פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 179 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי יום שני, י"ח בכסלו התשפ"ו (08 בדצמבר 2025), שעה 10:31 סדר היום: << נושא >> תמונת מצב משרתות ומשפחות הקבע << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: מירב כהן – היו"ר יואב סגלוביץ' חברי הכנסת: שרון ניר מוזמנים: תא"ל רוזיטל אביב – יוהל"ם, צה"ל סא"ל ירדן יפרח – מג"ד הפיקוד חטיבת החילוץ, צה"ל סא"ל ליאור פאר בכר – מפקדת מרכז מצפים ביוהל"ם, צה"ל יעל היבש – מייסדת, עמותת משפחות הקבע של צה"ל הדס וינוגרד הבר – מייסדת ומובילה, עמותת משפחות הקבע של צה"ל נוי ליאני אטיאס – אשת איש קבע ורדית אבידן – עו"ד, מנהלת המערך המשפטי, ויצ"ו סיון קורן – יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית טלי אגרונוב – יו"ר צעירי יש עתיד, ויו״ר ועד מנהל ונשיאה של אגודת הסטודנטים, האוניברסיטה הפתוחה שמעון אור – דוד של פדוי השבי אבינתן אור מנהלת הוועדה: דלית אזולאי רישום פרלמנטרי: חבר תרגומים, יפית גולן רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> תמונת מצב משרתות ומשפחות הקבע << נושא >> << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה לכל מי שטרחו להגיע היום לוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. היום זה דיון שאנחנו נקדיש לנשות הקבע ולמשפחות הקבע. הראשון שידבר, אתה רוצה להתחיל? לפני שאנחנו נכנסים לסדר היום. בבקשה, שמעון. << אורח >> שמעון אור: << אורח >> תודה רבה לכם. הדיון הזה סופר חשוב, לכן אני לא רוצה לקטוע אותו. השם שלי שמעון אור, אני דוד של אבינתן. אני נמצא פה למעשה בשליחות של החטוף האחרון שנמצא מאחורייך, רן גואילי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> גיבור ישראל. << אורח >> שמעון אור: << אורח >> כן, שיצא פצוע בכתף, כתף שבורה, והוא ידע שהוא הולך למקום שהוא לא בטוח יחזור. אבל אנחנו מחויבים להחזיר אותו, לא רק מכיוון שזה מעשה הומניטרי מול המשפחה, אלא למעשה זה הכבוד שלנו, הביטחון שלנו. הטעות שעשינו אצל משפחת גולדין, שלצערי או לא לצערי היא עשתה קידוש בבית כנסת שבו אני מתפלל, האח נמצא שם, מתפלל שם. לפי דעתי יש בזה משהו מן הביזיון שמשפחה צריכה לעשות קידוש על זה שהבן שלה זכה להגיע, כי אנחנו למעשה הפקרנו אותו. אסור לנו לחזור לזה. זה משדר חולשה, זה משדר חוסר עצמאות שלנו, ומאפשר בסופו של דבר את החטיפות הבאות. אני אומר תודה לממשלת ישראל ששלחה את המשלחת כדי לדבר עליו, וכל המכובדים וכל הקצינים הבכירים שמדברים עם משפחת גואילי, אבל אני פה כדי שגם אתם תעבירו את המסר הזה. לא עוברים לאף שלב, לא עוברים לאף הסכם, לא עוברים לאף מקום בלי שרן גואילי נמצא. זה הכוח שלנו, זו העוצמה שלנו, וזה מה שישמור אותנו הרבה יותר מכל הסכם. תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> חד משמעית. אני מחזקת את הדברים. רן גואילי, זיכרונו לברכה, גיבור ישראל, יצא פצוע להציל נפשות ב-7 באוקטובר, נחטף, ואסור להתקדם לשום שלב, גם לא לפתוח את מעבר רפיח עד אשר כולם חוזרים הביתה. זה באמת חשוב לעם ישראל כולו. תודה רבה. אני אציג עכשיו את הנושא שעל סדר היום, ברשותכם. בנושא משפחות הקבע ונשות הקבע. תראו, בוועדה לביקורת המדינה לפני חודשים ספורים אמר ראש אכ״א דבר שצריך להטריד את כולם, שהוא מקבל פניות מאנשי קבע שמבקשים להקדים את הפרישה. הנתונים מלמדים שבשנת 2024 בלבד, 500 קצינים בדרגת רב-סרן עזבו את הצבא, ובסקר שנעשה בקרב משפחות הקבע בעצם ראו ששני שליש מאנשי הקבע שוקלים לפרוש. אז אני חושבת שזו אזעקת אמת. הקושי של משפחות הקבע, אם זה הטיפול בילדים, המרחק הפיזי, המרחק הרגשי גם, העבודה של בנות הזוג שנפגעת, אי הוודאות. כל הדברים האלה זה לא עניינים פרטיים של משפחה כזו או אחרת, זה עניין לאומי, כיוון שהנשים האלה הן בעצם עמוד השדרה שלנו מבחינה ביטחונית. אז יש לנו גם את משפחות הקבע, נשים שנשואות לאנשי קבע ובעצם צריכות להחזיק את המשפחה לבד, ויש גם כאלו שהן בעצמן נשות קבע. שזה עוד פעם, אנחנו צריכים לבנות תוכנית גם לאלו וגם לאלו, כיוון שזה באמת הבסיס שלנו, זה עמוד השדרה של צה״ל. אני רק אגיד את האבסורד, אתמול אנחנו ציינו פה, בכנסת ישראל, את יום ההוקרה לפצועים ופצועות ממערכות ישראל וגם מפעולות איבה, והיום אנחנו מציינים את יום ההוקרה למשרתי ומשרתות הקבע, אבל במקביל מתנהלים פה כל יום דיונים שמטרתם לפטור 80,000 צעירים מגיוס, חוק ההשתמטות. ובואו נדבר תכלס, בלי שאנחנו נגדיל את מצבת כוח האדם, העומס על האנשים האלה לא יפחת, בעיית השורש לא תיפתר, ולכן צריך לשים את הדבר הזה על השולחן, כי בסוף צריך עוד אנשים שיהיו תחת האלונקה. הציבור הזה לא יכול לשאת לבד את כל הנטל עוד ועוד שנים, כשכל כך הרבה גזרות ביטחוניות פתוחות. אני מודה ליוהל"מית שמכבדת אותנו בנוכחות שלה, אני מודה לפורום משפחות הקבע שיזמו את הדיון, אני מודה גם לחבר הכנסת סעדה שיזם את היום המיוחד הזה בכנסת, יישר כוח גם לו. ואתם ביקשתם שאנחנו נתחיל עם היוהל"מית, ויש לה מצגת. רוזיטל אביב, תודה רבה שבאת, ואנחנו נתחיל איתך. << אורח >> רוזיטל אביב: << אורח >> בוקר טוב לכולם ולכולן. אני היום אתמקד בשירות הקבע. אני מבינה שלוחות הזמנים קצרים, אז אני לא אעבור על כל המצגת, אני אעבור בעיקר על הדברים שחשובים לי להדגיש. פתחה חברת הכנסת מירב כהן את הישיבה הזו בשיח על אנשי הקבע, ובעצם הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים בתקופה הזו. (הצגת מצגת) בחרנו לפתוח במשפט חשוב מאוד שאמר דוד בן-גוריון לפני הרבה מאוד שנים, שלמעשה עוסק בחשיבות של תנאי אנשי הקבע, כי הם בעצם עמוד השדרה של צה״ל, והם עמוד השדרה של ביטחון מדינת ישראל לאורך כל הדרך. כבר אז זה היה ברור ונהיר לכולם שנדרש לטפל באוכלוסייה הזו. בתקופה החולפת, לפני המלחמה, וגם במהלכה, נוכחנו במורכבות של שירות הקבע. כבר לפני המלחמה הרגשנו את המשבר הזה שיש לנו במערך הקבע, הרגשנו את זה במעמד הסרן ובמעמד רבי-הסרנים, שזו אוכלוסיית הביניים בצה״ל. וגם במהלך המלחמה, אג"ם וכל אנשי הקבע נרתמו, וגם מי שתכנן לפרוש מצה״ל נשאר כדי לתת את המענה המיטבי לצה״ל ולמדינת ישראל. אנחנו מבינים שאין לזה אורך נשימה. אנחנו מבינים שהיום, כשיש אתגר חקיקתי בשכר אנשי הקבע והשלמות הרמטכ״ל, פנסיות הגישור וכל הדברים שאתם שומעים חדשות לבקרים בתקשורת, אנחנו מבינים שזה היסוד לכך שאנשי הקבע ימשיכו להחזיק את צה״ל, כפי שאמרתי קודם, עמוד השדרה של צה״ל. וזו לא עבודה שמסתיימת ב-17:00, זו משרה שהיא 24/7. היא שירות על מלא, על כל המשתמע, ולכן חשוב לנו לחזק את המערך הזה, ואנחנו בצה״ל עושים כמיטב יכולתנו לחזק אותו. ופה אני אתמקד בנשות הקבע ובמיקום שלנו היום בצה״ל, ברשותכם. מבחינת עיקרי הערכת המצב היום, אנחנו מבינים שישנם עומס ושחיקה מצטברים על המשרתים בכלל המערכים. אנחנו מזהים שכל מי שהוא חלק ממודל 2016 מבקש לעזוב, כפי שציינת קודם, את הארגון. אנחנו מזהים את זה בעיקר, פערים של מאות משרתים ברמת הסרן ורב-סרן בכלל המערכים, מה שגורם לנו לפערים בתפקודים משמעותיים של צה״ל בגופים לוחמים ובגופי המטה. שכר נמוך, שביחס להיקף העשייה הוא נתפס כלא מתגמל, ואג"ם ואנחנו עושים מעל ומעבר כדי לעטוף את המשרתים באי אלו תגמולים ומענים שאני תכף אפרט. עדיין בסופו של חודש, למשרתי הקבע קצת יותר קשה לתת מענה לשיעורים הפרטיים, לבייביסיטר, וכלל המענים שנדרשים בבית כשמשרתי הקבע לא נמצאים ולא חלק מהעשייה המשפחתית. אני אתמקד עכשיו בתמונת מצב נשים בשירות הקבע. אני אציג לכם איך נראית הקצונה מבה״ד 1 ועד הדרג הבכיר ביותר בקרב הנשים, ואני אציג לכם את המענה שאנחנו נותנים למשפחות אנשי הקבע, וגם אציג את מפקדת מרכז מצפים כחלק מהמענה הזה. בשקופית הראשונה, כפי שאתם יכולים לראות, זה מיצוי הקצונה. אנחנו רואים את ההתפלגות המגדרית במסיימי בה״ד 1. בה״ד 1 זה למעשה הבה״ד שמכשיר את כל הקצונה בצה״ל. ניתן לראות את המגמה היציבה שיש לנו בנשים שמסיימות את בה״ד 1. אנחנו עומדים על 43%. אפשר לראות את ההתפלגות המגדרית לפי מגמות. מגמת להב מראה לנו למעשה את כל הלוחמות. אנחנו עומדים על 14% בלוחמות שמסיימות. ומעוז ונחשון, מערכי הקצונה האחרים, שאנחנו עומדים על 72% ו-57% בהתאמה. אני שוב מצטערת שאני עוברת מהר, בגלל לוחות הזמנים הקצרים. אני אתמקד במסרים העיקריים. באוכלוסיית הקבע אנחנו רואים עלייה בהיקף נשות הקבע, ביחס לכל אוכלוסיית הקבע. יש לנו 33%, שליש, ממשרתי הקבע שהן נשים, בקרב הקצינות 36% ובקרב הנגדות 30%. שוב, כשליש מאוכלוסיית הקבע הן נשים. אם תסתכלו בשקופית המעניינת הזו, תוכלו לראות כמה נשים יש לנו בכל אחת מהדרגות. בראש השקופית אנחנו רואים את הקצונה הזוטרה, ובהמשך את יתר הדרגות, עד לדרגות הבכירות ביותר, תת-אלוף ואלוף. אז השקופית הזו, למה היא מעניינת? כי בחלק העליון שלה אתם יכולים לראות ויכולות לראות את העלייה בהיקף הקצונה בדרגות הזוטרות ודרגות הביניים. ולאחר מכן בדרגות הבכירות, בדרג הבכיר, אנחנו רואים ירידה בקרב הנשים במעמדות האלה, וזה משהו שאנחנו עוסקים בו לא מעט. התחלנו עבודה שעוסקת בדרך לפיקוד הבכיר, איך אנחנו מאפשרים לקצינות ולקצינים, כי גם הקצינים נדרשים לאיזון בשירות הצבאי שלהם, בוודאי כשהם בעשרות שנים של עשייה אינטנסיבית, איזון במהלך השירות, כדי לאפשר להם להתפתח לתפקידי פיקוד בכירים. עבודה שאני מובילה יחד עם חטיבת הסגל בצה״ל, כדי שבאמת נוכל לראות יותר נשים בפיקוד הבכיר. אם נסתכל על מערכי הקצונה על פי דרגות, אתם יכולים לראות בחתך מערכים. הצד הימני ביותר מראה לכם כמה לוחמות יש לנו בכל אחת מהדרגות, וכמה במערכי התומכ"ל. אנחנו יכולים לראות שיש לנו רוב נשי במערכי התומכ"ל, עד רמת הרב-סרן, כולל. ובמערכים הקרביים, בין 30% ל-45% של נשים. עלייה כל הזמן, בעיקר בחמש השנים האחרונות, כשפתחנו עוד ועוד תפקידים לקצינות ונשות הקבע. ביחידות הלוחמה המעורבות, ניתן לראות כאן את העלייה בהיקף הקצינות ביחידות הלוחמות. נמצאת איתי כאן היום גם ירדן. ירדן היא מג"ד בפיקוד העורף, מג"ד לוחמת, אמא לשלושה ילדים, נשואה, שנמצאת איתנו כאן, מטפחת משפחה במקביל לתפקיד לוחם, לחמה ב-7 באוקטובר וגם לאחר מכן בתמרון בתוך עזה, ובעוד כמה דקות גם ירדן תשתף באתגרים האישיים שלה. קצונה טכנולוגית, גם פה אנחנו יכולים לראות את היקף הקצונה הנשית, היציבה בכל הדרגות בצה״ל. ובנגדות, גם כאן אנחנו רואים עלייה לאורך השנים של נשים שנשארות בצבא בתפקידי נגדות, שהן לא קצונה, אבל גם המשמעות היא קבע ארוך בתפקידים, לרוב אינטנסיביים, ובוודאי בשנתיים החולפות של מלחמה ללא הפוגה. הנשים האלה ממשיכות ונותנות מענה בכלל המערכים תומכי הלחימה. השקופית הזו, בחרתי לשים לכם פה את היקף חוזרי השירות. שימו לב כמה אנשי קבע חזרו לשרת בשנת העבודה 2024. ואפשר לראות בצורה בולטת שהיקף הנשים שחזרו לשירות קבע הוא 50% מהגברים. זאת אומרת שעדיין אנחנו מבינים שהמלחמה מביאה איתה אתגר, ועם כל האתגר יש לנו עדיין אוכלוסייה של נשים וגברים שרוצים לחזור לשירות לאור גודל השעה. אנחנו מבינים שזה האתגר, ואנחנו צריכים לשמור עליהם. אנחנו צריכים להבין שזה הזמן לשמור על אוכלוסיית אנשי הקבע כדי שיישארו איתנו, ולא כי יש מלחמה. המלחמה תיפסק מתישהו, ואנחנו צריכים לשמור עליהם לאורך זמן, וזה התפקיד שלנו. מרכז מצפים הוא מרכז שהוקם בצה״ל לפני חמש שנים. המרכז הזה נועד לתת מענה למשרתי הקבע בתחומי תמיכה, ליווי וטיפול באתגרים של פריון, היריון והורות. זה מרכז ייחודי. מפקדת מצפים נמצאת איתנו, וכשאני אסיים להציג אז היא תציג את עצמה, ליאור, מפקדת המרכז. מה שאתם רואים כרגע בשקופית, אתם רואים את אשת הקבע, שירן הרוש. שירן עברה לידה שקטה, היא איבדה לפני כשש שנים תאומות בלידה שקטה. המערכת הבינה באותה העת שאנחנו צריכים משהו אחר, שנשות הקבע צריכות מענה ייחודי, מאפשר, תומך ומלווה ברגעים המורכבים של החיים. כי גם אנשי הקבע בסוף הם אנשים שרוצים משפחות ורוצים לטפח עוגן יציב וחזק מאחוריהם. בעקבות פנייתה של שירן, הוחלט בצה״ל להקים את מרכז מצפים. מרכז מצפים, כפי שהצגתי קודם, מטפל בהורות, בהיריון ובפריון ברגעים המורכבים של בניית המשפחה. במרכז מצפים אנחנו עוסקים, יש לנו שירות סוציאלי רחב עם יועצות ועובדות שמטפלות באנשי הקבע ונותנות להם מענה ייחודי ומותאם, אם זה בשיחות אישיות ואם זה בקבוצות תמיכה לאחר לידה, לאחר לידה שקטה חלילה, כששלבי הפריון הם מורכבים וחווים אתגרים בדרך. כשכבר יש משפחה, וההורות היא הורות מורכבת, הורות יחידנית, הורות לילד עם מוגבלות. אגב, השבוע, מוחרתיים, אנחנו מקיימים כנס ייחודי להורים שיש להם ילדים עם מוגבלות. יש בצה״ל מעל ל-1,700 הורים שיש להם ילד עם מוגבלות בבית. אנחנו מטפלים בהם בקהילה הזאת ונותנים להם מענים ייחודיים, אם זה במדיניות ואם זה בקבוצות תמיכה וסיוע ככל הניתן, כמובן בשיתוף מלא עם הגורמים האזרחיים שמטפלים בהם באזרחות, אבל גם אנחנו נותנים את הערך המוסף שלנו כדי להיטיב את חוויית השירות לאנשי הקבע. והדבר האחרון, אנחנו מחזיקים מרכז שירות שנותן מענה מלא למשרתי הקבע, לכל אורך השבוע, פניות מלאה לכל אתגר וצורך, לכל אתגר הורי שחווה משרת קבע, כדי באמת לתת לו את המעטפת השלמה שהוא יוכל לשרת, ובוודאי באתגרים שאנחנו חווים בשנתיים החולפות. ליאור, אשמח שתציגי את עצמך. << אורח >> ליאור פאר בכר: << אורח >> שלום לכולם. אני שמחה ומתרגשת להיות כאן היום. אני ליאור פאר בכר, אני בת 35, אני אשת קבע בצבא. אני אמא של עומר, בן שש וחצי, ואמא של נועם, בן ארבע וחצי. ותמיד אני אהיה אשתו, והיום אלמנתו של רב-סרן גל בכר, שנהרג ב-10 בדצמבר 2023 במסגרת המלחמה. את מרבית חיי העברנו כששנינו על מדים קמים בבוקר, לובשים את המדים ויוצאים בגאווה. הילדים שלנו גאים בהורים שלהם כשהם לובשים את המדים. אחרי האסון הפרטי שלי, האישי שלי, שקרה לי, היו הרבה זהויות שנשברו והרבה דברים שקרו והשתנו, אבל אני יכולה לומר שהיה משהו חזק מאוד ויציב, וזו הזהות שלי כאשת קבע. אני גאה ללבוש את המדים האלה, אני גאה ללבוש אותם כאן היום, בכנסת ישראל, גם כשאני אלמנת צה״ל. אני יודעת שהילדים שלי גאים בי, ואני יודעת שיבוא היום והם יתגייסו לצבא. הצבא זו המערכת הטובה ביותר שיכולתי לבקש לעצמי לעטוף אותי ברגע הקשה הזה. בתוך לחימה הם ידעו לתת לי את המענה הנכון שהייתי זקוקה לו, את המפקדים הנכונים שידעו להיות שם, להקשיב, לתמוך, וגם את המשימות הנכונות שיאפשרו לי להרגיש משמעותית, ולאפשר לי להביא את השליחות שחשוב לי לממש אותה בתוך המלחמה הזאת שהייתה פה ושעדיין מלווה אותנו. המרכז תומך בקהילות ייחודיות. המרכז שהיום אני זכיתי לפקד עליו תומך בקהילות ייחודיות, גם בהורים לילדים עם מוגבלות, יוהל"ם הזכירה את זה, גם בהורים יחידניים. המשמעות בהורה יחידני, היא הורה שלילד שלו אין הורה נוסף. ומשפחות שבהן שני בני הזוג בקבע אלה משפחות ייחודיות, שבסוף אנחנו במרכז יודעים להתאים להם את המדיניות הנכונה ולתת להם את המענה, גם בדמות הסיוע הרגשי וגם באמצעות מעטפת מוגדרת במדיניות. תודה לכם על היום הזה. זה חשוב לדעת שאתם יודעים להוקיר את זה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כל ימות השנה, לא רק היום. באמת. שטיח אדום מגיע לכם. אנשים פשוט לא אמיתיים, מרוב שאתם גיבורים בעיניי. את, ובעלך זיכרונו לברכה, והילדים. באמת, אני חשה תחושה עמוקה לעשות כל מה שאפשר למענכם. מגיע לכם הכול, הכול. << אורח >> ליאור פאר בכר: << אורח >> תודה. ותודה לאיש שלי, שבזכותו אני עדיין כאן. << אורח >> רוזיטל אביב: << אורח >> ליאור, תודה. אני רק אומר שליאור, כמפקדת מרכז מצפים, מובילה קבוצת תמיכה של נשות קבע שאיבדו את בעליהן בצבא, קבוצה שתומכת בהן יום-יום, שעה-שעה, וגם מלווה אותן באתגרים המורכבים של החיים. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> אני עוד נחרדת מהעובדה שאת אומרת קבוצה. קבוצה של נשות קבע, שזו קבוצה בפני עצמה, שאיבדו את בעליהן. זה פשוט מצמרר. << אורח >> רוזיטל אביב: << אורח >> ליאור, תודה. במעבר חד, אני אציג בקצרה, ממש שקופית אחת, להראות לכם, לצד האתגרים אנחנו רואים עלייה משמעותית במוטיבציה ללחימה ב-2024 בקרב הנשים. אתם יכולים לראות את זה בכלל המערכים. נמצאת איתנו כאן ירדן. ירדן נלחמה ב-7 באוקטובר ולאחר מכן. ירדן, בבקשה. << אורח >> ירדן יפרח: << אורח >> בוקר טוב, ובהחלט תודה. גם בעיניי את גיבורה וזכות להיות פה. אני ירדן, אני גרה באופקים. אני נשואה לשי, ואני אמא ליהלי, זיו ומאור. ב-7 באוקטובר גם אני יצאתי לתת את כל מה שיכולתי, הלוואי והייתי נותנת יותר, ומשם פיקדתי על הגדוד שלי במשך שלושה חודשים בתוך רצועת עזה, בכל משימה שרק היה אפשר לקבל. אני לא יכולתי לבחור מסגרת טובה יותר להיות בה. אני חושבת שהדבר הכי טוב שאנחנו כמפקדים יכולים לקבל זה משימות, וזה מה שנותן לנו את המשמעות. זכיתי לפקד על האנשים הכי טובים שיש, וזה שווה בעיניי יותר מכל הון שבעולם, יותר מכל האוצרות בעולם. זה באמת להיות בחברה שלא חושבת על עצמה, אלא חושבת רק על מה היא יכולה לתת יותר לטובת המדינה. ואנחנו מבינים כמה המדינה הזאת יקרה, ואנחנו ניתן את כל מה שיש לנו וכל מה שצריך כדי לעמוד בכל משימה. אני גם אומר כאמא לוחמת, שיצאה מה-7 באוקטובר עד פסח בערך שש פעמים הביתה, שהצבא נתן תמיכה מלאה לכל מה שהילדים צריכים. וכשאומרים לי את כמות הזמן שאני לא נמצאת, אז בעיניי זה בסוף איכות הזמן, כי אני נהיית אדם יותר טוב, וזה בסוף מקרין על הערכים, ומקרין על הנתינה, ומקרין גם עליהם ועל כל הסובבים אותנו. וגם מכמות הזמן, אני חושבת שאיכות הזמן היא טובה יותר, כי אנחנו מקבלים כל כך הרבה דברים שאי אפשר למדוד אותם בשום מקום אחר בעולם. אז אני גאה מאוד לשרת בצבא, ומודה על הזכות לשרת בצבא. ותדעו כולכם שבאמת יש פה אנשים מופלאים שעושים את מה שהם עושים מתוך דם ליבם, ומתוך רצון ענק לעשות טוב לחברה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מדהימות. ממש. << אורח >> רוזיטל אביב: << אורח >> ירדן. תודה. אני רק אומר שירדן היא חלק מפוטנציאל הדרג הבכיר שלנו בצה״ל, ואנחנו רואים בה ממשיכה ומתקדמת ומובילה לתפקידים בכירים בצה״ל. שקופית לפני האחרונה, עוד אחת, אנחנו יכולים לראות את נשות המילואים. אנחנו יכולים לראות כמה נשות מילואים היו לנו. בגלל רגישות ביטחון המידע, אז אנחנו מציגים כאן הערכה של כמה נשים במילואים היו לנו במלחמה הזו. אנחנו יכולים לראות את ההירתמות המלאה. ואני עוברת למסרים העיקריים והאחרונים שלי, שוב, בגלל הזמנים הקצרים. אחד, כפי שראיתם, אנחנו רואים מגמת עלייה יציבה בהיקף הנשים המשרתות בקבע בצה״ל, ואנחנו נמשיך לראות אותה. בדיוק כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים, אנחנו מבינים שההון האנושי, ההון הנשי הוא מרכזי בו, ואנחנו מחויבים להמשיך ולמצות את ההון הזה במגוון תפקידים, והמנעד רחב. פיקוד בכיר, אנחנו עושים עבודה עכשיו שהמטרה שלה להביא את הנשים לפיקוד הבכיר בצה״ל במגוון תפקידים, ואנחנו עוסקים בכך יום-יום. הורות בשירות, הצגנו את מרכז מצפים. נראה לי שאני לא צריכה להכביר במילים, אתם מבינים שאנחנו עוטפים אותם ואותן כדי שבאמת יהיו הורים שמצליחים לשלב בין שירות צבאי וגם להיות אנשי משפחה. נשים לוחמות, אנחנו רואים עלייה במוטיבציה לשירות בתפקידי לחימה בצה״ל. אנחנו נמשיך ונראה את זה. אנחנו עלינו מעל 5,000 לוחמות בצורה אקספוננציאלית, יוצאת דופן, ואנחנו ממשיכים ורואים אותן בכל מקום שהן רוצות להגיע אליו. וכמובן, נשות המילואים, שהמלחמה הוכיחה כמה הן חלק מאיתנו וחלק מהמאמץ לשמור על המדינה. שורה התחתונה, אנחנו כאן כדי להישאר ולהמשיך בשביל המדינה ובשביל צה״ל. תודה לכם על ההזדמנות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> יישר כוח. אני עוברת להדס וינוגרד הבר, ממקימות פורום משפחות הקבע של צה״ל. << אורח >> הדס וינוגרד הבר: << אורח >> תודה. אני גם אצטרך את המצגת, אבל עוד רגע. שלום לכולם, קוראים לי הדס וינוגרד הבר. אני עורכת דין, ירושלמית, אמא לשני קטנטנים, זיו ונטע, ובת הזוג של רב-סרן ר', האהוב שלי. לפני כשנתיים, ביחד עם חמש נשים מופלאות, שאחת מהן גם יושבת פה ואולי היא תדבר עוד מעט, הקמנו את פורום משפחות הקבע של צה״ל, שהיום היא גם עמותה רשומה. אנחנו פה נמצאות ביום היסטורי. פתחת בזה את הדברים שלך. והיום זה יום ההוקרה הראשון למשרתי ומשרתות הקבע ומשפחותיהם, שקם אי פעם במדינת ישראל. אנחנו ממש מציינות היום את היום הראשון. זה יכול להפתיע הרבה אנשים. אני חושבת שבמשך הרבה מאוד שנים הסיפור הזה של משפחות הקבע הוא היה איזה משהו שאנשים ידעו שהוא קיים, ידעו שיש דבר כזה, משפחה של משרתי קבע, הניחו שיש משרתי קבע במדינת ישראל, שכנראה הם בעלי משפחות. אבל הסיפור הזה של להיות משפחת קבע, גם עוד לפני המלחמה היה אירוע מאוד משמעותי, והוא משהו שיש בו מרכיב שהוא אפילו זהותי, הייתי אומרת. משפחת קבע נדרשת להיות ממש העורף שמאחורה, שמחזק את המשפחות. בעצם, כמו שרוזיטל אמרה מקודם, משרתי הקבע הם עמוד השדרה של צה״ל, ואנחנו נדרשות להיות עמוד השדרה של עמוד השדרה הזה. באמת, להיות משפחת קבע זה דבר שהוא מאתגר, שהוא לא פשוט, ובמלחמה האחרונה בעצם נדרשנו להיות עוד יותר חזקות ממה שאנחנו בדרך כלל, כדי לאפשר באמת לבני הזוג שלנו, בני או בנות הזוג, תלוי, יש גם בני זוג של משרתות קבע, שעכשיו שמענו עליהן, נדרשנו להיות חזקות מאי פעם, ובאמת להחזיק את המשפחה שלנו כמעט ברמה הישרדותית. אני חושבת שהפורום הזה קם על רקע באמת צעקה מאוד מאוד גדולה שהרגשנו מהשטח, מהמשפחות, שהרגישו שהן כבר לא יכולות יותר לשאת את הדבר הזה, ואיזושהי תחושה של חוסר מאוד גדול. ביקשנו לכנס את הוועדה הזאת, כי אנחנו רואות חשיבות באמת משמעותית מאוד באפשרות להציג את המצב הזה של בנות הזוג שנמצאות בעורף, והמון פעמים אפשר לחשוב שהן סוג של שקופות, בחרו בזה, וכל מיני דברים שאנחנו שומעות מהסביבה. כדי להציג את זה באמת ולהעלות את זה על סדר היום, אני אשמח להציג את המצגת שהכנו, לעבור ממש על עיקרי הדברים כדי שלא נחרוג מהזמנים, כי אנחנו נרצה גם לשמוע עוד מסרים. זהו, בבקשה. אנחנו העברנו כפורום כמה סקרים לאורך המלחמה, חמישה סקרים, והסקר האחרון הוא ממש מדצמבר האחרון, זה סקר שהוא עדכני ביותר, שנועד לשקף את המצב של משפחות הקבע. (הצגת מצגת) נתחיל בסיפור הכי גדול, שהוא שינוי שגרת החיים. אנחנו יודעים שמשפחות קבע, הן היו בעצם משפחות קבע גם לפני ה-7 באוקטובר. ואפשר לראות פה בנתונים שענו עליהם עשרות, אם לא, תתקן אותי אחרי זה, אבל כמה אלפי נשים, ענו על הסקר הזה. אפשר לראות האם רמת השירות עלתה מאז ה-7 באוקטובר. אנחנו מדברים כבר על חודשים שכאילו לכאורה המלחמה קצת נרגעה, והעצימות טיפה שככה, אנחנו רואים ש-43% ממשרתי הקבע טוענים שרמת הפעילות שלהם עלתה מאז ה-7 באוקטובר. אנחנו יכולים לראות עד כמה שגרת החיים כמשפחה השתנתה. אנחנו שמים דגש פה על המשפחות. אנחנו יכולים לראות ש-57% אומרים שבמידה רבה מאוד, ו-29% במידה רבה. אם אנחנו נסכום את זה ביחד לאנשים שאומרים שכן, עלתה במידה רבה עד רבה מאוד, כמעט כל מי שענה על הסקר, כמעט כל משפחות הקבע מרגישות ששגרת החיים שלהם השתנתה מאז ה-7 באוקטובר. אם אנחנו מסתכלים על הסיפור של ההוקרה של המשפחות, זה אחד הדברים שגם בסקרים הקודמים עלו, אפשר לראות שמשרתי הקבע ומשפחות הקבע מרגישות שהסיפור הזה של השליחות והמשמעות, זה מה שנותן להם את המוטיבציה להמשיך ולשרת בקבע. אני חושבת שיש איזו טעות יסודית, אפשר לקרוא לה, שחושבים שמשרת קבע זה השם שלו, זה נשמע קבוע. זה נשמע כמו משהו שאי אפשר לשנות אותו, once בחרת בגיל 20 בדרך כלל, לשרת בקבע, זה עכשיו משהו שהוא סוג של גזירת גורל. והדבר הזה הוא ממש לא נכון, וגם הנתונים שאת הצגת בתחילת הדברים שלך, וגם הנתונים שרוזיטל הציגה, לגבי העזיבה והדרגים של רבי-סרנים, למשל, שמבקשים לעזוב ולהשתחרר מקבע, אנחנו נמצאים היום במצב שזה חסר תקדים. לא היה דבר כזה בכל תולדות מדינת ישראל, שכל כך הרבה משרתי קבע, באחוזים, ביקשו להשתחרר מהצבא. ואני חושבת שהדבר הזה, בסוף יש פה איזושהי שליחות ואיזושהי משמעות בשירות, שצריך להמשיך ולחזק אותה. אחד הדברים שהרבה מאוד משרתי קבע, ותכף אנחנו נגיע גם לנתון הזה, אומרים שעוזר להם להמשיך ולשרת בקבע, זו באמת התחושה הזאת של ההוקרה הציבורית. המשמעות הזאת שבן אדם מרגיש, שהציבור אומר תודה רבה על השירות שלך, תודה רבה על זה שבזכותך אני יכול לשרת בקבע. ואחד הדברים הנוספים, זה שבעצם המעטפת שהמשפחה שלי תקבל מהחברה הישראלית, בגלל זה שאני עכשיו לא יכול להיות שם, אני צריך עכשיו לשרת ולהיות כל כולי מוקדש לביטחון מדינת ישראל, אז אם המשפחה שלי בקצה תקבל איזושהי מעטפת ואיזושהי הוקרה ציבורית, הדבר הזה יכול באמת לתת למשרת בקצה את האפשרות להגיד כן, אני רוצה להמשיך ולשרת בצה״ל. יש לנו פה את הנתונים האלה, שהם נתונים מאוד חשובים. אני רוצה להגיד שזה גם עוד נתון שנחשפנו אליו במלחמה, ובאמת אחת הסיבות שהפורום הזה יצא בכלל לדרך, היה סביב הנתון הזה. בעצם יש את השאלה כמה הוזמנו לאירועי הוקרה ציבוריים שאינם מטעם הצבא למשפחות מגויסות. הדבר הזה הוא סוג של נתון שהיינו מצפים, שוב, אנחנו לא מדברים פה על מענקים כספיים, אנחנו לא מדברים פה על השכר של המשרתים, אנחנו לא מדברים פה על דברים כאלה, אנחנו מדברים פה על איזושהי נקודה בקצה, הוקרה, שאני כבת זוג של משרת קבע, שנמצא כרגע ומקריב את החיים שלו ומסכן גם את החיים שלו, שנמצא שם בקצה, ואני כבת זוג של משרת קבע, כמה מאיתנו, מבנות הזוג של משרתי הקבע, הוזמנו לאירועים של הוקרה ציבורית בכל דרג ובכל דבר. ואת יכולה לראות ממש באחוזים כמה הוזמנו, 21% אומרים שלא הוזמנו בכלל, 65% אומרים שלא הוזמנו כי לא ידעו אפילו שיש דבר כזה, שלא הייתה הוקרה שהופנתה אליהן, שלא היה שיח שהופנה לבנות הזוג של משרתי הקבע. אפילו לא הוזמנו. כשאת בת זוג של משרת קבע ואת רואה הזמנה לאירוע יפה שהמועצה למשל עושה או הרשות המקומית עושה, או עושים איזשהו כנס הוקרה, או אפילו אירוע לילדים. עכשיו יש את חג החנוכה שמתקרב אלינו, ויהיו אירועים למשפחות מגויסות בהרבה מאוד רשויות והרבה מועצות, ואם כתוב שם הזמנה למשפחות המילואים, זה מראש מדיר אוכלוסייה שלמה של בנות זוג ומשפחות של משרתי הקבע, בנות ובני הזוג, ובעצם הם אפילו לא יגיעו לשם. אני חייבת להגיד שבעקבות העבודה גם המאומצת של הפורום, וגם הרבה העבודה שהצבא עכשיו התחיל לעטוף את המשרתים ברשויות המקומיות, אבל האירוע הזה שהוא גם תקדימי, אגב, הכל פה בתקדימים על גבי תקדימים, הוא לא היה קיים לפני שאנחנו באנו וזעקנו את הזעקה הזאת, וביקשנו להפוך את כל האירועים מאירועים שמופנים רק למילואים, שכמובן מגיע להם את המעטפת ומגיע להם את כל הכבוד הכי גדול שיכול להיות, ואנחנו ביקשנו להפוך את זה מאירועים שיהיו רק למשרתי מילואים שיהפכו להיות אירועים למשפחות מגויסות. וזו השפה שצריך לעבור לדבר בה, שבעצם כולנו מגויסים. יכול להיות מצב שבו באותו טנק יושב משרת מילואים יחד עם משרת קבע, והם ביחד נלחמים על אותה מטרה. אבל בסוף במעטפת, בבית, במשפחה, הם לא זכאים לאותן זכויות, ואין להם את אותה מעטפת שראויה שתהיה. אני אומרת, זה אחד הדברים שבאמת חשוב לשים אותם, כי זה הדברים שבסופו של דבר נותנים משמעות בשירות. לגבי המצב של בנות ובני הזוג, על הסיבה של הפרישה, דיברתי על זה בהתחלה, אז אני רק אציג פה את הנתונים, כי זה מאוד חשוב. האם לפני ה-7 באוקטובר בן או בת הזוג שלך שקלו לפרוש? 83% לפני ה-7 באוקטובר לא שקלו לפרוש. היום 66% עונים כן, אחרי ה-7 באוקטובר שקלנו לפרוש. אלה נתונים שצריכים להטריד את כל מקבלי ההחלטות, את חברי הכנסת, את כל מי שיושב פה, וכל משפחה בעצם במדינת ישראל צריכה להיות מוטרדת מהנתון הזה. גם לגבי השפעת השיח התקשורתי והציבורי על משרתי הקבע והמשפחה, דיברתי עליו מקודם, אז אני לא אחזור, אבל אני אגיד פה שיש נתון מאוד חשוב, שכולם מרגישים שהם מושפעים לרעה. זה מוציא את הרוח מהמפרשים. אלה תשובות שאנשים ענו גם בפרי-סטייל וגם בנתונים ממש, ש-73% מרגישים שזה ממש משפיע עליהם לרעה. השיח, הדמוניזציה שעושים למשרתי הקבע הרבה פעמים, זה ממש משפיע על המשרתים בקצה, ו-73% אמרו שזה ממש מוציא להם את הרוח מהמפרשים. אני אגיד רק על תחושת ההערכה וההוקרה הציבורית, ש-62% אמרו שזה דברים שיכולים להשאיר אותם בשירות. מה יעזור לך להישאר בשירות? 62% דיברו על ההוקרה הציבורית, 56% דיברו על תוספת מעטפת משפחתית, זה דברים שהם מאוד מאוד חשובים. אני אדבר שנייה אחת רק על בנות הזוג ברמה התעסוקתית, כי אין לנו בסוף את הוועדה של העבודה והרווחה היום, אז אני כן אשמח להציג את הנתונים האלה, כי זה באמת דבר מאוד חשוב. 49% מהנשים שענו על הסקר צמצמו משרה לאור המלחמה. נדרשו לצמצם את המשרה, נדרשו להאריך חופשות לידה. כל הדברים האלה זה כל מיני דברים שאנחנו נצטרך לשלם עליהם בשנים קדימה. ונשים, בנות זוג של משרתי קבע, זה אחרי זה יבוא גם בזה שבעצם הן לא יוכלו להתקדם בתפקידים שלהן, הן לא יוכלו להתקדם במקומות העבודה שלהן. אם צמצמת משרה, מן הסתם את לא תוכלי עכשיו לקבל את אותו שכר. אני חושבת שזה דברים שפוגעים בנשות משרתי הקבע שנים קדימה, וזה דבר שחשוב לתת עליו מאוד את הדעת. 72% מרגישות שתפוקות בעבודה הצטמצמו לאור המלחמה, וזה שבן הזוג משרת בקבע. לגבי הסיפור של הרחבת המשפחה, 62% שקלו לא להרחיב את המשפחה בעקבות המלחמה. אנחנו יודעים שלפעמים אומרים שיש איזשהו בייבי בום או כל מיני דברים כאלה שקורים אחרי המלחמה. אצל משפחות הקבע זה מתבטא בנתונים, 62% שקלו לא להרחיב את המשפחה, למרות שלפני זה כן שקלו את זה. לגבי הנתונים ששקלו פרידה או גירושים, 18.5%. אני חושבת שזה גם דברים שהם מאוד משמעותיים. זהו, אני אסיים את הדברים שלי, ואני אבקש להגיד תודה רבה, באמת, על הכינוס של הוועדה החשובה הזאת. זה באמת משהו שהוא לא מובן מאליו, ואנחנו באמת מרגישות שיש לנו פה בית. מהיום הראשון שלנו, כשפורום משפחות הקבע של צה״ל קם, הוועדה הזאת ליוותה אותנו, קודם כל עם חברת הכנסת פנינה תמנו שטה, והיום אנחנו ממשיכות עם חברת הכנסת מירב כהן, יו"ר הוועדה. אנחנו רוצות להגיד תודה רבה על זה, באמת, זה ממש לא מובן מאליו, ויש לזה חשיבות רבה גם בבתים שלנו וגם בהישגים של הפורום. אני אבקש ממש בכמה מילים, יעל תשלים אותי על נקודה אחת שלא הספקנו לגעת בה, ואחרי זה נוי. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> אני יכולה רק משפט אחד? כי אני פשוט חייבת ללכת להצבעה בוועדת החוץ והביטחון, אני מתנצלת. וחשוב לי פשוט להגיד לכם דברים טובים, אני שומעת אתכם, ובאמת הלב יוצא, וחשוב גם שאתם תשמעו מכאן, מהבית הזה, את הדברים. קודם כל, אני רוצה להגיד תודה למשרתי הקבע ולמשפחותיהם ולכל מי שפועל מתוך מסירות נפש עצומה. אנחנו רואים את זה, אנחנו מכירים את זה ויודעים את זה. תודה ליוהל"ם על ההצגה המאוד מפורטת. אני רוצה לומר לכל מי ששומע עכשיו ויידרש לקבל החלטות בהמשך, חברי הכנסת, גם בקואליציה וגם באופוזיציה, טעות להניח שמשרתי הקבע הם ברורים מאליהם. טעות. טעות היה להניח את זה לפני ה-7 באוקטובר, בטח אחרי השנתיים האלה, וגם צופן האתגרים של מדינת ישראל ושל צבא ההגנה לישראל לעשור הקרוב. אני מקשיבה פה ללוחמות האדירות ולמשרתות הקבע, גם לירדן וגם לך. אני רוצה להגיד לך, ליאור, אני פשוט נדהמת ממסירות הנפש של משפחות שלמות, כי ברור לחלוטין שלא מדובר על משרתות, מדובר על משפחה מגויסת. כמו שאת מדברת על בעלך שהוא משרת, זה ברור לחלוטין שגם את מגויסת, ונשים נוספות כמוך. זה לא רק משרת הקבע, כל המשפחה מגויסת. אולי אפילו המשפחה המורחבת מגויסת, ואני אומרת את זה מתוך היכרות וניסיון רב. ולכן אנחנו חייבים לראות איך אנחנו בהקשר הזה מתבוננים במשבר כוח האדם העצום הזה שמתרגש עלינו, אולי הוא כבר בעיצומו, של עזיבה של מאות קצינים וקצינות את שירות הקבע, ולתת פתרונות מיידיים. קודם כל, הפתרון הכי חשוב בעיניי, גברתי, זה הסיפור של ההוקרה וההערכה. וההוקרה וההערכה צריכות להיאמר מכל במה, ואני שמחה שהיום הבית הזה עושה כינוס הצדעה למשרתי הקבע. אבל לא רק, זה צריך להיות ברשתות, זה צריך להיות באמצעי התקשורת, זה צריך להיות בכל מקום שקצין וקצינה בקבע מסתובבים. פשוט צריך וראוי להצדיע להם, ואני מצדיעה לכם, ותודה לכם, ואנחנו גם נוודא שזה בא לידי ביטוי באותיות הקטנות בכל המקומות הנדרשים. תודה לך, גברתי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה, שרון. תשלימו רגע את הדברים שלכן. << אורח >> יעל היבש: << אורח >> אני אשלים את הדס. קודם כל, אנחנו שומרות את הטוב לסוף. נוי תספר את הסיפור שלה כאשת איש קבע במלחמה, אז אני קצת אדבר על קרן הסיוע. אני חושבת שיש פה כמה מיושבות השולחן שזוכרות, כשהגענו בתחילת המלחמה וביקשנו להקים קרן סיוע לקבע, זה היה נראה כמו מדע בדיוני, ואני ממש לא מגזימה במה שאני אומרת. לא בתוך הצבא, לא בכנסת, אפילו אנחנו לפעמים תהינו אם אכן תוכל לקום קרן כזאת. אני חושבת שאנחנו חשבנו כפורום, ואולי זאת הייתה הטעות שלנו בהתחלה, שאנחנו מתעסקות רק בעניין טכני של החזרים ופיצויים. מה שאנחנו לא הבנו, שקרן הסיוע הזאת מחזיקה את המשפחות, ואני חושבת שלי באופן אישי נפל האסימון כשחודשיים לתוך המלחמה. כבר היינו פורום צעיר, אבל עדיין לא הבנו את הכוח שלנו ואת הכוח של קרן הסיוע, שולח לי הודעה איש קבע, שאומר לי, תקשיבי, אני לוחם, אני בשטח, אני לא יכול לדבר. אשתי מתמוטטת, מתרסקת, כל היום מתקשרת אליי, היא צריכה עזרה, אין לי איך לעזור לה, אני בשטח, אין לי מי שיעזור לה. בבקשה, בבקשה, תדאגו לה. ואני יכולה להגיד שהשיחה הזאת טלטלה אותי, כי אני אזרחית, מה הוא רוצה ממני? בסדר, הקמתי פורום, ובטכני אנחנו נקים קרן סיוע, ואני חושבת שאנחנו והפורום הבנו שהסיפור הזה יותר גדול מרק קרן סיוע, שבעצם כשאנחנו מבקשות קרן סיוע שתתן פיצוי על אובדן הכנסה, וכשאנחנו מבקשות קרן סיוע שתיתן עזרה ותמיכה לבייביסיטר וטיפולים רגשיים, זה לא רק המהלך הטכני של איזשהו פיצוי או החזר כספי, זה מה שמחזיק את המשפחות. כשמשפחה מוחזקת, המשרת בשקט, אין לו צורך לשלוח לי הודעות באמצע הלילה, הודעות כאלה דרמטיות, והצבא שלנו הופך להיות טוב וחזק, וזה משפיע ישירות על ביטחון המדינה. האישה הראשונה, או בן הזוג הראשון של משרתת קבע שקיבלו פיצוי, זה היה עשרה חודשים אחרי שהמלחמה התחילה. מאוחר, וקצת מעט, אבל כמו שככה תמיד אנחנו מגיעות אל הוועדה הזאת בנימה אופטימית, אנחנו מאמינות שכל פעם אנחנו שמות עוד רגל בדלת, עוד צעד קטן. כרגע קרן הסיוע נותנת מענה לצרכים מאוד ספציפיים ובסכומים יחסית מעטים, אבל אנחנו מאמינות שזה עוד יגדל. כשיבינו את החשיבות של מה קרן הסיוע נותנת, כשהיא נותנת מעטפת משפחתית, לא רק משהו טכני של פיצוי והחזרים, אז אנחנו מאמינות שגם קרן הסיוע תגדל. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה. << אורח >> נוי ליאני אטיאס: << אורח >> אני ברשותך אקרא, אני לא בשלב של להגיד בעל פה. שמי נוי ליאני אטיאס, אני אמא לגולן גלעד ונשואה לט', אהוב ליבי. הרבה לפני המלחמה, בכל מקום שהייתי בו, עבודה, לימודים ואפילו השכרת דירה, הייתי צריכה להילחם כדי לקבל את ההכרה והזכויות שמגיעות לי. האמפתיה שאני צריכה כדי לפצות על כך שאני לבד בבית, שבעלי בחר להקדיש את חייו למען מדינת ישראל. בן זוגי בצבא כבר כמעט 11 שנים, ולאורך כל המסלול היה בשריון. האמת שקצת קשה לזכור איך היו החיים לפני ה-7 באוקטובר, אבל הם בעיקר הסתכמו ב-11-3, שבתות בבסיס, שנגמרו ברגע שנכנסתי להיריון, קושי עם הלבד וההתמודדות היום-יומית של הבחירה בחיי צבא, ואת כל מה שנלווה לכך בחיבוק גדול ובדמעות רבות. בדמיון הכי מופרך לא חשבנו שתיפתח עלינו מתקפה ב-7 באוקטובר וניכנס למלחמה שלא נגמרה עד היום. בתחילת המלחמה בן זוגי שירת בתפקיד מ"פ בחטיבה 401, ולקח חלק בכל פעילות שהייתה מההתחלה ועד לאוגוסט האחרון. בתחילת המלחמה קיבלנו מעטפת מכלל הסובבים אותנו, אך זה החזיק לזמן מוגבל ומהר מאוד דעכה גם האמפתיה הזאת. נשארנו עם המעטפת שיזמה החטיבה והמעטפת המשפחתית, אבל כמה אפשר שאחותי תוציא את גולני מהגן, וכמה זמן אפשר שהכביסה תחכה על הספה? למה משפחה צריכה לשלם את זה שבחרנו לשרת את המדינה? הבחירה בחיי צבא לא הייתה משהו חד משמעי. לא כי אנחנו לא מאמינים בזה, אלא כי אף אחד לא רוצה לחיות חיים כאלה, והחתימות קורות כל פעם כאשר אנחנו מגיעים לרגע שבו צריך להחליט אם להשתחרר או להמשיך. ותמיד הבחירה היא להמשיך, כי צריך. יש צורך במפקדים טובים וערכיים בצבא, מפקדים שיודעים למה הם נמצאים. ומה שצריך להבין הוא, שמאחורי כל משרת יש משפחה, יש אישה, יש ילדים, יש חיים שלמים שממשיכים. אנחנו חיים בשני קווים מקבילים שמדי פעם נפגשים. ב-7 באוקטובר החיים שלנו השתנו לחלוטין. מעבר לבדידות שחייתי איתה התווספו חרדות מהדפיקה בדלת, געגועים עמוקים שמלווים בכאבים פיזיים בגוף, כל זה בזמן שאני בהיריון בחודש שביעי. את כל הבדיקות וכל הרגעים המרגשים של היריון ראשון עברתי לבד. ט' ראה אותי פעם בחודש למספר שעות, עד הרגע שנפגשנו במיון בבית חולים. הוא במיון כללי עם כדור בגב, ואני במיון יולדות רגע לפני לידה. במזל גדול הוא הספיק להיות איתי בלידה, ואני זכיתי ללדת את הבן שלנו כשהוא לצידי דואג לי ואני לא. לאחר התפקיד הזה הוא היה אמור להשתחרר, אבל ההבנה בחשיבות ההמשך הייתה קריטית וחתמנו עוד שלוש שנים. חודשיים וחצי אחרי הפציעה הוא חזר לתפקיד בקדמית עד שהוא יחלים לגמרי, ולאחר שלושה חודשים נכנס לתפקיד סמג״ד בגבעתי. שנה וחודשיים נוספים הוא היה בתוך עזה, והפעם אני עם תינוק קטן. עזבתי את ההורים שלי ועברתי למרכז לבד. תכננו לעשות את זה יחד, אבל החיים קרו והמלחמה באה ושינתה הכל. לאחר כמעט שנתיים שהוא היה בתוך עזה, החלטנו שהגיע הזמן לעצור, החלטנו לבחור בעצמנו, לבחור בהחלמת המשפחה שלנו. החלטנו לשנות מסלול והוא נכנס ליחידת מודיעין ליד הבית. עברנו שנתיים קשות, ותשע שנים שאנחנו יחד בהן, כל הקשר שלנו היה על בסיס מפגשים חודשיים. אנחנו יודעים על מה אנחנו נלחמים, אנחנו יודעים למה אנחנו פה. הציונות היא חלק בלתי נפרד מאיתנו ומהבית שלנו. הוא אומר בפה מלא שהוא לא היה מצליח לעבור את המלחמה הזאת, אם הוא לא היה יודע שעומדת מאחוריו אישה חזקה שמצליחה להתמודד. אבל מצליחה זו מילה גדולה. שרדתי. שרדתי כדי להגיע לרגע הזה. יש משהו מדהים בלהיות חלק מהדבר הגדול הזה, לקחת חלק פעיל ומשמעותי מהארגון העצום הזה שכל מטרתו היא לשמור על העם הזה. אבל חשוב לזכור דבר אחד, גם אחרי שהמלחמה תיגמר אנחנו נישאר בחזית. נישאר ב-11-3, נישאר במפגשים חודשיים. אנחנו, נשות הקבע, נישאר בבית לבד. אנחנו נמשיך לעשות את החגים לבד, אנחנו נמשיך לטפל בילדים לבד. בחרנו בחיים שמטרתם היא הכלל ולא אנחנו כפרט, ואנחנו מקווים שהמודעות לקושי והמודעות למשפחות הקבע, ההבנה שזו בחירה, לא מפחיתה מהקושי שאנחנו חווים. פה בכנסת יש לכם את הכוח לעטוף את המשפחות האלה, ולדאוג להן לזכויות כדי שהמשרת בקצה יהיה שקט יותר. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה לך. וכן, על הכול. חבר הכנסת סגלוביץ'. << דובר >> יואב סגלוביץ' (יש עתיד): << דובר >> שתי מילים. באמת, קודם כל, כל מי שמשרת, כל מי שנותן את המעבר, רק מוריד את הכובע בהקשר הזה. אני אגיד רק משפט אחד, אולי הוא נאמר קודם, אבל צריך לזכור שמשרתי הקבע זה הבסיס של צבא המילואים. בלי זה, צבא המילואים לא יכול להיות, וגם את זה צריך לזכור. דבר נוסף, לגבי קרן הסיוע, אני בוודאי תומך בכל דבר כזה, אבל אני כן אדבר על משהו ברוח שיש פה בכנסת ובממשלה. בסוף אני נבחר ציבור ואני נמצא בוועדת חוץ וביטחון, שראוי מאוד שישמעו אתכם שוב, אם הם לא שמעו, כי הנתונים האלה מדאיגים. כשאנשים מקבלים החלטה להמשיך לתרום למדינה, אבל לא משירות קבע אלא משירות המילואים, המשמעות היא שתוך כמה שנים הצבא כולו, כולל צבא המילואים, יהיה במצב מאוד מאוד קשה, והוא כבר היום כזה. ואומנם זה אחורה בזמן, אני זוכר את ההתלבטויות שהיו, אם להמשיך בקבע או לא להמשיך בקבע. אני לא אוהב לתת עצות לאנשים אחרים, בטח לא בתקופה הזו, אבל אני כן חושב שהאמירות הקשות שנמצאות כלפי הצבא, והן לא נמצאות רק בדיוני תקציב, הן נמצאות גם ממנהיגים פוליטיים פה במדינה היום, ואתם, לובשי המדים, לא יכולים לומר את זה, אני יכול לומר את זה. הסיפור של הרוח הוא הסיפור המרכזי, כי זה לא הסיפור של תוספת כזו או אחרת שגורמת לאנשים לקבל החלטה משפחתית להמשיך ולחתום, זה משהו מעבר לזה. בסוף אתה אומר, אני רוצה להיות חלק מהדבר הזה. כשנכנסים בי, אומרים שאני לא עובד מספיק, שאני לא מספיק טוב, צריך להעיף אותי, או שאני נמצא במקום שהוא מוערך, ולכן סיפור הרוח הוא המרכזי. מאוד מציע שתמצאו את הדרך בקרוב להגיע לוועדת חוץ וביטחון, על מנת שהדברים האלה יישמעו גם שם, שגם שר הביטחון ישמע את הדברים האלה, כי אני שומע אותו מדבר אחרת. דיי לחכימא ברמיזא. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה. יש לנו שתי דקות. מי שלא נרשם אבל רוצה עוד לדבר, טלי פה, נכון? קצר. ויו"ר אגודת הסטודנטים, נכון? אני מזהה אותך. כל אחת, אם אתן יכולות במשפט, בקצר, ואני נועלת את הדיון. פשוט מתחיל עוד דיון עוד רגע, אז סליחה על קוצר הזמנים. << אורח >> טלי אגרונוב: << אורח >> סגור. אני ממש אקצר, וסיון, אם תרצי להאריך במילים. קודם כל, אני אציג את עצמי. קוראים לי טלי אגרונוב, אני יו"ר צעירי יש עתיד. חשוב לי להתחיל ולהגיד תודה, כי באמת במקביל מתנהלים פה דיונים על חקיקה לא שוויונית. ופה אנחנו מתכנסות ומתכנסים בשביל לדבר על הפערים הכל כך חשובים, על נשות הקבע, על המשרתים, על אלה שהנטל על כתפיהם. קודם כל, להתחיל ולהגיד לכם תודה רבה. באמת, זה כל כך לא מובן מאליו, ואני מרגישה שאנחנו, הצעירים, אנחנו לא נוותר עד שתהיה באמת באמת חקיקה שוויונית, או לפחות אכיפה של החוק שקיים. בכובע השני שלי, אני יו״ר ועד מנהל והנשיאה של אגודת הסטודנטים של הפתוחה, ואני מרגישה צורך להגיד שמעבר לכל הפערים שהוצגו פה, יש פה פער גם במתווה האקדמי של הסטודנטיות שלנו, משרתות הקבע או נשות זוג של. המתווה הנוכחי היום מדבר בעיקר על מילואימניקיות או על נשות, בני ובנות זוג, וגם הוא לא מספיק נותן את המעטפת, אבל אין בכלל השוואה למשרתות קבע, וזה משהו שאנחנו חייבים לטפל בו. אנחנו נכנסנו כבר לשנה השלישית של המלחמה, גם אם המלחמה בפועל כביכול פחות עצימה, עדיין יש המון, מאות, אצלנו בפתוחה, של משרתות קבע שזקוקות למעטפת בשביל לא לנשור מהתואר. כי גם זה מגיע להן, מגיע להן להמשיך ללמוד בכבוד. זהו, תודה רבה על המקום. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. סיון, אחרונה חביבה. << אורח >> סיון קורן: << אורח >> את הטוב שומרים לסוף, לא? סתם. קודם כל, תודה רבה על הכינוס החשוב הזה, ותודה רבה ליו"ר הוועדה. אני סיון קורן, יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית, שוקלת לשנות את זה לסטודנטיות ולסטודנטים, כי יש יותר סטודנטיות באקדמיה. ואני הייתי שמחה להשמיע ממש קול זעום שלא נשמע בכלל, שזה הקול של הסטודנטיות שהן בנות זוג של פצועי המלחמה. זו אוכלוסייה שקופה לחלוטין. בא לי להתחיל את הדברים שלי בלהקריא עדות, אספנו כמה עדויות מסטודנטיות כאלה. מישהי באוניברסיטת אריאל כותבת – "אני נשואה בלי ילדים. התחלתי עכשיו שנה א' בלימודי תקשורת. בעלי נפצע לפני שנה וחצי. הוא נפצע פיזית וגם מתמודד עם פוסט טראומה. המצב שלו מביא הרבה התמודדויות ביום-יום, גם אם זה להגיע איתו לטיפולים ובדיקות רפואיות, וגם המצב הנפשי שדורש הרבה, וגם יכול להיות לא צפוי ולהשפיע על השגרה. "פניתי לבית ספר לתקשורת, שאלתי אם יש איזושהי התחשבות מיוחדת בשל המצב, והמענה שקיבלתי הוא רק שינסו להתחשב בנוכחות במידה ולא אוכל להגיע. אני מרגישה שלא מספיק מבינים את המקום של בת זוג או אשת פצועה מבחינת ההתמודדות ואיך שזה משפיע על היום-יום שלי. אני לא מצפה שיוותרו לי על כל דבר, אבל שכן יינתן איזשהו מענה מיוחד, ושיבחנו איך אפשר לבוא לקראת ולנסות לראות איך אפשר להקל במקומות מסוימים". אנחנו נשמח לעזרת הוועדה עם האוכלוסייה השקופה הזאת, שלא נכללת בשום קטגוריה במתווה ההתאמות האלה, משרתי ומשרתות מילואים, ואגיד שאנחנו פנינו לפורום הרקטורים באוניברסיטאות וביקשנו להקל ולהפחית קצת מהבירוקרטיה שחלה על הנשים הללו, ובעצם להסתמך על שני דברים. אחד, או אישור על פציעת בן או בת הזוג או הקרוב ממדרגה ראשונה. ושניים, מסמך שמעיד על חיים משותפים עם הפצוע, בין אם זה חוזה שכירות משותף, אישור נישואים או ידועים בציבור. חשוב לשים את האוכלוסייה הזו על השולחן. אשמח בוועדה הבאה אולי להרחיב אפילו קצת יותר, ותודה רבה על זכות הדיבור. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה לכן. אני מסכמת. קודם כל, זה ממש מפתיע שזו פעם ראשונה שיש יום הוקרה לאנשי ונשות הקבע. הייתי בטוחה שזה משהו שיש כל שנה. זה ממש מוזר. זה באמת מפתיע. זה המקום לומר לכם תודה, לכל מי שהקדישו את חייהם לביטחון מדינת ישראל, כדי שאנחנו נוכל לגדל פה את הילדים שלנו בשקט. באמת, בלי שמץ של ציניות. תודה מכל הלב על זה שלילדים שלי יש זכות ללכת כל בוקר לבית הספר, ואנחנו הולכים לעבודה, ואנחנו מציינים את החגים ושמחים וחיים חיים טובים במדינת ישראל בזכות ההקרבה שלכם. אז תודה על זה. זו באמת טעות גדולה לקחת את אנשי ונשות הקבע כמובן מאליו, כי אנחנו רואים שהנתונים הם מאוד מאוד מטרידים. שני שליש מאנשי הקבע שוקלים לפרוש. 500 אנשי קבע, קצינים בדרגת רב-סרן שכבר פרשו. ראש אכ״א שבא ואומר, אני מקבל כל יום טלפונים מקצינים שמבקשים להקדים את הפרישה שלהם. זה משהו שצריך להטריד את כולם. והמצוקות של המשפחות האלה זה לא עניין פרטי, זה עניין לאומי, כי הביטחון שלנו תלוי בזה, ואסור לקחת אותם כמובן מאליו. לכן אני חושבת שצריך לבנות תוכנית עבודה שתתן לזה מענה. הוועדה הזו עומדת לרשותכם. אני מסכימה מאוד עם דבריו של חבר הכנסת סגלוביץ', שאמר שצריך לערב גם את ועדת חוץ וביטחון בעניין הזה, כי זה עניין ביטחוני מהמעלה הראשונה. תודה רבה, תודה על הזכות לקחת חלק ביום המיוחד הזה, ותראו בדלת הוועדה הפתוחה לפניכם. תודה גם לך, היוהל"מית. אני נועלת את הדיון. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:25. << סיום >>