פרוטוקול ועדה
הכנסת העשרים-וחמש
מושב רביעי
פרוטוקול מס' 135
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום רביעי, כ' בכסלו התשפ"ו (10 בדצמבר 2025), שעה 9:40
סדר היום:
<< הלסי >> הצעה לדיון מהיר בנושא: היעדר מדיניות ונהלים במערכת החינוך לטיפול בילדים החיים לצד הורה הלום קרב או נכה צה"ל, של חה"כ מיכאל מרדכי ביטון, חה"כ יצחק קרויזר, חה"כ עופר כסיף, חה"כ שרון ניר, חה"כ אביחי אברהם בוארון וחה"כ מאיר כהן << הלסי >>
נכחו:
חברי הוועדה:
קטי קטרין שטרית – היו"ר
חברי הכנסת:
מיכאל מרדכי ביטון
שרון ניר
ינון אזולאי
ירון לוי
עדי עזוז
מוזמנים:
ליאת הוד
–
ממונה מינהלת נפגעים, שפ"י, משרד החינוך
מילי שוורצמן
–
ראש היחידה הארצית לשירותים סוציאליים, משרד הביטחון
גיא זקן
–
הלום קרב, מתמודדים עם הלם קרב
אהרון ממן
–
הלום קרב מ-2007, מתמודדים עם הלם קרב
סתיו סילבי סוויסה
–
הלומת קרב, מתמודדים עם הלם קרב
יואן דובינסקי
–
מאהל הלומי קרב, מתמודדים עם הלם קרב
מיכה כץ
–
שקופי הקרב, מתמודדים עם הלם קרב
עומר אמסלם
–
שקופי הקרב, מתמודדים עם הלם קרב
דוד יהודה
–
שקופי הקרב, מתמודדים עם הלם קרב
שלומי דמרי
–
הלום קרב, מתמודדים עם הלם קרב
ח.ע.
–
נכה צה"ל, מתמודדים עם הלם קרב
מ.ק.
–
כפר הלומי הקרב, מתמודדים עם הלם קרב
א'
–
נכה צה"ל, מתמודדים עם הלם קרב
ח'
–
נכה צה"ל, מתמודדים עם הלם קרב
שירה שושני
–
אשת הלום קרב, בני משפחה של הלומי קרב
צופיה אנגלמן
–
אשת פצוע, בני משפחה של הלומי קרב
נ'
–
אשתו של נכה צה"ל, בני משפחה של הלומי קרב
אייל ממן
–
בן של הלום קרב, ילדים של הלומי קרב
שיר כץ
–
בת של נכה צה"ל, ילדים של הלומי קרב
אריאל זוהר כץ
–
בת של נכה צה"ל, ילדים של הלומי קרב
ת'
–
בת של הלום קרב, ילדים של הלומי קרב
דניאל סער
–
גרושות הלומי הקרב
אליהו פנחס צמח
–
יו"ר ארגון עמותת מצוינים בישראל
ד"ר אילנה לח
–
יו"ר יה"ת - יצירה, הבעה, תרפיה, האגודה לטיפול באמצעות אומנות
יעלה ורשבסקי
–
נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית
יצחק רוזמן
–
מאהל יעקב גודו
ישראל שור
–
משפחה שכולה
ייעוץ משפטי:
שמרית גיטלין שקד
מנהלת הוועדה:
תמי ברנע
רישום פרלמנטרי:
חבר תרגומים, יפית גולן
רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
<< נושא >> הצעה לדיון מהיר בנושא: היעדר מדיניות ונהלים במערכת החינוך לטיפול בילדים החיים לצד הורה הלום קרב או נכה צה"ל (מס' 6042). << נושא >>
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
חבר'ה, אנחנו מתחילים. רק תיזהרו שאם מישהו מגיע לפה, אליי, הוא מצולם. תבינו, כשאנחנו מדברים על ילדים, אנחנו לא מצלמים. ואני רוצה לפתוח בנוסח שאני מקריאה בכל דיון שמדובר בילדים.
כידוע, ישיבת הוועדה מוקלטת ומשודרת, והפרוטוקול וגם השידור של הישיבה הזו יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת ויישמרו במאגר של המידע של הכנסת. לאור העובדה שעלולים לעלות בישיבה נושאים שנוגעים לצנעת הפרט של הקטינים, אנו מבקשים את כלל הגורמים, כולל ההורים, להקפיד על שמירת הפרטיות של הילדים ולהימנע מלחשוף מעבר לנדרש.
כמו כן, אם יעלה הדבר הנוגע לקטינים וקטינות ומקשר אותם לבדיקה, או טיפול, או אשפוז פסיכיאטרי, לטיפול והשגחה של עובד סוציאלי לפי החוק, וחלילה להתאבדות או ניסיון של התאבדות, או תהליך פלילי המתנהל בבית משפט, חל איסור פרסום של הפרטים שמזהים אותם. לכן, הם לא יצולמו או יוקלטו, ולא יכללו פרטים מזהים שלהם בפרוטוקול הדיון.
כמו כן, לאור האמור, אני קובעת כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, ככל שתהיה בקשה מטעם חבר כנסת, שר, או נציגו, או אם יעלה צורך לשם הגנה על קטין או חסר ישע, יימחקו מפרוטוקול הפרסום לעיון הציבור פרטים שמזהים את הדוברים ואת הדוברות, או את הקטינים והקטינות, לבקשתם או לבקשת משתתף אחר, ואם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עלול לגרום להם לנזק.
כולם הבינו את הכללים? יופי. לפני שנתחיל בדיון, אני מבקשת לומר מספר מילים לגבי הדיון הקודם שקיימנו. זה משהו שלא קשור ממש לדיון שלנו אבל אני חייבת להגיד את זה, כי זה תיקון של משהו שהיה בדיון הקודם, בנושא הגנה על ילדים, בני נוער, במרחב הדיגיטלי.
לאחר הדיון, פורסמו ברשתות החברתיות מספר אמירות שנתנו ביטוי מסולף למה שנאמר כאן בוועדה. לצערי, הדברים שפורסמו כללו עיוותים מהותיים וגרמו להטעיית הציבור. אני רוצה להבהיר, עבודת הוועדה נשענת על דיוק, על עובדות ועל אחריות ציבורית. הדיונים כאן רגישים, משמעותיים, ומשפיעים על חיי ילדים, ולכן הפצת מידע שאינו מדויק היא לא רק טעות, היא פוגעת ביכולת שלנו להגן עליהם.
מספר נקודות לצורך תיקון הדברים: אחת, לא התקבלה החלטה על הקמת רשות לאומית חדשה במקום מוקד 105, אלא הועלתה אפשרות לשקול זאת. שתיים, נאמר בדיון כי במשמרת עובדים שישה שוטרים במוקד, אך אין לפרש מכך שיש רק שישה שוטרים ביחידה כולה. היחידה מונה עשרות שוטרים ומגוון אנשי מקצוע. גם הנתון על 15,000 אירועים בשנה שהוצג באופן מסולף כאילו מטופל על ידי קומץ אנשים, וזה כמובן לא נכון. שלוש, בנוסף, נטען כי קטינים אינם פונים למוקד, אך הנתונים מראים ההפך, על עלייה משמעותית בחציון הראשון של 2025 יש עלייה של 56% מכלל הפניות לעומת כשליש מתקופות קודמות.
אני מבקשת מכלל הגורמים המשתתפים בדיונים, נציגי ממשלה, ארגונים, אזרחים, מומחים ואזרחים מהשטח, לנהוג באחריות, להקפיד על דיוק ולהימנע מהפצת מידע שאינו נכון. המטרה שלנו כאן היא אחת ויחידה – לשפר את ההגנה לילדים שלנו. זה משהו שהייתי חייבת מדיונים קודמים, ואני מתכבדת לפתוח את הדיון החשוב הזה.
אני מבקשת לפתוח בתודה לחברי, חבר הכנסת מיכאל ביטון, על העלאת הנושא הזה. אני יודעת שאתה עוקב אחרי הנושא הזה של הלומי הקרב הרבה מאוד זמן, ועושה רבות בנושא הזה, אז תודה רבה לך. נושא שמערכת החינוך ומדינת ישראל היו אמורות לעסוק בו מזמן. אנחנו נעסוק בו ונמשיך לעקוב אחרי זה.
ואנחנו לא מניחים, זה לא רק דיון ראשון, אנחנו עוקבים ונעקוב אחרי כל מה שקשור לילדים שגדלים בבית שבו אחד ההורים הלום קרב או נכה צה״ל. אלו ילדים שחיים מדי יום עם השלכות של מלחמה גם שנים רבות לאחר הקרב שנגמר. הם רואים את הפגיעה מקרוב, נושמים אותה בבית, לעיתים נושאים בעצמם עומס רגשי אדיר שאף אחד במערכת לא מזהה.
הילדים האלה נפגעים פעמים רבות, וזה בשקט. הם לומדים לצד חברים שלהם לכיתה, אבל בפועל הם מתמודדים עם חרדה. לעיתים בעל כורחם הם נאלצים למלא תפקיד של ההורים שלהם, שנכפה עליהם. לא מעט הם דואגים להורה במקום שההורה יהיה מסוגל לדאוג להם.
למרות המציאות הקשה, אין במדינת ישראל מדיניות מסודרת במערכת החינוך לטיפול בילדים שחיים לצד הורה הלום קרב ונכה צה״ל. אין נהלים, אין זיהוי ייזום, אין הכשרת מורים. אף אחד לא מחבר בין משרד הביטחון למשרד החינוך ומשרד הרווחה, כדי לוודא שהילדים מקבלים את המענים שהם צריכים. המצב היום הוא שככל שתלוי במקרה, אם מורה מסוים מבחין בקושי, הוא אולי נאלץ ויכול להיות שיעשה מאמץ אישי. ואם לא, הילד יישאר בשקט ויתמודד עם ההשלכות בלבד.
זה לא יכול להימשך. היום נצטרך לקבל תמונה מלאה ממשרד החינוך, ממשרד הביטחון ומכל הגופים המקצועיים. אם יש כיום איתור ייזום של ילדים ממשפחות פצועי צה״ל, האם היועצות החינוכיות מקבלות הכשרה ייעודית? האם בתי הספר מקבלים מידע מהמשרדים השונים בעת הצורך? מה צריך לעשות כדי להקים מדיניות ארצית ברורה שתהיה מחייבת ולא תלויה רק ברצון טוב? אנחנו יודעים שמחיר המלחמה הוא לא רק מספר פצועים ונהרגים, הוא גם מספר ילדים שנפצעים מבפנים, בשקט, בגלל שאבא לא ישן, בגלל שאמא מתקשה לתפקד, בגלל שהבית חי במתח תמידי.
אני רוצה לומר מספר דברים לגבי הנתונים המזעזעים שקיבלתי על ההיקף של התופעה, שזו תופעה מאוד מאוד קשה, שחייבים, לא היום, אתמול היינו חייבים לתת את התשובות לכך. ולכן הנתונים שאני מקריאה עכשיו הם נתונים לא פשוטים. כיום במדינת ישראל יש 82,400 פצועים שמטופלים כיום באגף השיקום. 31 מהם, שזה מהווה 38%, הם מתמודדי נפש ופוסט טראומה.
בעקבות מלחמת חרבות ברזל נקלטו 22,000 פצועים חדשים, מהם 58% פגיעה נפשית ו-49% צעירים מתחת לגיל 30. מדי חודש מוגשות 1,500 פניות חדשות להכרה כנכה צה״ל. ההערכה היא שעד 2028 יטופלו באגף כ-100,000 פצועים, כאשר מחציתם לפחות יהיו מתמודדי נפש.
תקציב אגף השיקום גדל ב-53% ועומד על 8.3 מיליארד שקלים, 4.1 מיליארד שקלים מוקדשים לטיפול במתמודדי נפש. הוכפל מספר הטיפולים הנפשיים שמעניק האגף. נרשמה עלייה של 50% בשימוש בטיפולים אלטרנטיביים, 80% עלייה במספר הפניות לקו הסיוע נפש אחת.
אני רוצה מכאן לעבור למיכאל ביטון, ידידי היקר, לשאת דברים, אחר כך אנחנו נתחיל לשמוע את הילדים ואת ההורים, בסדר? אנחנו נשמע את כולכם, ואפשר לעשות את זה, האמינו לי, אפשר לשמוע את כולם. אם נדע כל אחד לדבר שלוש דקות, נוכל כולנו לדבר. אני איתכם, כולנו פה איתכם, ואנחנו רוצים לשמוע אותם, וחשוב.
<< אורח >> גיא זקן: << אורח >>
אם אפשר להגיד, גם ירון לוי, להגיד לו קודם כל בוקר טוב ותודה שהוא בא, כי הוא איתנו מתחילת היום הראשון שלנו. והוא גם איתנו הרבה כל יום, אז שתדעו שהוא באמת, צריך להגיד עליו מילה טובה.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
ברור.
<< דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >>
היה לי מורה טוב בתחילת הדרך, הוא יושב כאן מצד ימין, חבר הכנסת מיכאל ביטון, שאני ממש שמח שהייתה לי את הזכות לפגוש איתך את הנושא.
<< דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >>
אתה כוח חזק שהצטרף למען נכי צה״ל והלומי קרב, ואתה עושה את זה בהתמדה ויסודיות.
גברתי יו"ר הוועדה, חברתי קטי שטרית, איזה אנרגיות על הבוקר. אני מבסוט עלייך. אני אהיה קצר. אנחנו מלווים נכי צה״ל והלומי קרב, וכל פעם בודקים איפה יש משהו שנופל בין הכיסאות. עכשיו, אני אח שכול, וכשאחי נהרג אז ליוו אותי העירייה, בית הספר.
אבל נכי צה״ל, אין נוהל. מישהו נפצע, הבית מתרסק. זה יכול להיות שנים של הלם קרב, זה יכול להיות שנים של אשפוז, של טיפול, של שיקום. ואין נוהל במשרד החינוך שאומר למנהל, למחנך, ליועץ החינוכי, יש פה עכשיו ילד שחוזר לבית הספר, אבא שלו נפצע, הוא עכשיו שנה בשיקום, שנתיים מאושפז, או שהוא עכשיו סוחב פוסט טראומה, שזה משפיע על כל המשפחה, המשפחה נערכת. הילד הזה צריך לעבד, להתמודד, שלא ייפול בין הכיסאות, שלא ילך לאיבוד.
ואני שומע שמשרד החינוך רוצה לעשות את זה. אני רוצה שזה יקרה באיזה חוזר מנכ״ל חד וחלק, התחייבות של המשרד להכשיר יועצות ולהכשיר מנהלים ומחנכים בנושא, ונוהל של העברת מידע ממשרד החינוך לעובדים סוציאליים בעיריות ולמנהל אגף חינוך – דע לך, יש ילד שאביו נפצע אתמול, צריך ללוות אותו בבית ספר ולראות.
שאף אחד לא ידבר איתי על חסיון מידע. מי שמת זה לא סודי. מי שנפצע הוא לא יהיה סודי. מי שנפצע, המערכות ידברו ביניהן. העירייה היא זרוע ארוכה של הממשלה, ובית הספר הוא זרוע ארוכה של משרד החינוך, וצריך לזלוג מידע על כל פציעה ועל כל מצב של הלום קרב אל בית הספר, ובית הספר צריך לפעול.
גברתי היו"ר, שירה שושני לידי, גיבורה, נשואה לאדם שסוחב פציעה והלם קרב, והיא פנתה אליי, והיא האירה את עיניי שהנושא הזה נופל בין הכיסאות. אז אני מעדיף לדבר פחות וגם לאפשר לה.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
לפי הנוהל אנחנו צריכים לתת ליועצת המשפטית כמה מילים להגיד, ואז אנחנו ממשיכים איתך, שירה. בסדר? ואם יש מישהו שלא נרשם, צריך להירשם כדי לדבר.
<< דובר >> שמרית גיטלין שקד: << דובר >>
שלום לכולם. שמי שמרית, אני מצוות הייעוץ המשפטי לוועדה. בהמשך לדברים החשובים שאמרה יו"ר הוועדה בפתח הדברים, אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם ולהרחיב, שבאמת חוק הנוער אוסר לפרסם כל פרט מזהה לגבי קטין שהתקיימו בו נסיבות מסוימות. אני אפרט את העיקריות שבהן.
אסור לנו לפרסם על קטין שניסה להתאבד או התאבד; שעובד סוציאלי לפי חוק הנוער פעל לגבי הקטין; אם נעברה בקטין עבירת מין, או אלימות או התעללות; או דבר המקשר קטין לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטריים; כל דבר בעניין מצבו הבריאותי, הגופני או הנפשי של קטין בהליך משפטי.
לעניין הסעיף הזה, אין משמעות אם האחראי או הקטין מסכים לפרסום או לא מסכים לפרסום. החוק אוסר לנו לפרסם פרטים מזהים, ולכן אנחנו ממש מבקשים להימנע מפרסום פרטים מזהים לגבי קטינים שהתקיימו בהם הנסיבות שציינתי.
מי שכן רוצה לספר על קטין שחלות לגביו נסיבות כאמור, יכול לעשות את זה גם בעילום שם, והוא צריך לבקש מצוות הוועדה לשבת באזור ללא צילום. יש לנו כאן אזור שלא יצולם, ואז אם יושבים שם ועושים את זה בעילום שם, אז אנחנו לא עוברים על הוראות החוק.
מעבר למילוי אחר הוראות חוק הנוער, יש רובד נוסף, מעבר למה שאסור לנו לפרסם לפי החוק, אנחנו מדברים על רובד נוסף שאנחנו מציעים לכם לשמור כמה שיותר על הפרטיות והכבוד של הקטינים ולהימנע מפרסומים שעלולים להביך את הקטינים. גם כאן, אותו דבר, יש אפשרות לשבת ולדבר בעילום שם וללא צילום, כדי לשמור על פרטיות הקטינים.
וצריך גם להסביר שברגע שמישהו מדבר כאן בפרוטוקול והשם שלו נרשם בפרוטוקול, אז אחר כך כשמחפשים את השם שלו במנוע חיפוש כמו גוגל, התוצאות של הכנסת בדרך כלל ממש קופצות ראשונות. ולכן אם אנחנו מזכירים שם של מישהו, אז אחר כך כשמחפשים את השם שלו, הרבה פעמים מה שנאמר עליו בישיבה של הכנסת עולה בפרסום. אנחנו יודעים מניסיון של ילדים שפנו אלינו בבקשה למחוק את השם שלהם, שזה לפעמים מאוד מביך את הילדים. אז אנא שקלו את כל הדברים האלה בעת שאתם אומרים את הדברים. תודה.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
שירה. המבוגרים, אפשר להגיד את השם המלא לפרוטוקול.
<< אורח >> שירה שושני: << אורח >>
בוקר טוב לכולם. תודה רבה לחברי הוועדה ולנציגים. תודה לחבר הכנסת מיכאל ביטון על הזימון וההקשבה, ועל כך שהנושא החשוב הזה סוף סוף נכנס לשולחן הדיון. אני שירה, יש לי שני בנים, הבכור משרת בחטיבת גולני, הקטן הוא תלמיד תיכון. אני נשואה לליאור, לוחם צה״ל 22 שנה בסדיר ובמילואים.
ליאור יצא להילחם ב-7 באוקטובר ונפצע בינואר 2024. היום הוא מוכר נכה צה״ל ל-50% פוסט טראומה, והוא באי כושר 100%, בבית. מאז הפציעה הבית שלנו אינו דומה למה שהיה. הימים והלילות התמזגו למציאות אחת ארוכה של התמודדות.
בתוך הבית מתנהלת מלחמה שאיש מחוץ לדלת אינו רואה, ומכאן אני רוצה לדבר על מה שקורה כשהנער, הילד שלי, חי בבית שנושא הלם קרב, אך מגיע למערכת חינוך שאינה רואה את הפצע, ומכאן מתחיל הנזק הכפול. הילד שקם בבוקר לבית הספר עם עייפות שמוסתרת בחיוך, עם לב כבד ---.
--- אף אחד לא שמע אותי, אף אחד לא הקשיב לי. יועצת בית הספר לא פגשה אותו ולו פעם אחת. ואני, כאמא שנלחמת על הבן שלה, מצאתי את עצמי מתויגת כאמא שמעודדת אלימות, משום שהעזתי לדרוש התבוננות, רגישות ותגובה חינוכית הולמת.
אני כאן היום לא כדי לבקש רחמים, אלא כדי לבקש מדיניות, כי הלם קרב הוא אינו של הלוחם בלבד, הוא של הבית כולו. אני מציעה בדרך מאוד ברורה וישימה הכרה רשמית בילדי הלומי הקרב ונכי צה״ל כקבוצת סיכון חינוכית, ממשק עבודה קבוע בין משרד הביטחון ומשרד החינוך, ודמות שמלווה את המשפחה שתבנה תוכנית ותדריך את הצוותים, ושהמשפחה תקבל סל תמיכה רגשי כיחידה.
הסיפור של הילד שלי זה לא סיפור אחד, זה סיפור של ילדים שגדלים לצד שדה קרב בתוך הבית. ואם יש רגע שבו מדינת ישראל יכולה להוכיח שהיא לא רק שולחת לחזית, אלא גם מחזירה, עוטפת, מעניקה עתיד ותקווה, אז הרגע הזה הוא עכשיו. אני באמת מבקשת שינוי, מעשה, החלטה, לא כדי שהילד יוכל לקום לבית ספר ולהיות עצוב, אלא כדי שהוא יהיה כילד ולא כתומך לחימה במלחמה של אבא ואמא שלו. תודה.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
תודה לך, שירה. דברים מכל הלב.
ת', ילדה, נמצאת כאן איתנו? יופי. המצלמה לא תהיה עלייך, בסדר? את יכולה לדבר מתוקה.
<< אורח >> ת': << אורח >>
שלום. אני בת 11, אני הבת של גיבור ישראל, וביום שאבא שלי הפך להיות גיבור ישראל הרבה דברים השתנו בבית. אבא לא יצא הרבה זמן מהבית, עד שנהג הגיע לעזור לו. הוא כעס המון, הוא לא משחק איתנו יותר.
אנחנו לא יכולים להביא חברים כי הרעש מפריע לאבא. אנחנו לא יוצאים לשום מקום כי קשה לאבא שיש הרבה אנשים. גם בבית הספר לא כולם יודעים שאבא שלי גיבור ישראל, ולפעמים כשקשה לנו או שהיה בוקר קשה של הרבה עצבים, לא כולם מבינים אותנו.
<< דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >>
השם ישמור אותך, מתוקה.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
תודה רבה, מתוקה. חברים, גם אם זה האבא שיושב ליד הילדה והוא מבקש לצלם אותו, אז לא לצלם כי כך הם מצלמים את הילדה. אוקיי? בבקשה, תשמרו על הכללים. זה מאוד רגיש. ח', בבקשה.
<< אורח >> ח': << אורח >>
קודם כל, בוקר טוב לכולם. לא מובן מאליו היום הזה. זה יום שהגיע בהמון המון דמעות ויזע, ובאמת תודה רבה, לא מובן מאליו. הסיפור הזה זה סיפור מאוד קשה. אני סוחב את זה כבר 11 שנה. האירועים שלי היו בשנת 2002 בחומת מגן. המערכת לא ניטרה אותנו אז ולא דיברה איתנו בכלל. והדבר הזה שנקרא אגף שיקום, או כל המערך השיקומי, בעצם לא מטפל בעוגנים שלנו.
אני בעצם מבין, אם עכשיו אנחנו מסתכלים על, סתם דוגמה, חוות חוסן, שמסתובבים שם אנשים נורמטיביים ומתעסקים עם הלומי קרב או הלומות קרב, הם בעצם נפגעים מאוד מאוד קשה, ובהם החוק מכיר ומטפל. אבל כל אבא או אמא שנכנסים לבית, בעצם הבית הופך להיות בית חוסן. תהפכו את זה איך שלא תרצו.
בסוף מה שמשקם זה הבתים שלנו. ואם הבתים האלה לא מוכרים ולא מוגדרים, הילדים, הנשים, זאת אומרת, אף אחד לא מטפל בהם. ובגלל זה יש לנו בית שלא מתפקד, לא בבוקר, לא בלילה, לא בשום מהלך היום. הילדים שלנו סובלים. יש לי עוד ילד שלא יוצא מהבית כמעט בכלל. אני נמצא ארבעה חודשים מחוץ לבית כמעט במחאה שלנו, והוא פשוט לא היה איתי יותר מעשר דקות פעם אחת.
אנחנו מתחננים אליכם, תעשו את מה שאנחנו מבקשים. מה שצריך זו הגדרה בחוק, תקימו רשות חירום. מדובר פה בהמון המון אנשים, המון ילדים, ילדות, הורים, בבקשה. תודה רבה לכם.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
תודה מתוק, תודה רבה. יש לנו כאן את אייל ממן, הוא בן 20. זה בסדר, אנחנו יכולים לאפשר לו לדבר. הוא בן של הלום קרב, נכון? בבקשה, אייל.
<< אורח >> אייל ממן: << אורח >>
שלום. אני אייל ממן, אני בן 20. אני הבן של אהרון, הלום קרב מאז שנת 2007. מגיל 15 אני חי עם אבא שלי, ולמעשה אני עובר איתו כל יום וכל שעה את ההתמודדות הזאת. אני מאמין שאם היה מישהו שמטפל בי בדרך, שמלווה אותי, החיים שלי היו נראים אחרת.
מגיל 20 אני בקושי מצליח לנהל חיים נורמליים, כי חמש שנים אני שם את אבא שלי לפני כל דבר. לפני החיים שלי, כי אף אחד אחר לא טיפל בו, לא ליווה אותו ולא באמת לקח אחריות. זה לא עניין של אף אחד שהוא וחברים שלו שירתו את המדינה, כל אחד בשליחות שלו, ובסוף הילדים נשארים מאחור בלי תמיכה, בלי אוזן קשבת, בלי טיפול בסיסי.
אני חושב שהדבר הכי בסיסי שמדינת ישראל יכולה וצריכה לעשות, זה טיפול וליווי לכל ילד שחי בבית עם הלום קרב. זה לא רק הלוחם, זו משפחה שלמה שנפגעת. ולסיכום, כשאתם מדברים על הלומי קרב, אתם חייבים להסתכל גם על המשפחה של הלומי הקרב, על הילדים, על הצרכים שלהם, על החיים שהם מנסים לבנות בתוך מציאות שקשה אפילו לדמיין.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אייל, אתה מדהים. כל הכבוד לך. קודם כל, כל הכבוד שעזרת לאבא בתקופה הקשה הזו, ואתה חזק. אבא נמצא פה, נכון? אהרון, אתה רוצה להוסיף או קשה לך? אם תרצה, תרים יד.
אנחנו נעבור. אם יש ילדים שעדיין לא דיברו, תרימו את היד.
זה בסדר שהן יגידו את השם? אתן רוצות? בבקשה, תציגו את עצמכן. קודם כל, יש לכן אבא מקסים, אני רואה אותו הרבה כאן, והוא נלחם בשביל הלומי הקרב, לא רק בשביל עצמו, בשביל כולם. אז רק שתדעו לכם, שהוא גיבור אמיתי. גם חתיך, כן. רק אני לא יודעת איך הוא בא עם כפכפים, כי אני כולי עטופה במעיל. בבקשה, את יכולה להציג את עצמך.
<< אורח >> שיר כץ: << אורח >>
קוראים לי שיר כץ, אני הבת של מיכה כץ, ואני בת 23 מחר.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
מזל טוב.
<< אורח >> שיר כץ: << אורח >>
תודה. האמת שהרבה זמן חשבתי מה אני אגיד ועל מה אני אדבר, כי עבר כל כך הרבה זמן מאז שדיברתי בפעם האחרונה, שאני כבר לא יודעת מה להגיד. הפסקתי להתלונן. אני כבר לא זוכרת מה המשמעות של המילה 'קשה', כי מבחינתי היא איבדה כל משמעות, כי כל מה שמרגישים הוא פשוט הרבה יותר קשה מקשה.
מחר אני חוגגת יום הולדת 23, ואני גם חוגגת חמש שנים בדיוק לפעם האחרונה שיצאתי הביתה עם אבא שפוי, וחזרתי הביתה עם בן אדם שונה ואבא שאני כבר לא מכירה. ולמה חוגגת, אתם שואלים? כי אני חוגגת את היום שהפכתי בלית ברירה להיות המבוגר האחראי בבית, לפתח חוסן שלא נורמלי שיהיה לילדה בת 18, להיות חסינה לכל דבר שיגידו לי או כל חפץ שיזרקו עליי.
אבל כל זה בלית-ברירתי, לא כי אני בחרתי, אבל כי זה נפל עליי. נהייתי אדישה, אדישה לחיים, אדישה לסיטואציה, אדישה לכל דבר קשה שיכול לקרות לי בעולם הזה. והאם זה היה צריך לקרות? והאם זה היה יכול להימנע? כן, ואסביר איך.
בשנת 2001, עוד לפני שאני נולדתי, אבא שלי עבר אירוע ששינה אותו לנצח, אבל את ההשפעות שלו גילו רק אחרי 19 שנים. אני יודעת שאז הייתה פחות מודעות לדברים האלה, אבל מאז שהפוסט טראומה כן התפרצה, הייתי צריכה לעבור הכול לבד, ללא עזרה של אף אחד. ילדה בת 18 צריכה ללמוד איך להתמודד עם התפרצויות זעם, התקפי בכי, דיכאון, עם זה שאמא לא בבית כי היא לא יכולה להתמודד יותר עם מה שקורה.
הוכרחתי ללמוד להתמודד עם הכול לבד, ולמה זה? כי לא קיבלנו שום עזרה, כלום, שום כלי שיכול לעזור לנו. ופתאום אני מתגייסת, ואיך מתמודדים עם זה שאני רחוקה, שאני סוגרת שבתות, שאני לא בבית ואין מי שיגן ויעזור לאחיות שלי יותר? אבל זו אשמתי, נכון? אני צריכה לטפל באבא, באמא, בלנסות להציל נישואים, באחיות שלי הקטנות, בעסק של המשפחה. ובסוף כל מה שאני רוצה זה את אבא שלי חזרה, ולהרגיש שוב פעם כמו ילדה ולא כמו אמא.
ואיפה אגף השיקום בכל זה? איך ילדה בת 18 אמורה להתמודד כשהבית שלי מתפורר מסביבי ואני בעצמי לא יודעת איך להתמודד עם זה? בשביל אגף השיקום אבא שלי הוא המרכז, אבל איפה אני? איפה אני המרכז? אז אני אסביר לכם איפה אני המרכז. אני המרכז כשהוא מתפרץ עליי, אני המרכז כשנזרקים עליי חפצים, אני המרכז כשכל העולם מתפורר סביבי ורק אני עומדת שם באמצע וצריכה להיות חזקה, לא רק בשבילי אבל בשביל כולם.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
קודם כל את גיבורת על. הקשבתי לכל מילה. את יודעת, מורים, יש להם עיניים בגב והכול וגם בצדדים, אז הקשבתי לכל מה שאמרת ואת אדירה, מדהימה. יש עוד מישהי מהאחיות שלך שרוצה? בבקשה.
<< אורח >> אריאל זוהר כץ: << אורח >>
היי, שמי אריאל כץ. אני עומדת כאן היום כדי לומר משהו שבמשך שנים פחדתי להגיד בקול. פעם היה לי אבא אחר. פעם הוא היה איש של אור. אבא שמוציא אותי לטיולים לימים של כיף, שמפתיע אותי באמצע השבוע, שמחזיק לי את היד ומרגיש כמו הבית הכי בטוח בעולם. איש מלא חיים, יציבות, חיוך. זה האבא שגדלתי איתו, זה האבא שאני אוהבת.
אבל היום הוא כבר לא אותו הבן אדם. הפוסט טראומה שינתה אותו מבפנים, ולפעמים נדמה שהיא לקחה איתה את הגרסה של אבא שאני כל כך מתגעגעת אליה. וכשההתפרצויות מתחילות, הבית שלנו מתהפך בשנייה. הצעקות, הדלתות שנטרקות, החפצים שנזרקים, השבירות, ההפיכה של הרהיטים, כל זה מופיע בלי אזהרה, והרגעים האלה גורמים לי להבין שהאיש שעומד מולי לא נמצא איתי באותו זמן ובאותו מקום. הוא ברגע אחר, במקום אחר, בזיכרון אחר מהלחימה שממשיכה לרדוף אותו.
ובתוך הכאוס הזה, אני, ילדה בת 17, אבל אני גם המבוגר האחראי. אני זו שצריכה לשמור על אחותי בת ה-13 שמתחבאת מאחוריי, מחזיקה לי את היד כל כך חזק שזה כואב. אני זו שצריכה להעמיד פנים שאני לא מפחדת כשאני כן, מאוד. יש רגעים שבהם הוא לא רואה אותנו כמשפחה שלו, אלא כאיום מהעבר שלו, רגעים שבהם אני לא יודעת מה הדבר הנכון לעשות, להבריח את אחותי, להרגיע אותו, לברוח, להישאר? אני פשוט עומדת שם ומקווה שיעבור מהר.
וכשהכול נגמר, אני זו שמרימה את השברים של הבית ושל הלב. אני זו שמנסה לסדר את המציאות כאילו לא התפרקה לפני רגע. ואז מגיעות השאלות שאף ילדה לא אמורה לשאול את עצמה – איך ילדה בת 17 אמורה להרגיע גבר מבוגר בהתקף PTSD? איך אני אמורה להגן על אחותי? איך אני אמורה לאסוף את הבית ואפילו את עצמי?
ויש שאלה אחת עוד יותר קשה. על מי אני אמורה לסמוך? למי אני אמורה לספר? כי ברגע שאספר, כולם ייבהלו. יגידו שצריך להרחיק אותנו ממנו. אבל אני לא יכולה לחשוב על זה. הוא אבא שלי. גם כשהוא מתפרק, הוא עדיין האיש שלקח אותי לגלידה ולים ולפארקים. ילדה צריכה את אבא שלה גם כשהוא פצוע מבפנים.
אז אני שותקת. השתיקה הזו שורפת, היא כבדה יותר מכל צעקה, והיא משאירה אותי לבד. בבית הספר לא לימדו אותנו כלום על פוסט טראומה. לא הסבירו מה זה התקף, איך מגיבים, איך מבקשים עזרה. החברים שלי לא יידעו להבין אותי, חלק ישפטו, חלק יפחדו, כי אף אחד לא מלמד על הלומי הקרב.
והילדים של הלוחמים, אנחנו נשארים לבד בתוך מציאות שמבוגרים בקושי מצליחים להכיל. והאחות הגדולה שלי, היא כבר לא מסוגלת להסתכל על הדמות שהיא פעם קראה לה אבא, ולכן היא מפסיקה לחזור הביתה. וככה, בלי ששאלו אותי, הפכתי להיות האחות הגדולה באמת, זו שמחזיקה את המשפחה במקום שאף פעם לא היה אמור ליפול עליה.
ואני עומדת כאן היום כדי להגיד משהו ברור. כשהלוחמים נפגעים, המשפחות שלהם נפגעות איתם, והילדים שלהם קורסים בשקט שאף אחד לא שומע. בזכות ארגון נכי צה״ל יש לנו לפחות מקום אחד בטוח להיות בו. לפעמים אנחנו מצליחים אפילו ליהנות עם אבא, למרות שגם שם לא תמיד פשוט, זה נחשב מזל. מה עושים הילדים שגרים דרומה מבאר שבע או צפונה מחיפה? אין להם שום מסגרת תומכת.
ואז עולה השאלה, אגף השיקום, איפה אתם? למה הפקרתם אותנו? האם ילדי ההלומים שקופים? אנחנו מקבלים פסיכולוג פעם בשבוע, אבל איפה קבוצות השיח? איפה ההסברה שהורה שחוזר מלחימה חוזר אחר? איפה הכלים להתמודדות? יש לילות שאנחנו, ילדי ההלומים, לא ישנים בכלל, ויש ימים שאנחנו מגיעים לבית ספר מותשים בלי יכולת להקשיב.
החינוך שלנו לא חשוב? העתיד שלנו שקוף? מגיעה לנו הזדמנות, מגיע לנו סיוע לימודי, מגיעה לנו פעילות חברתית עם ילדים נוספים במצב דומה, כדי שנבין שאנחנו לא לבד. ומעל הכול מגיע לנו שיקום משפחתי. אנחנו רוצים את הבית שלנו בחזרה. אנחנו, ילדי ההלומים, לא נפקיר את ההורים שלנו כמו שהם לא הפקירו את המדינה.
אנחנו זוכרים משהו שמערכות שלמות שכחו, לא משאירים אף לוחם בשטח. ראינו הכול מקרוב, איך מתנהגים אליהם, איך לא מבינים אותם, ואיך מסתכלים עליהם בצורה לא נעימה. הורים שמתמודדים עם פוסט טראומה רק רוצים להחלים, אבל בחוץ הם נתקלים באנשים שלא יודעים, לא מבינים או מפחדים מהם, כאילו הם הבעיה.
במקום להבין שהם פשוט אנשים שנפצעו מהמלחמה, הם הגיבורים שלנו והם מנסים להיות גיבורים שוב, אבל הם לא יכולים לעשות את זה לבד. אנחנו צריכים עזרה, תמיכה, ליווי, מערכת אמיתית שתראה אותנו, הילדים של הלומי הקרב, כי מאחורי כל לוחם פצוע עומדת משפחה שלמה שנאבקת לשרוד. ואסור לנו, לילדים, להישאר לבד.
(מחיאות כפיים)
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
מדהימה. לי קשה לחזור אחרי הדברים הקשים הללו. גיא זקן פה? אתה יכול בינתיים, גיא?
<< אורח >> גיא זקן: << אורח >>
כן. קודם כל אתן אלופות, תודה רבה לכן שאתן ככה משתפות באמת, כי בשבילי הילדים קטנים ולא יכולים להסביר. כל הקטע הוא שאנחנו לא באים להיות איזה מסכנים, לא באים להתבכיין פה שאנחנו איזה, מה עשינו, למה זה. קודם כל קראו לנו, הדגל ראשון, המדינה לפני כולם, אז הלכנו בגאווה, ותמיד רוצים לחזור ללחימה, שזה יהיה מובן לכולם. אנחנו לא עושים פה דברים בשביל התבכיינות, פשוט אתם רואים את הילדים שהם שקופים.
ברוך השם, אני עכשיו העברתי את הילדים מסגרות, אז את רואה שפתאום כשאת מסבירה את זה למנהלים ולמורים, יש פתאום מעטפת שונה מאוד. בבית הספר הישן, כשאני בשיקום כבר מאוד מאוד ארוך, גם בפיזי וגם בנפש, אז הם לא רואים אותך בבית ספר. הם לא מבינים מה זה עכשיו האבא שהוא חזר מקרבות, מחברים שלו שכל שנייה הולכים לו, מדברים הזויים, והבית שבור כל יום לכל אחד ואחד.
לא כי אנחנו אנשים רעים, זה פשוט את כל היום בטריגר, כי את כל היום על 7,000 מעלות, ואם את תשבי איתי ב-D9 במשך ימים טובים, ארוכים, את תביני מה זה שאת לא יכולה לרדת ממנו ואת לא יכולה לרדת רגועה, את כל היום דרוכה, את כל היום באטרף, וזה יוצא על הבית שלנו. ופשוט אין פה אף אחד במשרד החינוך שיושב פה בשביל להבין מה הילדים האלה עוברים.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
יש, יש. הם ידברו, גם משרד הביטחון יש פה.
<< אורח >> גיא זקן: << אורח >>
מחילה, סליחה מכבודך.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
הכול טוב, תמשיך.
<< אורח >> גיא זקן: << אורח >>
אתם חייבים רק להכניס את המודעות הזו למורים כי הם גם לא אשמים, גם להם קשה לבוא ולקבל פתאום איזה 2,000 ילדים בבית ספר, יש את זה שאבא שלו נרקומן, ויש את זה שאמא שלו קראה לה ככה, וזה סבתא שלו מתה, אבל יש פה חבר'ה שהלכו להילחם בשביל המדינה. אני תמיד אומר את זה, לא חסר סיפורים בעולם, כל אחד יש לו את הכאב שלו, את הצרה.
אבל אנחנו הבאנו את הצרה הזאת לעצמנו באהבה רבה, עכשיו אנחנו צריכים אתכם לגבות אותנו. כי תביני מה היא עוברת פה, שאבא שלך במשך שנים ביחידות מאוד מאוד מובחרות, שכולם פה בזכותו, באמת הרבה מאוד פה קיימים ובאזור הזה שהוא נלחם בו.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
גיא, הילדים עצמם הם גיבורים.
<< אורח >> גיא זקן: << אורח >>
אבל לא רואים אותם, ולא עושים את זה בשבילם. בגלל זה הילדים האלה, הם לא היו מציקים, למה הוא מאחר בבוקר, ולמה הילד לא רוצה להיכנס לכיתה, ולמה הוא לא ניגש למבחן. איזה מבחן? אני אומר, להם הלוואי והוא יסרב כל השיעורים, רק שהוא ייצא לי מהבית. לפעמים הוא לא היה רוצה לצאת מהבית כי קשה לו, לא כי הוא ילד שהוא לא זה.
אבל לא מבינים באמת בבית הספר, אז תתחילו לעשות על זה הסברה באמת ברורה, ותתחילו להכניס את זה כל יום למודעות מה זה חבר'ה שחזרו מלחימה, שהם שקופים, כי הילדים שלנו זה דור המשך. אם מחר תרצה להתגייס או ירצו להתגייס, מה הם יסתכלו? יגידו רגע, ההורים שלנו, מה איתנו? זהו, תודה רבה לכם.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
תודה, גיא. את גם בעילום שם? בבקשה.
<< אורח >> נ': << אורח >>
אני נשואה להלום קרב שנפצע לפני 22 שנים, הוכר לפני שנה. יש לנו שלושה ילדים, ואני רוצה קצת לשתף אתכם שברגע שבעלי אובחן אני לא התביישתי, שמתי את כל הדברים על השולחן מול הרווחה, מול משרד החינוך, מול בתי הספר, מול כל המקומות שאני יכולה לקבל עזרה.
לא כל כך נעניתי. משרד החינוך מסתכל עלינו ולא יודע לעזור לנו. היועצות, המחנכות, המטפלות. יש לי ילד צעיר שעבר כל מיני דברים, כולל הערכות מסוימות, בגלל שהוא רואה את אבא שלו ומחקה את אבא שלו. ואני רוצה קצת לשתף אתכם, כמו שהמתוקות פה הציגו, מה זה להיות ילד של הלום קרב.
להיות ילד של הלום קרב זה לחיות בחוסר יציבות תמידי. ילדים להורים גרושים יש להם יציבות. חס ושלום, לילדים שאחד ההורים נפטר יש להם יציבות. לילדים שלנו אין יציבות, כי יום אחד הם מקבלים אבא כזה ואמא כזו. זאת אומרת, גם אנחנו כנשים, אנחנו כבר נכנסות למעגל הטראומה איתם. הילדים האלה אין להם יציבות.
זה להיות דרוכים כל הזמן, כל הזמן דרוכים. יש לי ילד בן שמונה דרוך, מחכה לרגע שאבא שלו יתפרץ. הם יודעים, מזהים לפי הקול של אבא שלהם אם הוא מרגיש טוב או לא מרגיש טוב. ואם הוא לא מרגיש טוב, אז הילדה שלי בת ה-12 מטפלת באח שלה הקטן ודואגת לו שהוא לא ייבהל מאבא שצורח.
זה לחיות בטירוף ולחשוב שזו הנורמה, בעיקר. זה לפנות רק לאמא כי אבא כבר לא, הוא לא שם, הוא לא עונה. זה ללמוד להתנהג כמו אבא כשהוא צועק, כשהוא בהתקף זעם, כשהוא אגרסיבי. הילדים שלנו חווים כל כך הרבה. ואמר פה הבחור, איך הם יקומו בבוקר לבית ספר? איפה לימודים? העיקר שהם ייצאו. איך הוא יקום בבוקר כשהוא מתעורר מצרחות באמצע הלילה וטריקת דלתות?
ואני אומרת לבעלי – ששש, הילדים. אז הוא אומר לי, אבל איפה אני? מה איתי? אז עדיף שאני לא אהיה, כי אם אני לא אהיה, יהיה לכם יותר טוב. אז זה להתמודד להחזיק אותו שלא יהיה אובדני, ולהתמודד להחזיק את הילדים שלי שירצו להגיע לבית הספר. זה ילדים שעוברים חרמות, זה ילדים שעוברים שינויים בהתנהגויות שלהם ואף אחד לא יכול לעזור.
אני לא התביישתי. אני שמה את זה על השולחן ומתארת את המקרים הכי קשים בבית, ובתי הספר לא יודעים להתמודד איתנו ולא יודעים לעזור לנו. הילדים האלה זקוקים לעוגן, למרחב שמקבל אותם, שיודע לסייע להם, וכמו שהילדה פה אמרה, יודע להיות קבוצת שווים, שאם יש חברים שיש להם גם הורים פוסט טראומטיים אז הם יבינו את זה באותו קול.
אני עוד אחת שיש לה כוחות. אני נלחמת. אני אשת חינוך ואני יודעת מה המערכת יכולה לתת. המערכת לא כל כך נותנת אבל היא יכולה לתת. מה קורה להורים שאין להם כוח להילחם, שהם לא יכולים להילחם ושהנשים כבר גמורות בבית? בעלי יצא מבית מאזן אחרי שלושה חודשים ואני רוצה לסבר את אוזנכם. רוב הגברים שהיו איתו או גרושים או בתהליך גירושים. זאת אומרת, הילדים האלה גם מאבדים אבא, הם מאבדים את המשפחה והם לא אשמים. אבא שלהם היה אמיץ כשהוא נלחם בקרב, אמיץ כשהוא נלחם בעצמו, בשדים הכי גדולים של עצמו.
ודבר אחרון אני רוצה לספר לכם, כשבפעם המי יודע כמה הוזמנה לנו משטרה הביתה על ידי השכנים, הילדים אמרו, אבל אמא, מה קרה? הכול רגיל. אבל לכו תסבירו להם שזה שיש אלימות בבית, אלימות עצמית של בעלי או העפת חפצים ומה שנראה לאחרים זר, אנחנו מתביישים ומתקפלים, והילדים לא מביאים חברים הביתה, ומפחדים שאבא יגיב בצורה מסוימת, או שכבר אימא תגיב בצורה מסוימת כי היא כבר עם פוסט טראומה משנית.
הלוואי והרווחה ומשרד החינוך ואגף השיקום יבינו שהנפגעים העיקריים הם המעגל הכי קרוב, האישה והילדים. אני בת של פוסט טראומתי, התחתנתי עם פוסט טראומתי, כי זה הגלגל וזה המעגל. בדרך כלל זה מה שקורה. תעזרו לילדים שלנו.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
תודה רבה. אהרון, בבקשה.
<< אורח >> אהרון ממן: << אורח >>
שמי אהרון ממן. אני אשתדל לקצר, לא להאריך יותר מדי. אני השתחררתי מצה״ל בשנת 2016, אחרי עשר שנים ששירתי בצה״ל. הייתי ברבנות הצבאית, הייתי בתפקיד של זיהוי חללים. אני לא אכנס לזה יותר מדי, רק מה שכן אני אגיד זה דבר אחד.
אני מ-2016 שהשתחררתי – אנחנו עוד מעט בשנת 2026 – אני עד היום לא קיבלתי הכרה בפוסט טראומה שלי בכלל. אני עד היום במלחמות. המלחמות האלה הביאו אותי למצב שאני התגרשתי פעמיים. יש לי חמישה ילדים, שזה הילד הגדול שלי, אבל מתחתיו יש עוד ארבעה ילדים. ---.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
עצור. אסור לנו לפרסם לגבי הילדים.
<< אורח >> אהרון ממן: << אורח >>
אני לא נותן פרטים של הילדים, אני רק נותן פרטים של המציאות שאני עובר מול רשויות, כשאני מדבר עם עובדת סוציאלית ואני אומר לה, תקשיבי, אני לא יוצא מהבית בכלל. קשה לי לבצע נסיעה, פעם בשבועיים נסיעה של שעה וחצי כל כיוון ---.
<< דובר >> שמרית גיטלין שקד: << דובר >>
אסור לנו לפרסם את הדברים האלה.
<< אורח >> אהרון ממן: << אורח >>
למה אסור לפרסם את הדברים האלה? מה שאני בא להגיד, שהעובדות הסוציאליות שיושבות שם ברווחה, אין להן שום כלים להבין ולהתמודד עם הלומי קרב ופוסט טראומטיים. כשאנחנו פונים אליהן ואנחנו אומרים להן, תבינו אותנו. ואתם לא צריכים להתפרץ עלינו.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אהרון, הם פה. הם פה והם יענו לך.
<< אורח >> אהרון ממן: << אורח >>
אני אשמיע לך הקלטות של עובדת סוציאלית שמתחילה לצעוק ולאיים עליי בטלפון על דברים, שאני מסביר לה, אני אומר לה, תקשיבי, הצעקות שלך מכניסות אותי לטריגרים.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אהרון, אני אשמע את זה, אבל לא בוועדה. אסור לנו.
<< אורח >> אהרון ממן: << אורח >>
תנו לנו לדבר.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אתה יכול לתת לי את זה, אחר כך אני אשמע את זה. יש פה נציגים גם ממשרד הרווחה שאנחנו נוכל לשמוע את ההתייחסות שלהם. בסדר? פשוט אסור לנו לדבר על הילד, מה הוא מקבל, איזה טיפול.
<< דובר_המשך >> אהרון ממן: << דובר_המשך >>
זה לא מה הילד מקבל, זה מה אני לא מקבל. ---.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
בסדר, אני אשב איתך, אהרון. דוד יהודה נמצא פה?
<< אורח >> דוד יהודה: << אורח >>
שלום. אני דוד יהודה, הלום קרב מחרבות ברזל. יש לי ילד בן שבע. הוא לא פה, כי אבא שלו לא מביא אותו. אבא שלו לא מסוגל לנסוע אליו ולראות אותו. גם לו, כשהוא רואה את אבא שלו בהתקפים, אני לא יודע איך להתמודד אחר כך, מה להגיד לו, מה להסביר לו. אין לו את העזרה, אין לילדים שלנו שום דבר. שום דבר. אני כבר חודש שלם לא ראיתי את הילד שלי, כי אני לא מסוגל שהילד שלי יראה את אבא שלו במקומות האלה.
אותי אישית העיפו אפילו מבית בטוח. לא עוזרים לנו, אין פה כלום. לא עזרה לילדים, לא עזרה להלומים. אני אישית נמאס לי כבר לזעוק, נמאס לי כבר לבקש עזרה. נמאס לי. נמאס לי ואני מחפש דרכים אחרות. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
תודה. בבקשה.
<< אורח >> ח.ע.: << אורח >>
אני אעשה את זה ממש בקצרה. אתם שומעים את כל מה שאנחנו עוברים פה ומה שהילדים שלנו עוברים ואיך מערכות החינוך בעצם אמורות להתמודד איתם. משרד החינוך, אם הם נמצאים פה, אנחנו מאוד נשמח.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אני נותנת לכם את ההחלטה. אפשר כבר להתחיל לשמוע.
<< אורח >> ח.ע.: << אורח >>
אני רציתי לבקש מהם שהם פשוט יזמנו אותנו.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אין בעיה, אני רק רוצה פשוט להבהיר שב-11:00 יש מליאה, זה לא תלוי בי, ואסור לנו להמשיך. הבנתם? לכן אני רוצה גם שנשמע תשובות. אמרתם דברים חשובים מאוד, הילדים אמרו דברים חשובים מאוד. אני רוצה כבר שיענו להם על כל מה שהם אמרו. צריכים לשמוע את משרד הביטחון, את משרד החינוך ואת משרד הרווחה.
עומר, אתה רוצה להוסיף משהו?
<< אורח >> עומר אמסלם: << אורח >>
כן. אני לא דיברתי, מה להוסיף?
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
סליחה. נכון.
<< אורח >> עומר אמסלם: << אורח >>
את רגילה, נראה לי, מהוועדה הקודמת. אני עומר אמסלם, הלום מצוק איתן. הילד שלי בן שש, לא יכול להגיע לכאן כי אבא שלו לא ישן איתו באותו בית במשך שנה. אני ואשתי עמדנו לפרק בית בגלל הלם הקרב, והילדים נפגעו מזה. אני רוצה בקצרה, בדיוק חצי דקה, לספר לכם מה הילד שלי היה אומר לכם.
"אני א', הילד של עומר, שלחם למען מדינת ישראל, ואבא שלי לא מסוגל לשחק איתי יותר מחמש דקות. המשחק היחיד שאבא שלי מסוגל לשחק איתי זה לפתוח זיגים ולהגיד לי לאן להתגייס. אני הילד של עומר, שאבא שלי לא מסוגל לשחק איתי יותר מדי, לא להוציא אותי מהגנים. במקום להכניס אותי לגנים, הוא לפעמים לוקח אותי לפארק, אחרי דקה מתעצבן, מחזיר אותי הביתה.
"אבא שלי כבר לא אבא. אבא שלי לא מסוגל להיות אבא, כי סך הכול אבא שלי הגן על מדינת ישראל, ומדינת ישראל לא יודעת לטפל באבא שלי. אני לא רוצה לחיות במציאות כזאת, של ילדים של הלומי קרב שלא מסוגלים להמשיך את העתיד שלהם, והם צועדים במקום."
עכשיו אני אגיד בתור עומר. יש לי שני ילדים, אחד בן שנתיים, אחד בן שש. הילד בן השנתיים, זכיתי רק להיות איתו בתוך בית, שנה. לא זכיתי לגדל אותו. הילד בן השש, מתוך שש השנים, כשהוא נולד, לא יכולתי לראות אותו כי פחדתי להתאהב בו ולאבד אותו, וככה כל הלומי הקרב במדינת ישראל חיים. אני מבקש מכם, תעשו למען הילדים שלנו, כי אנחנו עשינו למענכם.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
תודה רבה, עומר. א', בלי לצלם.
<< אורח >> א': << אורח >>
טוב, אני הגעתי לדבר בעילום שם בגלל הבן שלי. נתחיל בזה שאני פוסט טראומטי, הלום קרב, 70% פוסט טראומה ודיכאון. הוכרתי ב-2022, נפצעתי בלבנון השנייה ב-2006, לקח לי 16 שנה. עד שלא הגעתי למקום הכי נמוך, לא פניתי למשרד הביטחון.
הבאתי לפה כמה מכתבים, שאני לא חושב שאף אחד מכם היה רוצה לקבל על הבן שלו. הבן שלי בתאריך ה-30 לנובמבר 2023, שזה בדיוק חודש אחרי תחילת חרבות ברזל, הופנה לשירות הפסיכולוגי להערכת אובדנות בגיל חמש. אחרי טיפול של שנה וחצי הוא ביקש לסיים אותו. בזמן הזה אנחנו, ההורים, התגרשנו, פירקנו את הבית, מן הסתם.
בחודשיים האחרונים הוא חזר להגיד את האמירות האובדניות האלה, הופנינו שוב לשירות הפסיכולוגי החינוכי. השירות זה גדול עליהם, אמרו לנו את זה במילים האלה, חבר'ה, זה גדול עלינו, תלכו למיון הפסיכיאטרי. נאלצתי לקחת את הבן שלי לשלוותה, למיון הפסיכיאטרי, ונאלצתי להסביר לו שאם הוא הולך להגיד שהוא רוצה למות, הם יאשפזו אותו, כי אחרת הוא היה מאושפז שם.
אפיינו אותו עם הפרעת חרדה, אז ככה גם התוויות עוברות מאבא לבן, לבן לבן. אין להם מקום בכלל לטפל בו. הרפואה הציבורית, אני לא יודע אם יש פה נציג ממשרד הבריאות, אבל היא לא קיימת כבר מזמן. התור הכי קרוב לפסיכיאטר בשלוותה, במרפאת חוץ, קבעו לנו לאוגוסט 2026. בבית הספר אמרו לנו, שנה הבאה נעלה אתכם לוועדה, אולי תקבלו נקודות לסייעת, אבל אל תחשבו שתהיה לכם סייעת, כי אין. רק תקבלו סל כלשהו בשנה הבאה.
גם אנחנו גרושים, הילד שלי כל היום עם אמירות אובדניות. הוא לא רוצה למות, הוא חפץ חיים. אבל הגיע הזמן שנתעורר. משרד הביטחון, שאני בקשר טוב עם משרד הביטחון, אני גם מנטור באגף הנפגעים בצבא, אני מעריך מאוד את העזרה שאני מקבל, אני מקבל הרבה מאוד כסף, לא עזרה, הרבה מאוד כסף. אבל אני חייב להגיד שלימור לוריא שלחה אליי את עובדת השיקום שלי, להגיד לי דבר מאוד פשוט – אתה הנכה שלנו, לא הבן שלך. הבן שלך מקבל את הטיפול פעם בשבוע.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
בדיוק נמצאים פה אנשים שאמורים לענות על זה.
<< אורח >> א': << אורח >>
הם יענו, וזו התשובה שתהיה.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
לא, כי תיקחו בחשבון, השעון רק. אני מתנצלת מעומק ליבי שאני מזכירה את השעון כל הזמן.
<< אורח >> א': << אורח >>
הגעתי לירושלים, אני מה זה לא אוהב את העיר הזאת, ואם הגעתי לפה פעמיים, שתיהן על הבן שלי, מעבר לפוסט טראומה אני מתמודד על משרת האבא הכי טוב בעולם, והסיבה לזה זה בגלל שאני לא מוותר. אני כבר גמור.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
לא, אל תגיד את זה.
<< אורח >> א': << אורח >>
הכול בסדר. החיים שלי הם רק סביב הילדים שלי, ואם אף אחד לא יעזור לי לטפל בהם, כאילו זה לא הגיוני שאתם שולחים אותי לפסיכיאטר באוגוסט 2026, שמשרד הביטחון אומר לי, חבר, אתה לא מעניין אותנו, ועל משרד החינוך זה גדול, בית הספר אומר לי שהוא לא מקום טיפולי. אז בסופו של דבר האופציות שלי זה לקחת אותו לפסיכיאטר פרטי, שעולה 4,500 שקל היום, לפגישת אינטק, אוקיי? ואין לי אפשרות לממן את זה, וזו השאלה שלי אליכם.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אולי באמת נקבל גם תשובות.
<< אורח >> א': << אורח >>
רגע, לפני שתתנו תשובות, אני אתן לכם כמה הצעות שהגיע הזמן שיקרו, אם לא היום, אז אתמול. אחת, זו מחלקה פסיכיאטרית טיפולית למשפחות הלומי הקרב. המשפחות שלנו צריכות צמיחה, צריכות טיפול הוליסטי, לא רק פסיכולוג, גם פסיכיאטר, גם טיפול בבעלי חיים, גם קבוצות טיפוליות לילדים כמוהם, הם חייבים את זה, זה דבר ראשון. לא הגיוני שיש מרפאה ללהט״בים, יש מרפאה לנוער בסיכון, יש מרפאה לילדים על הספקטרום, ואין מרפאה לילדים עם פוסט טראומה, זה לא הגיוני. ואני מבקש שזה יהיה רשום בפרוטוקול.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אמרת דברים חשובים מאוד.
<< אורח >> א': << אורח >>
אני יודע, אני באתי לפה לא סתם.
דבר שני, איך זה הגיוני שהעיריות אין להן שום מענה לפוסט טראומה? אני גר בהרצליה, הרצליה היא מקום שני בארץ עם מספר הנכים. איך זה הגיוני?
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
יש לנו נציגות מהשלטון המקומי בזום, גם אותם נשמע.
<< אורח >> א': << אורח >>
אז לא רק זה, צריך להקים תוכנית חוסן לילדי נכים בכל בתי הספר, שתכלול גם הדרכות למורים, יועץ חוסן בבתי הספר, כמו שיש יועצת, שיהיה יועץ חוסן מבחינתי אזורי, שיטפל בילדי הנכים, שייקחו אותם לתוכניות, כמו שיש תוכנית מחוננים, שתהיה תוכנית אחר הצהריים לילדי נכים, שהעיריות שיש להן חוגים, שייתנו לנו את החוגים, שיעזרו לנו אחר הצהריים עם הילדים, כי אנחנו קשה לנו להתמודד. משרד הביטחון, אני חושב שהוא לא עושה מספיק, אבל הוא עושה. זה המשרד הכי מתפקד פה, יחסית. מול משרד הבריאות, מול משרד החינוך, משרד הביטחון יחסית מתפקד.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
תודה רבה. מיכאל צריך לצאת בגלל שיש לו חוק שעכשיו עולה, אז הוא רוצה להגיד מספר מילים. ברשותכם נשמע אותך, ואז נעבור למשרדים.
<< דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >>
גברתי היו"ר, תודה שנתת עדיפות לדיון הזה וזימנת אותו במהירות שיא מתוך הבנה של הדחיפות והחירום. הרבה פעמים בכנסת אנחנו עושים הצעות לסדר על איזו כתבה בעיתון, על חניה שעלתה בשני שקלים. אנחנו עלינו פה, כמו נכנסנו למערה ומצאנו מכתש ואיזה עולם שלם נטוש. כל עולם הילדים של הלומי קרב ופצועי צה״ל נטוש.
אנחנו צריכים לקבל ממשרד הביטחון וממשרד החינוך בוועדה הזאת תוכנית עבודה לליווי וטיפול בילדים במערכת החינוך של הלומי קרב ונכי צה״ל. אנחנו רוצים לראות חוזר מנכ״ל, רוצים לראות אמירה של שר, רוצים לראות את הדברים כתובים. אני חשבתי בעצמי להוסיף מרכיבים של חקיקה, אבל לא חייב.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אם צריך, נעשה חקיקה.
<< דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >>
אני גם חושב שאם יצליחו משרד החינוך לאתר בכמה מחוזות פונקציה שתפקידה להדריך מנהלים, מחנכים, יועצים חינוכיים, פסיכולוגים וגורמים מטפלים במערכת החינוך לקליטת מעל 22,000 פצועי צה״ל, שהנגזרת זה אלפי ילדים חדשים שעכשיו נכנסו, השנה, לפני שנתיים, פלוס אלפי ילדים מעשרות שנים שהנושא לא טופל.
אני מצדיע לך, אני אוהב אתכם, את כולכם. הילדים האלה, גרמתם לי לבכות, הנערות המדהימות, אנחנו איתכם. העליתם נושא, אומנם זה כאב אישי, אבל מפה ייצא טיפול לכולם בזכותכם. שירה שושני, את פנית אליי, את שמת את זה בכנסת, קטי היא לוחמת, ירון לוחם, אנחנו לא נרפה. תהיה תוכנית עבודה לטיפול בילדים במערכת החינוך של נכי צה״ל והלומי קרב, בזכותכם. אני חייב ללכת.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
תודה.
<< אורח >> גיא זקן: << אורח >>
אפשר רק, מחילה, אם אתם יכולים לדבר על זה היום במליאות, לעלות את זה במליאות? מתוך שלוש הדקות לתת לנו דקה. בבקשה, כל אחד מכם, תגידו גם לחברים שלכם. זה קריטי.
<< דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >>
אני אדבר. תבואו ליציע.
<< אורח >> גיא זקן: << אורח >>
כל חבר שאתם יכולים, כל שר, שכל אחד יגיד לנו דקה, חצי דקה, תראו מה יקרה במדינה.
<< אורח >> דניאל סער: << אורח >>
אבל אני חייבת דקה מזמנך לפני שאתה הולך, מיכאל.
<< דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >>
יאללה, קדימה.
<< אורח >> דניאל סער: << אורח >>
אני דניאל סער, אני בת 39, אני גרושה של הלום קרב, ובאתי לייצג את הגרושות של הלומי הקרב. אנחנו מתמודדות עם שדה קרב מדהים, דומה אבל שונה, ואני רוצה בבקשה לדברר את מה שביקשו ממני החברות שלי שלא הצליחו להגיע לכאן להגיד.
הילדים שלנו, א', הרבה שנים מאובחנים עם פוסט טראומה משנית. בבתי הספר הם משוקצים מחמת מיאוס, הם מוחרמים, יש להם פערים חברתיים ניכרים, ואין להם מענה. אנחנו, המשפחות, אנחנו אגף השיקום האמיתי, וילדים לומדים מגיל קטן להיות ברומטר של רגש. הם יודעים להסתכל על אבא שלהם ולדעת שבעוד כמה זמן, הם כמו הכלבים, כלבי השירות, הם מריחים את זה באוויר, הם יודעים שזה עומד לבוא. הם יותר שקטים והם פחות צוחקים והם חייבים מענה.
בבתי הספר לא יודעים להתמודד איתם או עם הרגשות שלהם ודוחפים לילדים שלנו כדורים. אין להם מרכזי חוגים ללכת אליהם אחרי הצהריים, יש להם רק חונך שעתיים בשבוע. החונך הזה, זה לא בדיוק מה שיציל את הילדים האלה, כי גם את החונכים האלה קשה מאוד למצוא והם מתחלפים בקצב מאוד מהיר, ככה שהילדים מרגישים נטל על החונך במקום שיעזור לו.
אז אנחנו מבקשים, אנחנו חייבים תוכניות שיקום למשפחות של המתגרשים. אנחנו צריכים לעזור לילדים האלה של המשפחות שנמצאות במצוקה אפילו עוד יותר גדולה. חייבים איזושהי תוכנית של סיוע למשפחות של הילדים. אנחנו אומנם מעטות, אבל המספרים שלנו גדלים אקספוננציאלית. כולם פה בהליכי גירושים, ואני מאוד מצטערת, הם עומדים להצטרף למועדון מאוד לא כיפי, אבל אנחנו פה לעזור לכל מי שצריך. מחבקת בידיים הפצועות שלי.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
תודה רבה.
<< אורח >> דניאל סער: << אורח >>
רציתי להגיד לכם תודה. את ומיכאל הייתם במאהל המחאה בז'בוטינסקי בפתח תקווה, ועד עכשיו אתם פה, ואתם לא עוזבים את הנושא, ואתם מדברים, ואתם עושים, ובזכותכם רבים ניצלים. אז תודה לכם. תודה לכם, שומר ישראל.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
תודה רבה. מ', רק בבקשה בלי לצלם.
<< אורח >> גיא זקן: << אורח >>
אבל יש פה רגע תשובות, חבר'ה, תעשו קצר, אבל חייב תשובות.
<< אורח >> מיכה כץ: << אורח >>
כן, אבל התשובות תלויות במה שהם צריכים להגיד, האנשים האלה. כאילו, וואלה, אז שיבואו עוד פעם, שיבואו עוד מיליון פעם.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
לא, אבל כץ, זה לוקח זמן להביא את כולם. אתם יודעים מה, יש הצעה טובה. נשמע הלום, נשמע משרד, נשמע הלום, נשמע משרד.
<< אורח >> שלומי דמרי: << אורח >>
לא, זה לא ייגמר. אנחנו יודעים, התשובות ארוכות. אנחנו רוצים לדבר, ובאמת, אני לא סתם אומר את זה, כי הדברים חשובים.
<< אורח >> א': << אורח >>
אני אסכם את התשובות בזה שהכול מורכב. זו התשובה, מורכב.
<< אורח >> שלומי דמרי: << אורח >>
אנחנו לא עובדים פה, אנחנו לא חיים פה. להגיע לפה זה גם לא פשוט. אז אם אנחנו כבר פה, תנו לנו לדבר.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
קדימה.
<< אורח >> מ.ק.: << אורח >>
שלום לכולם. אני מ'. אני לא מתבייש, פשוט בשביל הילדים שלי, אני אשמח לשמור על פרטיותם. אני נשוי פלוס ארבעה ילדים. הייתי לוחם בגבעתי, נפצעתי ממקלע כבד 05. רסיסים בפנים, בעיניים. עדיין לא הוכרתי כהלום קרב. המשכתי לשרת, סיימתי את השירות, נפצעתי עוד במהלך השירות פעמיים, עברתי לינץ' על ידי ערבים שניסו ממש לרצוח אותי, איבדתי הכרה באחד מהמקרים.
אני מאובחן היום, 60%, לצמיתות, רק על הנפש. עוד לא תבעתי על רסיסים שהיו לי בפנים, בעיניים, כי אמרו לי שזה יוריד לי מהנפש. לא משנה, זה לא מעניין אותי גם. הגוף שלי כבר לא מעניין בכלל. אני כבר ב-2010, מבחינתי, איבדתי אותו. אני חי-מת. התפוצץ לי המק"כ בפנים, אחרי זה כמובן עברה תקופה, ומאז כל התסמינים, כל מה שצריך, הכול התחיל.
כמובן, זה היה אחרי שנולדה לי ילדה ראשונה. הילדה שלי, שתהיה בריאה, שהיא לא מדברת איתי. כמו שאתם רואים, אני פה עם שלוש ילדות. אני ואשתי במצב ממש לא קל, בהליך גירושים מתמשך. ר', זאת הבת שלי הגדולה, שהיא לא נמצאת פה כרגע, ועצוב לי מאוד, היא זו שנתנה לי את התקווה לחיים. כשהיא נולדה, נדלק לי האור מחדש. הילדים האלה זה האור שלנו, אין לנו משהו אחר.
האישה יכולה ללכת, להתגרש, להחליף גבר, אבל אין לי משהו אחר חוץ מהילדים האלה. אין לי כלום בעולם הזה, אין לי, לא הורים, אני פגעתי בכל מה שזז. אמא שלי עשתה עליי קריעה כשאני התגייסתי, משפחה חרדית ממאה שערים, אוקיי? אני התגייסתי לצבא, עשו עליי קריעה, זרקו אותי מכל המדרגות. העיפו אותי מהאוטובוס כי עליתי עם הנשק וזה מפחיד את הילדים שלהם. אמרתי להם, זה אמור להגן עליכם. ענו לי "לא, אתה לא מגן עלינו".
אבל הכול טוב, זה מה שאני חוויתי. והייתי חייל בודד חריג, וקיבלתי את כל מה שקיבלתי, ובסופו של דבר עדיין זרקו אותי לכלבים אחרי שנפצעתי. ואני כרגע אומר לכם, לא אכפת לי מעצמי, כמו שאמרו פה חבריי, וכמו שאמר פה החבר א' על הילד שלו, הדברים האלה קורים אצלי גם. יש לי שתי ילדות, אני ואשתי היינו במריבה מול הילדים, אחת הילדות נמצאת פה מאחוריי, היא בת שבע, היא פשוט אמרה, אם אתם מתגרשים, היא לקחה סכין מהמגירה, רצה לחדר של הילדים, נעלה את הדלת עליה בפנים, ננעלה עם הסכין, אמרה לי, אני מתה אם אתם מתגרשים.
אז כרגע אנחנו לא מתגרשים, אנחנו פרודים. אני חי בקרוואן פה, מרוץ לכנסת. אני חצי שנה יצאתי מהבית, הייתה לי הרחקה מהבית בגלל שכביכול אני צועק ומרים את הטון, אז זה מפריע להם, הם לא יודעים איך לשלוט בזה, אין להם אזיקים לפה. וזה קשה לי, ואני במצב שאני צריך עזרה, אני מתחנן לעזרה, לא בשבילי, בשביל הילדים שלי. היום בשביל לארגן אותם לוועדה לקח לי יותר משעתיים, לחפש להם בגדים, אני לא מוצא בגדים, אני לא מוצא כלום, לא שאין לי, יש לי כסף, יש לי הכול, אני לא מצליח, אני לא מוצא לא יד, לא רגל.
אני לא מסודר בחיים שלי, יש לי מלא מלא חובות, עיקולים, ויש לי כסף, אני לא צריך לשלם את החובות האלה בכלל, הכול זה עניינים בירוקרטיים. אבל אין עם מי לדבר, כי גם העו"ד שרשום על הטלפון, על הדף של החובות, לא עונה בטלפון. זה לחפש אותו בגוגל, גם לא מוצאים, ואין עם מי לדבר. לך לרשות הגבייה לקנסות, ולך להוצאה לפועל, ולמה זה? והאוטו שלי מעוקל, והכול מעקלים. מזל שהאוטו שלי שהביאו לי ממשרד הביטחון, הוא משועבד.
הם יודעים למה הם משעבדים אותו, כי הם יודעים שאו שאני מתאבד, ואז הם לוקחים לי את האוטו ולא משאירים אותו לאישה, לא משאירים לה כלום. הנה, מסכנה, הגרושה פה תגיד לכם, אני פגשתי כבר כמה כאלה שהן אחרי זה כמו כלבים, זרוקות ככה. לא אכפת להם, לא מהם ולא מהילדים שלהם.
אכפת להם ממני, שאני אבוא ללטף סוס, מבינה? וגם לרכוב על סוס, אפילו אני לא רוכב בחווה. העיקר החווה מקבלת עליי ואוצ'ר אפילו אם אני בא לשתות קפה. אנשים באים לשעה-שעתיים רק לצאת מהבית לנשום, החווה מקבלת מחיר מלא על הילד הזה שבא, על הבחור, על החייל, על מי שבא עכשיו לחווה. חוות חוסן, אני מדבר.
והדבר הזה לא הגיוני. ולא רק זה, הרבה דברים אחרים שנותנים לנו דברים ופתרונות, זה לא באמת פתרון להלום קרב, כמו בית הלוחם שנסגר לנו ב-22:00, קום תצא, הילדים שלי רק התחילו ליהנות. אני לא יכול לתת להם ליהנות בכלל, מסכנים הילדים שלי. מסכנים. אני מתחנן אליכם, תעזרו להם, לא לי. אני מת. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
לא, אתה לא מת. תודה.
<< אורח >> מ.ק.: << אורח >>
התחלתי לדבר על ר', והורדתם לי את השם. הסיפור התחיל עם ר', שהיא איימה לעלות לקומה עשר ולקפוץ משם, בדיוק לפני שבוע. למה? כי היא לא רוצה להיות עם אבא פה במחאה, היא רוצה להיות עם חברות שלה בבית הספר. אבל אבא לא יכול לחזור לבית, כי אבא יש לו הרחקה מהבית. אז צריך לעזור לנו באמת אבל. יש לי שתי ילדות ששתיהן מבחינתי צריכות עזרה כרגע. ועוד ילדה על הרצף האוטיסטי פה, היא הייתה פה בוועדות עם שמן הקנאביס, מי שזוכר, מהאפילפסיה שהיא קיבלה, והיא גם פה מאחוריי.
אני לא מצליח להסתדר עם הילדים. כשהיא צורחת, אני נכנס למצב שבא לי למות, באמת אבל. והצרחות שלה חודרות לי לתוך הנשמה, ואני לא יכול. אפילו אם היא צורחת ממשחק, ממשהו של כיף. אני צריך עזרה, וזה לא יעזור כמה אטמי אוזניים שאני אדחוף, ואם שכחתי וזה, אני בשנייה מאפס ל-100, ולא מכירים אותי. אני בן אדם הכי טוב בעולם, הופך להיות נאצי, ארור, רשע מרושע. בן מוות אני צריך להיות. ברגע אחד אני נהיה מפלצת שלא כדאי לאף אחד להיות לידי.
אני מרחם על מי שנמצא לידי באותו רגע, ואני מבקש סליחה ומחילה, כי אני לא רואה אתכם אפילו באותו רגע. אני לא יודע מי זה נמצא לידי, על אמא שלהן, כולם, אין אף אחד בעולם הזה שלא יצאתי עליו. אני מבקש סליחה ומחילה, כי אני לא שולט בזה. אוהב אתכם.
<< אורח >> א': << אורח >>
אוהבים אותך, מ'.
<< אורח >> סתיו סילבי סוויסה: << אורח >>
טוב, אני אגיד את זה קצר. אני סתיו סילבי סוויסה, אני הלומת קרב, ואחרי שאני נחשפתי פה בכנסת, אני עדיין לא אמא, אבל כל הלומות הקרב שפנו אליי והן אימהות, אתם רגילים להלומי, הלומי, הלומי, הילדים של הילדים של, האמא מתפקדת, האימא היא פוסט טראומה משנית.
מה קורה כשאנחנו הטראומה? כשאנחנו לא יודעות איך להחזיק את הבית, לא את בעלי, לא את אשתי – לא משנה מה הנטייה המינית שלי – כשאני הלומת הקרב? אני צריכה עכשיו לאחוז ילד, להניק אותו, לדאוג לו, להתחיל תהליך.
הלכתי לאגף השיקום, אמרתי להם, מה קורה אם אני צריכה לעשות תהליך והפוריות שלי נפגעה כי נפצעתי באגן? זה לא שייך לנפש, אבל צריך תקנה 9 והסבה, ואני לא מבינה כלום בזה, לא רוצה גם להבין. אבל אם אני רוצה להיות אמא, אני צריכה להבין מי הולך לעמוד לצידי, מי הולך לעמוד לצד הילדים האלה, מי הולך לתת להם עזרה, מה קורה כשאני אכנס לדיכאון לידה ואני לא הלום קרב, אני לא אצא מהבית וזה ייפתר, אני אקבל ליווי. אני הלומת הקרב. כשאני אהיה בדיכאון לידה, מי יטפל בי?
אם יהיה לי ילד חס וחלילה שאני לא יכולה לטפל בו ואני הלומת קרב, ייקחו לי אותו. לא יגידו שאם הוא על הרצף או אם הוא זה אני אקבל אקסטרה ליווי או אקסטרה זה. ויש פה הורים שהילדים שלהם על הרצף והילדים שלהם סובלים פי 500 כי אבא לא מתקשר. אבל מה יקרה כשלאמא הלומת קרב יש ילד על הרצף, או ילד שהוא דחוי, או ילד שהוא עובר חרם?
---, כי אמא שלי נאלצת לטפל בי. ומה לעשות? אין לה מה לעשות. היא צריכה לטפל בי, והיא צריכה לטפל באחיינים האלה, ---, מה שאומר לי צוות החינוך זה, את רק הדודה, את לא יכולה לעזור ואת לא מעניינת, ואגף השיקום אומר לי הם לא הילדים שלך.
אבל זה לא הרלוונטיות פה. הרלוונטיות היא שאני גם ילדה של הלום קרב. מסתבר שהוא הוריד את המסכה אחרי שאני דיברתי פה בכנסת. שלושים שנה הוא לא מכיר בנו, הוא לא מגיע, לא מדבר, לא מתקשר. הייתה לו יום הולדת לפני כמה ימים, ב-30 בנובמבר, התקשרתי להגיד לו מזל טוב, הוא אומר לי, את יודעת, גם אני שרוט כמוך, אצלי קראו לזה חולה נפש. אני לא אמרתי. אני לא מכיר בזה, אני לא אכיר בזה. זה למה עזבתי את הבית, זה למה שברתי דברים, זה למה עשיתי דברים שהם לא בסדר, זה למה גדלת בלי אבא.
אז אני גדלתי כמו הילדים פה שעוד יש להם אבא, תצילו אותם, תצילו את הילדים העתידיים שלי. תתנו לנו מסגרות. אני יצאתי מכאן ועשיתי הרצאות בבתי ספר, הלכתי להרצות על הנושאים האלה, וזה חשוב שאתם, מי שיושב כאן, תתנו לנו את הכוחות האלה. אם מיכה יכול לעשות, ואם הוא יכול לעשות, קחו אותנו, ואנחנו נרצה בבתי הספר. תודה.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
תודה רבה. נציגת משרד הביטחון צריכה לצאת. אז ברשותכם, ניתן לה להגיד כמה מילים. אני רק רוצה להגיד לך, את פשוט הגעת קצת באיחור. את שמעת, רוב רובם מדברים על כך שהם עצמם כן מקבלים עזרה, לא הכי הכי, אבל הילדים לא.
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
שמי מילי שוורצמן, ואני ראש היחידה הארצית לשירותים סוציאליים במשרד הביטחון, כבר כמעט חמישה חודשים בתפקיד. קודם כל, הדיון הזה הוא מאוד חשוב. אני חייבת לומר שאני פוגשת אותו לא פעם. הייתי גם בוועדה שהתקיימה לא מזמן בנושא של נשים שיש להן פוסט טראומה על רקע צבאי, שהעלו גם נושאים דומים.
אני חושבת שאין דבר יותר קשה מחוויה של הורה להסתכל על הילד שלו, לאהוב אותו, לרצות להיות הורה Capable יותר עבורו, ולא להצליח בגלל המצב הרפואי שלו. ככה שאני מאוד יכולה להבין את הקושי, ואין לי ספק שההתמודדות הזו היא התמודדות מאוד מאוד קשה עבור כולם.
והמעגלים שנפגעים כתוצאה מפוסט טראומה, זה ברור, אנחנו מכירים את זה, הם מאוד רחבים, והם מגיעים למקומות שלמשרד הביטחון אין יכולת לטפל בהם. כיום משרד הביטחון במסגרת רפורמת נפש אחת יכול לתת באופן עקיף בנושא של מימון, טיפול פסיכולוגי לבני משפחה וחונכות ילדי נכים. בוודאי שזה לא מספיק.
אני חייבת להסכים עם כל מה שנאמר פה לגבי זה. אני חושבת שבאמת צריך לייצר איזשהו פתרון מערכתי, שהמדינה כולה תתגייס בהיבטים של משרד החינוך, משרד הבריאות, משרד הרווחה, משרד הביטחון.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
זו עמדה שלך פרטית או עמדה של המשרד?
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
לא, משרד הביטחון אמון על טיפול בנכה. השירותים שאנחנו נותנים והמימון של שירותי הטיפול שאנחנו נותנים הם שירותים שניתנים באופן עקיף באמצעות מימון. אנחנו לא ערוכים בשום אופן ומשום בחינה לקחת אחריות על טיפול בילדים. רק על העניין של מימון במסגרת רפורמת נפש אחת.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אולי תביאו תיקון לחקיקה מטעם משרד הביטחון לנושא הזה? אולי באמת תנסו להביא תיקון חקיקה. לא מתפרצים, את לא יכולה להתפרץ אבל, באמת.
<< אורח >> שלומי דמרי: << אורח >>
בדיוק בגלל זה אמרתי שייתנו קודם לכולם לדבר.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אבל היא דיברה, היא דיברה.
<< אורח >> שלומי דמרי: << אורח >>
אני לא.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אבל אני מנסה לפני שהיא תצא, לנסות לראות אם אני יכולה להזיז משהו. הנושא הזה של הילדים הוא נושא, יכול להיות שלא היה חשוף בפניכם בזמן שעשיתם את הרפורמה.
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
הוא היה חשוף.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אי אפשר אבל לנתק. שמעת מה שהוא אמר?
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
אני שמעתי.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
הוא אמר שאת התור לבן שלו נתנו בעוד כמה חודשים. זה לא נורמלי.
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
נכון, אני מסכימה איתך.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
חייבים לנסות לשנות את זה, אז תביאי את הדברים האלה.
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
אני אביא את הדברים, ברור.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אני מאוד שמחה שישבת כאן ושמעת.
<< דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >>
גברתי, אם אפשר רק להשלים את השאלה, אם את יכולה רק להגיד לנו את הדלתא של מה עשיתם בנפש אחת למען הילדים, ומה הפער של מה שחסר? לדוגמה, אומרים לי פה שמתחת לגיל חמש ילדים לא מקבלים, וזה זמנים די קריטיים.
<< אורח >> א': << אורח >>
גם עד גיל חמש, זה בזכות הבן שלי.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
שאתה דחפת לזה. כן.
<< דובר >> קריאה: << דובר >>
הביאו לי הביתה חונך - - -
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
סליחה, אם לא תפסיקי להפריע אני איאלץ להוציא אותך. אנחנו בקוצר של זמן, אני חייבת לקבל תשובות.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
חונך של הבן שלי - - -
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
טוב, בבקשה להוציא אותה. אם היא לא מוכנה לשבת. אנחנו רוצות לעזור, תאמיני לי, אבל את חייבת לשמור על השקט, באמת. ישבנו עד עכשיו, היה דיון כל כך טוב. תצאי, תירגעי ותחזרי. בבקשה. כן, את יכולה להמשיך. השאלות של חברת הכנסת הן שאלות מאוד חשובות.
<< דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >>
מה נתתם ומה חסר? פערים.
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
אוקיי. קודם כל יש דלתא של הגיל באמת, ואני אביא את זה לדיון.
<< דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >>
אנחנו רוצים לקבל על זה תשובות.
<< דובר >> שמרית גיטלין שקד: << דובר >>
את יכולה להסביר בדיוק מה הדלתא לגבי הגיל?
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
כן, זה מגיל שש, ויש ילדים לפני גיל שש שסובלים מאוד.
<< דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >>
ההטבות, כל מה שצריך לעזור להם.
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
נכון. טיפול.
<< דובר >> שמרית גיטלין שקד: << דובר >>
אתם בכלל לא עושים שום דבר מתחת לגיל שש?
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
לפי הרפורמה, לא.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אגב, בואי, זה לא שילד מתחיל את החיים שלו בגיל שש.
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
לא, ברור.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
וזה שבע. ושמעת גם את האב הקודם שאמר שהילד שלו בן שנתיים, שנה. את שומעת את הגילאים האלה, אז מה אנחנו עושים את זה?
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
אני מבטיחה שאני אביא את זה לדיון.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
את מבטיחה להביא את זה לדיון? אז בבקשה, תביאי לנו תשובות בדיון הבא.
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
אין בעיה.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אני לא מתכוונת לקיים דיון אחד.
<< אורח >> גיא זקן: << אורח >>
אם אפשר, זה קריטי גם על הילדים על רצף האוטיסטי, כי יש שם הרבה לוחמים. מה איתם גם? זה קריטי, באמת.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
יפה, הערה נכונה. גם תשובות לגבי הילדים על רצף האוטיסטי.
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
לגבי הדלתא של גיל, יש פה דלתא גם של שעות טיפול.
<< דובר >> שמרית גיטלין שקד: << דובר >>
כמה אתם נותנים?
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
שעה בשבוע, פעם בשבוע. ויש חונכות ילדי נכים של, אני חושבת שארבע שעות בשבוע. אבל אני חייבת להגיד משהו, לגבי שירותי החונכות, שלא תמיד החונכים זמינים, קיימים, יש קושי די גדול בלאתר מתאימים למשפחה וכו'. המורכבות של המצב המשפחתי, של הקונסטלציה המשפחתית מצריכה התערבות משפחתית הרבה יותר מעמיקה. ואנחנו רואים שיש פה איזשהו רצף של טיפול שכולל צרכים רפואיים.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אבל הוא לא מתפקד. בוא נגיד במקרים של ההתקפים הקשים, הוא לא מתפקד. הוא איננו. הוא הגורם גם שהילד מרגיש את מה שהוא מרגיש. השאלה היא, האם אתם תצאו מהקונספט הזה שהמשפחה יכולה לטפל בילד.
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
אנחנו לא בקונספט שהמשפחה יכולה לטפל בילד. אנחנו לא פועלים מתוך הקונספט הזה, קודם כל אנחנו פועלים במסגרת הרפורמה והחוק. החוק עד לא מזמן דיבר על טיפול בנכים, וזה ברור שהנכה עם ההשלכות התפקודיות שלו משפיע גם על המשפחה בצורה כזו או אחרת, עד למצבים שהם מתוארים פה, ואנחנו מכירים את זה ויודעים. יחד עם זאת, יש פה אמירה ברורה שחשוב לי לומר, שיש פה אחריות למעגלים נוספים של משרדי ממשלה, של בריאות הנפש, של משרד החינוך, של משרד הרווחה.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אז תבקשו לקיים שולחן עגול. הרי זה לא עניין של תקציב, כי אני יודעת שגם הוסיפו תקציב גדול מאוד למשפחה, נכון? הוסיפו מיליארדים.
<< דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >>
כן, אבל זה סביב רפורמת נפש אחת. זה לא סביב הטבות אחרות.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
את צודקת. אני מנסה לתרגם את זה עכשיו לנושאים של בריאות הנפש. אני יודעת שאפשר לקיים דיון ולהכניס את זה. אם צריך, אני אגיד את זה לשר עכשיו. השר נמצא פה היום. תעשו שולחנות עגולים, משרד החינוך, משרד הבריאות, משרד הרווחה, משרד הביטחון, ותכניסו את האלמנט הזה. את שמעת את זה עכשיו בלייב. אם צריך, נמצא פה גם נציג של שר הביטחון שיושב פה איתנו. אם צריך, נביא גם את השר לשבת פה.
אני אומרת לך, התופעה של הילדים, היא תופעה שחייבת לקבל עדיפות מבחינת הרפורמה שהכנסתם. ולא מגיל חמש או שבע או שש, אלא ללכת אחורה לגילאים הקטנים, כי הילדים האלה כבר גדלים למצב.
<< דובר >> קריאה: << דובר >>
קטי, הם מגיעים בכיתות א'-ב' בלי כלום. אין, הם מתחילים ג', סתם תבינו על ההשכלה, לא על כל הבעיות.
<< אורח >> מיכה כץ: << אורח >>
וקטי, הבטחת למשה עדיקה שתדאגי לזה שמשרד הביטחון ייתן באמת מענה מיוחד לילדים עם צרכים מיוחדים.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
רגע, שנייה, רק נקבל תשובות.
<< דובר >> שמרית גיטלין שקד: << דובר >>
הסברת מה יש, אבל את יכולה להסביר איפה עוד את רואה את החוסר, חוץ מזה שהטיפולים הם מתחת לגיל שבע?
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
שוב פעם, יש פה עניין משפחתי שנוגע להרבה מאוד רבדים, גם של משרד החינוך, גם של משרד הבריאות.
<< דובר >> שמרית גיטלין שקד: << דובר >>
לא, אבל בהיבט שלכם, איפה את חושבת שיש חוסר?
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
בהיבט שלנו זה המענה שאנחנו יכולים לתת, זה המענה שאנחנו נותנים נכון להיום והוא לא מספיק.
<< דובר >> שמרית גיטלין שקד: << דובר >>
הבנתי מה אתם נותנים. אני שואלת, נגיד, איפה את רואה את החוסר? טיפול משפחתי? איפה את רואה מבחינתכם, אם לדוגמה היו נותנים לך איקס תקציב, איפה היית משקיעה אותו, כשאת שומעת את הדיון?
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
כן, כדי שאנחנו נדרוש את זה.
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
כמשרד הביטחון או כמשרדי ממשלה אחרים?
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
לא, כמשרד הביטחון.
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
משרד הביטחון, יש לו כוח אדם מסוים שהיום הוא תחת קריסה. אני לא יודעת אם אתם מכירים את המספרים.
<< אורח >> עומר אמסלם: << אורח >>
מה זה אמור לעניין אותנו? אותנו זה לא מעניין. את יכולה לעשות ככה כמה שאת רוצה. את רוצה להבין שנייה? אותנו זה לא מעניין כמה סד"כ יש למשרד הביטחון.
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
אני יודעת, אבל אותה זה מעניין ואני רוצה שהיא תהיה מודעת לזה.
<< אורח >> עומר אמסלם: << אורח >>
לא, גם אותה זה לא אמור לעניין.
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
היא שאלה אותי איפה הדלתא.
<< אורח >> עומר אמסלם: << אורח >>
לך יש ילדים, נכון?
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
יש לי ילדים.
<< אורח >> עומר אמסלם: << אורח >>
שיהיו בריאים.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
- - -
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
להוציא אותה, בבקשה. היא לא רוצה להירגע היום.
<< דובר >> קריאה: << דובר >>
אני לא יכולה להירגע - - -
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אני לא אהרוס את הדיון בגלל שרק את רוצה לדבר. לא, לא, אני לא מסכימה לזה. בבקשה, להוציא אותה. חבל מאוד. עוד לא שמענו את משרד החינוך. את לא תהרסי את הדיון.
<< אורח >> מיכה כץ: << אורח >>
אני מוותר על זכות הדיבור, אבל אני רוצה להביא לך את זה, בבקשה, לשים בפרוטוקול אם אפשר, בבקשה.
<< דובר >> שמרית גיטלין שקד: << דובר >>
אין דבר כזה, סליחה. זה לא לפרוטוקול, אם אתה רוצה להביא לה את זה – אישית.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אתה מביא לי את זה אישית. (מיכה כץ מגיש נייר ליו"ר.)
אני מציעה שמשרד הביטחון יחכה עוד כמה דקות, אני רוצה לשמוע את משרד החינוך. אתם שמעתם פה את הטענות, הן קשות מאוד, כי הילדים האלה יוצאים מהבית לכיוון מערכת החינוך, מה קורה שם איתם?
<< אורח >> גיא זקן: << אורח >>
אין משהו משפחתי בסיסי, שיהיה לי את הזמן לשבת עם הבן שעתיים, באמת, במקום נעים. יש הרבה מקומות שאתם יכולים לשלוח אותנו עם הילדים ליום-יומיים, רק להיות עם המשפחה, בלי טלפונים. אם זה לצייר איתו בסבלנות, מקומות רגועים. אתם באמת עושים, מביאים חונך, אתם עושים את הדברים, גם אתם צריכים להבין שאין להם גם את כל היכולות. תוציא על זה חקיקות, ותתני לי כמה מיליארדים, לא נראה לי שלא ירצו לעשות בשבילנו הכול.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
הלוואי שיכולתי לתת כמה מיליארדים. אנחנו שאלנו מה החוסרים.
<< אורח >> יואן דובינסקי: << אורח >>
אפשר לשאול עוד שאלה?
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
כן, אבל קצרה, כי אנחנו צריכים לשמוע את משרד החינוך.
<< אורח >> יואן דובינסקי: << אורח >>
מאוד קצר. אגף שיקום נותן פתרון שהוא רופף, הוא לאוכלוסיות שבאות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, מהסיבה הפשוטה שאם אין כסף בתוך העובר ושב, עצם זה שזה עובד לפי החזרים, אין את האפשרות בכלל לקחת את הטיפול ואחרי זה לקבל את ההחזר. אז יוצא שבעצם הילדים אפילו לא מקבלים את הטיפול שהם יכולים לקבל, וזאת ממש בעיה ענקית.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אה, זה עובד רק עם החזרים?
<< אורח >> יואן דובינסקי: << אורח >>
זה עובד רק עם החזרים.
<< אורח >> שלומי דמרי: << אורח >>
אני אגיד לכם בדיוק למה לא הבנתם, כי כל מה שהם מדברים פה זה יפה מאוד וזה נחמד, מה שנקרא, שטויות יפות. אבל תקשיבו רגע. אני לא מחכה לזכות דיבור, אני אדבר עכשיו. אני שלומי דמרי, אני אח שכול, אני הלום קרב, אני פצוע פיזית. את כל החרא של השנתיים האחרונות שמתי על הגב שלי והמשכתי, אוקיי? נלחמתי גם 400 יום במילואים פעם אחרונה, השתחררתי לפני שבוע, בינואר אני יוצא לעוד 64 יום. אז עכשיו אני אדבר.
בנוסף לזה, לכל התארים המפוקפקים שנתתי לכם יש לי עוד תואר סופר-מפוקפק. ---.
---. עכשיו, מעבר לזה שאתם לא מטפלים בנו, אתם גם לא רואים את הילדים שלנו. אתם לא רואים.
<< דובר >> שמרית גיטלין שקד: << דובר >>
סליחה, אני רק אסביר, הוראות החוק אוסרות עלינו לדבר על מצב נפשי של ילדים.
<< אורח >> שלומי דמרי: << אורח >>
בסדר, תודה. תקשיבי, אני מדבר ככה רק בגלל שלא נתתם לנו לדבר פה כבר שעתיים. אני לא אדבר יותר על מצב רפואי. תעצרו חבר'ה, תנו לי לדבר כי זה חשוב לי, אני כבר שעה וחצי יושב פה ואני מדבר ככה כי אני כבר פצצת עצבים.
אבל תקשיבו, אני בבוקר קם, אני אבא טוב, אוקיי? זה כל מה שאני עושה כל החיים שלי. אני מנסה להיות אבא טוב. יש לי פאלטות מפה עד החלל, כולם כבר הסבירו את זה, לא צריך לדבר על זה עוד. בבוקר אני קם, אני רוצה לארגן את הבת שלי לגן. היא לא יודעת איך הבוקר יהיה, זה יכול להיות בוקר יפה ונעים ששמים בגדים ויוצאים החוצה, אבל זה יכול להיות גם בוקר של עכשיו יוצאים כי אם לא נצא עכשיו עוד שנייה יקרה משהו, כי אבא פתאום חזר לקרב והוא יודע שעוד שנייה איזה בית או איזה טנק יתפוצצו.
קטי, תודה על ההקשבה. ואז היא מגיעה לגן, ובגן אף אחד לא רואה את זה, אף אחד לא יודע. כשהילדה הזאת, אבא שלה שנייה לפני כן טיפל בפצועים, כל הידיים שלו היו דם, עם אותן ידיים הוא הלביש אותה בבוקר, ואם הידיים קצת רטובות אז זה מרגיש לו כמו דם, והוא שולח אותה לגן, וכל הבוקר בלחץ, וכל הבוקר בעצבים.
--- כי אבא שלה יצא החוצה, לא בשביל כפיים ולא בשביל שום דבר, בשביל להגן על המדינה הזאת.
אבל מעבר לכל הדברים הרעים האלה, אני באתי לדבר על משהו אחר. אני, למזלי, אחרי שהבת שלי עברה שלוש מסגרות חינוך – הגיעה לגן עדן. הגיעה לגן שבו יש גננת וצוות חינוכי שראו אותנו איפה שמשרד החינוך ומשרד הביטחון לא רואים, פתאום ראיתי גן שכן רואה אותנו. ושם צריך להיות הדגש שלכם. מדינת ישראל צריכה ללכת לגננות, לצוותי הסיוע. אם אתם מדברים על שולחנות עגולים, תביאו אותם. בדיוק כמו שאת הפתרון להלומי הקרב יביאו הלומי הקרב, את הפתרון במסגרות החינוך יביאו הגננות.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אני רוצה שנשמע אותם, כי הבאת דוגמה מצוינת.
<< אורח >> שלומי דמרי: << אורח >>
בסדר, אבל אני רוצה להגיד עוד משהו אחד. כשצוות חינוכי רואה ילד כזה, אני לא יודע איך להסביר את זה בכלל. ---. מי שהציל לי את הילדה, הייתה הגננת שלה ועוד שלוש סייעות, כי הן ראו אותה. ויותר מזה, הן הקשיבו לנו. אני כבר לא מתבייש להגיד מה קורה ומה המצב. אין לי במה להתבייש.
וכשאנשים יישבו מולנו באמת וירצו להקשיב לנו, אז יגיעו גם הפתרונות. במקום לשבת ולנסות למצוא ביניכם את הפתרונות, תביאו הורים, תביאו גננות שיש להן ילדים של הלומי קרב בגן. תשבו איתם, רק הם יביאו את הפתרונות. כנ"ל לגבי הלומי הקרב. כל הזמן יש פה צעקות ומדברים, ומנסים להקשיב ולתת חיבוק בסוף. לא, תקשיבו. רק תקשיבו פעם אחת מה האנשים האלה צריכים, מה הילדים האלה צריכים, כי הילדים האלה הם הדור הבא שלנו.
הילדים האלה הם העתיד של המדינה הזאת, ופוסט הטראומה הזאת עוברת אליהם אם תרצו או לא תרצו. פוסט הטראומה הזאת נמצאת אצלם. יום יבוא והם יצטרכו להתגייס ולהגיע לצבא, וכשהם יתגייסו עם פוסט טראומה, מה אז? מה עוד יקרה להם בשירות הצבאי? עכשיו אנחנו צריכים לעצור את זה, לא לחכות. לשבת ולהקשיב להורים, לצוותים חינוכיים ולכל המסגרות שמטפלות בילדים. רק הם יביאו לכם את הפתרון. תודה.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
תודה רבה לך. אני רוצה לשמוע את משרד החינוך, בבקשה.
<< אורח >> ליאת הוד: << אורח >>
אוקיי. שמי ליאת הוד, אני ממונה מינהלת נפגעים במשרד החינוך בשפ"י. אני רוצה דבר ראשון להודות על הדיון החשוב הזה, קשוח מאוד, אבל חשוב. וברשותכם, אני רוצה לפנות אליכם ולהגיד שכל מה שאמרתם, באמת בהקשבה רבה, וכתבתי, ואני מאוד מסכימה איתך, מה שאמרת עכשיו.
ואני רוצה להגיד שיש מדיניות, יש חוזר מנכ״ל שיצא באפריל שנה שעברה. הרי אנחנו מאז פרוץ המלחמה הקמנו מינהלת נפגעים, ומאז יצא חוזר מנכ״ל לליווי מתמשך, ארוך טווח, של ילד שעבר משבר, כל משבר שהוא, בכל מעגלי הפגיעה, כולל פצועים בגוף ובנפש. בתחילת שנה, תשפ״ו, יצא תדריך לצוותי חינוך איך להתנהל במצבים כאלה.
זה לצוותי חינוך, אני אומרת. אני מבינה ממה שאמרתם, וזה חשוב לחדד את זה מול צוותי החינוך, להמשיך להכשיר. יש לנו מטמיעים בשטח, אנחנו על זה. אנחנו גם נותנים מענים פרטניים. זה אומר שכל ילד שאנחנו יודעים, נותנים לו מענים ייחודיים פרטניים ברמה הרגשית, ברמה הלימודית והחברתית.
ואני רוצה לומר, כשהורים לא מעדכנים בבית הספר, אנחנו לא יודעים. זה שמזהים כל מיני התנהגויות, אנחנו יכולים, מחנכים רואים, צוותי חינוך רואים, אבל אין לנו נתונים. אנחנו נשמח להצטרף לשולחן עגול עם משרד הביטחון כמובן.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
יש מצב שמשרד הביטחון יכול לתת, הרי זו כמות שאפשר כן להקיף אותה. יש מצב שתוכלו להעביר את זה למשרד החינוך, את השמות של ההורים? וכבר משרד החינוך יידע לעשות את ההשלכות לגבי הילדים. גם אם יש ילדים שהם חזקים ולא זקוקים לסיוע, מה טוב. אבל ליזום את זה ולאתר את זה, שילדים כאלה כן צריכים עזרה.
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
יש משהו שנקרא בקשה לקבלת מידע מגוף ציבורי.
<< קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >>
מי צריך להגיש את זה?
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
את מכירה את זה?
<< אורח >> ליאת הוד: << אורח >>
כן, בטח. גם הייתה לנו בקשה, נראה לי הועברה בקשת טופס 7א לקבלת מידע.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אז יש מצב שאתם יכולים? אתם תוכלו אחר כך להחליף ביניכם את הפרטים ולתת את הרשימה? זה יפתור הרבה בעיות.
<< אורח >> ליאת הוד: << אורח >>
בטח. אנחנו גם מכירים את העבודה המשותפת סביב כל הנושא של ה-7 באוקטובר, אנחנו הקמנו, יש מינהלת נפגעים שבעצם יושבת בשולחן עגול עם משרד הבריאות, משרד הרווחה, משרד הביטחון.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
כן, אבל זה רק לחרבות ברזל. פה, כמו ששמעת, יש מצוק איתן, יש מלבנון השנייה, מהאינתיפאדה, יש המון. "הלוואי" שהיינו מתחילים רק מחרבות ברזל, אבל אנחנו מדברים אחורה. אגב, גם אם שמת לב, יש כאלה, ואני יודעת בוודאות כי אני מכירה גם ברמה האישית, כאלה שעברו למשל צוק איתן, חיו את חייהם, פתאום, היה לי יועץ כזה שהתמוטט בחרבות ברזל על משהו שקרה לו בצוק איתן בכלל. אז הדברים מתפרצים בשלב מאוחר יותר. מה הבעיה להתחיל ולתת את החיבורים, לא רק מחרבות ברזל, אלא לעשות את זה בכלל, גם על דברים אחרים?
<< אורח >> ליאת הוד: << אורח >>
אני אומרת שאנחנו מכירים את זה, כן. אנחנו נעשה בינינו.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
בבקשה, מצוין. אני מאוד שמחה. לפחות הגענו לאיזה משהו.
<< אורח >> מיכה כץ: << אורח >>
קטי, המכתב שיש לך זה ממוטי מתחנת חורף משנת 1973. הבת שלו בת איזה 38-40.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
נכון. את יכולה להמשיך עוד, משרד החינוך?
<< אורח >> ליאת הוד: << אורח >>
אני קודם כל מבקשת שמי שבאמת זקוק אפילו למשהו פרטני, אני רוצה להישאר פה אחרי הדיון למי שצריך ברמה הפרטנית.
<< דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >>
סליחה, אני רק רוצה להבין שאלה טכנית. כשאתם אומרים להעביר טופס, הרי כשבן אדם נפגע, כשיש לו במשפחה עובד סוציאלי שמלווה את המשפחה, ואם זה מהצבא, אז יודעים שיש את הקצינה, אחר כך עובד סוציאלי עובר לעירייה. כאילו, למה צריך את הטופס וגם את הבקשה? המערכות צריכות להיות מסונכרנות לבד.
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
אסור לנו להעביר מידע.
<< דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >>
לא, אין בעיה, אפשר גם את זה לפתור.
<< אורח >> גיא זקן: << אורח >>
אם הייתם עושים את ההפרדה בהלומי קרב לפוסט טראומה, אז אין לי מה להתבייש בפציעה שלי, כי אני גאה בפציעה שלי. זה שהיא שקופה זה שלי, אבל הילד שלי לא אמור לסבול. אין לי מה להסתיר את זה.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
טוב, שנייה, אני על זמן שאול. ביקשתי הארכה קטנה, ואנחנו חייבים לסיים, הם לא יתנו לי עוד הארכה. הם פשוט ינעלו פה הכול.
<< אורח >> שיר כץ: << אורח >>
יש עוד עניין, ששעות המענה מאוד ספציפיות. לדוגמה, אבא שלי הולך שלוש פעמים בשבוע לחוות חוסן, וחוץ מזה אין מענה. זה אומר שבשעות שהוא בחוות החוסן יש מענה, ואז חושבים שפתאום הוא חוזר הביתה, הוא צריך לשים את ה-PTSD בחווה, הוא צריך לשכוח שהוא פוסט טראומטי, וזה לא עובד ככה. מה קורה פתאום כשאבא שלי בבית? הוא חוטף התקף, ופתאום הוא בורח מהבית, זורק את הטלפון שלו, ואמא שלי מתקשרת לרווחה, לכל המשרדים, והם אומרים תגידי לו שיתקשר אלינו. אבל מה זה להתקשר? הוא זורק את הטלפון שלו והוא בורח לאמצע היער.
ואני, בבית אני מנהלת העסק של ההורים שלי, ההורים שלי שניהם לא עובדים, אמא שלי מטפלת באבא שלי, ואבא שלי מטפל בעצמו. אני בת 23, כבר לי אין מענה, אני מעל 18, ואבא שלי, מצפים שזה יהיה ימים מאוד ספציפיים ושעות מאוד ספציפיות בשבוע. וזה לא עובד ככה.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
אפשר לבדוק גם את האפשרות לגמישות?
<< אורח >> מילי שוורצמן: << אורח >>
זה לא העניין של גמישות שהיא מדברת עליו, היא מדברת על היקף המענים שיש לאורך היום. וכיום, דרך אגב, חוות זה מרחבים שפתחנו בעקבות המלחמה.
<< אורח >> מיכה כץ: << אורח >>
היא התכוונה לזה שאם אני נאבד, אשתי והיא הן לא יכולות לקבל מענה.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
לא, אתה לא מתפרץ. דיי, בבקשה. משרד החינוך, תסיימי, בבקשה, את מה שיש לך, כי יש לי עוד דקה אחת.
<< אורח >> ליאת הוד: << אורח >>
אוקיי. רק אומרת שגם את חוזר המנכ״ל וגם את התדריך שיצא נחדד, נעמיק את ההטמעות. ובאמת, אני מבקשת, יש לנו באמת מענים פרטניים, כשאנחנו יודעים את המצוקה, אנחנו שם ונלווה ונעשה הכול. אני באמת מעבירה כל דבר שנאמר פה הלאה לעשייה ולחשיבה, שתהיה הרבה יותר מעמיקה.
<< אורח >> אליהו פנחס צמח: << אורח >>
ודבר אחרון, משהו מאוד חשוב, שמשרד הביטחון, יש לו קשר עם משרד החינוך, אבל אין לנו קשר עם מעיין החינוך התורני והחינוך העצמאי, וזה ממש חשוב.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
הערה נכונה בעקבות זה שנכנסים חרדים.
<< אורח >> אליהו פנחס צמח: << אורח >>
נכון. חייב או להביא אותם כאן לוועדה או להביא אותם לשולחן העגול.
<< אורח >> שלומי דמרי: << אורח >>
הערה אחרונה, יש הלומי קרב ופוסט טראומטיים גם בביטוח לאומי, ראוי שיהיו פה. מסתובבים עשרות ומאות אלפי אנשים בעוטף ובכל מדינת ישראל שלא מקבלים מענה.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
יש פנייה לגבי המשרדים הממשלתיים, שאם הם לא יעשו את זה, בדיון הבא אין לנו את זה. ואנחנו צריכים לעשות את זה כדי שבדיון הבא יהיו לנו את התשובות.
הוועדה קוראת למשרד הביטחון להכיר בצורך בטיפול בילדי הלומי הקרב כמתמודדים עם פוסט טראומה במעגל שני, ולהתייחס אליהם כקבוצה מובחנת.
הוועדה מבקשת ממשרד הביטחון לתכלל שולחן עגול בראשותו, בשיתוף משרד הבריאות, משרד הרווחה ומשרד החינוך, לקידום מענים לילדי הלומי הקרב.
הוועדה קוראת למשרד הביטחון לבחון שינוי במודל של החזרי התשלום עבור הטיפולים.
הוועדה קוראת למשרד הבריאות להקים מרפאה ייעודית פסיכיאטרית לילדים עם פוסט טראומה.
הוועדה קוראת למשרד החינוך לפעול ליישום הוראות חוזר המנכ״ל, והתדריכים העוסקים בליווי תלמידים למשפחות שבהן פצוע צה״ל וליישמם בשטח.
הוועדה קוראת למשרד החינוך לכתוב חוזר מנכ״ל מחייב למתן ליווי ותמיכה בתלמידים שבמשפחתם יש פצוע צה״ל או הלום קרב.
הוועדה קוראת למשרד הביטחון ולמשרד החינוך ולמשרד הרווחה לפתח וליישם מודל העברת מידע בנושא, על מנת שהמידע יעבור בין הרשויות, כדי שלא יקרה מצב שבו ילד שמשפחתו של פצוע או הלום קרב לא יקבל את התמיכה לה הוא זקוק.
הוועדה תקיים דיון מעקב בו תבקש לשמוע תוכנית עבודה ממשרד הביטחון, משרד החינוך, משרד הרווחה, ובישיבה אז אנחנו נרצה לשמוע גם את מרכז השלטון המקומי. מרכז השלטון המקומי בזום, אבל לצערנו הרב לא היה זמן לשמוע אותם. בוועדה הבאה אנחנו מתחייבים לשמוע אותם, רצוי שהם יישבו.
וכמובן, הערה האחרונה שאמרת לגבי מוסדות חינוך שהם רשמי שאינו מוכר, כמו מעיין החינוך התורני, חינוך עצמאי, ויש גם ממ"חים שלא ציינת אותם. משרד החינוך גם ייתן מענה לגבי הילדים האוטיסטים, שלא קיבלנו שום מענה לגבי מה קורה איתם, כי הם צריכים טיפול אחר לגמרי ממה שילדים אחרים שחווים את הפוסט טראומה.
<< דובר >> קריאה: << דובר >>
וגם אולי קופות החולים יכולות להיכנס ולסייע.
<< יור >> היו"ר קטי קטרין שטרית: << יור >>
בדיון הבא אנחנו נצטרך להזמין את משרד הבריאות. רק בפעם הבאה, בבקשה, רק שהמשרדים הממשלתיים יביאו את התוכניות. פה פרסנו דברים מאוד מאוד חשובים, ואנחנו חייבים לקבל תשובות. לשמוע אתכם אני מאוד רוצה, אבל חייבים כדי לקבל. אני פרקטית, אני רוצה תוצאות.
תודה רבה, אני נועלת את הדיון.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:18. << סיום >>