פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 137 מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד יום שלישי, כ"ו בכסלו התשפ"ו (16 בדצמבר 2025), שעה 12:00 סדר היום: << נושא >> זכויות ילדים יתומים בישראל - דיון לפי סעיף 4(א)(1) לחוק יום משפחות היתומים בישראל, התשפ"ד - 2024 << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: משה אבוטבול – מ"מ היו"ר פנינה תמנו חברי הכנסת: ששי ששון גואטה מוזמנים: אילן שריף – מנהל תחום (פ.א) - אובדן ושכול וכתות, משרד הרווחה והביטחון החברתי ריבה שכטר – ממונה התמודדות במצבי משבר, חירום ואובדנות, משרד החינוך טל פוקס – המחלקה למדיניות וחקיקה, האפוטרופוס הכללי אלי יהלומי – ממונה בכיר, המוסד לביטוח לאומי מריה רבינוביץ' – מרכז המחקר והמידע של הכנסת הדר קס – מייסדת ומנכ"לית, עמותת חמניות אנואר עיאדה – רכזת מיצוי זכויות לחברה הערבית, עמותת חמניות ענבר שקד דליות – דוברת, עמותת חמניות הודיה מויאל – מדיניות, עמותת חמניות רז שפירא – נציגה, עמותת חמניות סופי שמולבסקי – יתומה, עמותת חמניות סבטלנה שמולבסקי – אלמנה, עמותת חמניות קרן אלמלם – אימא, עמותת חמניות הדס דיסין גליק – מייסדת ומנכ"לית ארגון אמיצים - ארגון אלמנים אלמנות ויתומים צעירים בישראל יהודה גליק – חכ"ל, ארגון אמיצים – ארגון אלמנים ואלמנות ויתומים צעירים בישראל נטלי סימון – אלמנה, אמיצים - ארגון אלמנים אלמנות ויתומים צעירים בישראל לרה צינמן – יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות אברהם צינמן – חבר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות רוחמה גמרמן – יו"ר פורום של תקווה ליאת לביא – עתיד לעוטף משתתפים (באמצעים מקוונים): ליאת יעקובוביץ' – ייעוץ וחקיקה - משפט ציבורי חוקתי, משרד המשפטים נטע ברק – סיוע משפטי, משרד המשפטים אודליה מאיר – בת לאימא שנרצחה בילדותה ייעוץ משפטי: צח בן יהודה מנהלת הוועדה: תמי ברנע רישום פרלמנטרי: רויטל יפרח רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> זכויות ילדים יתומים בישראל - דיון לפי סעיף 4(א)(1) לחוק יום משפחות היתומים בישראל, התשפ"ד - 2024 << נושא >> << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> צוהריים טובים. אנחנו מתכבדים לפתוח את ישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד בנושא חשוב מאוד מאוד - נושא של יתומים, אזרחים בישראל. תמונת מצב של היום, של כל הנקודות ליתמות בישראל. אני מתכבד לפתוח את הדיון הזה שמתקיים בימים שבהם כל עם ישראל מתכנס בחג החנוכה, ואנחנו כאן כדי להאיר על נקודה חשובה ביותר – מצבם של הילדים היתומים בישראל. וגם היום הזה מצוין בכנסת, ביום הדלקת הנר הראשון של חנוכה, למען אותם ילדים יקרים אלה. על-פי הנתונים שהוצגו לנו בשנתיים האחרונות, מאז ה-7 באוקטובר, נוספו 992 יתומים חדשים. 691 ילדים יתומים של חללי צבא ההגנה לישראל וכחות הביטחון ועוד 301 ילדים יתומים מפעולות איבה. ואחרי כן מספר כזה עומד ילד או ילדה שאיבדו את היקר להם מכל – הורים. משפחה שתישא את הכאב הזה כל חייה. לצד יתומי מערכת הביטחון שמקבלים ליווי על-ידי גופים מסודרים ומתועדים במערכות המדינה, ישנה אוכלוסייה גדולה נוספת של יתומים מהמגזר האזרחי, ששם ישנם ילדים שאיבדו הורה עקב תאונות, מחלות, אובדנות, אלימות ונסיבות חיים אחרות. מדובר בילדים שזקוקים לא פחות לתמיכה וליד מכוונת. אני יודע שישנם גורמים במערכת הרווחה, החינוך והבריאות, שעושים עבודה חשובה ומסורה עם חלק מהמשפחות והיתומים. אבל ישנן שאלות מהותיות עליהן נעמוד היום, האם קיימת היום מדיניות אחידה בין משרדים לגבי ליווי יתומי מערכות הביטחון והאזרחים, והאם יש שיתוף פעולה מלא בין המערכות? האם יש רצף טיפולי שמבטיח שהילד לא ייפול בין הכיסאות? אני מבקש מכל הדוברים לעזור לנו להבין מהם הצרכים? איזה שירותים קיימים ואיפה צריך לחזק ולהרחיב אותם. כל זאת, כדי להבטיח שכל ילד וילדה יתומים בישראל יקבלו את המעטפת שהם זקוקים לה. הילדים האלה ראויים שלא לשאת את הכאב הזה לבד. אוסיף ואומר שביקשה ממני חברת הכנסת, גברת קטי שטרית, יושבת-ראש הוועדה, למלא את מקומה בדיון הזה, מיד הסכמתי גם בגלל ההזדהות הטבעית שלי עם אותם ילדים, שלצערנו לא שפר עליהם גורלם פעמיים – פעם עם אובדן היקר להם מכל, שזה ההורים. ופעם שנייה, במצבם הנוכחי. בוודאי שחשוב מאוד שאנחנו נירתם לנושא הזה. סיבה נוספת – אני עצמי, אמנם היו לי הורים אבל נשלחתי בגיל צעיר ללמוד בפנימייה שנקראת בית היתומים ציון בלומנטל בירושלים, מקום שאני חייב לו המון תודה וברכה. אותן שנים, לפני עשרות שנים, היה מקובל להקים בתי יתומים בישראל. היה בית היתומים בלומנטל, היה בית היתומים דיסקין, בית היתומים חפץ חיים, בית היתומים הכללי בירושלים. היו מספר בתי יתומים בארץ בגלל שהיו מערכות מלחמה מאוד גדולות כמו מלחמת יום הכיפורים והשחרור. מדובר על בתים שקיימים עשרות שנים. עם השנים, המדינה החליטה שהילדים האלה, גם אין את אותה מאסה וכמות של ילדים אבל לפזר אותם, שיהיו באינטגרציה בתוך מערכות החינוך הכלליות, וזה עשה טוב אבל עדיין יש כאלה שלומדים דווקא במסגרות האלה. אז באמת, בגלל הסימפטיה שלי למקומות האלה שעושים עבודת קודש במשך שנים, וגם אני עבדתי במערכות החינוך ובית היתומים דיסקין בירושלים, בגבעת שאול. ואני באמת יודע כמה חשוב מאוד, מעבר לצו ההלכתי והתורני, שהתורה מבקשת לא לענות ולא לצער את היתום והאלמנה, שזה איסור חמור ביותר. יש גם עניין להעניק, לעזור ולטפח. לכן אני מאוד שמח שישנם פה ארגונים חשובים ביותר, כל אחד בתחומו שלו עושה את זה ואגב, זה יותר מסימבולי – אני היום מוזמן להכנסת ספר תורה באותו מקום שלמדתי בו, בית יתומים בלומנטל, וגם שם יש היום בר מצווה לילדים, חלקם יתומים, שעושים להם מדי חג חנוכה, אולי גם לא יתומים אבל יש הרבה שצריכים עזרה ביום יום. היום יש שם לצערנו הרבה כאלה שאין להם הורים והם לא יתומים. אז לכן אנחנו חייבים לחזק את כל המערכות הללו, בפרט מאז ה-7 באוקטובר, שנוספו עוד ועוד ולתת להם כל גיבוי, גם כלכלי, גם עזרה, כל מה שיידרש ועל-ידי תקצוב לתת להם כתף לכך. אז אני בע"ה אבקש מהחברים שכל אחד יציג את שמו ותפקידו לפרוטוקול. יש לנו גם מצגות ואיעזר בשירותיה של מנהלת הוועדה כדי לתת אפשרות לכולם לבוא לידי ביטוי. נכנסו באיחור מאוד גדול כי בדיון הקודם התעכבו עוד ועוד בדיבורים. אנחנו נשתדל להיות פרקטיים וכל אחד יאמר את תמצית הדברים כדי שנוכל לאפשר לכולם לדבר כי אנחנו חייבים לסיים את הישיבה ולתת לכולם את זכות הדיבור. אני מודה לכם מראש שטרחתם להגיע ונעשה את הכל שהדיון הזה יהיה משמעותי. ובאמת, בשם כל עם ישראל, אנחנו מודים לכל הארגונים האלה שלקחו על עצמם ועל כתפיהם את אותם דברים. נמצא פה יהודה גליק, שהיה גם חבר כנסת והוא יודע בדיוק מה זה. אני אומר לכם שוב שרק מי שלמד שם יודע מקרוב כמה זה כואב. אני לא יכול לשכוח ולציין שהיה שר במדינת ישראל, שלמד בבית היתומים בלומנטל, שאני למדתי בו. השר דוד אזולאי שמו, אביו של יו"ר סיעת ש"ס, הרב ינון אזולאי, שהיה שר הדתות. הוא יותר גדול ממני, למד כמה מחזורים לפני אבל גם הוא יציר של תפארת. ככה זה כשמטפלים טוב בילדים ונותנים להם את כל מה שמגיע להם ולא מחסירים כלום מאותם ילדים, כפי שאני הרגשתי על-ידי הרב רקובסקי בבלומנטל, הרב אליעזר ע"ה ועכשיו הבן שלו ברוך, שעושה עבודת קודש. כשנותנים את הילד את הכל – אני אומר לכם שוב שתמיד הוא יגדל בצורה נכונה וטובה. אז תודה רבה לכם. נתחיל במצגת? לפני כן, היועץ המשפטי רוצה להוסיף כמה דברים ומיד אחרי זה ניכנס לרב שיח. בבקשה. << דובר >> צח בן יהודה: << דובר >> תודה אדוני. הערה ראשונה – נושא הדיון הוא אמנם חוק משפחות היתומים בישראל, אז אני אבקש שככל שיש סיפורים אישיים על קטינים, כדי להגן עליהם ועל פרטיותם, לא לחשוף מעבר לנדרש או לא לחשוף שמות ופרטים מזהים. אנחנו צריכים להגן גם עליהם. הערה שנייה לגבי הדיון היום – חוק משפחות היתומים בישראל עבר בוועדת החינוך ב-2024. זו השנה השנייה לחקיקתו. הדיון מתכנס פה לפי סעיף 4(א)(1) בחוק, שקובע שיום משפחות היתומים יצוין בכנסת במליאה ובאחת מוועדות הכנסת. ועדת הכנסת הכריעה שהשנה זו תהיה הוועדה כאן. יום משפחות היתומים, כמו שאתם יודעים, נקבע בחוק שיצוין בנר ראשון של חנוכה, כ"ה בכסלו. ההסדרים בחוק קובעים דיון מיוחד אצל האפוטרופוס, איזה שהוא ציון אצל נשיא המדינה ככל שהוא ימצא לנכון, וששר התרבות והספורט רשאי - - << דובר >> יהודה גליק: << דובר >> לא ככל שהוא יצמא לנכון אלא באופן שהוא ימצא לנכון. << דובר_המשך >> צח בן יהודה: << דובר_המשך >> בית הנשיא – כפי שיחליט נשיא המדינה. שר התרבות והספורט רשאי להורות על דרכים נוספות לציין את היום הזה בהתאם לאיזה שהוא תקציב שיוקצה לכך מאוצר המדינה. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> יישר כוח. תודה רבה. אני חייב להקריא נוסח שמקריאים תמיד בוועדות מהסוג הזה היות ומדובר פה בהשתתפות קטינים, אז יש צורך לחסוך פרטים מהפרוטוקול. כידוע, ישיבת הוועדה מוקלטת ומשודרת והפרוטוקול וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת וישמרו במאגרי המידע של הכנסת. לאור העובדה שעלולים לעלות בישיבה נושאים הנוגעים לצנעת הפרט של קטינים, אנו מבקשים את כלל הגורמים, כולל ההורים, להקפיד על שמירת הפרטיות ולהימנע מלחשוף מעבר לנדרש. כמו כן, אם יעלה דבר הנוגע לקטינות ולקטינים ומקשר אותם לבדיקה, טיפול, אשפוז פסיכיאטרי, לטיפול והשגחה של עובד סוציאלי לפי החוק וחלילה התאבדות או ניסיון התאבדות או להליך פלילי המתנהל בבית המשפט, חל איסור פרסום על פרטים מזהים שלהם. ולכן הם לא יצולמו או יוקלטו ולא יחללו פרטים אלה, המזהים שלהם בפרוטוקול הדיון. כמו כן, לאור האמור לעיל אני קובע כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, ככל שתהיה בקשה מטעם חבר כנסת, שר או נציגו או יעלה צורך לשם הגנה על קטין או חסר ישע, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של הדוברים או הקטינים לבקשתם או לבקשת המשתתף האחר, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עלולה חלילה לגרום להם לנזק. אלה דברים שאני חייב להקריא אותם לפני שמתחילים. אנחנו נתחיל במצגת אחת. ברשותך, תמי, תודה. ארגון חמניות מציג את זה ולאחר מכן אמיצים. << אורח >> הדר קס: << אורח >> (באמצעות מצגת) אני מייסדת ומנכ"לית של חמניות. הקמתי את חמניות כי אני לא קיבלתי מענה בעצמי. אבא שלי נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בת 14, דרסה אותו משאית. מתוך המקום הזה באמת הקמתי את הארגון ולצערי הרב, כפי שציינת בהתחלה, בגלל המחסור המאוד משמעותי במענים לילדים ובני נוער שאיבדו את אחד או שני ההורים שלהם, וזה מה שהוביל אותי להקים וממשיך להוביל אותי בשליחות חיי לנהל את חמניות. אני אגיד שהדוח שלנו השנה מתרכז בעיקר באפרופו הפער או הקושי או בין הטראומה האישית לטראומה הלאומית. כל משפחה שחוותה אובדן, בשנים האחרונות בפרט, והמפגש עם הטראומה הלאומית. אם צריך להסתכל על היקף היתומים בישראל – אנחנו מדברים על זה שחיים בארץ כ-51,000 ילדים יתומים עד גיל 21. 34,000 יתומים עד גיל 18 כאשר אנחנו מדברים על זה שבערך כ-5,000 ילדים בשנה מתווספים למניין היתומים. ומאז ה-7 באוקטובר לצערנו נוספו עוד כ-992 ילדים ובני נוער שאיבדו את אחד או שני ההורים שלהם בשל המלחמה. באופן כללי צריך להכיר שכ-90% מהילדים שאיבדו הורה בישראל, איבדו הורה בשל נסיבות שהן אינן צה"ליות כמו מחלות, תאונות, אובדנות, אלימות וכהנה וכהנה. מבחינת ההשלכות של האובדן בכלל, זה מתוך המחקר השנתי שלנו שדוגם אלמנות שכמובן מדווחות גם על עצמן וגם על ילדיהן היתומים ואנחנו מוציאים כל שנה את הדוח הזה, שלאחר מכן נחלק אותו. אם צריך להסתכל, אנחנו מדברים על זה שיש עלייה מאוד מאוד משמעותית גם בקשיים הרגשיים. האלמנים והאלמנות מדווחים על זה של-77% מהם יש קשיים רגשיים. 59% הפרעות שינה, 59% עומס ולחץ במטלות היום יום. זאת אומרת, אוכלוסייה שבאמת בסוף לא נראית על-ידי גורמי המדינה. מבחינת השלכות על האובדן על היתומים – אנחנו מדברים על זה ש-63% מהם מדברים על קשיים רגשיים. כ-50% על קשיים נפשיים ו-46% מהם על קשיים בבתי הספר, מה שלא מפתיע אותנו כי באופן כללי יש קורלציה מסוימת בין האובדן לבין היכולת אחרי זה להתרכז בבית הספר. מבחינת הסתכלות בפגיעה הכלכלית – אנחנו מדברים על עלייה של 12% בילדים שחוששים ממצבם הכלכלי בעקבות האובדן כאשר 52% מהילדים היתומים בישראל מדווחים על זה שהם חוששים מהמצב הכלכלי בביתם. זה לא מפתיע לאור הגובה של קצבת השארים בישראל, שאני מניחה שעוד תידון כאן. אחד הגורמים הכי משמעותיים זה באמת השינוי במצב התעסוקתי. אנחנו מדברים על זה שכ-68% מהאלמנים והאלמנות נאלצו לעבוד פחות או לצמצם את שעות התעסוקה או להפסיק לעבוד לגמרי או לוותר על קידום או שהם פוטרו מהעבודה. אנחנו מדברים על נזקים כלכלים פר-סה לנו, כמדינה. אני מדברת מעבר לקושי ולהשלכות של כל משפחה אלא עלינו כמדינה, שאנשים פה יוכלו לעבוד יותר ואינם יכולים לעבוד כפי שהם עבדו. דבר נוסף – קשיים בבתי הספר. אנחנו מדברים על זה ש-24% מדברים על ירידה משמעותית בהישגים בלימודים. 15% ירידה בינונית, 17% ירידה קלה. אצל 38% לא חל שינוי וזה משמח. אני כן אגיד שמשרד החינוך מאוד מאוד נרתם ולוקח הרבה אחריות שלצערי אינה נראית באותה צורה במשרדים הממשלתיים השונים. הם עובדים גם על הטמעה ועשייה הרבה יותר משמעותית וממש הכשרה של היועצות ושל הפסיכולוגיות. זו גם הזדמנות לבוא ולהגיד מכאן שזו עשייה מוערכת מאוד. מבחינת צרכים של אלמנים ואלמנות – 55% דיברו על הצורך בסיוע כלכלי. שוב, לאור הגובה של קצבת היתומים בישראל, קצבת השארים וזה לא מפתיע. 46% הביעו צורך בסיוע משפטי, ו-46% הביעו צורך בסיוע רגשי-מקצועי. אני אסיים איפה שאני תמיד מתחילה ואגיד שאני אמנם איבדתי את אבא שלי בגיל 14 אבל תמיד כשאני נכנסת לחדר כזה, אני קודם כל מסתכלת על המשפחות היקרות שלנו ורוצה להגיד להן תודה, לכל משפחה שבחרה להגיע לכאן ולהיחשף ולספר את הסיפור האישי שלה ולהוות גורם להשראה ומודל עבור ילדים ובני נוער אחרים שגם איבדו הורה. זה דבר שעדיין לצערי הרב מעורר לא מעט סטיגמות וקשיים, וזו הזדמנות טובה מאוד להגיד תודה לכל מי שהגיעה לכאן ונחשפה ותיחשף גם כאן. אגיד תודה לצוות המדהים שלנו בעמותת חמניות, שעושים לילות כימים כדי לשנות את מיקומם של היתומים בישראל. תודה רבה. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> יישר כוח. קודם כל תודה, זה מרגש. אתם עומדים על כל נקודה ונקודה שמקיפה את אותו ילד שמשולל אב ואם אבל אתם נמצאים בתל-אביב, המשרד, ויש לכם שלוחות גם במקומות נוספים בארץ? << דובר_המשך >> הדר קס: << דובר_המשך >> חמניות עובדת ב-30 רשויות מקומיות בישראל, מנצרת ועד באר-שבע, עובדים כל אוכלוסייה ישראלית. אנחנו נכנסים עכשיו לראשונה לאוכלוסייה החרדית ועובדים עם כל המשפחות שחיות בה מכל הנסיבות שהן, החל מילדים שחוו אובדן הורה מסרטן עד כמוני בתאונות דרכים. ילדים שאיבדו הורה במלחמה כמובן מקבלים מאיתנו תמיכה וסיוע. כל ילד שאיבד את אחד או את שני הוריו עד גיל 18 מוזמן להגיע למרכז חמניות הקרוב לביתו, זה בנוסף לשירות שלנו שעושה מיצוי זכויות וכמובן כל מה שאנחנו עושים עם מדיניות, מחקר ומודעות. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> גם במגזר הערבי יש לכם נגיעה? << דובר_המשך >> הדר קס: << דובר_המשך >> בטח. רהט, כסייפה, נצרת, ג'סר, אום אל-פאחם - - << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> אז אתם מחמניות, אפשר להחמיא לכם שאתם בעצם הכור הגרעיני. שתהיה לכם המון הצלחה. אנחנו רוצים לראות כעת את המצגת השנייה של אמיצים. יהודה, ברשותך, תציג את עצמך. חלק לא זכו להכיר אותך. בבקשה . << דובר >> יהודה גליק: << דובר >> (באמצעות מצגת) חנוכה שמח. בוקר טוב. שיהיה לכולנו חנוכה מאיר פנים ומחמם לב. זכינו, רעייתי הדס ואני, להיות היוזמים והמנסחים לחוק משפחות היתומים. כמו שאומרים, בדם, יזע ודמעות הגענו לזה אבל ב"ה אנחנו שמחים שהחוק חוקק. אבל כמו שאומרים – אליה וקוץ בה. זו השנה השנייה שהוועדה הזאת בוחרת לא לקיים את סעיף 4(א) של החוק - - << דובר >> תמי ברנע: << דובר >> הוועדה? << דובר_המשך >> יהודה גליק: << דובר_המשך >> שנייה, אני מדבר, נכון? לא סיימתי, אני אסביר. החוק הוא לא חוק יום היתומים. הוא חוק יום לכבודן של משפחות היתומים בישראל, זה השם הרשמי שלו. הוא יום שאמור להיות יום שמתעסק במשפחות יתומים, ולא לחינם ניסחנו את זה ככה. אני אסביר את הדברים: אדוני ציין בגאווה את בית היתומים דיסקין ובית יתומים בלומנטל. לדאבוני הרב, היום במוסדות האלה שעדיין פתוחים אין אף יתום. אבל זה לא מונע מהם לקחת כסף ממדינת ישראל עבור יתומים כי מה שקורה במדינת ישראל כיום, המושג "יתום" הוא דבר שמגייס כסף. המון עמותות אומרות: אנחנו מגייסים ועוזרים לאלמנות ויתומים – אתה שואל אותם: כמה יתומים יש לך? הרי יש לי את רשימת היתומים בישראל. הוא אומר: לא באמת יתומים, קשה קצת בבית. למשל בית היתומים בלומנטל שקיבל סכום מאוד נכבד של כסף שהיה מיועד ליתומים – יש שם רק שני יתומים שלומדים שם. זה כואב מאוד כי מה שקורה היום זה שבאמת הנושא של היתומים "בולע" את הדברים. לכן אנחנו דאגנו שיהיה דבר מאוד ברור – שכאשר מדברים על יתומי השכול האזרחי, החוק מדבר על משפחות היתומים והחוק לא מדבר על אזרחים, כל היתומים. בפסוק בנוסח שלנו כתוב: כל אלמנה ויתום. בכל אופן, אקרא כמה משפטים מתוך החוק כי זה מאוד מאוד חשוב: "מטרתו של חוק זה לקבוע יום ציון שנתי לחיזוק מעמדם ולהעצמתן של משפחות האלמנים והאלמנות והילדים היתומים בישראל, ולבטא את מחויבות החברה בישראל לזכויותיהם המושתתות על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית." כלומר חיזוק מעמד, העצמה, כבוד, הוקרה. היום הזה היה אמור להיות היום שאנחנו עומדים פה וכמו שהדר עשתה – מוחאים כפיים ושמים כתר על הראש של האלמנים והאלמנות שמגדלים בג'ינגול החיים ובמסירות נפש אין סופית את ילדיהם היתומים. במסירות נפש אין סופית. מי שהיה אמור להיות פה במרכז זה אותם הורים. אדוני דיבר על בתי יתומים. הסיבה שאין היום בתי יתומים היא כי אחוז הילדים שאין להם שני הורים הוא פחות מאחוז מכלל הילדים היתומים בישראל. ולכן היום יש בתי יתומים, יש 17,000 בתי יתומים בישראל. מה זה בתי יתומים? הבית שבו גדלים יתומים. הבית של נטלי שמגדלת את שלושת ילדיה. הבית של קרן שמגדלת את ילדיה – זה בית יתומים כי בראש בית היתומים הזה עומדת בגאווה אימא אלמנה או אבא אלמן, שאנחנו צריכים להיות אלה ששמים להם כתר על הראש ומהללים ומשבחים אותם ומחזקים אותם. וזה מה שהיה אמור להיות היום הזה כי באמת כל השנה הם שקופים לגמרי. יום אחד היה אמור להיות יום החג שלהם. יתרה מזאת – כמו שכתוב בחוק: משפחת יתומים – "משפחה שבה ילד אחד או יותר שטרם מלאו לו 18 שנים". כלומר, לא מדובר על יתומים מבוגרים, עד גיל 18, משפחה שההורה מגדל אותו. ולכן השר שאחראי על החוק הזה הוא בכלל לא שר הרווחה אלא שר התרבות והספורט. ולמה? כי אנחנו רוצים ביום הזה להוקיר, לכבד, לעשות גלוריפיקציה ולא לעשות סטיגמציה. בשביל זה יש שנה שלמה לעשות סטיגמציה לילדים האלה. בואו נחוג, נודה ונהלל. אנחנו נמצאים בחג החנוכה, כשאנחנו שמים את הנרות החוצה. בדרך כלל המשפחות בתוך הבית. בחנוכה אנחנו שמים את האור החוצה, מפרסמים את הנס. מי זה הנס של המשפחות האלה? הילדים היתומים הם הנס שמראה שיש פה אבא או אימא שגידלו אותם והשקיעו בהם. הם פרסום הנס. היום הזה אמור להיות כמו שאמרתי, יום שמפרגן. למחוא כפיים לאלמנים ולאלמנות. כמו שאמרתי, אחת לשנה יקוים יום לכבודן של משפחות היתומים. לתת להן כבוד. כמו שאמרתי – להלל, לשבח, לפרסם ולפרגן ולמחוא כפיים. ולמה אני אומר את כל הדבר הזה? כי ביום יום אלמנה, ביום שבעלה נפטר, יותר הכתר מהראש שלה. אלמנה ואלמן, הם הופכים להיות במדינת ישראל לחשודים. הם מאבדים את כל המעמד של האפוטרופוס שיש להם. הם מאבדים כל מיני דברים שנדבר עליהם עוד רגע, כשנקרא בעמוד האחרון ובאמת, היו לי פה הצעות מעשיות איך אנחנו יכולים לחזק את אותו מעמד. כי כמו שבמטוס, כשיורד החמצן, אומרים לך שקודם כל האבא והאימא ואז לטפל בילד. הדבר שהכי חשוב לילדים היתומים הוא שיהיה להם אבא חזק, שתהיה להם אימא חזקה. זה הדבר הכי חשוב. ומדינת ישראל צריכה להשקיע בהורה. וגם בדברי ההסבר, בעמוד הבא של המצגת, בהצעת החוק מוצע לקבוע יום שנתי ממלכתי. חנוכה הוא החג בו אנו מציינים בתקופה החשוכה ביותר את רצוננו להביא אור לכל בית ובית. לתת לבית ולמשפחה את הכוחות, את היכולת והעוצמה להאיר מפתח הבית החוצה. ביום זה תצוין האחריות הציבורית של כולנו למשפחות של היתומים. אסור לנו לבודד את היתומים והמשפחה. חייבים להבין כל הזמן שאנחנו לא מתעסקים ביתומים אלא מתעסקים במשפחות היתומים. לספור אותם. יש לנו מטרה – שיספרו אותם, שידעו מי הם. אנחנו ב"ה מחוברים ביום יום למשרד הפנים. אני לא יודע מה מקור הנתונים שלך, הדר, אבל הנתונים המדויקים של משרד הפנים לחודש דצמבר: יש 17,047 אלמנים ואלמנות שמגדלים ומגדלות 30,339 ילדים יתומים עד גיל 18. אגיד לאדוני עוד משהו מדהים – מתוך הקבוצה הזאת, בסה"כ 3,394 ילדים יתומים עד גיל שש, דהיינו בגיל הרך. 15,692 הם יתומים בגיל יסודי, ועוד 37% - 11,253 בגילאי תיכון. צריך להבין את זה כי הטבע הוא שככל שיותר מבוגרים... אבל קטינים, יש יחסית מעט, 3,394 ילדים יתומים של הגיל הרך. אלה נתונים של משרד הפנים נכון לרגע זה. ושוב, אני רוצה לתקן עוד שגיאה שהייתה לאדוני, והיא שגיאה מאוד נפוצה: אדוני יודע שאין 900 ילדים יתומים נוספים היום מלפני המלחמה. יש היום מבחינה סטטיסטית פחות יתומים מאז שהיו לפני המלחמה. למה הטעות האופטית הזאת? כי כשאדם נהרג במלחמה ויש יתומים, יש כתבה בעיתון וכולם יודעים וואו וואו. ואז חושבים שאלה היתומים של ישראל ולכן כשאתה נפגש עם אנשים על יתומים, ישר הם משוכנעים שאתה מדבר על יתומי טרור. יתומי טרור בישראל הם בסך הכל כולם ביחד פחות מ-1,000, מתוך ה-30,000. שימו לב, אני משווה פה את הנתונים לפני המלחמה לעומת אחרי המלחמה. לפני המלחמה עדיין אחוז הילדים הם 1% מכלל - - << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> גם יש גידול אוכלוסייה. << דובר_המשך >> יהודה גליק: << דובר_המשך >> יש גידול באוכלוסייה. ולכן, המספר נשאר גם אחרי הקורונה וגם אחרי המלחמה כי כשאדם נפטר מסרטן, אין כתבה בעיתון ולכן לא יודעים שיש יתומים. כשאדם נהרג בתאונת דרכים, אולי יש איזו ידיעה. כשאדם נפטר מדום לב, אולי יש איזו ידיעה. כשאם מתאבד – מסתירים את זה. המהות הזאת אומרת שבאופן קבוע הקב"ה עושה שיש 1% מהילדים בישראל שהם יתומים מאב או מאם. רק להבין שמתוך זה יש רק 250 ילדים שהם יתומים משני ההורים ולכן אין שום צורך בבית יתומים. מתי יהיה בצורך בבית יתומים? אם באים ומוציאים את הילד מהבית, וב"ה בפסק הדין האחרון שנתן השופט אלרון, הוא נלחם נגד משרד הרווחה שלא הסכים שההורה ייוצג כשמוציאים ילדים מההורים. אתם מבינים את הדבר הזה? האפוטרופוס הטבעי של הילד זה האבא שלו והאימא שלו. אבל משרד הרווחה אומר: מה פתאום? אנחנו גוף מקצועי, אנחנו יודעים יותר טוב. אנחנו מבקשים שהוועדה תאמר שמי שיודע הכי טוב מה טוב לילדים זה האבא שלהם והאימא שלהם. קשה להם? אל תוציאו את הילד מהבית. קשה להם? תעזרו להם, תעזרו לאבא ולאימא. קשה להם? תביאו מישהו שיעזור לשטוף כלים. קשה להם? תביאו מישהו שיכבס. קשה להם? תנו להם כוח. לכן אני עובר לעמוד הבא, אני לקראת הסוף. יום משפחות היתומים – שימו לב, מלאך המוות לא יודע להבדיל, לא בין ימין לשמאל, לא בין עשיר לעני. אני יכול לומר לכם שבשבוע האחרון הגענו ל-5,000 ילדים יתומים בכל רחבי הארץ. בראש הנקרה ובאילת, ברמת הגולן ובכמהין, בירכא ובמודיעין עילית, בתל-שבע ובאופקים וברמת השרון, ביצהר ובקיבוץ מזרע. זה מספרים שאף גורם לא מגיע אליהם כי באמת, האוכלוסייה של היתומים והאלמנות מפוזרת בכל הארץ. ולכן אם אנחנו נרצה לטפל ביתומים או להקים בתים – אי אפשר כי בכל יישוב כמה מאות. ולכן הדרך היחידה זה לתת כוח להורה ולהבין שמי שמגדל את היתומים בישראל הם ההורים. ולכן הפילוח הוא גיאוגרפי, הפילוח הוא תרבותי. שימו לב – ביישובים ערביים, ביישובים חרדיים, ביישובים דרוזיים, ביישובים מעורבים, ביישובים כלליים – בכל מקום. ולכן אין אפשרות לתת מענה לכלל אלא אם נותנים פתרון להורה. אם אנחנו ניתן כוח להורה אז נוכל לחבק את הילדים היתומים. ולכן כמו שאמרתי, אנחנו חוגגים השבוע חנוכה, חג של אמיצים. החבילה הזאת, שנה שישית שאנחנו מחלקים אותה בכל רחבי הארץ, וכמו שאמרתי מגיעים עם חבילה שיש בה לא ביסלי ובמבה, זו חבילה שעובדים עליה במשך שנה. שנה בוחנים איך מרכיבים אותה ומביאים איתה שמחה. אחד המוצרים, שימו לב לתמונה הבאה – יש שם ילדים שכבר חמש שנים מקבלים את החבילה שלנו, כל שנה חבילה אחרת, חדשה. אנחנו משקיעים בה חודשים והיא מיועדת לילד ומיועדת לבית. אחד המוצרים שיש לנו בחבילה היא מתנה שהילד נותן לאימא שלו ואומר לה: תודה רבה על כל מה שאת עושה למעני. וכל הרעיון הזה הוא כדי שלא יהיה מצב כזה שמנהל בית ספר לא ידע שיש לו יתומים בכיתה כי רואים, לאימא יש כבוד, לאבא יש כבוד. ולכן אני רוצה לעבור לעמוד האחרון, שהוא העמוד הכי חשוב מכל מה שיש פה. אנחנו מבקשים דוגמאות שהמחוקק יעשה כדי לתת כבוד ולהרים את קרנן של משפחות אמיצים, אלמנות ויתומים בישראל מול אלמנות יתומי ישראל. דבר ראשון – הכרה בזכויות אזרחיות, לפני כסף. אדוני היושב-ראש, אתה יודע שבמדינת ישראל אין אלמנה ויתום. גם הקיצבה שהאלמנה והיתום מקבלים מהביטוח הלאומי היא לא על שמם, היא על שם המת. לדוגמה: אם אדם היה נשוי למישהי שהיא לא אזרחית – הוא לא מקבל כלום. למה? אין אלמנה בישראל. אין הקלה, אין זכויות אזרחיות בסיסיות לאלמנה וליתומים. אין, לא קיים. דבר שני – אין מעמד של אפוטרופוס עתידי. אתה יודע שבחוק הישראלי לסבא ולסבתא יש יותר זכויות מאשר לאימא? ואם הסבא והסבתא דורשים בבית המשפט לראות את הילדים בהסדרי ראיה, בית המשפט פוסק שכן. ידו של ההורה על התחתונה. ידה של האלמנה, שהיא האימא, שהיא לכאורה אפוטרופסית עתידית. ואותו דבר בירושה – הירושה עוברת לילדים. זאת אומרת, אם יש אלמנה שיש לה ילד בן שנתיים ויש לה דירה, היא לא יכולה למכור את הדירה. למה? יש לה שותף, ילד בן שנתיים. תחשוב שאתה אדם נשוי, יבוא אליך הביתה האפוטרופוס הכללי ויגיד: רגע, נסעת לאמריקה? מה פתאום, אסור לך, אתה גונב את הילדים שלך. הרעיון הזה הוא הזוי. לא יכול להיות שלא נקבע שאפוטרופוס עתידי של ילדים על הנכסים שלהם הוא להורה. לא יכול להיות שמופיעים יום יום בבתי משפט ומציגים את ההורה כניגוד אינטרסים לילדים שלו. דבר שלישי – כל יום אנחנו שומעים בחדשות, ב"ה על אלמנות צה"ל שמתחתנות. איזה יופי זה. אלמנות טרור שמתחתנות – איזה נפלא זה. נפלא אבל 95% מהאלמנים והאלמנות בישראל לא יכולים להתחתן. אסור להם. מדינת ישראל שולחת מפקחים לוודא שחלילה הם לא יהיו בזוגיות . למה? כי הגרושים המסכנים שהן מקבלות הולכים לאיבוד, מאבדים אותם. חבר הכנסת יעקב אשר העלה עכשיו הצעת חוק. אני קורא לכל חברי הכנסת לתמוך בתיקון הזה. חייבים לאפשר זוגיות. אין שום סיבה שאישה בת 30, בת 40, לא יכולה להתחתן. מדינת ישראל תרדוף אותה כדי שהיא לא תתחתן. זה חלק מהמעמד שלהם – זכות האזרחות לזוגיות, הופכים אותה להיות עגונה בחיים. הערה רביעית – שיקום תעסוקתי. השבוע דיברה איתי מישהי, בכירה בבנק מאוד בכיר בישראל, בעלה נפטר עכשיו, הוא היה נכה והיא בהיריון ויש לה ילדה בת שלוש. היא ביקשה ממנהל הבנק להוריד שעתיים בשבוע. שעתיים. הוא אמר לה: תדעי לך שאת מסכנת את המשרה שלך. איך יכול להיות דבר כזה "אם ענה תענה אותו כי צעוק יצעק אלי וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים", אומר הקב"ה. כל אלמנה ויתום לא תענון. עלינו כחברה וכחובה צריכים לדאוג שאף אלמנה ואף אלמן לא נופלים. חובתנו להרים אותם. שיקום תעסוקתי – לפעמים היא צריכה למצוא עכשיו עבודה אחרת, שהמדינה באופן מידי תאפשר לכל אלמן ואלמנה למצוא הסבה מקצועית לסיוע בשיקום התעסוקתי. יש לה ילדים קטנים, אולי היא לא צריכה בכלל לעבוד. הדבר החמישי – כמה וכמה אלמנים ואלמנות, הבעל נפטר והיא עם ילדים קטנים, ההורה מקבל קיצבה מביטוח לאומי, אומרים: לא, לא, לבעלך שנפטר היה חוב, הוא פעם לקח הלוואה מותנית מהביטוח הלאומי, קודם תשלמי את החוב. צריך להיות חוק שיבטלו את כל החובות של המנוח. יש לי עכשיו משימה אחת, להיות האימא הכי טובה לילדים שלי. אנחנו, כחברה, יש לנו משימה אחת – שהאימא הזאת תהיה האימא הכי טובה לילדים שלה. אתה צריך לראות, אנחנו פוגשים אלמנים ואלמנות שמוסרים את נפשם למען הילדים, עובדים בשלוש משרות, עושים הכל רק למען הילדים כי אין להם את היכולת לעמוד על הרגליים. אנחנו, כחברה, חייבים לדאוג שאנחנו נותנים מעמד וכבוד לאלמנים ולאלמנות, ולמחוא להם כפיים ולתת להם מדליה ופרס ישראל על ההתנהלות היום-יומית שלהם בגידול ילדיהם. תודה רבה. << דובר >> ששון ששי גואטה (הליכוד): << דובר >> אפשר לשאול שאלה? מה זה הכרה בזכויות אדם וגם הכרה בזכויות אזרחיות, שלא הבנתי מה הכוונה. ובקשר לדבר השלישי – ביטול חובות המנוח. אני יכול לספר לכם שאתמול הייתי בפגישה של כמה ח"כים, היה מקרה של בחוק מילואימניק שנהרג במלחמה ו"נפלו" על אשתו המון חובות. הוא היה עצמאי והוא כבר שנה היה במילואים ונפל. המקרה הזה הגיע ודיברנו עם היועצת המשפטית שגית, שמכירה את העניין, דיברו איתה, לעשות הצעת חוק בנושא - - << דובר >> יהודה גליק: << דובר >> אבל של כל אלמן ואלמנה. << דובר >> ששון ששי גואטה (הליכוד): << דובר >> כן. גם את זה אפשר להכניס לתוך החוק. << דובר_המשך >> יהודה גליק: << דובר_המשך >> אני אסביר לך. אבל לפני שאני אסביר לך, אני רוצה להגיד מילה טובה: אתמול בערב התקשרה אלינו אלמנה ואמרה לנו בשמחה: הייתה בר מצווה לילד, וחברת הכנסת פנינה תמנו כיבדה אותנו בנוכחותה והיא התרגשה. בדיוק ראיתי את פנינה נכנסת. אתמול בערב היא אמרה לנו שהיה לה כבוד שהגעת לבר מצווה. את יודעת על מי אני מדבר. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> כן. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> יישר כוח. << דובר >> ששון ששי גואטה (הליכוד): << דובר >> זאת פנינה. לא הפתעת אותנו. << דובר_המשך >> יהודה גליק: << דובר_המשך >> תמיד טוב לפרגן ולהגיד מילה טובה. אלמן ואלמנה בישראל זכאים לקצבת שארים אבל זה לא נכון, לא כל אלמן ואלמנה זכאים אלא מי שזכאי זה המת. זה אומר שאם למשל אדם היה נשוי למישהו שהוא לא אזרח ישראלי או שהם היו בחו"ל חמש שנים ולא שילמו ביט"ל, הם לא מקבלים קיצבה. אפס. זה אומר שגם האלמן והאלמנה היום שמקבלים קיצבה, בפתק שהם מקבלים כתוב מספר הזהות של המת ולא שלהם. הם לא זכאים לכלום. מעבר לזה וזה כבר דובר לפני כן – גובה הקיצבה. אספר לך משהו שיסמרו שערותיך: בג"ץ קבע שאם אדם מתגרש מאשתו ולא משלם לא מזונות, אז המדינה משלמת מזונות. אתה יודע שבג"ץ קבע שיש מינימום והוא 1,700 שקל מזונות לילד. אם אדם התגרש ולא משלם מזונות לאשתו ויש מזונות – המדינה משלמת 1,700 שקל. אם אדם מת – 770 שקל. אתה מבין? אפס זכויות. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> ששון, - - - << דובר >> יהודה גליק: << דובר >> הוא מותק של בן אדם. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> אל תספר לי מי הוא, אנחנו מכירים אותו והוא עוזר המון לעולם החקלאים. חברים, אנחנו רוצים להתקדם. כולם רוצים לדבר בתנאי שנוכל לעשות את זה בצורה מסודרת. הייתי מבקש מסופי שהגיעה אלינו, לתת לה את זכות הדיבור. סופי ילדה יתומה והייתי מאוד רוצה שתדברי ותאמרי את אשר על ליבך ובע"ה בהמשך נוכל לשמוע גם את השאר. תודה ליהודה על המצגת הטובה. אתה השארת פה הרבה דברים שצריכים להיעשות ולעבוד עליהם, ואתה כחבר כנסת לשעבר יודע כמה צריך להקיז דם על כל דבר עד שמשנים אותו אבל בהחלט יש פה מאגר משימות שיצטרכו לטפל בהן. אני בטוח שכל חבר שייקח את זה למקום הטוב הזה, לא רק יבורך רק בעולם הזה אלא יבורך גם בעולם הבא שהוא עוזר לאותם יתומים ואלמנות, שהקב"ה מצווה אותנו לעזור. אני שמח שאחת מהבעיות שדנו בהן בשבוע שעבר בנושא של הזוגיות, שצריכה להמשיך לאותן אלמנות. יסיימו את החוק ותוכל לברך על המוגמר אבל בהחלט כל דבר ודבר שאתה אומר ראוי להיבחן. אני שוב מדגיש שאני מסכים עם כל מה שאמרת לגבי הנושא שההורים - - - ובתנאי אחד – אם ידוע שחלילה אותן אימהות או אבות לא מסוגלים לטפל באותו ילד יתום, על זה אף אחד לא חולק. << דובר >> יהודה גליק: << דובר >> מה זה לא מסוגלים? אני גידלתי שתי ילדות באומנה כשמשרד הרווחה הוציא אותן מהבית כי ההורים לא מסוגלים. אני אומר לך היום שההורים היו מסוגלים אם היו עוזרים להם. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> כשאני אומר "לא מסוגלים", ממגוון דברים שלא תלויים... אם זה מצבים שכל אדם, אפילו הכי טיפש מבין שפה זה לא המקום, אני לא מדבר על רשויות הרווחה, מסיבות אובייקטיביות כאלה ואחרות או שהילד עלול להיפגע מהסיבה של ההורה חלילה או על-ידי זה שהאבא הזניח טיפול אמיתי גם אם תיתן לו את הכל כי הוא מכור לכל מיני דברים ועניינים. יש סיבות שצריך להכיר בהן. אנחנו לא חושבים מיד שתמיד אוטומטית ההורים הם הכתובת. לצערנו יש מספר מקרים ולא אפרט אותם, שאנחנו יודעים שכשהילד היה עם ההורה, בסופו של דבר נשאר הורה ולא ילד. לכן אנחנו לא נכנסים לזה, זה לא הדיון כעת. << דובר >> קריאות: << דובר >> - - - << דובר >> הדס גליק: << דובר >> אני רוצה להגיד משהו. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> לא, לא, בעלך דיבר. בהמשך יתכן ואתן עוד אפשרות. אני רק בא ואומר שכמו שאוטומטית לא נותנים לאחרים כך גם לא אוטומטית צריך לתת את זה להורים אלא לבחון כל דבר ולקבל החלטה כאשר המונח העיקרי שההורים קודמים – אני מסכים עם זה. אבל את החן יש לאבחן. בבקשה סופי. << אורח >> סופי שמולבסקי: << אורח >> שלום. אני נורא מתרגשת. אני בת 14.5, אני מפתח תקווה. איבדתי את אבא שלי לפני שנה וחודשיים. אבא שלי עבר אירוע מוחי שהסתבך. הוא היה מאושפז בבית חולים 10 ימים כשהוא מורדם ומונשם. בשביל ילדה בת 13.5, לראות את אבא שלה עובר אירוע מוחי ושהוא מאושפז 10 ימים כשהוא מורדם ומונשם – אתה כבר לא נשאר אותו בן אדם. אתה יותר בוגר, את יותר רציני, אתה לוקח את החיים בצורה אחרת. אתה מעריך כל דבר קטן בחיים האלה – שאתה קם בבוקר, שאתה יכול לשתות מים, שאתה לא בבית חולים, אתה בבית, אתה הולך לבית הספר ועושה דברים בסיסיים. זה היה מאוד קשה לראות את הדמות שמבחינתי היא מהווה דמות ביטחון והייתה בכל רגע חשוב בחיים שלי בסיטואציה הזאת ובמצב הזה ושאין לי מה לעשות. זה חוסר אונים הכי קשה שיש כשאתה יודע שאין לך איך לעזור ואין לך מה לעשות. אתה רואה את זה, ואתה לא יודע מה לעשות. לאחר 10 ימים, כפי שציינתי הוא נפטר. באותו רגע העולם קרס עלי. אין משפט, אין מילה, אין שום דבר שיכול לתאר את התחושה הזאת כשאתה מבין שאבא שלך לא יחזור יותר ושהדרך היחידה לראות אותו מעכשיו זה בתמונה או בסרטון. זה לא לבוא אליו פיסית ולחבק אותו ולדבר אליו אלא זה לדבר לתמונה, למצבה, זה לא אליו. אבא שלי היה הכל בשבילי, הייתי ילדה של אבא. עשיתי איתו הכל. אהבנו לטייל ביחד בחו"ל וגם בארץ, היינו בנסיעות ארוכות שמים ביחד מוסיקה ושומעים ושרים. הוא תמיד לומד איתי למבחנים. גם דברים שהוא לא ידע אף פעם, הוא היה יושב איתי ומקשיב לי ותמיד נמצא איתי ועוזר לי. הוא פשוט האבא הכי טוב שיש. הייתי זורמת איתו על דברים כמו לראות כדורגל ולהכין איתו אוכל ותמיד היינו ביחד. הוא באמת היה החלק הכי משמעותי בחיים שלי וביום שלי. אין יום שאתה חוזר הביתה ולא מחכה לשעה רבע לארבע, שאבא יחזור הביתה מהעבודה ואני אחבק אותו הכי הכי חזק שיש. הוא באמת חסר בכל יום, בכל שעה, בכל דקה, במיוחד בתקופה האחרונה שאני באמת מתחילה להרגיש את החוסר שלו. הזמן גורם לי לצערי גם להתרגל לסיטואציה שהוא לא יחזור יותר אבל גם באמת להיות יותר עצובה מזה כי הוא דמות נורא מרכזית בחיים שלי, שעשתה איתי הכל, שהייתי משתפת הכל, הייתי עושה איתו כל דבר אפשרי. ועכשיו להיות בלעדיו זה הדבר הכי קשה שיש. זה גם חוסר אונים מאוד קשה שיש. פתאום ממשפחה גדולה ומורחבת לא נשאר לי כמעט כלום. יש את התחושה הזאת בכל מעגלי הסביבה בחיים בלא מבינים אותך. מי עוד יבין אותך? איבדת אבא? גם אם אנשים אומרים: אני מבין אותך, אני מבין אותך, הם לא באמת מבינים אותי. אף אחד לא יודע מה אני עוברת, אף אחד לא יודע מה התחושות והמחשבות שעוברות לך כל יום בראש על אבא שלך, על מה שפספסתם, על מה שיכולתם לעשות ולא עשיתם. על כל החיים השלמים שהייתי יכולה עוד לעבור איתו. בחמניות, בעמותה שאני נמצאת בה, אני באמת מקבלת את אותם חברים ואנשים שיבינו אותי, שיהיו איתי, שיעזרו לי ויקשיבו לי גם אם אין להם את ההבנה הספציפית בנושא הזה וגם אם הם לא הכי מכירים אותי אישית, אני תמיד אוכל לשבת לידם ולספר להם דברים על עצמי, על אבא שלי, על הסיטואציה קשה, על איך עוברים את זה, והם תמיד יהיו האוזן הקשבת שלי, הכתף התומכת שלי, ואז הם גם יתנו לי טיפים ודרכים להתמודד ואיך להמשיך הלאה עם הסיטואציה הזאת. האמת שאני נמצאת בחמניות כבר עוד מעט שנה. באמת בכל שבוע אנחנו נפגשים, כל הילדים של מרכז פתח תקווה. אפילו אימא שלי יכולה להעיד שזה היום שאני הכי מחכה לו – יום ראשון. אני תמיד מחכה לחזור מבית הספר, לנוח קצת וישר ללכת לחמניות, לפגוש אותם, לדבר איתם. עושים המון פעילויות גם על איך נפרדים מאובדן, גם על ערכים וגם לפעמים סתם משחקים ונהנים. והתחושה הזאת שאתה נמצא עם אנשים שמבינים אותך ואתה לא צריך לדבר לפעמים כדי שהם יבינו, הם יכולים לראות במבט שלך, הפרצוף שלך, שאולי אתה בסדר ואולי גם משהו לא בסדר, והם ידעו להקשיב ולעזור ותמיד להיות שם. זה באמת קשה. זו תקופה הכי קשה שיש, הרגע לחשוב איך אתה ממשיך הלאה, איך אתה ממשיך את החיים, איך אתה חוזר לבית הספר, איך אתה ממשיך איזה שהוא מעגל חברתי כשלא תמיד אתה יכול להיות 100% מרוכז באותם שיעורי בית או באותה יציאה שחברים רוצים לצאת כי אתה פשוט רוצה להיות מרוכז בעצמך ובאובדן, במה שעברת. מאוד קשה להבין את זה, מאוד קשה לקבל את זה ולהכיל את זה, את הסיטואציה שאתה נמצא בה. זה "דופק" אותי איך אני, שהייתי הילדה שיש לה את המשפחה הכי גדולה, הכי כיפית, שעושים הרבה דברים ביחד, שנהנים, שחווים חוויות ויוצרים חוויות שיישארו איתי לכל החיים פתאום נשארת בלי כלום. להבין שאבא, הדמות הכי מרכזית בחיים שלך, שעושה בשבילך הכל ותמיד נמצאת שם בשבילך – להקשיב לך, לשמוע לך, להיות איתך, לעזור לך וליצור חוויות – להבין שזה לא יחזור יותר. להבין שאבא שלי לא יחזור. אין לי איך להחזיר את הגלגל אחורה. הלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה ולהגיד לו כמה אני אוהבת אותו וכמה אני צריכה אותו וכמה הוא חשוב לי אבל כבר אין לי את האופציה הזאת, אין לי את הסיטואציה הזאת לבוא ובאמת להיות הכי כנה איתו ולהיות גם הכי כנה אתכם ולהגיד שקודם כל, תעריכו את החיים, תעריכו את המשפחות שלכם, זה באמת לא מובן מאליו. זה עצוב שדווקא אחרי הסיטואציות הכי קשות מבינים כמה כל דבר קטן מוערך בחיים וכמה שאולי זה נראה ברור מאליו שיש לך משפחה, שיש לך אבא, שיש לך אימא, שזה לא באמת ברור מאליו כי צריך להודות על הדברים האלה ולהעריך את זה ותמיד לזכור את זה. << דובר >> יהודה גליק: << דובר >> אימא שלך פה? מחיאות כפיים לאימא שגידלה ילדה כזאת. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> האימא היקרה רוצה להוסיף כמה מילים? בבקשה. קודם כל, יישר כוח על הדברים של סופי, הם נותנים אופק ותקווה. אני מאחל לך באמת בשם כל עם ישראל, שתעברי את השנים והימים בצורה הטובה והמלאה. ולך אני אומר, מתוך אמונה שלנו, שאבא שלך גם מלמעלה ממשיך לעקוב בהתפתחות ובהצלחה שלך, עד כדי כך שאצלנו גם כשיש חתונה, המנהג להגיע לציונו של האבא ולהזמין אותו כי יש אמונה שגם המשפחה משתתפת למרות היותה למעלה. נאחל לך את כל הטוב שבעולם. אני רק אגיד לכולם שהיות והדיון הקודם התארך שלא באשמתכם אז את הישיבה לא נסיים ב-13:30, נתתי הארכה עד השעה 14:00, אבל ב-14:00 אני חייב לרוץ לוועדת החוקה להצבעות. בבקשה, גברתי. << אורח >> סבטלנה שמולבסקי: << אורח >> שלום לכולם. אני אשלים אולי קצת את הדברים המרתקים של סופי המקסימה שלי, גם קצת מהזווית של אלמנה. זה עדיין קשה לי לקרוא לעצמי אלמנה ולבת שלי יתומה אבל כן, אנחנו בסטטוס הזה כבר שנה וחודשיים וכל המילים האלה – זה עדיין קצת קשה לי. אני קצת אספר על בעלי ז"ל. בעלי היה רופא כירורג מומחה מאוד מוערך בתחומו. הוא נפטר בגיל 65 מאירוע מוחי, כמו שסופי ציינה. אני לא ארחיב על זה, אני רק אומר שלצערי הפגיעה המוחית הייתה כזאת שאף אחד לא הצליח לעזור לו, אף אחד לא הצליח להציל אותו. היו לנו את כל האפשרויות וכל ההזדמנויות בארץ ובחו"ל ולצערי שום דבר לא היה רלוונטי למקרה שלו. הוא הצליח להציל אלפי אנשים בחייו, אף אחד לא הצליח להציל אותו. כמו שסופי אמרה, לאחר 10 ימים הוא פשוט נעלם. עולמנו חרב. בהלוויה היו המון אנשים, המון אנשים הגיעו לשבעה וכשזה הסתיים כולם נעלמו. נשארנו לבד. עם אותו חלק מאוד מצומצם שכלל את אימא שלי שתמכה בנו מהיום הראשון ותומכת בנו עד היום, וכמה חברים קרובים שהצליחו לשרוד את האירוע. הרי במבט לאחור זה נורא נורא קשה לשמור על קשר עם אדם שעולמו חרב עליו, שקשה לו. שכל שיחה איתו זה להכיל קושי, בכי, געגוע, אהבה, כעס, והכל בו זמנית. זה נורא נורא קשה לשמור על קשר עם אדם כזה לאורך זמן וזה לא משהו שחולף, לא ביום ולא בחודש. כל מעגלי החיים נפגעו, כמו שצוין כאן קודם – כלכלית, חברתית, משפחתית, קריירה. לאחר 20 שנות ניהול, כמחצית מהן במערכת הבריאות, נאלצתי לעצור את הקריירה ואת העשייה כי אי אפשר היה להמשיך באותה סיטואציה. הייתי צריכה להתמקד בדברים אחרים, והראשון הוא לשרוד. לשרוד ולשרוד יחד עם סופי. איך שאומרים: יום יום? אז אני אשתף אתכם שבהתחלה זה לא יום יום, זה שעה שעה. זה איך עוברת עוד שעה ועוד שעה ואיך צולחים כל משימה בסיסית ביותר שאתם יכולים לחשוב עליה. כל משימה בסיסית היא אתגר. יכולת קוגניטיבית – גם היא נפגעת. אז ההתמודדות עם אותה בירוקרטיה בהמון היבטים ממאתגרת מאוד ומסורבלת הופכת לבלתי אפשרות. מזל למי שיש חברים ומכרים, מזל אם יש אנשי מקצוע טובים שיכולים לעזור. אז בדרכי נתקלתי בכאלה וכאלה ובסופו של דבר הכל בסדר. חלקם היו טובים ומעולים ועשו את עבודתם נאמנה וחלקם לא. אני אציין כאן ממש בחצי דקה כי חשוב לטפל גם בזה. היה "מצטיין" בין אנשי המקצוע. היה סוכן ביטוח שביקש כ-100,000 שקלים בעבור טיפול בבקשה לקבלת קצבה מחברת הביטוח. עניין של 10 דקות ושני עמודים. בחודשים הראשונים, בתקופה הראשונה, נהיה חזקים וחכמים ככל שנהיה, אנחנו פשוט לא מסוגלים. אנחנו לא מסוגלים נפשית ולא קוגניטיבית ולכן עזרה של אנשי מקצוע רלוונטיים היא הכרחית ורצויה במקום אחד. לפני הכל היה חשוב לי להמשיך לטפל, לתחזק ולמנוע קריסה של הבריאות הנפשית של שתינו. כמובן שלמערכת הבריאות הציבורית לא היה כל-כך מה להציע. אין שירותים זמינים והופנינו לכמה גורמים שלא בדיוק ענו לנו, ומי שענה הזמינות הייתה לא טובה, ולצערנו אנחנו יודעים היום שיש חשיבות מכרעת למועד טיפול בטראומה, וזו טראומה. למזלי, שוב מצאנו שתי מטפלות נהדרות, אחת עבור סופי ואחת עבורי, שתומכות בנו מהיום הראשון ועד היום, וברור שהטיפול הזה יימשך. מבחינת תמיכתה של מערכת הבריאות – כל החברים והקולגות של בעלי ז"ל שפניתי אליהם עזרו, ואני מודה להם על כך אבל מה ברמת יוזמה. רק אחד. רק אחד מהם, מכל המעגל הרחב של קולגות וחברים שהוא צבר במשך 30 שנות עשייה ככירורג, רק אחד מרים טלפון באופן קבוע ועושה "בדיקת דופק" – מה שלומכם? איך אתם? לא מעבר. אפשר לדבר על זה עוד המון אבל אני אשמח לסיים ולומר תודה להדר ולעמותת חמניות כולה שהצטרפנו אליה לפני כשנה, חודשיים, שלושה לאחר מותו של בעלי, שהיא המקום הבטוח עבורנו, היא המשפחה השנייה. סופי דיברה על קבוצת ילדים, אני אספר שיש גם קבוצת אימהות. זו קבוצה של הורים, זה בעיקר אימהות, לא רק. היא המקום לשתף, היא המקום לבכות, היא המקום גם לצחוק. היא המקום לשתף בדברים ולעודד אחת את השנייה ולראות איך אנחנו ממשיכות לצעוד הלאה כי כמו שצוין קודם, אולי אין לנו את כל הזכויות ואין לנו את כל – טוב, לא משנה. אני אסיים ואומר: חברים, אנחנו לא סוג ב'. אנחנו לא אשמות שהוא נפטר. זכותנו להמשיך לחיות, ולחיות בכבוד ולקבל את כל הזכויות ופשוט להמשיך בחיים רגילים ככל הניתן. ושוב תודה לחמניות. תודה רבה. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> תודה רבה. תודה על זה שהסכמתן להגיע לכאן וגם לספר מעומק לבכן את הכאב. זה לא פשוט לפתוח פצעים אבל אתן עושות את זה כדי שיהיה טוב לאחרים ולא רק לכן. אנחנו מאוד מעריכים את זה. אני חושב שגם כאן המקום לציין ולהודות לכל הארגונים – חמניות, אמיצים, ואני מכיר עוד עשרות ארגונים בארץ שמטפלים בנושא הזה של סיוע ליתומים, לאלמנות ודברים שבאמת כל פעם אני נפעם מחדש כמו להוציא אותם לטיולים גם בארץ וגם בחו"ל כדי לחזק אותם נפשית עם הקשיים שיש להם. וגם ליתומים, אם זה בר מצוות ואם זה אחרי זה לחתן אותם וכל אחד במגזר שלו. אני חייב להגיד לכולם המון תודה, אתם אנשים שאני לא יודע איך המדינה שלנו הייתה מתמודדת אם לא הייתם. וצריכים להגיד תודה רבה לכם שאתם קיימים וגם להודות לאותם תורמים שלכם, שתורמים לכם, לעמותות. אני גם מודה להם וגם קורא לשאר - - << אורח >> הדר קס: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> - - אני גם מודה לכם וגם קורא לשאר האנשים - - << אורח >> נטלי סימון: << אורח >> רוצים לחיות בלי עמותות. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> הלוואי, נכון. אני קורא מכאן לשאר האזרחים בארץ ובעולם: אנא, תעזרו לאלה שעוזרים, קרי לאותם ארגונים, לאותן עמותות ולכל מי שרק עוזר ליתומים ואלמנות. אנחנו חייבים לעזור לו כדי לחזק את העזרה הזאת. << דובר_המשך >> נטלי סימון: << דובר_המשך >> אנחנו לא רוצות עזרה, זה העניין. אנחנו לא רוצים לראות פרסומת שמחלקים אוכל, ושהבן שלי היתום יראה את הפרסומת הזאת. אנחנו לא רוצים להגיע למצב הזה, אנחנו רוצים לעמוד על הרגליים. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> את צודקת אבל אפשר גם על זה לדלג, לא חייבים ללכת לארגונים האלה. << דובר_המשך >> נטלי סימון: << דובר_המשך >> אין לנו ברירה. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> זה כבר עניין של ברירה. הבעיה שאני יודע - - << דובר >> קריאות: << דובר >> - - - << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> אני חייב לומר וזה גם מתוך ידיעה אישית שלצערנו, צריכים גם להגיד את האמת, אותם הארגונים, אלה שמבקשים או תורמים להם וחלק מהאנשים תורמים ואומרים: אנחנו רוצים לראות את זה שקוף, שאתם נותנים תוך כדי פרסום וכולי. אבל שוב, לא חייבים. המצב האידיאלי, אם היינו יכולים לעקוף את הכל כמו שאת אומרת, שהמדינה תשלם את הכל מאל"ף ועד ת"ו. אבל אנחנו הכי יודעים שבמדינה כמו במדינה, טחנות הצדק טוחנות לאט אבל בע"ה יגיע גם הרגע הזה שלא נצטרך שום גוף ושהמדינה תעשה את זה. << אורח >> נטלי סימון: << אורח >> אתם שפשוט עושים אפליה בין אלמנה ויתום כאלה לאלמנה ויתום אחרים. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> חברים, אני רוצה לתת לפנינה לדבר אבל לפני זה, אני רוצה לומר שגם בגלל שתמי היקרה, מנהלת הוועדה, אנחנו מכינים בתוך הסיכום משהו שלדעתי ייתן אולי מזור ופתרון לקושי הגדול אבל נקריא את זה אחרי זה בדברי הסיכום. הייתי מבקש מחברת הכנסת היקרה פנינה, שעושה הרבה מאוד לכלל המגזרים והציבורים בישראל, וגם הנושא הרגשי הזה מאוד מאוד בוער בקרבה. אני מכיר אותה כבר שנים ואני יודע שבאמת מה שהחמיאו לה פה, זו רק מחמאה קטנה מתוך עשייה גדולה שהיא עושה. אנחנו עובדים יחד בהרבה דברים. פנינה, בבקשה. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. תחילה לברך באמת על שימת הנושא החשוב הזה על סדר יומה של הכנסת ושל הוועדה. אני חושבת שביום הזה שמציינים את יום היתומים וגם - - << דובר >> יהודה גליק: << דובר >> יום משפחות היתומים. << דובר_המשך >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> הכל בסדר, אפשר עדיין להגיד את זה יותר בשקט, חבריי היקרים, ואני עדיין אקלוט. ביום הזה שאנחנו מציינים את יום משפחות היתומים, אני חושבת שצריך לשים זרקור על הנתונים, בוודאי כאשר אנחנו מדברים – אני לפחות ניגשת לעניין הזה כאבן יסוד ביהדות לדאוג לאלמנות ויתומים. זוהי הנחייה תורנית. אני הרבה פעמים מצטטת את המשפט: "כל אלמנה ויתום לא תענון". וכאשר אנחנו מדברים על לא תענון, הכוונה היא לא רק מהמקום של לא לפגוע אלא גם עצם הפסיביות היא סוג של עינוי של אלמנות ושל יתומים ויתומות. אני רוצה להודות על אומץ הלב שלך סופי, אבל אתם מבינים כמה כאב כאשר אנחנו מדברים על למעלה מ-30,000 יתומים ויתומות, מתוכם 700 שיתומים מאב ומאם, והמדינה לא נדרשת - - << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> 251. בדצמבר 2025, 251 ילדים יתומים מאב ואם. << דובר_המשך >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> רגע, בשביל זה יש ועדה והמנהלת היקרה תמי בוודאי תרכז הכל ואנחנו נמצא את הדרכים ללבן את המספרים המדויקים. הרבה פעמים מרכז המחקר והמידע מסייע בכך. אני כן אומר שלצערי, מדינת ישראל, אדוני היושב-ראש, לא לקחה את זה ולא ממשלות ישראל לדורותיהן, כאל משימה שהיא חובה של הממשלות, של משרדי הממשלה. כשהגיעה אלי הדר, מייסדת חמניות, הגיעה אלי ללשכה כשהייתי שרת העלייה והקליטה, היא הציפה בפניי עם מעט התקציבים שהם מקבלים את העשייה מצילת החיים שלהם. אין לי דרך אחרת לומר את זה – היא מצילת חיים. אני אספר לכם שלהבדיל אלף אלפי הבדלות, להבדיל להבדיל להבדיל וחס וחלילה שלא יתפרש אחרת – הייתה לי פרידה מאוד קשה מאימא שלי כשעליתי לארץ, היא נשארה מאחור לשנה. הכאב של ילד בפרידה, בטח בפרידה נצחית מהורה או משני הורים, זה דבר שאי אפשר לתאר אותו במילים. בסוף זו הישרדות לא של יום יום אמרת, זו הישרדות של שעה שעה. ואנחנו מחויבים להיות שם בתכנית סדורה, אמיתית, אמיצה כי אולי זה סוג של אליה וקוץ בה. מצד אחד, יש לנו עמותות וארגונים וגם אתם, עמותת אמיצים, אני רוצה לספר לכם שאתמול הייתה לי שיחה עם חבר שהאימא התאבדה לפני כמה שנים ואנחנו חברים טובים והילדים מגיעים אלי מעת לעת. והתקשרתי יום אחד בנושא אחר והוא אמר לי שהם קיבלו את החבילה שלכם ומאוד שמחו. אחד מהילדים פחות אהב את זה, לא אוהב את התיוג, כל ילד זה מה שהוא מרגיש. אבל אני חייבת לומר שכרגע אין תכנית. ואני קוראת מפה למשרדי הממשלה: חייבים תכנית לאומית שיודעת להנגיש להם את הזכויות. תחשבו אפילו מה זה התמודדויות מול ביטוחים. עלו פה כל מיני התמודדויות. זה שלב קריטי אחרי האובדן שאם אנחנו לא יודעים לעשות את זה באמצעות הרווחה, הסיוע המשפטי, באמצעות סיוע רגשי בתוך הקהילה. אם לא נעשה את הדבר הזה, אנחנו פשוט נותנים לאנשים האלה להיפגע ולילדים להיפגע באופן קשה, ואחר-כך ההתמודדות היא עם השלכות ארוכות טווח. לסיכום חשוב לי לומר שכמובן יש גם את לרה, משפחות הנרצחים והנרצחות, ששם באמת הבאנו כמה חוקים כדי להגן על הזכויות. חוקים פורצי דרך אבל לא קיבלתי את מלוא תאבתי בידי על גבר שרצח אישה ואז אותו רוצח גם סוחט את היתומים על הבית. תקשיב לסיפור הזה: אתה יודע שכשגבר היה רוצח אישה, השם ישמור ויעזור ולצערנו זה קורה הרבה, יש לא מעט מהם שהיו עושים משא ומתן על סעיפי האישום כי יש להם 50% מהדירה. היתומים היו נתונים לסחטנות בלתי נסבלת, שאני מקווה שלרה, תעקבו אחרי החוק אם הוא באמת שינה אבל הבאנו לפה חוק – יש תיקון של חוק הירושה שחברי כנסת נוספים מביאים אבל יש פה המון זכויות שמופרות כולל זה שאנחנו לא יודעים מה התכניות של משרד החינוך. לסיכום אומר שבתוך הילדים היתומים יש קטגוריות שצריך להתאים את הסיוע ואת המעטפת כי יש פה זעקה של חברינו לשעבר על השכול האזרחי. צריך לזכור גם שיש את השכול של ה-7 באוקטובר, שהיום מי שמסייע לילדים היתומים זו עמותת להושיט יד. הם לוקחים אותם לפעולות הפוגה ולחו"ל. המדינה צריכה לעשות את זה. אנחנו הגענו למצב שבוועדה שבה הייתי יושבת-ראש היינו צריכים להילחם על קייטנות. נתנו קייטנות לילדים של מילואימניקים ולא היו מוכנים לתת קייטנות לילדים יתומי צה"ל. << אורח >> נטלי סימון: << אורח >> גם לא ליתומים רגילים. << דובר_המשך >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> נכון. זה דברים שלא משביעים רצון. אני כן אומר בסוף שחשוב לי לקרוא לכולכם ואני חושבת הדר, שהייתה לנו גם שיחה על זה. יש ילדים שההורים הם עולים חדשים אז בכלל ההתמודדות הופכת להיות קשה מנשוא. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> כפולה ומכופלת. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> כפולה ומכופלת. אי יכולה בכלל להבין איזה זכויות מגיעות להם. אני ממליצה שבדיון הבא, וצריך להיות פה דיון המשך עם תכנית. אולי הצעד הבא יהיה שכל משרד יציג את התכנית שלו ונזמן גם את משרד העלייה והקליטה. תודה. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> אני מודה לך. אנחנו רוצים להמשיך הלאה והייתי רוצה גם התייחסות של משרדי הממשלה. אני הייתי רוצה לשמוע בזום את אודליה. אנחנו נתכנס לדברים קצרים כי אני צריך להקריא את הסיכום וגם אני רוצה לשמוע את משרדי הממשלה, אם יש להם מה להוסיף כי חלקם נמצאים כאן. << דובר >> יהודה גליק: << דובר >> יותר חשובה האלמנה. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> אל תשכחו שהתחלנו באיחור של חצי שעה. << דובר >> קריאות: << דובר >> אבל קרן הגיעה - - - << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> יהודה, יש אילוצים, אני צריך להגיע לעוד ועדות. << דובר >> יהודה גליק: << דובר >> יש אילוצים, אז תעשו - - - << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> יהודה, הילדה הזאת, אתה לא מכיר אותה אז אני מבקש שתלמד להקשיב גם לאחרים. אודליה רוצה לדבר, את בת לאימא שנרצחה בילדותך. << אורח >> אודליה מאיר: << אורח >> נכון. שלום לכולם, אני כמובן גם מתרגשת. מה שקורה, אני התייתמתי בגיל שש, היום אני בת קרוב ל-50. מצאתי את אימא שלי במיטה מתבוססת בדמה, שהבעל השני שלה רצח אותה. מה שאני רוצה להביא לפה – אתם כל-כך מדברים על האיתור ועל העמותות והנושא הזה שצריך לטפל וכל אחד צריך להגיש את הסיוע ליתומים. אני מדברת על החוויה האישית שלי, שכשאני הייתי בת שש, בשנת 87, עד היום, עד שנות ה-40 למעשה, לא טופלתי בשום אמצעי. עברתי והתגלגלתי מבית לבית. הדבר הזה היה נורא מבחינתי, טראומה שאני מדחיקה כל השנים, אני קוראת לה "טראומה מתגלגלת" כי היא התגלגלה שנה אחרי שנה ובכלל לא ידעתי את זה. רק ידעתי שאימא שלי נרצחה ולא הייתה בזה שום נגיעה. טראומה שלא מטופלת משפיעה על כל תחומי החיים – על האישיות, על ההתנהגות, על הקשרים החברתיים, הכישורים החברתיים. מה שאני שומעת היום זה שבאמת יש במקומות מסוימים, שנעשה טיפול מוקדם. ברגע שלא נעשה טיפול מוקדם, הטיפול פחות אפקטיבי. הוא הרבה יותר ארוך, הוא הרבה יותר מייאש ומתסכל. מה שאני מנסה להציע פה זה איזה שהוא רעיון של גוף ממשלתי. עכשיו גם דיברו על זה בשיח האחרון – איזה שהוא גוף דרך המדינה שיאחד את העמותות ובתי ספר ואת ההדרכה ואת המשפחה, והכל הכל למען אותו ילד אחד ויחיד שחווה את האובדן כי כשהדברים מתנהלים עם כל-כך הרבה גורמים אז באיזה שהוא מקום הילד הולך לאיבוד וזה עוד איזה שהוא אובדן כפול במובן מסוים. אני יכולה לומר על עצמי שרק לפני כמה שנים התחלתי לטפל בעצמי, בטראומה שהודחקה המון המון שנים, עשרות שנים. זה פגע בי בהתפרצויות של כל מיני מחלות בגוף, פגע בי במהלך החיים בדרכים שונות שאני לא רוצה כרגע פרט אותן אבל תודה לה' התחתנתי, אני גננת במקצועי ויש בי איזה סוג של שליחות - - << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> מה קרה עם האחים? << דובר >> יהודה גליק: << דובר >> - - - << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> רגע, סליחה, לא להפריע יהודה. אני אגיד לך - - << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> יהודה, אני מבקש, אתה מפריע. נתנו לך לדבר, הבנו את מה שאתה רוצה לייצג ואתה מפריע. סליחה אין בעיות אתה יכול להגיד - - << דובר >> יהודה גליק: << דובר >> זה החוק - - - << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> יהודה, יש כללים בבית הזה. מפריע לי שהוא לא שומר על הכללים כחבר כנסת לשעבר של הבית הזה. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> יהודה, זה לא מקובל עלי. << דובר >> יהודה גליק: << דובר >> - - - יש פה אלמנות שלא מדברות. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> אדוני היקר, אני אתן למי שצריך לתת ואם תפריע אני אאלץ להוציא אותך החוצה. << דובר_המשך >> יהודה גליק: << דובר_המשך >> אני יוצא לבד. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> אתה יכול לצאת. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> יהודה, תישאר - - - אני רק רוצה לומר: למה שאלתי את אודליה? סליחה שאני מפריעה. אתה יודע, אחת הזכויות שצריך לרשום לפרוטוקול על זכויות יתומים זה שהרבה פעמים מפרידים אותם בתהליכי אימוץ. היו לי כמה סיפורים כואבים, וליתום עוגן זה אח או אחות. צריך לדאוג שלא מפרידים כי הרבה פעמים זה הדבר היחיד שיש להם כשהם גדלים. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> אני רוצה להמשיך לשמוע את אודליה ולא להפריע לה בבקשה. << דובר_המשך >> אודליה מאיר: << דובר_המשך >> תודה רבה. את צודקת. שנים ארוכות היה קשר ממש מנותק מהמשפחה. אני התגלגלתי בין בתים של חברות, הייתי ילדת פנימייה למשך שנים רבות, למעשה עד כיתה י' שאיזה משפחה אימצה אותי ואחרי זה התחתנתי והחיים שלי במובן מסוים התבססו. כלומר היו יותר יציבים וקבועים במובנים מסוימים אבל רק אחרי שהילדים שלי בגרו התחלתי לטפל בעצמי ואז הבנתי את כל מה שהדחקתי כל השנים, וזה מה שאני עכשיו אומרת, הסיפור ששמרתי עד כה, ש - - - ביתומים זו מתנה שאין לתאר אבל העניין הוא שצריך לשמר את זה וצריך לעשות את זה נכון. צריך לאחד את כל הגופים כדי שהתהליך יהיה מדויק עבור אותו ילד כי הרבה פעמים מסתיים טיפול ואחרי זה הילד ממשיך ואי אפשר לדעת מה קורה איתו בהמשך. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> קודם כל, אני מעריך את זה שאת גם כן, למרות שהתחתנת, את עדיין רואה את זה בתור שליחות ואת גם משתמשת בזה. אני באמת מעריך את זה ואני חושב שהדברים שאת אומרת וגם המיקודים האלה יתנו לנו כאן בוועדה, לאותם אנשים שמטפלים בזה, ארגז כלים לטפל בעניין. אני מאוד מאוד מעריך את זה. << דובר_המשך >> אודליה מאיר: << דובר_המשך >> אני רוצה לסיים עוד עניין אחד – העניין הוא שאנחנו, היתומים שכבר בגרו ולא טופלו במשך כל השנים, מישהו פה אמר שיתום לא אשם. אני היום צריכה להוציא אלפי שקלים על טיפולים. המדינה נתנה לי סל של 12 טיפולים וזהו, ואת היתר אני צריכה לשלם לבד. אני לא חוויתי פגיעה מינית אבל עברתי התעללויות, עברתי אלימות, עברתי השפלות, עברתי נטישה לאורך כל חיי. הדברים האלה לא טופלו ואני היום משלמת אלפי שקלים על טיפול. אני חושבת שיתום לא צריך לשאת בעול הזה ואי אפשר לתת הקצאה של 12 טיפולים או לתת - - << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> לא תמיד זה נגמר באותם טיפולים, לפעמים יש טיפולי המשך. אני מבין מה שאת אומרת ואני מעריך מאוד שהסכמת לדבר הייתי רוצה לבקש, לפני שאבקש מגברת קרן אלמלם לדבר, הייתי רוצה לשמוע מי נמצאים כאן ממשרדי הממשלה? מישהו נמצא פה משרד הרווחה והביטחון החברתי? הייתי רוצה שלפני שהגברת תדבר, לשמוע מספר משפטים שלכם. אתם שומעים את הדברים. האם יש לכם אמירה מסוימת לגבי הנושא? האם אתם חושבים שחלק מהטענות בוודאי מוצדקות וצריכים לתקן אותן בתקנות, בחקיקה? הייתי רוצה לשמוע. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אני מנהל תחום אובדן ושכול במשרד הרווחה. כמובן שהטענות נכונות ומוצדקות, ומעבר לכל נוגעות ללב ואי אפשר היה לא לדמוע כאן מול הדברים שנאמרו והחסרים הענקיים שיש בתחומים האלה. יש לנו גם מקומות שכן הצלחנו באמצעות חקיקה והחלטות ממשלה לתת מענים. למשל, משפחות של נפגעים בתאונות דרכים, ברצח ובהתאבדות. אני שמח להגיד לאודליה שהיום יש מענים. לרה מכירה אותנו היטב וזה בזכותה המענים האלה. << אורח >> לרה צינמן: << אורח >> לא מספיקים. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> גם לדעתי זה לא מספיק. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> גם הוא אומר שלא מספיק. תמשיך. << דובר_המשך >> אילן שריף: << דובר_המשך >> כמובן שאנחנו נותנים מענים נקודתיים לפי הצרכים המשפחתיים והם יכולים להגיע גם לעזרה עם עו"סים לחוק וגם לכל מיני דברים, אם צריך לחזק את המשפחה ואם צריך גם לחזק את הילד מחוץ למשפחה – הדברים קיימים. אני כן חושב שנכון ביום כזה להיות עם החסרים ולחשוב איך אנחנו מגבירים אותם, ואשמח לשתף פעולה עם כל הצעה וכל חקיקה שיכולה להיות. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> אני מודה לך. אני רוצה לשמוע את קרן. בבקשה. << אורח >> קרן אלמלם: << אורח >> תודה רבה על ההזדמנות להשמיע את הקול שלי ואת קולם של רבים כמוני. אני כתבתי את הדברים כי אני מתרגשת ואשמח להקריא. נעים מאוד. אני קרן אלמלם, אני בת 45 ממודיעין. אני אימא לבן 16, לבת 14 ולבת 9. לפני חמש שנים וחמישה חודשים בדיוק איבדנו את בעלי יוסי, אב ילדיי. יוסי נאבק שנה וחצי במחלת הסרטן העיקשת, מלחמה שהסתיימה בטרגדיה הפרטית שלנו. ציינתי את גיל ילדיי כי מיותר לציין כמה קטנים הם היו כבר אז. כשרק התחלנו את המלחמה שלנו והם ללא אבא ואימא בבית, נעים בלתי ברירה בין סבתא, לדוד, לדודה, לשכנה, מנסים לקיים עבורה איזו שהיא שגרה. אני זוכרת את הרגע מול יוסי בבית החולים – קרן, משהו קורה לי, אני מרגיש שזה משהו אחר. אני לא יכולה לשכוח את הבהלה סביב החדר שלנו באיכילוב, איך עמדתי מחוץ לדלת נאחזת חזק במשקוף כדי לא ליפול ומתפללת לנס שלא קרה. אני זוכרת את הרגע שבו אבא שלי עומד בקצה המסדרון בבית החולים, אני צועדת לכיוונו בצעדים כבדים ובבכי, מחבקת אותו חזק ואומרת לו בקול שבור: אל תדאג לי אבא, אני אהיה בסדר. רציתי להאמין שאני אהיה בסדר. בשנת האבל הראשונה הייתי למהלך מת. מיד אחריה הבנתי שזה אני, בשבילי ובשביל הילדים שלי ומול כל החיים החדשים שלנו. הבנתי שלחיות לבד זה לא רק לשעה. הבנתי את הצורך בלחשב מסלול מחדש. יצאתי למסע של לימודים, ששילמתי עליהם מכספי. הבנתי את משמעות החוסן כדי להיות הגירסה הטובה ביותר של עצמי עבורי ועבור ילדיי. כבר חמש שנים וחמישה חודשים שאני עסוקה בלשרוד ולארגן את תפקיד חיי. ומה עם הילדים, אתם שואלים? הם חוו קורונה, מלחמה, מלחמה בתוך מלחמה, לימודים, חברות וחברים, ועם הזמן הצרכים שלהם גדלים יחד איתם. ואיך עם כל הטירוף הזה שציינתי הם סוחבים על הכתפיים משקל כבד של אובדן, של חוסר, של עצב, של תסכול, של כעס. אף אחד סביבם לא באמת מבין אותם. לאורך הזמן גם היו מי שהתרחקו מהם. הם נעשו רגישים יותר, הם פגיעים יותר, המערכת החיסונית שלהם נחלשה. הם מחסירים ימי לימודים כי הם חולים יותר. בבית הספר הם לא מקבלים מענה מתאים וראוי. צוותי ההוראה והחינוך מתקשים להגיע אליהם, הם לא יודעים איך לעשות את זה. מלבד עמותת חמניות, שגם על קיומה במודיעין נלחמתי, אנחנו לא מקבלים את ההכרה והכבוד המתבקשים שנקבל. אני כאן לא בשם המסכנות או הרחמים, אני כאן כי דברים צריכים להיעשות אחרת. ה-7 באוקטובר הארור והנורא מכל הציף אותנו בפוסט טראומה. אני וילדיי סובלים מפוסט טראומה ואנחנו לא מטופלים. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> כואב, כואב לשמוע את הדברים הללו. אני חושב שזה מצריך יותר ויותר הפניית משאבים לצרכים הללו, גם הכרה מעמיקה יותר של הדברים האלה וגם לשמוע את כולם עוד ועוד ועוד. אני חושב שזה לא אפשרי להסתפק בדיון כזה קצר. יש מישהו ממשרד החינוך או משרד המשפטים? << אורח >> ריבה שכטר: << אורח >> אני ממשרד החינוך. אני ממונה בהתמודדות עם מצבי משבר, חירום ואובדנות. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> את שומעת את הדברים כולל עדויות ממש פנים מול פנים. מה היית אומרת על זה? מה את חושבת שאולי כן ניתן לחזק? מה עלינו לשפר כי אנחנו כאן כדי לעשות את זה. נשמח לשמוע את דעתך. << אורח >> ריבה שכטר: << אורח >> אתחיל ואומר שכששומעים את הדברים וכשפוגשים אותם בשיח הזה, באמת הלב נקרע. אנחנו שומעים את זה כאן ועכשיו וגם במהלך התקופה, לפחות מהתקופה שאני בתפקיד. ליבי אתכם וזה אמיתי, וגם אם יש צרכים שלא נענים נקודתית, אני ממש ממש אשמח לעזור נקודתית, עוד לפני הדיבור הכללי לכל מי שנמצא כאן ולכל מי שיפנה. אני רוצה גם להגיד לסופי – את מדהימה, וגם אבא וגם אימא עשו עבודה נהדרת. עכשיו לעניין שלנו. אני רוצה להגיד שבהקשר של ליווי תלמידים במשפחות היתומים, אנחנו בלמידה מתמדת בטח מאז ה-7 באוקטובר, עם הרבה מאוד שינויים שנעשו ועם דברים שצריכים עוד להיעשות. באפריל בשנה שעברה יצא חוזר מנכ"ל שמדבר על ליווי מתמשך לתלמידים שחוו אובדן עם התייחסויות ספציפיות כולל לתלמידים יתומים ובני משפחותיהם, כשההנחיות מאוד מאוד ברורות בהקשר הזה והן להתחיל וללוות את התלמידים מאותו רגע שהם חוו את האובדן וגם את המשפחות. יש שם הנחייה מאוד מאוד ברורה ללוות את התלמיד בשיתוף ההורים. אז אני אומרת את זה פה - - << דובר >> קריאה: << דובר >> זו פעם ראשונה שאני שומעת את זה בתור אלמנה. << אורח >> ריבה שכטר: << אורח >> צר לי. מאפריל 2024 יצא חוזר המנכ"ל. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> איפה זה עומד היום? << דובר_המשך >> ריבה שכטר: << דובר_המשך >> חוזר מנכ"ל יצא באפריל 2024, הופץ לכל בתי הספר גם דרך המחוזות. יתרה מזאת, בתחילת שנת הלימודים הזאת, כשפתחנו את שנת הלימודים הוצאנו תדריכים ספציפיים שעברו למנהלי בתי הספר. לכן אמרתי גם שאם יש דברים נקודתיים שאתם רוצים לשתף - - << אורח >> נטלי סימון: << אורח >> לעניין של כיתה א' – "אבא קם", "אבא בא", "אבא הלך", "אבא קנה לי מתנות", כל הספר. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> יכול להיות שהמדיניות וחוזר מנכ"ל לא מיושם בשטח כי כאשר יש פער - - << דובר_המשך >> ריבה שכטר: << דובר_המשך >> על זה אני מדברת. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> אי אפשר ליישם כשהדברים מפורזים כל-כך. איך אפשר ליישם? << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> חברים, סליחה. תשלימי את דבריך. << דובר_המשך >> ריבה שכטר: << דובר_המשך >> אני פשוט אומרת שהמבוגר המשמעותי הקרוב לילד, שזה יכול להיות המחנך, זה יכול להיות אחד המורים המקצועיים, זה יכולה להיות היועצת, מלווים את הילד ובני המשפחה עם מפגשים קבועים. זה תמיד תמיד בשיתוף ההורה הנותר או האפוטרופוס במקרה של ילדים שיתומים משני הוריהם או מלווה של - - << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אז אולי צריך לתקן את זה כי ברגע שכתבת שזה המחנך או היועץ או... זה נופל בין הכיסאות. << דובר_המשך >> ריבה שכטר: << דובר_המשך >> לא, לא. צריכה להיקבע דמות. יש קביעה של דמות והיא גם מלווה על-ידי הגורמים הטיפוליים בתוך בית הספר. << אורח >> קרן אלמלם: << אורח >> זה נשמע טוב, זה לא קורה בפועל. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> חברים, בחלק מהדברים יצטרכו לדון גם בדיונים הבאים, האם הדברים ששואפים או הדברים שהם כן נכונים וטובים, האם הם כן מיושמים ולמה לא מיושמים במקומות שהם לא מיושמים. האם זה נקודתי או רוחבי? אלה דברים שיצטרכו להיבדק לא מטעם ועדה כזו קצרה להכין את הכל אבל אתם מעלים טענות אמיתיות. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> אני מבקשת 30 שניות. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> לא. חברים, אני רוצה לשמוע גם אחרים. ארגון משפחות נרצחים ונרצחות – לרה נמצאת כאן? את גם הכנת מצגת וגם נייר עמדה אז אולי נתייחס לדברים שלך, זה יותר חשוב לי כי אם זו מצגת ארוכה אז לא נספיק. בבקשה. << אורח >> לרה צינמן: << אורח >> לא, אין לי מצגת. אני יושבת-ראש ארגון משפחות נרצחים ונרצחות ואימא לדנית שנרצחה בחיפה בשנת 1996 בגיל 22. לצערי הרב, היא לא השאירה יתומים שהייתי יכולה לגדל אותם, וזה היה נותן לי המשכיות לחיים. אבל בתוך הארגון שלנו פגשתי משפחות רבות - - << דובר >> קריאות: << דובר >> - - - << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> סליחה, לא להפריע לה. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> קצת צניעות. זה לא בסדר. לרה נלחמת פה על יתומים שנים ארוכות ואתם לא צריכים להפריע לה. אף אחד לא יטיף לה. מה שלרה עשתה, תאמינו לי, אף אחד לא עשה - - - אז די. יש גבול. היא תדבר, היא הצילה נפשות. היא הולכת לכל משפחה ואני מבקשת לא להפריע לה גם אם זה לא נוח לך. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> לרה, בבקשה ובכבוד. << אורח >> לרה צינמן: << אורח >> אז הארגון שלנו מורכב רק מהמשפחות עצמן. אין לנו אף עובד בשכר, אנחנו כולנו פועלים בהתנדבות מלאה. ואפרופו תרומות – קשה מאוד לגייס בתקופה הזאת. אני מתחברת לדברים שנאמרו על הפגיעה הפוסט טראומטית מהאירועים של ה-7 באוקטובר, וגם על זה לא קיבלנו תרומות. אבל בעבר, התרומות שהצלחנו לגייס, ייעדנו אותן באמת לטיפול בנשים כמו אודליה. אני מכירה רבים כאלה, ומימנו להם מספר טיפולים מוגבל. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> חשוב שתתייחסי לילדים היתומים. << דובר_המשך >> לרה צינמן: << דובר_המשך >> כן. טוב, טיפלנו גם בילדים שבגרו. וכמו שאודליה נשאה את כל הטראומה במשך עשרות שנים ואחר-כך הזדקקה לטיפול. אני רוצה להתחבר לדבריו של אילן שריף, שאכן באמת נלחמנו בחירוף נפש להקמת מרכזי סיוע, והם עושים עבודה נפלאה, וייצוג משפטי וטיפול נפשי אבל תארו לכם שטיפול נפשי ליתומים מוגבל לשנה. איך יכול להיות דבר כזה? אני רוצה גם לספר שכשאבא רוצח את אימא, לפעמים לעיני הילדים היתומים האלה, איך אתם יכולים לדמיין עם איזו טראומה יוצאים הילדים האלה, כשלילדים האלה אין לא אבא ולא אימא. אבא בכלא או מתאבד או בבית חולים פסיכיאטרי והם יתומים משני ההורים. אם יש סבים או סבתות או דודים שלוקחים על עצמם לגדל אותם – אז זה מזל גדול. אבל לא תמיד שורדים בני המשפחה האלה שלוקחים לגדל אותם כי הם בעצמם מתמודדים עם קשיים עצומים והילדים האלה לפעמים מגיעים למסגרות כמו פנימיות ומפרידים בין הילדים והמצב נורא ואיום. גם הביטוח הלאומי, הקיצבה שמשולמת לילד יתום, אז משום מה זה לא כמו ליתומים של נפגעי פעולות איבה, שיש קיצבה לכל ילד. לא, כאן ילד אחד זה 4,000 ומשהו שקל. שני ילדים זה 6,000 וכולי. אם זה יותר מארבעה ילדים, זה אותו הסכום. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> מה קורה כשהם הולכים לפנימייה? לאן הולך הכסף? הם שומרים להם את זה לילדים היתומים הקטינים? << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> יש קרן. << אורח >> לרה צינמן: << אורח >> אז המצב גרוע מאוד. ובנייר העמדה השני שהגיש לי - - - של אחות שנרצחה על-ידי בעלה ושם נותרו ארבעה יתומים שהסבא והסבתא מגדלים אותם – אז הוא לצערי הרב לא יכול היה להגיע אבל אנחנו רוצים באמת - - << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> הוא היה פה בהרבה ועדות. << אורח >> לרה צינמן: << אורח >> כן. אנחנו רוצים באמת שתקיימו דיון המשך ותשמעו את המשפחות עצמן ואת היתומים עצמם. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> תמי והיושב-ראש, אני מבקשת שנתאם דיון ייחודי על הסיפור של יתומי נרצחות, ואני אסביר: בסוף, כמו שלרה תיארה את זה, הרוצח נמצא בכלא, האימא בקבר והם מקבלים רק שנה טיפול רגשי. ואם באותה שנה הילד סגור ולא משתף פעולה? אז מה, פשוט נזניח אותם? נזרוק אותם? ננטוש אותם? אני חושבת שלסיפור הזה - - << דובר >> קריאות: << דובר >> - - - << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> חברים, אני מבקש - - << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> ביקשתי 30 שניות. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> אני אתן גם את ה-30 שניות כשאוכל לתת. תאמרי מה ביקשת? << דובר >> רז שפירא ליובין: << דובר >> אני אלמנתו של ליאור ליובין שנפטר בדיוק לפני שנתיים ממחלת הסרטן לאחר כ-10 חודשים. הוא חלה במחלת סרטן מאוד מאוד אלימה שלא מצאנו לה מזור. אני אימא לשלושה ילדים – ילדה בת 14, 10 ו-4. בדיוק לפני שנתיים ליאור נפטר לי בידיים בבית שלנו אחרי שניסיתי לבצע בו פעולות החייאה ולא הצלחתי, כשהילדים הקטנים ישנים למטה. אני אחות רפואה דחופה של ילדים, שהיום לא יכולה להתפרנס מזה. כמו שיהודה אמר, אין לי מענה לזה, אני לא יכולה לעשות לילות, אני לא יכולה לעשות שבתות ואני לא יכולה לעשות חגים אז אני לא יכולה לעבוד בעבודה שאני הכי אוהבת ואני נמצאת בבית בגלל זה. מעבר לעובדה שהשוק הראשוני של המוות והטיפול בילדים, אני חושבת שהנקודה הכי חשובה שאני יכולה לסכם כאן בוועדה הזאת, אם זה חינוך ואם זה הדברים הבירוקרטיים – אין לנו אף אחד, שום גוף חוץ מקרן אור כמו חמניות, שמלווים אותנו ואמרים לנו מה לעשות. לאן ללכת, מאיפה לקבל טיפול נפשי, מאיפה לקבל את הזכויות שלנו, את הכסף שלנו. לאן אנחנו הולכים מכאן? יש לנו כל-כך הרבה חושך שאנחנו לא יודעים אפילו מאיפה להתחיל. חייב לקום גוף שילווה אותנו מהתחלה ועד הסוף. רק היום, שנתיים אחרי, אני התחלתי טיפול פסיכולוגי אחרי שראיתי את בעלי מת לי בידיים כשהילדים ישנים למטה ואני לא יכולה לצרוח כי אני יודעת שאני אשרוט אותם לכל החיים. אני ממש מבקשת. לי יש משפחה שתומכת בי, יש כאלה שאין להם. זה דבר שמבחינתי הוא אל"ף בי"ת. המשפחות האלה צריכות ליווי מהיום הראשון שהנשמה של הבעל או האישה יוצאת למעלה ועד לרגע שהם משתקמים. מבחינתי, אם הוועדה הזאת יוצאת עם משהו מכאן, זה הדבר הזה. זהו, אני לא רוצה להמשיך ואני אומרת תודה ליהודה ולחמניות – תודה שאתם יושבים ומדברים על זה, זה לא מובן מאליו. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> רז, אני מאוד מתחבר לדברים. הדברים מאוד מאוד ברורים ובתוך גוף ההחלטה שלנו יש התייחסות לנושא הזה. לפני שנתקדם למשרד המשפטים, רצית חצי דקה לומר משהו כי אני רוצה לשמוע גם משרדי ממשלה אחרים. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> אני רוצה להגיד לכבודם של משפחות היתומים שבסוף שנה שעברה, בתיכון "יובל" ברמות בירושלים, ארבעה ילדים יתומים סיימו כיתה ח', ארבעתם סיימו בהצטיינות. כל אימא ואימא, כל אלמנה ואלמנה נותנת מעבר למה שהיא יכולה לתת כדי שהילדים שלה יצטיינו. וכן, הילדים מצטיינים והילדים מגיעים אבל זה רק אומר שאנחנו צריכים לחזק את המחזקים. אנחנו צריכים לחזק את ההורה. אנחנו חייבים לתת להורים את הכלים כי היתומים פזורים בכל הארץ ואין דרך להקים גוף. איפה תקים גוף? תקים גוף בתל-אביב אז לא יהיה בדרום ולא יהיה בצפון. אי אפשר להקים גוף. צריך לתת להורה, ההורה הוא בית היתומים. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> הדברים ברורים. הייתי רוצה לשמוע את משרד המשפטים. הם נמצאים איתנו בזום. אנחנו רוצים להתקדם ולהתכנס לקראת סיום. משרד המשפטים, בבקשה, ממש בקצרה. שמעתם את כל הדברים והיה חשוב לי מאוד לדעת – היות שרוב הדברים נתקעים בגלל שישנה חקיקה לא מובנת, שמתפרשת לכמה וכמה פנים או שאין חקיקה, שזה חמור יותר. את שומעת כאן טענות ובעיות אמיתיות של אנשים. האם אתן חושבות שיש נקודות שאם המחוקקים כאן בבית הזה או השרים שאמונים על הנושא הזה יוכלו לחוקק או לתקן את זה, יהיה טוב יותר לאנשים שנמצאים סביב השולחן הגדול הזה? האם יש לכם אמירה בנושא? תודה. << אורח >> ליאת יעקובוביץ: << אורח >> אז אני אגיד כמה דברים: הרבה מהדברים שעלו כאן בתור כל מיני תמיכות, תקציבים וכולי, שמעוגנים בחוק – זה שיקולי מדיניות ובסופו של דבר זה לא מאחריותו או סמכותו של משרד המשפטים. זה כל משרד, במקום שהוא בא ועוסק בו, יכול להחליט שהוא נותן ומתגמל ותומך כי הדברים בחוק עצמו. לגבי סעיף 28 לחוק הכשרות המשפטית – נאמרו פה כל מיני טענות לגבי הסיפור של מינוי אפוטרופוס בנוסף על הורה כשהורה נפטר, זה לא החוק עצמו. סעיף 28 בא ואומר במפורש שכשמת אחד ההורים, האפוטרופסות עוברת להורה השני. לבית המשפט יש רשות למנות לתפקיד אפוטרופוס לעניינים מסוימים רק בנסיבות מיוחדות כשמדובר בקטין. זה חריג שהוא חריג לכלל הרגיל שהאפוטרופסות נשארת של ההורה שנותר בחיים. מהבחינה הזאת, החוק בסוגיה הזאת מאוד ברור. לגבי מה שעלה כאן לגבי זכותם של הסבים. זו לא זכות קנויה. יש אפשרות להגיש לבית המשפט בקשה, בית משפט לענייני משפחה, אם הוא רואה שמדובר בטובת הקטין, הוא רשאי להחליט בעניין הקשר בין הסבים והסבתות להורים. עוד דבר שצריך להגיד כאן בהקשר הזה שעבר בשנה האחרונה תיקון גם בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ביחס לפעולות משפטיות שהורים מבקשים לעשות בנכסי הילדים, שהוא בא והעביר את ההחלטה מגוף שהוא בית משפט לרשות מינהלית. אני לא אמשיך לפרט, אני מרגישה שאני מגיעה לנושאים אחרים. ושוב, אני מודה לוועדה על הדיון הזה. זה מבורך להעלות ולדבר על כל הצרכים ועל כל הדברים שעולים. נשמח גם להשתתף בדיון המשך בנושא הזה. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> תודה רבה לך. תרצי להציע לחברתך שגם תאמר כמה מילים? << אורח >> נטע ברק: << אורח >> אני מהסיוע המשפטי. אני ממש אקצר ואומר בחצי מילה: הסיוע המשפטי הוא אחת היחידות בתוך משרד המשפטים שנותנות סיוע משפטי לכל מיני אוכלוסיות שזכאיות לקבל אותו. אחת האוכלוסיות שזכאיות זה באמת נפגעי עבירות המתה, שזכאיות לקבל מטעם הסיוע המשפטי, סיוע משפטי חינמי. גם בכל מה שקשור במיצוי הזכויות, אם זה ביטוחים, אם זה תביעות תגמולים, אם זה לזכויות מול ביטוח לאומי וגם אם יש צורך בהליכים אזרחיים אחרים עם סכסוכי משפחה או עם חובות שנותרו. כל דבר שנובע מאירוע עבירת ההמתה – זכאים לקבל סיוע משפטי חינמי. וגם ליווי בייצוג בהליך הפלילי ועמידה על זכויות נפגעי העבירה בהליך הפלילי. יש לנו מאגר של קרוב ל-70 עורכי דין שנותנים שירותים לסיוע המשפטי בתחום הזה. הם הוכשרו לכך במיוחד והם גם עוברים הכשרות שוטפות. ובאמת, מדי שנה נפתחים אצלנו למעלה מ-300 תיקים שנותנים סיוע משפטי בכל ההיבטים האלה, גם ההכרחיים וגם - - << דובר >> קריאות: << דובר >> - - - << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> לא להפריע. סליחה, תמשיכי. << דובר_המשך >> נטע ברק: << דובר_המשך >> אז בכל שנה נפתחים אצלנו למעלה מ-300 תיקים שנותנים ייצוג משפטי חינמי גם בכל ההיבטים האזרחיים שנובעים מעבירת המתה וגם בהליך הפלילי, בתוכם כמובן גם סיוע ליתומים שהם קטינים, בזכויות שמגיעות להם. בהיבט הזה, גם לנו חשוב מאוד קיום הדיון והעלאת עוד צרכים ועוד תקנים וגם חשוב לנו לצורך היכרות של עורכי הדין שלנו, כמובן עם כל זכות או עם כל תיקון, לטובת הייצוג הזה. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> תודה רבה. אני רוצה לקראת סיום להקריא את ההחלטות של הוועדה. הייתה מישהי או מישהו שביקש לדבר ולא זכה? ולא מאותו ארגון שכבר דיבר. מי שדיבר מהארגון הזה – תבוא עליו ברכה. תרצי לומר מספר מילים? בבקשה, את מוזמנת ואנחנו רוצים לחתום את הישיבה. << אורח >> רוחמה גמרמן: << אורח >> שלום. אני יושבת-ראש ארגון פורום של תקווה לנפגעות ונפגעי כתות ובני משפחה. רציתי להגיד שיש יתומים גם בהקשר של הכתות. יש שתי קבוצות של יתומים – קבוצה אחת זה אלה שכן זכאים לסיוע במקרים שההורה התאבד או שודל להתאבדות. הנקודה היא שכשילדים נמצאים בתוך כתות, מנהיג או מנהיגת הכת יעשו הכל למנוע את קבלת הסיוע כדי ששום מידע על מה שקורה בתוך הכת לא ידלוף החוצה. הקבוצה השנייה של יתומים זה מקרי המתה שכרגע אין להם מענה בחוק, ואני מדברת על מקרים למשל של מניעה מכוונת של טיפול רפואי או דוגמאות אחרות, שהילדים האלה לא זכאים לליווי כנפגעי המתה. אני מקווה שזה בעתיד יתוקן על-ידי חקיקה. אבל נכון להיום, הילדים האלה משתי הקבוצות, יש קושי לקבל את הסיוע הרגשי שהם צריכים. תודה. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> תודה רבה לך. רק עוד אחד שמאוד חשוב לנו וכלם לשמוע אותו, ככל שהוא נמצא – אלי יהלומי. אלי, אתה שומע את הדברים. האם יש דברים שהביטוח הלאומי, בתפקידך כממונה בכיר, יכול לתת אולי גם עזרה במידע או בדברים שאנחנו צריכים לשפר בעצמנו להצלחת המשפחות הנכבדות הללו. << אורח >> אלי יהלומי: << אורח >> האמת שאני משויך לאגף אזרח ותיק לשארים וגמלאות קיום. שמעתי את יהודה לגבי קיצבאות השארים. אתם מבינים שאנחנו פועלים ומיישמים את החוק. החוק אומר שקיצבת השארים היא מכוחו של האדם שנפטר. ברגע שהאדם שנפטר לא שילם דמי ביטוח אז כביכול אין ממה לשלם את הקיצבה. גם לזה קיים פתרון בחוק, מה שנקרא "הענקה מטעמי צדק". השווי של הקיצבה שלנו שונה לחלוטין מהקיצבאות של נפגעי האיבה, ואנחנו כמובן נשמח ליישם כל הצעה וכל דבר טוב שהוועדה הזאת תביא לעולם. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> מצוין. זה בתוך דברי הסיכום שלנו. אני מבקש שבע"ה, בתוך דברי - - << דובר_המשך >> אלי יהלומי: << דובר_המשך >> אני רק אגיד שאנחנו מיישמים חוק ואנחנו משלמים הענקה מטעמי צדק - - << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> לאלמנות עם יתומים אתם לא. << אורח >> אלי יהלומי: << אורח >> לאלמנות וליתומים. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> אלי, סיימת את דבריך. תודה רבה. אני רוצה לשמוע את נציגת האפוטרופוס הכללי. כמה מילים ובזאת אנחנו חותמים את הישיבה כי כולם דיברו, ועל זה תפארתנו. אנחנו צריכים אתכם. תמשיכו לעזור כמה שיותר למשפחות החשובות הללו. בבקשה גברתי. << אורח >> טל פוקס: << אורח >> אני מהאפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים. אני רוצה להגיד שהשבוע, מזה שנה שנייה, אנחנו מקיימים כנס לציון יום משפחות ליתומים בו אנחנו מביאים תכנים רלוונטיים ומזמינים אליו גם משרדי ממשלה, גם ארגונים חברתיים וגם את הרשויות המקומיות. הכנס הזה התקיים השנה ביום ראשון, ערב נר ראשון של חנוכה. דבר שני שליאת ממשרד המשפטים כבר ציינה בדברים שלה – באוגוסט השנה נכנס לתוקף תיקון חקיקה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תיקון מס' 21, שמאפשר להורים שביקשו לעשות שימוש בכספי קטינים, להגיש לאפוטרופוס הכללי במקום לבית המשפט. זה אמור לחסוך זמן רב וגם הרבה בירוקרטיה וגם את הצורך בעורך דין, ולאפשר להורים ולקטינים לעשות שימוש בכסף הזה בצורה יותר קלה ממה שהיה קודם, שהיה נדרש אישור בית משפט. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> תודה רבה לך. אני רוצה לשמוע בבקשה את גברת נטלי סימון. בבקשה. << אורח >> נטלי סימון: << אורח >> שלום. אני אלמנה 6.5 שנים, בת 39. כשהתאלמנתי הילדים שלי היו בני 8,6 ופחות משנה. מאז החיים הם סיוט. אני לא מצליחה לעבוד כמו שצריך, לפרנס את הבית כמו שצריך כי הקיצבאות זעומות. אני כל חודש צריכה להתעסק עם טופסולוגיה להנחות לכל מקום שאפשר וזה פשוט בלתי נסבל. אין לנו שום מקום לפנות אליו אם אנחנו נתקעים פתאום בעזרה שצריכים. אני יכולה לקחת ימי חופש רק אם הילד חולה. הם אומרים שיתנו לנו טיפולים אבל אנחנו צריכים להגיע עם הילד לטיפולים. מי ישלם לנו על זה? אני לא מצליחה להתפרנס כבר 6.5 שנים, וזה הקושי הכי גדול שלי. אם היה לי כסף אז החיים שלי היו קצת יותר נומליים ויפים. כל הקשיים זה סביב זה, על לשרוד מבחינה כלכלית כי אם הילד שלי צריך משהו ואני צריכה לקנות לו משהו שהוא מעבר לאוכל – אני צריכה לעשות מגבית ממשפחה וחברים. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> זה לא נעים ולא נוח. אני מצדיק את כל מה שאת אומרת. בפרט זכורים לי הדברים שמאוד פוגע בך הנושא שמסריטים אתכם ופועלים בצורה כזאת שפוגעת בכם. אני מסכים איתך גם בתחום הזה. << אורח >> נטלי סימון: << אורח >> - - - המון פרסומים שעושות העמותות וזה לא נעים שהילדים - - << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> ברור. זה דבר שצריך לראות איך למנוע אותו. וגם הייתי מציע שאולי הנדיבים - - << דובר_המשך >> נטלי סימון: << דובר_המשך >> אנחנו רוצים לחיות בכבוד, ללכת בראש מורם ולא מושפל. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> - - יצטרכו כמו שאומרים להסתפק בדוחות ופחות בתמונות שגורמות להם אולי להוציא כספים מהכיס. חברים, אחרי ששמענו את כולם ובאמת כולם הביעו את דעתם גם כאן וגם במקוון – תודה לכולם שהגעתם. אני מאוד מודה לכם ואני חושב שבאמת אנחנו - - << דובר >> תמי סלע: << דובר >> יש פה נציגה ממרכז המחקר והמידע של הכנסת. << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> זה חובה. אם יש לכם דברים לעזור לנו – כל הכנסת זה מרכז המחקר והמידע. << דובר >> מריה רבינוביץ': << דובר >> נציג הביטוח הלאומי בדיוק יצא אבל רציתי לשאול אותו איך מיישמים את העניין של מיצוי הזכויות? האם ביטוח לאומי מוודא שכל משפחה וכל יתום מקבלים את הזכויות שלהם? << דובר >> קריאות: << דובר >> לא - - - << יור >> היו"ר משה אבוטבול: << יור >> לצערי ולדעתי התשובה היא שלילית. אם אתה לא בא ולוחץ ומקבל, אף אחד לא ישים לך את זה בכיס, וזה גרוע ואגיד לכם למה, כי כשמישהו חייב משהו למדינה, יודעים להגיע אליו ולאתר אותו ולהגיד לו: אדוני, אתה חייב ככה וככה, תשאלו את הבנקים. זה דבר עצוב. אני רק רוצה לסיים את דברי ולומר שהנושא הזה, באמת נפלה לידי הזכות להיות בוועדה החשובה הזאת, שיש בה נופך של חסד, נופך של עשיית צדק, נופך תורני. אני חושב שמגיע לכם הכל, ולא אני אומר את זה, הקב"ה אומר את זה שצריכים לתת הכל ליתום ולאלמנה. למה? כי הוא אביהם של היתומים והאלמנות, כך כתוב בחז"ל. אז לכן באמת האבא הזה מצווה ואנחנו עושים. אני רוצה לקרוא את החלטות הוועדה. שוב, זה לא נותן מלא מלא אבל זה נותן כיוון טוב בע"ה, וכמובן אבקש גם מיושבת-ראש הוועדה הקבועה, חברת הכנסת קטי שטרית, להמשיך הלאה בדיון מעמיק בנושא הזה, זה דבר נדרש. אבל לאור הדברים ששמענו, אקריא את סיכום הישיבה. להלן החלטות הוועדה: הוועדה קובעת שאובדן הורה ובן זוג הוא טראומה, וקוראת לכל הרשויות הרלוונטיות לפעול לליווי ולחיזוק המשפחה. למשרד הרווחה, למשרד הביטחון, למשרד העבודה, שזה המוסד לביטוח לאומי – הוועדה קוראת להקים מנגנון שיתכלל את עבודת כל הגופים העוסקים בטיפול ביתומים ובאלמנים ובאלמנות ויפעל למסד נתונים בנושא כמו גם, לאור ההערה החשובה, לדאוג לרדוף אחרי אותם אנשים מגיעות להם הזכויות ולא מגיעים מחוסר ידע או מרשלנות. יש לדאוג להגיע אליהם ולתת להם את מה שמגיע להם גם אם הם לא יודעים או לא דרשו. זו תוספת שעכשיו הגעתי אליה. הוועדה קוראת לפעול להנגשת הזכויות לציבור של האלמנים והאלמנות והיתומים בכל מגווני התקשורת והדברים שיכולים להגיע אליהם בכל המגזרים. למשרד הרווחה – הוועדה קוראת להימנע מהוצאת ילדים יתומים מבתיהם אלא במקרים קיצוניים, ולפעול לחיזוק ההורה האלמן והבית על מנת לאפשר לילד להישאר עם ההורה האלמן בביתו, ככל שהדבר לא מהווה חלילה סכנה ליתום או ליתומה. הוועדה קוראת להאריך את משך זמן הטיפול הנפשי שמקבלים ילדי הנרצחים. למשרד המשפטים ומשרד העבודה – הוועדה קוראת לבצע שינויים חוקתיים שיאפשרו הסדרי עבודה מיוחדים לאלמנים ולאלמנות עם ילדים צעירים. למשרד העובדה, ביטוח לאומי ומשרד האוצר – הוועדה קוראת לפעול להעלאת קיצבת השארים של יתומי השכול האזרחי. למשרד המשפטים – הוועדה קוראת לקדם חקיקה שתבטל חובות של נפטר במקרה שיש ילדים צעירים כדי לעזור לו להתמודד עם הקשיים. חשוב לתכלל את כל הגופים שמטפלים בנושא החשוב והרגיש הזה, גם כדי לזהות את הצרכים והחסכים שקיימים בסיוע של המדינה לאותן משפחות נכבדות. כמו כן, הוועדה תקיים דיון המשך בנושא. אני מודה לכל הארגונים הארציים מכלל המגזרים בחברה הישראלית שפועלים במשך כל השנה להקלת מצבם של האלמנות והיתומים בישראל וקורא לכל אזרחי המדינה הנוהגים לתרום כספי חסד, לתרום ולסייע לארגונים הללו, שמשמשים גם מעטפת למדינה בסיוע למשפחות נכבדות אלה. תודה רבה לכולם. הישיבה נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 14:29. << סיום >>