פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 486 מישיבת ועדת העבודה והרווחה יום שלישי, י"ט בכסלו התשפ"ו (09 בדצמבר 2025), שעה 10:05 סדר היום: << נושא >> המענים הנפשיים למילואימניקים במערך לטיפול חללים ובני משפחותיהם בדגש על ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: מיכל מרים וולדיגר – היו"ר דבי ביטון מוזמנים: שהם עורקבי – רמ"ט הרבנות הראשית, צבא הגנה לישראל, משרד הביטחון חגית אורן מוסט – רח"ט חוסן ורצף, מנהלת תוכנית עמית, משרד הביטחון גל כהנר – רע"ן השירות, משרד הביטחון רחלי שטרן – רח"ט מענים סוציאליים לנפגעי טראומה, משרד הביטחון נופר קין – עו"ס, סגנית מנהלת מחלקה חירום וטראומה, ברה"ן, משרד הביטחון ענבר דוד – מנהלת אגף נפגעי פעולות איבה, המוסד לביטוח לאומי רחל הילו – מובילת פורום מערך לטיפול בחללים אורית לוי למלמן – מטפלת במוזיקה, רכזת וועדת קשרי ממשל, יה"ת - האגודה לטיפול באמצעות אומנויות שמרית טוביאנה – פורום נשות המילואים של המערך לטיפול בחללים אדווה זיידמן – יועצת אישית וארגונית, פורום נשות המילואים של המערך לטיפול בחללים משה טוביאנה – חייל במערך טיפול בחללים אבישי זיידמן – סמג"ד בגדוד המאנ"ח המטכ"לי, הרבנות הצבאית ד"ר גל זנדני – מלווה את הלומי הקרב עובד פרל – הלום קרב, פורום המטפלים בחללים עומר אמסלם – פורום שקופי הקרב דוד יהודה – פורום שקופי הקרב תומר בדני – פורום שקופי הקרב אהרון ממן – פורום שקופי הקרב יואן דיבנטקי – פורום שקופי הקרב יעקב לותר – פורום שקופי הקרב מיכה כץ – הלום קרב ישראל בן שטרית – הלום קרב גיא לדן – הלום קרב יצחק סעידיאן – הלום קרב מנהלת הוועדה: ענת כהן שמואל רישום פרלמנטרי: חבר תרגומים, מיטל פורמוזה רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> המענים הנפשיים למילואימניקים במערך לטיפול חללים ובני משפחותיהם בדגש על ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל << נושא >> << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בוקר טוב לכולם. היום יום שלישי י"ט בכסלו התשפ"ו, 9 בדצמבר 2025, השעה 10:05. י"ט בכסלו איננו עוד תאריך בלוח השנה. בחסידות מכנים אותו ראש השנה לחסידות. יום שמסמל פתיחה מחודשת של הלב ושל הנפש. יום של גאולה. גאולת הגוף וגם גאולת הנפש. זהו היום שבו שוחרר האדמו"ר הזקן מן הכלא. אבל לא רק סיפור אישי הונצח בו. הוא הפך ליום שמסמל את היכולת של האדם והקהילה לעמוד מול חושך ולהפוך את אותו חושך למקור של אור. י"ט בכסלו מלמד אותנו שיעור עמוק. גם כאשר המציאות מכה בנו בעוצמות שלא דמיינו, יש בתוך האדם נצוץ שיכול להתרומם, להתחדש ולהחזיק את הנשמה ואת המערכת שסביבו. המהות הזאת של גאולה פנימית ושל התחדשות כוחות הנפש רלוונטית היום מתמיד. במיוחד כאשר אנחנו עוסקים בחוסן הנפשי של מילואימניקים ובני המשפחות שלהם. ובפרט של אלו שנמצאים במערך טיפול בחללים, מהתפקידים הקשים, הרגישים והטעונים ביותר שיש למדינה. אנשים אלו פוגשים את הקצוות של החיים. את הפער שבין השליחות הגדולה לבין השבר הגדול. הם חוזרים הביתה לא פעם עם מטען רגשי כבד ובני המשפחה הם אלה שמכילים, שנמצאים שם בלילה וביום. שמאזינים, שמחזקים, שלעיתים משלמים מחיר נפשי עמוק בעצמם. בי"ט כסלו אנחנו נזכרים בחוסן שאיננו דבר שמגיע מאליו. הוא נבנה קומה אחרי קומה, מתוך אמונה, מתוך קהילה, מתוך מילה טובה, מתוך אחריות הדדית. החסידות מלמדת אותנו לראות את הנקודה הטובה גם במקומות החשוכים ביותר. וזה בדיוק התפקיד שלנו כאן, להבטיח שמי שנושאים על כתפיהם את העיסוק במוות לא יישארו שם לבד. לאמיתו של דבר, כבר בגיוס לבחון את היכולות. במהלך השירות לתת הכשרות ייעודיות ובשחרור ללוות ואם וכאשר נצרך לתת להם מענים נפשיים יציבים, מקצועיים ומכילים. כמובן נזכור תמיד את בני המשפחה. אלו שמייצרים את הקרקע הבטוחה שמאפשרים למשרתים במערך הזה לעמוד במשימות הכואבות והקדושות שהם מבצעים. לתת גם להם, גם לבני המשפחה את התמיכה הנדרשת. אני מודה לכל מי שהגיע לדיון החשוב הזה, ביום של התחדשות רוחנית, של חיזוק ושל ראיית עומק. יחד עם יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה שמצוין היום בכנסת יש משמעות מיוחדת לכך שאנחנו מתכנסים כדי לבנות חוסן נפשי וקהילתי אמיתי לאנשים הכי חשופים, הכי נחושים ופגיעים במערכת ובני המשפחות שלהם. אני יודעת שיצאה תוכנית חוסן למטפלים בחללים ומברכת על כך. תוכנית שכוללת הכרה במערך כמערך לוחם בחרבות ברזל. תוכנית שהעניקה להם תגמולים וקרן סיוע. אבל מבחינת טיפול בבריאות הנפש וחוסן של המשפחות לא ניתן דבר. לא נתנו להם עיבוד מתאים. לא נתנו להם הרבה דברים. לכן החלטתי לקיים היום את הדיון החשוב הזה. בטרם נתחיל בפנייה למשרדי הממשלה אני אבקש, בקצרה ולא באריכות. נתחיל דווקא עם מילואימניק ששירת במערך הזה, עם בת זוג ולאחר מכן נעבור למשרדים הרלוונטיים. עובד פרל, בבקשה. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> תודה רבה לך היו"ר. תודה גדולה על כל העזרה שאת נותנת לנו גם במהלך השירות, תוך כדי המלחמה וגם לאחר השחרור ועל הדיון הזה. אני אשתדל לקצר. קודם כל, השבוע ציינו את יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל. לא רואים פה אנשים עם כיסא גלגלים, לא רואים פה אנשים עם יד תותבת. אבל פצועי נפש, מי כמוך יודע, פצועים אמיתיים שמתמודדים עם אתגרים אמיתיים וצריכים סיוע משמעותי. אני עובד פרל, אני שירתי במחנה שורה, מערך הטיפול בחללים. שירות מילואים של למעלה מ-450 יום. אפשר לומר תחילתו בגיהינום, אבל שירתנו שם בפתח גן עדן. אנחנו צריכים להתמודד עם ההשלכות ואנחנו גאים בשירות הזה, אבל צריכים לסייע לכולם. תודה גם באמת לכל מי שעוזר לנו במהלך כל המאבק הזה. גם חברי הכנסת מהקואליציה והאופוזיציה שמסייעים לנו. וכמובן תודה גם לאכ"א, לרבנות הצבאית, לרב עורקבי, הרב הראשי הרב אייל קרים. שבאמת, גם במהלך המלחמה נאבקו לתת לנו תוכניות של חוסן וגם לאחר מכן ובאמת לאחרונה, כמו שציינת, תוכנית חוסן למשך השנתיים הקרובות שזה חשוב מאוד. בנוסף לזה, אגף השיקום, למי שמוכר באגף השיקום כנכה צה"ל, אגף השיקום יודע לתת מענה למתמודדי נפש. זה לא מובן מאליו. זו בשורה של ממש במדינת ישראל שאגף השיקום יש לו את הסל המלא לתת למתמודדי נפש. את כל מה שהם צריכים. החל מסיוע נפשי ודרך המשפחות, הנשים והילדים. סיוע כלכלי. אני אומר את זה כמי שמוכר באגף השיקום, ותכף אני אגע גם בסיפור האישי שלי בקצרה. אבל יש פה חורים. יש חורים במעטפת הזאת. החורים האלה הם בכל מיני סוגים של מקרים וסוגים של משפחות, שבמקרים שלהם מדובר בדיני נפשות ממש. לעזור למתמודדי הנפש זה ממש הצלת חיים. אני אגע בקצרה בסוגי האנשים האלו שצריך לתת להם את העזרה. סוגי האנשים ששירתו בשורה, קודם כל מי ששירת במערך שירות בחללים והתפתחה אצלו הפרעה פוסט טראומטית ויש לו קושי בתפקוד הוא פונה לאגף השיקום, בקשה להכרה. הוא מקבל מעטפת מלאה, כמו שאמרתי קודם. אז באמת תודה לאגף השיקום. יש אתגרים, האגף כנראה נמצא בעומס גדול והמערכת גדולה ולכן יש אתגרים. אבל יש גם אנשים טובים שאכפת להם, יש אוזן קשבת. לפעמים צריך להילחם, אבל אפשר לקבל מעטפת מלאה. יש בצד השני, חשוב גם לציין את זה, אנשים ששירתו בשורה והם לא מתמודדים עם הפרעה פוסט טראומטית. זה לא נאמר וחשוב רגע גם להגיד את זה. ברוך השם, יש אנשים ששירתו בשורה והם בסדר והם בטוב. הן בגלל או בזכות מעטפת החוסן שניתנה תוך כדי והן בגלל חוסנם הנפשי האישי. כל הכבוד להם. אנחנו מאחלים להם המון בריאות, באמת. ואני חושב שהתוכנית הזאת שהרב שהם, רמ"ט הרבנות הצבאית מוביל במהלך השנתיים הקרובות, תוכנית חוסן יחידתית, תוכל באמת גם לחזק את החוסן הזה ולאתר אם חלילה מישהו כן יצטרך במעלה הדרך. אבל מי שמצבו לא טוב והוא לא מוכר באגף השיקום יש לא מעט אנשים שלא הולכים לתהליך הכרה מסיבות אישיות. חששות של מה התהליך הזה יגרום לי ומה התהליך הזה יעשה לי. ומה שנגרר כתוצאה מזה זה שהמשפחות שלהם לא מקבלות את העזרה. מי שהולך לאגף השיקום ומוכר כפוסט טראומתי המשפחה מקבלת עזרה. זה ברור שהאישה והילדים צריכים לקבל עזרה. בואו שנייה ניגע במשפחה ובילדים. זה לא רק שהאבא או הבעל הוא פוסט טראומתי. האבא או הבעל שירתו במחנה שורה או במערך הטיפול בחללים בשטח במשך מאות ימי מילואים. נגעו בחללים, טיפלו במוות. לפעמים טלפונים גם בשבת וגם בלילה והמשפחה חווה את זה. המשפחה שומעת לפעמים את השיחות. אשתי סיפרה לי על כמה שיחות טלפון שהיא שמעה כשאני - - - כדי שאני בבית. זה נוגע. וכשזה עוד יום ועוד יום וזה מאות ימי מילואים, המשפחות צריכות עזרה. לכן גם מי שלא מוכר באגף השיקום מכל מיני סיבות, או כי הוא לא צריך או כי הוא צריך אבל יש לו סיבות אישיות שהוא מחליט שהוא לא מגיש בקשה, אם המשפחה צריכה עזרה צריך להיות מענה למשפחה הזאת. אגף השיקום או אגף חיילים משוחררים צריכים לתת מענה וסיוע הן לנשות אותם חיילים, בנות או בני הזוג והן לילדיהם. כמו שנותנים לפוסט טראומתיים או איזה שהוא מענה מותאם אחר. זה חשוב מאוד ובדבר הזה אני גם אתן איזה שהיא כוכבית. יש גם משפחות שלצערנו התפרקו. התפרקו במהלך המלחמה. בעיקר עכשיו בחודשים האחרונים אנחנו רואים משפחות של חיילים שלנו שמתפרקות. אולי זה תוצאה של הפוסט טראומה, אבל זה לא משנה כל כך. צריך לתת מענה גם אחרי שהמשפחה מתפרקת חלילה, צריך לתת מענה גם לנשים האלו וגם לילדים. גם אם המשפחה מתפרקת. יש מקרי קצה חמורים יותר שהם יותר חמורים מאלו שפונים לאגף השיקום ומוכרים. אלה אנשים שלא מסוגלים אפילו לעשות את הדבר הזה. אני באופן אישי הגעתי למצב קצה וקיבלתי עזרה ועזרו לי להגיש את הבקשה. אני באופן אישי לא הייתי מסוגל להגיש את הבקשה לאגף השיקום. ועזרו לי. ויש אנשים שלא מקבלים את העזרה הזאת. וכשהם נמצאים במצב הקצה הזה, במצב הכול כך קשה, הם צריכים דווקא ברגע הזה את מי שיעזור להם להגיש את הבקשה ולהתחיל את המסלול. בגלל שאני עוסק בנושא הזה, מוביל את המאבק ונמצא בקשר איתך ומעלה פוסטים ומתראיין על הנושא הזה, אז פונים אליי. פנו אליי נשות חיילים מילואימניקים שלנו. פנו אליי רבני קהילות. ממש בשבוע שעבר התקשר אליי רב מאוד מאוד מוכר. לא אגע בסיפור, אבל באופן כללי על אנשים שנמצאים במקרה הטוב נמצאים רק במיטה ובמקרה הגרוע יותר גם הולכים להתבודד ביער או לא יודע איפה. ואנחנו מבינים שמדובר בסכנת נפשות ממש. וצריך לאתר את האנשים האלו. הבקשה המרכזית שלנו פה, מעבר למה שאמרתי עד עכשיו, הבקשה המרכזית שלנו שיהיה אינטק. בשחרור משירות מילואים ביחידות כאלה עושים איזה שהוא אינטק. בודקים מה מצב החיילים. גם ביחידות מערך טיפול בחללים זה נעשה, אבל זה לא נעשה בצורה מותאמת משתי סיבות: אחת, כי זה נעשה עם השחרור, כמו שהפקודה מחייבת. אבל זה נעשה הרבה פעמים בקבוצה ולכן זה לא תואם את המצב. זה צריך להיות פרטי. שתיים, הפרעה פוסט טראומתית מתפתחת, כמו במקרה שלי, הרבה פעמים לאחר מספר חודשים. לכן עכשיו זה הזמן. גם מי שהיה אז בסדר או אז היה נראה בסדר, כי זה היה קבוצתי, עכשיו זה הזמן לעשות אינטק. צריכה להיות קבוצה של עובדים סוציאליים או קב"נים שנפגשים עם כל חייל ממערך הזיהוי או החללים. כל חייל, ולדעתי זו צריכה להיות פגישה זוגית של החייל ואשתו, של החייל ואמא שלו, אבא שלו, לא משנה. פגישה זוגית של אינטק ולעשות מה שנקרא, מה שקוראים בצבא "ירוק בעיניים". לראות שכולם אנחנו יודעים מה מצבם. מי שבסדר, מצוין. ומי שלא, לתת מענה מותאם. בין אם זה רק מענה למשפחה, בין אם זה רק לילד אחד, בין אם זה ממש לקחת אותו בשתי ידיים ולעזור לו להתחיל תהליך של הכרה. מן הסתם זה יקרה באופן אוטומטי במסגרת התוכנית של הרב שהם לכל המערך. אבל אלה מפגשים של פעם בחודשיים פלוס וזה לא מספיק. צריכה להיות פעם אחת שעושים "ירוק בעיניים" לכולם. אני אסיים ואגיד שוב, רק תקווה למתמודדי הנפש. צופים בנו ויראו את זה חיילים עם פוסט טראומה. הכאב והקושי הוא ענק. אני זוכר את הימים הראשונים שלי בתהליך הזה. אני רוצה להגיד שיש תקווה. קשה לי לקום בבוקר, גם עכשיו. קשה לי לארגן את עצמי, קשה לי לארגן את הדברים שלי בבוקר. בוודאי קשה לי לתאם לעצמי לו"זים. היום-יום שלי עדיין מאתגר. אני לא אכנס פה לפרטים. אבל הנה אני פה, סך הכול מדבר רהוט, נראה סך הכול בסדר. ואני חושב שזו הוכחה. כי זה הודות לטיפול מסור מאוד של עובדת סוציאלית מאגף השיקום ומענה מלא שאני מקבל מאגף השיקום ומעטפת מלאה. כל העזרה שאנחנו צריכים. לפעמים זה לוקח זמן, לפעמים צריך לנדנד, לפעמים צריך ללחוץ על דברים. לא הכול מושלם. אבל לכל הפוסט טראומתיים יש תקווה. יש תוכנית שיקום, יש מטפלים מצוינים. יש חברים במעלה הדרך שאני פוגש אותם במהלך השיקום שלי יום-יום, שנותנים כוח. אני קורא לכל מי שמתמודד עם פוסט טראומה לפתוח את הלב השבור, לתת לסביבה לעזור. אפשר לחיות עם לב שבור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה עובד על העבודה ועל הפתיחות. שמרית, בבקשה. << אורח >> שמרית טוביאנה: << אורח >> בוקר טוב לכולם. לי קוראים שמרית טוביאנה, בעלי שירת בשורה בעצם, בגדוד המאנ"ח, הגדוד שאמון על זיהוי חללים. הוא שירת במאנ"ח 436 ימים ובעצם חודש אחרי שהוא שוחרר הוא קיבל אירוע לבבי ומאז התחיל מסע שלנו פרטי, שהוא מסע קודם כל של שיקום של הלב שלו תרתי משמע, גם פיזי וגם נפשי. אחרי שלושה חודשים של שיקום אינטנסיבי החלטתי שאני לא יכולה לשתוק ואני חייבת לצאת עם הקול הזה שצריך איזה שהיא מעטפת לאנשי המערך המיוחדים האלו, שלוקחים בעצם תפקיד שהוא כל כך קדוש. וכל חייל שידבר אתם תשמעו את השליחות, את גודל השליחות. ועם גודל השליחות כובד האחריות והקושי שהם בעצם חווים ביום שהם חוזרים הביתה. יש כאלו שגם במהלך השירות. אבל אנחנו כן רואים את הקושי בחזרה הביתה, בחזרה לשגרה. גם היום, שנה פלוס אחרי שהם שוחררו רובם, הם מציגים ממש קשיים. בעצם לאחרונה פתחנו פורום נשות אנשי המילואים של המערך לטיפול בחללים. חשוב לנו גם להגיש אנחנו מייצגות כאן את כל התחום של המשפחות ונשות אנשי המילואים, שגם הם חוו. הבאתי איתי ספר, מאוד רציני שהקול של החיילים יישמע. אז הבאתי ספר שאני אקרא לכם ממש בקצרה. אחד החיילים במאנ"ח הוציא ספר, לספר קוראים שורה. קוראים לו ישי קרמר. אני מקווה שאני לא אבכה, כי זה תמיד מרגש אותי. קצת כדי שתחושו מה הם חוו, מה גודל השליחות של האנשים המיוחדים האלו ומה הם חוו. "פציעות כואבות. גם לי. יש זיהוי. לקראת סיום. אני בודק את החפצים. מישהו כבר רוקן את כל האפוד מתכולתו. אני עובר שוב על האפוד, מחפש כיסים פנימיים, כמעט נסתרים. מה עוד אפשר למצוא באפוד ריק? מה עוד אפשר למצוא בתוך כפלי האפודים של החיילים הגיבורים והמיוחדים שלנו? "מכתב. מוחבא היטב. טחוב שם עמוק בתוך הפאוץ'. מנסה להוציא אותו בזהירות שלא ייקרע. פותח את הקיפולים הקטנים והמהודקים היטב. מכתב ארוך. מה כותב חייל לפני יציאתו למלחמה? איזה זיכרון הוא רוצה להשאיר אחריו? מהם הדברים היקרים והחשובים לו מכל שאותם הוא רוצה לומר לאשתו, לילדיו, להוריו, לחבריו, לעם ישראל? האם ימצאו נחמה במכתב או שמא דברים אחרים? איזה עדות תוכל למצוא במכתב על מי ששוכב לפניי? "אני עוצר לרגע את שטף העבודה ומתחיל לקרוא: "משפחה יקרה ואהובה שלי". הלב שלי בוער. המשפחה היקרה והאהובה שלו עדיין לא יודעת שיקירם, אהובם, שוכב כאן בחדר אנ"ח בדרכו האחרונה. אני הראשון שקורא את המכתב הזה. הלב סוער, סערת רגשות. דמעות קטנות מטשטשות את הראייה. אני קורא שוב "משפחה יקרה ואהובה שלי". רוצה להמשיך לקרוא, מכתב ארוך. עוצם את העיניים, אני עוצר. אני לא הנמען. אני לא המשפחה היקרה והאהובה שלו. אני אוהב אותו מאוד ובכל זאת המכתב הזה לא נכתב עבורי. "זה היה מאוד קשה לעצור, זה מאוד מפתה. אפילו מותח להמשיך לקרוא. אבל זה המעט שאני יכול לעשות כדי לכבד אותו. לכבד את המשפחה היקרה והאהובה שלו. אוי, כמה אהובה שהיא. מקפל את המכתב, מכניס אותו לתוך ניילון מיוחד. המכתב יעבור עם שאר החפצים האישיים שלו למחלקת חפצים ומשם יגיע לידי המשפחה. הם יהיו הראשונים לקרוא בו. "הרבה חיילים השאירו מכתבים למקרה שלא יחזרו מהמלחמה. חלק גדול מהמכתבים פורסמו. בימים שאחרי הטיפול באותו חלל חיכיתי לפרסם לפרסום המכתב. הלב היה כל כך צמא לקרוא אותו. אבל המכתב הזה לא פורסם". זה קצת מה שהם חוו בימים של המלחמה. ובעצם אנחנו כאן היום בעצם להדגיש כגודל השליחות והקדושה שהייתה שם, כמו שעובד אמר בשערי גן עדן, יש קשיים רבים. ובעצם בשנה האחרונה נבנתה תוכנית צה"לית באמת רחבה. וזה הזמן להודות גם לרבנות הצבאית וגם לאכ"א שגם בנו את התוכנית והתוכנית כבר התחילה לצאת לפועל. אבל התוכנית כוללת בעיקר הוקרה לאנשי המערך ובניית החוסן היחידתי. מה שחסר בתוכנית הזאת זה כל מה שקשור לטיפול ובריאות הנפש של החייל עצמו ושל המשפחה שלו. מה שעשינו זה בנינו שאלונים, אנחנו פשוט שלחנו שאלונים לחיילים ובנות זוג כדי לדעת מה קורה בשטח. הרגשנו שאנחנו שומעים, מתקשרים אלינו המון אנשים, המפקדים שומעים. אבל רצינו לדעת מה באמת קורה בשטח. שלחנו שאלונים והשאלונים ממש הראו במובהקות את הקשיים בחזרה לשגרה. 70% מהחיילים מספרים שהם מתקשים לחזור לשגרה. מה זה אומר לחזור לשגרה? הם מדווחים על קושי יום יומי בריכוז. מה שאומר שיום יום בפעילויות השגרתיות, עובד סיפר את זה במילה, אבל איך להתארגן בבוקר, איך לארגן דברים מאוד בסיסיים שאני צריך לעשות. 60% דיווחו על עצמם שהם לא ישנים טוב בלילה. או שקשה להם להירדם או שהם מתעוררים הרבה פעמים במהלך הלילה. כל הדברים האלה גורמים גם לקושי יום יומי. 60% מדווחים על קשיים בתעסוקה ו-70% מדווחים על קושי בילדים. חוץ מזה היו עוד דברים שענו לנו בשאלון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> קושי עם הילדים? << אורח >> שמרית טוביאנה: << אורח >> קושי בתקשורת עם הילדים. כן אני אגיד שעלו גם קשיים במערכות יחסים בין בני הזוג ביחד עם המשפחה, בכלל, בכל מה שקשור לקשרים היום יומיים, איך אני חוזר לעבודה וכו'. הם מדווחים על קושי סביב ריח, סביב שינה, ריכוז. כל התסמינים שאנחנו מכירים מפוסט טראומה. לכן הדבר שאנחנו רוצים שנדון פה בשולחן זה איך אנחנו עוזרים לאתר את האנשים שצריכים את המענה הזה ואיך אנחנו מלווים לטיפול, לא לחוסן, שזה מצוין, המענה של החוסן ניתן לנו מהצבא ואנחנו באמת מוקירות על זה תודה. אבל כל המענה הטיפולי נפשי הוא כרגע נשאר תגובתי מול החייל שיוזם. האם האישה שלו יוזמת, האם הוא יוזם? האם מישהו דוחף אותו? בסוף 80% ממי שענה לנו על השאלון לא פונה לעזרה ולא פונה לאגף השיקום. בסוף זה מה שחסר לנו ועל זה אנחנו רוצים בעצם לדון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה שמרית. אבישי זיידמן, רוצה לומר? מאחר ויש לנו לא מעט דוברים, אז תנסו אולי לקצר שנגיע באמת לתכלס מה שנקרא. << אורח >> אבישי זיידמן: << אורח >> שלום רב, שמי אבישי זיידמן. ברשותכם, אני כתבתי, זו פעם ראשונה שלי במקום כזה, אז קודם כל תודה רבה. שמי אבישי זיידמן, אני נשוי לאדווה שפה לצידי. אב לשישה ילדים שמתוכם בן אחד שנפטר. מייצג את המפקדים, את כלל המפקדים שטיפלו בחללים, בקודש הקודשים מה-7 באוקטובר שמחת תורה בתפקיד סמג"ד הגדול המטכ"לי לזיהוי חללים. ראשית אני רוצה לפתוח בהכרת הטוב. קודם כל הנשים שלנו, העורף האמיתי שלנו ששותף ותומך ומלווה והרים את הדגל. הרים את הדגל לצרכים האמיתיים שלהם ושלנו. תודה רבה לצה"ל, לאכ"א, לרבנות הצבאית. חשוב מאוד לציין פה שמרגע שהם ראו את הצורך האמיתי הם תפרו לנו חליפה לצרכים ולמערך האמיתי שלנו. בכלל תודה רבה לכם פה, יקיריי, כל החבר'ה שהגיעו ומקדישים לנו את הזמן. 30 שניות רגע על המערך. מרגע ידיעת אירוע חדש יוצאים יחידות סריקה לסרוק את השטח ולאסוף את החללים. חלקים, חלקי גופות, ציוד אישי וחוברים בחזרה יחד לחבר'ה של שינוע. משנעים את החלל למרכז הצבי, לשורה, למהלך, למרכז איסוף נתוני חלל. במרכז עצמו אנחנו רואים את הרוע בעיניים. אנחנו רואים את מה שקרה, איך החלל נראה. מרגע הקליטה שלו אני מסתכל בפנים של החלל, אני רואה אם ניתן לבצע פרידה ומעבירים את זה הלאה. וככה אנחנו מעבירים את החלל לטיפול לפי הדרכים שלו, לאן שהוא צריך להגיע. לאיזה חדר וחדר לפי הטיפול שלו. מרגע שהחלל עובר את כל עניין הטיפול יש חבר'ה שבאמת, שמרית עכשיו הקריאה את המכתב שאנחנו באמת מוציאים מהחלל את כל החפצים שלו. מתחילת המלחמה עד עכשיו אספנו כ-25,000 פריטים, חפצי חלל, חפצים אישיים של החלל. אם אתם רואים היום סטיקר על תחנות דלק או כל מיני דברים כאלה, החבר'ה שלנו יודעים מאיזה כיס זה יצא. החבר'ה שלנו מכירים כל חלל וחלל לפי הסטיקר היום, לפי כל דבר ודבר שהקדוש עצמו באמת ראה. ואנחנו יודעים מאיזה כיס זה הגיע. כל התהליך הזה בעצם מלווה, אנחנו עושים את הזיהוי עצמו. יש לנו חבר'ה של רפואה, יחידה 6017 שמלווים אותנו בעצם והם עושים את כל התהליך הרפואי. ביחד יש יחידה שהיא נקראת יחק"ז, יחידת חקירות שהיא בעצם מלווה אותנו ובודקת ועושה באמת בדיקה שכל התהליך נמצא ויש את כל הדברים כמו שצריך. לבסוף יש את יחידת הבלאק שהיא בעצם מבצעת ביצוע לוויות קבע. עושה פרידה עם המשפחה. אלה חבר'ה שעושים בעצם את הלוויה. אלה חבר'ה שנחשפים למשפחות ורואים ילד קטן שאומר קדיש על אבא שלו. דברים שהם קצת לא נורמליים. חשוב לציין, כולנו אנשי מילואים, כולנו אנשים רגילים שהוקפצנו ב-7 באוקטובר. זה לא התחום שלנו ביום יום. בתחום שלנו אנחנו בכלל מתעסקים, לי יש חברה פרטית, שהחברה עצמה סגורה מה-7 באוקטובר. ברמה האישית אני לא כל כך חזרתי לעבודה. אני מתעסק עדיין בחיילים שלי. אני לא נמצא במילואים, אני יום יום בקשר עם החיילים שלי, בקשר עם הנשים שלהם, בקשר עם המעסיקים שלהם. מאוד חשוב לי שהחיילים שלי יחזרו. וכל פעם אני אמרתי לאדווה שברגע שהמלחמה תסתיים אני אדאג לעצמי, אני אדאג לעצמי. המלחמה באיזה שהוא מקום עכשיו לקראת סיום, אז אני מקווה שבאיזה שהוא שלב גם יגיע השלב שאני אדאג לעצמי. מכובדיי היקרים, תפרתם לנו חליפה באמת מאוד ייחודית, אבל חסר לנו שם כמה דברים מאוד מרכזיים. הטיפול במשפחות שלנו והטיפול בילדים שלנו. הטיפול במשפחות שלנו, שתבינו, כשאני יושב בשולחן שבת בבית, לא בשטח, ואני מקבל טלפון כי יש אירוע חדש, כבר שולחן שבת לא נראה אותו דבר. כשאני יוצא עם הילד שלי לשחק איזה משחק, עד שאני מוצא את הסבלנות, ואין סבלנות, ופתאום יש טלפון שיש אירוע חדש, כבר הילד שלי מבין לבד. יש לי ילד בן שמונה שהוא יודע בדיוק, לצערי הרב, הוא יודע בדיוק מה זה כל דבר ודבר, כי הוא מספיק חכם. הוא יודע מה זה טב"א, שזה טביעות אצבע. הוא יודע מה זה אירוע חדש. והוא מכיר כל דבר ודבר, שזה עצוב מאוד שזה המקום שהילד גדל. תבינו, הילד בכיתה ב'. אני לקחתי אותו, הורדתי אותו יום אחד, אמרתי לו אבא ייקח אותך לגן, והורדתי אותו בגן, והוא בכיתה ב'. אז תבינו איפה הראש שלנו נמצא. הראש שלנו במקומות אחרים. המיקוד שלנו הוא במקומות אחרים. אני אתן לכם ככה רקע קטן. אני רציתי לחזור לעבודה. התחום שלי זה תחום של מכירת מכונות ובאוגוסט האחרון הצלחתי לעשות עסקה והייתי מאוד מבסוט ושיתפתי את אדווה שעשיתי עסקה. בעסקה עצמה הפסדנו ברמה האישית 56,000 שקלים. כי אני מבחינתי עשיתי כבר עסקה. עשיתי איזה משהו ולא הייתי ממוקד. לא הייתי מרוכז, לא סגרתי את כל הפינות. הפסדתי ברמה האישית 56,000 שקלים. שאני אגיד לכם, אני כ-600 יום בעצם במילואים הייתי. אז הנושא של הטיפול בסופו של דבר במשפחות שלנו שחוו, שראו, שיודעים, בילדים שלנו. וחשוב לציין, רוב המגזר שלנו, החבר'ה שמטפלים בחללים רובם זה משפחות מרובות ילדים. אז אם אתם נותנים מענה של 12 טיפולים למשפחה ויש למשפחה שישה ילדים, אנחנו גומרים את זה על ילד אחד. אנחנו צריכים פה עזרה. מישהו צריך פה לקחת את האחריות בסופו של דבר עלינו ולעזור למשפחות שלנו. כי באמת, מי שפונה לאגף השיקום מצליח. אגף השיקום באמת הם מדהימים, הם עוזרים, הם תומכים, הם שומעים. וזה באמת מדהים ומרגש. אבל לא כולם צריכים. אני אגיד לכם משהו, נקודה מאוד רגישה שעובד נגע בה. אנשים אצלנו, כשאני מדבר עם החבר'ה שלי כשאני אומר להם למה אתם לא ניגשים. האנשים חושבים - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבישי, בוא תנסה להצטמצם. << אורח >> אבישי זיידמן: << אורח >> ברשותך. אנשים חושבים שברגע שהם פונים לאגף השיקום הם פוגעים בעבודת קודש הקודשים שלהם. וזה הדבר המרכזי. שהם פוגעים, שהם עבדו בקודש הקודשים. ברגע שאני פונה לצבא ושאני מרים דגל לבן שאני זקוק לעזרה אני פוגע בשליחות הגדולה שאני עשיתי. וזה דבר מאוד מרכזי שאנחנו צריכים לקחת בחשבון. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. אורית לוי למלמן. << אורח >> אורית לוי למלמן: << אורח >> תודה. אני מייצגת את יה"ת האגודה למטפלים באמצעות אומניות בישראל. אני מבינה שאנשי מילואים מקבלים אולי שובר לגבי טיפולים ואני רוצה להעלות את המודעות למטפלים באמצעות אומנויות. אני רוצה שכל מילואימניק יכול לבחור אם הוא הולך לפסיכולוג, אם הוא הולך למטפל כלשהו, אם הוא הולך למטפל באמצעות אומנויות. ושתהיה גם אפשרות להגיע למטפלים באמצעות אומנויות, מבחינת התקנים, מבחינת האפשרויות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. דוד יהודה. חבריי הלומי הקרב, תודה שאתם משתתפים. מלווים אותי לאורך כל הדרך, אנחנו יחד. << אורח >> דוד יהודה: << אורח >> תודה רבה. אני דוד יהודה, הלום קרב מחרבות ברזל. דיברו פה על עזרה להלומי קרב. אני אספר איזה משהו קטן שאתמול היה לי. אתמול הלכתי לבית בטוח להתאשפז. משרד הביטחון מנסים לעזור לנו בכל דרך, אבל הם לא מצליחים באמת. נתנו לי שם איזה מסמך לחתום עליו והעיפו אותי משם בשעה 22:00, באמצע הלילה. אין באמת עזרה להלומי הקרב. היה שם במכתב שאם יקרה איזה טריגר או איזה התקף של אלימות או תעיף משהו, אתה תיכנס לאשפוז כפייתי במיידי. כמו שעשו לחבר שלנו והכניסו אותו שם לאשפוז. קשרו אותו למיטה, הכניסו אותו לחודש בחדר סגור ונתנו לו זריקות. אם זה הטיפול שמגיע לנו, להלומי הקרב או לכל חייל או לכל לוחם שהיה בשורה או שהיה בעזה, לא משנה מה – אני לא יודע כבר איפה לשים את הראש שלנו. ממי לבקש כבר את העזרה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. דוד, רק לכל חבריי הלומי הקרב שאני אוהבת אתכם עד בלי די, אתם יודעים את זה. הדיון היום הוא על פוסט טראומה, רובו, דווקא אתם תמיד מבקשים לעשות את ההפרדה. לא מישהו שנלחם תחת אש וחווה את מה שהוא חווה. << אורח >> דוד יהודה: << אורח >> אנחנו מדברים על טיפולים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, מאה אחוז. << אורח >> דוד יהודה: << אורח >> כי הם דיברו פה על טיפול. << אורח >> קריאה: << אורח >> אחד כזה, מה שהוא עשה, זה הלום קרב לכל דבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאחר ולא אני אשת המקצוע, אלא אני תמיד שומעת אתכם ואתם מבקשים לעשות את ההפרדה בין פוסט טראומה - - - << אורח >> קריאה: << אורח >> הפרדה בין אחד שעשה תאונת דרכים. << אורח >> דוד יהודה: << אורח >> אבל פה הם הלומי קרב, הם גם. << אורח >> אדווה זיידמן: << אורח >> אבל אני חושבת שזה חלק מהעניין. אני אדווה זיידמן, אני אשתו של אבישי. אני חלק מפורום נשות המילואים של המערך לטיפול בחללים. אני חושבת שזה חלק מהסיפור, כי אנחנו בסוף נמצאים באיזה שהוא תפר. הרבה מהחיילים שלנו עדיין לא מוגדרים או לא עברו איזה שהוא תהליך של איתור או של אבחנה. אז אנחנו לא יכולים לבוא באיזה שהיא כותרת של כן, אנחנו הלומי הקרב. אנחנו עוד לא שם. אנחנו כן במקום שבו אנחנו שומעים את הצרכים. לא עובר יום בלי פניות של חיילים, של נשים של, של משפחות שפוגשות אותנו, שמרימות טלפון, שמציפות את הקושי ואת הצורך. ואנחנו כאן כדי להתריע ולהגיד שיש פה קשיים שאנחנו צריכים לתת להם מענה. אנחנו צריכים לתת להם תהליך של איתור וזיהוי. לנסות לראות איך אפשר לתת מענה. לא כולם יצטרכו אולי את הסיוע או את ההכרה או את האבחנה. << אורח >> קריאה: << אורח >> אנחנו באוהלים חצי שנה בשביל כל מה שאמרת. << אורח >> דוד יהודה: << אורח >> בשביל הדברים האלה. << אורח >> אדווה זיידמן: << אורח >> מצוין. אז אני אומרת, אנחנו עוד רגע לפני האבחנה וההגדרה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אנחנו נעבור לעוד כאלה שביקשו להירשם ואז נעבור באמת למשרדים השונים כדי לשמוע מה יש בפיהם. כמו שאתם אמרתם, יש רצון טוב ויש עשייה ויש באמת נתינה. אבל אני מסכימה אתכם לגמרי, לא מספקת. ולראות מה הם כן יכולים לעשות כדי לתת יותר ממה שניתן. אז אדווה ואחר כך כתוב לי כאן תומר, אהרון, דוד ואיציק. אני מקווה שקראתי נכון. ואז נעבור. << אורח >> אדווה זיידמן: << אורח >> אני רק אגיד דיוקים קטנים שחשוב לי שכן ניקח אותם בחשבון. אחד בסיפור של חיילים שלנו שכן כבר פונים לתהליך של הכרה, אנחנו מרגישים שיש צורך באמת בליווי לקראת התהליך. מישהו שיעזור לחייל, למשפחה, לבת הזוג להבין שיש צורך בטיפול, מענה והכרה. ויעזור לו בתהליך עצמו. ממש ינהל את התיק ואת הצורך. גם יסביר, יכוון וידריך, אבל בעיקר יחזיק. כן, גם מנטלית ורגשית, את עצם הפנייה להכרה. כי כמו שאבישי אמר, זו סוגייה לא פשוטה בקרב החיילים שלנו ובקרב הדברים שאנחנו שומעים. זו סוגייה מורכבת. מעבר לאנשים שפונים לתהליך של הכרה יש את אלה שבין לבין. בין סיום המילואים לבין האופציה של הכרה. יכול להיות שהם לא מעוניינים בהכרה, לא רוצים לפנות להכרה או לא צריכים, כל אחת מן הסיבות הללו. גם האוכלוסייה הייחודית הזאת זקוקה למענה טיפולי, רגשי ומשפחתי, כמו שהוזכר פה עוד קודם. אני רוצה להגיד למה. אני חושבת שלציבור שלנו, לחיילים שלנו, יש מאפיינים מאוד ייחודיים. אנחנו מדברים על משך של תקופת מילואים שהיא מאוד ארוכה. זה בין 450 ימים ל-600 ואפילו יותר. אנחנו מדברים על מערך של מילואים רציף, לא על סבב א', סבב ב', סבב ג', אלא באמת על תקופה מאוד ממושכת. אנחנו מדברים על חשיפה לאירועים מורכבים. לא לאירוע אחד או שניים, אלא אירוע מורכב, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. הנוכחות לצד המוות, אבישי דיבר, אנחנו הסתכלנו על הרוע בעיניים. הדברים שאליהם הם נחשפו בראייה, בריח, במגע הם באמת מקרים קשים ומורכבים. ובאופי התפקיד שלהם חלקם חזרו לבתים לישון, לאכול, להתקלח, ממש ברמה הזאת. אבל אני ראיתי אותם, אנחנו הנשים ראינו, הילדים, ראינו את בן הזוג, הבעל, חוזר הביתה ואיך הוא חוזר, עם איזה חוויות, עם איזה רגישות, עצבות ודריכות וחוסר סבלנות שהוזכרה פה לפני כן. יש שם איזה שהוא מסע שצריך לקבל עיבוד ומענה. בעיקר עכשיו, אחרי העשייה, אחרי שהם כבר לא בתפקיד. עכשיו כשהם מנסים לחזור לשגרה ומנסים להחזיק את משימות החיים השגרתיות והרגילות. הם היו במקום עם המון משמעות, עוצמה ועשייה ובאמת שליחות ובאו מהמקום הזה. עכשיו יש אתגרים אחרים שהם נאלצים להתמודד איתם ויש צורך בליווי, בהחזקה, בתמיכה של התהליך. גם בחייל המילואים עצמו וגם למשפחה שחוותה יחד איתו את האירוע. ניסינו להפריד, ניסינו לשמור, ניסינו להגן, ניסינו לא לחשוף. אבל הנוכחות של חלק מהדברים שהם חוו מאוד מורגשת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה אדווה. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> מיכל, אפשר שקודם כל אנשי המקצוע ידברו ואחר כך אנחנו נדבר? נשמח קודם כל לשמוע אותם, כי איכשהו הם מדברים בסוף. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אין בעיה. איציק, קיבלתי. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> סבבה? אנחנו נדבר אחרי שהם ידברו ויציגו. כי יש לי הרבה דברים, נתונים להגיד. גם על אכ"א, אני אשמח לשמוע אותם אומרים ואני אתן לך נתונים שלי, מהשטח, מהפגישות שהיו לי. << אורח >> אדווה זיידמן: << אורח >> עוד משפט אחד לגבי התרפיה באומנות, כי זה עלה פה. זה בהחלט כלי מצוין וצורך. אנחנו באופן אישי השתמשנו. אני חושבת שלילדים שלנו זה נותן מענה טוב. אבל זה לא מוכר והזכאות - - - << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> זו הבעיה, שזה לא מוכר והמדינה כרגע לא מגדילה ראש. העולם הקונבנציונלי, הפסיכיאטרים והפסיכולוגים מצטמצמים במדינה. יש חוסר ענק בעולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. ולא יודעים להגיל ראש ולפתוח תקנים של העולם האלטרנטיבי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. אבל איציק, אמרת לי לתת לך אחר כך. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> אין בעיה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני כן רוצה רגע לומר מילה ואז נעבור, קודם כל הצטרפה אלינו דבי ביטון, חברת כנסת. אני רוצה רגע לומר מילה. אני אתן לכל מי שביקש לדבר, אני מקווה שנספיק. אני כן אומר שוב שבעוד חיילים קרביים, אני פונה בעיקר, אני לא יודעת אם צה"ל נמצא פה, משרד הביטחון, צה"ל יש פה? אתם מהרבנות כולכם? בכל מקרה, אני כן חייבת לומר שהרהרתי בזה לא מעט. אני אומרת שבאמת היחידה הזאת היא יחידה מיוחדת. זאת אומרת, כן יש חלוקה כזו או אחרת בין קרבי לבין עורף. ובקרבי אני בהחלט מברכת על המענקים ועל התמיכה. היא קריטית, היא חשובה, אין בכלל ספק. בעורף, שוב, כולם חשובים, כולם עושים. אבל כן יש להתייחס למערך הזה, לאור מה שאני שמעתי. שוב, אני אשמח לשמוע את הצבא. אבל כן יש להם ייחודיות משלהם. אני חושבת, יכול להיות שאתם עושים את זה, אני לא יודעת. אבל גם בבחירה בקבלת האנשים לגייס אותם בסדיר לתוך המערך הזה צריך תכונות אופי, צריך חוסן. כי באמת היכולת להיות על מחשב בודקים ב-8200 כישורים מיוחדים ובודקים כל מיני יחידות אחרות את הכושר המיוחד פה. גם פה צריך כישורים וחוסן מיוחד כדי להיות במערך הספציפי הזה. אני רוצה להאמין שכן הכניסה לתוך המערך הזה צריך את הכישורים המיוחדים. במהלך השירות, בסדיר, הם צריכים את ההכשרות ואת החוסן תוך כדי הסדיר וכמובן אחר כך במילואים ושחרור מהמילואים, את כל מה שצריך באופן ייעודי וייחודי למערך הזה, בגלל כל מה שהם רואים. אגב, גם לפני ה-7 באוקטובר ובוודאי שה-7 באוקטובר הציב לנו מראה מאוד ברורה וזועקת. לכן אני חושבת שחלק מהאירוע פה הוא ההבדלים. בעוד שביחידות אחרות כן נותנים מענה יותר משמעותי, פה פחות. אבל אולי אני טועה. אז אם יש למישהו מכם, לובשי המדים, להגיב לי אני אשמח. אם לא, אנחנו נעבור למשרד הביטחון ולאגף לחיילים משוחררים. << אורח >> ישראל בן שטרית: << אורח >> כן, זה מאוד רלוונטי. קודם כל, רציתי להגיד, אני נפצעתי קשה בעזה ועכשיו רציתי להגיד שאתם באמת גיבורים אמיתיים, כל מה שעשיתם זו גבורה בלתי נתפסת והערכה עצומה למה שאתם עושים. מדברים על הלוחמים, אבל בעיניי זה בלתי נתפס. גם אני נפצעתי, אבל גם מוכר. אני רוצה להגיד שהטיפול, ואמרתי את זה גם בוועדה הקודמת, הטיפול חייב להיות טיפול הוליסטי, רחב, של כלל משרדי הממשלה. כי פוסט טראומה בסוף, נכון שהיא פוגעת לא רק בפצוע או במי שחווה, אלא היא פוגעת בכל המשפחה. ואמרת את זה ממש נכון. הילדים שלי חווים כל יום את האתגרים, את המשמעות, את הלילות בלי השינה שלי. וגם הילדים באמת חווים את זה כל יום. לכן הטיפול שמדברים על מענים, אם זה מענה פשוט או מענה טיפולי, הוא חייב להיות מענה הוליסטי, רחב, של כלל משרדי הממשלה. ממשרד החינוך, מהחינוך הבלתי פורמלי, שידברו על המציאות הזאת. על מציאות של אבא או אמא שחזרה משדה הקרב והם חוו משהו שאף אחד לא יחווה בעשרות שנים הקרובות בעזרת השם. וכולם צריכים להבין את זה, כי גם הילדים פצועים ונפגעו. לכן כאשר מדברים על מענה הוא חייב להיות מענה לא רק חלק מהטיפול בגלל שהאבא נפצע, אלא בגלל, וזה חייב להדגיש, בגלל שהילד גם נפצע וגם חווה את הפוסט טראומה. לכן זה מאוד חשוב. << אורח >> דוד יהודה: << אורח >> על איזה טיפול אתה מדבר? איזה טיפול יש? אני קם כל בוקר עם ריחות, אני קם עם גופות מול העיניים שלי. אין לנו את העזרה הזאת. אין לנו כלום. דוחפים לנו כדורים, הורגים אותנו, כבר הרסו לנו את החיים. אני את הילדים שלי באמת לא רואה. באמת פירקתי כבר שני בתים. איפה העזרה הנכונה? איפה העזרה הנכונה? אין פה שום עזרה, אין פה כלום. כלום אין פה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> דוד. << אורח >> דוד יהודה: << אורח >> הרסו אותנו. שלחו אותנו להילחם ובסוף זרקו אותנו לכלבים. לא עוזרים לנו, לא כלום. אמא שלי שם מתפרקת בבית. פירקתי כבר שני בתים. אני לא רואה כלום. לא רואה את הילדים שלי. את הילד שלי אני לא מסוגל אפילו להביא לבית, לראות אותו, שלא יראה את אבא שלו במצבים כאלה. לא מסוגל כבר. לא מסוגל. למה אני מתחנן? שיעזרו לנו? שיעזרו לנו? מה אנחנו מבקשים פה? << אורח >> דוד יהודה: << אורח >> דוד, אני איתך לגמרי. אני חושבת שרוב הנוכחים פה איתך. איציק, אוקיי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רוצה לפנות רגע לאכ"א ולקבל תשובה לשאלתי, אם וככל שיש. בבקשה. << אורח >> שהם עורקבי: << אורח >> שמי שהם, אני ראש מטה הרבנות הצבאית. אני אתייחס בקצרה ולאחר מכן כל מאכ"א תתייחס. אני רוצה להתייחס בכמה נקודות. נקודה ראשונה, חריגות האירועים. המלחמה הנוכחית הפגישה את אנשי הרבנות הצבאית ובפרט יחידות הטיפול בחללים באירוע חללים מאוד מורכבים, הן בהיקף שלהם והן בקושי שלהם. יחד עם זאת, אני חושב שזו זכות גדולה שהאנשים היקרים האלו הם אלו שזכו להכניס את הקדושים בשערי גן עדן, כמו שאמרה לי אימו של אחד החללים 'יש לך פה מלאכים בחאקי', זה מונח שהיא השתמשה ואני חושב שהוא מאוד מדויק. כשאנחנו מדברים על יחידות טיפול בחללים אנחנו מדברים על היושבים פה, שזה יחידות המלב"ח, מפקדה משימתית לטיפול בחללים של הרבנות הצבאית. אבל לא רק. כי יש לנו גם את גדודי היס"ר, יחידות הסריקה בשטח. יש לנו את יחידות היק"פ, יחידות הקבורה הפיקודיות. יש לנו את גדוד טר"ח, זה גדוד שהוקדם אד הוק במלחמה ותוך כדי אנחנו צוברים את הכוח. זה גדוד הטיפול בחללים אזרחיים באירוע אסון לאומי אזרחי. ועוד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כל אלה שאמרת עכשיו הם תחת המערך של טיפול בחללים? << אורח >> שהם עורקבי: << אורח >> כן. הם יחידות הטיפול בחללים. התוכנית הזאת שהוזכרה פה, תוכנית חוסן למטפלים בחללים היא תוכנית שנבנתה אבן על גבי לבנה. היא כבר נבנית במשך שנה ושמונה חודשים צריך לומר. וזה בהמשך למענה שניתן תוך כדי המלחמה. תוך כדי המלחמה אנחנו מטפלים, אנחנו נלחמים. מאוד קשה לבנות תוכנית מקיפה. והמענים שניתנו היו מענים מוגבלים, הן בסגירות משימה והן בימי עיבוד לכל אחת מהיחידות, שזה בוצע תמידי כסדרם כל חצי שנה, כמו שנדרש. עדיין הייתה חסרה תוכנית מקיפה, שלמה והוליסטית. וזו התוכנית שאושרה כאן לפני שלושה חודשים. אנחנו עוסקים בבנייתה קרוב לשנה ושמונה חודשים, כפי שהזכרתי קודם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, אני רוצה להבין. התוכנית שאתה אומר לפני שלושה חודשים אושרה היא ההוליסטית? כלומר, היא מבחינתך? << אורח >> שהם עורקבי: << אורח >> היא התוכנית השלמה. אני אפרט עוד דקה מה היא כוללת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> והיא לטעמך, לא צריך להוסיף עליה? אני שואלת, אני לא יודעת. תסביר. << אורח >> שהם עורקבי: << אורח >> להוסיף תמיד אפשר. אני חושב שהיא תוכנית טובה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> היא מספקת. << אורח >> שהם עורקבי: << אורח >> היא תוכנית טובה, כן. אני מפרט. אני אומר, בפגישה שהייתה לי עם רמ"ח ברה"ן ראש מחלקת בריאות הנפש של צה"ל, ישבתי איתו בשיחה כשרצו לבנות את התוכנית, ממש בשלבים הראשונים של שרטוט התוכנית לפני שנה וחצי בערך. אמרתי לו איך מטפלים בקבוצה כזאת? הבנו שכאן צריך תוכנית מיוחדת ולא תוכנית רגילה. זה פעילות מיוחדת ואנשים מיוחדים, הכול פה שונה. ייחודיות האוכלוסייה. הוא אמר לי שלושה דברים מלבד הטיפול הפיזי, הברה"ני, צריך פה עוד שלושה דברים ועל בסיסם בנינו את התוכנית. הדבר הראשון שהוא אמר לי זה ההוקרה. להוקיר את האנשים. לומר להם עד כמה חשובה העבודה שלהם, הטיפול שהם עדו לחללים, למשפחותיהם, לצה"ל, לעם ישראל כולו. הוקרת האנשים. הדבר השני זה הפגה. האנשים האלו היו שקועים, יש פה מדגם מייצג של אנשים שאמרו היינו עסוקים בזה כל הזמן. צריך עכשיו לעשות קצת הפגה. תוך כדי להוציא אותם החוצה, לעשות איזה יום המשפחה, ערב זוגות, להוציא אותם קצת מהחשיבה על הדבר הזה. הדבר השלישי שהוא אמר זה הנושא של לכידות. כשהוא אמר לכידות הוא אמר במפורש לא טיפול קבוצתי, כי זה לא טוב, הטיפול צריך להיות פרסונלי ולא קבוצתי. אבל מופעי לכידות אלה מופעים שנותנים חוסן. על בסיס שלושת הרגליים האלו בנינו את התוכנית: הוקרה, הפגה ולכידות. לזה מתווסף כמובן טיפול. הטיפול הוא טיפול מקצועי, ברה"ני. אנחנו בחיל הרבנות הצבאית אנחנו לא אנשי ברה"ן וגם לא אכ"א. עוד מעט גל יתייחס לזה. אבל הטיפול הוא טיפול פרטני, לא קבוצתי. הטיפול צריך להיות טיפול מוכח מדעית ולא כל מיני טיפולים שיכולים להיות טובים, אבל הם לא מאושרים מדעים. ועוד כל מיני כללים כאלה ואחרים. אני אומר, השותפים לתוכנית הזאת הם שותפים רבים. זה לא חיל הרבנות הצבאית בלבד. יש פה גם את מפקדי היחידות שהיו שותפים איתנו לאורך כל הדרך, הן בהגייה של התוכנית, הן בבנייתה ובעזרת השם גם במימוש, שהוא כבר התחיל לקרום עור וגידים. כמובן אכ"א, גורם משמעותי מאוד בתוכנית הזאת. לזאת נוסף גם קרפ"ר וברה"ן כמובן, אנשי הרפואה בצה"ל. אגף השיקום. פורום הנשים שחלקן יושבות פה וגם הן השפיעו על התוכנית ועוד רבים וטובים. זו התוכנית. והתוכנית הזאת כמובן היא תוכנית טובה. אני חושב שהיא טובה ובעזרת השם היא תוכנית לשנתיים. כאשר התוכנית הזאת בעצם מדברת על ארבעת הדברים שהזכרתי. הטיפול הברה"ני נניח אותו שנייה בצד. אבל יש פה גם זכאויות. בעצם הפורום היקר הזה של המטפלים בחללים הוגדרו כפורום שזכאי לכל ההטבות שזכאים לוחמים. יש בזה הכרה. הכרה מאוד גדולה בנחיצות של הפורום הזה, בעבודה הקדושה שהם עשו. וכל הזכאויות. יש פה פירוט גדול של זכאויות, אני לא אפרוט פה את כולן. אבל יש זכאויות גם כלכליות, גם בתי מלון כאלה ואחרים ועוד כהנא וכהנא. זה בהיבטי הזכאויות. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> לבית מלון הילדים יכולים להגיע עם המשפחה? לא שמעתי שום דבר שקשור לילדים בכל מה שדיברת. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> לא, הנה, לדוגמה בחופשות ילדים יכולים להגיע לשם, ביחד עם ילדים? << אורח >> שהם עורקבי: << אורח >> בתי מלון אני לא, אני פחות בקיא. << אורח >> גל כהנר: << אורח >> יש שובר לחופשה. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> עם ילדים? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל איציק, יש לי שאלה הרבה יותר חשובה. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> אבל מיכל, הם יכולים להגיד פה הרבה דברים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני קראתי את התוכנית. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> תקשיבי, אין בעיה. הנה יש פה בחור. אתה הגשת בקשה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, שנייה אני אתן לך. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> לחלק מהדברים שהם זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, ביקשת לדבר, אני אתן לך לדבר. שנייה, אבל אתה לא יכול לקטוע באמצע. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> למי יש חשק עכשיו להיכנס לאיזה אתר מסוים ולרשום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק היקר, זה לא פייר מה שאתה עושה. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> ולהתרשם. ושיחכו שיחזרו. מה, מה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, תכף. ביקשת לשמוע אותו קודם. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> בן אדם לא במצב של עכשיו להירשם, לבדוק, איפה, מתי התעדכן, מה להעלות, לא להעלות. איזה פרטים צריך להעלות, מי צריך להעלות. צריך לחשוב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, תודה. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> זה מקסים ונשמע - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה הרב שהם, זה שהם, אני לא יודעת איך לפנות אליך. הרב שהם, אז ברשותך. אני רואה זקן אני ישר אומרת הרב. אמרו פה כולם לפניך שהתוכנית טובה. בסדר? אין מחלוקת, הם שיבחו כולם. אז חבל להיכנס למשהו שהוא טוב. הנקודה היא שכולם הדגישו ואתה גם מדגיש את זה, הברה"ני. איפה הברה"ני באירוע? אז אם לא אתה יכול לתת לנו תשובות על הברה"ני אז נעבור רגע למי שכן יכול לתת תשובות. כי צודקים פה איציק וכולם, בהחלט. אבל רגע בוא נדבר בגדול. כי אם נרד לכל פרט ופרט לא נצא ויש לנו זמן מוגבל. לכן מבחינתי הנושא הברה"ני או הטיפול הפרטני או הקבוצתי בברה"ני, כי אגב לדעתי ברה"ני גם יכול להיעשות בקבוצה, לאו דווקא בהכרח. לפעמים דווקא קבוצה יכולה להועיל. << אורח >> שהם עורקבי: << אורח >> לא, מבחינתם זה מדעי. הם הולכים על העולם המדעי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני כן אבקש את ההתייחסות הזאת. << אורח >> שהם עורקבי: << אורח >> אני אתייחס לשתי נקודות שהעליתם פה. אחת זה הנושא של המשפחה. אז אנחנו מלבד הזכאויות שהוזכרו, שהזכרתי פה, יש גם מופעי הפגה וגיבוש, חלקם זה יום המשפחה. יום המשפחה מגיעים כולם, עם המשפחה, עם הילדים וכו' ויש לנו את זה במהלך השנתיים הקרובות. הדבר הנוסף זה לכידות קבוצתית. זה לא טיפולי, אלא חוסן. הנקודה הנוספת שאני רק רוצה לציין פה זה שלשאלתך חברת הכנסת, זה נושא של כישורים לשיבוץ. אז צריך לומר שבשיבוץ כשאנחנו משבצים את האנשים היקרים האלו לתפקידם, כמובן אנחנו לא מכניסים פה חיילים סדירים מפאת זה שהם ילדים עדיין. אנחנו מקבלים לשם חוץ מאנשי הקבע גם אנשי מילואים. אבל זה או על פי רצון הפרטי לשיבוץ במקום הזה או על בסיס ניסיון מוקדם. יש לנו מקומות שאנחנו עושים שם איתור. ניסיון מוקדם זה יכול להיות בכל מיני גורמים אזרחיים כאלה ואחרים, ניסיון מוקדם וכו'. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל כל מי שרוצה ייכנס או שאתם עושים כן בדיקות? << אורח >> שהם עורקבי: << אורח >> אנחנו כן עושים בדיקה מסוימת לראות אם זה רצון סקרני כזה או אחר. אבל אם יש מישהו שמביע את רצונו להיכנס ובבדיקות שלנו לא נראה שזה איזה משהו צהוב כזה שהוא רוצה להגיע מפאת הסיבה הזאת, אנחנו נקבל אותו לתפקיד. לגבי הנושא של ברה"ן, את רוצה להתייחס? << אורח >> גל כהנר: << אורח >> אני גל, ראש מערך השירות ואני מטעם אכ"א מלווה את התוכנית ביחד עם הרבנות וביחד עם האנשים המדהימים שנמצאים משמאלי, שיצא לי להכיר אותם בתקופה האחרונה. אני אגיד שזה אחד הדברים הכי טובים שזכיתי לעשות. קודם כל, לגבי שובר הנופש, כי כבר שאלת. אז השובר הוא שובר נופש לבית מלון. מי שרוצה להביא יכול להביא את בן/בת זוג, יכול להביא את הילדים. זו בחירה של המשרת מילואים. לגבי התוכנית אני לא ארחיב, כי כבר נאמרה התוכנית וחבל לי רגע לעשות פה את הפורום. אבל אני כן אגיד שיש פה ממש הנחות יסוד ותקציב ובקרה על התוכנית שאנחנו מבצעים. גם זה חשוב. זה לא שעכשיו אמרנו תוכנית ולהתראות, שלום. אנחנו ממש עושים פה בקרה למימוש תוכנית כמו שצריך. כאשר הנחת היסוד אומרת שהמפקדים מחוברים. יכולנו לבוא רגע מטעם צה"ל או מטעם אכ"א ולהגיד קחו תוכנית ותממשו אותה. אבל בסוף יש משהו בצבא שנקרא אחריי. כשאני אממש את התוכנית אני רוצה שהמפקדים יהיו בפרונט כדי שהם ידברו עם המשרת ובשעת השין אנחנו נגיע למצב שצריך להגיד אחריי ויהיה לנו מי שילך אחריהם. לכן הנושא של המפקדים הוא נושא מאוד קריטי. לגבי הברה"ן יש פה מורכבות. אחד, מי שליווה את התוכנית הזאת זה גם אנשי הברה"ן ולא הלכנו צעד אחד ללא אישורם. יש טענה שאומרת כן קבוצתי ויש גישה שאומרת לא קבוצתי. אנחנו רגע מנסים לעשות, להתאים בין הגישות. אבל בסוף אנחנו הולכים עם גורמי הברה"ן של צה"ל, בריאות הנפש של צה"ל. התוכנית מלווה ברה"ן בהיבטי הנגשת זכויות, מידע על הזכויות וסיוע שהוא עבור דברים אד הוקים מה שנקרא. כמובן שהכול בשיתוף פעולה מלא עם אגף השיקום, עם משרד הביטחון, שהם אלה שבסוף כאשר איש מילואים משתחרר הוא עובר בעצם לתהליך בוועדות באגף השיקום. אז לשאלתך התשובה היא שכן מלווה ברה"ן. יש פה מורכבות. בסוף הם לא אנשי מילואים פעיל בימים אלו. וגם אנחנו לא תמיד מטפלים, מחברים משפחות, אבל בטח לא מטפלים בילדים ולא בטיפול אישי פרטני זוגי. אבל שוב, התוכנית הזאת מלווה בריאות נפש והיא כן נמצאת בכל התהליכים. בכל ערב צוות, בכל ערב שאנחנו נעשה לאנשים יגיע איש בריאות נפש, ידבר על הזכויות, ידבר על הנגשה, מה עושים. ייתן כלים גם למשפחות וגם למפקדים כדי לראות איך מתמודדים במצב קצה. אבל שוב, אני חושבת שהיתרון בתוכנית פה הוא באמת החיבור גם לאגף השיקום וגם בעיקר להנגשה ומיצוי זכויות עבור אותם משרתים. כל השאר כבר דיברו, אז אני לא ארחיב. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> שמעתי מלא של כלום ואת המילה שזה מורכב ולא שמעתי ילדים, לא שמעתי משפחות. שמעתי מלא כלום. מלא מלא של כלום. רק את המילה מורכב שמעתי, כל השאר כלום. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> אני רוצה, כן, אני רוצה לשאול שאלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בבקשה איציק. אני רק אגיד, כדי שתהיו רגועים רגע, אחרי איציק יהיה אהרון ואחר כך נמשיך. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> אני לא אדבר יותר מידי. אני פשוט אשאל ברמה הכי פשוטה: יצאו אנשים למאות ימי מלחמה. באמת למלחמה נראה לי הקשה בתולדות מדינת ישראל. אנשים לא חיכו לצווים, אנשים ירדו לשטח לעשות את המשימה שלהם, להגן על מדינת ישראל. לעשות עבודת קודש כמו שאנחנו שומעים פה. לזהות חללים, שזה בעיניי הדבר הכי גדול שאפשר לעשות. מאות ימים. אדם כזה יוצא אחרי מאות ימים, בסוף בשורה התחתונה, אכ"א או לא יודע פה שעושים את זה, עושים פה לא יודע כל מיני מטבעות היום שנותנים להם או כל מיני, לא יודע מה בדיוק היא אמרה. אפילו לא הבנתי אם יש תמיכה למשפחה או אין תמיכה, כי מהמילים שלה הבנתי שכרגע אין תמיכה למשפחה. אבל בשורה הכי תחתונה, איך זה הגיוני שאחרי מאות ימי מילואים אנשים יוצאים ומקדישים להם נטו שלושה ימים? שלושה או ארבעה ימים של עיבוד? באמת, באיזה עולם אנחנו חיים? באיזה אטימות, באיזה חוסר הערכה כלפי אותם אנשים שאתם מביאים ומגייסים אותם שיגנו ויצאו למשימה כל כך חשובה. ואחרי שהם יוצאים אתם נותנים להם איזה יומיים וחצי-שלושה ימים באיזה סיור באיזה לא יודע, לוקחים אותם לירושלים לאיזה סיור, יד ושם, לא יודע. ומשקיעים עליהם אולי אפילו לא, כאילו, זה, כמה זלזול, כמה חוסר הערכה. כמה יריקה למקום שאתם שותים ממנו. שאנחנו, מדינת ישראל בזכות האנשים האלה קיימים. כמה זלזול, כמה אטימות. איך אתם לא נותנים לאנשים האלה מעטפת של לפחות משהו רחב יותר, משהו מכיל. כלים, את יודעת, ביומיים וחצי האלה אפילו אין כלום, אין מישהו שבא ונותן להם כלים איך להסביר את עצמם למשפחה, איך לתווך את מה שהם מרגישים לנשים ולילדים. אין כלום. מוציאים אותם לאיזה שהוא ריענון, לא יודע איפה, באיזה בית מלון עלוב. וכאילו, מה זה הגועל נפש הזה? באמת. מה זה חוסר ההערכה הזאת? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, אני אתן לך להמשיך. אבל אני חייבת לומר לך שלי קשה עם המילים. אני לא יודעת אם כל אלה שאתה כאילו עכשיו מדבר בשמם גם מרגישים ככה. אני לא חושבת שיש כזה זלזול. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> אולי את מתכוונת לזה, מיכל, שקשה לך עם המציאות? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, רגע, לא, מיכה. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> עם המציאות. מיכל, זו המציאות מה שהוא אומר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל זה לא פייר מה שקורה פה. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> זה לא מילים. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> בסדר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כי אני אסביר לך. החברה האלה מהמערך עצמו באנו לשמוע אותם רגע. ואני אתכם, אתם יודעים, אם מישהו מכם יגיד שאני לא נותנת לכם את זכות הדיבור אז הוא משקר. כי אני כל הזמן אתכם ונותנת לכם לדבר. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> הייתה ועדה של - - - ששעתיים לא נתנו לי לדבר מילה. באתי עם 18 עמודים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל גם אכ"א וגם הרבנות וגם אגף השיקום - - - << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> אני לא דיברתי על הרבנות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כולם, הם לא מזלזלים, הם רוצים לתת. נותנים מספיק, לא, אתם לא, אני לא חלוקה אתכם. צריך לתת יותר, ארבעה סימני קריאה. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> אז אני שואל אותך שאלה אחת, שלושה ימים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא שולחים אותם למלונות רקובים. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> כפרה עליך, אחי היקר. אתה יודע, אתה מדבר פה על דברים חשובים. אבל בית מלון? אנחנו מדברים פה על אנשים ששוכבים בבית במקרה הטוב, שמסתובבים ביער ואין להם מענה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הם רוצים ברה"ן, עזוב אותם מהמלונות עכשיו. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> אני לא מדבר על בתי מלון. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> אנחנו מדברים על טיפולים לילדים, נשמה. טיפולים. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> אני מדבר על מה שהם נותנים. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> איך שמעת שהוא דיבר על בית מלון? << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> על כמה הוא לא מספק. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> יש בעיות יותר גדולות. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> זה מה שאני אומר. איך אתם לא נותנים מעטפת של שנה שלמה עובד סוציאלי שנמצא עם כל בן אדם ובודק מה המצב שלו יום יום יום? זה מה שאתם נותנים, רק שלושה ימים. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> אתה לא שמעת אותו טוב, הוא לא אמר בית מלון. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> רק שלושה ימים. איך אתם לא בודקים מה עם המשפחה? איך אתם לא בודקים שעובד סוציאלי מלווה את המשפחה יום יום יום ובודק מה קורה עם המשפחה? מה קורה בבית. אם הוא מצליח לצאת מהבית, אם הוא מצליח לחזור לעבוד. אם הוא מצליח לחזור לחיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> מה זה השלושה ימים האלה. ואנחנו לא יודעים ואנחנו בודקים ועם קבוצה זה עובד או שזה לא עובד או שזה טיפול אישי או לא טיפול אישי. תקציבו אנשים, תקציבו כסף. מתוך כל התקציב הענק שיש לכם בצה"ל. תנו תקציב. תביאו עובדים סוציאליים. פסיכולוגים. אנשי טיפול. שילוו את האנשים האלה. לא הגיוני שאישה אומרת לי שהיא מנסה לדבר עם צה"ל וצה"ל אומר לה אני לא יכול לדבר איתך, תגידי לבעלך שידבר איתי, אני לא יכול לשמוע את הטענות שלך. איזה בית מלון, איזה קצת הקצאות. הדברים האלה זה לא האישיו. תציבו להם מטפלים, שהם לא יצטרכו לעבור בירוקרטיה כדי להגיע לפסיכולוגים. הם לא צריכים למלא טפסים בכלל. יש להם פסיכולוג קבוע, מתי שהם רוצים, שלוש שנים קדימה. תבינו מה שהם עברו. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> איפה הילדים שלא יוצאים מהבית? יש ילדים שלא יוצאים מהבית ללימודים, לא יוצאים מהבית. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מיכה ואיציק. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> אגף השיקום בעברית, למה הוא לא בשפות אחרות? מתקשרים אליי אנשים שלא מדברים עברית, שהם לא יכולים לקבל טיפול כי הם לא יכולים לקרוא את האתר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אהרון הקשיב פה בשקט ורוצה גם לדבר. אנחנו לא מתקדמים, כי את כל מה שאתם אומרים אנחנו יודעים ומכירים. מכירים. אתם צועקים. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> לא, אבל הם באים ואומרים - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, מספיק. זה לא פייר מה שאתה עושה. האנשים האלה הגיעו, הם יכולים לדבר בשם עצמם, הם לא צריכים את העזרה שלכם. ואתם, אני אשמע אתכם, אבל מספיק. אתה מסיט את הדיון. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> תקשיבי, אנחנו לא מדברים על לוחמים או לא לוחמים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל איציק, אני שומעת אותך. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> את מנסה לקחת את הדיון הזה מתחילת הדיון לוחמים, לוחמים. אנחנו מדברים על טיפולים נפשיים למי שהיה בלחימה ב-7 באוקטובר. לוחם, תומך, כל מי שהיה נוכח. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא. זה לא הדיון. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> סביב האירוע. לא משנה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל זה כן משנה. כי יש לנו דיון מאוד ספציפי. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> על מה הדיון? על מה הדיון, חברת הכנסת? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לקרוא לך את הכותרת? << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני אקרא לך את הכותרת. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> תקראי לי את הכותרת בבקשה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הדיון הוא ככה: המענים הנפשיים למילואימניקים במערך לטיפול חללים ובני המשפחות שלהם. זה האירוע. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> רגע. אנחנו הלוחמים - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> די, אני לא יכולה לנהל את זה ביחד. מספיק. אני כל כך אוהבת אתכם, זה לא פייר מה שאתם עושים פה. די. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> אבל מה זה משנה? אם יתנו, המענים הנפשיים שנותנים להם זה אותם מענים שנותנים ללוחמים. ברגע שייתנו להם גם יתנו - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, ההיפך. << אורח >> יצחק סעידיאן: << אורח >> כן, כן, כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> עוד נתנו להם פחות. איציק, תודה רבה. האחרונים שאני רוצה להוציא זה אתכם. אני רוצה שתישארו פה איתי עד הסוף. אבל רגע, יש כאן עוד אנשים שרוצים לדבר. אני מאוד מאוד, תוסיפו עוד 14 פעמים "מאוד", מעריכה אתכם. אוהבת אתכם, מוקירה את מה שאתם עושים ואת מה שעשיתם. אבל שנייה. יש כאן עוד אנשים שרוצים לדבר וזה לא הוגן שאתם לוקחים להם את רשות הדיבור. עכשיו חה"כ דבי ביטון רוצה לומר כמה מילים. אחר כך נעבור לבקשת איציק לאגף השיקום ולאגף חיילים משוחררים לשמוע גם אותם. אחר כך גם אהרון שהבטחתי לו גם לדבר. גם הוא רוצה. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> - - - הוא לא יכול להישאר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה מיכה. אתה יודע למה הוא נשרף? כי אתם שורפים אותו. רגע, אז מיכה יקר שלי. רגע, הרחת את הפרח שהבאתי לך אתמול? תריח אותו, תאמין לי, זה מגיע. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> - - - לכל הילדים שאמרתי ממך, כל אחד - - -. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תאמין לי, זה מרגיע. בואו ניתן לדבי. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> ברשותכם כמה מילים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אהרון, אתה רוצה לחכות שנייה או שאתה רוצה לדבר לפני דבי? << אורח >> אהרון ממן: << אורח >> אני מעדיף לדבר כבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה יכול? היא צריכה ללכת לוועדת כספים. מבטיחה שאתה מיד אחריה. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> כמובן שאת מרביתכם אני מכירה ופגשתי והטענות והכאב ידוע. אני חושבת שמה שאנחנו רוצים באמת לעשות כאן בוועדה הזאת ובטח בדיון זה בסוף ללקט את מה שאתם אומרים. לראות מה המענים שכבר קיימים. אולי תוציאו איזה דף עמדה, דברים. קחו בחשבון שנכון שאנחנו מדברים עכשיו עליכם, אבל תזכרו שיש לנו שכבות שכבות של אנשים שהם באותו אירוע. אז הם לא היו פיזית במלחמה, הם היו באירוע של לחימה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע דבי, שאני אבין למי את מדברת? << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> לא, אני מדברת בכלל, באופן כללי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, כי אמרת תוציאו. למי את אומרת תוציאו, לא הבנתי. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> לא, אני אומרת שעכשיו איציק העלה המון טענות. << אורח >> ישראל בן שטרית: << אורח >> זה לא התפקיד שלך? מה זה תוציאו? << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> לא, הטענות שלכם. איזה מענים אתם רוצים. בואו, או שנעשה שולחן עגול או משהו ונכתוב דברים ברורים. מה יש לנו, מה אנחנו עוד יכולים לתגבר, לרתום, לעזור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> דבי, הם הוציאו. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> כן. אבל עדיין זה כנראה מלא עליהם ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו מיישרים בין ההדורים של הדברים האלה. אבל אנחנו פה רק כדי לתת תשובות. קחו בחשבון, תקופה מאוד מאתגרת, קשה. אוכלוסייה גדולה. ואתם באמת היהלומים שלנו. זה לא סוד ואנחנו בכל הזדמנות מדברים, מעלים וגם נלחמים עליכם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> אז בכיף, תנהלו דיון, תהיו רגועים. הנפש שלכם הכי חשובה לנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון, נכון. תודה דבי. אהרון ממן, בבקשה. << אורח >> אהרון ממן: << אורח >> תודה. שמי אהרון ממן. אני עומד כאן היום בפניכם לא כנכה צה"ל, אלא כאזרח שנפצע בשירות המדינה ועד היום לא קיבל הכרה. לקח לי כמה שנים טובות בכלל קודם הכול להבין מה אני עובר איתי. אבל המאבק האמיתי שלי והבלתי נסלח הזה שאני מנהל מול המדינה כבר תשע שנים. בשנת 2016 התגייסתי לצה"ל אחרי 10 שנים שהייתי בצבא. תשע שנים האלה שאני נלחם בהם אלה תשע שנים שזרקו אותי ממקום למקום. תשע שנים שבהם ארבע פעמים ניסיתי להתאבד. פעם אחת ליד הילדים שלי, פעם אחת ליד ההורים שלי. התגרשתי פעמיים, איבדתי את הבית שלי, איבדתי הכול. יש לי חמישה ילדים, מתוכם שלושה ילדים לא מדברים איתי בכלל. יש לי ילד בן 18 שארבע שנים לא מדבר איתי, לא מוכן להסתכל עליי בפרצוף בכלל. הרס עצמי שאתה לא יכול לצאת לעבוד, לא יכול לצאת מהבית, לא יכול ללכת לדבר אלמנטרי של טיפולים רפואיים. לא יכול ללכת. למה? כל הדברים האלה, כל הדברים האלה התחילו מדבר אחד. קודם כל, אני שמח לשמוע שאמרת קודם שהתחילו לעשות סלקציה בשירות הסדיר של חיילים. אני בשנת 2006 הייתי חרדי לשעבר. בשנת 2006 החלטתי שאני רוצה לעשות שינוי בחיים שלי וללכת ולהתחיל לעבוד, לעשות דברים. אבל אמרתי בשביל לעשות את זה אני צריך ללכת ולהתגייס. הלכתי, חתמתי על ויתור מעמד של בן ישיבה והלכתי התגייסתי. כשאני התגייסתי לא שאלו אותי כלום, לא אמרו לי שום דבר. הייתי טירונות בזיקים. אחרי הטירונות, סיימתי טירונות אמרו, היינו שם בערך איזה 12 חבר'ה דתיים בכל הטירונות. כל החבר'ה שהיינו שם היינו כבר התגייסנו לשירות סדיר כולם כבר נשואים עם ילדים. אני הייתי נשוי, פה יושב הילד הגדול שלי שהיום הוא בן 20. היה אז בן חצי שנה כשהתגייסתי. אמרו לנו בסוף הטירונות דבר כזה: כל החבר'ה הדתיים מסופחים לרבנות הצבאית. כל אחד הולך למקום שלו. אני במקרה הציבו אותי בבקעת הירדן, במחנה אריה, שם הייתי בשירות הסדיר שלי. זרקו אותנו שם בלי שום הכנה לכלום ושום דבר. בלי קורסים, בלי כלום. אתה משגיח כשרות, אתה מש"ק דת, אתה פה, אתה שם. מה אני עושה? אנחנו נגיד לך מה אתה צריך לעשות. רק קח בחשבון במקרה של חירום או משהו כזה, יש לך עוד תפקיד שמסופח לך שזה זיהוי גופות. מה זה אומר, מה זה הולך? כלום, אתה לא יודע שום דבר. בשנת 2007 כשאני בשירות הסדיר שלי מתקשר אליי יום אחד המפקד שלי, זה היה האירוע הראשון. מתקשר אליי המפקד, אומר לי במילים האלה: אהרון, איפה אתה נמצא? תן לי נ.צ. אני אומר לו איפה אני נמצא. הוא אומר לי תקשיב, יש לנו X בדגניה א'. אתה צריך להגיע לשם, להתחיל טיפול, אני אגיע אליך בהמשך, אני אחבור אליך. עוד מעט יגיע רכב של המח"ט, יאסוף אותך. הייתי אז נמצא באזור בית שאן. יגיע רכב של המח"ט לאסוף אותך לאירוע, תגיע לשם. אני מגיע לשם, לאירוע. פעם ראשונה שלי בחיים שאני נתקל באירוע כזה, לא הבנתי בכלל מה מדובר, מה, מי, מו. אני נכנס, אני מגיע לשם, מי שהיה שם בשטח זה רק משטרה כחולה בלבד ואנשי מד"א. נכנסתי לשם לחדר. ברגע שנכנסתי לחדר קיבלתי את השוק של החיים שלי. במשך שתי דקות קפאתי במקום, לא הצלחתי לזוז. המקרה שהיה שם היה מדובר בחייל בודד שעלה לארץ. עבר כל מיני דברים שעבר, התאבד. נתן לעצמו כדור בגרון עם ה-M16. הכדור יצא לו מהראש, התפוצץ מהראש. הגעתי לחדר כשכל החדר דם מהרצפה עד לתקרה. חלקיקים של המוח דבוקים על המזגן ועל התקרה ועל כל מקום. אחרי כמעט שעתיים של סיום של הזיהוי של הגופה, שהגיעו כל הצוות של הרבנות, עשו זיהוי של הגופה. התחלנו במשך תשע שעות היינו שם בתוך החדר. אספנו פירור, פירור, עצם, עצם שעפה שם. עד טיפת הדם האחרונה, שהכול יגיע לקבורה. אחרי שסיימנו את זה, הסתיים שם האירוע, חזרנו לבסיס. באותו יום שחזרנו לבסיס חזרנו לשגרה כאילו לפני כמה שעות לא היה כלום ושום דבר. אף אחד לא בא לדבר איתך, אף אחד לא כלום. אתה הולך לבית, החיים ממשיכים. אחרי כמה חודשים קראו לנו ואמרו לנו, בשנת 2008 זה היה, קראו לנו היה מי שזוכר, אז הייתה ב-2008 היו לנו שני חטופים: רגב וגולדווסר. היה את העסקה של החזרה של הגופות שלהם. בהחזרה של הגופות של החטופים חלק מהעסקה היה להחזיר גופות של מחבלים. אנחנו שירתנו בבקעת הירדן, שם נמצאים הגופות של המחבלים, אני לא אציין עכשיו את הנקודות שנמצאים שם. באו אלינו נתנו לנו במשך חודש שלם לבנות ארונות קבורה. בנינו קרוב ל-1,500 ארונות קבורה. אחרי שסיימנו לבנות את הארונות קבורה, העמסנו את ארונות הקבורה למשאיות. נסענו איתם לנקודות שנתנו לנו. הגענו לשם, שם כבר חיכו בשטח טרקטורים, שופלים, צוותים רפואיים מהמכון הפתולוגי באבו כביר. במשך, אל תתפסו אותי כרגע על המילה, במשך תקופה לא מבוטלת של למעלה מקרוב לשלושה שבועות במשך יום-יום מהבוקר עד הערב הדבר היחידי שעשינו זה הוצאנו פשוט עם טרקטורים גופות מהאדמה, של מחבלים, והעברנו את הגופות האלה לארונות קבורה. חלק מהגופות האלה שהוצאנו שם זה גופות שאני בידיים שלי קברתי כמה חודשים לפני והוצאתי משם תולעים, הוצאתי משם. ודברים שאלוהים ישמור ויציל, המוח בכלל לא יכול לקלוט מה עובר שם ואיזה ריחות הולך שם ואיזה דברים עובר שם. אחרי כל הדברים האלה אתה הולך לבית, פתאום לאט-לאט אתה מתחיל, מגדיר את זה לפתח רגישויות לכל מיני ריחות ולכל מיני דברים. אתה מתחיל להתרחק מהילדים ואתה מתחיל להתרחק מהאישה ואתה מתחיל להתרחק מאנשים. ואתה לא מבין מה הולך איתך. והמשכתי בקבע אחרי זה. כשהייתי בקבע פניתי למפקדים שלי. אמרתי להם תקשיבו, יותר מידי בשבילי הדבר הזה. גם כשזה אחד לאף פעם, יותר מידי בשבילי, אני לא יכול לעשות את זה. אני לא יכול לעשות את זה. בבקשה, תעבירו אותי תפקיד. אף אחד לא העביר אותי תפקיד. אומר להם תקשיבו, מתחיל לי בלגן בבית. אני מתחיל להשתגע עם עצמי. שלחו אותי לטיפולים דרך המרכז לאנשי קבע. וואלה, ייאמר לזכותם, כל פעם כשהייתי הולך, כמויות של כדורים דחפו לי מכל הכיוונים. בתור איש קבע, בתור משרת קבע, הייתי חי על 36 כדורים ביום. 12 כדורים שלוש פעמים ביום. של כל מיני בעיות. נתנו לי כדורי שינה ומה לא נתנו לי. אף אחד לא הגיע לבעיה. עד שהבנתי, כדי לצאת מהתפקיד שלי אני צריך לעשות תרגיל. באתי למפקד שלי, היה רב של פיקוד העורף. באתי אליו, נכנסתי אליו למשרד. הורדתי את הכיפה מהראש, שמתי לו את התפילין על השולחן. אמרתי לו: תקשיב לי מאוד הרב שי גודי, אם אתה רוצה מחר בבוקר שכל המדינה תדע שברבנות הצבאית לישראל, כן, יש משגיח כשרות שהוא לא דתי ולא כלום ואומר לך מהיום לא שומר שבת וכופר בהכול, הנה בבקשה. אני מהיום לא דתי, קרעתי את הציצית באותו רגע. שמתי לו את התפילין על השולחן. כל הילדים שלי בחורי ישיבה. המשפחה שלי חרדית, אבא שלי רב. שבוע אחרי זה העבירו אותי לחיל הלוגיסטיקה ואז גם שם זרקו אותי באיזה חור, שם הייתי עד שנת 2016 ואז התפרץ עוד דברים. אני אשתדל לקצר כמה שיותר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל רגע, אהרון, אהרון. << אורח >> אהרון ממן: << אורח >> מאז, מ-2016 - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אהרון, אני אתן לך, אבל תקשיב. את כל העניינים האישיים פשוט כולנו מזועזעים ושמענו. כן, ברמה האישית, בוא, אתה מופנה אליי ללשכה, נראה איך אפשר לעזור לך. אנחנו פשוט צריכים לשמוע עוד לא מעט אנשים. << אורח >> אהרון ממן: << אורח >> אני כבר מסיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אז בוא תגיד לפואנטה, כי באמת, ליבי איתך. נשמע מזעזע, לא מכירה, לא הכרתי. ואני בטוחה שאפשר לטפל בזה. שוב, אני לא יודע, לא הייתי איתך במאבק תשע שנים. אבל בוא ננסה רגע להצטמצם ולהגיע רגע לדיון, כי אין לנו יכולת לשמוע את כל תשע השנים שאתה מספר. << אורח >> אהרון ממן: << אורח >> אוקיי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אם כי מגיע לך. << אורח >> אהרון ממן: << אורח >> אני אשתדל לקצר את זה כמה שיותר מהר ולהגיע לסיכום פה. בסופו של דבר, כרגע כל מי שדיבר פה דיבר על חרבות ברזל ועל כל מה שקרה בשנה האחרונה. יש איתנו אנשים למעלה מ-20 שנה שוואלה, רק בזמן האחרון זה מתחיל להתפוצץ להם. אני לפני שנתיים דיברתי עם מפקד המחלקה שלי שהיה אז באותו זמן. אומר לי אהרון, פתאום מתחיל לי התפרצויות בבית על ילדים ועל דברים ואני לא מבין מה קורה איתי. וכל השנים הייתי בסדר. ועבדתי. אנשים שעד היום הלכו ועבדו וניהלו חיי משפחה והכול, פתאום הם מתחילים להתפרק ומתחילים להתגרש ומתחילים הכול. וכשאנחנו היום פונים לבקש עזרה אין לנו עם מי לדבר. מי שפונה עכשיו, מי שנמצא לאחרונה ופנה לבקש עזרה, ברוך השם אני שמח לשמוע. כל אחד שמקבל את התמיכה אני שמח לשמוע שמקבלים את התמיכה כל כך מהר. אבל יש אנשים כמוני, אני לפני שלוש שנים, זה היה פעם אחרונה שעברתי אירוע, שבאירוע הזה אני באותו יום כבר רציתי להתאבד בפעם האחרונה ואמרתי זהו, נגמר הסיפור. למזלי, מאלוהים, הקדוש ברוך הוא שלח לי עורך דין, קוראים לו שחר המאירי, שהפך בשבילי דברים בשנתיים וחצי האלה ועשה בשבילי דברים. עם כל זה עד היום לא קיבלתי הכרה. לפני שלושה חודשים עצרו לי מה שנתנו לי, נתנו לי בשנה האחרונה, דבר יחידי שנתנו לי זה החזרים לקנביס רפואי וטיפול פסיכולוגי אחד לשבוע. זה לפני שלושה חודשים גם עצרו לי את זה. אני לא מקבל קצבה, לא מקבל כלום. אני לא יכול לעבוד. כל שבוע, כל יום אני חי במצב שכל שקל שאני מקבל אני צריך לחשוב פעמיים אם את השקל הזה אני שם בצד עכשיו - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אהרון. << אורח >> אהרון ממן: << אורח >> רגע, אני מסיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, אהרון, אז תסיים. << אורח >> אהרון ממן: << אורח >> אני מסיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רק אומרת, תשאיר לנו את תעודת הזהות שלך, אנחנו נפנה לאגף השיקום ונבדוק. << אורח >> אהרון ממן: << אורח >> אם את השקל הזה אני שם עכשיו בצד לטיפול תרופתי או שאני הולך לקנות אוכל לבית. מה שאנחנו צריכים להבין עכשיו שכל אחד ואחד שפונה לבקש עזרה וצריך לקבל עזרה, אם זה טיפול תרופתי, אם זה קנביס, אם זה כדורים, אם זה לא משנה מה. זה לא הגיוני שאני היום לא יכול לקחת כדורים וחמישה פסיכיאטרים אמרו לי אתה צריך רק קנביס רפואי, אני מטופל היום ב-80 גרם קנביס רפואי ואני מוציא מהסף שאין לי למעלה מ-2,500 שקלים בחודש על תרופה שלי רק כדי לא להתאבד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה אהרון. זהו, אני חייבת לעבור. אהרון, תקשיב לי. עכשיו תנשום עמוק. אני מבינה. תשאיר לנו את תעודת הזהות שלך. לא עכשיו, אנחנו נבדוק מול אגף השיקום. אני חייבת להמשיך הלאה לעוד אנשים דוברים. << אורח >> אהרון ממן: << אורח >> תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כולנו איתך ומקווים באמת שתגיע לנחלה ולמנוחה, מגיע לך לגמרי. תודה על השירות ותודה על השיתוף, לא ברור מאליו בכלל. אני אבקש מתומר בדני, אבל באמת קצר כי אנחנו צריכים לסיים ויש לנו עוד לשמוע את, כמו שאמרתי, אגף לחיילים משוחררים ואת חגית ואת רחלי מאגף שיקום. יש לנו עוד כמה דוברים שאנחנו רוצים לשמוע. אז אם אפשר לא יותר מידי ארוך. << אורח >> תומר בדני: << אורח >> שלום, קוראים לי תומר בדני. אני התנדבתי בחרבות ברזל האחרונה, פעם אחרונה. כולם מכירים את שורה, כולם מעריכים את שורה. אבל חוץ משורה יש עוד יחידות, כמו שהוא אמר. אני הייתי ביק"פ דרום, זו היחידה לזיהוי בדרום. אנחנו בשפה שלנו מחלקת אריזה של שורה. ואנחנו עושים עבודה, עבודת קודש. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אגב, לא אמרנו שורה. אנחנו קראנו לזה מערך לטיפול בחללים. אז כנראה אתה נכנסת, כן, הנה בבקשה. זה לא היה רק שורה. ממש לא. אתה לגמרי בדיון. << אורח >> תומר בדני: << אורח >> אני הייתי בדרום. במקרה הייתי בדרום. שירתי בשני בסיסים, אני לא אגיד את השמות, וטיפלנו שם בחללים. הייתי באסונות, כמעט כל האירועים הגדולים של צה"ל, ראיתי דברים שאף בן אדם לא יכול לראות. אף בן אדם לא יכול להבין, לא משנה, לא משנה מי, אף אחד לא יכול להבין מה עברנו שם. ואני לא בסדר היום. יש לי פוסט טראומה. אני לא קיבלתי חוסן, אני לא קיבלתי כלום. כאילו, אם אתם שואלים, כלום. אין לי, סבבה, אני מוכר היום באגף השיקום, כי אני נלחמתי בעצמי כאילו בכול, אחרי שהבנתי שאני פוגע במשפחה ופוגע בכל העולם בהתנהגות שלי. כי אני עצבני, אני כל היום עצבני, מטורף. ואני פוגע בכולם. ואז הבנתי את זה. אבל פה יש לנו בעיה אחרת. רוב החבר'ה שלי מהיחידה מתביישים. יש בושה, אף אחד לא מבין אפילו את הבושה שיש בלהגיד אני הלום קרב. זו בושה. זו בושה להגיד שאני לא בסדר. אני עד היום לא מכיר בזה בעצמי שאני לא בסדר. הייתי על גג העולם ופתאום אני כלום. אני לא עובד היום. אני לא עובד, אני לא מסוגל לעשות שום דבר. להגיע לפה היה לי קשה מאוד. אין לנו מעטפת כמו שאנחנו רוצים שתהיה מעטפת. הילדים שלי בבית בכלל לא יוצאים מהבית. אין לי את הטיפול שצריך גם מאגף השיקום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה מדבר היום? או שאתה מדבר אם הייתה מעטפת קודם לא היית צריך להגיע? << אורח >> תומר בדני: << אורח >> היום, היום. גם אחרי שהשתחררתי וגם היום אין לי את מה שאני צריך בבית. נכון, אגף השיקום משתדל, אבל זה הכול חיצוני. היום אין משהו שהוא פנימי. אשתי כל היום מריבות, אנחנו כל היום, אני כל היום עצבני. ואין לנו את המעטפת ואף אחד לא יכול באמת להבין מה זה לטפל בחללים. אף אחד לא יכול. אף אחד. רק מי שעשה את זה בעצמו יכול להבין אותנו. רק מי שנגע בחללים, בחלקים, ברע. כל הדברים, כל הטריגרים, כל העצבים, זה מטורף. אנחנו מבקשים דבר אחד – להפסיק להיות שקופים. זה מה שאני רוצה. ואני רוצה עזרה לחברים שלי, אלו שמתביישים לפנות. צריך לפנות אליהם ולקחת אפילו לא אותם, כי הם מתביישים. לדבר עם הנשים שלהם. מי מכיר אותנו הכי טוב חוץ מהאישה שהיא יודעת שהוא עצבני, כן, הוא ככה וככה וככה. תעצרו את זה לפני שזה יתפרץ יותר גרוע, לא כאשר זה מגיע למצב גרוע. תודה לכם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה תומר. באמת דברים מרגשים. נעבור לחגית אורן. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> כמעט צוהריים טובים. שמי חגית, אני ראש חטיבת חוסן באגף לחיילים משוחררים ממילואים ואני מנהלת של תוכנית עמית. בעצם אנחנו תוכנית חדשה שקמה בעקבות המלחמה כחלק ממונח שתבענו אותו במלחמה הזאת, אבל הוא תמיד היה קיים, רצף מניעתי. נעשו המון פעולות, כמו שאתם בטח מכירים, תוך כדי השירות. צה"ל מוביל הרבה מאוד משימות תוך כדי הפעילות. גם הסתכלנו מה קורה באמת אחרי השחרור, שבקצה בעצם אחרי השחרור יש עד לפני המלחמה למשתחרר בעצם שתי אופציות מרכזיות: אם הוא כמובן חשוף לאירועי לחימה יחידה לתגובות קרב שמלווה אותו לפרק זמן מסוים. ואם הוא באמת נדרש לטיפול ארוך ומתמשך אז את אגף השיקום. אני אשאיר לרחלי פה לפרט את כל הדברים שנעשים, הטובים שנעשו קודם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מבחינת זמנים, חגית, תרשי לי רגע אם אני יכולה לדייק אותך. היחידה לתגובות קרב זה כשהוא במילואים והוא - - - << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> לא, לא, לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה כבר כשהוא השתחרר? << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> לא, לא. גם כשהוא השתחרר, כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שניהם זה גם שיקום וגם זה, זה אחרי שהוא כבר השתחרר. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> כן, כן, אחרי השחרור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי. אבל לפני השחרור זה רק - - - << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> תוך כדי השירות בפועל יחידות בריאות הנפש של צה"ל הן אלה שנותנות את המענה מקצה לקצה. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> אבל מה שנעשה, זה באמת יפה, אבל גם לפני כן זה מה שקרה. אנחנו אמרנו שיש מענה ושהוא קיים ובאמת כל הכבוד וזה לא מובן מאליו, ואני לא אומר את זה בציניות, באמת כל הכבוד. אבל יש עוד חורים. ובמקום לדעת בחורים אתם מדברים על מה שקיים, מה שעשיתם. ושוב, ישר כוח. אבל בואו נדבר על החורים ותתנו מענה. תוכנית עמית לא נוגעת במשפחות בכלל, לא מסייעת למשפחות בכלל, בשום צורה. את לא מדברת על זה. זה בעיקר הנושא שעליו אנחנו מדברים. זה דבר אחד. דבר שני, אנחנו דיברנו על דבר לא פחות חשוב, על אנשים שלא מצליחים לטפל בעצמם. תוכנית עמית זאת אפליקציה. מי שלא נמצא במקום שהוא עכשיו יפתח אפליקציה ויתאם עם מישהו ותעשה מטבעות וכמה מטבעות ואיך אני מתאם, מי שלא נמצא במקום הזה זה לא רלוונטי אליו. זאת אומרת, התוכנית הזאת יפה, חשובה מאוד לרוב האוכלוסייה. אבל יש אוכלוסייה חשובה, שעליה אנחנו מדברים פה, שלא מקבלת מענה ובבקשה תתייחסי לזה, איך אתם יכולים לתת להם מענה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כלומר אם אני מבינה נכון, חגית, זה עניין של reaching out. בסדר? אז בואי, אם ויש מענה, אם אין מענה ואתם חושבים שצריך להיות אנחנו נשמח לשמוע. ואם אתם חושבים שלא צריך זה גם בסדר. אני פשוט רוצה לשמוע ובואו ננסה אנחנו לא להתפרץ, אלא לתת לה לסיים. ואני אומרת את זה גם לעצמי. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> אני רק אשלים את הדברים. אנחנו מודעים לגבולות הסיוע של תוכנית עמית. תוכנית עמית באמת נועדה לפרט ששירת. היא נותנת מעטפת בהרבה מאוד עולמות, כמו שאתה רגע מכיר. אבל זה הגבולות שנקבעו. ואלה הגבולות שנקבעו לנו. אנחנו מודעים לצרכים שלכם, גם ברמת המשפחה וגם בצורך הזה להסתייע. אז יש לנו גם למי שמתקשה להגיע לאפליקציה, אז יש מוקדים, מוקדי שירות לקוחות, בכתב, בווטסאפ, בטלפון, בכל דרך אפשרית שאפשר גם להגיע למי שמתקשה לפתוח אפליקציה. יש הרבה מאוד, מערך הנפגעים או הפצועים שמלווים. יש כל מיני מעטפות של סיוע שמסייעות לאנשים לאבחן את עצמם ולהגיד מה הם צריכים. אני מודעת למגבלות, אבל זה הגבולות שלי שיש יכולת כרגע לתת מענה. מעבר לזה אין לי את הסמכות. לפחות לא כרגע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אבל שנייה. חגית, זאת לא השאלה. כלומר, לך, את אומרת תוכנית עמית היא לא תוכנית שהיא מאתרת, אלא היא תוכנית שקולטת. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> היא בהחלט גם מאתרת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אה, אז תסבירי איך היא מאתרת. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> בתוך הכלים שיש בתוך תוכנית עמית יש גם כלי איתור. אחד הדברים המרכזיים שיש בתוך תוכנית עמית זה שאלון לבדיקה אישית. והשאלון הזה נותן לפרט חיווי על מצבו הנפשי. ובסוף השאלון יש גם המלצות מה ניתן לעשות. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> מישהו רואה את התשובות חוץ מהפרט? << אורח >> אדווה זיידמן: << אורח >> אבל זה שוב חוזר ליוזמה הפרטית של החייל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, כן, בסדר. << אורח >> אדווה זיידמן: << אורח >> זה שוב חוזר ליכולת - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר. מאה אחוז, אני אתכם. חגית אומרת היא לא מאתרת בשטח. אם מגיעים, אם נכנסים לתוך עמית שם היא יודעת לעשות את האיתור מי זקוק ליותר, מי זקוק לפחות. אני מבינה אתכם, הכול בסדר. << אורח >> אדווה זיידמן: << אורח >> רק משפט אני אגיד. אנחנו פשוט שומעים פה את זעקת הכאב ואי אפשר להתעלם מהכאב שנכנס לחדר ונוכח פה בצורה מאוד חזקה. ואני חושבת שאני לא היחידה שהמחשבה שעוברת לה בראש זה איך אנחנו לא בעוד כמה שנים נמצאים במקום הזה שאומר חווינו, עברו שנים, לא קיבלנו טיפול. זה הנזק, זה המשמעויות שלו, אלה הכאבים. אנחנו רוצים לנסות להקדים תרופה למכה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ברור לי. ברור לי שזה גם פנייה ספציפית של כל אחד מכם וגם כמכלול. חגית, האם אישה יכולה לפנות? כלומר, אם בת זוג יכולה לפנות לעמית ללא הסכמה, נוכחות של בעל? << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> תראו, בסוף ללא הסכמה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> או ילדים לצורך העניין? << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> ילדים אין לנו מענים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, ילד בוגר. אמר אהרון שהבן שלו בן ה-20 נמצא פה, לצורך העניין. האם ילד בן 20 יכול לפנות, שוב, אני אסביר לך את השאלה. אני אסביר לך את השאלה ותגידי לי אם זה מחוץ לגבולות שקבעו לך. זה גם בסדר. בואי נניח שאישה כותבת לכם, אם זה אפליקציה, אני מניחה שכדי להיכנס לאפליקציה צריך את המספר האישי, את כל התנאים. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> רק בפעם הראשונה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, רגע. אז אני שואלת, זה בדיוק אני שואלת, על הפעם הראשונה. הבעל שוכב במיטה, לא מוכן לצאת. האישה רואה, היא חיה עם בעלה לא מעט, היא רואה שהוא במצוקה. היא אומרת אוקיי, אני יודעת על תוכנית עמית. אני אפנה בכוחות עצמי לעמית ואני אכתוב ואתם עמית תעשו את הצעד הבא אולי ליצור ולהתקשר אליו. יכול לקרות מצב כזה או שזה חסום? << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> לא, לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ברמה אפילו הטכנית. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> רגע, אז אני אחבר. קודם כל, הפעם הראשונה מחייבת את הפרט להיכנס. דרך אגב, אשתו יכולה לעשות את זה עבורו, כי הוא מקבל קוד לטלפון וזה מאפשר את הכניסה לאפליקציה של תוכנית עמית. אבל באמת באמת לפרט, תוכנית עמית בסוף נועדה למי שהוא באמת מתחת לסף האבחנה. מראש היא מיועדת לאנשים שמסוגלים לטפל בעצמם. היא כן נותנת את האפשרות לנו כמערכת לזהות אנשים שהם נקרא לזה הכתובת המתאימה יותר עבורם היא אגף השיקום. במקרים כאלה שעוברים דרכנו אנחנו יודעים לעשות את החיבור לאגף השיקום. אז גם אם מגיעות אלינו פניות של בני ובנות זוג, ילדים, למוקדים שלנו השונים ואנחנו יודעים לזהות שמדובר במשהו, אז אנחנו יודעים לעשות את החיבור. כי אנחנו באותו משרד ויש לנו, נקרא לזה את המעבר מיד ליד. אבל מי שיגיע אלינו נדע לחבר אותו. אבל יש פה הרבה אחריות הפרט לפנות. שוב, תוכנית עמית היא מיועדת למי שיש את היכולת לטפל בעצמו. וזה בעיקר הכלים שניתנו לפרט לטפל בעצמו. למשפחות בתוכנית עמית יש בעצם שני מענים מרכזיים: אחד בעצם זה יש המון אפליקציות לעזרה עצמית, הן פתוחות 24/7, הן חינמיות. אנחנו מדברים על אוכלוסייה שהיא מסוגלת לטפל בעצמה. הדבר השני שיש בתוכנית עמית זה מענים נפשיים או פרטניים או זוגיים למשרת ובן או בת משפחתו. אז גם זה ניתן. אבל שוב, תוכנית עמית הגבולות שלה הם מאוד ברורים. כל מי שצריך טיפול מתמשך ומעבר, גם הטיפולים שאנחנו נותנים זה 12 טיפולים. כל מי שצריך טיפול מתמשך ומעבר, אגף השיקום נמצא פה לצידי ונותן מעטפת שאתה בעצמך - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אז נשמע את אגף השיקום. לפני שנשמע את רחלי אני כן אגיד שתמיד אנחנו, זה לא דיון ראשון שלנו, ולא רק למערך הזה, אלא כל פעם מחדש אנחנו מגיעים בדיוק לתווך שבין הצבא למשרד הביטחון. כלומר, הם בתוך שירות או הם אזרחים. ובתווך הזה הרבה נופלים. יכול להיות שזה תפקיד של הצבא, ורגע כמו שהציעו פה, אני לא יודעת, שוב, אני לא בצבא, אני לא מתערבת. אני כן אומרת רגע את דעתי, שבצבא נכון, הם משתחררים. תגובות של טראומה וכו' לא תמיד מגיעות מיד, אלא זה תהליך שקורה. ואז בתהליך שקורה הם כבר אזרחים, הם כבר לא בצבא. אבל המצב שלהם כבר מדרדר אולי בקצב מהיר מידי, כי לא נתנו להם לפני כן את התגובות ולכן הם לא יכולים להיות אקטיביים בפנייה של לטפל בעצמם. משרד הביטחון גם הוא ידיו קצרות מלהגיע, כי בסוף להגיע אליהם יש להם גם ככה בתוך האגף שלהם כבר כמות עצומה של פצועים ונכים אצלם. אז להתחיל לפעול ולגשת לכל אחד מהמערך הזה או מהמערכים האחרים לשאול אותם מה שלומך זה קצת בעיה. ואני חושבת שזה חייב להיות חלק מתהליך השחרור מהצבא, עוד לפני שמגיעים לאגף, לחלק הזה של השולחן. << אורח >> גל כהנר: << אורח >> אני אגיד שזה חלק מהתוכנית שדיברו עליה, דיברנו עליה לאורך כל הדרך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תבהירי את זה. כי לדעתי לא רק לי, גם להם זה לא מספיק ברור. איך זה חלק מהתוכנית? << אורח >> גל כהנר: << אורח >> חלק מהתוכנית זה באמת לשים מפקדים, אמרתי את זה קודם בהקשר של מפקדים, אבל לשים מפקדים שידברו בעצם עם אותם חיילים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל נמצא פה ישראל, שהוא מפקד. נכון אמרת לי שאתה מפקד? אז הוא לא - - - << אורח >> גל כהנר: << אורח >> דיברתי על התוכנית - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, רגע. יכול להיות שזה לא אותו דבר, לכן אני שואלת. המפקד נמצא בתוך מילואים? הוא כן משרת מילואים? אותם מפקדים שלהם? << אורח >> גל כהנר: << אורח >> - - - הגיע ביום מילואים לצבא בשביל לקיים שיחות עם כל הפלוגה שלו, הגם שהיא נמצאת, או הגדוד או הצוות, לא משנה, הגם שהם לא נמצאים בשירות מילואים פעיל. ובעצם הוא ינהל שיחה, שוב, כמו שאמרתי, להנגיש זכויות, לוודא רגע מה קורה ולתת מענה אד הוק למקרי חירום שאנחנו מזהים פה בדרך. וזה כן בשיתוף בריאות הנפש של הצבא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואם החייל הזה לא מגיע? אם הוא לא מגיע לזה? << אורח >> גל כהנר: << אורח >> שיחות טלפוניות, סליחה. << אורח >> אדווה זיידמן: << אורח >> גם עם הנשים של? אני אגיד למה. כי לפעמים יש באמת, ואני חושבת ששמרית דיברה על זה בשאלון. שיש דברים שהנשים דיווחו והצביעו על תופעות שהן פחות נאמרו על ידי החיילים עצמם. << אורח >> ישראל בן שטרית: << אורח >> את צריכה להגיד שאם החיילים שלי ידווחו על משהו יכול להיות שזה יפגע להם בשירות המילואים הבא. והם מפחדים לדווח. וזה מאוד מאוד מפחיד אותם שאם עכשיו הם ידווחו או יגידו שקשה להם, קודם כל - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תראה ישראל, בסוף הצבא לא יכול לעשות - - - << אורח >> ישראל בן שטרית: << אורח >> אני מבין. לא, לא, ברור. אבל היא נותנת נקודה פה מאוד חשובה. מאוד חשובה. שבסוף התא המשפחתי חייב להיות חלק בכל הטיפול הזה. וזה דיברנו מההתחלה. כי אם זה לא יהיה, זה ילך לאיבוד. ונכון, אנחנו מדברים פה עכשיו על טיפול מהשורש, כמו שהיא אמרה. לא רוצים שזה יקרה עוד שנתיים, עוד חצי שנה. ולכן כל הטיפול חייב להיות עם הנשים, שהן יהיו חלק אינטגרלי, מהותי, או בן משפחה קרוב. כי בסופו של דבר הם חווים גם מה שאני חווה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ישראל, תקשיב לי רגע. אנחנו כבר עוד מעט קרובים לסיום. אני רוצה רגע לומר, ולא שמענו את רחלי. אני רוצה רגע לומר. תחום של בריאות הנפש מוכרת לי כבר מזה 20 שנה. המורכבות מוכרת לי מאוד. אני כן שואלת אותך דווקא בתור חייל ואת החיילים פה דווקא, לא את הנשים שלהם. חייל שלא מסוגל לדאוג לעצמו, כמו שאמרנו שלא יכול להגיע לעמית. מתגלים קרעים גם ביחסים בין האישה, בגלל שהוא במצב לא טוב. האם הוא יהיה מוכן, אתם יושבים פה בחדר, אתם החיילים, להגיד לאשתו לכי, ספרי. הרי אם הוא מפחד לספר, האם אתה מאשר לו לספר לה הכול ושתספר את הכול. יש כאן גם עניין של סודיות. << אורח >> ישראל בן שטרית: << אורח >> בטח. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אתה אומר כן, אבל תבין את המורכבות. << אורח >> ישראל בן שטרית: << אורח >> לא, אני מבין. אבל שנייה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לכן יש כאן מורכבות שאני מוכנה לקבל אותה, אבל השאלה איך פותרים אותה. << אורח >> ישראל בן שטרית: << אורח >> בואי אני אספר לך, מיכל, על הקרן לסיוע. אני זכיתי לעשות 220 וחמאס הפסיקו את זה באמצע. אבל תוך כדי הבנו שיש הרבה אתגרים כלכליים, אז נכנסנו לתוך הבתים. את חושבת שחייל היה מספר לי שיש לו מצוקה כלכלית? לא. דיברתי, נסעתי, כמו שאת אמרת. וזה באמת מעל ומעבר. אבל נסענו לתוך הבתים, ראינו את המצוקות, חווינו. אין מה לעשות. חייב, חייב. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> התוכנית הזאת, הרצון מאוד גדול וטוב, באמת, שוב תודה. אבל התוכנית הזאת של האיתור היא מאוד לא טובה. גם מהכיוון הזה שנאמר פה, ושוב אני אומר את זה עכשיו גם כמפקד, כקצין. צריך להבין, המפקדים האלו שעליהם מדברים שהם צריכים לבוא ליום מילואים ולאתר את החיילים שלהם, הם מפקדים שבעצמם שירתו מאות ימי מילואים. המפקד שלי ואני שירתנו למעלה מ-450 ימי מילואים. עכשיו להגיע לעוד ימים. ואנחנו עושים ימי מילואים עכשיו גם ככה. יש פה שם צורך. לבוא לעוד ימים, לאתר את החיילים שלנו, אנחנו עושים את האיתור הזה, אגב, בין הכול. וכמו שאבישי אמר לפני כן כסמג"ד הוא מתקשר לחיילים. אני נמצא בקשר עם החיילים שלי. היום דיברתי עם חיילים שלי, אתמול דיברתי עם חיילים שלי. אנחנו נמצאים בקשר. אבל לא זה איתור. איתור צריך להיות על ידי אנשים שזה התפקיד שלהם. שזה לא שירות מילואים שכבר אין להם כוח והלשון שלהם בחוץ והם צריכים לחזור לבית שלהם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני חייבת להגיד לך, עובד. אתה מדבר עם חיילים שלך. בסדר? תראה, גם כוח האדם בסוף הוא, במיוחד המטפל, כוח האדם המטפל אני יודעת כמה האגף משווע למטפלים ואין מטפלים. בסוף יש לך סכום אפס של מטפלים. בסוף העובדות הסוציאליות קורסות שם. אני הלכתי לדבר, הם באמת עושים עבודת קודש. עד ככה הם מלאים בצורך ופחות בכוח אדם. אני כן מנסה רגע למצוא פתרון. אתה אומר, אתה מדבר עם החיילים שלך. אתה מצאת, שוב, אתה לא, צריך לתת לך הכשרות. לא מקצועיות יותר מידי, כי אתה לא איש מקצוע. אבל כן להגיד יש כאן איזה בעיה כלשהי. השאלה שלי אם לך יש כתובת לפנות אליה ולהגיד הרב שהם, דיברתי עם עשרה אנשים. אני מרגיש ש-X יש שם איזה קושי. דיברתי עם אשתו, דיברתי עם הבן שלו. בבקשה קחו אותו לתשומת ליבכם. כלומר, כן מישהו צריך לעשות פה את הסלקציה למי לתת מה. אז בוא נשמע מה יש. כי אם יש דבר כזה. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> קודם כל, יש. אבל האחריות לא יכולה להיות על המפקדים, כי המפקדים גם ככה עם הלשון בחוץ וצריכים לשקם את הבית - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל המפקדים הם חלק מהצבא. בסוף הצבא בוחר את כוח האדם שלו. לא, אני לא רבה איתך, אני רק מנסה למצוא פתרון אמיתי. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> צריכים אותנו, ואחרי זה גם יקראו לנו כשתהיה עוד מלחמה. שירות המילואים שלנו צריך להיות ממוקד בתפקיד שלנו. אנחנו יכולים לעזור ולסייע, אבל זה לא יכול להיות אחריות שלנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אז בוא נשמע את הרב שהם. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> סליחה, מה שאני מציע שתוכנית עמית, יש לה שאלון מצוין. השאלון הזה אני מילאתי אותו בזמנו וקיבלתי עליו פידבק. פידבק מאוד לא טוב, שאגב, אז כשאני הכחשתי את הפוסט טראומה שלי הוא דחף אותי - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מה אתה מציע, עובד? אתה אומר שיהיו ביקורי בית כמו שסיפר ישראל? אז מה אתה אומר? << אורח >> עובד פרל: << אורח >> שתוכנית עמית יראו את התשובות של האנשים, שכולם ימלאו. שאנחנו כמפקדים נלחץ על החיילים שלנו למלא את השאלון של תוכנית עמית. שמישהו בקצה יראה כשיש קו אדום. כשיש קו ירוק, מצוין. כשיש קו אדום שמישהו שם יראה ושם ירימו טלפון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ומי שלא רוצה למלא? << אורח >> אדווה זיידמן: << אורח >> או מי שלא רוצה שיראו. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> אז אנחנו כמפקדים נלחץ עליהם. << אורח >> אדווה זיידמן: << אורח >> או מי שלא רוצה שיראו, לא כולם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, כן, מי שלא ממלא. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> שם אנחנו כמפקדים יכולים להיכנס. שאנחנו נקבל תפקיד טיפה יותר מצומצם ושתהיה לנו עזרה עם זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, אז לא הבנתי איך אתה רוצה לחייב? לא הבנתי, עוד פעם. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> מיכל, מי שלא רוצה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, מה אתה אומר? הרי יש היום את עמית. אז מה אתה אומר? לא הבנתי. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> לא, אבל אף אחד לא רואה את השאלון. אני ממלא שאלון, רק אני רואה את הפידבק. אני רוצה לדחוף את החייל שלי למלא את השאלון, שמישהו שם אם זה קו אדום, אם זה עלה שהוא בנקודה בעייתית, שמישהו יראה את זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל הם רואים את זה, לא הבנתי. מה זה אף אחד לא רואה את זה? בשביל מה ממלאים? << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> השאלון הזה הוא עוד אחד מהכלים לבדיקה עצמית. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אה, זה לא עובר אליכם. אוקיי. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> לא עובר אלינו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הבנתי. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> בדיוק מהסיבה שרוצים שהוא יהיה אותנטי. בדיוק מהסיבה, היו המון המון דיונים מקצועיים על האירוע הזה, האם צריך לשמור אותו אנונימי, כן או לא. כדי שהפרט ירגיש בנוח למלא, כי זה שלו. אף אחד לא רואה את זה, זה אמיתי. יש המון המלצות, רגע. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> אחד עובר הלאה ואחד לא. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> זהו, אתה מסכים איתי בסוף שיש פה טיפה בחירה של הפרט מה ואיך הוא עושה את זה. הלוואי והוא ישתף את בת הזוג שלו בשאלון הזה והיא כבר תדע מה לעשות עם זה. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> לא, זה לא קורה. << אורח >> אדווה זיידמן: << אורח >> או שלא. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> ברור, או שלא. ברור שזה לא. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> אני אומר לך, אני לא הייתי משתף את אשתי. אבל מילאתי שאלון ואני כן ציפיתי שבסוף השאלון ישאלו אותי האם אתה מוכן שאיש מקצוע יראה את זה? << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> אבל כן, יש שם שאלה. האם אתה רוצה עזרה. אפילו בלי, אתה יודע מה? זה אפילו יותר מזה. כי הרי השאלה האחרונה, במיוחד כשזה יוצא אדום, האם אתה רוצה עזרה – תלחץ פה. אל תשתף אותי את השאלון. אני אדע שזה אדום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אז הנה, זה הבעיה. הוא אומר שהוא לחץ ואף אחד לא פנה. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> בוא נגיד שהשתפרנו לגמרי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, השאלה היא למה לא פנו אליך. בוא נבדוק את זה. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> לא אני. יש פה מענה או לא - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, מה זה לא אתה? << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> מי שלוחץ "אני רוצה עזרה", ואנחנו יודעים, דרך אגב, רק את הסוף, אם זה אדום או לא. אז אנחנו יודעים את זה. אנחנו יודעים שזה אדום, אנחנו יודעים שהוא מבקש עזרה. מיד, תוך 14 יום מתאמים לו מטפל. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> מיד 14 יום? << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> לא, רגע, תשמע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא את השאלון. רגע, תנו לי רגע. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> אני אומרת לך שזה לוחות זמנים שאין בשום מקום אחר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, חגית. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> למטפל מקצועי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חגית, כדי שגם אנחנו נבין וגם הקהל שצופה בנו ולא נמצא פה יבין, אני רוצה רגע להבין. בעצם מי שנכנס אופן יזום לתוך התוכנית יש שאלון שהוא ממלא והוא רואה אם זה ירוק, צהוב, אדום. הוא עצמו רואה. אם יוצא לו לצורך העניין אדום או בכל מקרה כתוב לו למטה אם אתה רוצה עזרה, תלחץ פה. נכון? ואז כשהוא לוחץ זה מגיע אליכם ואתם תוך 14 יום אמורים לחזור אליו? זה האירוע? << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> כן, זה האירוע. אפילו פחות, זה עד 14 יום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> עד 14 יום. מה אתם אומרים פה? << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> עד 14 יום מתאמים לו מטפל, שזה לא - - - << אורח >> שמרית טוביאנה: << אורח >> זה לא המעטפת שאנחנו מחפשים. אנחנו מחפשים מעטפת שתראה אותנו כמערך. שיהיה איתור וטיפול מותאם. לכן אני כן אשמח לשמוע את אגף השיקום. נראה לי שאנחנו צריכים לחשוב יצירתית על האנשים האלו, שבסוף אנחנו לא רוצים שעוד מעט כולם יגיעו להכרה. ואנחנו8 גם לא רוצים לדחוף אנשים להכרה. אנחנו רוצים שיסתכלו עלינו כיחידה, של כל המערך. מה אנחנו עושים ומה הפתרונות. איך להגיע, איך לקבל את המענה. ומי צריך לקבל את המענה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שמרית, תודה. אנחנו נסיים ברחלי. אני רק אגיד שוב, עלו פה שתי נקודות: עלתה פה נקודה אחת לגבי החייל עצמו שצריך את העזרה. ואני חושבת שזה כן, שוב, אני אשמח, אם נצטרך נקיים עוד דיון, אבל אני כן אשמח שתבדקו את האירוע. אני לא ידעתי על זה, גם כשישבתי אתכם. אם כן בן אדם לוחץ על הכפתור האדום ולא חוזרים אליו – זאת בעיה. על כפתור "אני רוצה עזרה". אם חוזרים אליו אז אוקיי, מציעים פה עזרה. להגיד לי אוקיי, אז זו עזרה לא מספקת, אני רוצה לשמוע, כי זה בכלל לא ידעתי. כלומר, כן לחייל שכן נכנס בכוחות עצמו או אשתו אמרה לו בוא ניכנס ביחד או לא משנה מה, או המפקד שלו, עובד עזר לו להיכנס והוא לחץ עזרה – זה פתרון אחד. הדבר השני שאמרתם זה המשפחה, שאני אתכם לגמרי. יש פה תא משפחתי שנפגע וצריך לתת למשפחה לא רק עזרה כי היא נפצעה, אלא גם בואי תסייעי לנו, תהיי גם את סוכנת חוסן לא רק לעצמך, אלא גם לאותו חייל שנפגע. זאת השאלה השנייה שבואו נשמע עליה פתרון. אומרת חגית אצלם בעמית יש פתרונות. הם לא מלאים, אלה פתרונות של אפליקציות כאלה ואחרות למשפחה. וגם סיוע נפשי שיש לחייל עצמו או זוגי. אני לא שאלתי אותך כמה שוברים. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> 12. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> האם זה מספיק או לא מספיק. אבל בזה אתם משתמשים? << אורח >> שמרית טוביאנה: << אורח >> הראנו לכם את השאלון, 80% לא פונים לשום טיפול. לא לעמית, לא לאגף שיקום. לא לשום טיפול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר, השאלה היא למה. האם מתוך כל, אתם אומרים 80% בכלל לא פנו אקטיבית לעמית. בסדר? אבל בשביל זה יש את המפקדים. כן אמרו פה בצבא יש מפקדים, תמציאו לי שיטה אחרת. << אורח >> תומר בדני: << אורח >> אבל זה לא המפקדים, אתם צריכים לפנות לנשים. גם הנשים, הנשים זה הזיהוי הראשון שיכול לדעת שבן אדם מתחיל. תפנו לאישה של הבן אדם, תשאלו אותה. גם אותה תשאלו. אני, סתם דוגמה, התביישתי. התביישתי בזה, בפוסט טראומה. חברים שלי מתביישים בפוסט טראומה. אני רק התעוררתי כשהתחיל הכול להתפרק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אם אני מבינה אותך נכון, השאלה היא לעמית ואחר כך נגיע אלייך רחלי. האם את יכולה להוציא שאלונים לנשים של? אני לא יודעת, אני שואלת. שהן ייכנסו. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> אנחנו לא יודעים אפילו מי הנשים של, אבל אנחנו לצערי לא נוכל לעמוד בזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ברמת המשפט, כי אין שם חיסיון או ברמה טכנית שאין לכם מספיק אנשים? << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> לא. קודם כל ברמת החיסיון יש פה אחריות. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> שאלון משפחתי. זה לא צריך להיות שאלון עליו. << אורח >> חגית אורן מוסט: << אורח >> אנחנו כרגע יכולים לתת סיוע לפרט. שוב אני אגיד, אם בן או בת משפחה פונה אלינו למוקדים השונים שלנו ומצביע על איזה שהיא מצוקה והוא זכאי של תוכנית עמית כן איש מקצוע יכול, המוקדן, יש לנו אנשי מקצוע גם במוקדים. יכולים ליצור קשר. אבל שוב, הפנייה חייבת לבוא. אנחנו לא יכולים לדעת, אנחנו גם לא יכולים ליזום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר. אנחנו מדברים על קבוצה שלא מסוגלת לפנות. כן אדוני, אני רוצה אבל את רחלי, אז כן? << אורח >> גל זנדני: << אורח >> ד"ר גל זנדני, אני מלווה את הלומי הקרב. אני גם מפקד יחידה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה אמור לדבר בדיון הבא. << אורח >> גל זנדני: << אורח >> כן. גם מעל 700 ימ"מים. דבר אחד שחייבים לשנות – את התפיסה. תא משפחתי זה תא משפחתי. אין פה שום עניין של סודיות. אשתי יודעת יותר אפילו עליי יותר ממני. יש את הדטא בייס לצבא. אני אישית, עד שהגעתי עכשיו, נכנסתי פה לוועדה, לא הכרתי בכלל את תוכנית עמית. נכנסתי עכשיו דרך הפלאפון בשביל לראות מה זה. זה חייב לבוא בדחיפה. אנחנו מדברים פה על נפש. כמו שאני אמור לקבל בשביל האיתור את הדבר הזה בשביל למלא, גם האישה צריכה לקבל. לא צריך להגיע לרמות כאלה ואחרות. הדטא בייס בסוף מגיע ליחידה לשיקום. ואם יש דברים אז פונים למפקדים. בתור מפקד יחידה אני לא יכול לאתר. אני מגיע לנקודות קצה ואז אני יכול לדווח. אבל יש כל כך הרבה בתווך. מי כמוך יודע שדברים מתפרצים אחר כך, אנחנו לא יודעים מה קורה בבית. רמת המפקדים גם שהם מאוד רגישים לדברים החברתיים מעבר לצבא היא מאוד נמוכה, בגלל עומס הפעילות. צריך לשנות פה תפיסה וחובה לשתף את הנשים. כי עוד פעם, זה תא משפחתי אחד. תודה. << אורח >> אבישי זיידמן: << אורח >> אני חייב רגע לציין איזה משהו, בבקשה. כי אני שומע פה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני חייבת עוד חמש דקות לסגור. << אורח >> אבישי זיידמן: << אורח >> משהו חשוב. חבר'ה, אנחנו דיברנו כל הזמן על מה שיש, ואנחנו באמת מפוצצים הכרת הטוב. באמת, עם מה שהרב שהם אמר ועם מה שגל נתנה. ובאמת, עם מה שיש לכם. אנחנו באמת מפוצצים בהכרת הטוב. אנחנו באנו לציין פה את מה שאין. וזה הדגש. כי אם אנחנו לא מרגישים כל כך את העניין של המשפחות. אני רוצה להגיד לכם שאני עשיתי שיחות עם הנשים שלנו. באמת כמו שתומר אמר וגל אמר, חבר'ה, המיפוי המטורף הוא, אנחנו נגיע לזה, אנחנו נציל משפחות. נציל אנשים. זה ממש כך היה. זה משהו שהוא מאוד מרכזי, בעיקר בתחום שלנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בואו נשמע את אגף השיקום במשרד הביטחון. ואני כן שולחת פה מסר ותבדקו ואנחנו נקיים עוד דיון במקרה הצורך. אני לא יכולה לתת יותר, אני מצטערת, רק לכם. פשוט אין זמן. את העניין שאני בטוחה שגם את, רחלי, לא תעני על זה. זה מה אנחנו עושים עם אותה קבוצת אנשים שלא יכולה לעזור לעצמה בשלב הזה ולפנות לעמית. אלה לדעתי שנופלים בין הכיסאות בסוף. כי מי שיכול לפנות לעמית, אני רוצה להאמין שלא אליהם התכוונתם. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> זה רוב המערך. רוב האנשים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רוב האנשים הם אלו שנופלים בין הכיסאות. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> לכן הפנייה פה היא כמערך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מבינה. הבנתי. אני אומרת, לגבי אלה שכן פונים, אז כנראה יש להם מענה. גם אם הוא לא מושלם, אבל לפחות מישהו רואה אותם ומנסה לעזור כמה שהוא יכול. השאלה מה קורה עם כל, וכנראה רובם, שהם פשוט לא מסוגלים להקים את עצמם וללחוץ ולהיכנס בכלל לאפליקציה שנקראת עמית ולהגיע לשם ולהגיד רגע, אני צריך עזרה. רחלי, אני מניחה שגם את לא תושיעי אותנו באירוע הזה. אבל אולי אני אתבדה. << אורח >> רחלי שטרן: << אורח >> רחלי שטרן, אני עובדת סוציאלית וראש החטיבה למענם סוציאליים לפוסט טראומה באגף השיקום. קודם כל אני רוצה להגיד לכם, היום וגם ביום ההוקרה ובכלל, תודה. תודה על כל מה שעשיתם למען המדינה. אנחנו מכירים את המחיר הקשה ששילמתם. אתם וגם בני המשפחות שלהם. אז קודם כל אני רוצה להגיד תודה דווקא ביום הזה ובכלל. אני רוצה להגיד כמה דברים ואז אני אתייחס לסוגייה הזאת. לגבי הנושא, עלה פה מאוד חזק כל הנושא דווקא של הטיפול המשפחתי שמקבל הפצוע ובני משפחתו. אז עובד ציין וגם אתה, אבישי, ציינת איזה מעטפת קיבלתם מאגף השיקום. היו פה דברים שאני אצטרך אחרי זה אולי לבדוק ברמת הפרט. מה שאתה אמרת, מה שידידך אהרון אמר, ניקח פרטים אחר כך, זה לא הדיון. אנחנו מכירים את המענים שאנחנו נותנים היום לפצוע בצורה הוליסטית. אם זה טיפול ואם זה בית מאזן ובית מעבר ותעסוקה וחונכות. אני כן רוצה להגיד עוד שני דברים, אם לצורך זה הגעתי לדיון, אז שווה לי שהגעתי. בסדר? אחת, יש לנו את מוקד נפש אחת שפעיל 24/7 כל השנה, נותן מענה על ידי אנשי מקצוע, על ידי אנשים שנותנים מענה. כוכבית 8944, מענה וסיוע לפצוע, לנכה ולבני משפחתו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זהו, שאלתי אותך אז בשעתו ולא קיבלתי תשובה, האם בת הזוג יכולה לפנות שם? << אורח >> רחלי שטרן: << אורח >> ברור. זה מענה לפצוע ולמשפחתו. אפילו יותר מזה, זה מענה אנונימי. אני אפילו לא יודעת מי פונה. << אורח >> קריאה: << אורח >> שוב, מה המספר, סליחה? << אורח >> רחלי שטרן: << אורח >> כוכבית 8944. במידה והפצוע או בן המשפחה מתרשם מאיזה קושי והוא רוצה שזה יעבור לאגף, אנחנו חותמים על ויתור סודיות, זה מגיע אליי לאגף, אנחנו ממשיכים הלאה בהמשך טיפול. דבר שני, הקמנו אגף, צוות מת"ן צוות התערבות בשעת משבר. צוות שמגיע 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, לבתים של הפצועים באשר איפה שהם נמצאים. יכול לפנות, זה שינוי, מיכל, תקשיבי, גם בן משפחה. בעבר באמת הייתה פנייה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כל מי שיכול לפנות למקום הזה זה מי שכבר הגיש פנייה? << אורח >> רחלי שטרן: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כאילו אמר אני רוצה להיות מוכר. לא הקבוצה הגדולה שאיננה שם. שזה מבורך, אגב. מבורך. הלוואי והיה באזרחי את הדבר הזה, את יודעת רחלי. << אורח >> רחלי שטרן: << אורח >> חשוב לי להעביר דרככם את המסר הזה, הוא מסר חשוב. שכל מי שצריך עזרה הפצוע יכול לפנות או בן משפחתו יכול לפנות ואנחנו נגיע אליו בטווח של שעתיים-שעתיים וחצי, תלוי איפה הוא נמצא, ואנחנו ניתן מענה. אם הוא כמובן במצב חירומי נפנה בכל - - - של חירום. כוכבית 8944 דרך מוקד נפש אחת. ואם צריך תבקש צוות התערבות במשבר, צוות מת"ן לכל מי שהגיש הכרה באגף השיקום, לא משנה על מה ולא משנה גם מה המעמד. אנשים נמצאים במצוקה, אנחנו רוצים קודם כל לתת את המענה כאן ועכשיו. << אורח >> אדווה זיידמן: << אורח >> גם אם אין עדיין תשובה? גם אם הוא פתח תהליך של הכרה ועדיין לא קיבל תשובה הוא יכול להפעיל את המוקדם האלה? << אורח >> רחלי שטרן: << אורח >> אני לא יכולה לתת שירות למי שהוא לא מוכר אצלי. << אורח >> שמרית טוביאנה: << אורח >> רוב האנשים שלנו מקבלים 01 ישירות. יש לנו איזה שהוא - - - << אורח >> קריאה: << אורח >> או לא מקבלים בכלל. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> צריך שיהיה מענה גם ששירת במערך החללים ולא הגיש בקשה. << אורח >> רחל הילו: << אורח >> אבל לא הצלחתי להבין. אני מרגישה שאנחנו סוטים מהדיון. כל מה שאגף השיקום נותן מהרגע שהחייל מוכר הוא מושלם. ואם יש על זה דיונים יש את נשות אגף הפצועים, אנחנו צריכים פריצת דרך של אגף השיקום. << אורח >> רחלי שטרן: << אורח >> את מדברת על שלב האיתור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא רק איתור. אבל היא אומרת אני רוצה למנוע. לא מניעה כשהוא כבר בתוך משבר, היא רוצה למנוע את המשבר. << אורח >> רחל הילו: << אורח >> שנייה רחלי, אנחנו מכירים. היה צוק איתן, היה לבנון, היו הרבה מלחמות במדינת ישראל, אנחנו מכירים. אנחנו נמצאים עכשיו במציאות שמבקשת פריצת דרך. מבקשת חשיבה יצירתית. מבקשת לצאת רגע מהמציאות המערכתית, להבין מה קרה בתולדות המדינה. למי, לא משנה לאיזה קבוצת חיילים, כרגע אנחנו מייצגות את המטפלים בחללים. ושם לזהות מה נדרש ומה צריך. זה לא פעולה שחייל פרטי יעשה. הוא לא יעשה את זה. << אורח >> רחלי שטרן: << אורח >> אבל אני רוצה להתחבר למה שגל אמרה קודם. בסדר? אתם עושים פעילות של אכ"א שיש בה גם יחד עם הרבנות, יש בה גם חלק של איתור. יכול להיות שבתוך המקומות האלו יצופו, ברגע שגל או אתם מאתרים מישהו, אתם פונים אליהם, מקשרת ואנחנו מיד עוזרים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש מש"קית ביחידות המילואים שלכם? << אורח >> קריאה: << אורח >> כן, כן, כן. << אורח >> רחל הילו: << אורח >> אבל מי מחייב שכולם ינכחו באירועים האלה? אנחנו מדברים על חיילים שבכלל לא מגיעים. דרך אגב, למה הם לא פה? למה החיילים לא פה כמו כל הלומי הקרב? איפה הם נמצאים? למה אנחנו נלחמות בשבילם? למה אני פה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שאלתי אם יש, אמרתם לי כן. << אורח >> רחל הילו: << אורח >> הם לא פה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, ת"ש. משהו שדומה למש"קית ת"ש במילואים. << אורח >> קריאה: << אורח >> יש קצינת קישור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל קצינת קישור עושה את הפניות האלה? כלומר, אז אני כן חושבת שתבדקו אתם פה באכ"א ובצבא. מה אסור? מה זה אסור לה? תחשבו מחוץ לקופסה. תחשבו רגע, אני מוכנה לעזור אם צריך פה. << אורח >> רחל הילו: << אורח >> זה לא המגרש שלהם, הם משוחררים מהצבא. זה לא המגרש שלהם, נגמר. הוא משוחרר, הוא אזרח. << אורח >> רחלי שטרן: << אורח >> כן, אבל לנו אין את המידע מי היה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לכן זה לא נגמר. לכן אני אומרת שהצבא יקים איזה, לא יודעת, צריך להקים פה. << אורח >> רחל הילו: << אורח >> זה בדיוק הקושי שלנו. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> ממש רגע עם פתרון מהחיבור הזה. הם הצבא עשו את כל מה שהם יכולים והם עושים את כל מה שהם יכולים. הם עשו את כל - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מסכימה אתכם, אתה לא צריך לספר לי. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> יש חיבור שחייב לעשות באיתור. האיתור לא יכול להיות בלי החיבור הזה ואפשר לעשות את זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אז אני לא שומעת שאפשר. אתה אומר אפשר, אני גם חושבת. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> כל אחד אומר אני עשיתי את המירב, אבל בחיבור יהיה אפשר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא כל אחד אומר, אתה אומר. אז אולי תפסיק להגיד את זה. << אורח >> עובד פרל: << אורח >> הם אומרים שהם עושים את המיטב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה אמרת הם עשו מה שהם יכולים, הם עושים מה שהם יכולים. אוקיי, אז כנראה שהם לא עשו מה שהם יכולים. בוא, אתה לא יכול להגיד דבר והיפוכו. << אורח >> רחל הילו: << אורח >> אני חושבת שצריך לנהל דיון מקצועי עם אנשי מקצוע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תפסיק להיות כזה ממלכתי. בסדר? זה נחמד שאתה ממלכתי. אבל אני אומרת, יש כאן אירוע. רחל, אני חייבת לסכם. אנחנו נקבע. שוב, אני מקווה שלא נצטרך. אבל בהנחה ונצטרך נעשה דיון מעקב. אני כן חושבת שיש כאן אירוע שכמו שציינת אותו, עובד, אני קצת הייתי מיינת אותו במילים אחרות. יש כאן את הצבא, כל עוד הוא לא שוחרר. יש את אגף השיקום כשהוא שוחרר. אבל כשהוא שוחרר הוא צריך לעשות את הפנייה בעצמו ולהגיד רגע, אני רוצה עזרה. ואם הוא לא אומר רגע, אני רוצה עזרה ולא פונים לא לאשתו ולא לסביבה שלו, אלא רק הוא בעצמו צריך להגיד אני רוצה. יש כאן איזה פער. אגף השיקום לא יוכל לפנות, כי אז הוא יצטרך לפנות לכל ה-400,000 חיילי מילואים. זה בלתי אפשרי. מי שצריך טיפול בסוף לא יקבל טיפול, כי העובדת הסוציאלית צריכה לטפל בכאלה שאמרו לה 'לא, לא, הכול בסדר'. בואו, בסוף כולנו פה צריכים להבין את המגרש שבו אנחנו משחקים. שיש כמות מוגבלת של עובדים סוציאליים, של פסיכולוגים, של פסיכיאטרים, שאנחנו צריכים לנצל אותם לטיפול באלה שצריכים אותם. ואלה שלא צריכים אותם, כל המענים מסביב של התוכנית הנפלאה שקיבלתם היא חשובה לאין ערוך כדי למנוע את ההגעה והצורך לצרוך את אותם מטפלים ייחודיים לאלה שכבר שקעו בתוך המשבר הזה. לכן השאלה היא איך עושים את זה. אז כן הם הלכו על מפקדים. אתם טוענים המפקדים זה לא הפתרון. אני לא יודעת. שוב, לא אצלי הפתרונות. אני יכולה להציע, אני רק בסוף לא יודעת איך זה יוצא בשטח. אני כן פונה גם לצבא, במיוחד לכם. כי אתם השלב הראשון. אחר כך יש הפסקה ואז השלב השני כשכבר מגיעים אליהם. אז בשלב מיד אחריכם יש חור שמישהו צריך לטפל בחור הזה. מי יטפל בו? הרי בסוף הם יצאו ממילואים. ברגע הראשון שהם יצאו, אם יש פציעה פיזית רואים אותה, זה פחות בעייתי. שוב, יש להם את הקשיים שלהם, אני רגע לא רוצה למצות ולהגיד הכול טוב שם. אבל אלה שיש להם את הפציעה הנפשית, לא כולם, אגב, נמצאים בשלב של פציעה נפשית וצריכים להיות נכים או להגיע להכרה. ההיפך, הם רוצים למנוע את זה. לא רוצים להיות נכים. << אורח >> רחל הילו: << אורח >> מיכל, את יודעת מה קורה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני יודעת, אני יודעת. << אורח >> רחל הילו: << אורח >> לא, אני רוצה להגיד לך מה קורה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל אני יודעת וישבתם אצלי 20 פעם. << אורח >> רחל הילו: << אורח >> לא, אבל אני רוצה להגיד לך מה קורה בפועל. מה שקורה בפועל זה שאנחנו יוצרים קשרים, עם כל מיני עמותות ומציאויות שנותנות טיפולים כלשהם. ואנחנו כנשים מוציאות את זה בשביל שהחיילים האלה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רחל, צר לי, הלוואי והיית היחידה. כי אם היית היחידה אז הצבא, מדינת ישראל הייתה פותרת את זה. אבל זה בכל יחידה, בכל עניין. אני יושבת עם אגף לשיקום לא מהיום, עוד לפני 7 באוקטובר. הם מוצפים בדבר כזה. והם מוצפים, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה בחוץ שנעזרים בכל מיני עמותות. וזה קורה גם בבריאות האזרחית. ועוד לא דיברתי על האיש הנחמד שכל הזמן מלווה אותנו מהלומי הקרב. תקשיבו, אנחנו מכירים את הבעיה. אני כן פונה לצבא, ואני חייבת לסיים. אני פונה לצבא. אתם צריכים לחשוב איך אנחנו דואגים לאיתור, אבל לא עם כל המשאבים, עם המשאבים שיש. בסוף צריך כן לעשות מישהו שיעשה את הסלקציה הזאת של רגע מי צריך רק את ימי העיבוד ואת התוכנית הנפלאה שעשיתם וזה מספיק עם זה ומתקדמים קדימה והכול נהדר. ומי אלה שצריכים, כולל המשפחות שלהם, את הטיפול שיקום יותר רציני, אבל עוד לא הגיעו לשלב שהם צריכים נכות. כדי למנוע את זה. כי הקבוצה הזאת, שהיא כנראה הקבוצה הגדולה ביותר, אם לא נטפל בה הם בסופו של דבר יגיעו, סליחה שאני משתמשת בשם אהרון, ששמעתם מה קורה. בסוף הוא יאבק שעות, גם אם הוא לא קיבל הכרה, הוא יבזבז משאבים, סליחה על המילה "לבזבז" של האגף, של כל הוועדות שהוא צריך לעבור וכל התהליכים האלה. << אורח >> רחל הילו: << אורח >> גם איזה חברה אנחנו מגדלים פה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חבל על האירוע. לכן בעיניי יש כאן איזה משהו שאני מטבעי מרגישה שזה יותר נמצא על הצבא מאשר על אגף השיקום. אבל דברו ביניכם, תמצאו את הפתרון הזה. בסוף זה אותם אנשים. זה בן אדם שבא ונתן את כל כולו למדינה ונלחם במילואים. השתחרר, צריך למצוא את הקשר הסיבתי שהוא מדרדר בגלל השירות הצבאי. שיש שם אירוע שצריך לבדוק אותו. ואז לטפל בו כדי לא לתת לו להגיע לאגף השיקום, כי אנחנו לא רוצים אותו באגף השיקום. אני לא רוצה את החיילים באגף השיקום. לא רוצה אותם. אפשר למנוע את זה בהרבה יותר בקלות ולא ליפול כולם על רחלי. שוב, לא רחלי כרחלי. אני מסיימת חברים. אני מודה לכולכם. << אורח >> רחלי שטרן: << אורח >> אז אגף השיקום כן לוקח מטפלים בהבעה ביצירה שעומדים בקריטריונים שאנחנו הצבנו לגבי טיפול נפשי. << אורח >> רחל הילו: << אורח >> בקרן הסיוע צריך להרחיב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל חבל, כי בצבא אמר, אמר פה הרב שהם שבצבא הם לוקחים רק מדעי. תתאמו ביניכם. << אורח >> אורית לוי למלמן: << אורח >> יש גם הוכחות מדעיות ליעילות של הטיפול באמצעות אומנות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, גם אצלכם זה מאושר, הרב שהם? אתה לא יודע? אוקיי. הערה אחרונה של רחלי ואני נועלת את הדיון. << אורח >> רחלי שטרן: << אורח >> אגף השיקום הקים ועדה שיו"ר הוועדה הוא מור יוסף. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, יחד עם משרד האוצר, אני מכירה את זה. << אורח >> רחלי שטרן: << אורח >> גם לחברים, שבאמת יבואו. כדי לקבל המלצות נכונות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני נועלת את הישיבה. אבל אני כן מבקשת א' מעמית לשקול את האפשרות, אנחנו מבקשים תשובה. תענו לנו בתשובה, לשקול את האפשרות כן שיהיה בתוך האתר גם בשאלון לאישה, לבת הזוג, שתוכל לענות והיא תכתוב. כי היא לא יכולה להיכנס בשם הבעל וללחוץ "אני רוצה עזרה". << אורח >> עובד פרל: << אורח >> על המשפחה, לא על הבעל, על המשפחה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, כן, אני אומרת. לבדוק את האירוע הזה שהאישה תוכל לענות על שאלון לצורך הזה ואז לדעתי זה יפתור לא מעט בעיות. שוב, הצבא יחד עם משרד הביטחון ינסו לראות מה קורה רגע בתפר הזה שבין השחרור לבין הצורך להגיע לאגף השיקום. אנחנו נקיים דיון מעקב, אני מניחה, חודש, משהו כזה, לראות אם משהו התקדם. תודה רבה לכולכם, שיהיה יום טוב. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 12:14. << סיום >>