאנחנו רואים בשטח. השטח שותת דם, וזו רק אשליה שדברים משתנים או שמשהו נראה אחרת. נעשים מעשים, נעשות פעולות, אבל ההכרה להבין שזה שלקורבן יש עבר, כמו כל אחד מאיתנו, לא מצביע בשום צורה על העוולות שנעשו לה, אם הן קרו או לא קרו. לדוגמה, במקרה של ש', אחד הדברים הבולטים זה שיש ניסיון משפטי להשתמש בעבר הקשה שהיא נאלצה לעבור, לצערה, לא מתוך בחירה, וממש להפוך את זה עליה, כקורבן פוסט-טראומה. מי שמבין קצת בפוסט-טראומה, בסימפטומים, מבין שכל מי שעברה פוסט-טראומה לפעמים יש לה קצת התקפי זעם וקשיים בהתמודדות. זה בוודאי לא אומר שהיא הזתה את העובדה שניסו לרצוח אותה. הכשלים המערכתיים פה הם בלתי נסבלים: כל הסיפור של האיזוק האלקטרוני, שהוא מצד אחד נפלא והתקדמות מדהימה, אבל מצד שני המערכת עוד לא ממש מניעה אותו כמו שצריך; יש לנו את הבעייתיות של להוכיח עבר פלילי. מה צריך לקרות? שהוא קודם כול ירצח אותה, ואז יגידו שיש לו הרשעה פלילית? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ברור, זה לא הגיוני. << אורח >> שירי אורון: << אורח >> הזוי לחלוטין. דבר נוסף, לדוגמה, שקרה במקרה של ש', זה שזה עבר כמה ערכאות. הוא נעצר על ידי המשטרה, ואז כשזה הגיע לבית המשפט – זה עבר כמה ערכאות משפטיות. וכמו ש-ש' מתארת, היא הייתה מחוסרת הכרה כשהגיעו האמבולנס והמשטרה. הרבה פעמים במצב הזה אין עדיין הכרה, תרתי משמע, של כל מה שקרה באירוע. עכשיו, לכי תסבירי למשטרה אחר כך איך יכול להיות שפרטים השתנו, שלא זכרת באותו רגע את מה שקרה – "למה לא דיווחת את זה אז? אז אולי עכשיו את משקרת, אולי את מוסיפה עכשיו דברים שלא קרו לפני". זה כשל אחרי כשל אחרי כשל, כשהיא מוצאת את עצמה בסוף יושבת בתוך מקלט, מודה מאוד על כל הצוות שעוטף אותה, צוות נפלא שמנסה לעשות הכול, אבל זה לא מספיק. וכל כך הרבה נשים באות ואומרות: "קיוויתי שכשאני אזהה את תמרורי האזהרה, ואני אקום ואעשה מעשה – יהיה שטיח אדום שיחכה לי", אבל לא רק שלא מחכה להן שטיח אדום – מחכים להן שבעה מדורי גיהינום אחר כך מול מערכת שאמורה להגן עליהן. וזו לא בעיה של נשים – זו בעיה של החברה; זו בעיה של הילדים; זו בעיה של הגברים; זו בעיה של כולנו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ברור. בואי נבקש התייחסות ממשרד הרווחה והביטחון הלאומי, מי שיש כאן. אני לא יודעת אם יש. אין ביטחון לאומי. את מבינה? אין לי עם מי לעבוד. האיזוק האלקטרוני – אני רוצה לבדוק למה רק מי שאין לו עבר פלילי. אולי אפשר לתקן את זה, אולי אפשר לפתור את זה, אולי אפשר להתקדם. אין עם מי לעבוד. הם לא באים. האם נציג משרד הרווחה או מישהו אחר מתוך המערכת יכול בבקשה לתת הסבר לזה? משרד המשפטים אולי? << אורח >> דניאל רז: << אורח >> עו"ד דניאל רז, ממונה ארצי תחום דיני משפחה. אנחנו מייצגים הרבה נשים, וגם גברים, אבל אנחנו מייצגים בהליכים משפטיים. גם אז וגם היום אנחנו אומרים שבתוך החוק עצמו יש התייחסות לכך שצריך איזו שהיא הרשעה או הליך פלילי. בלא מעט תיקים שמגיעים אלינו, יש מצד אחד עבירות משמעותיות שנעשו כלפי האישה, ומצד שני, בגלל שאין הרשעה, השופטים לא יכולים להפעיל את זה. אם אני לא טועה, יש את סעיף 13(ו), שמאפשר לבית המשפט לעשות את זה במקרים חריגים במיוחד. יש לנו תיק אחד שנעשה - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מה יותר חריג מזה? האישה הגיעה לבית חולים עם ריאות מפוצצות. << אורח >> דניאל רז: << אורח >> זה לא תיק שעבר דרכנו, אבל עדיין, זה לא, בעיניי, לפחות - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז בואו נפצל את זה לשני חלקים. יש את הפתרון הרוחבי, שלשיטתך הוא מצריך תיקון חקיקה? << אורח >> דניאל רז: << אורח >> הוא בהחלט מצריך תיקון חקיקה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז זה רגע תיקון חקיקה. אין לי עם מי לעבוד כרגע, אז אני שנייה שמה את זה בצד. נקודתית, יש סעיף שבית משפט יכול לראות שיש מקרים חריגים. מה יותר חריג מזה? היא הגיעה לבית חולים פצועה עם פציעות קשות. יש ראיות לזה. מה עוד יותר חריג מזה? רק למצוא אותה בקבר. זהו, לא נשאר עוד. << אורח >> דניאל רז: << אורח >> אני רק אגיד שבמעט התיקים שהיו לנו, כי אין הרבה תיקים, יש לנו גם את סוגיית המרחק שהיא בעייתית - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> של ה-15 קילומטר. << אורח >> דניאל רז: << אורח >> אבל פעם אחת בית משפט התייחס ל-13(ו). זה נדיר מאוד שבית משפט ישתמש בסמכות הזו, כי ממילא היא הוגדרה חריגה. אני מסכים עם גברתי - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רק בית המשפט יכול להחליט בזה? << אורח >> דניאל רז: << אורח >> רק בית משפט, כן. << אורח >> שירי אורון: << אורח >> במקרה הספציפי הזה, אני יכולה אולי להרחיב קצת את היריעה, כי באמת יש מקרים בודדים שאיזוק אלקטרוני עד היום בכלל אושר – אני חושב, ממה שידוע לי, שסביב ה-17. אחד או שניים ממשרדנו. ובמקרה הספציפי הזה, בבקשה הראשונה שלנו, כשהיא עוד עמדה מול בית המשפט עם עיניים שותתות דם – אין הסבר אחר – היא באמת קיבלה צו הגנה – היא כבר חצי שנה נמצאת בצו הגנה – אבל לא ניתן פיקוח אלקטרוני. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז הוא מפר את זה? << אורח >> שירי אורון: << אורח >> הוא הפר את זה בפעם הראשונה, אבל אני אומרת שהטעות המתגלגלת היא שברגע שנקבעה הערכת מסוכנות ראשונה, עוד לפני שאנחנו בכלל נכנסנו לתמונה – היא עוד הייתה בכלל בבית חולים. נקבעה הערכת מסוכנות מסוימת במשטרה. אין דרך לחזור אחורה. התיקים האלה נלקחים, מתקדמים. בית משפט נשען אחד על השני. הייתה הערכת מסוכנות ראשונה, אז יש הערכת מסוכנות שנייה, אז יש הערכת מסוכנות שלישית. לא הערכת מסוכנות של הפיקוח האלקטרוני, שהיא באמת הערכת מסוכנות מקצועית על ידי גורמי מקצוע, אלא איזו שהיא הערכה שנעשית Instant במשטרה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני כותבת לנו כמשימה לעשות את התיקון של החוק, אבל אני לא בטוחה שלגברת הצעירה הזו יהיה את הזמן עד לתיקון של החוק. זה פשוט עלול להיות מאוחר מדי. האם ניתן שמשרד המשפטים ילווה אותה אולי בתהליך המשפטי הזה כדי לשכנע את השופטים שיש פה מקרה חריג שמצריך שימוש בסעיף הזה? << אורח >> דניאל רז: << אורח >> אני אולי לא הבהרתי את עצמי. אני עובד במשרד המשפטים ואני גם מהסיוע המשפטי. אנחנו מייצגים את הנשים. זאת אומרת, זה על בסיס מי שאנחנו מייצגים. אנחנו נעשה את כל מה שנדרש מבחינה חוקית. במשרד המשפטים זה ייעוץ וחקיקה וכל הגורמים החשובים - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אתה יכול לעזור בתהליך הזה, במקרה הספציפי הזה, נקודתית? אני פשוט מפרידה בין התיקון הרוחבי שמצריך תיקון חקיקה, שאני לא בטוחה שלגברת הצעירה הזו יש את הזמן לחכות לתיקון חקיקה. << אורח >> שירי אורון: << אורח >> אז אני אדייק מבחינה משפטית: יש לנו דיון מחר. << אורח >> דניאל רז: << אורח >> אנחנו ננסה להעביר את זה הלאה. << אורח >> שירי אורון: << אורח >> יש לנו דיון מחר. אנחנו קיבלנו צו ראשוני ויש לנו דיון מחר, אבל הבעייתיות - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ואם היא עורכת דין פרטית, אתם עדיין יכולים לעזור כסיוע משפטי באירוע הזה? << אורח >> דניאל רז: << אורח >> לא, רק מי שמיוצג על ידינו. אבל אם היא פונה אלינו – אנחנו ננסה לעזור לה, לפחות עם הגורמים שאנחנו - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> משרד הרווחה, יש לכם דרך לעזור? << אורח >> סאיד תלי: << אורח >> כן. המקרה הזה הוא מקרה שלא דורש שום תיקון חקיקה, לדעתי. בלתת את העזרה, יש מקרים שקיבלו פיקוח טכנולוגי. דרך אגב, המספרים אומנם עדיין נמוכים – אם לא שניים או שלושה. אנחנו, לפחות עשינו משהו כמו 90 הערכות מסוכנות. כמובן, לא כולן נגמרות בפיקוח טכנולוגי, אבל כן יש גם כמעט 35 - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שנייה. אני רוצה להבין אם אפשר לעזור לדוברת. << אורח >> סאיד תלי: << אורח >>  כן, בוודאי. << אורח >> שירי אורון: << אורח >> יש לנו דיון מחר בבקשה. << אורח >> סאיד תלי: << אורח >>  גם במסגרת החוק הקיים, אנחנו יודעים שהוא באמת שם סף רף גבוה שאפשר אולי להנמיך אותו, אבל זה לא למקרה הזה. זה מקרה שבדיוק בשבילו צריך פיקוח טכנולוגי. אז אני לא יודע למה, אבל יש פה איזה שהוא משהו, אז אני אברר עם - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי. אני פשוט מפרידה רוחבית. צריך תיקון חקיקה, אבל כרגע זה הצלת נפשות. אתם תוכלו ללוות את זה? << אורח >> סאיד תלי: << אורח >> יש פה איזו שהיא בעיה, כי החוק הקיים מאפשר, ואפילו נועד, בדיוק למקרים האלה. << אורח >> שירי אורון: << אורח >> אין להם זמן להרחיב פה מבחינה משפטית. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז אני מכניסה לסיכום שאתם יושבים מייד אחרי הדיון ורואים איך אפשר - - - << אורח >> סאיד תלי: << אורח >> בוודאי. זה יגיע אלינו, שירי. << אורח >> שירי אורון: << אורח >> זה כבר בהערכת מסוכנות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> סאיד ומשרד הרווחה, אנא, אחרי הדיון, שבו ותראו איך במסגרת החוק הקיים אפשר לקבל את האיזוק האלקטרוני, כי אין מקרה יותר זועק מזה. << אורח >> שירי אורון: << אורח >> הן כבר בתמונה, כבר בהערכה. אני רק רוצה להגיד משפט אחרון. אם היא לא הייתה כזו אמיצה, כמו שיש בהרבה מאוד מקרים, ובאה שוב ושוב לכנסת – ואנחנו באמת עוברות ממקום למקום, למרות שאסור לנפגעות לבוא ולהתראיין, שזו בעיה נוספת אקוטית מאוד - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אסור? מה זאת אומרת? << אורח >> שירי אורון: << אורח >> לא, יש חיסיון. אלה תיקים חסויים. זו סיטואציה סופר רגישה ומורכבת. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> חוקית אסור להן להתראיין? << אורח >> שירי אורון: << אורח >> כן, יש בעייתיות עם חיסיון. יש לא מעט מקרים של תיקי אלימות במשפחה, שאנחנו רוצים לרתום את התקשורת לעזרה, כמו שהיום הגענו לכאן, ובדקה ה-99 מורידים את האייטמים בגלל איומים של עורכי דין של הצד השני, בגלל איומים על חשיפה. זה מצב סופר מורכב. העובדה שהיא הייתה מספיק אמיצה לבוא לפה היום ולפתוח את זה, למרות שיש לנו מחר דיון שני בפיקוח האלקטרוני והיא נמצאת עכשיו בהערכה, אחרי חצי שנה שלא הצלחנו לעשות את זה – אנחנו כבר מתקדמות במקרה שלה. אבל העובדה שהיא יכולה לבוא ולצעוק את הצעקה הזו – זה בשביל המון אנשים שאין להם בכלל את האפשרות לעשות את זה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> נכון. אז קודם כל אני אומרת כוועדה, אנא, מיד אני - - - << דובר >> יואב סגלוביץ' (יש עתיד): << דובר >> לא הוגש כתב אישום? << אורח >> שירי אורון: << אורח >> לא הוגש כתב אישום. זה עדיין אצל הפרקליטות כבר חצי שנה. בעיה נוספת. << דובר >> יואב סגלוביץ' (יש עתיד): << דובר >> סליחה שנייה, לפני כל הדברים האחרים, יש תלונה, והשאלה שלי היא אם הוגש כתב אישום. יש פה נציג פרקליטות? מחר אנחנו כולנו פה. בבקשה אחרי זה תראו, כי פרקליטות לא קשור לסניגוריה – זה קשור לפרקליטות. אז אם יש תיק, צריך לקבל החלטה. מרגע שתתקבל החלטה, כל העולם יכול להשתנות לפה ולשם. סליחה על הביטוי – זה דיבורי סרק. << אורח >> שירי אורון: << אורח >> חד-משמעית. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אנחנו גם נלמד מהמקרה הזה לכלל, אבל קודם כול צריך גם לפתור את המקרה הזה. אני מבקשת מכם לחזור לוועדה ולעדכן איפה הדברים עומדים, גם כדי להציל נפש – נפשות, זה גם הילדים – וגם כדי ללמוד לקח כדי שזה לא יחזור על עצמו ונציל עוד נשים בעתיד. אז מפה אני מבקשת שתמשיכו את ה-Follow-up עם משרד הרווחה, הסיוע המשפטי, אם יש לו מה לתרום, נציג הפרקליטות, אם אפשר להתגייס לעניין הזה, ובואו נפיק מזה אחר כך גם לקחים לגבי הכלל. << אורח >> רבקה ליאון זדה: << אורח >>  אפשר משפט רק על הדבר הזה? כי נאמרה כאן בדיוק הבעיה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן. << אורח >> רבקה ליאון זדה: << אורח >> אני רבקה מאיגוד העובדים הסוציאליים. סאיד אמר כאן שהם נתנו כבר כ-90 הערכות מסוכנות, והמספר הכי אופטימי של פיקוח אלקטרוני שניתן זה 35. הפער הזה מעיד על בעיה כאשר את צומחות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> נכון. תכף אנחנו ניגע. << אורח >> רבקה ליאון זדה: << אורח >> גם העניין של רק 90 הערכות מסוכנות – זו גם בעיה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רגע, אנחנו תכף נגיע לזה, אני מכירה. תודה. תודה רבה, ש', באמת. אנא, תראי בנו בית, ותחזרו ותעדכנו. תשתמשו בנו לטובת המקרה הזה ולטובת מקרים בעתיד. תודה רבה על האומץ והטרחה. אני בטוחה שזה לא פשוט. תודה רבה. אני עוברת לאמינה אבו סיאם, אימא של רבאב אבו סיאם ז"ל. שלום. << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> שלום לך. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה שבאת. << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >>  תודה לכם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אנחנו נודה לך אם תשתפי אותנו במקרה, ומי ייתן ונוכל להפיק מזה את הלקחים. << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> כן, אני אשתף, אבל זו לא הפעם הראשונה שאני יושבת ומדברת על הבת שלי. כמעט כל המדינה יודעת מה זה המקרה של רבאב אבו סיאם, המורה מלוד, שנרצחה בחצר הבית לידי, מול הבנות שלה. זה מקרה שקרה לפני שלוש שנים. הזמן לא עבר. אולי אפשר לספור שלוש שנים, אבל בשבילי זה כאילו קרה היום, כי היום זה יום ההולדת של רבאב. 33. היא נרצחה בגיל שלושים. מורה, אימא לשלוש בנות. אלימות במשפחה, בעלה הזמין רצח. אנחנו יודעים את כל הפרטים – מי רצח והכול. הרצח בוצע בחצר הבית שלי, לידי. ישבנו אני והיא ממש כך, שותים קפה. הוא פשוט נכנס וירה שש יריות בראש שלה, ואחר כך שמונה יריות בגב. היא כל כך קטנה בגוף שכל הגוף שלה, מרוב יריות, פשוט קפץ כל הזמן. אני ראיתי את כל הכדורים שנכנסו לראש שלה. אני ספרתי אותם כאילו העולם עצר כך, ואת רק מסתכלת על הכדורים שנכנסים לראש של הבת שלך ולא יכולה לעשות כלום. זה רצח שהיה ידוע למשטרה. שנה שלמה רבאב הייתה אצלי בבית. התיק שלה היה במשטרה, והיא הייתה מאוימת ממש קונקרטית, במצב מסוכן מאוד. כל מה שהציעו לה זה מקלט, אבל היא סירבה למקלט, כמו שאני עכשיו מסרבת למקלט, כי גם אני מאוימת, אבל מקלט זה לא פתרון. המשטרה פשוט מוצאת תמיד את הדבר הכי קל. "לכי למקלט, גברת". יש לי הקלטה של הקצין, שהוא אומר לרבאב: "גברת, אין לנו מה לעשות איתך, או מקלט או שתשמרי על עצמך". זה שלושה ימים לפני הרצח. משטרת לוד לא עשתה כלום. פשוט הפקירו אותה. אני הרגשתי מופקרת לא רק מבחינת המשטרה, אלא גם מבחינת ביטחון בכללי. הוא המשיך לאיים עלינו. הוא לקח לי את הנכדות. שנתיים לא ראיתי אותן, את הבנות של רבאב. הוא ממשיך להתעלל במשפחה שלי. הוא ממשיך לאיים עליי. היה ניסיון רצח, והמשטרה לא רוצה לדבר על העניין. לא לדבר, זה סודי, אסור לדבר. למה אסור לדבר? למה? עד שהוא ירצח אותי כמו שרצח את רבאב? לא, אסור לדבר. היה ניסיון, היה אצלי מתנקש בבית. בדקה ה-90 הוציאו אותי מהבית, אולי לחודש מחוץ לעיר, אבל בכל זאת חזרתי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> המשטרה הוציאה? << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> כן. הם אמרו לי להישאר מחוץ ללוד, כמו שאמרו לרבאב, להישאר מחוץ ללוד, אבל גברת, זה לא פתרון. רבאב הייתה מורה לחינוך, יש לה שלוש בנות. אני אימא לחמש בנות ושני בנים. איך אני אצא מלוד? ואני, מה עשיתי? למה שהוא לא יצא מלוד? למה שאתם לא תטפלו בשורש של הבעיה – המאיים עצמו? אף אחד לא עוזר. אני מנסה למכור את הבית ולצאת, ובכל פעם שבא אחד ורוצה לקנות את הבית – הוא מאיים עליו. הוא רוצה שאני אשאר בשכונה שלי, עם מצלמות, רחפן, הכול, מעקבים. הוא יכול לירות בי בכל עת. כשאני יוצאת מהבית – אני לא יודעת אם אני חוזרת. אני חיה בסיטואציה הזו כבר הרבה זמן. רבאב לא קיבלה צדק, לא מהמשטרה, לא מהביטחון, לא מהמדינה, לא מאף אחד. אנחנו יודעים מי רצח, אנחנו יודעים מי הזמין את הרצח. המשטרה יודעת אפילו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ולא עצרו? << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> שום דבר לא יקרה גם. גברת, אנחנו חיים עכשיו במצב של רק הפשע נגרר עכשיו בלוד. יש רצח יום אחרי יום. אז התיק נשאר, אף אחד לא מזיז אותו כבר. Next, נעבור הלאה לתיק הבא. אין לנו זמן לתיק הזה. בשבילם רבאב היא רק מספר עכשיו – מספר ששמו אותו על המדף וזהו. אבל אני לא מרפה ואני לא ארפה עד שהצדק יהיה, ועד שהרוצח של רבאב יהיה מאחורי סורגים. לא מגיע לה. היא לא עשתה כלום. בסך הכול רצתה להתגרש מגבר אלים. 10 שנים היא סבלה מאלימות במשפחה. כשהיא אמרה לו: "אני רוצה להתגרש" – אז "גברת, אין אצלנו נשים מתגרשות. או שאת חוזרת הביתה – או שאני רוצח אותך". זה כל מה שקורה. רבאב ידעה שהיא הולכת למות. היא ידעה. כי המשטרה אמרה לה שלושה ימים לפני: "רבאב, את נמצאת באיום חמור מאוד". היא אמרה: "אני לא אעזוב את הבנות שלי. אני לא עוזבת את הבנות. אני לא רוצה לעזוב את הבנות". הוא פשוט נכנס לחצר ורצח אותה מול העיניים שלי. בכל יום קורה רצח, אבל מי חווה רצח? מי ראה במו עיניו את הרצח של הבן שלו? תגידו לי רק מי יכול לסבול 13 כדורים, להסתכל עליהם אחד-אחד, כשהם נכנסים לגוף של הילדה שלך? את לא יכולה לעשות כלום. את פשוט לא יכולה לעשות כלום. אני אפילו תקפתי אותו, אבל הוא נתן לי כזו סטירה וברח. נקודה. פה הסתיים הסיפור. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ולא עשו כלום? << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> אף אחד לא יעשה כלום. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> לא עצרו? לא חקרו? << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> המשטרה הגיעה אליי לבית אחרי 40 דקות, והמרכז של המשטרה הוא ממש חמש דקות לידי. 40 דקות לקח להם להגיע אליי. מה הם עשו, בחייאת? הם פשוט עשו מחסום והתחילו לגונן. אמרתי לו: "על מה אתה מגונן עכשיו? מביא לי גדוד של שוטרים. היא כבר גופה. לא יכולת להגן עליה כל עוד היא הייתה בחיים? למה לא הגנת עליה כשהיא הייתה בחיים? עכשיו אתה רוצה להגן עליה? היא כבר מתה". אז הוא אמר לי: "אמרנו לה לא להגיע ללוד". זה מה שיש לך להגיד לי? "אמרנו לה לא להגיע ללוד" זה לא פתרון. זה לא פתרון כל הזמן "מי שמאוימת צריכה להיכנס למקלט". למה לא מטפלים בשורש הבעיה? למה הרוצח מסתובב חופשי ושנתיים הוא מתעלל בנו? למה? למה היה ניסיון לרצוח אותי? למה? כי אני מדברת הרבה. אני כל הזמן מדברת על רבאב, ואני רוצה את הצדק של רבאב. אז הוא אומר לי: "גברת, הבת שלך היא לא היחידה שנרצחה. בכל יום יש לי רצח. למה את רוצה שרק התיק של רבאב יפוענח?". << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זאת אומרת, הוא אומר לך: "למה את חושבת שאת מיוחדת?". << דובר >> קריאה: << דובר >>  מה זה הטיעון הזה? לא הבנתי. << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> בדיוק. אני לא מבינה למה. אמרתי לו: "בגלל שרבאב לא עשתה כלום במדינה הזו חוץ מלתת חינוך לילדים. 10 שנים היא הייתה מורה. מה היא עשתה שמגיע לה 13 כדורים בראש? מה היא עשתה?". << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זה מטורף. << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> בגלל שהיא אמרה לא לאלימות? אז אני עכשיו, אמא שלה, אני אגיד לא לאלימות גם. מספיק. מספיק להיות כך, שמצדדים בפשע שקורה עכשיו בלוד, כשהגבר יכול לעשות מה שהוא רוצה והאישה לא. האישה צריכה להיות בשקט. היה ניסיון לרצח של רבאב שישה חודשים לפני הרצח האחרון. המשטרה פשוט לא נתנה לאף אחד לדבר על הנושא. להיות בשקט. למה? למה אנחנו לא צריכים להגיד שכן היה? כי יש לנו כל מיני זוויות שאנחנו רוצים. רואים את העבודה שלכם. מאז, שלוש שנים אחר כך, כלום לא התפתח בתיק שלה. כלום. למרות שהם יודעים. "אבל אין לנו הוכחות". אין? אבל הכול על השולחן. אני אומרת לכם שהוא מאיים עליי, אני מראה לכם הודעות. לא. גם לא. "אין לנו זמן". "אנחנו לא רוצים לעבוד". "אנחנו לא רוצים לעשות עבודה קשה". "אנחנו רוצים לשבת במשרד, וזהו. אבל לעשות עבודה כמו שצריך – לא". כי אנחנו, בשביל הגברים היום, רק מספרים. אצל המשטרה אנחנו רק מספרים, הנשים. כל יום רצח זה רק מספר. אנחנו כבר לא בני אדם אצלם בלוד, במיוחד בלוד. זה זוועה מה שקורה, ולרבאב מגיע צדק. מגיע שהתיק שלה עוד פעם ייפתח, ומגיע לה שיהיה צדק בעולם הזה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ממש. מה שלוקחים המקרה הזה זה הרבה דברים, אבל באמת בסוף, התוכנית צריכה לדאוג שהפוגע יהיה במקום סגור, ולא המאוימת. << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> וגם הרווחה לא עזרה בעניין הזה בכלל, כי הרווחה מפחדת על הכיסא שלה בלוד. הם אומרים לנו: "הוא מאיים עלינו שישרוף לנו את האוטו, שיפגע בילדים שלנו". אז הרווחה מנעה ממני לראות את הבנות. שנתיים אני לא רואה את הנכדות שלי, והוא לקח אותן באיומים. "אני ארצח לך עוד ילד, גברת, אם לא תחזירי לי את הבנות". אז אני לא רוצה לאבד עוד פעם ילדים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> גיהינום. << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> כן, גיהינום. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ממש. אמינה, תודה ששיתפת. << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> זו הסיטואציה שגמורה עכשיו, לצערי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מטורף. << דובר >> קריאה: << דובר >> שלא תדעי עוד צער. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ממש, אבל בקצב הזה כולנו נדע עוד צער, זה לא - - - << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> לצערי כן. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. אני רוצה לשמוע גם את מרגלית בן שושן, אימא של הודיה ז"ל. תודה שבאת, מרגלית. << אורח >> מרגלית בן שושן: << אורח >> אני, אין לי סיפור, כי אצלנו – לא היה אפשר לאבחן את זה. לא היו איומים. לא היה כלום. פשוט גירושים, שקט. הגירושים היו באווירה טובה, בהבנה שלא מתאימים. לא היה שום איום מלבד שהוא היה קמצן מאוד בכסף. הייתה לו בעיה בכסף. זה לא משהו שאת יכולה לחשוב שיכול לגרום למשהו כזה. מה אני אגיד לכם? אני עוד בתוך הכאב הגדול, ואני בטוחה שזה ילווה אותי כל החיים. וכמו שהיא מספרת על הכדורים, אני לא ראיתי, אבל אני כל יום רואה את זה בעיני רוחי – איך כל כך הרבה כדורים לגוף כזה קטן. ממש הזדהיתי עם הגברת הזו. ובלי סיבה שנראית לעין. הסיבות היו אצלו בראש, לא אצלנו. אני לא יודעת איך המשטרה לא יכלה לעשות כלום בעניין שלי, ולא היה אפשר לדעת כלום, אבל אני מקווה מאוד שאם יש מקרים כאלה, כמו ששמעתי עכשיו – שבאמת יקחו את זה בחשבון. כנשים מאוימות – חייב לעצור את זה. אם יש סימנים, ויש הוכחות, ויש כל כך הרבה – למה לא מטפלים בזה? המקרה של הודיה הוא באמת מקרה נדיר וחריג, במקרים האלה – זה פשוט מזעזע שהמדינה שותקת. זה מה שאני יכולה להגיד. רציתי להציג תעודה שהיא למדה הוראה בחינוך מיוחד, והיא קיבלה את זה אחרי שהיא נפטרה. זו התעודה שהיא קיבלה מבית הספר, והיא נפטרה חודש וחצי לפני. וזהו, מה אני יכולה עוד להגיד? לספר על הודיה? הייתה ילדה מקסימה, יפה, נדיבה, טובת לב. חזרה בתשובה, התחזקה, הלכה על דרך המלך, אהבה את בורא עולם, אהבה את כולם. ואז, ביום אחד הכול נקטע לנו בתחילת הדרך. אני משתתפת בצערה ומקווה שימצאו לך פתרון, בעזרת השם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. תודה שאת גם דואגת לאחרים בתוך כל הכאב הזה. אני עוברת לדוד פחימה, אבא של אבישג פחימה. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> שלום וברכה, גברתי היושבת-ראש, חברות וחברים. אני אבא של אבישג פחימה. אני רוצה לצרף את שני המקרים ששמענו. הבת שלי הלכה ברצח שקט. אין אקדח מעשן. כשאני הייתי במשטרה, נתנו לי את הטלפון אחרי חודש, בתיק של רצח – "אם תמצא משהו בפלאפון, תחזיר לנו". לא פתחו את הטלפון, לא חיפשו בבית שלה. הרוצח קיבל את המחשב של הבת שלי באמצע חקירה, מחק אותו, רשם שם איזה פתק. ואם אני רוצה להגיע לעיקר – כל כך הרבה ליקויים שאי-אפשר להבין את זה. עד היום, כמו שאמרה גברתי, לא נותנים לנו את החומר. אין עם מי לדבר. אני הייתי עם פרקליט מחוז ירושלים. אתם יודעים מה הוא אמר לי? זה גם הוקלט. הוא אמר לי: "אני יודע מה היה שם כמוך. אני יודע. והמילה הכי פשוטה שאני יכול להגיד עליו זה מפלצת". המשטרה יודעת, כמו שאת אומרת. כולם יודעים. << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> אבל הם לא רוצים לעבוד. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> לפני ארבעה חודשים איבדנו עוד ילד. מאז שאחותו נרצחה – הוא נהיה מתמודד. לפני ארבעה חודשים מצאנו אותו ללא רוח חיים. אני בחרתי מהשבר לקחת את זה קדימה. פתחתי עמותה, "פורום אבי שאג". אנחנו מטפלים בנשים. אנחנו דואגים שלא תהיה עוד אישה כתובת בעיתון. מאז, במשך שלוש וחצי שנים אני כותב מחקר, ואני חושב שכל אחד מהם צריכים לדעת אותו. אני כבר בסיום. אנחנו צריכים פשוט להחליף את השיח. בכל העניין עם הרווחה, כל הדברים – אין חיבור בדברים. אין שום דבר. באה אליי אישה שנמצאת בסכנה. מתקשר אליי שוטר ואומר: "האישה הזו – בעלה משתחרר מהכלא. היא במצב סיכון דרגה 1". אתם יודעים מה היא צריכה לעשות? ללכת לבית משפט ולהוציא צו הרחקה. יש את המודל באוסטרליה, בגרמניה, בצ'כיה – שקצין נותן 14 יום במקום. יש רכב שלא נוסע במהירות, הוא לא תקין? קצין מוריד אותו מהכביש. בחיים של אישה – קצין לא יכול לדעת? הוא לא יכול להחליט? באותו רגע נותנים אזיק. מדווחים לרווחה. איפה אנחנו נמצאים? אנחנו רחוקים. אני הוכחתי במחקר שלי – זה כנגד הכול, אבל זה מ-48 מחקרים שעבדתי עליהם שלוש שנים. עשיתי סטטיסטיקה של כל ה-10 שנים של הנרצחות, וגיליתי דבר מדהים: שקבוצת סיכון של נשים חכמות, עם אינטליגנציה גבוהה, נמצאות היום יותר בסיכון להיות האישה הבאה, אבישג הבאה, מיכל הבאה וכל אותן הנשים. זה פלא. זה לא במקרה שמישהו איבד את העשתונות שלו. זה מתוכנן, זו אסטרטגיה. אלה אנשים שניזונים, ששואבים סוללה של רגשות, מנשים. את הדבר הזה אנחנו חייבים לעצור. זה לא עוד ועדה. אנחנו צריכים לשנות, ואני נותן שם ממש הוראות מה לעשות, איך לטפל, איך לראות את המקרה הבא. אנחנו מבינים שזו חותמת, ויש מחקרים ידועים שמראים שזו חותמת, שזה דפוס ידוע. להגיד "אין אקדח מעשן"? אם אנחנו נכניס את זה לתודעה – כפי שאמרה פה האישה, איפה היו? איך נזהה? – אם הרווחה תלמד את זה בצורה אחרת, כל הגורמים, שאדם שיש לו דפוס של נרקיסיסט, או כל אדם כזה שהוא אובססיבי וכל הדברים האלה – זה דבר שאפשר למנוע אותו, אבל אנחנו לא חושבים כך. אנחנו אומרים: "תלכי הביתה, תחזרי, יהיה בסדר". אספר לך מקרה אחד. פנתה אליי אישה שבעלה היה מכה אותה ומכה את הילדים. טוב, אז מה היא גילתה? שהוא שם לה תוכנה כזו שבאמצעותה הוא עוקב אחריה. היא הלכה למשטרה. היא אומרת להם: "תקשיבו, הוא יודע שאני כאן. אני חוזרת הביתה והוא ידע את זה". "אל תדאגי גברת, עד שתגיעי הביתה – הוא עצור". לא. היא הגיעה הביתה, והוא עימת אותה עם זה שהיא הייתה במשטרה. אנחנו לא חושבים. אני מגיע עם מתלוננת, שבוע לפני חתונה, כולה סימנים כחולים. אני בא עם צילומים, אני בא עם הקלטות, עם הכול. אני מכניס אותה לתחנה עם עורכת דין. אתם יודעים מה היא אומרת אחרי רבע שעה? "אני שומרת על זכות השתיקה. אני צריכה לשמור על זכות השתיקה". מתקשר אליי הקצין. הוא רוצה שהיא תבוא. אמרתי: "השלמת חקירה?" "כן", הוא אומר לי. היא הלכה עם מלווה מהפורום. אתם יודעים מה היה? היא נכנסה לשבת, והוא אומר לה: "את עכשיו תחת חקירה באזהרה". הוא שיקר אותי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מה? << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> חקירה תחת אזהרה. ואת יודעת למה? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> למה? << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> תשמעי: כשהוא תקף אותה באוטו – היא שברה את המראה. אני עם סיפור אמיתי. הוא התלונן, והוא עשה לי תרגיל חקירה כדי להביא את הבחורה. איפה אנחנו נמצאים? אנחנו מתבלבלים. תבינו, השיח הוא לא נכון לגמרי. ואני אומר עוד פעם: אני עומד פה, בבמה המכובדת הזו, ותודה רבה. זה מחקר שכתבתי אותו בדם, עם 48 מחקרים בכל העולם. צריך להבין שאנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי. אלה לא המקומות. זה לא הדבר הזה. אנחנו לא יכולים שיהיה עוד מקרה ועוד מקרה. פשוט צריכים לדעת. ואני אומר לך, הנה, עכשיו אנחנו מגישים ערעור. לא הביאו לי חומרים, לא שום דבר. הבת שלי, אבישג, עליה השלום – ילדה מדהימה. היא למדה ראיית חשבון, ואת זה היא לא זכתה לקבל. זה אחד הדברים הקשים שהיו לי. היא קיבלה מצטיין רקטור. אתם יודעים, בדרך כלל זה ממוצע 82. אבישג, עליה השלום, קיבלה 96. גאונה. ילדה שהייתה ציירת, מנגנת, הכול. אהבה את החיים. זה קרה עם אדם שעקב אחריה. הכול היה אסטרטגיה ברורה. כולם יודעים. משחררים אותו היום. אני אומר לפרקליט מחוז ירושלים: "אתה משחרר עוד רוצח". אבל אם נוכיח שדפוס הפעולה של אדם זה חלק מהתכנון של הרצח הבא – פה אנחנו צריכים לעצור את זה. פה צריך להסתכל על זה. משפחה שלמה – שבורה. שני ילדים שצריכים להתאשפז מאז שאחותם הלכה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני אגיד לך שאנחנו הגענו למסקנה שצריך תוכנית עבודה חדשה. כי יש איזו תוכנית משנת 2017 שמתוקצבת באופן חלקי, שכבר הרבה שנים היישום שלה נמרח, והמצב רק הולך ומתדרדר. חשבנו לנצל את הוועדה הזו כדי לאסוף רעיונות חדשים ולראות איך משנים את השיטה, כמו שאתה אומר, ואנחנו נשמח לקחת את המחקר שעשית. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> אני אביא לכם את זה, ואני אומר: זה פורץ דרך עולמי. אני פשוט חיברתי את כל מה שלא עשו עד היום. הגיעו עד הדפוסים של אותם אנשים, ולא חיברו את זה לרצח. לא חיברו את זה למקום הנכון. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז אני חושבת שהתרומה שלך, אם תשב איתנו ונוציא בסוף דוח – אנחנו עושים את זה יחד עם הממ״מ, עם מחלקת המחקר של הכנסת, הכי רציני, מקצועי וממלכתי שיש, ונגיש את זה לכל משרדי הממשלה ואז גם נעבוד בזה שיישמו את זה. אבל ברור שמשהו בתוכנית העבודה, גם אם לאט-לאט מתקדמים עם זה, הוא לא בכיוון הנכון, כי המגמה היא הפוכה. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> ממש. אנחנו קודם כול מתרחקים ממה שקיים בעולם. אני מוכיח סטטיסטיקה של 10 שנים של נרצחות. את כל הדברים האלה צריך לראות ולתת למשטרה ולמשפט. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני ממש אודה לך אם תעזור לנו ותשתף פעולה, ונעשה את זה ביחד. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >>  אני אשמח מאוד. אני אסיים במה שהיא אומרת – גם שם זו התובנה שכתבנו: אני הרבה נפגש עם נשים שאומרות את אותן מילים: "אני מוכנה למות ואני לא חוזרת למקלט". למה המדינה לא נותנת - - -? למה אנחנו, בעמותות, צריכים לנסות? יש לנו פה מקומות. אלה דברים שצריכים לתת ולחשוב עליהם. אז תודה רבה, ואני אשמח מאוד לסייע לך. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה לך, ואני מאחלת לנו שאולי נצליח לעשות עם זה משהו ביחד. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> תודה. אני בטוח. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רחל גולוגובסקי, אימא של מאיה גולוגובסקי ז"ל. << אורח >> רחל גולוגובסקי: << אורח >> כן. אני רחל, אימא של מאיה. היא הייתה סטודנטית לרפואה שנה שלישית באוניברסיטת תל אביב. מוצלחת מאוד. אחרי קריירה ענפה מאוד שעשתה בשיווק בין-לאומי ברפואת הקנאביס, וקיבלה כמה פרסים, היא התחילה ביום אחד ללמוד רפואה, שזה היה חלום שלה מגיל קטן, ונרצחה באופן אכזרי מאוד על ידי בחור שנפגשה איתו אולי פחות משלושה חודשים ורצתה להיפרד ממנו. בסוף הוא רצח אותה ברכב עם סכין יפנית. שיסף לה את הגרון. הוא יכל להציל אותה, ונאמר לי, מתי שהייתה חקירה והכול, שהיא ביקשה ממנו להציל אותה. זה קרה בגבעתיים, ליד הבית שלנו, והוא נסע לקפלן כדי להציל אותה. כך הסנגור שלו אמר. בן אדם בגיל 29 לא יודע שאם צריך להציל מישהו – יש את איכילוב, יש את תל השומר בגבעתיים, שאפשר לעשות את זה מיד, או להזעיק אמבולנס, או להזעיק מד"א? הוא נסע לקפלן. והסנגור עוד אומר שזה הדבר היחידי שהוא הכיר. כמובן, זה לא היה כך. הוא הגיע לרחובות, איפה שהוא גר, עזב את האוטו, הוריד את לוחית הזיהוי, צלצל לחבר שלו שיביא לו בגדים אחרים, ועזב את האוטו. מצאו אותה מתה במושב האחורי. ובאותו יום אני פשוט ידעתי שהיא הייתה צריכה להיפרד ממנו. כל ההיכרות שלהם הייתה מקרית מאוד. אני לא יודעת איפה היא פגשה אותו, אולי דרך איזו שהיא היכרות באינסטגרם, בטלפון, באיזה שהן תוכניות היכרויות. ביקשתי שתביא אותו הביתה כדי לראות עם מי היא נפגשת. ביום שהיא הביאה אותו הביתה – אני הייתי בשוק. אחרי שהוא הלך, אמרתי: "מאיה, את לא יכולה להיפגש איתו. זה לא בשבילך. זו לא אותה רמה". קודם כול הוא היה צעיר ממנה בתשע שנים. באותו זמן היא הייתה כבר בת 37 וחצי, והייתה אישה יפה מאוד. אני אראה לכם את התמונה שלה. קודם כול, התמונה הזו היא מהרגע שהיא חזרה לארץ אחרי הלימודים שלה בווינה, שבהם היא קיבלה תואר שני בכלכלה ושיווק בין-לאומי עם ידיעת השפות. וזו התמונה האחרונה באוגוסט, לפני שהיא נרצחה. היו לה כל המעלות. היא ילדה שסיימה בבית ספר תלמה ילין לאומנויות ומוזיקה קלאסית, סיימה קונסרבטוריון עם רסיטל ב-1992, שמונה שנים, והמשיכה לימודים אחר כך בתיכון, עשתה פסיכומטרי 769. במשפחה אנחנו קראנו "גאון של המשפחה". ילדה יפה, עם כל הנתונים ומצליחה מאוד. יום אחד התחילה ללמוד רפואה, רצתה ללמוד רפואה, ומנטור שלה ב-"קנאבילוג", שאיתו היא עבדה – היא הייתה מנהלת שיווק – אמר: "למה את רוצה עכשיו ללכת לתחום כזה קשה, בגיל 36, להתחיל ללמוד רפואה, כשזה דורש לפחות שבע שנים עד שתשיגי משהו?". היא אמרה: "זה החלום שלי, אני חייבת לעשות אותו". היא לא פחדה לעזוב את כל מה שהיה לה ולהתחיל דרך חדשה. זה מדבר על אומץ ועל יכולות מדהימות. כשהתחילה ללמוד רפואה, ההבדל בין הצעירים שלמדו איתה היה 13 שנה. הכי מבוגר היה בן 13. והיא משכה אחריה לכל הסטודנטים. תודות לה, עכשיו, סטודנטים שמתחילים לשנות את דרכם וללמוד רפואה כמוה, אחרי תקופה שהם עשו משהו בחיים, הולכים בדרכם ומקבלים מלגה על שמה. אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לרפואה, מעניקה מלגת לימודים על שמה, וזו פעם שנייה, השנה ושנה שעברה. והמלגה הזו נמשכת בגלל שהיא הייתה מישהי שהשאירה חותם. היא נרצחה ב-31 באוקטובר 2023, בזמן המלחמה. לרצח הזה לא היה הרבה הד, וגם היחסים בינה ובינו היו תקינים יחסית. בן אדם נורמלי. אף אחד לא ציפה שביום אחד זה יכול להתהפך רק בגלל שהיא רוצה להיפרד ממנו. ואני רוצה להזהיר ולהגיד לכולם: אין לזה הרבה הד. יחסים מתחילים, ואנחנו אף פעם לא יודעים איך זה ייגמר. וצריך לדבר על זה. אם רוצים להיפרד – לא לעשות את זה לבד. באותה תקופה, אני לא ידעתי את זה, כי זו לא הפעם הראשונה שהיא נפרדה מאנשים. בגיל כזה היו לה מערכות יחסים. מתי שהיא נפרדה – הכול נגמר בשלום, ופה זה היה קיצוני מאוד. אני לא יודעת, אולי הוא היה אובססיבי. אני חושבת שכן, כי זה בן אדם שבא מאשפתות, לדעתי. הוא היה מאומץ מאיזו שהיא מדינה דרום אמריקאית. אני לא יודעת מה היו השורשים שלו. הוא לא היה מלומד. ושאלתי במשטרה: "למה קודם כול הגדירו רצח באדישות"? יש כזה מושג, "רצח באדישות" – שהוא לא התכוון לרצוח אותה. למה הוא רצח אותה עם סכין יפנית? מה, בכל אוטו יש סכין יפנית ומוכנה לרצוח? להשתמש לרצח? אף אחד לא נותן לזה תשובה. אמרו שהוא היה מחסנאי, ובגלל זה באוטו שלו הייתה סכין יפנית. אני לא מבינה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>  מה הסטטוס כרגע של התיק? << אורח >> רחל גולוגובסקי: << אורח >> אנחנו הלכנו לעסקת טיעון, כי היה קשה מאוד להיות בבית משפט. כשהתחלתי לדבר על מאיה, כשהשופט נתן לי את זכות הדיבור, האחות שלו התחילה לצרוח: "תסתמי את הפה", ואני פשוט הבנתי שאני לא יכולה להתמודד עם זה לבד. הבת השנייה שלי, שהייתה יותר מבוגרת ממאיה בשנה וחצי, גרה בארצות הברית. היא לא יכולה כל הזמן לבוא לדיונים משם לפה. ביקשנו מאסר עולם, והיה לנו פרקליט מנוסה וטוב מאוד, שאמר: "יכול להיות שבית המשפט לא ייתן לכם מאסר עולם, כי בכל זאת, כשהם נפגשו תקופה לא ממושכת – לא היו שום סימני אזהרה, לא הייתה אלימות, שום דבר. היחסים היו תקינים, ויכול להיות שלא יתנו לנו מאסר עולם. מאסר עולם מתחיל מ-30 שנה, ואני אנסה להשיג 29 – זה כמו מאסר עולם – אם אתם מוכנים ללכת לעסקת טיעון". אני הסכמתי, כי ראיתי, מהצד השני של משפחת הרוצח, יחס משפיל שאני לא יכולה לעמוד בו. בלית ברירה הסכמתי לעסקת טיעון, והיום אני לא יודעת איפה זה עומד. זאת אומרת, הוא בבית כלא בבאר שבע. והיה לי מקרה מזעזע מאוד. כמה ימים אחרי שהייתה עסקת טיעון וגזר דין, מתקשרת אליי עובדת סוציאלית מכלא בית שבע. אני לא יודעת אם זה נוהג או משהו. "אני עובדת סוציאלית מכלא בית שבע". אני אומרת: "מה הפשר של הצלצול שלך אליי?". "את רחל גולוגובסקי?". אמרתי "כן". "אני רוצה לשאול אותך, מה הדעה שלך על הרוצח?". שמעתם כזה דבר? שעובדת סוציאלית מהכלא שואלת את הקורבן מה הדעה שלו על הרוצח? אני אומרת: "את יודעת על איזה מקרה את מדברת?". היא אומרת: "לא, תספרי לי". איך את יכולה להגיד? זה כאילו ריסקו אותי עוד פעם. זה מקרה מזעזע שאני צריכה להתמודד עם זה, ועוד יותר להתמודד ולהגיד את הדעה שלי על הרוצח. אמרתי: "אם היום הייתה לי אפשרות – הייתי רוצחת אותו במו ידיי, מבתרת את הגוף שלו ושולחת לכלבים". זה הכול. וסגרתי את הטלפון, לא יכולתי לעמוד בזה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>  וואו, חוסר הבנה טוטאלי של המצב. << אורח >> רחל גולוגובסקי: << אורח >> כן. ואני לא מבינה, איך זה יכול להיות? איך אפשר לחשוב בכלל? היא לא ידעה על איזה מקרה היא מדברת. היא לא ידעה, היא פשוט לא ידעה. ולשאול אימא כזה דבר, על רצח בתה? ובכלל, אני רוצה להגיד שאנחנו לא שמים מספיק לב ליחסים עם בני צעירים, כי צעירים לא תמיד יודעים לעכל איפה הם נמצאים, באילו יחסים הם נמצאים עם בני זוגם. תמיד צריך לדבר על זה, גם בבתי ספר, גם בתיכונים, כדי שיהיו להם את הדוגמאות האלה שזה יכול לקרות. אם אתם נפגשים, בבקשה, תדברו עם ההורים, שהם ידעו מה אתם עושים, מתי אתם יוצאים ומה יכול להיות. תחפשו מי הייתה המשפחה. אני לא יודעת שום דבר על משפחת הרוצח – לא את השם שלו, וגם עד היום אני לא יודעת מי הם. רק פגשתי אותם בבית המשפט. משפחה מזעזעת. אלה לא בני אדם, אני לא יכולה להגיד שהם בני אדם. כל היחס שקיבלתי מהם בבית המשפט – זה היה מחפיר. כשאני ראיתי אותם, אני באיזה שהוא שלב גם האשמתי את הבת שלי. איפה היו העיניים שלה? עם מי היא נפגשה? עם מי היא נפגשה? אבל היא הייתה תמימה, היא אהבה אנשים. היא הייתה כולה נתינה. כולה נתינה. אחרי שהיא נרצחה, אנחנו תרמנו את הקרניות שלה. כשהייתי באבו כביר, לזהות את הגופה, העובדת הסוציאלית שם שאלה אותי אם אני יכולה לתרום. אני הייתי בהלם, אמרתי, "מה לתרום?" היא אמרה: "במקרה שלך – רק קרניות". אני ידעתי שמאיה שלי תרצה לעשות את זה, אבל לא הייתי בטוחה, ואמרתי שאני קודם רוצה לשמוע ממיכל, הבת השנייה שלי בארצות הברית, אם זה באמת כך, כדי שאני אהיה בטוחה שלא רק אני עושה החלטה כזו. זו החלטה יחסית קשה. כשדיברתי איתה, היא באמת אמרה: "כן, אמא". מאיה הייתה כולה טוב. היא אף פעם לא חשבה שמישהו יכול לעשות לה רע בחיים, ואמרתי, "כן, אני מסכימה". תודות לזה, יש מישהו עם העיניים היפות שלה. תסתכלו איזה עיניים יש לה. שמישהו יראה את העולם הזה יותר טוב דרך העיניים שלה. שהוא יחשוב שהעולם שלנו יכול להיות יפה, אם אנחנו רק ניזהר קצת, ונחשוב שאנחנו יכולים לעשות משהו שיעזור לאחרים שהדבר הזה לא יקרה יותר. אני רוצה להראות לכם גם את הדבר הזה. זה באוניברסיטה, כשמעניקים מלגה על שמה, וגם בקונסרבטוריון גבעתיים היה קונצרט לזכרה. אנחנו גם עשינו כמה אירועים. וזה בקנאביס – כשהיא הציגה את המחקר שלה בקנאביס, היא קיבלה פרס של 25,000 דולר. וזה אומר שהיא הייתה ילדה מקסימה, יפה, חכמה, ועם נתינה אין סוף. וכל זה הלך ונעלם ברגע אחד על ידי בן אדם שלא היה צריך להיות. והפחד שלי, כשנותנים 29 שנה – מי יגיד שהוא יושב את כל השנים האלה? אחרי שנתיים או שני שלישים הוא יכול לדרוש חנינה. מי יילחם אחריי שהוא כן ישב בכלא ויירקב על המעשה הנורא שהוא עשה? זו לא רק אני שאיבדתי בת, אלא גם החברה שאיבדה בן אדם שיכול היה לתרום גם אחר כך הרבה ולתת הרבה מאוד מעצמו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>  ממש, אבדה ענקית. << אורח >> רחל גולוגובסקי: << אורח >> ואני רק רוצה לדעת שיש איכות בחשבון. אנחנו צריכים להיות קשובים מאוד לילדים שלנו, ללמד אותם להיות אחראיים למעשים ולעולם לא להיפרד לבד. לעולם לא. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני לוקחת גם את זה, את הנקודה של הפרידה, שצריך לחשוב איך מספקים שם, כי זו נקודה אסטרטגית באירוע. אמרת שיש סעיף כזה של רצח באדישות, אבל גם אנחנו, באיזה שהוא מובן, רוצחים באדישות, כי אנחנו אדישים. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> 55% מהנרצחות בעולם – נרצחות בפרידה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זה המון. רחל, תודה רבה. << אורח >> רחל גולוגובסקי: << אורח >> בדיוק כמו שאתה אמרת על הבת שלך – אותו הדבר הייתה מאיה. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> בדיוק. << אורח >> רחל גולוגובסקי: << אורח >> היא נרצחה במאי לפני שנתיים, ועם הזמן – הכאב לא עוזב. להפך, הוא מתגבר, כי אני פשוט משווה מה היא יכלה להשיג בשנתיים האלו, והכול נגמר ברגע. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> ממש מילה אחת, רק לחבר אליה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן, בטח. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> זה בדיוק מה שאני אומר. קודם כול, במחקר גם דיברנו מבתי ספר, מכיתות הנמוכות, אבל יש פה דבר שהיא אמרה, והוא מזעזע. למה הוא מזעזע? כי בן אדם יושב ברכב ומוציא סכין יפנית. בגרון? זו מטרה אחת. אין שום כוונה אחרת. זה מוכיח את עצמו כרצח מתוכנן. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> לגמרי. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> איך המשטרה יכולה לקחת את זה בצורה כזו? לא חקרו בכלל שזה רצח אצל הבת שלי. לא לקחו רקע. "זה לא רצח". אבל אם היינו מבינים, בתודעה שלנו, שזו הדרך של אותם האנשים האלה שאובססיביים, וזה הטרף שלהם, נשים חכמות – הן יודעות לדבר, הן פתוחות, הן סבלניות, אמפתיות. זה הטרף הכי קל – אם הרציונל היה אחר, והייתה כוונה אחרת – בכלל חוקתי או דברים כאלה – ישר היו מטפלים בזה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זה פשוט, כן. זה נכון, זה מובהק. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> היא צריכה לעשות עסקת טיעון? איפה יש דבר כזה? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אנחנו עוד נרד לפסים האופרטיביים של זה. << אורח >> רחל גולוגובסקי: << אורח >> סליחה, אני רק רוצה להוסיף כמה מילים. כל רצח הוא רצח, אבל מי שרצח כך בזדון, כמוהו – צריך להירקב בכלא. לא צריכה להיות שום חנינה, כי הבן-אדם לא לקח רק את החיים שלה, אלא גם חיים של הרבה אנשים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> נכון. << יור >> לרה צינמן: << יור >> האם אני יכולה לדבר? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני אתן ללרה. לרה היא גם יושבת-ראש ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, וגם אם שכולה בעצמה. אז לרה תדבר, אחר כך נעבור לממ״מ, ואז אני אפתח את זה גם להתייחסויות של חברי הכנסת. נעשה פינג-פונג, בסדר? ולרה, תודה על הסיוע בארגון של כל היום הזה. בלעדייך זה לא היה קורה. << אורח >> לרה צינמן: << אורח >> המשמעות של כל מה שסיפרו כאן המשפחות היקרות – שחוץ מדוד, אני מכירה אותן אישית – היא שאני מרשה לעצמי, אולי בפעם הראשונה, לספר גם את סיפור הרצח של הבת שלי, שהיה ב-01 במרץ 1996. יש הרבה מאוד נקודות חיבור. היא הייתה בת 22, סטודנטית, סמסטר ראשון באוניברסיטת חיפה. גם כן היה קשר קצרצר, סך הכול שלושה חודשים, וחודש וחצי אחרי תחילת הקשר היא כבר ידעה שזה לא מתאים, שזה אובססיבי, וביקשה להיפרד. המאפיין של כל הנשים האלה הוא שהן חומלות, טובות, רוצות לרכך את הפרידה, רוצות לעשות את זה בצורה הכי טובה, וגם אז, גם כן, בהודעה שבאה אליי אחר כך, היא הלכה אליו להיפרד לבד, ובמעמד הזה נרצחה. היא לא הייתה מודעת. מצער אותי מאוד שבחלוף כל כך הרבה שנים – כן היו פרסומים של תמרורי אזהרה, של פורום מיכל סלה וכן הלאה, ועדיין זה לא חלחל. זה לא מחלחל לשטח, ואחרי זה נרצחה מאיה ועוד בנות שנפרדו לבד. צריך להמשיך בהסברה בקרב הצעירים ובכל פורום אפשרי. עכשיו אני רוצה גם להתחבר לנושא של העונש המחפיר. לא מאסר עולם, כמו שקיבל הרוצח של מאיה. << אורח >> רחל גולוגובסקי: << אורח >> הוא לא קיבל מאסר עולם. << אורח >> לרה צינמן: << אורח >> כן, הוא לא קיבל מאסר עולם, כי בשנת 2019 נכנסה רפורמה במדרג עבירות המעטה. הארגון שלנו נלחם בחירוף נפש – והנה, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, שנמצאת כאן, הייתה שותפה לדיונים – וכמה שניסינו להסביר שרצח נשים על ידי בני זוג באשר הוא, ללא איזה שהוא רקע של אלימות שקדמה לרצח, צריך להיכנס לנסיבות מחמירות – לא. ועדת החוקה אז, ומשרד המשפטים, התנגדו לזה בחירוף, בתוקף. ואז נוצר מצב קשה ביותר, שעכשיו, אחרי כל רצח של אישה, צריך להוכיח שהתקיימו אחת הנסיבות המחמירות, ואם הן לא מתקיימות – זה הולך לרצח באדישות והעונש הוא לא מאסר עולם. עכשיו, מסבירים שמאסר עולם זה אולי 30 שנה בארץ, והעונש של 29 שנים זה מתקרב. לא, זה לא נכון. מאסר עולם קוצבים, ויכולים לקצוב למספר שנים הרבה יותר גבוה. וחוץ מזה, תנאי ריצוי העונש על ידי אסירים שונים. אנחנו ביקשנו הרבה פעמים ממשרד המשפטים לקדם תיקונים לרפורמה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> את רוצה לשמוע את משרד המשפטים אולי? יש פה מישהו ממש משרד המשפטים שיכול להתייחס לדברים של לרה? יש פה ייעוץ וחקיקה? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> הם לא פה. << אורח >> לרה צינמן: << אורח >> אולי צריך לקיים על זה דיון מיוחד. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> למה ייעוץ וחקיקה לא הגיעו אם הוזמנו? זה לא דיון חשוב? << דובר >> קריאה: << דובר >> בזמנו - - - הם התנגדו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי. אני אציף את זה. בסדר. << אורח >> לרה צינמן: << אורח >> וגם זה גורם להתמשכות המשפטים באופן בלתי נסבל, כי כל הזמן יש מאבק בין הפרקליטות ובין הסנגור אם זה יהיה בנסיבות מחמירות או לא יהיה בנסיבות מחמירות, ונאלצים לעשות עסקת טיעון. זה כך בכל משפט, למרות שלפני הרפורמה זה היה פשוט מאוד: כוונה תחילה – ואז זה מאסר עולם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני מכניסה את זה לסוגיות שנצטרך לעבור עליהן בתוכנית. << אורח >> לרה צינמן: << אורח >> הרפורמה עשתה דברים טובים מבחינת הריגה - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אבל בזה – לא. << אורח >> לרה צינמן: << אורח >> - - אבל באופן אבסורדי, בנושא רצח נשים, היא בעצם גרמה נזק מסוים. אני רוצה גם לציין עוד שני דברים מהותיים: כמובן שרבאב נרצחה מנשק בלתי חוקי, כמו רוב הנשים בחברה הערבית, אבל גם נשים יהודיות נרצחו מנשק פרטי, חוקי ובלתי חוקי. אולי מרגלית לא תסכים איתי לגמרי, אבל מי שרצח את הבת שלה היה מאבטח, והיה לו נשק כמאבטח. נלחמנו שנשק מאבטחים יאוחסן מחוץ למשמרת בכספות, בחברות. << דובר >> קריאה: << דובר >> וזה עבר. שינו את זה. << אורח >> לרה צינמן: << אורח >> שינו את זה עכשיו בחקיקה, ופוטרים אותם לגמרי מלשמור נשק בכספות. הם מסתובבים עם הנשק בכל מקום. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> עכשיו המדיניות היא הפוכה. המדיניות היא לחלק כמה שיותר נשק. << אורח >> לרה צינמן: << אורח >> נכון. אני מאמינה שאילו אולי לא היה לו נשק ביד – לא הייתה לו קלות כל כך בלתי נסבלת להוציא את האקדח ולירות. אולי הוא לא היה עושה את זה. מי יודע? אנחנו לא יכולים לדעת. הוא גם מתאבד באותו מעמד, כן? זאת אומרת שזה מאפשר גם רצח וגם התאבדות. ועוד נקודה חשובה מאוד: יש כאן נציג משרד הרווחה, סאיד, אבל הוא לא אחראי לתוכנית הסיוע, ונציגי תוכנית הסיוע ממשרד הרווחה לא נמצאים כאן. אבל אנחנו, כפי שאת רואה, במאסר עולם בעצמנו. אני כמעט 30 שנה מתמודדת עם ועדות שחרורים, עם בקשות של הרוצח, עם היציאה שלו לחופשות. שלשום הוא יצא לחופשה בזמן שאנחנו קיימנו כנס משמעותי עם המשפחות, וזה נמשך ונמשך. תארו לכם שטיפול נפשי למשפחות הוא שנה וחצי או שנה. איפה נשמע דבר כזה? וגם טיפול ביתומים. הנה, מרגלית עכשיו כל-כולה בטיפול בנכדה הקטנה. איך המדינה תסייע לה? כל הנושאים האלה דורשים דיון מושקע ורציני מאוד. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בעצם, בתוכנית העבודה אנחנו צריכים לחלק את זה לתקופות, ולהקדיש גם פרק לאחרי – אם לא הצלחנו ונכשלנו, וזה מה שקרה, איך לפחות המשפחה משתקמת? << אורח >> לרה צינמן: << אורח >> כן. גם מרכזי סיוע עושים עבודה נפלאה, אבל ההגעה שלהם למשפחות היא איטית, לא מספיק מהירה. אנחנו הגענו למרגלית בשבעה מיד אחרי הרצח, אבל מרכזי הסיוע פנו בחלוף השבעה. כך זה אצל כל המשפחות, וזה לא צריך להיות כך. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> צריך סיוע מיידי. << אורח >> לרה צינמן: << אורח >> המשטרה הייתה צריכה להקים צוותים להודעה מהירה עוד בשנת 2011. אנחנו ב-2025 והם לא קיימים. אין הודעה אנושית למשפחות; ההודעה היא אכזרית ביותר. בא שוטר ואומר בלקוניות: "נרצחה הבת", "נרצח הבן", ולהתראות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני רוצה להגיד תודה גם לפורום מיכל סלה, שעזר לנו בארגון של היום הזה, וגם לעמותת בשביל החיים. באמת תודה על העזרה עם הארגון. אני אתן לנציג משרד המשפטים רק להשיב לדברים, ואז הממ״מ. << אורח >> הדס גבריאל זני: << אורח >> אני אשמח רק להשיב לעניין תוכנית סנה שלרה דיברה עליה. עו"ד הדס גבריאל זני מהסיוע המשפטי. למעשה, אנחנו חלק מתוכנית סנה ועובדים ביחד ובשיתוף פעולה עם מרכזי הסיוע, במימון של משרד הרווחה. הסיוע המשפטי הבין את העובדה שסיוע משפטי למשפחות שאיבדו את יקיריהן לא יכול להיות מוגבל בזמן, ולכן ב-30 באפריל נכנס לתוקף תיקון לחוק הסיוע המשפטי, ובמסגרת הזו מוענק סיוע משפטי בכל מה שקשור ונובע מאירוע ההמתה ללא הגבלת זמן מעבר לשנתיים, כפי שהיה קיים עד כה. במסגרת הזו, למעשה, אנחנו לא עוזבים את המשפחה. אנחנו מייצגים בכל מה שקשור ונובע מהאירועים, ונמשיך ללוות אותם. << דובר >> קריאה: << דובר >> מתי מתחיל הסיוע? << אורח >> הדס גבריאל זני: << אורח >> עוד בשלב החקירה. אני חייבת לציין: בגלל שהמשטרה באמת לא תמיד מגיעה בזמן, אנחנו נעזרים בארגון ובלרה, שמגיעים למשפחות ומציינים עבורם שקיים סיוע משפטי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>  את מבינה שזה לא תקין ולא סביר - - << אורח >> הדס גבריאל זני: << אורח >>  אני מבינה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> - - שנעזרים בלרה? כל הכבוד ללרה. << אורח >> הדס גבריאל זני: << אורח >> נכון, אני מסכימה, ולכן גם אצלנו, בפרט בכל מה שקשור לחברה הערבית, התחלנו ממש להגיע לרשויות המקומיות ולציין מה הסיוע שניתן באמצעותנו – שמשפחות ידעו שהן יכולות לפנות אלינו. אין לי בעיה גם לפרסם, גם פה בפני הוועדה, את הנייד האישי שלי - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אנחנו ניקח ממך למקרה של פניות ציבור. << אורח >> הדס גבריאל זני: << אורח >> אני אשמח שיפנו אלינו בכל מקרה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה על המסירות. כן? << אורח >> דניאל רז: << אורח >> אני עו"ד דניאל רז. אני מרכז התחום של דיני משפחה בסיוע המשפטי. אני בעצם אחראי גם על כל התיקים שיש אצלנו של אלימות במשפחה. אנחנו פרסמנו אתמול שבמהלך השנה האחרונה, בין ינואר לאוקטובר, הייתה עלייה של 44% של תיקים, של צווים, צווי הגנה, צווי מניעה וצווי אלימות במשפחה לעומת השנה הקודמת. היו פה עדויות כואבות מאוד על מקרים שהגיעו למקרי רצח, אבל צריך להגיד שעוד לפני שיש את המקרים של הרצח – יש תהליך של לפני כן, שזה אותם צווי הגנה וצווי מניעה, וכשיש עלייה של 44%, היא משמעותית. אני גם נשאלתי על מה אני יכול להסביר את הנושאים האלה. זה צירוף של מקרים, כולם יותר מצערים אחד מהשני, בין אם, כמובן, המלחמה והשפעותיה, השיח האלים ברשת, העובדה שיש היום פחות פיקוח על הנשקים ממה שהיה אולי בעבר, והיו לנו גם תיקים של נשים שבאמת די היה מספיק כשהבעל היה אומר לה "את זוכרת שיש לי נשק פה בארון?" – וזה היה האפקט המרתיע בפני עצמו, ולכן זה הגיע. אנחנו גם ציינו, לגבי הנושא של פיקוח אלקטרוני, וגם אמרתי את זה קודם, שהתגייסנו באופן מלא עם הרצאות, עם הכשרות ועם כל מה שניתן, ועדיין המספרים נמוכים מאוד. כי החוק, כפי שהוא בנוי כיום – לא מאפשר לנו, גם בגלל המרחק וגם בגלל ההרשעה, ואנחנו צריכים להיות יצירתיים מאוד ולבקש מבית המשפט להיות יצירתי מאוד, כשבאותו מקרה חריג - - - << דובר >> קריאה: << דובר >> זה למה צריך תיקון חקיקה. << אורח >> דניאל רז: << אורח >> כן. בסופו של דבר, לגבי החברה הערבית, הנתונים שלנו - - - << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> אפשר להבין את הסוגיה שהעלית? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> יש שתי בעיות עם האיזוק: אחת זה המרחק, 15 קילומטר - - - << אורח >> דניאל רז: << אורח >> אני אמחיש. נגיד מישהי שגרה בהרצליה והצד השני גר ברעננה – אין ביניהם חמישה קילומטר, אבל אני לא יכול לבוא ולהגיד לו, משפטית: "תלך לגור עכשיו בשפיים, כי זה יותר רחוק", כי הכול קרוב להכול. ואז, המשטרה אומרת: אנחנו לא יכולים להגיע בטווח כזה קצר. זו נקודה בעייתית מאוד. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> זה כפליים בתוך האוכלוסייה הערבית, גם איפה שאין הרבה פעמים קליטה. << אורח >> דניאל רז: << אורח >> נכון. לגבי החברה הערבית, הנתון היחיד שטיפה מעודד היום הוא שמתוך הנשים שפנו אלינו, 17% הן נשים מהחברה הערבית, כש-21% באוכלוסייה הכללית, אז אני מניח שזה תואם. אבל לעומת זאת – חברתי נמצאת פה – במקרי הרצח – שם האחוזים, לצערי הרב, בכלל לא פרופורציונליים מבחינת המקרים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> לגודל של האוכלוסייה. ברור. << אורח >> דניאל רז: << אורח >> לכן, אנחנו עובדים צמוד עם משרד העבודה והרווחה, בקורסים מדויקים מאוד על הכשרה. בעוד כשבועיים נפתח קורס על אלימות בחברה הערבית לעורכי דין – איך לזהות את המקרים האלה, אם הם מייצגים גברים, ולעודד אותם ללכת לטיפול, וגם עם נשים. אנחנו עושים את הקורסים האלה גם עם ויצ"ו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מרגע זה אני לא קצבתי זמנים, כי היו פה משפחות שהן הכי חשובות. אני לא קצבתי להם זמנים. מעתה והלאה אני אקצוב זמנים לכל הדוברים כדי שנוכל להספיק. אני עוברת לממ״מ, ואחר כך חבר הכנסת יואב סגלוביץ'. << אורח >> טל הוכמן: << אורח >> אפשר רק שנייה שאלה, חברת הכנסת כהן? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן. << אורח >> טל הוכמן: << אורח >> לגבי מה שנאמר ברגע זה, אם דיברנו על הסעיף הזה, שבזמנו, בתהליך החקיקה, דיברנו עליו כסעיף סל של מקרים חריגים, כמו שסופר לנו כרגע: אם מגיעה הערכת מסוכנות שהיא בדרגת המסוכנות הגבוהה ביותר – למה אי-אפשר להשתמש בזה במעמד בית המשפט? << אורח >> דניאל רז: << אורח >> קודם כול, את משכנעת את המשוכנע. << אורח >> טל הוכמן: << אורח >> אני לא מנסה לשכנע, אני שואלת. << אורח >> דניאל רז: << אורח >> אני אתן תשובה. עורכת דין אצלנו – באחד התיקים שעדיין אסור פרסום, אז אני לא הולך לפרסם – אמרה לבית המשפט: "תשתמש בסעיף הזה", והצליחה לשכנע את השופטת. אבל מה שאני אומר: אנחנו לא צריכים לתת כל פעם יד לזה שפעם שופט יחשוב ככה ופעם שופט יחשוב אחרת, ודרך המלך היא דרך חקיקה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> חקיקה יותר ברורה. אבל משרד הרווחה גם אמר לך, באותה נשימה, שלשיטתו אין צורך בתיקון חקיקה, וזה כן מספיק - - << אורח >> טל הוכמן: << אורח >> בדיוק. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> - - אז אנחנו נעבוד עם מה שמספיק, ואחר כך ננסה להפוך את החקיקה לעוד יותר ברורה. << אורח >> טל הוכמן: << אורח >> זה לא מספיק, כי פשוט אנשים נרתעים מראש ולא מגיעים ומגישים את הבקשה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זה המצב שיש לי כרגע, אוקיי? אני צריכה להתמודד איתו עד שיהיה תיקון חקיקה. מעכשיו אני הרבה יותר קשוחה בזמנים. הממ״מ, אני אשמח להצגה תמציתית. תודה. << אורח >> ג'רי אלמו קפיטל: << אורח >> שלום. ג'רי אלמו קפיטל, מרכז המחקר והמידע של הכנסת. לקראת הדיון היום כתבנו מסמך עם נתונים על רצח נשים במבט רב-שנתי. אני אציג כמה נתונים מרכזיים שעלו מהמסמך. המסמך באתר של הממ״מ. (הצגת מצגת) משנת 2015 עד ה-09 בספטמבר 2025 נרצחו בסך הכל 304 נשים. אם אנחנו מסתכלים על ההתפלגות השנתית של הקורבנות, אנחנו מדברים על 27 נשים בממוצע בכל שנה, ומשנת 2023 אנחנו רואים עלייה במספר הנרצחות. שנת 2025, כמו שגברתי היושבת-ראש אמרה פה, היא שנת שיא מבחינת מספר הנרצחות. הגענו כבר ל-44 קורבנות, והשנה עדיין לא הסתיימה. לצערי הרב, לא קיבלנו נתונים מהמשטרה על אלימות כלפי נשים, אז לא יכולנו להשוות את הנתונים האלה בהיבט הרחב יותר של אלימות כלפי נשים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני רק אסביר. פנינו אין-ספור פעמים. שוטרים שהיו פה אמרו: "יש לנו את הנתונים, רק נתנו לנו הוראה לא להעביר אותם". זו ממש תחושה של הסתרה מכוונת, וזה לא מאפשר לנו לעשות עבודת בקרה מקצועית. אז הם גם לא באים וגם לא מעבירים נתונים. << דובר >> יואב סגלוביץ' (יש עתיד): << דובר >> אין סנכרון בדברים. אם הרווחה הייתה יודעת - - - << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> זה מה שאמרנו בישיבת הקודמת. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן. סליחה, ג'רי, אני הפרעתי. סליחה. << אורח >> ג'רי אלמו קפיטל: << אורח >> כשאנחנו בוחנים את הנרצחות לפי קבוצת אוכלוסייה, רוב הנרצחות – מעל 52% – הן נשים ערביות. זו מגמה, זה דפוס שאנחנו רואים גם לאורך העשור. משנת 2019, שיעור הנשים הערביות נע בין 31% ל-59%, וגם בשנים קודמות שיעורן קרוב למחצית. בחינה נוספת שעשינו של הקורבנות היא שבחנו מקרי רצח מפוענחים של נשים ומקרי רצח שלא מפוענחים. תיק מפוענח, לפי הגדרת המשטרה, זה תיק שבו נרשם חשוד וגם הוגש כנגדו כתב אישום. בהמשך לדברים מהעדויות שעלו פה, יכול להיות שיש חשוד ברצח. אם לא הוגש נגדו כתב אישום – זה תיק לא מפוענח. כשבחנו את זה לפי קבוצת אוכלוסייה, בקרוב למחצית ממקרי הרצח של נשים ערביות – המקרה לא פוענח, לעומת 10% בקרב קורבנות רצח יהודיות. גם כשבוחנים את כל המקרים הלא מפוענחים, שיעור הערביות הוא גבוה – יותר מ-80%. בתיקים שכן פוענחו – כלומר נרשם חשוד והוגש כנגדו כתב אישום – אפשר להבין מה הייתה הזיקה בינו לבין הקורבן. בדקנו את הזיקה, וכשמסתכלים על כלל הנרצחות, כמעט כמחצית מהקורבנות נרצחו על ידי בן הזוג, כשליש נרצחו על ידי קרוב משפחה אחר שאינו בן הזוג, וכחמישית מהן נרצחו על ידי חשוד ידוע שאינו בן משפחה. אם בוחנים את הזיקה בין החשוד והקורבן בתיקים המפוענחים לפי קבוצת אוכלוסייה, אפשר לראות שונות. בקרב היהודיות זה די דומה למגמה שאנחנו רואים פה: נרצחות על ידי בן זוג – 59%. בקרב הערביות – אנחנו מדברים כרגע רק על המפוענחים – פה זה על ידי קרוב משפחה שאינו בן זוג. אבל צריך לקחת את זה בעירבון מוגבל, כי זו תמונה חלקית – רוב הערביות נרצחות על ידי חשוד שזהותו לא ידועה, אז הזיקה פה לא בהכרח נותנת תמונה מלאה. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> היום הגיעה משטרה שתתייחס לנתונים? גם היום לא הגיעה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> לא. הם קיבלו הוראה לא להגיע. רצח נשים – לא מגיעים. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> כן, ואי-פיענוח של מקרי רצח בממדים מפלצתיים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן. אבל נכבד את ג'רי. סליחה, כן. << אורח >> ג'רי אלמו קפיטל: << אורח >> נקודה אחרונה, לגבי תלונות קודמות שהיו לקורבן על אלימות במשפחה טרם הרצח – לא בהכרח כנגד החשוד ברצח ולא בהכרח במועד שהוא סמוך לאירוע הרצח. בשנתיים האחרונות, ביותר משליש ממקרי הרצח הייתה תלונה קודמת של הקורבן בגין אלימות במשפחה. נקודה מעניינת בהקשר לתלונות קודמות היא שכמעט ב-30% ממקרי הרצח על ידי חשוד שזהותו לא ידועה – הייתה תלונה קודמת במשטרה, וברוב המקרים המתלוננת הייתה הערבייה. וזה מתקשר למה שאמרנו קודם, שרוב הנרצחות הערביות נרצחו על ידי חשוד שזהותו לא ידועה. וזה מוביל אותי לדיון שהיה בשבוע שעבר, שבו עסקנו רבות בוועדה בבחינת מקרי רצח נשים בתוך המשפחה. מקרי רצח של נשים על ידי חשוד שזהותו לא ידועה לא נדונים בוועדה, למרות שאנחנו מבינים שכן יש תלונות מקדימות על אלימות במשפחה לפני הרצח. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה ג'רי, על כל העבודה. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> סליחה. מה עם תלונות לרווחה? פה יש תלונות למשטרה. << אורח >> ג'רי אלמו קפיטל: << אורח >> נכון. במסמך שכתבנו בשבוע שעבר, יש לנו נתונים על תלונות קודמות ממקרי הרצח שנדונו בוועדה. נדונו 22 מקרי רצח, ובשמונה מהקורבנות היו תלונות קודמות – חמש מהן היו על רקע אלימות במשפחה. אבל סאיד פה, אז אני מניחה שיהיו לו נתונים יותר עדכניים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אתה רוצה להתייחס לזה, סאיד? << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> כן, אבל זה המפוענח. << אורח >> סאיד תלי: << אורח >> אני אתייחס בקצרה. קודם כול, באמת, זו לא תלונה ברווחה - - - << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> זו בקשה. << אורח >> סאיד תלי: << אורח >> בדיוק. פנייה לקבלת טיפול. אז אם חברת הכנסת עאידה התכוונה לשאלה האם הן היו מוכרות קודם ברווחה, כן או לא – כ-40 אחוז היו מוכרות, אבל לא בהכרח על רקע זה. כלומר, הן היו מוכרות על רקע בקשות סיוע כאלה ואחרות שונות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> הבנתי. תודה רבה. חבר הכנסת סגלוביץ'. << דובר >> יואב סגלוביץ' (יש עתיד): << דובר >> לפני הכול, אני משתתף באמת בצער כל מי שהגיע לפה וסיפר את הסיפור האישי שלו, ולאלה שעדיין יש אפשרות לטפל – אני מקווה שמי שהיה פה יטפל במה שצריך עדיין להיות מטופל. אני רוצה לפתוח בדברים על מי שאיננו פה, ואני עכשיו מדבר לא כחבר הוועדה הזו, אלא כמי שהיה ראש אגף חקירות במשטרה, שירת במשטרה שנים רבות. אני גם כועס וגם מתבייש על זה שלא הגיעו נציגי המשטרה. אני שם רגע, לצורך העניין, את השר לביטחון פנים בצד, ואני אומר פה למי שלא יודע – לפחות אתם תדעו – שזה נכון שמשטרה כפופה לשר, אבל משטרה היא ישות עצמאית. ואם השר לא רוצה לשלוח נציג – המפכ״ל צריך להגיע לפה, אם הוא לא מוצא לנכון לשלוח מישהו אחר. וזה שלא הגיע המפכ״ל או נציגו – ואני מקווה מאוד שהמפכ״ל גם ישמע את זה – זה כשל ערכי מקצועי, כי התפקיד של הוועדה הזו, כמו כל ועדה בכנסת, הוא גם לחוקק, אבל בעיקר לפקח על עבודת הממשלה, וגם על עבודת המשטרה. בזה שמשטרה, כאורגן, מחליטה שהיא לא תחת פיקוח – הדבר הזה הוא לא דבר שהוא Nice to have. זה ליקוי מאורות מקצועי, ערכי, פיקודי, של המפכ״ל. זו לא פעם ראשונה, ואני פשוט מתבייש וגם כועס. ואני כועס בשל העובדה שאין לי את היכולת, כי יש פה יושב-ראש שזה גם לא מעניין אותו. למי שלא יודע, גם לוועדת ביקורת המדינה, שהיא ועדה סטטוטורית שיכולה להוציא צווי הבאה, לא מגיעים לדיוני פיקוח. לוועדת ביקורת המדינה. זו תמונת המצב של ישראל 2025. ועכשיו אנחנו שומעים את הסיפורים הקשים של משפחות לאורך כל השנים, ואני אגיד כמה דברים על הדיון עצמו. הנתונים היו פה. צריך להסתכל ולראות את הנתונים בראייה רב-שנתית. קורה משהו משנת 2023. זה לא קסם בדברים האלה. ב-2023 קמה הממשלה הזו – עם השר הזה, שלא הגיע; עם שרת שוויון חברתי שלא מעניין אותה כלום, והיא מעבירה תקציבים עכשיו – אפרופו החברה הערבית ודברים שקשורים לתוכנית 550, חלק מהדברים קשורים לנושא של רווחה וכו' לחברה הערבית, ואני אפתח על זה איזה שהוא צוהר. הדברים לא מקריים, ואת זה אני אומר אחרי שיש פה כשל מתמשך. התוכנית של 2017 – היא לא מ-2017, למעשה. החליטו עליה ב-2014, התחילו לתקצב אותה ב-2015-2016, וב-2017 היא עוד לא הייתה מלאה, ויש במשרד העבודה והרווחה מישהי – אני לא יודע אם אולי מישהו התחלף – שאחראית על הנושא הרב-ממדי, או הרב-תחומי. צריך להגיד במילים פשוטות: העסק הזה לא עובד. נכשל. לא בגלל שאנשים לא רוצים. יש כלל בחיים – לבעיה מורכבת אין פתרונות פשוטים. לבעיה מורכבת יש פתרונות מורכבים, ובתנאי שיש מישהי או מישהו שקם בבוקר ועוסק רק בזה, ויודע על כל מקרה. דרך אגב – סליחה שאני אומר את זה בצורה הזו – במקרה הזה מדברים על מקרי קיצון, על מקרי רצח. והדיון העמוק צריך להיות כשיש את כל הנתונים כולם. זה שמי שהגיע לפה הם נציגי משרד העבודה והרווחה – בואו, חברים, הם הגיעו לשם, וגם אצלכם אתם אפילו לא יודעים את כל הנתונים. יש פה תופעה שמעל הרדאר ומתחת לרדאר, ואני רוצה למפות אותה רגע, ברשותכם. זה הנושא של הקיצון. ראינו את הנתונים. אני אומר פה למשרדי הממשלה וגם למשטרה שלא נמצאת פה: זה סיפור של "המספרים הקטנים", וסליחה שאני אומר כך. היום, כשאנחנו בעלייה של 74%, שהיא מטורפת לגמרי – זה 44 מקרים. אין שום בעיה שכל אחד ממשרדי הממשלה, הכי בכיר בתחומו, יבדוק כל תיק. כל תיק. וזה שלא עושים את זה – זה ליקוי ערכי, מוסרי ומקצועי, ושאף אחד לא יספר לי סיפור שאי-אפשר לעשות את זה. אני מסכים שבמספרים הגדולים, של אלפים ועשרות אלפי התלונות של אלימות כנגד נשים – אי-אפשר לעשות את זה. אז זו האלימות הפיזית. אבל הנושא של כל מה שקורה זה האלימות הלא-מדווחת, שגם היא קיימת, והאלימות המינית, שזה לא נושא הדיון. האלימות המינית, שהיה עליה דיון שבוע שעבר – היא שם, וגם שם יש קפיצה. יש עליה של 45% באלימות מינית ופגיעה בקטינים ובילדים בבתי ספר, ולאחר מכן אלימות כלכלית, שלא הצלחנו להזיז אותה רוורס. גם היא לא מטופלת. היא לא צפה, דרך אגב. היא צפה מתישהו בממשלה קודמת, אבל היא לא צפה היום. ונושא נוסף זה הנושא של האיזוק האלקטרוני. האיזוק האלקטרוני עבר בממשלת השינוי, ובן גביר עיכב את זה למעלה משנתיים וחצי. עשו שם שינוי בקריטריונים שעושים את האירוע קשה יותר. ואחרי שאמרתי את כל זה, היום יש בסך הכול, ממה שאני יודע, רק 17 נשים שזכו לפיקוח אלקטרוני. זה לקוי מאוד. צריך לשאול פה גם מנהל בתי המשפט. כולם צריכים לתת לנו הסברים, כי בסך הכול יש 35 כאלה בשנה, שזה מוטרף, אבל 35 זה הרבה, לעומת רק 17 שהגיעו. אז אי-אפשר להגיד פה "עשינו". לא עשינו. אני אומר על עצמי, בסדר? לא עשינו, אבל ברשותכם, אני רוצה להגיד פה לנציגי הממשלה: לא עשיתם. דרך אגב, מי שצריך לייצר תוכניות זו לא הכנסת. בשביל זה יש ממשלה ודרג מקצועי בישראל. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> נכון, אבל בגלל שהם לא משתפים פעולה ולא מתפקדים, אנחנו נכין את העבודה ונגיש להם. << דובר >> יואב סגלוביץ' (יש עתיד): << דובר >> בסדר, אבל עוד פעם, הציבור חושב שהיה דיון היום ויש פתרון. הדיון הזה רק מסמן כשל נורא – ערכי, מוסרי, מקצועי – של ממשלה שלא מעניינים אותה חיי אדם. אין מילה אחרת. יש במקביל 21% עליה בתאונות דרכים קטלניות. דיברתם על פשיעה בחברה הערבית? 230 נרצחים בחברה הערבית. בספירה שלי 230, כי את אלה שהתפוצצו עם מטען – אני לא סופר. אלה מספרים לא נורמליים; אלימות בכל מקום בארץ, והממשלה לא פה. אני שם רגע בצד את הממשלה, ואני פונה עוד פעם למפכ״ל ולמשטרה: ביזיון, בושה, שאין פה נציגי משטרה. ומצידי שיהדהדו את זה בכל מקום, ושיבואו להתווכח איתי אם ראוי ונכון שבנושא כזה, ביום המאבק הבין-לאומי באלימות כנגד נשים, אין פה את משטרת ישראל. בושה, בושה, בושה. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> נכון. אני עוברת לסיף משלב, שהוא ראש מועצת אבו סנאן. << אורח >> סיף משלב: << אורח >> בוקר טוב לכולם. תודה ליושבת-ראש, כמובן. סיף משלב, ראש מועצת אבו סנאן. תודה לכל המשתתפים. באמת, לאחר כל מה ששמענו, באתי במיוחד, כנציג השלטון המקומי. לגבי התקציבים ולגבי תוכניות, עד עכשיו לא הייתה אפילו תוכנית אחת ברשות מקומית לקידום מעמד האישה או לטיפול בכל הפשיעה ובכל מה שקורה. זה דבר חשוב מאוד, ויותר חשוב אפילו מכל טיפול אחר, מאחר שהתוכניות שאנחנו מציעים באות להציע לפני שקורה מקרה ולא אחרי, חס וחלילה, אבל המשטרה וכל הגורמים הביטחוניים באים לטפל אחרי המקרה. עד עכשיו, כל מה שעלה ונאמר פה – טופל אחרי שקרה המקרה. זה דבר קשה ועצוב, ולא צריך להיות כך. כפי שנאמר, היו תקציבים – החלטה 550 לקידום. אחר כך, כשזה מוחלט, מזיזים את התקציב לסעיפים אחרים, לקטגוריות אחרות, ואז אין תקציב. במגזר הדרוזי והצ'רקסי, אין לנו אפילו תקציב של שקל אחד לקידום מעמד האישה. לצערי זה דבר באמת קשה מאוד. זה דבר חיובי, וחשוב מאוד לקדם תוכניות כמה שיותר מהר, כי אם השלטון המקומי ייכנס לתמונה – יש לנו תוכניות טובות מאוד להציע. למשל, יש לנו מדריכי מוגנות בבית הספר, בשביל לגלות אם יש לתלמיד מסוים נטייה לסמים או משהו כזה, ועל אותו עיקרון אפשר לבנות תוכניות בשביל לגלות אם יש בחורות או נשים שסובלות. לאו דווקא דרך רווחה, משטרה או משהו כזה, אלא להפך – תוכנית דרך הרשות המקומית, שיהיו בה גורמים מקצועיים שכן יטפלו, ישמעו, יזהירו וידברו בצורה יותר מקצועית. אני חושב שתוכנית כזו, אם תקודם בממשלה, יכולה לתרום רבות ולעזור לצמצם. כמובן, היא לא יכולה למנוע, אבל יכולה לצמצם הרבה. עוד דבר מאוד חשוב לגבי המשטרה ומערכת המשפט: כמו שאמרה הגברת שם, המשטרה יודעת ב-100% מי הרוצח או מי אחראי לזה, רק אין מספיק ראיות, ואז בית המשפט בא אחרי יומיים-שלושה ומשחרר. כפי שאמר האדון, אם יש סמכות למשטרה לעצור 14, 20 ו-21 ימים ללא אישור או החלטה של בית משפט – המצב ישתנה. הרי, הקצין של המשטרה יודע בוודאות ש-X הוא שעשה את המקרה, אבל אין לו מספיק ראיות. מה שקורה זה שמשחררים, ואז נהיה פה נזק כפול – נזק אחד מכך שההרגשה של התושבים ושל האזרחים היא שאין שלטון ואין ביטחון. כלומר, שמבצע את המקרה נעצר ליום, יומיים או שלושה, במקרה הכי גרוע – כשזה קרה אחרי מאמצים, שעוצרים אותו שלושה ימים – ומשתחרר. הוא רצח. הוא לא עשה תאונת דרכים. הוא רצח. וזה נהיה גל שלם של שנים – לא יום ולא יומיים. הגענו אפילו ל-250 רציחות במגזר הערבי, וזה עדיין לא טופל. עד עכשיו המספר רק עולה. נכון לרגע זה, אף תוכנית, אף הצעה, אף טיפול – לא במשטרה ולא בממשלה – אפילו מאותת שיש באמת כוונה, כי גם קיצצו וגם עצרו. דווקא היה מגמה חיובית קצת; עכשיו התקציב של משרד לביטחון הפנים עלה בצורה משמעותית – אני יודע את זה מתוך המספרים – אבל לצערי, הורידו את התקציבים של תוכנית "עיר ללא אלימות" ושל הרשויות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> נכון. << אורח >> סיף משלב: << אורח >> קיצצו בהם בצורה משמעותית בשנה הכי קשה, ובמיוחד בשנה שעברה ובשנה הזו, בגל של אלימות ורציחות שרק עולה. וזה שאין תקציב – זה לא נכון. הם רק מעבירים ומעדיפים קטגוריות אחריות או דברים אחרים לעומת קידום מעמד האישה או טיפול באלימות נגד נשים, שהולכת וגוברת, ואין שום כלי לרשות מקומית. גם אנחנו, כראשי רשויות, נתקלים בזה ביום-יום, ואין לנו מענה. פונים אלינו, גם לאנשים שסובלים, ואין לנו מה להגיד. אין לנו מה לענות. עד עכשיו, אפילו תוכנית אחת לא קודמה בשום רשות מקומית, במיוחד במגזר הערבי, כי אין תקציב. אין דבר יותר חשוב ויותר משמעותי היום מלקדם את התוכניות האלה, ויש תקציבים. כל הזמן, גם כשמחליטים בהחלטת ממשלה מסוימת על המגזר דרוזי, הערבי, לא חשוב איזה מגזר. היום אנחנו רואים שזה כלל-ארצי; הכול נפגע, אין שום תוכנית או שום תקציב שמחליטים לגביהם, וזה נשאר. אחר כך מעבירים או מסיטים אותם למקום אחר, וזה גורם לנזק גדול. אני מקווה, אחרי הדיון הזה, שבאמת ייקחו את הדברים ברצינות, גברתי היושבת-ראש. חשוב באמת ללחוץ על זה בכל הכוח, שאם אנחנו נקדם תוכניות כמו בשאר הפלחים, כמו בחינוך בלתי פורמלי, ברווחה וכו' – תהיה תוכנית טובה ומקצועית מגורמים מקצועיים לקידום מעמד האישה וטיפול באלימות. זה יתרום הרבה למצב. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אנחנו נעשה ככל יכולתנו. תודה רבה. חברת הכנסת שלי טל מירון. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. קודם כול, כמובן, זה יום חשוב מאוד. אני רוצה להודות למשפחות ולנותני העדויות ולהשתתף בצערם. זה היה קורע לב בצורה קשה מאוד לשבת ולשמוע את הסיפורים האלה. אני כן רוצה לגעת בנקודה שאת נגעת בה, כי אני חושבת שהיא ממש לא סמנטית, כמו שאת אמרת. אני מסתכלת על סדר-היום של מליאת הכנסת היום בכנסת ישראל. אני רוצה להזכיר לאזרחי ישראל שפחות מעורים ופחות מכירים שבחודש האחרון, קודם כול, יש ועדות שלא מתכנסות בכנסת ישראל כי אין להן יושב-ראש, למשל ועדת החינוך וועדת הבריאות – די חשוב לאזרחי ישראל – וכמעט ואין חקיקה. אם אינני טועה, את הסברת שיושב-ראש הכנסת אמר שיש עומס, ולכן הוא הזיז את היום המיוחד במליאה וקיים אותו לא בתאריך של היום הבין-לאומי, אז אני מסתכלת על סדר-היום היום במליאת הכנסת – אני רק אעדכן אתכם. יש, כמובן, נאומים בני דקה, שזה קצר מאוד; ציון ימים מיוחדים, כמו יום בריאות הנפש – חשוב מאוד, כמובן צריך לקרות – שלושה דוברים; יום לציון מכתב 18 המשפחות היהודיות מגיאורגיה, עם שני דוברים ושר; וחוק אחד. המליאה היום תסתיים מהר מאוד. היא קצרה מאוד. כמעט ואין סדר-יום. כמעט ואין פה דוברים. אני שואלת את עצמי, כי יש פריימריז? לא מעניין אותי שיש פריימריז. ממש לא מעניין אותי. אז רגע אני רוצה להזכיר: כנסת ישראל שייכת לכלל אזרחי ישראל. הוועדה לקידום מעמד האישה איננה ועדה ששייכת לאופוזיציה או לסיעה של יש עתיד, כי יש לה יושבת-ראש מסיעת יש עתיד; היא ועדה ששייכת לכנסת ישראל, לאזרחי ישראל, והיא מייצגת את כל אזרחי ישראל. וגם פה, עכשיו, בדיון הזה, יושבים רק חברי האופוזיציה. גם אם יש פריימריז היום בליכוד, יש עוד סיעות בקואליציה שאינן מסביב לשולחן. זו בעיה חברתית. זו לא רק בעיה נשית – היא בעיה של הרבה נשים, אבל זו בעיה חברתית, ואני מצפה מכולם לקחת חלק. ואני חושבת שבסדר-יום כזה, כמו שהקראתי, אין שום בעיה לעשות הצרחה עם היום המיוחד ל-18 המשפחות היהודיות מגיאורגיה, שכבודן במקומן מונח, ולקיים את היום הבין-לאומי לאלימות נגד נשים במליאת הכנסת כמו שצריך. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני רק אגיד לך שביום שהיה את הדיון – אף אחד לא הגיע, כי זה לא היום הבין-לאומי. אני בכל זאת באתי, כי אני יושבת-ראש הוועדה, ואמרתי שאני לא אבזה את הנשים שנרצחו. הייתי שם לבד, במליאה. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> פשוט מזעזע. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> גברתי יושבת-הראש, כנראה שהם סומכים על פורום מיכל סלה, על לילי, על פורום אבי שאג, שהם יעשו את העבודה. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> חד-משמעית. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זה מזלזל מאוד. << דובר_המשך >> דוד פחימה: << דובר_המשך >> אנחנו יודעים כמה לילי מצילה אנשים, וכמה אנחנו בשיתוף פעולה; כנראה שהכנסת סומכת על האנשים האלה, אז הם נותנים טיפה תקציב. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> על לרה, שתבוא - - - << דובר_המשך >> דוד פחימה: << דובר_המשך >> על לרה, על כל הזמן קיים פה. זה באמת בושה. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> נכון. אני רק רוצה משפט לסיום. קודם כול, אני לגמרי מסכימה עם מה שנאמר פה, וכמו תמיד, החברה האזרחית בסוף עושה את העבודה שהמדינה צריכה לעשות, וכולנו רק צריכים ללמוד מהחברה האזרחית פה. << דובר_המשך >> דוד פחימה: << דובר_המשך >> ללא תקציבים. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> ראינו את זה, בטח אחרי ה-07 באוקטובר. זה לא תקין ולא כך צריך להיות. אבל אני רק רוצה להגיד שהכנסת הזו יודעת לעסוק יופי בסקנדלים ובחוק ההשתמטות וכל הדברים האלה, במקום להתעסק במה שמעניין את האזרחים באמת, במה שאנחנו צריכים לטפל בו באמת, וחבל מאוד שזה המצב שהגענו אליו. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> סליחה, אני יכולה להגיד משהו? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בטח, את תמיד. << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> היום, אני, אמינה אבו סיאם, מוגדרת כמאוימת מאוד מהרוצח של הבת שלי, אבל לי אין ביטחון – לא ברווחה, לא במשטרה, לא בממשלה, ולא באף אחד. אני סומכת על עצמי לשמור על עצמי. אני לא אפנה יותר לרווחה, כי הם לא עזרו לבת שלי בכלל. אני לא אפנה למשטרה, כי הם לא עזרו לבת שלי בכלל. אני לא אפנה לאף גורם, כי אף אחד לא עזר לי עד עכשיו. << דובר >> יואב סגלוביץ' (יש עתיד): << דובר >> את יכולה לפנות לפורום מיכל סלה. יש להם - - - << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> אין. פשוט אין. התיק של הבת שלי כבר מלא עפר. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אבל זו רק המשטרה שצריכה לטפל בדבר כזה. להם יש חוקרים, יש נשק. זו חובה. << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> סליחה, את יודעת מה הקצין ענה לי? הוא ענה לי: "גברת, אנחנו לא באמריקה. אין לנו תקציב להתחיל לחקור את הרצח של הבת שלך. יש מלא רצח אחרי הבת שלך, אז היא בינתיים לא חשובה. שמנו על המדף, ו-Next, אנחנו עוברים הלאה". << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אין מילים. << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> בדיוק. << אורח >> מי-טל גרייבר שורץ: << אורח >> אני יכולה להגיד משפט? מי-טל מפורום מיכל סלה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן. << אורח >> מי-טל גרייבר שורץ: << אורח >> בתקופת המלחמה יש ירידה בכמות הפניות למשטרה ועלייה של כ-100% אחוזים בפניות אלינו, לקו שלנו ולקווים אחרים, אז אני חושבת שזה מוכיח את כל מה שנאמר פה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן. תודה. ורדית דנציגר מ-"ל.א לאלימות נגד נשים", בבקשה. << אורח >> ורדית דנציגר: << אורח >> קודם כול, הנשימה נעתקת מלשמוע את העדויות, אבל אני רוצה להגיד: דיברו פה על מקלט. מקלט הוא מקום שמאפשר לנשים הגנה והן גם עוברות שיקום וטיפול, וברגע שיש גם איום על החיים ואלטרנטיבה טובה – וצריך לזכור את זה – כשיש על כף האוזניים את הסכנה לחיים, גם אם ניכנס למקלט לתקופה מעטה – זה נותן רגע איזה שהוא פסק זמן ולעשות איזו שהיא חשיבה. אני כן רוצה להכניס איזה שהוא אלמנט של אופטימיות בכל הדיון הקשה מאוד הזה, ובאמת גם אני בלי מילים, גם מהנתונים וגם מהעדויות הקשות. אתם יכולים לראות פה את התמונות מסביב, התמונות האלה, ובדיוק ככה מולי יושבת התמונה שבה כתוב: "לאכזריות יש צבע". אלה תמונות שנשים ציירו במקלטים שלנו. יש לנו שלושה מקלטים, שבהם הן עוברות תהליך טיפולי-שיקומי מעבר להגנה שהן מקבלות. התמונות האלה משקפות את הקושי שהן עברו ואת החוויות שהן עברו באלימות מבין הזוג שלהן. יש פה תמונות עם תקווה ויש פה גם תמונות של נשים שעשו תהליך מורכב מאוד, עם צוות טיפולי מדהים, ויצאו ממעגל האלימות. זה לא עובד עם כולן, ואחר כך גם לא תמיד יש פתרונות לכולן, אבל כשיש סכנה לחיים – אני ממש מתחננת שיפנו, גם אם מקלט נשמע הדבר הכי נורא בעולם. זה לא מקום נורא. יש צוות שעוטף, מלווה ומשקם, ויש שם פתרונות נוספים כמו מרכזי עלומה. כמובן יש את קווי החירום של כולנו, שכמו שאמרו פה מפורום מיכל סלה, אנחנו מוצפים. אנחנו יודעים עכשיו שאנחנו גם לקראת ההשלכות של המלחמה, ואלוהים יודע מה יקרה – הצונאמי עומד כנראה להגיע. אני מקווה שכולנו נתבדה, אבל יש פתרונות. גם אם הם לא מושלמים – לא להישאר עם זה לבד. זה משהו שהוא חשוב מאוד. אם יש סכנה לחיים, או איזה שהוא ספק, עם כל הקושי של לצאת למקלט – להגיע למקלט. תסתכלו על העבודות שעשו כאן מסביב - - - << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> אני רוצה לענות לגברתי, מחילה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בסדר, זה שיח טוב. << אורח >> ורדית דנציגר: << אורח >> אני אגיד לך משפט אחד: אתה צודק בכל מילה שאתה אומר. << דובר_המשך >> דוד פחימה: << דובר_המשך >> רגע, עוד לא אמרתי. אני רוצה מילה אחת. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן, בבקשה. << דובר_המשך >> דוד פחימה: << דובר_המשך >> קודם כול, ישר כוח. אנחנו יודעים שאתם עושים עבודה שלמה ויש מעטפת. רק תגידי לי פה, בפורום הזה: כמה זמן לוקח לאישה מהרגע שהיא פנתה לבוא למקלט עד שאתם מקבלים אותה? << אורח >> ורדית דנציגר: << אורח >> מיד. << דובר_המשך >> דוד פחימה: << דובר_המשך >> מיד? << אורח >> ורדית דנציגר: << אורח >> מיד. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי, גם את זה חשוב לדעת. תודה רבה לך. עדי עזוז, ואחריה צילית מעמותת בת מלך. << דובר >> עדי עזוז (יש עתיד): << דובר >> אני רוצה להגיד קודם כול תודה על קיום הישיבה, גברתי היושבת-ראש. זה הדיון הכי קשה שהייתי בו עד היום בוועדות הכנסת. קודם כול, להשתתף מאוד בצער המשפחות ובסיפורים הקשים. מרגלית, גם אותך היה לי ממש קשה לשמוע. תודה שבאת ושיתפת. זה חשוב העידוד הזה. אני מקווה שמי שכן צריכה שהעתיד יהיה אחרת – הוא אכן יהיה אחרת עבורה. תהיתי מה להגיד, כי לדבר על המהות, על הבעיות ועל הפתרונות – אנחנו יודעים לדבר. יש לנו פה גם את יואב, גם את מטי וגם נשים שמתעסקות בזה הרבה שנים. אנחנו יכולות לדבר מהותית על הפתרונות, ואין בעיה. אין טעם לדבר על פתרונות כאשר סביב השולחן לא נמצאים אפילו נציגי המשטרה, וזו בושה וחרפה בעיניי. באמת, אני מתביישת שהם לא נמצאים פה. סליחה שהם לא נמצאים פה. אני חושבת שאנחנו צריכות אולי לעשות צעד אחר, ואת הישיבה הבאה שלנו לקיים במטה הארצי של המשטרה. לבקש מלשכת המפכ״ל לפתוח את הדלת, ואם לא, כמו שעשינו בוועדת החינוך האלטרנטיבית, לעמוד מחוץ ללשכת המנכ״ל, לקיים שם את הדיון ולדרוש את הנתונים. התפקיד שלנו, כמחוקקות, זה לדרוש בקרה ונתונים מהממשלה, ולא יעלה על הדעת שהממ״מ מבקשים נתונים והם לא מקבלים. אני פונה אליך, יושבת-הראש, בבקשה שאת הישיבה הבאה נקיים במטה הארצי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רעיון. תודה. צילית. << אורח >> צילית יעקבסון: << אורח >> בוקר טוב. אנחנו נמצאים כאן שנה אחרי שנה, בכל ועדה לציון היום ובכל ועדה שמתכנסת כאן, והלב לא יכול להתרגל לעדויות ולסיפורים המדממים, שאנחנו מכירים אותם. מאחורי הסטטיסטיקות והנתונים יש פנים, יש שמות. אנחנו יודעים איך זה לקבל אישה באמצע הלילה עם חיים ארוזים בתוך שקית; איך לענות באמצע הלילה לטלפון, לקו חירום שלנו, של בת מלך. בדרך לכאן, כשירדתי במדרגות לוועדה, אני קיבלתי שיחת וואטסאפ מאישה – "עייפתי". במקלטים שלנו, של בת מלך – שלושה מקלטים של הציבור הדתי והחרדי – החומות של העלאת מודעות, הסברה וחינוך – גבוהות עוד יותר. המקלטים מלאים. דיברנו היום על המשפחות, על המענים, על החסרים ועל המטרות. אני רוצה להגיד גם דבר אחד: העשייה לא פחות חשובה, והקריאה שאמורה לצאת מכאן, מעבר לאותן נשים, היא שאתן לא לבד ויש לאן לפנות. אלימות שקופה היא אלימות, וצריך לדבר עליה, לחנך ולהסביר. אני רוצה לפנות למעגלים שעוטפים את אותן נשים, לאותם Bystanders, לאותם חברים, קהילה, משפחות – להיות שם עבורן. כדי שלאישה יהיה אומץ לפנות, לבקש עזרה ולזהות – היא צריכה כוחות נפש בל יתוארו. לזהות שאני כל כך מוכשרת, יפה, משכילה וטובה. אני? אני חלק מהסטטיסטיקה שהייתה מוצגת כאן? אני אישה מוכה? אני? ובשביל שיהיה לה את האומץ – היא צריכה לדעת לזהות, והיא צריכה שאנחנו, כמעגלים שסביבה, לא נשפוט אותה, לא נגיד "לא יכול להיות, זו לא את, זה לא אצלנו". נהיה שם ונושיט יד. ולכן העשייה היא לא רק מול אותה אישה – לבוא ולהגיד: "אנחנו כאן". היא לא רק ברמה הזו. היא גם להגיד לכל המעגלים שמסביבה: תפתחו את הלב, תפקחו את העיניים, תהיו שם אותה יד מושטת עבורה. אנחנו נמשיך בשליחות יומן, כולנו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זו עבודת קודש, ממש. תודה רבה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> תודה רבה. האמת, לא שמעתי את כל העדויות, אבל אני מכירה מקרוב ומשתתפת בצער כל המשפחות. זה תמיד קורע את הלב לשמוע. הייתי במעמד הזה יותר מדי שנים. אני רוצה להתייחס קצר מאוד לשני משרדים שהיו אמורים להיות פה. אנחנו השמטנו גם את האחריות של המשרד לשוויון חברתי. גם המשטרה וגם המשרד הזה מועלים בתפקיד הבסיסי ביותר שלהם. הם לא רק לא מופיעים – הם לא מופיעים כי הם יודעים שהם לא עושים את העבודה, והם גם גונבים באור יום, במשרד לשוויון חברתי, את התקציבים שהיו צריכים להיות מושקעים בנושא הזה ומעבירים אותם כשוחד למשטרה, שגם לא עושה את העבודה שלה ולא תעשה את העבודה שלה. אני חושבת שהגיע הזמן להשתמש בסעיף בתקנון שהשתמשנו בו פעם בוועדה כדי להביא את המפכ״ל. דלית בטח תזכור את זה, וגם ענת, כמובן, יודעת על זה. יש סעיף בתקנון הכנסת שמכריח את מי שאחראי, אם האנשים שתחתיו לא מגיעים לדיון בכנסת, להביא את המפכ״ל עצמו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ענת אומרת שזה השר שצריך לבוא. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> אם המפכ״ל לא מגיע – אז השר. כלומר, כל דרגה. קודם בואו נתחיל במפכ״ל, בדרג המקצועי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אבל מה עושים כשהשר הוא פורע חוק בהגדרה? << דובר >> יואב סגלוביץ' (יש עתיד): << דובר >> בימים אחרים, מפכ״ל – עם כל הכבוד לשר – דואג להגיע. יש לו אחריות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מסכימה לגמרי. נכון. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> יש אחריות על המפכ״ל, והגיע הזמן להשתמש גם כן בכוח שיש בידיים שלנו בכנסת ולעשות שיימינג. כל מי שלא רוצה להיות אחראי על חייהן של נשים – לעשות לו שיימינג בתקשורת. שכולם ידעו שהם לא מגיעים, שכולם ידעו שהם לא עושים את העבודה שלהם, ושכולם ידעו גם כן שהם מזלזלים בכנסת ומזלזלים בעבודה שהכנסת צריכה לעשות. הגיע הזמן לעשות את זה ולהיות יותר אגרסיביות דווקא בנושא הזה, כי זה כבר מאיים על חיי הנשים בצורה בלתי מתקבלת על הדעת. ונכון, הנושא הוא מורכב מאוד, אבל לא צריך לחיות בשלום עם הנסיגה המתחוללת בשיח בחברה הישראלית סביב הנושא הזה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> נכון. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> כשנכנסתי לתפקיד לפני 10 שנים, תאמינו לי, אז הייתה הבנה יותר טובה לנושא של אלימות נגד נשים, אלימות על רקע מגדרי. אי-אפשר לסלוח על זה שמובילים אותנו עוד פעם לחשיבה כמו ימי הביניים, ורוצים להוריד מכל ההישגים שהתנועה הפמיניסטית וארגוני הנשים הובילו לאורך עשרות שנים במדינה הזו. מי שהתחיל את מקלטי הנשים לא הייתה המדינה – אלה היו ארגוני הנשים, ואסור להסכים לזלזל במה שעושים במקלטי הנשים. הם הצילו עשרות אלפי נשים ממוות. אני אומרת את זה כי אין פתרון אחד לכל אישה. כל מקרה צריך פתרונות אחרים. אסור לשתוק על זה ששופטים במדינת ישראל לא ממלאים את החוק שחוקקתי בעניין טיפול בגברים אלימים. אי-אפשר רק לדבר על הנשים ולא לדבר גם על האחריות של בתי המשפט כלפי הגברים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> אני רק רוצה להוסיף משפט אחד: יש נסיגה באמון, ואני יכולה להבין את זה, וזה הורס את מה שבנינו – אמון במערכות. גם ברווחה וגם במשטרה. אנחנו מדברים רק על רצח נשים, אבל כפי שאמר חבר הכנסת סגלוביץ', יש סוגים אחרים של אלימות שעוד לא נגעו בהם ושכחו מהם, ואני חושבת שהגיע הזמן שנחזיר את המאבק למקומו. ארגוני הנשים – מגיע להם כל הכבוד, וארגונים שעובדים גם כן בנושא הזה, אבל צריך גם להתחיל לתשאל את הממשלה על האחריות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אנחנו קצת ממהרים, כי ב-11:00, בדיוק עכשיו, חברתי, מירב בן ארי, מתחילה כנס על האיזוק האלקטרוני. אני לא רוצה שנעלה אחת על השנייה יותר מדי, אז אני רוצה להזדרז. עו"ד גלי עציון מנעמ"ת, ואחריה חברת הכנסת שרון ניר. << אורח >> גלי עציון: << אורח >> אני אהיה קצרה מאוד, כי רוב הדברים כבר נאמרו. אני אגיד שאני מלווה הרבה שנים, עוד לפני שהיה את פרויקט סנה, משפחות של נפגעי עבירה. היינו סוג של סנה וולונטרי, ואני שמחה שהמדינה לקחה את זה, כמו בנושא המקלטים. אנחנו באמת רואות הליכה קדימה ואחורה. קודם דיברו על נושא מאסר העולם. אני לא יודעת כמה מכן מודעות לזה שמאסר עולם הוא לא באמת מאסר עולם – אחרי 12 שנים אפשר לבקש חנינה, והנשיא קוצב את המאסר. אני יכולה לספר לכם על משפחת רוגל, שאני מלווה אותה, באופן אישי, כבר למעלה מ-15 שנים, והמשפחה מתמודדת עם הסיפור כבר 30 שנה, וכל התחנות שהם עוברים. אם היה נדמה לנו, באיזו שהיא נקודה, שהדברים קצת מתחילים להסתדר, והיו כמה תיקוני חוק חשובים – אנחנו באמת הולכים אחורה. אנחנו רואים את זה גם בנושא הנשק למאבטחים. ויש דברים שלא דורשים חקיקה. למשל, נושא הקמפיינים הציבוריים. נאמר פה משהו, וסליחה, מכל הלב, אין דבר כזה משהו שקרה בבת אחת וקודם הכול היה נפלא. זה לא נכון. תמיד יש סימנים. תמיד רואים אותם. חלק מחוסר המודעות זה חוסר הכרה וחוסר מודעות לנושא. קמפיינים של משרד הרווחה, הקמפיין של המשרד לביטחון לאומי שעבר לרווחה, שהבטיחו לנו על האיזוק האלקטרוני – אנחנו עוד מחכים להם. זה לא צריך להיות קמפיין לא של פורום מיכל סלה, לא של נעמ"ת ולא של שום גורם אחר. אלה צריכים להיות קמפיינים של המדינה. זה לא דורש חקיקה. זה דבר אחד. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> נכון. הייתה החלטה שלא יושמה. << אורח >> גלי עציון: << אורח >> דבר שני, מדברים כל הזמן על הוצאות ותקציבים. נעשו מחקרים, ויודעים שהעלות למדינה של אישה אחת שנרצחת – היא הרבה יותר גבוהה מכל הטיפול מסביב. אישה אחת שיוצאת ממקלט ואין לה את המעטפת התומכת, אחרי שהיא קיבלה את כל הטיפול – וחבר הכנסת סגלוביץ', אני מזכירה לך שיש לנו הצעת חוק קטנה, שהעלות שלה היא קטנה מאוד – המשמעות של זה היא שבשלב כזה או אחר היא תחזור למקלט. העלות של זה למדינה היא הרבה יותר יקרה מאשר לתת, למשל, סיוע בדיור כמו לדיור ציבורי. יש הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות בדרך, גם הגורמים המקצועיים – לא לדבר על זה שצריך תיקוני חקיקה, אבל יש גם דברים לפני תיקוני חקיקה. קודם כול, צריך שהמדינה תגיד שהיא רוצה; שהמדינה תכיר בבעיה ולא תגלגל אותה ממשרד למשרד כאילו זה תפוח אדמה לוהט. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. שרון ניר, חברת הכנסת. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> תודה רבה, גברתי. גם אני מבקשת להתחיל ולומר למשפחות שאני משתתפת בצערכן, והלב יוצא אליכן אל מול עדויות קורעות הלב. פשוט לתלוש את השערות כששומעים את זה; כשרואים בצד השני את אוזלת היד של המדינה והרשויות. אני רוצה להגיד שעצם העובדה שכל שבוע נרצחת אישה במדינת ישראל והנתונים רק נמצאים בעלייה – זה מצביע על ליקוי מאורות שחייבים לטפל בו מהשורש. אנחנו יושבים פה, בסוף, רק חברי אופוזיציה, בלי שהמשטרה נותנת לנו הסברים על מקרים שלא פוענחו; על עצם העובדה שיש עלייה, וברור לחלוטין שאם היו מפענחים יותר – היה גם סוג של הרתעה שאנחנו רוצים לייצר כדי למנוע את זה. עצם העובדה שאין מספיק תקציבים – צר לי מאוד לומר שאנחנו לא יכולים להסכים שינרמלו את תופעת הרצח כנגד נשים. זה מרגיש לי כמו נרמול של התופעה הנוראית הזו, שהיא פשוט מכת מדינה. ואני רוצה להגיד מכאן שאנחנו לא צריכות לוותר – אני אומרת את זה לנו ולחברי הכנסת, כמובן, שיושבים כאן. אסור לוותר אל מול המצב הזה. אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות עוד דיון ועוד דיון עד שנצליח, בסופו של יום, להוביל את עצמנו לתוכנית סדורה למניעת הרצח הבא ולמניעת אלימות כנגד נשים – תוכנית לאומית סדורה למניעת רצח כנגד נשים. בהקשר הזה אני רוצה גם לומר תודה לכל ארגוני החברה האזרחית – לפורום מיכל סלה, שכבר יצר לנו איזו שהיא תשתית ראויה. אם רק היינו עושים איזו שהיא תוכנית מניעה שמתבססת על המחוון של תמרורי האזהרה של פורום מיכל סלה, והיינו הופכים את זה לאיזו שהיא תוכנית של כישורי חיים לכל אישה שנמצאת באיזה שהוא פוטנציאל סיכון – היינו במקום אחר. תודה, כמובן, גם לנעמ"ת, לויצ"ו ולשדולת הנשים, שמפעילים את המקלטים ומושיטים יד, ולכל ארגוני החברה האזרחית שלא ציינתי. אני חושבת שהנושא הזה מחויב משאבים. יש כבר דוגמה שבממשלה הקודמת, בממשלת השינוי, כשאת היית שרה לשוויון חברתי, גברתי – אז גם היו משאבים שמונחים לפתחם של משרד הרווחה למשרד לשוויון חברתי בנושא. זאת אומרת, אפשר להוכיח שיש מצב אחר וגם להסתפק בהורדת נתונים משמעותית. לכן אני חושבת שאנחנו לא צריכות לוותר, לא להוריד את זה מסדר-היום ולהמשיך. וזה לא צריך להיות מדובר רק ביום הבין-לאומי למאבק באלימות כנגד נשים; זו צריכה להיות תוכנית סדורה של פיקוח של הוועדה הזו, ותודה לך על זה, גברתי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה לך. טל הוכמן, ואחריה יסמין סאקס פרידמן. טל, בבקשה. << אורח >> טל הוכמן: << אורח >> תודה רבה, היושבת-ראש. אי-אפשר לשבת פה ולהקשיב – גם ל-ש', שמסכנת את חייה בזה שהיא נמצאת פה והיא נלחמת על החיים שלה, להורים של אבישג, של הודיה, של מאיה ושל רבאב – בלי להבין שזו תופעה מדממת בחברה הישראלית שמשפיעה על כולנו, שלא מדלגת על בתים, על מעמדות סוציו-אקונומים ועל דתות. היא נמצאת בכל מקום, אי-אפשר לברוח ממנה והיא משפיעה על כולנו. הייתי אומרת שצריך לוודא שעוברים 250 מיליון שקלים ולא 150 מיליון שקלים לתוכנית, כמו שדוח מבקר המדינה האחרון אומר שצריך שיהיה סעיף תקציבי מסודר כדי לעקוב אחרי התוכנית, כי אמנם נכתבה תוכנית מעולה ב-2016, אבל אין דרך לוודא שכל התקציבים מועברים לזה. הייתי אומרת שצריך לעשות ממשק בין משרד הרווחה לאגף כלי ירייה כדי לוודא שנשק לא מגיע לידיים מסוכנות, ושגם ביטוח לאומי חותם על הדבר הזה כדי שאנשים עם נכות נפשית גם לא יקבלו נשק. הייתי אומרת את כל הדברים האלה, אבל בסופו של דבר הבעיה המרכזית היא סדר עדיפויות. לממשלה הזו לא אכפת מזה שנשים נרצחות בבתים שלהן, שנרצחות ברחוב שלהן. אני לא רואה את השר לביטחון לאומי מגיע לזירות הרצח של נשים שנרצחות. זו תופעה שהממשלה הזו תופסת כתופעה פרטית, פנימית, שאין לה שום שליטה עליה. אם אנחנו לא נשכיל להבין שהאחריות של מדינת ישראל היא לטפל באלימות כלפי נשים, שיש לה רצף כל כך גדול, ואנחנו באמת נוגעים בקצה של הקצה של הקצה כשאנחנו מדברות פה על רצח – אין בכלל מה לדבר על תקציבים, על תהליכים, על הצעות חוק של חקיקה, שחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן עבדה שנים רבות כדי לחוקק ואז לא מגיעות בפועל להתבצע. אין מה לדבר על הדברים האלה. תודה. תודה. יסמין. << דובר >> יסמין פרידמן (יש עתיד): << דובר >> ממש בקצרה, אני רוצה להגיד תודה לכל ארגוני החברה. מה היינו עושים בלעדיכם? אתם אלה שמצילים חיים, נכון לרגע זה. הדבר השני – באמת נאמרו כאן הרבה מאוד דברים, ואני לא רוצה לחזור – אני רק רוצה להזכיר שזוהי אינה גזירת גורל. אפשר אחרת. אפשר שהדברים יתנהלו אחרת. זה לא אמור להתנהל כך. הממשלה הזו בסוף תלך הביתה, ותבוא ממשלה שאכפת לה מהנושא הזה, שאכפת לה מחיי נשים, ואנחנו נעבוד קשה ונדע לפחות לצמצם את הפער המטורף הזה. אני יושבת כאן ומנסה להרגיע את דפיקות הלב שיש לי מהעצבים על כך שאף אחד לא מגיע, אף אחד לא אכפת לו, אין מענה על כלום. אז רק רציתי להזכיר לכם: עוד קצת תקווה, עוד קצת סבלנות. יהיה פה אחרת בסוף. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. מטי. << דובר >> מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד): << דובר >> תודה, גברתי היושבת-ראש. אני רוצה לבקש סליחה. סליחה שאנחנו לא מצליחים לנער את המערכות. סליחה שהבית הזה הגיע לשפל כזה שאף אחד מהקואליציה לא טורח להגיע לכאן. סליחה על זה שמשטרת ישראל לא מגיעה לכאן. אתמול הייתה כאן נוכחות רחבה מאוד של נבחרת משטרת ישראל, כי היה דיון על אי-אכיפה של בריונות כלפי עיתונאים. הייתה כאן נוכחות מלאה של המשטרה, קצינים בכירים, אבל ליום כזה, ליום שמציין גם את היום המיוחד וגם לעדויות כאלה נוקבות, אין כאן משטרה. סליחה שהמדינה הגיעה לאפס משילות בכל עולמות התוכן. אני מתנצלת שלא הייתי בתחילת הדיון, ולבי עם כל העדויות הקשות. אני הייתי בדיון על מוכנות המדינה לרעידות אדמה. מאות אלפים של אזרחים ימותו ברעידת האדמה הקרובה, ומשרדי הממשלה לא עושים כלום. אנחנו נמצאים במצב של אפס משילות, ואמרה יסמין – אפשר אחרת. ולמה אפשר אחרת? כי הראינו שאפשר אחרת. בממשלה הקודמת הראינו שאפשר אחרת, והנתונים שיש עכשיו – באמת זועקים לשמיים. היום הנחתי הצעת חוק. ביולי הגשתי שאילתה לשר הבריאות על רצח על ידי מתמודדי נפש. זה נמצא גם בדוח של הממ״מ. תשע נשים מתוך ה-35 נרצחו על ידי בן משפחה מתמודד נפש. אני הגשתי את הצעת החוק שהשר לשעבר בוסו אמר שזה מקודם, אבל זה לא מקודם. היום הגשתי את הצעת החוק הזו, כדי לאזן בין הפרטיות לבין החשיבות בדיווח – שהגורמים יוכלו לדווח על מסוכנות של בן משפחה מתמודד נפש. החוק הזה היום מונח, ואני מקווה שהוא כן יצליח לקדם אותו. תודה רבה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> דוברת אחרונה, ורד בר ממרכז רקמן, ואז אנחנו מסכמות. << אורח >> ורד בר: << אורח >> תודה רבה. קודם כול, באמת תודה רבה על הדיון הכל-כך חשוב הזה, ותודה לכל המשפחות שהגיעו הנה להציף את הנושא הזה. צריך לזכור באמת, כמו שכבר נאמר גם לפניי: רצח הוא הקצה של מערכות יחסים אלימות; של שנים של אלימות. זה לא אירוע נקודתי, והמאבק שלנו צריך להיות הרבה קודם במניעת האלימות. אנחנו ניסינו לקדם לפני כמה שנים את כניסת ישראל לאמנת איסטנבול ואימוץ מפת הדרכים שאמנת איסטנבול יוצרת כמאבק באלימות במשפחה. נאמר לנו פעם אחרי פעם: "לא צריך. המדינה לא חייבת להיכנס לאמנת איסטנבול כדי להיאבק באלימות במשפחה". ואנחנו באות ואומרות: אוקיי, אז תראו לנו. תראו לנו מה מפת הדרכים שאתם יוצרים. תראו לנו מה הכלים שאתם מנסים לעשות כדי להיאבק באלימות במשפחה. בשורה התחתונה, כמו שנאמר פה לפניי, אין היום שום מפת דרכים למאבק באלימות במשפחה. אין תוכנית מסודרת. התוכניות שיש לא מיושמות. חוקים שעוברים לא מיושמים. צריך מפת דרכים ברורה. צריך, בראש ובראשונה, כמובן, להגדיר מהי בכלל אלימות במשפחה, אבל אחרי זה צריך לייצר פה מפת דרכים, דרך פעולה רחבה שמתכללת את כל משרדי הממשלה, כולל אלה שלצערנו לא נמצאים כאן, כדי להיאבק במשותף בתופעה הזו. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. נקודה מספר 1: הוועדה תבחן את הרעיון לנהל ישיבה מחוץ למטה הארצי. אמינה, החלום שלי זה שאת תאמיני. שהאמון יחזור לך. החלום שלי הוא שתרגישי שאת יכולה לפנות למשטרה או לרווחה ומשהו יקרה. << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> החלום שלי זה שהוא יהיה במעצר. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן. שזה בסיסי. << אורח >> אמינה אבו סיאם: << אורח >> שאני אוכל לחיות עוד פעם. זה שיהיה ביטחון לבנות שלי כשאנחנו יוצאים בלילה לעבוד. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני אעשה כל מה שאני יכולה, באמת. היום זו הייתה הבת שלך, ומחר, חס וחלילה, זו הבת של כל אחת מאיתנו או אנחנו. זה לא אף חברה, אף מגזר – שום דבר לא חסין. זה יצא מכל שליטה אפשרית. אני אגיד לכם מה הדבר המרכזי שאני הולכת לעשות. הזמן שעומד לרשותי פה הוא קצר. אני רגע מחברת אתכם לעולם הפוליטי. אנחנו בשנת בחירות. לא יהיה לי פה הרבה זמן. חקיקה בשלוש קריאות ודברים מסוג זה – יהיה לי קשה מאוד להעביר, גם כי אין לי פה רוב. אתם רואים, אפילו אין לי שיתוף פעולה. מה שאני יכולה לעשות זה, יש לי כן אנשי מקצוע מהממשלה שבאים, יש ארגוני חברה אזרחית, יש חברי כנסת שמייצגים מפלגות עם כוח פוליטי. אני רוצה לקחת את המרכיבים האלה ולבנות תוכנית חדשה שתיתן מענה לעקרונות שעלו פה ולהגיש אותה לממשלה, ואז להשתמש בנציגים הפוליטיים שיושבים פה, כל אחד מהמפלגה שלו, ולהוציא התחייבות שאנחנו גם ניישם את זה. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> אם את מרימה את זה – אני אעשה את זה דרכך. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זה הכי טוב שאני יכולה לעשות, יחד עם הצוות המסור של הוועדה והצוות הפרלמנטרי שלי. אני אגיד לכם, אני פניתי כבר לממ״מ וביקשתי מהם להוציא מכרז לפרויקטורית שתתכלל את האירוע הזה, ונבנה תוכנית עבודה שמחולקת לפרקים. הרעיון הוא לחשוב רגע: בואו לא נמשיך לעשות אותו הדבר, כי זה לא מוביל לשום מקום. מה צריך לעשות אחרת? שם, בחודשים הספורים שעומדים לרשותי, נשים את כל האנרגיות. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> כבודך, קודם כול, את אלופה. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותך, ואני יכול להגיד מילה שאולי אני לא צריך להגיד – אני מעריץ שלך. באמת. כל הכבוד. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> לא, אני מעריצה שלך. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> אז אני רוצה להגיד לך: יש לי תוכנית עם 500 עמודים, מסודרת – מה למשטרה, מה לרווחה, מה לכול. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז אני אשמח לקרוא, ואני אשמח שתהיה איתנו בצוות. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> אני רוצה שאת תובילי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בסדר? אנחנו נהיה ביחד ונעשה את זה. אז זה, קודם כול, אני מזמינה אותך ואת כל מי שפה – יש פה ארגוני חברה אזרחית מדהימים, כל אחד עם הידע שלו – בואו נעשה חשיבה ונביא תוכנית שהיא טובה. לפחות חזון, כמו שאמרת; מפת דרכים. אנחנו גם נוציא פנייה ליושב-ראש הכנסת בעניין הנוכחות של המשטרה והמשרד לביטחון פנים. עכשיו, נקודה מספר 1 לגבי אזיק אלקטרוני: בתוכנית העבודה הזו, אנחנו נציין את כל תיקוני החקיקה שנדרשים בסיפור של האיזוק האלקטרוני – הסיפור עם העבר הפלילי, עם המרחק של ה-15 קילומטרים, עם הבעיה עם המודעות בבתי המשפט והשופטים, והקמפיין של משרד הרווחה שהובטח ולא קרה. אוקיי, אז זה בעניין של התוכנית. נקודתית, סאיד ממשרד הרווחה, הבטחתם לי שאתם מלווים את ש', ובבקשה תחזרו אליי עם עדכון כדי שנוכל לישון בלילה. בסדר? ש' זה נקודתית. לתוכנית זה האיזוק האלקטרוני ותיקוני החקיקה. גם נציג הסיוע המשפטי, גם סאיד ממשרד הרווחה והפרקליטות, אנא תלוו את ש', תעדכנו אותנו, תחזרו אלינו מה קורה עם זה. אי-אפשר לקבל את הסיטואציה הזו. אני עוברת הלאה. אחד מהעקרונות שצריכים להיבחן בתוכנית הזו זה איך לא שמים את הנשים במקלטים, אלא דווקא שמים את האיום במקלט, שהוא ייכנס ומרחב הפעולה שלו יוגבל, ולא שגרת החיים של המאוימת שלא עשתה שום פשע. אז זה עיקרון נוסף לתוכנית. עיקרון נוסף לתוכנית שעלה פה זה איך עושים צעדים מיידיים. כפי שאמרת, איך מורידים נהג מסוכן מהכביש? עושים את זה במיידי ולא ממתינים. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> אז מה שאמרת, באוסטריה, בגרמניה, אפילו אם הבית רשום על שמו – מוציאים אותו מיד, אזיק במקום, שוללים לו את כל האפשרויות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> איך עושים צעדים מיידיים? << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> זה בכל מקום. בארצות הברית שוטר יכול להתקשר - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני מבקשת לקבל את המחקר של דוד פחימה. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> רק שתהיה לנו הכרה – אנחנו עמותת "פורום אבי שאג". לבת שלי קראו אבישג, אז אני קראתי לה "אבי שאג" – שאני שואג את הצעקה שלה, את הזעקה שלה, זעקה של כל אחת. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ממש. אני רוצה לקרוא את הידע שצברת ולקבל את הדוח הזה. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני עוברת הלאה. עוד עיקרון בתוכנית הזו: צריך להיות דגש על נקודת הפרידה, איך נותנים שם מענה, כי זה חזר על עצמו. עוד פרק בתוכנית צריך להיות: בהינתן ונכשלנו וקרה אסון – עניין העונש והקציבה; טיפול ביתומים; טיפול נפשי; ההודעה האישית על האירוע, ובאופן מיידי – שלא יתבסס על לרה שמגיעה לאוהל התנחומים; והיידוע לזכויות בסיפור של הסיוע המשפטי. עוד עיקרון בתוכנית צריך להיות סעיף תקציבי מסודר ולא פוליטי. לא משהו קואליציוני, אלא משהו יציב – לא משנה אם הממשלות מתחלפות. עוד פרק בתוכנית צריך להתייחס לעניין חלוקת הנשק וההשלכות של זה. ונקודה אחרונה: ללמוד לעומק את אמנת איסטנבול ולהבין מה אפשר לקחת ממנה ונכון לקחת ממנה למדינת ישראל. בואו ניקח לעצמנו חודשים בודדים כדי להביא את הדבר הזה, להרים אותו על הרגליים, ולהגיש את זה לממשלה בהובלת הממ״מ – אני חושבת שאתם הגוף הכי מקצועי שנכון שיוביל את זה. ונקודתית, אני מבקשת, מעבר לתוכניות היפות שייקח להן זמן לקרות, דברים פתוחים, אמינה, כמו שלך. תשתמשי בנו. תראי בנו כלי למי שצריך לפנות – צריך להביא מכתבים, צריך לעשות פגישות. בסוף זה חיי אדם; לא נוכל להמתין לתוכניות גדולות וחקיקה. זה צריך מענה עכשיו, אז אנא תראי בנו כתובת. תודה רבה. << דובר >> קריאה: << דובר >> מירב, שוב להוסיף את נושא החינוך, שתהיה תוכנית לאומית בתחום של החינוך בנושא. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> יש. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני מוסיפה. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> ברשותך, אני רוצה להגיד: אמרת שהחתימה היא העיקר. ממש במילה אחת. כשאני פגשתי את לילי, כשהיא פתחה לי את העולם – היא אמרה לי שיש לה סלוגן על מיכל ז"ל: "יהי זכרה מהפכה". את יודעת מה אני עניתי לה? על הבת שלי? "יהי זכרה מפלגה". למה אני מתכוון? זה יומרני, אבל אנחנו יושבים פה. אני הבנתי. למה התחלתי לכתוב חוקים? למה התחלתי לחקור? הבנתי שמפה זה לא יהיה. אין אג'נדה בממשלה. רצח נשים זה לא ימין ולא שמאל. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> נכון. << אורח >> דוד פחימה: << אורח >> רצח נשים זה תופעה. את הקורונה הצליחו להוציא – את זה לא הוציאו. אנחנו צריכים להתאחד, לקחת כוח ולהשפיע מבפנים, ולא להתחנן לכל מיני ועדות או מישהו שלא יבוא. אז מפה התחיל תהליך, ואני קורא לכל מי שרוצה – יש לנו את צילית יעקבסון, יש לנו את לילי, יש נשים חזקות שיש להן כוח. צריכים להתאגד, להיות ביחד ולפעול מבפנים. יהי זכרה מפלגה. << אורח >> רחל גולוגובסקי: << אורח >> רגע, אבל אני רוצה להוסיף כמה מילים. בתי משפט לא עושים שום דבר, וכל העונשים שהם נותנים לא מרתיעים. ואם בית משפט היה נותן עונש שכן מרתיע – הדברים האלו לא היו קורים. אבל את זה צריך לשנות בחקיקה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> נכון. תודה רבה. תודה רבה שבאתן. אני לרשותכן, הצוות לרשותכם. אני נועלת את הדיון. תודה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:25. << סיום >>