פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 389 מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות יום שלישי, ג' בטבת התשפ”ו (23 בדצמבר 2025), שעה 14:06 סדר היום: << נושא >> מנהיגות רבנית והלכתית נשית בישראל ובתפוצות במלאת 90 שנים להסמכתה של הרב רגינה יונאס זצ”ל << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: גלעד קריב – היו”ר חברי הכנסת: משה טור פז אורית פרקש הכהן מוזמנים: הרב בני מיניץ – יו"ר, מרם - מועצת הרבנות הרפורמית בישראל הרבה דקלה דרוקמן שרצר – מנהלת כנסת הרבנים בישראל הרבה טליה אבנון בנבנישתי – מנהלת, Hebrew Union College הרבה שני בן אור – חזנית, מנהלת מסלול החזנות ותוכניות ציבוריות, Hebrew Union College הרבה פרופ' דליה מרקס – Hebrew Union College הרבה שובל סון נבון – רבה עצמאית, מוסמכת Hebrew Union College ד"ר מרגלית שלאין – יועצת אקדמית, מוזיאון בית טרזין, חברת סגל, Hebrew Union College רינה לבנון – תלמידת רבנות ב-Hebrew Union College, רבת המועצה האזורית גלבוע, התנועה הרפורמית הרבה חיה רואן בקר – דיקנית, בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר הרבה ד"ר מימי פייגלסון – מרצה לחסידות, בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר צביה ויסברגר – תלמידת רבנות, בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר הרבה אשרת מורג – רבת מרכז חינוך ליאו באק מיכל צירלסון – תלמידת י"ב במרכז חינוך ליאו באק הרב פרופ' יהודע עמיר – ראש בית המדרש ע"ש רגינה יונאס, גרמניה הרב עדי רומם – קהילת תלמוד ברומו של עולם, רבנות ישראלית, מכון הרטמן ואורנים הרבנית שרה סגל כץ – מורת הלכה, מייצגת את העותרות על בחינות הרבנות הרבה ד"ר ענת שרבט – מייסדת תפילות קבלות השבת בכיכר החטופים משתתפות באמצעים מקוונים: הרבה גיזה שירה אדרברג – הרבה של הקהילה היהודית בברלין הרבה דבורה עברון – הרבנות הישראלית הרבה סאלי פריסנד – Hebrew Union College הרבנית מלכה פיוטרקובסקי – פוסקת וחוקרת הלכה מנהלת הוועדה: שלומית אבינח רישום פרלמנטרי: ליאור ידידיה, חבר תרגומים רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> מנהיגות רבנית והלכתית נשית בישראל ובתפוצות במלאת 90 שנים להסמכתה של הרב רגינה יונאס זצ”ל << נושא >> << יור >> היו”ר גלעד קריב: << יור >> חברות וחברים יקרים, ברוכות וברוכים הבאים לכנסת. תודה על המאמץ להתקבץ ולהתכנס יחד בישיבת ועדה חלוצית בתולדות הבית הזה, גם מבחינת הנושא שעל סדר-היום וגם מבחינת הדוברות והדוברים הנכבדים שיישאו דברים. תודה לשותפים שלי בצוות, בראשם אביתר בר-און, שהוביל את ההתארגנות לכנס הזה, ולהנהלת הוועדה בראשותה של שלומית אבינח. בפתח הישיבה החגיגית הזו של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, אנחנו מזכירים את החובה הקדושה של כולנו, ובמיוחד בבית הזה, לעשות הכול על מנת להביא את לוחם היס"מ, גיבור ישראל רן גואילי, חזרה מארץ אויב אל משפחתו ואל ארצו.  הישיבה שאנחנו מקיימים היום, יש בה חסד של אמת כלפי העבר, צדק כלפי ההווה ותקווה שצופה פני עתיד. חסד של אמת כלפי חלוצה פורצת דרך, תלמידת חכמים ומנהיגה אמיצה ונחושה, שמקומה נפקד שנים ארוכות מדי מספר דברי הימים של העם היהודי, מספר דברי הימים של היהדות. הרבה רגינה יונאס זצ"ל ראויה להימנות עם הצדיקים ועם החסידים, עם הצדיקות ועם החסידות, שבחייהם ותלמודם העמידו את שרשרת המסירה והקבלה של העם היהודי. יום אחרי חג החנוכה, הישיבה שלנו נועדה להעמיד אותה ואת תורתה כמופת לגבורת הרוח של העם היהודי וכמקור השראה לנשים ולגברים, ליחידים ולקהילות. בשבוע שבו אנו קוראים בפרשת ויגש על שׂרח בת אשר, אנחנו מבקשים היום להזכיר כי הרבה רגינה יונאס היא בתה המסורה ואחת מממשיכות דרכה, וגם היא ראויה להיחשב כמי שהעמידה תלמידות וממשיכות דרך רבות, למרות סיום חייה הנורא והטראגי.  בצד פעולות חשובות שנעשו, בעיקר בעשור האחרון, על מנת לחלץ את דמותה ואת תורתה מתהום הנשייה, ותבואנה על הברכה כל העוסקות במלאכה מעבר לים וכאן בישראל בנושא הזה, יש לנו חובות חשובים להשלים כדי שהחסד, חסד האמת הזה, יבוא לידי גמר. החובה הראשונה היא ההוצאה לאור של עבודת ההסמכה של הרבה יונאס בשפה העברית. נפעל יחד כולנו על מנת שכעת חיה, בחג החנוכה של השנה הבאה, יעמוד בארון הספרים היהודי-ישראלי חיבור פורץ דרך זה. עבודת הגמר תורגמה, הושלמה, עברה הגהות, ומי ייתן וגם נזכה להוציא אותה יחד כולנו לאור בקרוב ממש. הישיבה שאנחנו מקיימים היום היא גם מעשה של צדק כלפי ההווה. ברחבי העולם היהודי, וגם כאן, במדינת העם היהודי, משרתות בקודש אלפי רבות, מורות הלכה והגדה, ראשות קהילות ותלמידות חכמים. סיבות רבות, שחלקן הלא מבוטל נעוץ במעשי ומחדלי הבית הזה, מציבות בדרכן של אותן מנהיגות מהמורות ומוקשים, ובעיקר מטשטשות את עוצמת העשייה הנוכחית שלהן ואת עומק תרומתן להבטחת עתידם של העם היהודי, של דתו, מורשתו ותרבותו בתפוצות ובישראל.  מול תהליך אדיר של שינוי מבורך שמתחולל ב-50 השנים האחרונות, ראשית בזרמים הליברליים והשוויוניים של היהדות הדתית וביהדות החילונית, ובעשורים האחרונים גם בחוגי הציבור האורתודוקסי-מודרני והציבור המסורתי, ניצבים גורמים עתירי כוח שמבקשים לבלום את השינוי. על מנת שנבטיח ששינוי זה ישלים את מסעו אל הארץ המובטחת, עלינו להישיר מבט אל המהמורות והמוקשים ולגבור עליהם בנחישות, בחוכמה ובסבלנות, תוך שיתוף פעולה שחוגג גם את המשותף וגם את השונה אשר בינינו בכל הנוגע להשקפות, לאמונות ולאורחות חיים יהודיים.  באותה נשימה, אסור לנו לאפשר לאותם מהמורות ומוקשים ולכל מי שעומד מאחוריהם להשכיח מאיתנו את גודל ההישגים, ואת עוצמת העשייה וההשפעה. אין דבר שאותם כוחות מבקשים יותר מאשר לגרום לנו לפקפק בכוח שלנו וביכולת ההשפעה והשינוי שלנו. במובן זה, יפים לישיבה זו דברי הנביא בהפטרת הנחמה הראשונה: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון / הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים / הרימי אל תיראי / אמרי לערי יהודה הנה אלוהיכם".  ולבסוף, ישיבתנו היום מיועדת להעניק גם תקווה לעתיד. האתגרים רבים גם מהמורות רבות, אך מה גדול המעשה שנעשה עד כה, ומה רבים הכוחות הגלויים והגנוזים, ואלפי המנהיגות המשרתות כיום את העם היהודי בזירות הרוח, לימוד התורה והקהלת הקהילות. למרות כל האיומים הניצבים מבית על ערכיה, דמותה ודרכה של החברה הישראלית והיהדות הישראלית, ולמרות אתגרי הקיום היהודי ברחבי העולם, לרבות התעוררות הרוחות הרעות של שנאת ישראל הרצחנית והחולנית, הכוחות הגלויים והגנובים הללו מעניקים לנו הבטחה גדולה להרחבת שורות היצירה היהודית והחיים היהודיים במדינת ישראל ובתפוצות. מנהיגותן הרבנית, התורנית, הקהילתית, החינוכית והציבורית של נשים נאגרה בסכר אדיר במשך דורות רבים. הסכר הזה הצר את זרימת המים החיים באפיקיה של היהדות. אפיקים אלו נותרו איתנים ולא הפכו לאכזב, אך פתיחת דלתות הסכר הזה בדורות האחרונים בזכותה של הרב רגינה יונאס, וכל ממשיכות דרכה ושותפותיה ב-90 השנים האחרונות. פתיחת הדלתות הזו תבטיח זרימה איתנה ושוצפת של תורה ודרך ארץ, תורה וגמילות חסדים, תורה ומעשה. עתידו של העם היהודי בטוח יותר ומשגשג יותר כאשר נשים מתייצבות כשוות מעמד וערך ובעלות תרומה ייחודית בחזית המאמץ הרוחני, התורני, החינוכי והקהילתי, ועל האמת הפשוטה והעמוקה הזו לא נוותר. את חתימת דברי הפתיחה נעניק לפורצת הדרך, שהתכנסנו היום לזכרה ולכבודה. כך הטמיעה הרבה רגינה יונאס את עבודת הגמר שלה בבית המדרש הגבוה לחוכמת ישראל בברלין, שהפכה להיות עבודת ההסמכה שלה, והדברים מופיעים בדפים שלפניכם. וכך היא כתבה: "לבסוף נתייחס אל אורח חייו של הרב. הדבר מובן מאליו, ובכל זאת צריך לומר זאת במפורש: רק גברים ונשים אשר רוח יהודית וקדושה יהודית ממלאות את כל ישותם, יקדישו את עצמם לתפקיד הרב, המורה של הרעיונות היהודיים והשומר עליהם. "גברים ונשים היכולים לומר כירמיהו הנביא: 'והיה בליבי כאש בוערת, עצור בעצמותיי', עליי להילחם למען אלוהים. בבבלי יומא דף ע״ב עמוד ב' נאמר: 'כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו – אינו תלמיד חכם'. זה צריך להיות המוטיב המנחה את כל מי שמבקשים לשרת את הקהילה כרב, כמתואר כאן.  "לדידם החיים וההוראה צריכים להיות שלובים זה בזה ללא הפרד, אם הם רוצים להיות מופת אמיתי לאלה שהם מדריכים. אין בעניין זה דיונים הלכתיים מקיפים, שהרי כאשר בני אדם יהודים מקדישים את עצמם לאלוהים, הם עושים זאת בלב שלם.  "מי שחי למען בני אדם, בעיקר כאשר הוא מבקש לעשות זאת כרב, לא די לנחם אותם במילים, אלא הוא חייב לקיים זאת גם במעשים. בבבלי עבודה זרה י"ז עמוד ב' נאמר: 'כל העוסק בתורה בלבד, ולא בגמילות חסדים – דומה כמי שאין לו אלוה'. "אם הדברים תקפים לגבי כל יהודי וכל יהודייה, על אחת כמה וכמה למי שמבקש להקדיש את מפעל חייו לשירות אלוהים ובכך ליצוריו, עם כל הנאמנות והאהבה לספרות שלנו ולתקנותיה הקדושות, בל נשכח כי רוח החירות מפעמת בהן. רוח זו היא שתהיה מליצת יושר לנשים, ותשפיע בצורה מלאה על השאלה הזו.  "לדברי קייזרלינג: 'ככל שיוכלו לפעול באופן חופשי וללא הגבלה, כן יפרחו הסגולות הנשיות יחד עם החיים הדתיים העזים, שהנשים נקראות בהווה במיוחד, להזין ולשמור'. למעט דעות קדומות והיעדר הרגל, כמעט שאין דבר המונע מבחינה הלכתית כהונת אישה במשרת רב. הלוואי שתקדם גם היא, כרבה, חיים יהודיים ואדיקות יהודית לשמה בקרב הדורות הבאים. "אני מצהירה בשבועה כי חיברתי את העבודה בעצמי ולא השתמשתי בספרות אחרת, מלבד זו שציינתי. לפעמים, כאשר נושא כלשהו נראה לי סתום במיוחד, הרשיתי לעצמי לשאול מכרים בקיאים. רגינה יונאס, 24 ביוני 1930, תם ונשלם, בריך שמיה". חבריי וחברותיי, נקום לאמירת "יזכור" לזכרה של הרבה רגינה יונאס. לאחר מכן נזמין את חברתנו, הרבה והחזנית שני בן-אור, להוביל אותנו בשירת אלי אלי. (הקהל נעמד)  "יזכור אלוהים את נשמת הרבה ותלמידת החכמים, רגינה בת שרה וזאב יונאס, ראשונה וחלוצה לבנות עמנו שהוסמכו לשמש בקודש כרבות ופוסקות הוראה, אשר נרצחה על קידוש השם במחנה המוות אושוויץ. יזכרה אלוהינו לטובה עם צדיקי וצדיקות כל הדורות, עם תלמידי ותלמידות החכמים ועם כל שליחי ושליחות הציבור שעמדו לעמנו בעתות שמד וחורבן, ועם כל 600 ריבוא אחינו ואחיותינו שנרצחו ונספו בשנות השואה האיומה.  "ארץ, אל תכסי דמה ודמם. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים עם כל הישרות והישרים, התמימות והתמימים, ועם כל בני עמנו ועם חסידי אומות העולם, שמצאו חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם. יהיו זכרה ומורשתה צרורים בצרור חיינו ומעשינו בעולם הזה, למען נעמיד לה ולתורתה יד ושם בחומותינו, ולמען נגדיל תורה ונאדירה, ונאמר אמן".  נא לשבת. אלי אלי. (הקהל מתיישב) << אורח >> שני בן אור: << אורח >> (בליווי נגינה) אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם / החול והים, רשרוש של המים / ברק השמים, תפילת האדם // החול והים / רשרוש של המים / ברק השמים / תפילת האדם. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה רבה, שני. חברותיי וחבריי, הפרק הראשון של ישיבתנו המשותפת יוקדש לזכרה ולתורתה של הרבה רגינה יונאס. אנחנו ראשית נשמע דברים קצרים מפי ד"ר מרגלית שלאין, חוקרת שואה והיועצת האקדמית של מוזיאון בית טרזין, שקם לזכרו של גטו טרזין וקורבנותיו, ולכבודם של שורדיו. נשמע את הרבה גיזה שירה אדרברג, הרבה של הקהילה היהודית המסורתית בברלין, שבעוד שלושה חודשים תיכנס לתפקיד נשיאת כנסת הרבנים העולמית של התנועה הקונסרבטיבית, ואת הרבה פרופ' דליה מרקס, חברת סגל ה-Hebrew Union College כאן בירושלים, ונחתום את הפרק הזה בסרטון ברכה שמגיע מעבר לים. ד"ר שלאין, בבקשה. מרגלית. << אורח >> מרגלית שלאין: << אורח >> צוהריים טובים. האם אישה יכולה לכהן במשרה רבנית? לפני 90 שנה, השאלה נשמעה מופרכת, אפילו בחוגי היהדות הליברלית בברלין, ואף על פי כן זה היה נושא מחקרה של רגינה יונאס, שכתבה עבודת גמר הלכתית פורצת דרך, התומכת בהסמכת נשים לרבנות, שהאמינה ששוויון בין גברים לנשים יכול להתממש באמות המידה של ההלכה היהודית, ושימשה רואה רוחנית לציבור היהודי בברלין ובגטו טרזנשטאט.  היא נולדה ב-1902 בברלין, להוריה וולף זאב יונאס, ואמה שרה לויט הס, שחיו על קו העוני, והם ניהלו אורח חיים יהודי אורתודוקסי אדוק. הם חיו ברובע שיינין, שהתגוררה בו תחתית החברה הגרמנית, בצד יהודים שנמלטו מרוסיה ומפולין, בצפיפות נוראה, ללא תנאים סניטריים, באורח חיים יהודי, בנוסח השטייטל ובשפת היידיש. כשמלאו לה 11 שנים נפטר האב. אלמנתו וילדיו נותרו בחוסר כול. מנקודת מוצא זו היה צורך בהרבה עוז רוח, התמדה ועקשנות, כדי שנערה יהודייה דתייה וענייה תתגבר על מכשולים רבים, תפלס לה דרך ומעמד ותשתלב בחברה היהודית המשכלת החופשית של ברלין, שהייתה אז בשיא תפארתה. המשפחה עברה לשולי הרובע, והגיעה לבית הכנסת מעבר לרובע, שנוהל בידי הרב ד"ר מקס וייל, ברוח הרבנות האורתודוקסית המסורתית. הוא העריך את דתיותה ואת רצינותה של רגינה ועודד אותה בלימודיה. היא סיימה בהצטיינות את לימודיה בתיכון היהודי האורתודוקסי לבנות, למדה הוראה, ובמרץ 1924 הוסמכה ללמד בבתי ספר תיכוניים לבנות, אולם יונאס ייעדה את עצמה לרבנות.  במקביל לעבודתה בהוראה, נרשמה לבית המדרש הגבוה למדעי היהדות, חוכמת ישראל, בברלין. לאחר שש שנים, ביולי 1930, עמדה בכל חובותיה והגישה את עבודת הגמר שלה שכותרתה "האם יכולה אישה לכהן במשרה רבנית", המבוססת על מקורות הלכתיים, מקראיים, תלמודיים ורבניים. בסיכום עבודתה טענה נמרצות לזכותה של אישה להפוך לרב מודרני על בסיס ההלכה ולמען מנהיגות נשים, וליכולתן לכהן במשרה רבנית על בסיס ההלכה. ב-1930 אישר מנחה העבודה, הפרופ' לתלמוד ד"ר אדוארד בנט, את מחקרה, אך פטירתו בטרם עת מנעה את הסמכתה. היה קושי למצוא מומחה לתלמוד שיסכים להסמיכה. כחמש שנים מאוחר יותר, לאחר שבחן אותה במשך שעות בתלמוד ובהלכה, ועל סמך מחקרה, הסכים הרב ד"ר מאיר מקס דינמן, רב קהילת אופנבך וראש אגודת הרבנים הליברליים, להעניק לה בחנוכה, ב-א' טבת תרצ"ו, כתב סמיכה, היתר הוראה, סמיכה לרבנות. אתם רואים על המסך את הכתב המקורי. אני אקרא כמה קטעים ממנו. "הבתולה רגינה בת יוסף יונאס, למדה בבית המדרש לחוכמת היהדות בברלין, נבחנה במקצועות שונים לחוכמת היהדות ועמדה בניסיון. ניסיתי אותה ומצאתי שהיא יכולה ללמד ויכולה לשאת ולתת בדבר הלכה, ולהעמיד דין על שורשיו, ומאחר שעמדה בניסיון שניסיתי אותה בענייני ההלכה, מעיד אני עליה שהיא יכולה להשיב על שאלות בדבר הלכה, ושהיא ראויה להָפקֵד על משמרת הרבנות". האישה הראשונה שהוסמכה לרבנות. למרות הכשרתה והיתר ההוראה, לא נקבעה באופן רשמי כרב בקהילה. כל חייה שמרה על אורח חיים יהודי הלכתי ונאבקה על זכותה לכהן כרב, לדרוש דרשות וללמד יהדות, וטענה לשוויון רוחני שלם וסופי בין המינים. "הגעתי למקצועי הודות להכרה דתית שאלוהים אינו מדכא שום ישות אנושית, ולכן הגבר אינו יכול לשלוט באישה או לכבוש עמדה של עליונות רוחנית".  באורח אירוני התקדמה לשרת כרב וכדרשנית תחת השלטון הנאצי, ובמיוחד לאחר פוגרום ליל הבדולח בנובמבר 1938, כאשר המעצרים והרדיפות גרמו להגירתם של רבנים רבים וקהילות רבות נותרו ללא רב. אי לכך נשלחה לשרת תחילה בבתי כנסת של בתי אבות לזקנים, אך ב-1941 כבר החליפה את הרבנים בפרנקפורט, ברמן, ברלין ועוד. היא ידעה את עצמה לחזק את הרוח היהודית בשעת משבר על ידי החזרת בני הקהילה להכרת דתם וללמודה.  ב-6 בנובמבר 1942 גורשה יחד עם אמה לגטו טרזינשטאדט, שהיה למעשה מחנה ריכוז ומעבר למחנות המוות. היא התקבלה שם בברכה למחלקה בראשותו של סר ויקטור פרנקל, שנועדה לקדם את אפשרות הישרדותו הנפשית של הפרט במחנה גטו טרזינשטאדט. תפקידה היה לקבל את פני המגורשים למחנה, במיוחד הזקנים האומללים יוצאי גרמניה. רבים מהם איבדו את הרצון לחיות כבר בימים הראשונים או שניסו להתאבד. יונאס עודדה את רוחם, סייעה להם להתמודד ולהסתגל לתנאי המציאות האכזרית בטרזינשטאדט של צפיפות, רעב, חולי ושילוח למזרח, ונסכה תקווה באנשים שכל עולמם חרב עליהם להתמודד עם מצוקתם הנפשית הגדולה ולבחור בחיים. במקביל, הרבתה להרצות ולשאת דרשות, ואולם גם בטרזינשטאדט לא נקבעה כרב. נותרה דרשה אחת שכתבה בכתב ידה על פרשת בלק, אני אקרא קטע משם: "עם ישראל נשלח על ידי אלוהים להיסטוריה כמבורך. בלהיות מבורך על ידי האל, הכוונה היא לתת. בכל מקום שמישהו צועד, בכל מצב בחיים, נחוץ לתת ברכה, אדיבות, נאמנות, חוסר אנוכיות, ענווה בפני האל ואהבה מסורה למוריו כדי לקיים את העולם".  בתקופת הכיליון של העם היהודי, דבקה רבי רגינה יונאס באמונתה הדתית, ומעשיה שימשו לרבים עוגן הצלה מפני טביעה בייאוש. היא קיימה בכל מאודה את מצוות קידוש החיים, שהרב פרופ' אמיל פאקנהיים קבע שהיא המצווה התרי"ד – שמירת הקיום והזהות היהודית – עד שנשלחה ב-12 באוקטובר 1944 להשמדה באושוויץ, ונרצחה שם בתאי הגז בשבת בראשית. בת 42 הייתה במותה. יהי זכרה ברוך. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה, ד"ר שלאין, ותודה על מחקרייך פורצה הדרך סביב גטו טרזינשטאדט וסביב דמותה ומורשתה של הרבה רגינה יונאס.  מכאן, כפי שאמרנו, אנחנו פונים באמצעות הזום לעמיתתנו, הרבה גיזה שירה אדרברג, שעתידה להיכנס לחיים כנשיאת כנסת הרבנים העולמית של התנועה הקונסרבטיבית-מסורתית. << אורח >> גיזה שירה אדרברג: << אורח >> שלום. אני מרגשת מאוד להיות פה איתכם, לראות כל כך הרבה חברות כאן באולם. הייתי רוצה מאוד להיות איתכם ביחד שם בירושלים, אבל לצערי אני כאן, בברלין. אני - - - מאוד להיות רק את השנייה, או אפילו רק את השלישית, כרבה פה בברלין, בגרמניה. כמו שרגינה יונאס בעצמה אמרה, הייתי רוצה לא להיות - - -. היו לה חלומות ממש גדולים. השנייה, קרי רגינה יונאס, הייתה החברה שלי הטובה ביה וילה, שעכשיו גרה בשווייץ. בשבילי, וזה אחד ההבדלים בין המצב שלנו היום והמצב של רגינה יונאס של אז. החברות בין הרבות היא אחד מהמקורות שנותנים את הכוחות להמשיך פה עם כל הקושי וכל מה שצריך.  לפני כמה שבועות חגגנו 40 שנה להסמכה של רבנים בתנועה המסורתית, יחד עם 70 חברות. זה היה כנס מרתק, ואני רואה את עצמי כשליחה של 400 חברות שיש לנו בכנסת הרבנים. אני אכנס עכשיו, במרץ, לתפקיד כנשיאה השלישית. האישה השלישית בתפקיד הוסמכה לראשונה עם הסמכה מהארץ, כי הוסמכתי במכון שכטר בירושלים, אז אני מביאה איזה צד ישראלי גם לתפקיד הזה. חשוב מאוד לציין את ההבדל הזה בין הבדידות של רגינה יונאס והחברות שיש לנו עכשיו, אפילו שכנראה היו נשים אחרות שלמדו יחד איתה וחיכו שהיא תפרוץ את הדרך, ואחר כך אולי כן ישקלו גם לבקש הסמכה כנשיא.  אני אישית התחלתי קודם בתפקיד הוראה לדת יהודית בבתי הספר היהודיים, בדיוק כמו רגינה יונאס, כי באמת ב-2002 הקהילה פה עוד לא הייתה מוכנה לעבוד עם רבה מוסמכת בקהילה. רק אחרי כמה שנים התחלתי להיות הרבה של בית הכנסת שאתם רואים ברקע שלי.  אחד הדברים שאני למדתי מרגינה מיונאס זה לקחת את הזכות שלנו להיות רבה כמובן מאליו. אם מסתכלים על הטקסט שלה, התזה שהיא כתבה, זה כל כך בולט כמה בשבילה זה פשוט מובן מאליו. היא רבה, זה מה שהקדוש ברוך הוא רצה, ביקש ממנה, והיא עושה את זה למרות כל ההתנגדויות שהיא גם פוגשת. ובו בזמן, אנחנו עדיין נלחמות על המקום שלנו. אני זוכרת היטב את הזמן כשהייתי הרבה היחידה, ועדיין זה קורה הרבה שיש המון גברים באולם ואני אישה היחידה, ואז לא יודעים בדיוק איך להתייחס לזה. אני שמחה מאוד שהיום, באספת הרבנים הליברליים והקונסרבטיביים בגרמניה יש כמעט 25% של נשים. שיש לנו גם פה, בעולם, חברות. אחד הדברים שבשבילי ברבנות שלי, אחת השמחות הכי גדולות שאני יכולה להגיד – זה עוד קורה – שמגיעים אצלנו תיירים, תיירות, מהארץ או מיתר עולם, או קרובי משפחה שמגיעים לטקס בר מצווה, ואני מעודדת אותן, את הנשים, לעלות בפעם הראשונה לתורה אצלנו.  אני כבר לא יכולה לספור כמה פעמים עשיתי "מי שברך" למישהי שהייתה בפעם הראשונה בבית הכנסת שלנו, נשים עם רקע דתי, שיודעות את הברכות בעל פה, כי הן שמעו אותן כל כך הרבה פעמים מאחורי המחיצה, ועכשיו פעם ראשונה שהן אומרות את זה, או נשים יותר חילוניות שקודם כול צריכות ללמוד את הברכות כדי שהן יעלו. זו אחת התרומות שאני גאה בהן מאוד של רגינה יונאס. היא עדיין קול בחיים שלנו. אנחנו לומדים את הטקסטים שלה כשאנחנו מדברים על התפקיד הרבני של נשים, עם כל השינויים מאז ועד היום. תודה לכם, ובהצלחה בהמשך הכנס. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה רבה, הרבה גיזה שירה, וברכת הצלחה בתפקיד החשוב של הובלת מקהלת הרבות והרבנים של היהדות הקונסרבטיבית-מסורתית בכל רחבי העולם. תודה לחבר הכנסת משה טור פז, שהצטרף אלינו ויישא דברים בהמשך.  נעבור עתה לחברתי, מורתי, הרבה פרופ' דליה מרקס, אשת מועצת הרבנים הרפורמיים בישראל, הרבנות הרפורמית בישראל, וחברת סגל ה-Hebrew Union College. בבקשה. ונציין שהרבה דליה מרקס – אנחנו נזכיר הרבה רפרנסים בהקשר הזה – פרסמה את סיפורה של הרבה רגינה יונאס בספרה "בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי", וסייעה להעמדת דמותה כאות וכמופת. בבקשה. << אורח >> דליה מרקס: << אורח >> תודה רבה. מכובדיי, מכובדותיי, כשאני למדתי להיות רבה, היינו מאוד גאות ב-Hebrew Union College, ברבה הראשונה שהוסמכה לרבנות. זאת הייתה הרבה סאלי פריסנד, שאנחנו תכף נפגוש אותה, בשנת 1972. אף אחד מאיתנו, גם לא המורים או המורות שלנו, ידעו שכמעט 30 שנה לפני כן – יותר מ-30 שנה – הוסמכה אישה אחרת בימים החשוכים, האפלים של גרמניה, של יהדות תחת השואה, תחת אימי השואה המתבוששת, המתרגשת לבוא. אישה אחרת בשם רגינה יונאס, שנרצחה לדעתי פעמיים.  בפעם הראשונה היא נרצחה על ידי הנאצים, יימח שמם, ובפעם השנייה היא נרצחה על ידי זה שאנחנו השכחנו ושכחנו את הקיום שלה, ולא דיברנו עליה ולא זכרנו אותה. וגם אנשים שנלחמו איתה שכם אל שכם, לא נזכיר שמות, בטרזינשטאדט, וניצלו מהשואה, לא דיברו עליה אחר כך.  רק עם נפילת חומות ברלין והפתיחה של הארכיונים התגלתה מעטפה עם תמונות של הרבה רגינה ותעודת ההסמכה שלה, ומכאן הדרך להבין אותה וללמוד עליה נפתחה. באירופה נעשה מאמץ ניכר בעניין הזה. נזכיר את חברתי הרבה, ד"ר אולריקה הופנברג, שכותבת עליה עכשיו ספר חדש. בישראל עדיין יש לנו עבודה בעניין הזה.  הרבה רגינה יונאס היא מורה, מורתנו ורבתנו. היא מורה של כולנו. היא מלמדת אותנו שיעורים חשובים מאוד. היא מלמדת אותנו על ההתמודדות עם הבלתי אפשרי. היא מלמדת אותנו שאין דלת שהיא סגורה מדי, שאין שער שאי-אפשר לעבור אותו.  "פרשת יונאס", כפי שקראו לזה, הטרידה מאוד את הסמינר שבו היא למדה, כי היו שם לא מעט פרופסורים שרצו להסמיך אותה, כפי ששמענו מפרופ' שליינקן, אלבוגן ואחרים. אבל הפרופ' לתלמוד, שלא נזכיר את שמו כאן, התנגד לכך. וברגע שהוא עלה לארץ וקיבל קתדרה פה, באוניברסיטה העברית, נוצרה שעת כושר והיא הוסמכה.  היא מלמדת אותי שאין סיבה ואין דרך להתייאש ואין טעם להתייאש, ואם אי-אפשר להתייאש אז אסור להתייאש. הרבה רגינה יונאס הייתה, כפי ששמענו, אישה מסורתית מאוד. היא אומצה בחום על ידי יהודיות רפורמיות, ואחר כך על ידי יהודיות יותר מסורתיות, והיום היא גם אומצת על ידי נשים אורתודוקסיות מודרניות. וזה, אני חושבת, חלק מהקסם והעוצמה האדירה שהיא מביאה אלינו. שהיא מביאה אותנו ביחד; שהיא מביאה אותנו לשולחן אחד; שהיא מביאה אותנו לחדר אחד; שהיא מביאה אותנו לדעת שאנחנו צריכות להאמין בכוח האדם, בגדולת הרוח, ביכולת לעמוד גם מול מצבים שנראים חסרי תקווה לחלוטין. אנחנו, התפקיד שלנו הוא לעשות את הדבר הזה, ובאמת החידוש שלה היה בנושאי מגדר, אבל לא רק בו. תחשבו על עבודת הגמר שהיא עשתה בלי פרויקט השו״ת ובלי פרויקט בר אילן ובלי ספריה. באמת למדנות שקשה מאוד לתאר אותה, לא רק בתחום המגדרי. אני חושבת שחובתנו הקדושה היא להנציח אותה, ודומני שאין מקום טוב להגות בה ולהתחיל ולקדם את התהליך הזה מאשר הבית הגדול והצריך להיות קדוש הזה. תודה רבה לך, הרב גלעד קריב, על הכינוס הזה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה, חברתי ומורתי, ותודה על העשייה שלך בעניין. היית, יחד עם הרב יהוידע אמיר, חלק מאותו צוות שלקח על עצמו את המשימה של תרגום עבודתה של הרבה יונאס לעברית. וכפי שאמרתי, התרגום קיים. עכשיו אנחנו נשלים את המהלך בהוצאה לאור. אנחנו מייד נחתום את הפרק הזה עם דבריה של האישה השנייה שהוסמכה לרבנות, הרבה סאלי פריסנד, בבוגרת מוסמכת Hebrew Union College בצפון אמריקה, שהוסמכה, כפי שנאמר בשנת 1972. היא תהווה גשר לפרק השני, שיעסוק כבר במציאות ימינו המבורכת יותר והמתוקנת יותר, אם כי הלא מושלמת. אני כן אבקש לציין שנמצאת איתנו כאן גם מורתי הרב נעמה קלמן, שהיא ראשונת הנשים שהוסמכו לרבנות כאן במדינת ישראל. נזכיר את הרבה ולרי סטסין שהיא הראשונה למוסמכות תוכנית הרבנות של מכון שכטר של התנועה המסורתית כאן בישראל. אנחנו נשמע בהמשך גם ראשונות בעולם האורתודוקסי המודרני, ולקראת הדיון היום, חשבתי שבמובנים רבים כמעט כל רבה עדיין, היום במדינת ישראל ובעולם היהודי, יכולה להתהדר, בהיבט מסוים, בהיותה החלוצה הראשונה בתחום מסוים.  אז תודה לכל אלה שסללו את הדרך בעת הזו, במיוחד כאן, במדינת ישראל, מקום שבו הדברים הם הרבה יותר מורכבים ומאתגרים. כפי שאמרתי, נפנה ונשמע את הרבה סאלי פריסנד, שהוסמכה בשנת 1972. << אורח >> סאלי פריסנד: << אורח >> (באמצעות סרטון. נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגומם החופשי:) אני מתכבדת להיות איתכם היום, כאשר אנו חולקים כבוד לרגינה יונאס, האישה הראשונה בעולם שהפכה לרבנית. לפני מספר שנים הייתה לי הזכות לבקר בברלין וללכת בעקבותיה של רגינה יונאס, ביחד עם קבוצה של רבנים, היסטוריונים ואנשים נפלאים. בחרתי להקריא פסקה שרגינה עצמה כתבה. אני אקריא חלק קטן: "אני מקווה שיבוא זמן שבו לא יעלו יותר שאלות בנושא נשים. כול עוד השאלות האלו קיימות, זה מצביע על כך שמשהו לא מתנהל כראוי. אבל אני מוכרחה לומר שבתור אישה, כשאני חושבת על מה שדרבן אותי להפוך לרבנית, שני אלמנטים עולים לי לראש: האמונה שלי בייעוד מאלוהים, והאהבה שלי לאנשים. אלוהים טמן יכולות וקריאות בכל הלבבות שלנו, בלי קשר למגדר. לפיכך, לכל אחת ואחד מאיתנו יש חובה, בין אם גבר ובין אם אישה, לממש את המתנות שאלוהים העניק לנו. כאשר מביטים על הדברים כך, רואים אישה וגבר כפי שהם – בני אדם. משמעות הדבר, מנקודת מבטי, היא לא רק השתתפות במשימת תיקון עולם, אלא גם יצירת קהילה יהודית המבוססת על שוויון והכלה, תוך זכירה שכולנו ילדיו של אלוהים, וככאלה על כולנו לקבל את ההזדמנות לממש את הפוטנציאל היצירתי שלנו במלואו. ניסיוני מלמד אותי שאנו מתעשרים מן המתנות שהרבות מביאות למשימה המשותפת שלנו. חשיבה זו נשענת על מודלים קודמים של מנהיגות ועל פתיחת דלתות לשותפות ולהעצמה. היא כוללת גילוי של מודלים חדשים של חיי קודש, מתוך הבנה שאלוהים והאלוהות כוללים מאפיינים מגוונים, גבריים ונשיים גם יחד. לדוגמה, האות ש' עומדת עבור "שַׁדַי", אבל גם עבור "שכינה". להכשיר מנהיגים חדשים להיות מודעים יותר למגדר, באמצעות קבלתן למוסדות ההשכלה הגבוהה שלנו של חוקרות מוערכות, היכולות לחלוק עמנו לקחים ותובנות יקרי ערך הייחודיים לנשים, ליצור מודלים חדשים לחיקוי ולאפשר, אולי לראשונה, לסיפוריהן של מי שקולותיהן הושתקו זמן רב מדי להישמע. אין ספור נשים העשירו את עמנו מאז ימי המקרא. רגינה יונאס היא אחת מאותן נשים. סיפורה נותר נעלם עד לנפילת חומת ברלין. אין ספק שאחד הלקחים העוצמתיים ביותר שלמדנו מתנועת זכויות האזרח הוא שכאשר אינך רואה מישהי שנראית כמוך בעמדת מנהיגות – את מתחילה להרגיש מודרת. מתעוררת בך תחושה שהדבר אינו אפשרי. כיום, ילדות קטנות נהנות מן הידיעה ויודעות שהן יכולות לגדול ולהיות רבניות, חזניות ומנהיגות של העם היהודי. תפקידנו לוודא שלא תהיה להן רק הזדמנות שווה, אלא גם שכר שווה. שהן תהיינה חופשיות מכל צורה של הטרדה מינית. זה מה שאני מייחלת לו עבור כל בנותינו ונכדותינו, אך גם עבור עמיתותיי בישראל, באמריקה וברחבי העולם. מי ייתן שיצירתיותן, חמלתן ואהבתן לעם היהודי יתקבלו בברכה על ידי אלו שהן משרתות, ושמספרן ילך ויגדל. תודה רבה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> ישר כוח על הדברים מעוררי ההשראה מפי חלוצה ופורצת דרך בזכות עצמה.  חבריי וחברותיי, לפני שנעבור לפרק השני, שיתמקד יותר במוסדות הרבניות, המוסדות השונים של הרבנות שמקבלים בברכה הסמכה של נשים כאן בישראל, חבר הכנסת משה טור פז, עמיתי, שותפי לחלק גדול מהמהלכים בתחום קידום הפלורליזם היהודי במדינת ישראל והכבוד ההדדי בין מדינת ישראל לתפוצות. בבקשה.  << דובר >> משה טור פז (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה לך, חבר הכנסת קריב. תודה רבה לכל החברות והחברים הרבים שיש לי פה. מספסל הלימודים ומקומות רבים נוספים. אני מתכבד להיות פה ואני חייב לומר שמתקיימת בי ברכתם של הסינים "שיהיו לך חיים מעניינים", כי אתמול בערב הייתי אורח כבוד דתי של חסידות קרלין, והנה אני היום פה. ואני באמת מרגיש בבית בשני המקומות, ומרגיש ששני המקומות הם לכבודה של תורה ולכבודה של עבודת השם. ובעיניי, זו הדגמה נהדרת לאיך היהדות בארץ ישראל פורחת ועולה, כמו שלא עלתה מעולם. אני מודה באמת על ההזדמנות. לא הכרתי את סיפורה של הרבה רגינה יונאס, ושמחתי ללמוד אודותיו מתוך הכינוס הזה. ואני אומר עוד משהו כיהודי שמגדיר את עצמו כאורתודוקס: בעיניי, ככל שנראה יותר נשים בתפקידי הובלה ורבנות – היהדות שלנו טובה יותר, מתקדמת יותר. כבן אדם שהקדיש הרבה שנים מהחיים שלו ללמוד בישיבה, אני מרגיש שזו רק עלייה. אני אפילו מתקשה – ולא שלא העמקתי במקורות, העמקתי בהם הרבה – לראות את הבעיות. אני רואה בעיקר את היתרונות. יש לי עם גיסתי, שהיא בתפקיד הזה, דיונים על התואר רב או רבה – דיון משפחתי על איך לקרוא לה – אבל באמת של החיים, אני פשוט חושב שזו עלייה בקודש, זו השורה התחתונה. ואם בתחומים אחרים יש לנו דיונים הלכתיים, כמה ההלכה צריכה להשתנות, להתאים את עצמה, להתאים למאה ה-21 – פה, בעיניי, הדיון הוא דיון קל. זו סוגיה חברתית, זו סוגיה של כל מיני תהליכי שינוי, זו בעיניי לא שאלה הלכתית. לכן אני מברך אתכם. תודה על הכבוד להיות חלק מהדבר הזה, ואני מאחל לנו שיהיו לנו עוד הרבה נשים בתפקידי הוראה, רבנות, הובלה, פסיקת הלכה, ובכלל במנהיגות בישראל אנחנו צריכים הרבה יותר. תודה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת טור פז, וגם תודה לך על הובלת מאבקים שגם נוגעים לנושא הכנס שלנו. אתה מראשוני המתייצבים לצד מהלכים חשובים בנושא הזה של שוויון מגדרי בעולם היהדות, כאן בישראל וברחבי העולם היהודי. תודה לך. << דובר >> משה טור פז (יש עתיד): << דובר >> תודה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> אני כבר מתנצל מראש בשם חבר הכנסת טור פז, כי במקביל הוא צריך להיות בעוד 10 ועדות. << דובר >> משה טור פז (יש עתיד): << דובר >> אני הולך לריב בחוץ וביטחון על גיוס חרדים לצה"ל. זה אירוע קטן. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> אגב, אירוע קטן שגם מעלה שאלות חשובות על נושא של שוויון מגדרי בתוך המערכות הצבאיות, ואלה שתי מטרות שצריכות להיות מקודמות לא זו על חשבון זו. << דובר >> משה טור פז (יש עתיד): << דובר >> אני חושב שזה חשוב מאוד, וגם אני רק אומר משפט שממש אהוב עליי, שאני אומר בוועדת חוץ וביטחון: 8,000 נשים דתיות וחילוניות בישראל שמשרתות בתפקידי לוחמה ברגעים אלו ממש, תפסו את מקומם של אותם גברים שחשבו שלימוד תורה לא מאפשר להם לשרת בצבא. כמובן, אני חושב שגם אלה וגם אלה מבורכים וצריכים להיות חלק מצבא ישראל. תודה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה. אז כפי שציינתי מן העבר ומהעמדת יד ושם לזכרה של הרב רגינה יונאס, אנחנו עוברים אל ההווה. נמצאים איתנו מנהיגות ומנהיגים של מעגלי רבנות ישראלית, מזרמים שונים ומחוגים שונים. חלק מהדוברות ומהדוברים מכהנים בתפקידים רשמיים של מנהיגות באותם מוסדות מאוגדים.  חלק מן המנהיגות הן פורצות דרך בעולמן גם מבלי לשאת בתואר של יושבת-ראש או נשיאה, ואנחנו נשמח לשמוע את הפרספקטיבה של אותם גופים ומעגלים שפועלים היום לקידום מנהיגותן התורנית והרבנית של נשים בישראל, מכל קשת הזרמים והחוגים ביהדות הישראלית. ראשונת הדוברות, הרבה ד"ר ענת שרבט, שהובילה את תחום הקהילות במכון אדר אני מזכיר גם שהיא הייתה ממובילת תפילות קבלות השבת כאן בירושלים, לצידן של משפחות החטופים, והביאה את הקול של התורה אל רחובה של עיר; הוציאה את התיבה אל רחובה של עיר, כפי שהמסורת היהודית וההלכה דורשות מאיתנו. הרבה ד"ר ענת, בבקשה. << אורח >> ענת שרבט: << אורח >> שלום ותודה רבה על הכנס החשוב מאוד הזה. תודה לכל מי שעסקו במלאכה, ובמיוחד לך, חבר הכנסת גלעד קריב. "אם להודות במה עורר בי מוטיבציה כאישה להיות רבה, שני דברים עולים בי: האמונה בשליחות שהשם נתן לי והאהבה שלי לבריות". אלה דבריה של רגינה יונאס, האישה הראשונה שהוסמכה לרבנות ב-1935. אני, כדתייה אורתודוקסית, הוסמכתי לרבנות בישיבת מהר"ת בניו יורק ב-2015, 80 שנה אחרי הרבה רגינה יונאס. תפקידי הראשון היה כרבה בבית הכנסת האורתודוקסי Hebrew Institute of Riverdale, שם למדתי עם הרב אבי וייס, מורי הרוחני, את השיעור הראשון ברבנות: Be present. Show up – להיות נוכחת, להיות שם. כמו רגינה, שהייתה נורא רוחנית ודמות פסטורלית ומחזיקת תקווה, גם אני למדתי שרבנות אינה רק פסיקת הלכה, מתן שיעורים ודרשות. רבנות היא קודם כול נוכחות. לפני כשנתיים, באחד הימים הראשונים למלחמה, עוצב השולחן הארוך במה שאז הייתה כיכר מוזיאון תל אביב – שולחן שהיה ערוך לשובם של החטופים.  כששמעתי על השולחן ברדיו, ידעתי שאלך לראות. זה היה יום חמישי בערב, הלכתי מרחוב קפלן, שם עמדתי עם משפחות החטופים, לכיכר. חשבתי שאני מבינה את ממדי האסון. כל המספרים ששוחררו כל יום על המרצחים והחטופים והחטופות. אבל כשהגעתי לשולחן, פתאום הבנתי את המספר לא רק בראש – בגוף, בכל נקבובית של העור, בכל עצם מעצמותיי. עמד שם שולחן ארוך מאוד, ערוך לשבת עם כוסות יין, ובסופו שני כיסאות קטנים לתינוקות. היה לי ברור שהמקום הזה הוא מקום תפילה, מקום זעקה, אבל איך? מדובר בכיכר תל אביבית, כשרק חודש קודם היו קטטות על תפילות בכיכרות ציבוריות. הייתי צריכה להיות אסטרטגית.  גייסתי את הרב ליאור סיני, רב קונסרבטיבי, והתחלנו את קבלות השבת בכיכר, עם הרבה מאוד חשש. את השבת הראשונה עשינו עם דני, אבא של עמרי מירן. במוצאי שבת, כשהגעתי עם משפחתי לכיכר, את ההבדלה הראשונה עשינו עם משפחת עומר שם טוב. שלי, אמא של עומר, אמרה שההבדלה עם הבנות שלנו נתנה לה כוח. את ההבדלות אחר כך כבר עשינו עם עילי מאיר, שהיה שותף שלי בהבדלות. ומאז, במשך יותר משנתיים, היינו שם כל שבת, בכל מזג אוויר. התפללנו תפילות קבלת שבת והבדלות. בשלב די מוקדם הבנתי שגם אני, למרבה הצער, משפחה של חטוף. החטוף עידן אלכסנדר, שברוך השם שב אלינו. למעגלי התפילה שלנו הצטרפו משפחות חטופים, ובעיקר כל מי שהיה בכיכר, מהארץ ומהעולם. יהודים שמגדירים עצמם כדתיים וכחילוניים. משלחות של אנשים שהגיעו לתמוך, וכאלה שלא בהכרח היו יהודים. לנגד עינינו עמדו ערכים של תפילה וזעקה לישועה, יחד עם אחדות ותקווה שהקפדנו להחזיק, למרות הטלטלות הפוליטיות והרגשיות סביב השבתם של החטופים.  אם נחפש הנהגה נשית בשעת משבר בהיסטוריה שלנו, נגלה שהמדרש של פרשת השבוע, פרשת ויגש, מלמד אותנו ששׂרח בת אשר היא זו שידעה איך להגיד ליעקב, בעדינות ובחוכמה, שיוסף חי, באמצעות נגינה וזמר. שׂרח מלמדת אותנו שהנהגה נשית בשעת משבר יודעת לא רק לזעוק אלא גם להכיל, להביא תקווה בעדינות, לשיר גם כשקשה ולהחזיק את המורכבות. כך עשתה גם רגינה יונאס בהחזקת האנשים במחנה הריכוז בטרזינשטאדט, עם משמעות ועם תקווה בזמנים מאיימים וקשים.  במשך שנתיים בכיכר למדתי שלהיות רבה בשעת משבר לאומי זה להיות שם – Be present, show up – לא רק להנהיג מהראש אלא להרגיש בגוף, לזעוק יחד, לבכות יחד, אבל גם להחזיק תקווה ואחדות. להיות אסטרטגית, לדעת איך להביא תפילה למקומות שצריכים אותה גם כשזה מורכב, להיות אישה שמובילה כמו שׂרח, כמו רגינה, עם אהבה, עם שליחות ועם הכרה שאנחנו כאן בשביל האנשים. וכמו שרגינה ניסחה את זה: "להאמין בשליחות שהשם הועיד לי ולאהוב את הבריות".  מילה אחת לסיום על הכותרת שאני נושאת, "רבה האורתודוקסית". רגינה יונאס קראה לעצמה "Froiline Rabbiner". למה Froiline? כי "Free Rabinner" זו כותרת שניתנה לאשתו של הרב. "Froiline Rabbiner" מציינת אומנם מישהי שלא נשואה, אבל גם המילה Froiline מייצגת את מה שרגינה רצתה להנכיח: את הלימוד שעשתה כדי לקבל את התואר הבא. היא לא הייתה אשתו של הרב – היא הייתה הרבה. אני רבה. אני נושאת את הכותרת לא כאשתו של, אלא כמי שהוסמכה. מילת הנקבה ל"רב" היא "רבה". כך בחרתי עם כניסתי לתפקידי ברבנות בניו יורק, וכשהגעתי עם הכותרת הזאת לישראל התחלתי להיקרא "רבנית". אבל "רבנית" מייצג אשתו של, ואני מוסמכת. יש מי שיאמר ש"רבה" שייכת לעולם הרבנות הליברלי. נכון, גם "רב" שייך לעולם הרבנות הליברלי, וכמי שדוגלת באחדות אני לא מפחדת מהכותרת "רבה". << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה. ישר כוח. ובהחלט ראוי להזכיר, בהמשך לדברייך, שמגוון רחב של קהילות שוויוניות מכל הזרמים ידעו להתייצב לצד משפחות החטופים בכיכר, כאן בירושלים ובכל רחבי הארץ, ולצידן של משפחות שכולות – גם בבתי העלמין בשעת הלוויות וגם במהלך ימי השבעה ובאזכרות. וגם לצידן של קהילות שפונים מהבית וחזרו לאחרונה אל הבתים. רבות רבות מכל הזרמים שירתו בקודש בשנתיים האחרונות ביתר שאת. אז תודה רבה, ד"ר ענת שרבט. ובכך אנחנו עוברים אל הרב בני מיניץ, יושב-ראש מועצת הרבנות הרפורמית בישראל. בבקשה, ולאחריו הרבה דקלה דרוקמן שרצר, מנהלת כנסת הרבנים בישראל. בבקשה, בני. << אורח >> בני מיניץ: << אורח >> כבוד היושב-ראש, מורי וחברי הרב גלעד, מורותיי, רבותיי, חברותיי וחבריי, קצת תלמידיי, יש פה מעט שאני כבר זוכה לקרוא לילדים תלמידיי. כשאני יושב פה בשולחן שרוב היושבות בו נשים, אני נזכר איך תפיסת העולם שלי קיבלה שינוי חד. כאחד שגדל בקהילה רפורמית מילדות, וינקתי עם המורים ממש ב-Sunday School את השוויון, אני זוכר איך בפעם הראשונה, קצת לפני יותר מעשור, מצאתי את עצמי בפעם הראשונה בתפילה של נשות הכותל. מצאתי את עצמי במה שהגברים שבאים להתפלל עם נשות הכותל קוראים לה "עזרת הגברים". לא עזרת הגברים הגדולה שרב הכותל והקרן למורשת הכותל מעמידה לרשותם של גברים שחושבים שלא מתאים להם להתפלל לצידן של נשים, אלא מאחורי עזרת הנשים בכותל. היינו מעטים. לא היו לנו הגברות. התפללנו בשקט, ובפעם הראשונה חוויתי את עצמי מאחורה.  ואז אני הבנתי שגם אם אנחנו תופסים את השוויון כמשהו שהוא מובן מאליו, עדיין אנחנו מוצאים את עצמנו במצבים שבהם צריך להילחם עבורו. אני רוצה להזכיר כאן שם שלא הוזכר, ואם יש כאן מישהי שהתכוונה להזכיר, מחילה. אני רוצה לדבר על אישה צעירה בת שמונה עשרה, שב-1922 ניגשה ל-Hebrew Union College וביקשה להתחיל ללמוד לקראת הסמכה לרבנות: מרתה נוימרק. האישה הראשונה שכתובה וזכורה כמי שביקשה לקבל סמיכה לרבנות, ואני יודע שהיו עוד נשים לפניה.  נלך ישר לסוף, למי שלא זוכר. איגוד הרבנים של צפון אמריקה, CCR, החליט אז שבשלה העת, הגיע הזמן שנשים תכהנה כרבות, אבל הנהלת Hebrew Union College החליטה שהעת עוד לא בשלה. זה ביטא למעשה גם את הוויכוח שהיה בתוך הצוות של המורים של Hebrew Union College. הפרופ' למחשבת ישראל, במקרה אביה של מרתה, הרב דוד נוימרק, פרופ' למחשבת ישראל – כלומר, התעסק ברעיונות – גם הוא החליט ופסק שהעת הגיעה. והחבר שלו, הרב לאוטרבך, הפרופ' להיסטוריה, שהתעסק בעובדות ובעבר, החליט ופסק שהעת עוד לא בשלה, וכך מרתה נוימרק לא הוסמכה לרבנות.  היא נכחה בטקס הסמכתה של סאלי פריסנד 50 שנה אחרי זה, כסמל שקט לזה שהיו גם כאלו שניסו אבל אמרו להם שהעת עוד לא בשלה. מיותר לציין שלא היו חברות ב-CCR כשההחלטה הזאת התקבלה, אבל גם לא היו חברות בהנהלת Hebrew Union College. כשאני מייצג פה את מועצת הרבנות הרפורמית בישראל, אני מנסה להביא את שני הקולות, את הקול הזהיר ואת הקול פורץ הדרך. יושבות כאן רבות כל כך, ואנחנו גאים גם במרם להיות עם רוב נשים חברות במועצה, שאנחנו מבקשים לקדם את ההתפתחות, וזו ממש לא מהפכה. כי תמיד אלו שמביאים את הרעיון פורץ הדרך – אומרים להם שהם מקדמים מהפכה, אבל למעשה אנחנו רק מדברים על אנשים פיקחים, שמבינים שהעת כבר כאן והגיע הזמן להתקדם. יש כל כך הרבה דברים עוד להיאבק עבורם, וזה שאנחנו מיוצגים פה עם כל כך הרבה מוסדות, עם מבטים שונים, עם זוויות מחשבה שונות, אבל כולנו כבר מסכימים על הנושא הזה, שהוא כבר ניצח: שלא "מגיע" לנשים לכהן – נשים כבר מכהנות. תודה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> ישר כוח גדול. תודה, הרב בני מיניץ. לפני שנפנה לרבה דקלה דרוקמן שרצר, מנהלת כנסת הרבנים בישראל, מכיוון שהרב בני פרע חוב היסטורי – נזכיר עוד חוב היסטורי, ונעלה על נס גם את מנהיגותה של הנרייטה סאלד, שגם היא הייתה תלמידה בבית ספר ובמסלול רבנות ב-JTS, בסמינר התיאולוגי של התנועה המסורתית, ונכנסה למסלול הלימודים רק אחרי שחתמה על התחייבות שהיא לא תבקש סמיכה. לימים היא הייתה העורכת האמיתית של סידור התפילה של התנועה המסורתית בצפון אמריקה, הגיעה כאן לישראל כמייסדת ארגון הדסה, ולאחר מכן מובילת עליית הנוער. ואנחנו יודעים שיחד עם נשיא המייסד של האוניברסיטה העברית, הרב יהודה לייב מאגנס, היא הקימה את מניין התפילה השוויוני הראשון בעולם היהודי, לא בארץ ישראל – ב-1926, מניין כאן, בירושלים, שבו נשים וגברים התפללו יחד, ונשים עלו לתורה וקראו בתורה. המניין הזה לא האריך ימים, אבל גם תלמה ילין, שהייתה חברת המניין, והנה מעוד פרק בתולדות המאבק והמסע לשוויון מגדרי בעולם היהדות שעוד לא סופר היטב. אולי נעשה כנס לקראת יום האם, שהפך ליום המשפחה, שנקבע ביום הולדתה.  אנחנו עוברים עתה למנהלת כנסת הרבנים בישראל, הרבה דקלה, בבקשה. << אורח >> דקלה דרוקמן שרצר: << אורח >> תודה רבה. צוהריים טובים לכולם. אני מתרגשת מאוד ושמחה על הזכות להיות פה, ותודה לך, חבר הכנסת גלעד קריב, ולכל מי שלקח חלק בארגון הכנס הזה. שמי דקלה דרוקמן שרצר. אני גאה להיות רבה, ומנהלת של כנסת הרבנים בישראל, ארגון הגג של הרבות והרבנים של התנועה המסורתית. כשהייתי ילדה ומסורה מאוד לעולם היהודי, אחותי הייתה צוחקת עליי שיום אחד אני אהיה רבה. ואני אמרתי לה: "מה פתאום?". אז עכשיו אני אוכלת את הכיפה, כמו שאומרים. אבל עצם השיח הזה התאפשר כי גדלתי בקהילה שכיהנה בה רבה, ובתנועה המסורתית שבה נשים וגברים תפסו, ועדיין תופסים, מקום יחד בהנהגה. השנה התנועה המסורתית העולמית חוגגת 40 שנים להסמכת נשים לרבנות. הרבה איימי הילברג הייתה הראשונה שהוסמכה בתנועה שלנו, ובישראל, כפי שהזכרת, חבר הכנסת קריב, והייתה זו הרבה ולרי סטסין. הן היו חלק מקבוצת הראשונות, אנשים שפרצו את הדרך, יחד עם נשים שקדמו להן, בזרם שלנו ובזרמים אחרים, וסללו לי ולרבות אחרות את הדרך לחלום ולדעת שיש לנו מקום בקודש, בעולם התורה והמסורת, בבית הכנסת, בהובלה.  כל דלת שנפתחה הובילה לעוד דלתות שנפתחו, וכל תקרת זכוכית שנשברה, הוסיפה עוד אפשרויות, ולצידן עוד תקרות שעוד צריך לשבור. כשאנחנו מסתכלים על התנועה המסורתית הבין-לאומית והישראלית, אנחנו רואים איך נשים נכנסו לתפקידי הנהגה בכל מקום, וכמה השפעה יש לזה. יש לנו חמישה בתי מדרש להסמכה לרבנות, ובהובלה שלהן מכהנות כרגע שתי דיקניות ודיקנית משנה אחת. בראש ועד ההלכה בישראל עומדים שני יושבי ראש משותפים, רב ורבה, בראש התנועה המסורתית עומדת מנכ״לית, והכותל השוויוני מנוהל על ידי הרבה סנדרה קוכמן. חישבו בבקשה כמה השפעה יש לעובדה שאנשים מכל הזרמים שמגיעים לעזרת ישראל בכותל פוגשים שם רבה. ואני, באופן אישי, זוכה לעבוד עם נשיאת כנסת הרבנים בישראל, רבה נטלי לסטרג'ר, ולצד צוות רבות מדהימות. זה תיקון לעוול היסטורי ארוך שנים, שבו עולם התורה, בתי המדרש, בתי הכנסת ופסיקת ההלכה היה מופקד בעיקר או רק בידי גברים, והקול הנשי היה נעדר ממנו וחסרונו זעק. ההשפעה של נשים בהנהגה רבנית תורנית, רוחנית, היא עצומה.  בשנים שהייתי רבה של קהילה, יותר בנות מצווה עלו לתורה, יותר נשים כיהנו בוועד הקהילה, יותר נשים קיבלו אומץ להגיד קדיש על אהוביהן שנפטרו, או לקחת חלק בהשתתפות פעילה ובהובלה של טקסים ושל תפילות. נשים גם מביאות קול ייחודי וחשוב לשולחן, קול שקשה מאוד להפריז בערכו. אני אתן דוגמה מהניסיון האישי שלי. כרגע לא רואים דרך השולחן, אני בהיריון עם ילד רביעי, ברוך השם, אבל ההיריון הראשון שלי הסתיים בהפלה, כמו הריונות של הרבה נשים. רק שאני הייתי אז רבה של קהילה, והתזמון לא היה יכול להיות גרוע יותר, ממש כמה ימים לפני יום הכיפורים. כך יצא שרגע לפני יום הכיפורים הייתי בהתמודדות אישית וזוגית של אובדן, כואבת מאוד, גם התמודדות פיזית עם הפלה, אבל קהילה זקוקה לרבה שלה ביום הכיפורים. וכך בחרתי לעלות ולדרוש באותו יום על תפילתו של כהן גדול, שביום וברגע הכי קדושים נכנס לקודש הקודשים ומתפלל תפילה קצרה, שלא להבעית את הציבור שמחכה בחוץ. ובתוך התפילה הקצרה הזאת חמישה משפטים בסך הכל, ובהם: "ונתפלל שתהא שנה שלא תפיל אישה פרי בטנה". עמדתי מול הקהילה שלי ובדמעות דרשתי על היחס הזה שבין האישי לציבורי, ולמה אותה אישה אחת או זוג אחד שאיבדו פרי בטן הם לגמרי עניינם של הציבור כולו. ובסוף הדרשה הזאת ניגשו אליי אחד אחרי השני עוד אנשים ועוד-ועוד אנשים עם אותה אמירה: "זה קרה לי", "זה קרה לנו", "זה קרה לבת שלנו", "זה קרה לנכדה שלנו". וזה היה רגע נפלא וקשה, שהתאפשר בזכות זה שהבאתי חוויה ייחודית נשית שקרתה לי לתוך הדרשה, לתוך הקהילה.  אני רוצה לסיים ולומר שזה עדיין לא פשוט להיות רבה בישראל, ואנחנו בכנסת הרבנים עושים הרבה כדי לעזור לרבות להתמודד עם אתגרים ייחודיים שמזמנת הרבנות הנשית. אבל בזכות כל הנשים היקרות שנמצאות כאן, והגברים התומכים, וכל אלו שקדמו לנו, אנחנו ממשיכות לסלול את הדרך לעולם טוב יותר, ודור העתיד מסתכל ומסתכלות עלינו. אז אומנם יש עוד הרבה עבודה לפנינו, אבל גם יש הרבה מאוד נחת. תודה רבה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה רבה, דקלה. תודה על הדברים המרגשים, תודה על השיתוף, ותודה על התזכורת שיש עוד הרבה אתגרים שניצבים לפנינו.  את הפרק הזה אנחנו נחתום עם עוד סרטון של מנהיגה ותלמידת חכמים, שרבים מהיושבים כאן בחדר יכולים גם לכנות אותה "מורתנו", אם באופן מתמשך ואם לפרקים. אני שמח להזמין, באמצעות הסרטון שנשלח אלינו, את פוסקת ההוראה ואת תלמידת החכמים, הרבנית מלכה פיוטרקובסקי. << אורח >> מלכה פיוטרקובסקי: << אורח >> (באמצעות סרטון) רגינה יונאס, שאי סביב עינייך וראי: כולם נקבצו באו לך. ישיבה מיוחדת של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות לכבודך, אחותי הגדולה. רגינה יונאס, שקיבלה את הסמיכה שלה לרבנות מהתנועה הרפורמית, אומנם הייתה אישה אורתודוקסית לחלוטין, שלמדה לימודי קודש בצורה רחבה ומעמיקה, מתוך מחויבות עמוקה לתורה ולמצוותיה, שחיזרה על פתחיהם של רבנים אורתודוקסים כדי שיכירו בה כמנהיגה – כמנהיגה רוחנית, דתית – וייתנו לה את ההסמכה הרצויה. אבל משהיא חוותה סירוב אחר סירוב, היא פנתה אל התנועה הרפורמית, וזו הכירה בערך העצום של אישיותה של רגינה, של למדנותה, והעניקה לה את הסמיכה. הנה עוד דוגמה לכך שעד שאדם לא קם ועושה מעשה, ההוויה לא מתקיימת במציאות.  בדומה לרגינה, החלטתי לפני למעלה מארבעה עשורים שיש חיוניות עצומה שנשים תלמדנה את מקורות היהדות באופן עמוק ומשמעותי. כך החלטתי את לימודי הגמרא שלי עצמאית, ולאחר מכן, כשראיתי אי-הלימה בין עקרונות ההלכה לקיום שלה במציאות של חיינו, החלטתי שצריכים להכשיר יותר ויותר נשים שתיכנסנה לשפה ההלכתית, לשדה ההלכתי.  כשהתחלנו ללמוד גמרא, כמה נשים בארץ בעקבות נשים בארצות הברית, ספגנו הרבה מאוד עלבונות וחשדות כבדים על רצוננו להיות רפורמיות ואחרות. אבל מסתבר שבסוף, כשאת עושה משהו אז הדבר קם ונהיה. היום אין לי שום סמיכה רשמית, אבל אני רוצה להבהיר, וחשוב לדעת, שסמיכה יכולה להגיע משני מקורות: או מהגוף הרשמי הסומך או מכלל הציבור. לא חיכיתי לסמיכה. למדתי כדי לדעת. למדתי כדי להיות שותפה לשיח, וכמוני רבות מחברותיי שזכו כבר ללמוד במוסדות לימוד רציניים ומסודרים. והיום יש לא מעט נשים בארץ הזו שהן דוברות הלכה, ממש דוברות הלכה. דוברות במובן של מדברות הלכה כשפת אם ממש, מצויות בשפה על רבידיה וגווניה השונים. ודוברות גם כמדבררות, כסוג של מיחצ"נות את ההלכה בצורה הראויה לה, החמה, המיטיבה, המקרבת. יש חשיבות אדירה של שותפות נשים בכל אחד מסוגי השיח: הביטחוני, החברתי, המנהיגותי, אבל כמובן בשיח ההלכתי, משום שהוא שיח שלאורך מאות שנים התנהל באמת רק בקרב גברים. ואני לא רוצה לוותר עליהם, חלילה וחס, בשום פנים ואופן, אבל אני רוצה שאנחנו הנשים נזכה להשמיע קול שונה, אחר. רגינה יונאס שימשה כרבנית, רבה, סועדת, תומכת בגטו טרזינשטאדט, ונרצחה בגיל 42 באושוויץ. הכינוס היום הוא משמעותי מאוד, כי הוא מסמן לרגינה: פועלך לא היה לשווא. אנחנו שואפות ושואפים להמשיך את דרכך. ישר כוח לכל העוסקים במלאכה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה רבה לרבנית פיוטרקובסקי. ואנחנו פונים, מכובדיי, לפרק הבא של המפגש שלנו, שבו תשמענה את כולן ארבע מן המנהיגות של מוסדות לימוד והסמכה, בתי מדרש, נציגות של בתי המדרש.  רשמתי לי כאן ברשימת השמות שבקרב ארבעתן יש שתי רבות, רב ורבנית, וגם זה מלמד על הכיוון המשותף ועל היכולת לחיות עם בחירה אישית ועם בחירה קהילתית.  אנחנו ראשית נפנה לחברתי הרבה טליה אבנון בנבנישתי, ראש בית המדרש הישראלי לרבנות של Hebrew Union College, על יד מוסדות היהדות הרפורמית. לאחר מכן נשמע את הרבה חיה רוהאן בקר, דיקנית בית המדרש לרבנים על שם שכטר ממוסדות היהדות המסורתית קונסרבטיבית. באמצעות הזום נשוחח ונאזין לרבנית דבורה עברון, שמובילה את תוכנית ההוראה ההלכתית במדרשת אור תורה לינדנבאום. ואחרונה לפרק הזה, הרב עדי רומם, שהיא מוסמכת של תוכנית הרבנות הישראלית של מכון הרטמן עם מדרשת אורנים.  הרבה טליה, בבקשה. << אורח >> טליה אבנון בנבנישתי: << אורח >> תודה רבה. כשהצללים התחילו להפעיל על אירופה, כתבה הרבה יונאס, ב-1938, בעיתון גרמני, את הציטוט שכבר שמענו פרקים ממנו, ואני אבחר לפתוח את הדברים שלי במילים שנושאות את הלב ונושאות את המנהיגות שלה בצורה כל כך רהוטה: "שני דברים עולים בדעתי כשאני חושבת מה הניע אותי להיות רבה – אמונתי בקריאה האלוהית ואהבתי לבני אדם. אלוהים נטע בנו כישורים וייעוד מבלי לשאול על מגדר. לכן חובתם של גברים ונשים כאחד לעבוד וליצור בהתאם לכישורים שהעניק להם האלוהים".  כך כתבה הרבה יונאס, כשהיא מסתכלת בבירור על המציאות שהיא הולכת בעצם להיות ולפעול בה, ולהציל מתוך האפלה הגדולה נשמות של בני אדם. ואת השיעור הגדול שהיא העבירה אז – לומדים גם אנחנו היום, והוא העובדה הפשוטה שאמונה, תפילה ומנהיגות, המשימה המרכזית שלה היא נשיאת ליבו של אדם.  ואת הפעולה הזאת היא עשתה בקהילות בברלין, ואת הפעולה הזאת היא עשתה במחשכים בגטו טרזינשטאדט, ועשתה עד הירצחה באושוויץ. כי אין לה, למנהיגות, אלא את המשימה הזו, שזה לשאת בכל רגע, גם באור וגם בחושך, את משקל הלב של האדם.  ואחד התיאורים היפים ביותר שמעניק לנו התלמוד במסכת סנהדרין, זה את התיאור של המשיח שיושב בשער העיר רומי. והמשיח, סמל הגאולה, אינו נמנה עם מוסדות הכוח והשלטון של העיר רומי, עם מוסדות הדיכוי שרומי ידועה בהם. הוא אינו חלק מאותה שררה, אלא הוא נמצא בשער העיר, במקום שבו נמצאים הנרדפים והעניים והפצועים והכואבים. והתיאור הזה בתלמוד עוסק אך ורק בהיבט של המשיח, כשהוא חובש את הפצעים של כל אלו שזקוקים לו, כדי לומר שהשחרור והגאולה אינם ממד של זמן, אלא ממד של ריפוי ותיקון האדם. והוא בוחר לעשות זאת הכי רחוק שהוא יכול לעשות ממוקדי הכוח. ואת השיעור הזה שמלמדים אותנו חכמי חז״ל, ואת השיעור הזה שלימדה אותנו הרבה רגינה יונאס, השיעור של לשאת את משקלו של האדם במחשכים. ואותם מראות שראה המשיח בשער, ואותם המראות הקשים שראתה רבה יונאס בגטאות – אלה אותם מראות שגם רואים אנחנו בימים אלו. ואם יש שיעור אחד שאנחנו יכולים לקחת מהם וממנה, ומהתורה שלנו בימים האלו, ואותו שיעור שצריך ללמוד המוסד הזה, שהוא מוסד הכוח והשלטון ומוסד השררה, הוא שיש דבר אחד שהמנהיגות צריכה לעשות, והוא לשאת את כובד משקלו של נפש האדם.  והלוואי וביום הזה, יום כינוס לכבוד זכרה של יונאס, יום שבכנסת ישנם דיונים שנמנעים מלהביט אל הפצועים ואל הנרדפים ואל המדוכאים ואל העניים ואל כל מי שנמצא בשערי העיר, אם מתעסקים אך ורק במוסד הכוח ובשלטון עצמו, שילמדו הם שיעור וילמדו אותנו שיעור בתיקון, בריפוי ובגאולה. שהתפקיד היחיד של מנהיגות בכל דור הוא לשאת ביחד את אהבת האדם. תודה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה. תודה על התורה החשובה הזאת, בייחוד בבית הזה. הרבה חיה רואן בקר, דיקנית בית המדרש לרבנים. << אורח >> חיה רואן בקר: << אורח >> לפני שהייתי דיקנית בית המדרש, הייתי רבה של קהילה במשך 16 שנים בגבעה הצרפתית בירושלים, וכחלק מתפקידי כרבה של קהילה, הייתי במידה מסוימת גם רבה של השכונה, ועבדתי הרבה עם כל הציבור, גם בתוך כותלי בית הכנסת וגם מחוצה לו. היה לי הרבה קשר עם ילדים בשכונה, והייתי מציגה עצמי בכלל, גם לילדים וגם לאחרים, כרבה חיה. והרבה פעמים היו שואלים אותי, "מה זה רבה?", אז הייתי אומרת תשובה לא סופר-פמיניסטית, אבל חייתי איתה בשלום. אמרתי: "זה כמו רב, אבל אישה". ובאחת מהפעילויות שעשיתי ברבות השנים בבית הכנסת, היה לנו גן ילדים וסיפרתי סיפור לילדי הגן איזה יום אחד. בסיפור נזכר רב, ואני מספרת את הסיפור ואני אומרת: "והרב קם ודופק על השולחן", וילד אחד קם, מרים את היד ואומר: "הרבה חיה, מה זה רב?". אז אמרתי לו: "זה כמו רבה באיש". ולכל רבה שאני מכירה שבאה במגע עם ילדים יש סיפור כזה, שבו ילדים פתאום מגלים שגם גבר יכול להיות רב.  אני רוצה רק להגיד, ביום החשוב הזה, תודה על כך שאתה מאפשר לנו אותו ומכנס אותנו כולנו יחד. זה באמת מדהים להסתכל סביב בחדר הזה, ולראות ולחשוב על לאן הגענו. אני רוצה להגיד שאני גאה להיות חלק מזרם מרכזי ביהדות, הזרם הקונסרבטיבי, שביחד עם הזרם הרפורמי נותן בית לרבנות נשית. כי שלא כמו רגינה יונאס, אני ואנחנו זוכות להיות חלק מתנועה, מתופעה. יש לנו בית אידיאולוגי, יש לנו גב, והדבר הזה הוא חשוב מאין כמוהו, כי רק כך מניעים תהליכים ומזיזים את המחט. וגם אצלנו לקח זמן. ביהדות הקונסרבטיבית, אנחנו, כמו שאמרה הרבה גיזה, חוגגים השנה 40 שנה להסמכת האישה הראשונה ב-JTS. אנחנו איחרנו בערך ב-10 שנים, קצת יותר, אחרי עמיתותינו הרפורמיות, וגם אנחנו וגם עמיתותינו האורתודוקסיות חייבים תודה לרפורמים, שפרצו את הדרך לפנינו, לנשים הרפורמיות ולשותפים הגברים שצעדו איתן.  אני חושבת שזה חשוב לציין בהקשר הזה, שקיומן של תנועות דתיות אידיאולוגיות ליברליות הוא חיוני להתפתחויות האלו. להפוך יחידות בודדות לתופעה חברתית רחבה, ולהביא לימים שגם באורתודוקסיה, הסמכת נשים כבר לא תהיה קוריוז – היא בעצם כבר לא קוריוז, אלא תופעה גדלה והולכת. היום, בבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, שליש מפרחי הרבנות הן נשים. המשפיעה הרוחנית של בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר יושבת כאן איתנו, היא הרב ד"ר מימי פייגלסון, היא האישה האורתודוקסית הראשונה שהוסמכה אחרי השואה. וכמו בממשלת ישראל, וכמו בכנסת ישראל, וכמו בהרבה תפקידי הנהגה – זה לא מספיק. זה מדהים שאנחנו מתכנסים כאן כך, אבל זה לא מספיק. אנחנו חייבים לוודא שהדבר הזה ימשיך ויהפוך להיות מיינסטרים, כי אין בעיניי עדיפות ערכית. זה נכון שיש הרבה פרספקטיבה נשית מיוחדת ותרומה נשית מיוחדת, אבל אין עדיפות ערכית, עליונות, לרבנות נשית. זה פשוט לא סביר שלא יהיה לנו, ולכל חלקי העם היהודי, מקום ליד השולחן.  פרשת השבוע שעברה הסתיימה בדרמה גדולה. תמיד אני חושבת איזו אמנות ספרותית יש גם בסיפור עצמו וגם בהפסקות. אנחנו מסיימים בשיא המתח. יוסף, שלכאורה הוא משנה למלך מצרים, יושב יחד עם בנימין. האחים נמצאים במצרים, לא יודעים מה לעשות, איך יחזרו אל אביהם, והכול נראה אבוד. כך זה מסתיים.  ואז, גם כדי להזמין אותנו לחזור לבית הכנסת בשבת הקרובה, אנחנו חוזרים לבית הכנסת ואנחנו מתחילים עם המילה "ויגש". "ויגש אליו יהודה". רגע בתוך האובדן, בתוך הקושי הגדול הזה ואובדן העשתונות, יהודה קם, צועד קדימה ואומר: "אני אפתור את זה". מי שמעז לקחת צעד קדימה הוא ראוי לציון. הוא ראוי להיות אבי בית המלוכה שלנו, אבי בית הגאולה שלנו, כי כך מביאים גאולה – ניגשים. קמים, עושים צעד וניגשים.  אני לא זכיתי להיות ראשונה כמעט של שום דבר. יש כמה דברים קטנים כאלה. אמרת, חבר הכנסת הרב גלעד קריב, שכולנו ראשונות, ואני לא ממש ראשונה. היה איזה פאנל לא מזמן לכבוד 40 שנה להסמכת נשים ברבנות הקונסרבטיבית, ושאלו אותי במה אני ראשונה. אז אמרתי: "אני לא באמת ראשונה". ואז אמרתי, "אני לא מתביישת בזה, אני גאה בזה". כמו שאמרה רבה גיזה, אני ה-101, או ה-1,001, או לא יודעת כמה אני בדיוק, אבל אני לא ראשונה. אני שותפה, אני חלק מתנועה, וזאת זכות לא להיות ראשונה. זאת זכות להיות חלק מתופעה שהיא כבר קיימת.  ציינת את כל מי שהיו רוצים לחסום את הדבר הזה ולעצור את הדבר הזה, וכל ההישגים האלה הם עוד יותר מדהימים כי הם לנוכח אפליה ותת-תקצוב מקומם. אבל הרכבת הזאת יצאה מהתחנה, ואף אחד לא יעצור אותה. ואני רק רוצה לסיים ולומר שכמישהי שהיא לא ראשונה והיא לא מיוחדת בשום דבר, שואלים אותי כל הזמן: "איך זה להיות אישה רבה?". נכון? אני לא יודעת מה זה להיות גבר רב, אבל אני יודעת שכשאני עולה לחופה, כשאני ניגשת לחופה, משתררת דממה בציבור. ואני יודעת שיש מקומות שמזמינים אותי בגלל שאני רבה, ויש מקומות ששואלים אותי לדעתי דווקא בגלל שאני רבה, דווקא בגלל שאני אישה. ויש דלתות שנסגרות בפניי בגלל שאני רבה, ויש גם דלתות שנפתחות בפניי בגלל שאני רבה. ויש אנשים שרוצים לשמוע משהו להגיד בגלל שאני רבה.  ואני כל כך שמחה וגאה לחיות בעידן הזה ולעסוק בעידן הזה בהכשרה של רבנים ורבות. אני לא יכולה לחשוב לזכות גדולה יותר מאשר להיות במצב הזה היום שאני מקבלת את האפשרות להיות "ויגש". אני מקבלת את האפשרות לקחת צעד, לעשות שינוי, ולהיות במקום שבו הדברים מתרחשים. להיות על הרכבת הזאת שלא עוצרת ולא תעצור ותשנה את פניה של מדינת ישראל. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה רבה. תודה רבה לרבה חיה רואן בקר על הדברים החשובים. כפי שאמרנו, חברתנו, מורתנו, הרבנית דבורה עברון נמצאת איתנו בזום, נכון? אז היא תעלה ולאחריה הרב עדי רומם. דבורה, הרבנית דבורה, שלום. << אורח >> דבורה עברון: << אורח >> שלום חבר הכנסת הרב גלעד; שלום לכל החברות שלי מכל התנועות. אני פשוט מלמדת היום, אז אני בצפון. אני רוצה רגע לדייק: אני כבר לא מנהלת את כולל דעה, התוכנית להכשרת מורות הלכה במדרשת לידנבאום של אות תורה סטון. הרבנית חמוטל שובל עושה את זה היום.  אני היום רבנית ברבנות הישראלית, שתשמעו עליה אחר כך. אני בעצם סיימתי את לימודיי כמורת הלכה לפני לא מעט שנים בבית מורשה בירושלים, ואני גם מוסמכת של המחזור הראשון של הרבנות הישראלית. אבל אני מדברת על אמירות הלכה, על רבניות אורתודוקסיות. ואני אספר שבשבת האחרונה, בזמן חזרת הש"ץ שנוסף, ניגשה אל האישה ואמרה לי: "אני לא יודעת מה לעשות. בתפילת שחרית שכחתי להגיד יעלה ויבוא" – זה היה שבת ראש חודש טבת בחנוכה – "וכבר אמרתי מוסף של ראש חודש, כן, אתה יצרת. האם אני אמורה לחזור לתפילת שחרית ולהגיד שוב תפילת עמידה ולהגיד יעלה ויבוא?". שאלה, באמצע בית כנסת. אין לי ספרים. ואז היא אומרת לי: "התדיינו קודם מה לעשות", ואז אני מסתכלת ואני רואה שאיפה שהיא ישבה יש שתי נשים צעירות נוספות, שלושתן בוגרות מדרשות. הן קיימו ביניהן דיון הלכתי, ובסוף החליטו לשאול את הרבנית.  אני עניתי לה, אחרי שחשבתי, שהיא לא צריכה לחזור, כי היא כבר הזכירה ראש חודש בתפילת מוסף. במוצאי שבת בדקתי, והשולחן הערוך באמת אומר בוודאי שלא לחזור, הרמ"א מתלבט. בכל אופן היא באמת לא הייתה צריכה לחזור. אבל החידוש הוא לא בתשובה שאני נתתי, אלא שכל זה התרחש בעזרת נשים. שלוש נשים, שלמדו בעבר, דנות בזה וניגשות למורת ההלכה.  וזה, בעצם, מה שקורה היום במרחב האורתודוקסי: יותר ויותר נשים לומדות תורה, יוצרות תשתית של ידע בגמרא, ומתוך זה צומחות ועולות הנשים שממשיכות ללימודי רבנות בשש תוכניות שונות בארץ, שחלקן נותנות הסמכה, חלקן נותנות תעודות, ומתוכן הנשים שעתרו לבג"ץ בנושא הבחינות ברבנות, שאולי הרבנית שרה סגל כץ תזכיר יותר מאוחר. הסיבה שאני אומרת את זה, זה בגלל שהיה פה תהליך שבוצע מבפנים, פגש את הרבנים שהזדהו עם המהלך, ביחד יצרו את ארגון הרבנים והרבניות בית הלל, שזה גוף מוכר שפועל במרחב האורתודוקסי, ושואף לפעול בכלל. ובעצם היום, מנהיגות נשית אורתודוקסית זה דבר שהוא מקובל, בוודאי באזורים היותר ליברליים-אורתודוקסיים, שהאחיות שלנו בתנועות הליברליות, הקונסרבטיביות והרפורמיות, בוודאי, הן גם השראה וגם חברות לפעולה, ובעצם ביחד יוצרות שינוי במציאות.  ובעיניי זה דבר חשוב מאוד. גם יוצרות שינוי בלימוד התורה ובכתיבה – גם עכשיו יצא ספר "משיבת נפש" עם תשובות של משיבת ההלכה של הרבניות בית הלל. כולנו, או הרבה מאיתנו, כותבות הרבה, ואנחנו כתובת לתשובות ויוצרות שינוי במציאות. קודם במציאות האישית והקהילתית, ובעזרת השם, ובעזרת עשייה, גם בבית שאתם יושבים ויושבות בו, יוצרות שינוי במציאות הממסדית. וכל זה ביחד, כי כמו שאמרה האישה הגדולה מ-שונם, שאני יושבת עכשיו לא רחוק מהמקום שלה: "בתוך עמלנו אנחנו יושבות", ונמשיך בעשייה. תודה רבה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה רבה. אם הזכרת שאת יושבת קרוב לשונם, אז אני מניח שאת במדרשה. באורנים רואים את הנוף היפה של הטרסות, אז טוב שיש לנו את נציגת הגליל והצפון.  מכובדיי, הצטרפה אלינו חברת הכנסת אורית פרקש הכהן, גם היא בדרך לעוד דיוני ועדות. את רוצה עכשיו, אורית? << דובר >> אורית פרקש הכהן (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> לא. בעיקר הגעתי גם כי אני מכבדת מאוד את העשייה שלך, גלעד, ואתה יודע את זה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה. << דובר >> אורית פרקש הכהן (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אתם יודעים, יש את קבוצת, הייתי קוראת לזה "הדמוקרטים" בכנסת – לא המפלגה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> הדמוקרטיות והדמוקרטים. << דובר >> אורית פרקש הכהן (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> הנלחמים בנושאים של החקיקה המשפטית, בנושאים של זכויות ושל סובלנות, ולשמור על המרקם הזה. אני חושבת ומקווה שאני חלק מהצוות הזה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> על מלא. << דובר >> אורית פרקש הכהן (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אתם יודעים, אני יוצאת הציונות הדתית, ובסוף, אני חושבת שהסיפור הזה של היעדר נוכחות נשית בבתי הדין הרבניים, וכל מיני דברים שבאמת, בסוף, בכל דבר שהן נכנסות אליו, הן הכי טובות. יותר טובות. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> את אומרת את זה במפלגה שבה יש מיעוט גברים מזהיר. אני חותם על זה. << דובר >> אורית פרקש הכהן (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> כרגע, מבחינת מעמדי המפלגתי, אתה יודע שאני עם גדי איזנקוט, ולכן רק באתי לכאן מתוך הערכה של למדניות גדולות וגדולות בתורה, רבות מאוד, וצריך לתת את המקום לכישרון הזה ולמנהיגות הנשית הזאת. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה לחברת הכנסת אורית פרקש הכהן. כן חשוב לי לציין – אנחנו באמת תכף נשמע את הרבנית שרה סגל כץ – אנחנו באמת בהתכנסות חגיגית, גם של זיכרון וגם של מבט קדימה, אבל אנחנו לחלוטין זוכרים שממש בימים אלה מתנהלים כאן, בבית הזה, ובעוד הרבה זירות בחברה הישראלית, מאבקים גורליים שנוגעים לסוגיה שאנחנו עוסקים בה.  חברתי אורית היא אחת מהקולות המשמעותיים ביותר בשיח על כל מה שקורה בבתי הדין הרבניים במדינת ישראל, וכשאנחנו מדברים על קול יהודי נשי, הלכתי, רבני, מנהיגותי, משפטי, אחת מן הזירות שבהן הקול הזה מושתק בצורה דרמטית אלו הם בתי הדין הרבניים. למרות פריצת הדרך שנעשתה עם סוגיית הטוענות הרבניות, אבל יש הבדל בין לעמוד בפני כס הדיינים לבין להיות חלק מהיושבים על אותו כיסא. ולצערנו אנחנו נמצאים בתקופה של מאמצים גדולים בבית הזה להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, בין השאר מתוך מטרה להדוף לאחור את קולן וזכויותיהן של נשים, ואנחנו בהחלט עסוקים בנושא הזה. הרב עדי רומם חותמת את הפרק הזה. לא לדאוג, יהיה עוד פרק אחד לא ארוך. בבקשה, הרב עדי. << אורח >> עדי רומם: << אורח >> תודה רבה על הזכות. שמי הרב עדי רומם, או כמו שקראו לי פה בכניסה הַרְבֵּה עדי רומם, שזה לא לגמרי לא נכון. הוסמכתי לרבנות במסלול הרבנות הישראלית של מכון הרטמן ומדרשת אורנים. בית המדרש לרבנות ישראלית מסמיך לרבנות נשים וגברים משלל הזהויות היהודיות בישראל, אז אפשר פחות או יותר להגיד שאנחנו הרבנות של הספקטרום.  סביב השולחן יש מקום לכל זרם שבוחר לקחת חלק, אבל גם נותן רשות לזרמים ולקולות אחרים. ואכן במחזור הרבנות שלי למדו רבנים אורתודוקסים, מסורתיים, קונסרבטיביים, רפורמיים וחילוניים. בכל רגע נתון מישהו אחר היה צריך לנשום עמוק, לפעמים ממש עמוק, אבל הצלחנו לשבת ביחד, לריב, להתווכח, אבל לרגע לא להוציא מהמחנה אף קול.  הרבנות הישראלית מתאמצת להיות קשובה לעם היהודי על כל גווניו, וקשובה לאתגרי הריבונות, החברה והמציאות הישראלית. זאת רבנות שרואה בתורה תורת חיים, כזאת שנלמדת בבית מדרש, אבל נבחנת במרחב הציבורי, בכיתה, בקהילה, בשדה החברתי, בשוק ואפילו בפוליטיקה.  חשוב לי להגיד שהבחירה שלי ברבנות לא הייתה אקט של מחאה, אלא של שליחות. לא חיפשתי משלח יד – חיפשתי שליחות. לא חיפשתי לשבור מסגרות – חיפשתי להרחיב אותן. לתת קול נוסף, נשי, חומל, רך, יצירתי, שונה, אוהב.  ובמובן מסוים, לשאול אותי למה בחרתי ברבנות זו שאלה קצת בעייתית. אני לפעמים מרגישה שלא ממש בחרתי – שזה בחר בי. לא נותרו לי הרבה ברירות, זה היה בליבי כאש בוערת, עצור בעצמותיי. ויתרתי על קריירה רווחית מאוד בשוק ההון מתוך רצון להביא תורה, לצעירים, לילדים, לשוק, לפוליטיקה. לא רציתי להפריש חלה – רציתי להתפלפל בסוגיות. להזכיר לנו שיש עושר עצום, שיש תורה. היא שלנו, היא של כולנו. יש לה 70 פנים, ולהפוך בה זה חדר כושר למוח הכי טוב שפגשתי. ספר הניהול והמנהיגות הכי טוב. ספר הדרכה לחיים טובים, כבני אדם, כמדינה, כעם. ומתוך אמונה כי ריבוי קולות רבניים הוא לא איום על היהדות – הוא עדות לחיוניות שלה.  אני לא מנסה להיות כמו, אני לא רוצה להיות דומה ל-. אני כל יום מתפללת לחזור ולהתחבר לקול הנשי שלי, האותנטי. אז תודה, דבר ראשון, לרגינה יונאס, שבזכותה פרצה לנו דרך. אני מודיעה לך שקראנו רחוב על שמך ברמת השרון. תודה לרב קריב שעשית נרמול לעניין ואולי אפילו המאבטחת בכניסה עכשיו יודעת שיש דבר כזה "רבה", ושאני לא רק הַרְבֵּה, כמו שאומרים לי בבית. תודה לבורא עולם שטמן בי את זרע הפורענות הזה, את הרצון הזה לשליחות. מה אני אגיד? למי שחושב שזה לא זה – שיפנה למי שיצר אותי. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> נפלא. תודה, הרב עדי.  מכובדיי, אנחנו, כפי שאמרתי, בזה חותמים את הפרק של מוסדות ההסמכה, ואני כן אציין שנמצא איתנו גם מורי וחברי, הרב יהודע עמיר, שעמד בראש בית המדרש לרבנות של התנועה הרפורמית ב- Hebrew Union Collegeובראש מועצת הרבנים והרבות הרפורמיים כאן בישראל, והיום עומד בראש סמינר חדש להכשרה והסמכה של רבנים ליברליים בגרמניה, שקרוי על שמה של הרבה רגינה יונאס. אנחנו מברכים אותך בבואך ומודים לך על העמדת דורות נוספים.  לאחרונה נחנך רחוב על שמה של הרבה רגינה יונאס בברלין, ואין ספק שיש עוד מה ללמוד כאן בהעמדת זכר למורשת שלה מדברים שנעשים מעבר לים. אז הרב עמיר, אני מברך גם אותך בבואך. אנחנו רגע עוברים אל החיים המורכבים. נמצאת איתנו הרבנית שרה סגל כץ. היא ממובילות העתירה שעדיין, במידה מסוימת, תלויה ועומדת בפני בג"ץ בסוגיית זכותן של נשים להיבחן בבחינות ההסמכה ההלכתיות של הרבנות הראשית, שהיא הגוף שעל פי חוקי הבית הזה מוסמך לערוך בחינות שמעניקות תעודות כשירות למשרות רבניות שונות מכוחה של המדינה.  אנחנו שמענו על הישגים גדולים וחשובים בעתירה החלוצית הזו. אנחנו שומעים גם על ניסיונות לחבל בפסיקה החלוצית שניתנה על ידי בג"ץ. זאת לא הפעם הראשונה שממסדים מונופוליסטים מנסים להפר ולחבל בפסיקות בג"ץ, שמקדמות שוויון מגדרי בכלל, ושוויון מגדרי בעולמה של היהדות הישראלית. אז כתזכורת למאבקים הגדולים שעדיין לפנינו, בצד שמחת ההישגים וההתקדמות, הרבנית שרה סגל כץ, בבקשה. << אורח >> שרה סגל כץ: << אורח >> תודה רבה. תודה רבה לכולם, ולכולם כאן; תודה רבה, חבר הכנסת הרב גלעד קריב. באמת כל מילה שנאמרת כאן כוללת את המאמצים, את המחירים, את התסכולים ולפעמים גם הצלחות. לפעמים אנחנו נוטות ונוטים לשמוע רק הצלחה. יש צבר גדול, ואני מודה לכל המאמצים בשדה הרבני הפמיניסטי, ובאמת זה שחותר לשוויון מגדרי, גברים כנשים. אני יושבת כאן כרבנית אורתודוקסית, ואני חלק מקבוצה של שש נשים, רבניות אורתודוקסיות, שעתרנו לבג"ץ לפני כמעט שבע שנים. ברוח הפרשה שאנחנו הולכים עימה, אולי נגמרו שבע שנים רעות. אולי לפנינו מכפלות של שביעיות, של טוב, אבל נראה שזה יותר מורכב מלפרש חלומות.  וכשאני יושבת כאן, אני באמת לא יושבת לבד. אני גם יושבת עם הקולגות שלי, עם ארגון עתים, שהגיש את העתירה, עם מרכז רקמן, ארגון קולך קולנו, שהצטרפו לעתירה. ואיתי יושבות ויושבים גם הנשים והגברים שנועצים בי, וכמו שאמרה חברתי מהלימודים בבית מורשה, היותנו כותבות ומהוות כתובת הלכתית זה דבר משמעותי, ובאמת לא רק לנשים. כשזכינו בבג"ץ, כשכתב ופרסם את פסק הדין – לכאורה תם הדיון ברגע שיש פסק דין בבג"ץ – כתב השופט נועם סולברג שבעצם אין מניעה לאפשר לנשים להיבחן במבחני הרבנות, שעד אותה נקודת זמן היו פתוחים רק לגברים. אלה מבחנים שנתונים בתוך גוף ממלכתי של המדינה, ולכן מתוקף כך אסור שתתקיים אפליה. פשוט, מבחינת השפה החוקית. הוא כרך את זה באותו זמן גם בבנות צלפחד, שנקראו באותה שבת, ואמר: "זה כבר משם. הבנו את העיוורון ועכשיו מתקנים". בעצם, כמו שאמרה ענת ברון, כשהיא עוד הייתה חלק מההרכב לפני פרישתה, זו סוגיה פשוטה מאוד. זה לא היה אמור להיסחב שבע שנים. זה גם לא אמור להיסחב עוד אחרי שיש פסיקה. יום לפני כן שוחחתי עם חברה ואמרתי לה: "אני לא רואה שנצליח בעתירה הזאת. אין אופק. באקלים הנוכחי, אין סיכוי". למה דיברתי אותה יום לפני כן? עתירה שמתנהלת כל כך הרבה שנים על זה? כי זה חלק מהחיים שלנו. כי יש את עבודת הקודש, מה אהבתי תורתך, כל היום הוא שיחתי, מה אהבנו – זה זה מה שיש כאן. אבל יש גם תמיד את הצד הפוליטי – את ההכרה. את האפליה הבלתי נסבלת, שיש לה משמעויות גם בהיעדר Role model בתוך קהילות, בעיקר אורתודוקסיות, כל עוד אין תיקוף של זה, גם בהפניית תקציבים, וגם הדעת לא נושאת את העוולה הזאת. אמרתי וטעיתי. לא ראיתי נכוחה. למוחרת באה הבשורה.  אני רגע רוצה לשתף אתכם אפילו מה קרה חודש קודם לכן. הוסמכתי בפעם השלישית בניו יורק, בישיבת מהר"ת, כשחצי שנה קודם הוסמכתי בפעם השנייה ברבנות ישראלית בהרטמן, ונפנה לכיוון חברתי הרבנית דבורה, ושנים קודם, כמעט עשור, זה היה בבית מורשה.  אני נושאת שלוש סמיכות. ובעצם, גם זה, אולי, מספר מה זה להיות דור מדבר. בחיפוש אחר כל הכלים. האם זה רק לתת כלים הלכתיים נטו כדי להעמיד תלמידת חכמים כמו תלמיד חכם? או איזה Insights חדשים? מה עם הכלים שבאמת היו לי חסרים ומצאתי בישיבת מהר"ת, שקשורים לליווי הרוחני, וגם בדמותה של הרב רגינה אנחנו מוצאים את זה? בין השמות אני רוצה להזכיר – כל השמות כאן מעידים גם וגם – גם את האמא הנשכחת של הפמיניזם היהודי, ברטה פפנהיים, שגם בעצם מאגדת את זה. כלומר, אנחנו מכירים ומכירות את השילוב הזה.  בבוקר למחרת הסמיכה שהייתה בשכונת ריברדייל, ניו יורק, בישיבה הראשונה שהסמיכה נשים בעולם האורתודוקסי, חודש לפני העתירה, הלכתי למכולת, ואנשים ניגשו אליי, וכמו יהודים טובים, מה אמרו לי? "נו, אז עכשיו דיינות?". כלומר, אנחנו יודעים, זה לא מספיק מה שהבאת עד עכשיו, צריך הלאה. וגם אולי יש מחוזות שזה None issue ענייני סמיכה של נשים. ואז עניתי: לאט-לאט. יכול להיות שאני, באופן אישי, יש לי תוכנית כזאת – לא מיד, וגם אולי זה הסיפור הרחב של הלאט-לאט אבל בטוח. הרב רגינה לא ידעה את זה. צריך לומר לה, באיזשהו מובן: "ראי, היית לאלפי רבבה", ובמובן רחב מאוד שגם התקיים בחיים שלה מבחינת הזרמים.  ובאותם ימים, מייד אחרי הסמיכה, גם בתי הכנסת המשתפים בשכונה רדפו אחריי שאני אבוא לעלייה, שרוצים לעשות לי מי שברך שנכתב במיוחד, ואז תזמנו את זה. בשבועות שאחרי התפזרתי בין בתי הכנסת. זה גם ה-הַרְבֵּה.  אבל כשזכינו בבג״ץ, אף אחד לא הציע לי עלייה או מי שברך. אולי כמו יהודים טובים. זה לא מספיק, הזכות להיבחן, צריך להביא את הציון, אז כשזה יסתיים. אבל אולי זה גם ההפרדה בין חול לקודש. העשייה של העתירה דורשת שינוי במרחבים המדיניים, במרחבים שיש להם משמעות, כמו שאמרתי, גם של מעמד, גם של תקציב, וגם של ניהול אורחות חיינו, לא רק למי שעסוקים ברבנות לזרמיה – גם לעולם החילוני הישראלי, ויש לזה משמעות, להבנתי, גם ליהדות התפוצות. התמונה של העתירה משמעותית גם הלאה.  אז אני מוסיפה על זה. שבעצם כשאנחנו זכינו בעתירה, ולכאורה היו צריכים לשקוט המים, אולי לא הופתענו מהטריקים והשטיקים, שלומדים אותם בעיקר כאן ואז מיישמים ברבנות, במוסד הממלכתי. לא הופתענו שזה מתרחש, אבל הטריק הזה שהרבנות עושה – שמיוחס דווקא לפרעה, לגזור על גברים כנשים, על זכרים כנקבות – ובעצם מונעת כרגע את המבחנים גברים כנשים, הוא טריק בעייתי.  בימים האחרונים – בטח חלקכם או רובנו כאן יודעים – פתחו את ההרשמה מחדש לרבנות. אחרי שזכינו העלימו את האפשרות להירשם. עכשיו, אני רוצה שתבינו את החוויה: במשך שבע שנים, כי עוד לפני שהגשנו את העתירה אני נרשמתי להיבחן – אני מקבלת באופן טבעי את הניוזלטרים של הרבנות, כי נרשמתי. הבאתי את כל התעודות וההמלצות, ואני מקבלת את כל העדכונים. אם יש למישהו צורך בהתאמות, הארכת זמן, אנחנו נורא מתחשבים, אבל אני, כאישה, לא נספרת. אז גם להירשם היה בלתי אפשרי; עכשיו זה אפשרי, אבל דאגו שכל מה שאנחנו יכולות להיבחן לא יהיה שם.  הקריאה הנכונה היא להמשיך ולעסוק בצעד של היום חול הזה, שהוא בעצם כן קדוש. הממד הפוליטי זאת הזרוע שדרכה אפשר לשנות את העולם. אנחנו נמשיך לעסוק בתורה. ההכרה במדינה לא קיימת היום, לא בלימודי ההלכה של נשים אורתודוקסיות, ובוודאי גם לא בשמחות ליברליות, על כל הזהות המגדרית האפשרית. ואני מקווה שזה ישתנה. אנחנו לא נחדל. לאט-לאט אבל בטוח נמשיך לעסוק בתורה, לכתוב, להיות כתובת, להשמיע את הקול, ונקווה שגם נצליח להשפיע. למרות האקלים של ההווה, נביט וניצור עתיד שהוא אחר. בסייפה אני רוצה להגיד, חלק כאן יודעים, אני עסוקה מאוד בדמות של דינה. אנחנו מונים עכשיו את 12 השבטים, ואנחנו גם משכיחים תמיד את דינה, היא לא נספרת. ובמובן הזה, גם אם לוי נטמע ומנשה – דינה לא באמת נספרת, וגם אי-אפשר לייחס לה, מדרשית, איזה שהם צאצאים.  יש משהו מרגש שבאופן פלורליסטי, ממשי, בכל הזמנים יחד, אנחנו עסוקות ועסוקים בלתת קול לנפגעת אלימות מינית שהיא שותקת בטקסטים שלנו. ההשתקה מתמשכת. יש בזה עיסוק גם בידיעה שלנו על סכנות השררה שלנו, והסמכות והאחריות שלנו, והיכולת ליצור תיקון עולם. בעזרת השם, שנצליח לעשות גם כן, באמת, ביישום של המדינה, ובמוסד הממלכתי שלה ברבנות הראשית לישראל. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה רבה, אמן. ישר כוחכן. אני אציין שנמצאות איתנו כאן לא מעט נשים שמעורבות בעשייה גם של ארגון נשות הכותל – אחד מהארגונים הראשונים שהפגיש נשים אורתודוקסיות, קונסרבטיביות, רפורמיות וחילוניות, וגם כאן אנחנו רואים את התופעה שאולי אנחנו לומדים מפרשת בנות צלפחד שני צעדים קדימה, אחד אחורה, ואז עוד שני צעדים קדימה. וגם ברגע זה, למעשה, נמנע מנשים שהן רבות ושליחות ציבור לנהל טקסי בני ובנות מצווה ברחבה שבה יש נגיעה באבני הכותל. מכיוון שלמרות ההישג הגדול של האזהרה השוויונית שהוזכר כאן, מתנכלים להישג הזה מתוך הבית הזה, מתוך עיריית ירושלים, וזו רק תזכורת אחת. מבחני הסמכה, כמו בתי הדין הרבניים, כמו תקנות התמיכה שעדיין ממתינות לתיקון גדול, כמו בכלל מושג הדיינות בבתי הדין הרבניים. העבודה היא גדולה מאוד. לא סתם לא קיימנו את הכנס הזה בחצר של מכון הרטמן או בחצר ה- Hebrew Union College אלא אנחנו מקיימים אותו פה, ואנחנו נמשיך לעסוק בנושאים האלה, דווקא כאן.  אנחנו ממש בפרק האחרון. בפרק האחרון מסור לדור העתיד של המנהיגות הרבנית וההלכתית של נשים כאן, במדינת ישראל. שלוש דוברות אחרונות, ואז נחתום בעוד שיר של פורצת דרך. ראשונת הדוברות היא רינה לבנון, תלמידת שנה ד' ב-Hebrew Union College, בתקווה הסמכה בחשוון הבא; צביה וייסברגר, סטודנטית שנה ג' בתוכנית הרבנות בבית המדרש לרבנות במכון שכטר; והאחרונה, המפטירה שלנו, תהיה מיכל צירלסון, תלמידת כיתה י"ב ממרכז חינוך ליאו בק בעיר חיפה, ראשון מוסדות היהדות הליברלית כאן, בארץ הקודש. ומי שיצלול לעומק הביוגרפיה וההיסטוריה של הרבה רגינה יונאס ידע שעצם העובדה שהחותמת את הכנס הזה תהיה תלמידת בית הספר שנקרא על שמו של הרב לאו בק, גם בזה יש תיקון קטן וסגירת מעגל ראויה, והייתה לזה התייחסות בדבריה של הרבה פרופ' מרקס. רינה, בבקשה. << אורח >> רינה לבנון: << אורח >> שלום, צוהריים טובים. אני רינה לבנון, אני תלמידת רבנות בבית המדרש לרבנות ישראלית, ב- Hebrew Union College. אני גם מכהנת כרבה בפועל של הקהילה הרפורמית במועצה האזורית גלבוע, ואני גם חברת קיבוץ כפר בלום שעל גבול לבנון. במהלך השנתיים האחרונות חייתי עם משפחתי ועם ילדיי בתוך זירת מלחמה פעילה, כאשר אנחנו מדי פעם מפנים את עצמנו בעצמנו, ובכל פעם, בחוסר ברירה, חוזרים אל זירת המלחמה. ובתוך כך, רבה בקהילה.  אז תשאלו למה אנחנו נאבקות כל כך על הזכות, או על היכולת, להיות לרבה? למה שלא תסתפקי סתם בלימוד תורה? תראי צנועה יותר, דברי יותר בשקט. מה את מחפשת? את הכבוד? את ההכרה? אפשר לחייך לנוכח השאלות האלה, ובוודאי פה, באולם, הם מעלים חיוך על פני המשתתפות, חברותיי או מורותיי שהולכות בדרך הזאת כבר שנים רבות. אבל בפריפריה הישראלית שבה אני חיה ועובדת, השאלות האלה נשאלות מדי יום, ולא עם חיוך.  "מה פתאום היא רבה?", "זו טעות", "זה מסוכן", והשיא – "זה לא יהודי". רגינה יונאס, כך שמענו, הפריכה את הטענות האלו כבר בתזת ההסמכה שלה לרבנות לפני 100 שנה. אבל לצערנו, במציאות הישראלית העכשווית, הן חיות ונושמות, ואפילו צוברות תאוצה מסוכנת.  הממשלה מרחיבה את סמכויות בתי הדין הרבניים, שבהם אין דריסת רגל לנשים, מלומדות וחכמות ככל שיהיו. הרבנות הראשית, כמו ששומעים, נלחמת בכל הכוח בהסמכת נשים לרבנות, למרות פסיקת בג"ץ. נשים נדחקות החוצה ממשרדי הממשלה. גורלנו נחתך בשנים האחרונות שוב ושוב סביב שולחן שבו לא יושבת אפילו אישה אחת. אנחנו יושבות ויושבים כאן בחדר הזה, ואני מלאת אימה, אני חייבת לומר, מכל מה שמתרחש בחדרים האחרים של המשכן הזה, ממש ברגע זה – שמגביל עוד ועוד את הזכויות שלנו, את חופש הביטוי שלנו, את העצמאות שלנו. ומול הנחשול המפחיד והמסוכן הזה אנחנו עומדות ובעדינו רק שני דברים: התורה, אותה אנחנו לומדות ומלמדות כבר 100 שנה, והתקווה.  לפעמים זה נראה חסר סיכוי והייאוש מרחף מעלינו, אבל אנחנו מזכירות לעצמנו שהילדות והילדים שלנו מתבוננים בנו, ואנחנו צריכות לתפוס באומץ את מקומנו ולהיות אנחנו עצמנו המנהיגה לה חיכינו. המנהיגה החדשה, זאת שתעמוד באומץ מול הרוח ותספר סיפור חדש, סיפור של תקווה.  כשהייתי נערה בת 13 היה לי חלום: רציתי ללמוד בישיבה. אני, הילדה הקיבוצניקית, שגדלה במשפחה חילונית אדוקה, גליתי בסמינר שנת מצוות קיבוצי את התורה שבעל פה, ונפשי נדבקה בה לאהבה. אבל איפה תלמד ילדה קיבוצניקית בת 13 תורה?  יצאתי למסע ארוך שעבר כמעט בכל תחנות ההתחדשות היהודית בישראל למצוא את התשובה. והיום אנחנו, תלמידות הרבנות הרבות, נמצאות בכל מקום בחברה הישראלית. אנחנו עובדות בצפון המופגז, אנחנו נמצאות בעוטף עזה, אנחנו נמצאות במועצות האזוריות, בפריפריה, בערים הגדולות. אנחנו מקימות קהילות, אנחנו מובילות תפילות, אנחנו עורכות חופות, חופה אחרי חופה אחרי חופה. אנחנו יוצרות מציאות בשטח יום אחרי יום.  אל מול כל הקולות האלו שמבקשים להשתיק אותנו ולדחוק אותנו לפינה, אנחנו דבקות בשני דברים שוב ושוב: תורה ותקווה. "עורי, עורי, דברי שיר". כך לימדה אותנו דבורה הנביאה, ואנחנו לוחשות זאת לעצמנו ברגעים הקשים. יש לך תורה ויש לך תקווה.  אנחנו אומרות זאת לעצמנו, לתלמידות ולתלמודים שלנו, וגם לחברות ולחברים בקהילות שלנו, נשים וגברים שנלחמים לצידנו על עתידה של החברה הישראלית. יש לנו תורה ויש לנו תקווה, ומולן, כך למדנו מדבורה, "גם ההרים בסוף ינזלו". כך לימדה אותנו דבורה. תודה רבה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה. שירת הלבנון. למי שלא זכה לקרוא את נוסח היזכור שכתבה חברתנו לזכר הנרצחים והנופלים במלחמה, תקישו את מה שצריך בגוגל ותקראו. אני בספק רב אם גבר היה כותב את מה שאת הוצאת תחת ידך, אז תודה על תורתך.  כפי שאמרתי, אנחנו פונים עכשיו לצביה, תלמידת בית המדרש לרבנים במכון שכטר. << אורח >> צביה ויסברגר: << אורח >> אני צביה וייסברגר, תלמידת השנה השלישית ללימודי הרבנות בבית המדרש לרבנים על שם שכטר. נשואה לעמי, איש חינוך שנמצא כעת בסבב השישי שלו במילואים בחטיבת כרמלי, ואימא לשלושה ילדים. הסיפור שלי לא התחיל בבית המדרש לרבנים, הוא התחיל בבית אורתודוקסי מאחורי מחיצה. גדלתי בבית דתי מחויב, אוהב תורה, ובכל ערב שבת הייתי יחד עם אחיותיי מהראשונות, פעמים רבות גם היחידות, שהגיעו לתפילה. ובשבת בבוקר כשיש שמחה בבית הכנסת, היינו הראשונות לצאת מבית הכנסת כדי לארגן את הקידוש.  בכך בערך התמצתה החוויה הדתית שלי – הרגשתי חלק מקהילה בלי באמת להכיר או להבין את הפרקטיקה שבתוכה היא מתנהלת. לא הנחתי תפילין, לא התעטפתי בטלית, לא קראתי בתורה. ישבתי בסוכה שאבא שלי בנה וחיכיתי לו שיחזור מהלימוד.  גדלתי בסביבה נשית עם שלוש אחיות, בלי אחים. למדתי בתיכון דתי לבנות, והעולם שלי היה תמיד מעין מסך מפוצל: העצמה נשית מחד, שמרנות דתית מאידך. כמו הסיפור הידוע על רבי שמחה בונים מפשיסחה, שהיה הולך עם שני פתקים בכיסים – באחד "בשבילי נברא עולם" ובשני "ואנוכי עפר ואפר" – כך גם אני: בפתק אחד "כל כבודה בת מלך פנימה" ובשני, "תעשי רק מה שאת אוהבת".  קשה לחיות בעולם מפוצל. קשה להבין למה אמא שלי יכולה להיות מרצה בבית הספר לריפוי בעיסוק, אבל לא יכולה לשאת דבר תורה בבית הכנסת, שלא לדבר על להוביל תפילה. קשה לראות את אחיותיי הגדולות מצליחות כל אחת מהן בדרכה, אבל כל ילד בן 13 מקבל יותר כבוד מהן כשהוא עולה לתורה ומברך.  זה פשוט לא מתכנס. אז כששערי בית המדרש האורתודוקסי בו גדלתי כאן, בארץ, נעולים בפניי, הלכתי ללמוד תורה באוניברסיטה העברית. והנה פיצול נוסף של המסך של חיי, לא רק בין תורה לנשים אלא גם בין תורה לאקדמיה.  זכיתי ללמוד ממרצים מבינים בתחומם, אגב, כולל חבר הכנסת טור פז, מקרא ומדעי היהדות, והפכתי, איך לא, למורה לתנ״ך, מחוברת למסורת וחלילה לא מאתגרת אותה. וכנראה שהסיפור שלי היה יכול להסתיים כאן – הרי הגעתי ליעד, בוגרת החינוך הדתי שהיא מורה.  כאשר יצאנו לשליחות בארצות הברית נחשפתי למגוון קהילות יהודיות דתיות מזרמים שונים, ובחלקן, הפלא ופלא, נשים בתפקידי הובלה. רק שם הבנתי שהמסך לא חייב להיות מפוצל, אלא להפך, שאין יותר מאוחד ממנו. שאישה יכולה להיות גם תלמידת חכמים. שאישה יכולה להנהיג קהילה, שאישה יכולה ללמוד וללמד בדיוק כמו, ואפילו טוב יותר, מגברים. שהאהבה שהענקתי בילדותי ליהדות ולמסורת יכולה גם להתארגן בפרקטיקה של חיים, ולא רק להוות מושא למחקר באקדמיה או דיון בכיתה.  לשמחתי, ההבנה הזו נמשכה עבורי גם היום בלימודיי בבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, כאשר בראש בית המדרש עומדת רבה, אישה מופלאה, הרבה חיה רואן בקר, והמשגיחה הרוחנית, שהיא גם האישה הראשונה שהוסמכה לרבנות אורתודוקסית אחרי השואה, הרב ד"ר מימי פייגלסון.  אז הנה אני כאן כדי לייצר לילדים שלי עתיד טוב יותר, עתיד שבו הם לא יצטרכו לבחור בין זהות דתית לבין ערכים של שוויון וכבוד. עתיד שבו העולם לא חייב להיות מפוצל. אני כאן כדי ללמד אותם הלכה למעשה שהיהדות שייכת לכולם. שאפשר לחוות תפילה מעוררת לצד חיים מודרניים, פמיניזם לצד אהבת תורה ויראת שמיים.  אני כאן מתוך אמונה שלמה בכך שהקדוש ברוך הוא, בכבודו ובעצמו, שמח בכל תלמידת חכמים שמסיפה את הגוון שלה, את הקול שלה, את הפרשנות שלה לעולם התורה. אני מודה שעד אתמול לא הכרתי את הרב רגינה יונאס, אז אני מודה לחבר הכנסת קריב על הישיבה הזו כאן היום, על השמעת קולה, ולא רק השמעת קולה, אלא קולן של כל מי שבאה אחריה וכל מי שעוד תבוא. תודה רבה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה. ישר כוח. וכפי שאמרתי ממש לקראת חתימת הדברים, המפטירה שלנו, מיכל צירלסון, תלמידת י"ב במרכז חינוך לאו בק בחיפה. << אורח >> מיכל צירלסון: << אורח >> תודה רבה, חבר הכנסת הרב גלעד קריב, רבות ורבנים, אורחות ואורחים יקרים, אני מתרגשת מאוד וכבוד הוא לי שהזמנתם אותי לדבר. תודה. שמי מיכל צירלסון. אני נמצאת כאן היום כתלמידת כיתה י״ב ממרכז החינוך לאו בק בחיפה, בית ספר ממלכתי רפורמי בהובלתו של המנכ״ל הרב אופק מאיר, ומרגישה כי המעמד הזה הוא בבחינת סגירת מעגל היסטורית יהודית ורוחנית. כשאנחנו מציינים 90 שנים להסמכתה של הרבה רגינה יונאס, האישה שסללה את הדרך והייתה לרבה הראשונה בתולדות עמנו, אי-אפשר שלא להשתאות מול הקשר המיוחד שלה עם האיש שעל שמו קרוי בית הספר שלי, הרב לאו בק. שניהם, הרבה רגינה יונאס והרב לאו בק, היו מעמודי התווך של הקהילה היהודית בגרמניה ברגעיה החשוכים ביותר. שניהם גורשו לגטו טרזינשטאדט, ושם, בתוך התופת וחוסר הוודאות, הם סירבו להיכנע לייאוש. הם בחרו להמשיך ולהוות מגדלור של רוח, תרבות ואמונה עבור אלו שאיבדו הכול.  הרב לאו בק טבע את המחשבה כי היהדות איננה רק אמונה, אלא היא דרך חיים המכוונת אל מעשה. הרבה רגינה יונאס גילמה את התפיסה הזאת בחייה ובמותה. היא לא הסתפקה בלימוד התאורטי, היא בחרה במעשה של פריצת דרך נועזת. באומץ לב נדיר היא הוכיחה שמנהיגות רוחנית אינה הנחלה של מגדר מסוים, אלא היא נובעת מעומק הנשמה.  קהל נכבד, עבורי המורשת הזאת של היהדות כמעשה אינה דף בספר ההיסטוריה, אלא מצפן יומיומי. כבר שלוש שנים שאני פעילה בצוות קבלת שבת בבית הספר שלנו, אותו מובילה הרבה אושרת מורג, שהגיעה איתי לכאן היום, כאשר לאו בק הוא בית הספר היחיד בארץ, מגנים ועד י"ב, בו יש אישה רבה שהוסמכה בישראל. כבוד גדול.  בתוך העשייה הזו גיליתי את פניה היפות של היהדות הפלורליסטית. מי שאינו מוצא את עצמו בטקסט התפילה המסורתי, מוצא משמעות בטקסטים המודרניים ובשירה. מי שאינו מתחבר גם לאלו, מוצא שייכות בשיח ובקהילה, בביחד.  בימי שישי, כשאנחנו עורכים קבלות שבת משותפות לילדי הגנים, לתלמידי התיכון ולתלמידי החינוך המיוחד, אנחנו לא רק מקבלים את פני השבת, אנחנו מנכיחים שוויון מגדרי וערכי, שחשוב לי אישית, כאישה צעירה שמנחה ומובילה טקס דתי-ליברלי. בבית הספר שלנו בנים ובנות עומדים יחד, מברכים ומקדשים. שם למדתי שלכל קול יש עד ולכל אחת ואחד יש מקום סביב השולחן היהודי.  הערכים הללו של תרומה, עזרה לזולת וקבלת האחר מנחים אותי בתור תלמידה במגמת מנהיגות חינוכית-חברתית, וגם בתפקידי כמדריכה בתנועת הנוער כנפיים של קרמבו. שם, כמו בבית הספר, אני רואה את היהדות במיטבה. היכולת לזהות את הניצוץ האנושי בכל אדם ללא הבדל דת, גזע ומין.  בתור מישהי שעומדת להתגייס בקרוב ולשאת בנטל על הגנת המדינה שלי, כאשר ישנם אנשים שבוחרים שלא להתגייס, אני רואה כיצד דווקא הנשים הן אלה שלקחו על עצמן תפקיד של שמירה על המולדת. וזה הזמן לומר תודה לכל אותן נשות המילואימניקים, אמהות החיילים, נשים וחברות ששולחות את אהוביהם להגן על מדינתנו ולסכן את חייהם. וכמו כן, תודה מיוחדת לבחורות צעירות שמתגייסות ובכל יום מנפצות תקרת זכוכית אחרת, גם אם זה כנגד כל הסיכויים.  מכובדיי ומכובדותיי, הרבה רגינה יונאס פרצה את תקרת הזכוכית כשהשמים היו מכוסים בעננים הכבדים ביותר של המאה ה-20. היא עשתה זאת כי היא ידעה שלנשים יש כוח ייחודי להנהיג, לחמול ולבנות קהילה. קיומו של הכנס הזה כאן, במשכן הכנסת, הוא הצהרה חשובה. עלינו להכיר בעושר שבזרמים השונים ביהדות ולחבק את הפלורליזם הדתי. לכל קהילה ולכל אישה מנהיגה יש גוון ייחודי להוסיף לפסיפס הישראלי שלנו.  אני מאמינה שאם נשכיל לראות אלו באלו שותפים לדרך, כפי שהרבה רגינה יונאס והרב לאו בק ידעו לשמור על צלם האלוהים שברוח האדם בטרזינשטאדט, נצליח לבנות כאן חברה חזקה, צודקת וסובלנית יותר.  תודה לכם על ההקשבה, ותודה לרבה רגינה יונאס, זיכרונה לברכה, שלימדה אותנו שגם במקום שבו נדמה שאין אנשים, עלייך להשתדל להיות אישה ולהיות מנהיגה. תודה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >>  ישר כוח. לא סתם כתוב – אני חושב שזה במסכת מגילה, תתקנה אותי תלמידות החכמים – שהגולל זוכה בשכר כולם. אז כאן הגוללת שלנו, גוללת הכנס, באמת זוכה בשכר כולנו, ואנחנו זוכים בך. יש לי תחושה שאנחנו יכולים לתת פה איזושהי סמיכה רב-זרמית. פרה-סמיכה רב-זרמית, ואנחנו בטוחים שעוד נשמע את קולך מעל בימות רבות, גם בתוך בתי כנסת וגם במרחב הציבורי, והלוואי גם בבית הזה. אז מיכל, תודה שעשית את כל הדרך עם הרבה אשרת מחיפה, ואין חתימה יותר הולמת מן הדברים שלך.  חבריי וחברותיי, אנחנו בחרנו להותיר את המפגש הזה בעיקר כמפגש של תקווה, של התעצמות ושל הכרה בכוח המשותף של כולנו, ובכוח שלכן כמנהיגות, כרבות וכשליחות ציבור. כולנו ערים לרוחות הרעות שנושבות מסביבנו. כולנו יודעים שהרוחות הללו לא קשורות רק בחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, אלא גם בדרך שבה אנחנו מבינים את עובדת היותנו מדינת העם היהודי, ובדרך שאנחנו מבינים את תפקידה של מדינת ישראל בעולם היהודי.  אין לי ספק שבזכות המנהיגות של כל החברות היקרות שנמצאות כאן, אלו שדיברו ונשאו דברים ואלו שרק האזינו, ובזכות חברות רבות נוספות למסע וחברים רבים למסע, אנחנו נדע לעמוד למול אותן רוחות רעות, ונדע, עם כל מגוון הכלים שהמסורת היהודית מעניקה לנו, באמת להבטיח את העתיד של היהדות הישראלית, של החברה הישראלית, על כל חלקיה וקהליה, ואת העתיד של העם היהודי כולו.  אנחנו נסיים בשירה של חלוצה נוספת, לא בעלת הסמכה רבנית, אבל באמת מגדולות שליחות הציבור של העולם היהודי במאה הקודמת, "לכי לך" של דבי פרידמן. אחרי שנחתום, המעוניינות והמעוניינים, נקיים כאן תפילת מנחה בהובלת חברות וחברים שנמצאים כאן. לכי לך. << אורח >> שני בן אור: << אורח >> (בליווי נגינה) לכי לך, אל הארץ שאראה לך / לך לך אל מקום שלא תכיר / לכי לך בדרכך אתן ברכה לך / ולברכה תהיי את, לכי לך // לכי לך, ואני אגדיל מאוד שמך / לך לך, אשבח את שמך / לכי לך, למקום אשר אראה לך / לשמחת חיים, לכי לך // ולברכה תהיי את / ולברכה תהיי את / ולברכה תהיי את / לכי לך. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> בריך שמיה. תם ולא נשלם. תודה לכולנו. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 16:22. << סיום >>