פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 182 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי יום שני, ט' בטבת התשפ"ו (29 בדצמבר 2025), שעה 12:33 סדר היום: << נושא >> השפעת המדיה והרשתות החברתיות על הפרעות אכילה ודימוי גוף בקרב נשים ובנות נוער << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: מירב כהן – היו"ר עדי עזוז חברי הכנסת: מיכל שיר סגמן מוזמנים: לילך וינשטוק – משנה למנכ"ל, משרד התקשורת רויטל אורדן – מנהלת המערך האמבולטורי בברה"ן, משרד הבריאות פאינה צודיקוב – מנהלת המחלקה לתזונה אוכלוסיות מיוחדות, משרד הבריאות איריס בן יעקב – ממונה חינוך למיניות ומניעת פגיעה, שפ"י, משרד החינוך רויטל שטל – מדריכה ארצית, שפ"י, משרד החינוך ענבל קליין – עו"ד, ייעוץ וחקיקה, אשכול פרטיות ומידע, משרד המשפטים מיכל סוקמן – דיאטנית, מנהלת תחום תזונה, מחוז מרכז, מכבי שירותי בריאות נעם וילדר – עו"ד, היועצת המשפטית, המועצה לשלום הילד ד"ר חנה קטן – רופאת נשים בכירה, המועצה הלאומית לבריאות האישה ירדן אמיר – אחראית קשרי מחקר, ממשל ודיגיטל, איגוד האינטרנט בישראל ליאור וינטרוב – מנהל מדיניות ציבורית, טיקטוק ישראל ליאו נקש-אהרוני – נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית שירי קידר – חברת צוות מוגנות, הנהגת ההורים הארצית יעל מיכל שוורץ – משפיענית רשת בתחום הפרעות אכילה, הלובי למלחמה באלימות מינית רן מלמד – מנכ"ל נקודת מפנה מירי ארגלזי – עמותת פני"ם חדשות נעמי סער – עמותת פני"ם חדשות שרה בליינדר – עמותת פני"ם חדשות רונית נחמיה – עמותת פני"ם חדשות מאיה לי לוי – פעילה חברתית ויוצרת תוכן יהודית באומן תבורי – הפרעות אכילה שימי תבורי – הפרעות אכילה רוני רמז – בעלים 'לעוף על הגוף' עדי ברקן – יו"ר עמותת סימפלי יו רן רייטן – מתנדב, עמותת סימפלי יו ללי אופיר – יוצרת תוכן, עמותת נשים לגופן מנהלת הוועדה: דלית אזולאי רישום פרלמנטרי: חבר תרגומים, יפית גולן רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> השפעת המדיה והרשתות החברתיות על הפרעות אכילה ודימוי גוף בקרב נשים ובנות נוער << נושא >> << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה לכל האורחים והאורחות שהגיעו לוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, נשמח אם תשבו כדי שנוכל להתחיל. לפני שאנחנו נעבור לנושא שעל סדר היום, אנחנו נפתח כל ועדה בקריאה, תפילה, כמיהה, שהחטוף האחרון, רן גואילי, זיכרונו לברכה, יחזור לקבורה ראויה במדינת ישראל. כל עם ישראל מאוחד בדרישה הזו לא להתקדם לשום מקום עד שמחזירים את כולם הביתה. זה דבר ראשון. מי שפה אורחת קבועה יודעת שבדרך כלל בפתח של כל דיון יש לנו פינה שנקראת מעבירים את הבושה צד, ובמסגרת הפינה הזו אני מקריאה תגובות מיניות, אלימות, סקסיסטיות, קיצוניות מאוד, שכותבים לי ברשתות. אני לא רק מקריאה, אני גם חושפת כאן את הפרטים של הבן אדם, את שמו, איפה הוא גר, איפה הוא עובד, כדי שהוא יתבייש ולא אנחנו נתבייש. חשוב לי לשתף אתכן שבעקבות העשייה הזו בשבועות האחרונים, כמות ההודעות האלימות עם הקללות המיניות שאני מקבלת צנחה, ממש ברמה של 90%. צנחה. אז אנשים כן מתביישים, ולכן אני מוציאה את הפינה הזו להפסקה. אם זה עזר, לא צריך יותר. אבל אני כן מזמינה גם נשות ציבור, פוליטיקאיות מכל צד, מנהיגות שחוות את האלימות המילולית הזו ברשתות, אני מזמינה אותן למצוא פה במה בוועדה ולשתף בפניות שאתן מקבלות. אולי זה גם יפחית את ה-hate ואת האלימות המינית הזו ברשת גם כלפיכן. זה עדכון, ככה, על הצד החיובי. ועכשיו אנחנו נעבור לדיון שעל סדר היום. אנחנו פותחות דיון בנושא השפעת המדיה והרשתות החברתיות על דימוי הגוף ועל יצירה של הפרעות אכילה. הנתונים שהגיעו אליי לפני הדיון מלמדים שזו ממש מגפה, ושיש החמרה מדאיגה מאוד בשנים האחרונות. אני אתחיל מהמספרים שקיבלתי ממשרד הבריאות, שנאספו מהנתונים של קופות החולים. יש שם עלייה במספר המטופלות והמטופלים בהפרעות אכילה גם בקרב בגירים וגם בקרב קטינים. כך, למשל, לפי נתוני קופת חולים כללית, מאז שנת 2020 ועד היום נרשמה עלייה של 135% במספר המטופלים. אז זה אומר שזו תופעה מאוד רחבה, עם מאפיינים של מגפה. חשוב לי לציין כבר בתחילת הדברים, אני אדבר על נשים, אבל זה לא פוגע רק בנשים, זה פוגע גם בגברים, בנערים, בילדים, שחשופים לאותן השפעות מזיקות. זה לא דבר חדש שאידיאל היופי בשנים האחרונות שאף לרזון, זה בלט מאוד בתעשיית האופנה והפרסום. אני חושבת שהיום כן חלה איזושהי התקדמות בתחום האופנה והפרסום, ואולי הדוגמה הכי בולטת לזה זה חוק הפוטושופ, שבאמת חולל שינוי מבורך. אבל בעולם הטכנולוגי וברשתות אנחנו לא רואים את השינוי הזה, ולכן אנחנו מתכנסות כאן היום. צריך להזכיר ברקע את תקופת הקורונה, שמאוד החמירה את התופעה, כי על רקע של בדידות והיעדר שגרה וצמצום באינטראקציות אנושיות, אנחנו יודעות שזה יכול להחמיר תופעות של מצוקה נפשית ולהעצים התנהגויות שהן מסוכנות. ובאותן שנים גם הרשתות מאוד מאוד מאוד התפשטו כמעט לכל בית ונייד, לפי נתוני איגוד האינטרנט הישראלי. בשנה שעברה, שימו לב, 98% מבני ובנות הנוער בגילאי 13-17 השתמשו ביוטיוב, 84% באינסטגרם ו-70% בטיקטוק. הראו פה בסקירה שרובם משתמשים ביוטיוב וטיקטוק על בסיס יום יומיומי. אני אוסיף כאמא שרואה את הבנות שלי ואת החברות שלהן, זה ממש יכול להיות כל היום במסך. ממש התמכרות מאוד קשה. אני כאמא מאוד מגבילה את זה, אבל אני רואה את הסביבה. זה מאוד מאוד דרסטי. זה המקום להזכיר שהתמונות ברשתות הן הרבה פעמים מעובדות, עם פילטרים. זה לא אמיתי וזה גורם לבנות שלנו וגם לבנים לשאוף לאיזשהו אידיאל יופי שהוא לא בריא, הוא לא אפשרי, הוא בעיקר לא אמיתי. וגם יש איזשהו שכפול, כולן נראות אותו הדבר, כשליופי יש הרבה מאוד צורות וגוונים. עוד סכנה שאנחנו רואים, זה שברשתות יש הרבה משפיעני בריאות ולייף סטייל שמציגים את עצמם כמומחים, כמביני עניין, כאילו הדברים שהם אומרים נבדקו מחקרית, והרבה פעמים הם לא נבדקו מחקרית. ואותם אנשים לא מהססים להציע כל מיני טרנדים, גם לדיאטות ולפעילות ספורטיבית שיכולה להיות מסוכנת וקיצונית. שווה להזכיר את הדוגמה של הטרנד סקיני-טוק, שכלל אתגרים אלימים ומסוכנים ועודד הפחתה דרסטית של צריכת מזון. האלגוריתם של הרשתות הוא מאוד מאוד מתוחכם, יודע לטרגט סרטונים לכל לקוח ולקוחה, לזהות מה תחומי העניין, מה המאפיינים של האישיות, מה המאפיינים הרגשיים של מי שמזפזפ, ומתוך שיקולים עסקיים בעצם גורם להתמכרות הזו להיות מאוד מאוד קשה. נשאלת שאלה, שנערה מחפשת הרבה חומרים, הרבה תוכן על דימוי גוף, על דיאטה, האם הרשתות באמת דוחפות אותה למקום אחראי ובטוח, או למדרון שהוא מאוד מסוכן? מה שמטריד אותנו פה היום מטריד נשים ואנשים בכלל בכל העולם, ויש מדינות רבות שמקדמות חקיקה ורגולציה שמטילה אחריות על הפלטפורמות בנוגע לתכנים ולמנגנוני ההפצה של התכנים האלה. ואם אני אזכיר פה דוגמה אולי הכי קיצונית שאני מכירה, זו אוסטרליה, ששם ממש הטילו מגבלת גיל על גישה לרשתות החברתיות. שזו בהחלט שאלה שצריך לשאול אותה, האם יש בזה צורך. אז את מי נשמע היום בדיון? קודם כל, נשים וגברים שחוו את החוויות האלה בעצמם, והם ובני המשפחות שלהם מתמודדים עם המצוקה הזו. אנחנו נשמע את משרדי הממשלה, את משרד התקשורת והמשפטים לגבי רגולציה, את משרד הבריאות על ההשפעות הבריאותיות של המגפה הזו. משרד החינוך, איך מאתרים צעירים וצעירות במצוקה ומזהים את סימני האזהרה. וגם את נציגי הרשתות החברתיות, שכולם הוזמנו. דלית, מנהלת הוועדה, מי הגיע מתוך הרשתות החברתיות? טיקטוק. אז יישר כוח לטיקטוק, שלפחות הגיעו, שזו התחלה חשובה. ומי שלא הגיע, אני חושבת שהאינטרסים שלו ייפגעו. זה בעצם מה שיקרה. באמת תודה לכל מי שטרח להגיע, אפילו במזג האוויר הסוער הזה. זה באמת דיון שיכול להציל חיים. אנחנו נתחיל בדיון. ראשונת הדוברות תהיה יהודית באומן. הכי טוב שאת תציגי את עצמך, למרות שאני חושבת שרוב אם לא כל מי שיושב פה מכיר את הסיפור האישי שלך, אבל חשוב, הדיון גם משודר. הבמה היא שלך, ותודה שבאת. << אורח >> יהודית באומן תבורי: << אורח >> שלום לכולם. תודה רבה שהוזמנתי, רק שבאמת הפעם אני מגיעה לפה בגישה לא חיובית. ולמה? רשתות חברתיות, מדיה, רזון, זריקות הרזייה, והכול, הכול, הכול צץ למעלה בכל הרשתות, וברמות כאלה שאנחנו פה מפסידים את החיים של נערות שרוצות להיות כמו שמראים במדיה. ולמה אני מגיעה בגישה קצת שלילית? אני 25 שנה כבר פה, ובכל פעם שהגעתי לפה, ועדי ברקן היה יחד איתי, ושמע את כל השיחות ואת כל הבקשות וכל ההתחננויות. חברי כנסת שיושבים פה, רק תסבירו לי דבר אחד, איפה הייתם ואיפה אתם? אנחנו נכנסים לישיבות, מספרים את הסיפור שלנו, בוכים, מתרגשים. אני מחזיקה גם עכשיו את הבכי, ואני מחזיקה חזק כדי לא לבכות ולא לקטר. אני רק אומרת דבר אחד, איפה כל מקבלי ההחלטות? למה הגעתי? כדי לספר לכם שאין מקומות, אין בתים. אני מקבלת מדי יום אלפי טלפונים, בקשות והתחננויות. "בבקשה, תעזרי לנו. אין לנו מה לאכול, אין לנו איפה להיות. ההורים לא מסכימים שנהיה בבית, כי אנחנו מחסלות את כל המקרר". ואני, כאזרחית פשוטה, אמא לילדה שכבר לא איתנו, מה אני אמורה לענות להן? הייתי, דיברתי עם שר הבריאות, חברות כנסת, כל אחד שבא לקראתי והזמין אותי לפה, יצאתי החוצה ויצאתי בהרגשה – יהודית, באת סתם. כלום לא קורה. אתם מדברים על מעמד האישה, אתם מדברים על הסטייל החדש של הנערות שמתות כל חודש ולא מדברים עליהן. אוקיי, אז קארין, זיכרונה לברכה, דיברו עליה, כי היא הייתה "In", וגם קידמתי אותה יחד איתי לספר ולפתוח. היא עמדה פה, ממול, אני ושימי היינו פה, והיא בכתה. "אני רוצה ים, אני רוצה חיים". מי שמע? כולם שמעו, כולם התלהבו, כולם, "כן, כן, כן, כן, נעשה משהו". איפה אתם? אני לא מאמינה בכם, לצערי הרב. אני מצטערת שאני אומרת את זה. את מירב כהן זו פעם ראשונה שאני רואה, מאוד נעים לי להכיר אותך, ואני מאוד מקווה שאולי הפעם הזו ייפול האסימון, שמישהי תיקח את המושכות. תל השומר, מרכז אחד להפרעות אכילה. הבנות מחכות חודשים ועד שנה לאשפוז. בין לבין, תלכו, תמותו בבית. והנה, יש מקרה שאני פגשתי, אמא שהחליטה שהיא עושה לה בית חולים בתוך הבית. ולמה? כי יש לה את כל האפשרות הפיננסית להביא רופא פרטי, דיאטנית, בית חולים שלם בתוך הבית. אבל לא לכולם יש את זה. לא לכולם יש את האפשרות הכלכלית הזאת. למה אני כאמא ביקשתי אז תרומות שיצילו אותנו? כי אנחנו זוג שרצה להחיות את הילדה, ואני במיוחד חייתי 25 שנה עם הכאב. אני הייתי המטפלת, אני הייתי הפסיכולוגית. וכל פעם להפרעות אכילה אין מקום, רשימת המתנה, ובינתיים אני נתקעת בקיר שלא מבין איך מנהלים את המחלה הזו. מה זו המחלה הנוראית הזו? זו מחלה שטנית, מחלת המוות האיטית. כי בסופו של דבר זה מה שקורה. נקברים בבתי קברות ובאים לפה ומדברים על זה מחדש, ופותחים את העניין, מעמד האישה. כל הנושאים שקשורים לאישה, מינית, שכלית, אוטיזם, הכול. ושום דבר לא קורה. אני צריכה לקבל טלפון מאמא שהבת האוטיסטית שלה זרקו אותה ממסגרת יומית? מה אני יכולה לעשות? אני חברת כנסת? מה ההשפעה שלי? אני בוכה איתה ואני מציעה לה, תתאזרי בסבלנות. שנה בבית, בגלל שהיא מתפרעת. אוטיזם. יש אוטיזם בכל כך הרבה רמות, אז היא מתפרעת. תפתחו מרכזים. תפסיקו לדבר. תפסיקו להבטיח. תפסיקו להזמין אנשים בגשם וברוחות ובכל העונות ובכל שנה כדי לתת את הקול שלנו. אז אני נותנת את הקול שלי, ואני מבקשת, חברת הכנסת מירב כהן, לא באתי סתם. יש לי הרבה מאוד בנות שרצו לבוא איתי, אבל בגשם וברוחות אתה יכול להביא בנות שהן מ-29 קילו ומטה? לא. באתי בשבילן. תעשו משהו. ואני לא יודעת באיזה דרך אני כבר יכולה להנחות אתכם, כי אני לא יכולה לקבל את ההחלטות. ההחלטות הן לא בידיים שלי, כל מה שבידיים שלי זה הקול שלי. הקול הכואב של אמא שהבת שלה קבורה בירקונים. למה? בגלל כל האדישות של כל מקבלי ההחלטות. משרד הבריאות. הוא שואל אותי, מה זו אנורקסיה בדיוק? יהודית באומן, את יכולה להסביר לי? אם אתה לא יודע, למה אתה מזמין אותי? תפתח ספר ותקרא מה המחלה הזאת. אני מודה לכם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. ואם תרצי שוב להתייחס לדברים שיעלו פה, תגידי לי ואני אתן לך. מאיה לי לוי, שהיא פעילה חברתית בתחום ויוצרת תוכן. << אורח >> מאיה לי לוי: << אורח >> היי. קודם כל תודה, יהודית. הלוואי שיכולתי להגיד כמה אני מעריכה את המאבק שלכם, שבאופן אישי פוגש אותי במקומות הכי עמוקים. << אורח >> יהודית באומן תבורי: << אורח >> מה המעמד שלך, אם אפשר לשאול? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רגע, אבל תראו, יש לנו את החדר עד 14:00, אז אני אנהל את הדיון בצורה מאוד מתוקתקת, כדי שכולם יספיקו לדבר ולא נפספס אף אחד. << אורח >> מאיה לי לוי: << אורח >> שלום ותודה רבה, יו"ר הוועדה וחברת הכנסת מירב כהן, על ההזמנה. שמי מאיה לי, ואני פעילה חברתית ויוצרת תוכן. אני יוצרת תוכן ברשתות משהו כמו עשור כבר, ואני בעצמי מתמודדת עם הפרעת אכילה עוד מהילדות המאוד מוקדמת שלי, הפרעת אכילה ששינתה צורות וסוגים ועוצמות. אני רוצה לפתוח במילים האישיות שלי, כי הנתונים שבטח תכף יישמעו כאן הם סופר חשובים, אבל בסופו של דבר נתונים הם נתונים, מספרים, והם לא שלמים בלי הפנים והסיפור מאחוריהם. אני שייכת לדור שגדל לתוך האלגוריתם. אני שייכת לדור שגדל לתוך אלגוריתם שמחליט מה אני רואה, מה אני מרגישה ומה אני צריכה לשאוף להיות. אלגוריתם שקובע בדיוק מהו מודל היופי, מודל יופי שלפעמים הוא אפילו לא בר השגה או בריא לשאוף אליו. זאת תרבות שלמה שפוגעת בצעירות וגם בצעירים, כפי שציינת. היום אולי לא רואים עליי, אבל כנערה הייתי בתת משקל מאוד קיצוני. היום אני לקיצון השני. נחשפתי בילדות שלי לסרטונים ופוסטים בפורומים שונים שמסבירים איך להיות רעבה. זה היה לפני בערך עשור, טיפים בכל מקום שמדברים על שיטות כאלה, על איך להיות רעבה, והמסרים היו מאוד ברורים – רזה זה טוב, שליטה זה כוח, רעב זה הישג. אני אומרת את זה והקול שלי קצת רועד, כי באמת זה מה שהרגשתי, שרעב היה הישג. אולי לכם, חברות וחברי הוועדה, המושגים האלה לא אומרים כלום וזה לא מושג מוכר עבורכם, אבל נערות שגדלו לזה כמוני מכירות טוב מאוד את המושג פרו-אנה. אנה, תכנים שמקדמים הפרעות אכילה. אומנם היום התכנים האלה עברו גלגול, וכמו שציינת, נקראים skinny talk, אבל הם עדיין קיימים, ונראה שהם כאן כדי להישאר. אלו תכנים שצילקו אותי בגוף ובנפש והביאו אותי לאן שאני היום, לטובה ולרעה. עם השנים, כשהייתי קצת מודעת יותר וכשהייתי כבר יוצרת תוכן בעצמי, הבנתי עד כמה המערכת האגרסיבית הזאת, כל פעם שדיברתי על קושי עם הגוף, על אוכל, על דימוי עצמי, האלגוריתם הציף אותי בעוד ועוד תכנים כאלה, תכנים קיצוניים. ככל שהייתי פגיעה יותר, ככה קיבלתי תוכן שהעמיק את הפגיעה יותר ויותר. זה היה לפני עשור. והיום המצב אפילו חמור יותר, כי הבעיה היא לא רק התוכן הקיצוני שאנחנו רואים בכל מקום, לא רק המודל הבעייתי, לא רק הבריונות והאלימות ברשת שכל מי שקצת שונה ממודל היופי חווה, וגם מי שבמודל היופי, אגב, לא מספיק במודל היופי, אלו בעיות חמורות, אבל הן לא עומדות לבד בלי בעיית הנורמליזציה. בשנים האחרונות נוספה לב הרשתות זירה מסוכנת, מסוכנת במיוחד. אנשים שמציגים את עצמם כאנשי מקצוע – מאמנות לאורח חיים בריא, מלווי תזונה, מנטורים לבריאות, אלה טייטלים אמיתיים שאספתי מהאינסטגרם. גם מאמני כושר שמציעים קסמים, לפעמים עם תארים לא ברורים, לפעמים בלי שום הכשרה, והם נותנים הנחיות שמקדמות הרעבה, טיהור, הימנעות קיצונית, פעילות לא מפוקחת והעמקת הפרעות אכילה. זאת זירה בלי פיקוח, בלי אחריות, שאף אחד לא שואל אותם מי הם, מה ההכשרה שלכם, איזה נזק אתם עלולים או יכולים לגרום. נערה בת 14 לא יכולה להבדיל, או לא בהכרח מבדילה, בין דיאטנית קלינית מוסמכת לבין משפיענית עם טון חזק וסמכותי וביטחון עצמי. כשאני הייתי בת 14 אני רק חיפשתי טיפים איך להצליח להקיא טוב יותר, כי רפלקס ההקאה שלי כבר לא עבד, ומצאתי את הטיפים האלה ברשת, בפורומים שקיימים עד היום. ולכן אני שמחה שיש פה נציגים של משרד הבריאות, כי אני יודעת שאתם מודעים לבעיה הזאת, ואני רוצה לפנות אליכם באופן ישיר: אי אפשר להשאיר את הזירה הזאת פרוצה. אני מבקשת מכם לבחון דרכים לעקוב, לפקח, להסדיר פעילות של אנשים שמציגים את עצמם כאנשי מקצוע בתחום התזונה, הבריאות והנפש, במיוחד ברשתות החברתיות. צריכה להיות הגדרה ברורה, כי אין, הגדרה ברורה מי רשאי לתת ייעוץ תזונתי ונפשי, מנגנון דיווח פשוט ונגיש לתוכן מסוכן, שיתוף פעולה עם הפלטפורמות לזיהוי והגבלה של גורמים פוגעניים ואכיפה. אכיפה, לא רק המלצות. כשאני פניתי כדי לדווח על מישהי שרצתה לעזור לי עם הבולימיה שלי, ואמרה לי, "כן, בואי, אני אאמן אותך", פניתי, הגשתי תלונה. שאלה טובה, מה קרה איתה עד היום, כי נאמר לי שזו לא עבירה פלילית. לאחרונה הייתי מאושפזת תקופה של שלושה חודשים במחלקה לטיפול בהפרעות אכילה. פגשתי שם בעיקר נשים בגילים שונים, חולות מאוד, ממקומות שונים ובמצבים שונים, וכולן הושפעו במידה כזו או אחרת מהתרבות הזאת. כאחת שמתמודדת כל חייה עם הפרעות אכילה מסוגים שונים, בשנים האחרונות אני פועלת ברשת כדי לאזן את המסרים הרעילים האלה, שפוגעים באופן ישיר בדימוי גוף ובנפש של בנות צעירות. אי אפשר להמשיך לגלגל את האחריות להורים, רק לחינוך או לחוסן האישי, כי מול נערה אחת עומדת מערכת שלמה, מערכת טכנולוגית משומנת, חכמה, אלגוריתמית, אגרסיבית, שמרוויחה מהחולשה שלה. מרוויחה, והרבה. הבנתי שנציגי הרשתות החברתיות, רובם בחרו לא להגיע, אז תודה לטיקטוק שהחליטו להגיע, לפחות זה. והעובדה הזאת היא לא מקרית, היא חלק מהבעיה, כי כל עוד אין רגולציה, שקיפות ואחריות, הנזק ימשיך והנתונים הכואבים יעלו. אני לא עומדת כאן רק כאקטיביסטית ולא רק כיוצרת תוכן, יש לי קהל גדול ואני גאה על זה, להעביר את המסרים האלה, אבל אני עומדת כאן כאישה שהגוף שלה שילם מחיר, ושהנפש שלה עדיין משלמת בכל יום ויום את המחיר הזה. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה לך. ממש. תודה שבאת לכאן ושיתפת, ואני רואה ויודעת שזה לא פשוט, אבל זה באמת מציל חיים. תודה רבה. << אורח >> מאיה לי לוי: << אורח >> תודה על הוועדה החשובה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ללי אופיר, מעמותת נשים לגופן בישראל. << אורח >> ללי אופיר: << אורח >> היי. שלום לכולם, שמי ללי אופיר, אני יוצרת תוכן ברשתות החברתיות, מרצה ופועלת בשנים האחרונות סביב דימוי גוף, אהבה עצמית וחיזוק הערך העצמי של נשים ונערות. אני יושבת כאן היום אבל לא רק בשם העשייה שלי, אלא גם מתוך סיפור אישי. כנערה התמודדתי עם בעיות דימוי גוף קשות ועם הפרעות אכילה קשות שכמעט והובילו אותי לאשפוז. חייתי בתחושה תמידית שבה משהו בי פשוט לא מספיק טוב. הרשתות החברתיות אומנם לא אלה שיצרו את הקושי הזה, אבל הן בהחלט חיזקו אותו כל יום מחדש. ההשוואה הבלתי פוסקת, החשיפה לאידיאל גוף אחיד ולא מציאותי, והמסר הסמוי שכולנו אמורות להיראות בדרך מסוימת. ולפעמים הוא כבר לא כל כך סמוי, והוא נמצא בכל מקום. כל אלה העמיקו אצלי את השאיפה לשנות ולתקן משהו שבכלל לא היה מקולקל. אני יודעת שזה נושא שהוא לא חדש, אבל כשאנחנו מדברות על רשתות חברתיות, הוא רלוונטי בדור הזה יותר מתמיד, כי אם פעם כדי להיחשף לתכנים הייתם, חלקכם פה, רובכם אולי, צריכים ללכת לראות סרט עם אידיאל יופי מסוים או דוגמנית בשלט חוצות, היום נערות עם זמן מסך של 12 שעות, 14 שעות, נחשפות במשך 14 שעות לדברים האלה. 14 שעות ביום שהן בונות עולם שלם שקיים רק ברשתות, שמציג או מציאות מזויפת, שעברה שינוי, שעברה עריכה, פוטושופ, או מציאות חלקית מאוד. בגלל זה ההשפעה היא כל כך גדולה. אנחנו נמצאים כל כך הרבה זמן, הנערות ונשים צעירות נמצאות כל כך הרבה זמן ברשתות. ההשפעה היא באמת עצומה. עם השנים אני עברתי תהליך, החלמתי מהפרעות אכילה ולמדתי סוף סוף לאהוב את עצמי ואת הגוף שלי. היום אני מקדמת מסרים ותכנים שיסייעו גם לאחרות בהתמודדות עם אתגרים דומים דרך הרשתות החברתיות, הרצאות וסדנאות, ובמסגרת עבודתי בנשים לגופן. החוויה האישית שלי לימדה אותי שיש אפשרות לשינוי והחלמה, אבל שזה לא קורה סתם. זה לא משהו שאם נחכה, יקרה. לא ההחלמה האישית, לא השינוי האישי, ולא ההחלמה הכוללת החברתית ושינוי באמת מדיני. השינוי דורש צעדים אקטיביים, חינוך, שיח ותשתית תומכת. מהמקום הזה בדיוק אני פועלת כחלק מעמותת נשים לגופן. נשים לגופן היא עמותה ארצית ללא מטרות רווח, הפועלת מאז 2005 לקידום הבריאות, הרווחה והזכויות של נשים ונערות בישראל. הפעילות של העמותה מתבססת על תפיסה רחבה יותר של בריאות, שכוללת בריאות בתור תוצאה של גורמים פיזיים, נפשיים, רווחה, כלכלה, ולא רק היעדר של מחלה. במסגרת פעילות העמותה, פותחה תוכנית 'בטוחות ברשת' לצמצום נזקי הרשתות, ועוסקת בהשפעת הרשתות החברתיות על דימוי גוף, מיניות וערך עצמי. המטרה של התוכנית, שהוקמה בתמיכת הקרן לילדים ונוער בסיכון של ביטוח לאומי ואיגוד האינטרנט הישראלי, היא לסייע בתהליכי התעצמות, פיתוח חוסן וגבולות ברורים ולשפר את התפיסה העצמית של נערות. כמו ששמענו בהתחלה, המחקרים מראים שככל שאנחנו מבלות יותר זמן ברשתות, כך עולה חוסר שביעות הרצון מהגוף לצד סימפטומים של חרדה, דיכאון והפרעות אכילה, בעיקר בקרב מתבגרות וצעירות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני אבקש טיפה לקצר, כי אני צריכה להספיק את כולם. << אורח >> ללי אופיר: << אורח >> הן פגיעות במיוחד להשפעות האלה יותר מגברים, והשימוש ברשתות בקרב צעירות עלה משמעותית במלחמה. אבל לצד זה קיימת גם תקווה. מחקרים עדכניים מראים שחשיפה יזומה לתכנים מגוונים של body-positivity משפרת שביעות רצון מהגוף, מפחיתה השוואות ובושה, ומעלה את מצב הרוח. מהניסיון האישי והמקצועי שלי, העלאת הנושא הזה לסדר היום יכולה לחולל שינוי אמיתי, אבל כדי שזה יקרה, חייבים צעדים אקטיביים, לא רק לדבר. נדרשת השקעה עקבית בחינוך לדימוי גוף חיובי, רגולציה הכוללת סימון של תמונות ערוכות, הגבלת פרסום דיאטות ואסתטיקה ממוקדת ברשתות, אפשרות קלה לדיווח וניטור תכנים. אני כאן היום כדי לומר שיש אפשרות לשינוי בתחום שמשפיע כמעט על כל אישה ונערה בישראל, אבל הוא יקרה רק אם נעשה באמת פעולות ונבין מה בדיוק אנחנו יכולות לעשות. האחריות לכך היא של כולנו. תודה רבה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה לך. רוני רמז, ואחריה עדי ברקן. << אורח >> רוני רמז: << אורח >> "אין דבר שאני שונא יותר מדוגמניות שמנות". "אם לא תאכלי פחות פחמימות, את תישארי פילה, ולא פילאטיס". "שמונה צלוליט וזה רק ברגל אחת?". "הטיפ הכי טוב שלי להורדת אחוזי שומן זה פשוט לסתום את הפה". "איך אתה מסתובב בשלום כשהילד שלך נראה כמו בטטה קטנה?" הייתי שמחה להגיד שאלה משפטים חריגים שמאחוריהם עומדת עבודת שטח מאומצת שלי, כי היה לי מאוד קשה למצוא אותם. הייתי רוצה להגיד לכם שזה יוצא דופן ושהדיון פה בכלל מיותר, ולמה בכלל עלינו לירושלים. אבל אלה משפטים אמיתיים שנאמרים בקול רם ברשתות החברתיות, שזוכים למאות ואלפי צפיות, שנאמרים בשם האמת או הדוגרי או הבריאות, והם מגוונים והם חזרתיים והם בכל מקום וכל הזמן. והכי הייתי רוצה לבשר שכשנערה בת 13 שומעת את המשפטים האלה, היא בטח בקלות שמה את האצבע על זה שזה פשוט קיצוני. ושבטוח אותה הנערה בת ה-18, שכל החיים אמרו לה שהיא כל כך יפה, אבל לא חבל? רק קצת לרדת במשקל, היא בטח מסתכלת על הסרטונים ומסבירה לעצמה שזו פרובוקציה מכוונת. ואותה בחורה שבדיוק עברה את הלידה השנייה שלה לפני חצי שנה ולא מבינה למה הגוף שלה עדיין נראה ככה, ואמא שלה, שנמצאת בגיל המעבר ומשתגעת למה הגוף שלה לא מתפקד, וההיא שלא מוצאת זוגיות, וההיא שלא מאמינה שתצליח ככה בחיים, וזאת שסבתא שלה מציעה לה לא לאכול את חתיכת העוגה הזו, ואת, ואת, ואת ואני. אבל בפועל, מה ישכנע את כולנו מהר יותר? זה שאתן טובות כמו שאתן ואין עליכן בעולם, או זה שיש לכן עוד הרבה הרבה במה להשתפר, וכנראה שפשוט לא ניסיתן מספיק? נעים להכיר, אני רוני רמז, ובשש השנים האחרונות אני אקטיביסטית, מרצה, ויוצרת תוכן בתחום דימוי גוף ואופנה, ובמשך השנים אני מדברת עם נשים ונערות מכל הארץ, בכל הגילאים, מכל הרקעים ומכל הסוגים, ואם יש דבר אחד שברור לי זה שהרוב המוחלט של נשים בישראל מאמינות שהגוף שלהן הוא פשוט פרויקט שצריך לתקן. כשאנחנו לא מתאמנות מספיק, אבל רגע, לא יותר מדי. וכשאנחנו לא קטנות מספיק, אבל היי, זה לא נראה טוב, את בטוחה שאת בריאה? ושאנחנו לא אוכלות מספיק, אבל אוי, תיזהרי, את אוכלת יותר מדי. ושזה אשכרה העסק של כולם, ושתמיד, תמיד, תמיד האשמה היא אני, אנחנו. גוף האישה היה תמיד מקור לביקורת, פשוט היום הביקורת היא תוכן, והבטן הרכה שלנו היא מודל עסקי, כי שנאה מביאה צפיות ופרובוקציות מביאות טראפיק, והאלגוריתם אוהב תגובות כועסות ומתלהמות. ואת, והרגשות שלך, והמחשבות הקשות שלך? תתמודדי, מותק. זה מה שעובד היום, והיום הכול מותר. אתמול ממש הגעתי להודעה מאמא שכתבה לי על הבת שלה – "אם אותו הבחור שהגבת עליו בסרטון האחרון שלך רק היה יודע שהבת שלי ראתה את הסרטון שלו בזמן אמת, ודאגה להקיא כל הלילה, כי הוא, האוטוריטה בכבודו ובעצמו, אמר שהיא תוקעת סופגניות כאילו הן היו טונה". ולרגע קטן, שוב תהיתי לעצמי אם פשוט מדובר בבחורה צעירה אחת שקשה לה באופן מיוחד, ואז נזכרתי שאני אפילו לא יודעת בת כמה היא ואיך היא נראית. שזה בכלל לא פוסח על שום משקל ושום גיל, ושזה אפילו לא עניין אישי, זה באמת עניין ציבורי. ושחופש הביטוי הוא לא תירוץ לנזק והרס, ושדעה אישית היא לא הצדקה להשפלה. ושזה כבר מזמן לא רק בקיצון, זה עמוק עמוק במיינסטרים. חברה שמלמדת נשים שהגוף שלהן הוא הבעיה היא חברה שמגלגלת יותר כסף, אין ספק, אבל עם כל הכבוד לכלכלה הישראלית, לא על הגב שלנו. משהו חייב להיעשות, זו באמת ההגדרה של דיני נפשות, ואם כולנו לא טובות מספיק, הרי הבעיה היא לא כולנו, נכון? יש פה תופעה רצינית וארוכת שנים להתעסק בה. השלב הראשון, אם שואלים אותי, להכניס דימוי גוף שלילי והפרעות אכילה לקטגוריה של תכנים אלימים, שאם אין לאותם יוצרי תוכן אכזריים ברשת שיקול דעת עצמי להגביל את עצמם, אז יהיה חוק שיעשה את זה. שהבת שלי תגדל במדינה שבה הזכות לחיות בשלום ובשקט עם הגוף שלה תהיה כל כך מובנת מאליה, כמו הזכות שלה להצביע בבחירות. כבר הוכחנו שכחברה יש לנו את היכולת לחולל מהפכות, אנחנו רק צריכים להתאמץ קצת לצאת מעצמנו. תגידו לי אתם, הסבל של הנערה הזו באמת שווה לכם את כל הכסף הזה? תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה לך. עדי ברקן. << אורח >> עדי ברקן: << אורח >> כמו שיהודית באומן אמרה, יהודית בעצם שילמה ומשלמת את המחיר הכי יקר כשהיא איבדה את הבת שלה אחרי מלחמה של 30 שנה במגפה הזו. אבל אני מבלה פה בכנסת מתחילת המילניום. הפעם הראשונה הייתה בשנת 2003, כשכתבתי את חוק הפוטושופ. לצערי לא הייתה אוזן קשבת, נאלצתי לעבור עוד עשר שנים של מודעות, ואז ב-2012 הכרתי את רחל אדטו, והצלחנו להעביר את חוק הפוטושופ, אבל זה היה בתנאי. ישבנו במשרד המשפטים, ואמרו לי, תקשיב, עדי, יש בעיה במדינת ישראל, ויש חוק שאומר איסור חופש העיסוק. אתה לא יכול לאסור על מישהו לעבוד בעבודה מסוימת. ואז אמרתי, יש לי שאלה, אם אני נרקומן, תתנו לי רישיון לאוטובוס? אמרו לי, מה פתאום, אתה תסכן חיי אדם. אמרתי, אותו דבר, אם אני אקח בחורה שנמצאת בתת משקל, אוריד שתי מידות, היא מסכנת בני אדם. ואז אמרו לי, אוקיי, בוא נגיע לפשרה. נעביר את החוק, עדי, אבל שלא תהיה אכיפה. לא יהיו קנסות. זאת אומרת, אם חס וחלילה מישהי שהגיעה לאנורקסיה תתבע את קסטרו שהפוסטר גרם לה להגיע להפרעות אכילה, לאן הגענו? אבל הסכמתי, כי קודם כל רציתי את החוק הזה בחוק העונשין. הגיע הזמן שלחוק הזה יהיה שיניים. שמנכ״ל חברה מסחרית יידע שכשהוא לוקח בחורה שנמצאת בתת משקל ומצר היקפים, הוא ישלם מיליון שקל בשנה. זו בדיוק העלות של מיטה בתל השומר. שישלם מיטה אחת, לא יקרה כלום. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בלי קנסות זה עשה שינוי? << אורח >> עדי ברקן: << אורח >> לא, אין קנסות. זה עשה מודעות, כל העולם המערבי הגיע לפה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בלי קנסות, למרות שלא היו קנסות, זה עשה שינוי? << אורח >> עדי ברקן: << אורח >> לא עשה שינוי חוץ ממודעות. ומודעות זה טוב, כי בלי מודעות גם לא היינו פה היום. אבל בפועל, ב-25 השנה שאני נמצא פה, מעבר ללצרף עוד מיטות למחלקה בתל השומר, לא נעשה שום דבר. << אורח >> יהודית באומן תבורי: << אורח >> ולכו למות בבית. << אורח >> עדי ברקן: << אורח >> ותלכו למות בבית, כי יש בעיה עם הטיפול. כמו שיהודית אמרה, יש מחלקה אחת עם, אני לא יודע, היום 40-45 מיטות, זה חצי רחוב ברמת השרון. חוץ מזה, אין שום דבר. יש בסורוקה, שאחרי שאני נלחמתי 15 שנה, פתחו את המחלקה עוד פעם לפני עשור, ומה יש עוד? אין שום קונטרה לבעיה. כי במשרד החינוך, למשל, מדברים קצת על סמים, על אלכוהול, קצת על הפרעות אכילה, על דימוי גוף. זה סינט עבורם. איפה הקונטרה לבני הנוער? בואו נקצר, אני רוצה יותר להמליץ מה כדאי לעשות, כי אני נמצא בבתי הספר. לפני 20 שנה, נוצר איזשהו דיאלוג עם התלמידים, ואני שואל אותם – מי קם בבוקר מרוצה מול המראה? בשנת 2005 זה היה בערך 75% מהבנים, 60% ומשהו מהבנות. היום 4% מהבנות, 35% מהבנים. ואז אני מעלה דווקא את הבנות שהסכימו, שהן מרוצות מעצמן על הבמה, ואני אומר לה, תשמעי, אני נותן לך צ'אנס. איזה איבר היית מחליפה בגוף, שבלחיצת כפתור בפוטושופ אני מוריד לך את זה? ואז היא אומרת לי, עדי, אני לא אוהבת את האוזניים, אני לא אוהבת את כפות הרגליים. זאת אומרת, גם מישהי מה-4% שאוהבת, היא לא שלמה עם עצמה. מה הפלא? כי אז מגיעה השאלה השנייה, מי אוכלת ארוחת בוקר באופן קבוע? קמה ילדה בת 14, אומרת לי, "תקשיב, עדי, אני לא אוכלת ארוחת בוקר. אני מגיעה ב-12:00-13:00 מורעבת. ודרך אגב, אני מידה 42, ואמא שלי מידה 38". אני שואל, מה הקשר? היא אומרת לי, אני אגיד לך מה הקשר. כי אמא שלי מגיעה מהקניות, היא לא שואלת אותי איך היה בבית הספר, בואי נאכל את השניצל ביחד. הדבר הראשון, מה היא עושה? היא לובשת את הג'ינס שהיא קנתה בקניון, מידה 38, מול המראה, "נו שגית, איזה יופי יושב הג'ינס על הטוסיק של אמא". מה אני אמורה לעשות עם השניצל, עדי? ואני אומר, את האמת, גם אני לא הייתי אוכל. אז כשדימוי הגוף כל כך נמוך, אל תסגרו את זה רק בהפרעות אכילה. כי משם גם מתאבדים, ומשם מגיעים לאלכוהול ולסמים, ומגיעים למצב שלא לובשים בגד ים אם אני לא במידה 24, אני בטח לא אצא עם חברות לאיזו מסעדה כי יצחקו מזה שאני לא אוכלת, ואני בטח לא אהיה בזוגיות. זה הרבה יותר עמוק מהפרעות אכילה. ואנחנו נמצאים היום בשיא. כשאני בשנת 2005 ישבתי בוועדת הבריאות, אם אני לא טועה דני נוה היה אז שר הבריאות, ואמרתי, אנחנו בפתיחתה של מגפה. קמו משרד הבריאות ואמרו, "הו, עדי ברקן ראה איזו אנורקסית בסטודיו, עשה מזה מגפה". התפוצץ לכולם בפנים היום. היום זה לא כל בית שלישי-רביעי. בכל בית שיש שניים-שלושה ילדים, וזה לא רק בנים ובנות, כי לפני 15 שנה זה היה בערך 90% מהבנות, 10% מהבנים, אבל בדרך כלל הבנים האלה היו שייכים לקהילה הלהט"בית. היום זה גם סטרייטים. אני נמצא ביחידות קרביות, אני שואל אותם שאלות, מי מרוצה? הם צוחקים עליי, החיילים. תפסתי איזה סגן, מ״פ ביחידה הכי קרבית שיש, והוא אומר לי "תקשיב, עדי, כשאני נכנס לעזה אני יכול לאכול חמישה חמאסניקים. אני יוצא מהבסיס", איך הוא אומר? "אני כוסית". ואז אני בצחוק אומר לו, עוד מעט תגיד לי שאתה גם לא מוריד חולצה בים. הוא אומר לי, "חופשי לא מוריד. אני יושב וכל הזמן אני בודק את זה, ואתה אשם". אמרתי לו, למה אני אשם? הוא אומר לי, "כי בזמנו צילמת גם את עברי לידר לקסטרו, ובשלט היו קוביות". אני מרים לו את החולצה, הכול קוביות. מגפה עולמית, זה כל העולם המערבי, ופה זה מתפוצץ לכולם בפנים. עד שלא תהיה חברה מסחרית שתראה שאידיאל היופי זה לא רק קולב עם דופק, אלא גם מידות שפויות כמו 28, 32, 44, לא יהיה שינוי. עד שההורים לא יידעו לגשת ולדבר בשפה הנכונה עם הילד, נכון, זה שטוח וזה רדוד, כשהילד יוצא מהבית הוא צריך להבין שהוא נראה הכי טוב. כי אם לא, מחכה לו גהינום בחוץ. הערה אחת קטנה של מישהי שלוקחת ביס מהסנדוויץ' ויגידו לה, וואו, עם טוסיק כזה את אוכלת גם סנדוויץ'? היא לא תאכל. מה עושים? בבתי ספר לא אוכלים. כאילו, מה קורה? הבנים נכנסים ראשונים בהפסקת עשר, הבנות יושבות בחוץ ומקצצות ציפורניים שהבנים כבר ייצאו, ואז הן נכנסות פנימה והן בודקות טוב טוב אם מישהו מסתכל אם הן בולסות משהו. אין מצב שבת תאכל סנדוויץ' מול בן. נדיר שזה קורה. אני יוצא החוצה, ואז הילדים מספרים לי – עדי, אנחנו אוכלים פעם בשבוע ארוחת צוהריים, ואמא כל הזמן בטלפון, או מול המראה, או בוחרת בעצם פילטר להצטלם. עם מי אני אמורה לדבר? אז אם בבתי ספר אין עם מי לדבר, ואין עם מי לדבר, אלא אם כן אותו מנהל בית ספר או אותה מישהי מהצוות קלט או קולטים שיש איזו בעיה עם מישהי או מישהו, ולכולם יש בעיה, לא יקרה שום דבר. בבית הם לא יכולים לדבר. עם מי הם אמורים לדבר? ואז הם נכנסים לטיקטוק. דרך אגב, אנחנו בקשר עם נטלי זיו מטיקטוק. היא ביקשה שנכתוב סדרה, כתבנו סדרה, בעוד שבועיים אנחנו נגיש אותה. אני מקווה שהסדרה הזאת תהיה סדרה עולמית, שאולי תראה שאפשר גם להיות אחרת. כי 'רזית', זו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת היום למישהי. שינוי בחברות המסחריות, גישה של ההורים, ומשרד החינוך יתחיל לדבר בשפה של התלמידים. דימוי גוף. << אורח >> יהודית באומן תבורי: << אורח >> יש לי הערה. איך הורים אמורים להבין מחלה כל כך מורכבת? רק כשאתה שם כל כך הרבה שנים אתה לומד משהו מזה, אבל עדיין אנחנו לא מקצועיים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז תכף נשמע את משרד החינוך. תודה לחברות הכנסת שהצטרפו אלינו, פשוט יש אנשים שאני חייבת להספיק כי הם הגיעו מרחוק. אנחנו נספיק אותם, ואז אני אגיע גם אליכם. יעל מיכל שוורץ, ואחריה אנחנו נשמע את טיקטוק. << אורח >> יעל מיכל שוורץ: << אורח >> קוראים לי יעל מיכל שוורץ, אני היום באה בכובע של הלובי למלחמה באלימות מינית. אני גם יועצת בכנסת לחבר כנסת. וואי, סליחה, אני מתרגשת. אני שמחה להגיד, או מאושרת להגיד, או מקווה להגיד, שאני מחלימה מבולימיה, אבל הפרעת האכילה תלווה אותי למשך כל החיים שלי. אני התחלתי ותיעדתי את כל המסע של ההחלמה שלי ושל ההתמודדות שלי עם הפרעות אכילה, עם הבולימיה, בין אם זו הפרעת אכילה כפייתית, ולא הייתי בתת משקל. מדובר כאן הרבה על מודל היופי, ושבעצם כשאנשים אומרים הפרעות אכילה, זה, "אה, אז את רזה, כאילו". הרוב שחולים היום בהפרעות אכילה לא נמצאים בתת משקל. אני תיעדתי את המסע שלי במשך שנתיים ברשתות החברתיות, שם הכרתי אנשים שפעם ראשונה הבינו אותי. ובמשרד החינוך, בבית הספר, אף אחד לא הבין, אף אחד לא ידע על מה מדובר, בטח ובטח כי לא הייתי במשקל שמתאים להפרעה. המשכתי ותיעדתי, והגעתי לבנות מדהימות. נכנסתי לאשפוז בתל השומר, יצאתי, הצלחתי, וזה לא שזה עזר. ככל שהייתי מעמיקה יותר בהתבודדות שלי לבד, בחדר, בתוך הטיקטוק, אני דור הקורונה. אני הדור של הקורונה, אני הדור שהתבודד בחדר. ככל שהיו יותר ויותר שעות בתוך המסך ובתוך הרשת עצמה, נחשפים עוד ועוד לתכנים שפשוט כל פעם ממציאים את עצמם מחדש. כל פעם תהיה משפיענית כזו או אחרת שתמכור איזשהו תוסף תזונה שיכול לרפא סרטן או לעזור לך לרדת במשקל. בכל יום חדש תהיה איזו זריקה חדשה, או 'אני עכשיו הולכת ללייף סטייל אחר'. כל הדבר הזה מקדם את הפרעות האכילה, וזה טאבו, אף אחד לא אוהב לדבר על זה. לא אוהבים לדבר על זה גם פה. כשהגעתי למצב שאני עוזרת לבנות מסוימות לגשת לטיפול, ושהן מצליחות לגשת לטיפול, וזה היה הדבר הכי מדהים שעשיתי בחיים שלי, הבנתי שדרך הרשת אני לא אוכל מספיק לעזור. החלטתי לבוא ולהיכנס לכנסת דרך ארגון חברה אזרחי, ואחרי זה להיות יועצת של חבר כנסת, כי ככה אני יכולה לדעת את כל הכלים שאני יכולה לבוא ולהכווין אותם לבנות. היום אין פיקוח, במיוחד לא בטיקטוק. אין פיקוח במשרד הבריאות על משפיעני הבריאות למיניהם. אין פיקוח במשרד החינוך על הילדים והילדות, כי זו לא הפרעה של בנות ונשים, זו הפרעה גם של בנים. אין מענה בכלל על דיווח, לדוגמה, לסרטונים. הנושא הזה פשוט לא מספיק מדובר, ואני מאוד מקווה, אני אישית עצרתי את כל הרצף של הסרטונים שתיעדתי בהחלמה שלי מהפרעות אכילה, אבל אני רוצה לדעת שכשאנחנו עושים היום פה את הדיון, זה דיון שהוא מדהים, וסוף סוף חזרה ועדת הבריאות, תודה לאל, שנוכל באמת לגשת ולטפל בבעיה הזאת. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> נעשה את זה ככל יכולתנו. תודה רבה. נציג טיקטוק, ליאור. << אורח >> ליאור וינטרוב: << אורח >> צוהריים טובים לכולם. קודם כל, גברתי היו"ר, תודה רבה על הדיון החשוב הזה, ואני מקווה שיהיה לו המשך, כי זה דיון שלא יהיה פה פיניש ליין. יש פה מאבק שהוא מתמיד, ותודה גדולה לכל מי ששיתפו את הסיפורים שלכם. זה גם הרבה השראה וגם הרבה אומץ, ותודה על זה. אני אגיד כמה דברים שחלקם מאוד בסיסיים לגבי טיקטוק, אבל חשוב שייאמרו. קודם כל, טיקטוק, המטרה שלה בסוף היום, האג'נדה שלה, זה בעצם לייצר פאן ולאפשר לאנשים ליצור מקום שהוא פלטפורמה של בידור. ה-DNA של טיקטוק הוא הגיוון. הגיוון בקולות, הגיוון באנשים. אם תסתכלו על יוצרים ישראלים בטיקטוק, אתם תראו שאין שטנץ, יש את כל הקולות, כל הצבעים, כל הגדלים. ולכן, גיוון הוא נשמת אפה של טיקטוק. אני לא אגזים כשאני אגיד את זה, זה לא רק בישראל, אלא גם בעולם. והשלמות של הקהילה, של האנשים, זה דבר שהוא בפוקוס, בעיקר צעירים, בראש סדר העדיפויות של הפלטפורמה, ויש המון מאמצים. מושקעים הרבה משאבים וטכנולוגיה וחשיבה, אבל אף פעם אין שלמות, וכל הזמן יש אתגרים חדשים. כשאנחנו נמצא פתרון לאתגר אחד או לביטוי אחד, נבנה לנו חומה של עשרה מטר, יבוא מישהו עם סולם של 12 מטר ונצטרך להגביה את החומה. חלק מהפתרונות זה השיח פה והיכולת גם לדווח, גם להבין מה קורה. ואני אסביר איך אנחנו עושים את זה. קודם כל, טיקטוק פועלת לפי כללי הקהילה, שלפי כללי הקהילה, כמובן, ואני תכף ארד ממש לפרטים, כל הנושא של הפרעות אכילה ועידוד לדיאטות חריפות אסור, ואני אסביר מה המשמעות של זה, והחוק של מדינת ישראל. לפני שאני אדבר על הפרעות אכילה, אני רוצה להגיד משהו שכולנו יודעים פה, לא רובנו מקשיבים לו. טיקטוק מיועדת לגיל 13 ומעלה. כשאנחנו מדברים על ילדים, ילדים לא אמורים להיות בטיקטוק, ואנחנו לא רוצים אותם בטיקטוק. לפעמים הם שם, וכשאנחנו יודעים את זה, אנחנו מורידים. כשניגשים לטיקטוק יש age gate, והאלגוריתם כל הזמן מחפש אנשים ששיקרו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן, למרות שמעל 13 גם זה צעיר מאוד. << אורח >> ללי אופיר: << אורח >> 13 זה לא ילדים? << אורח >> ליאור וינטרוב: << אורח >> נכון. ואחר כך כשמישהו כותב את גילו האמיתי, 13-17, זה חשבון מוגן. לכל החשבונות יש אפשרות לסנן מילים, לסנן תכנים. להגיד, אני לא רוצה שיגידו לי x. יש חיבור הורי. היכולת לעקוב אחרי מה קורה על הפלטפורמה, לסנן תכנים, מי עוקב אחריי, מי מגיב לי, כל זה פשוט בא באופן אוטומטי מרגע שכתבנו את הגיל האמיתי של בן העשרה שם. אני שם את זה רגע בצד, אנחנו מאוד ממליצים לעשות את זה. ומתי שיש בעיה, פעם אחת או לדווח דרך הפלטפורמה, לחיצה אחת, ואז להסביר מה. פעם שנייה, יש את איגוד האינטרנט. << אורח >> מאיה לי לוי: << אורח >> נו, באמת. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רגע, בוא נקבל פידבק. << אורח >> ליאור וינטרוב: << אורח >> רגע, אני לא סיימתי. אני אתן את אפשרויות הדיווח, ואני אשמח לקבל פידבק. תני לי לסיים, ואחר כך אני אענה לך. פעם אחת, דיווח דרך הפלטפורמה. פעם שנייה, דיווח דרך המוקד הלאומי 105. ופעם שלישית, דרך איגוד האינטרנט. הדברים האלה פועלים, אנחנו לוקחים בחשבון כל דיווח. ומעבר לזה, זה חשוב לנו לדעת, אם יש טרנד חדש שעולה שאנחנו לא מודעים לו ואנחנו לא רוצים לפגוש אותו כשהוא יותר גדול. חשוב לנו להכיר את זה, ויש עוד ערוצי דיווח. חשוב לנו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בואו רגע נקבל פידבק מהשטח. << אורח >> מאיה לי לוי: << אורח >> אני חייבת להגיד שכל מה שאמרת, המציאות היא פה, ומה שאמרת זה פה. כמויות הפעמים שאני, ולא רק אני, מדווחים לטיקטוק על הפרת כללי הקהילה, בדיוק כמו שאמרת, הפרת כללי הקהילה, התנהגות פוגענית, אני יכולה להגיד לך בדיוק את השלבים, כי אני זוכרת אותם, כי אני מדווחת על תוכן כזה על בסיס יומיומי, ומקבלת הודעות דיווח אוטומטיות של לא קרה כלום, אין עבירה על כללי הקהילה שלנו, אז אנחנו לא מורידים את התוכן. אני יכולה להקריא לך תגובות שאני קיבלתי השבוע, הודעות פרטיות – יא שמנה, אמן תחלי בסרטן, אמן תצטרכי צנתור ללא יודעת מה, ואני מדווחת לטיקטוק, ואז אומרים לי, אין מה לעשות, זה לא עובר את הכללים. << אורח >> שימי תבורי: << אורח >> הכול חרטא, הכול חרטא. את יודעת מה זו חרטא? << אורח >> מאיה לי לוי: << אורח >> ברור שהכול חרטא. << אורח >> שימי תבורי: << אורח >> וגם היום כשאנחנו יושבים פה, מחר יהיו בחירות, היא לא תהיה פה, יחליף אותה מישהו ונעשה עוד פעם ועדה ועוד פעם ועדה, ושום דבר לא קורה. << אורח >> מאיה לי לוי: << אורח >> ואתם פה כבר הרבה זמן, ואתם יודעים את זה. << אורח >> שימי תבורי: << אורח >> אני גם כן עשר שנים טיפלתי בקארין, אני יודע מה זה, את מבינה? << אורח >> יהודית באומן תבורי: << אורח >> כל מה שצריך זו חקיקה. חוק. << אורח >> שימי תבורי: << אורח >> הכול בולשיט. צריך לבוא ראש הממשלה, להגיד, הכנסת, הנה ככה עושים, זה הכסף, זה המיליונים שנותנים. << דובר >> מיכל שיר סגמן (יש עתיד): << דובר >> צריך שהחקיקה תעבור. חקיקה יש, היא פשוט לא עוברת. << אורח >> שימי תבורי: << אורח >> פותחים עוד מקומות ומוסיפים. הקשקושים האלה, סליחה, זה בולשיט. ומה שהוא אומר, זה גם בולשיט. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רגע, אבל אני כן רוצה לשמוע התייחסות. << אורח >> שימי תבורי: << אורח >> צריך מגיל 18. כשילד הולך לצבא, הוא יודע כבר מה הוא עושה. ילד בן 13 לא יודע כלום. << אורח >> יהודית באומן תבורי: << אורח >> כל מה שמביאים זה רזון, רזון ורזון. תראו איך רזיתי, תראו איך הורדתי מהיד, תראו איך הורדתי מהבטן. זה הטיקטוק. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> קודם כל, תודה שבאתם. אני לא רוצה שייצא מזה שבאתם, שאתם נענשים, כי זו התחלה של פתרון כשמדברים. זה לא אומר שאין ביקורת, יש ביקורת, וכנראה הדברים לא עובדים כמו שצריך. << אורח >> שימי תבורי: << אורח >> לא עובדים, שום דבר לא עובד. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אבל קודם כל באתם, וזה חשוב. << אורח >> מאיה לי לוי: << אורח >> יותר טוב מהשאר. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> האם יש דרך לשפר את קבלת התלונות והטיפול בהן? האם יש דרך לעבוד על הממשק הזה? לא רק מהמקרה הזה, אני לא מתבססת רק על מה שהיא אומרת, גם אנחנו מקבלים הרבה תלונות כאלה. << אורח >> ליאור וינטרוב: << אורח >> אני אשמח רגע להשלים, ואני אענה על הכול. אבל באתי לפה כדי לענות, כי גם הנושא חשוב לנו. מאיה לי, תראי, בפעם הבאה, קודם כל, יכול להיות שיש מקומות שאנחנו לא מספיק טובים בהם, ומה שאני מציע לך זה גם תפני לאיגוד האינטרנט. << אורח >> מאיה לי לוי: << אורח >> פניתי, וגם ל-105. << אורח >> ליאור וינטרוב: << אורח >> יכולים להיות גם מצבים שמה שאת מדווחת עליהם, הם לא מהווים הפרה. אני לא יודע, מה שאת אמרת זה דברים מבחילים, מה שקוראים לך שם, שאת מדווחת עליהם, זה מבחיל. << אורח >> ללי אופיר: << אורח >> אנחנו מקבלות את זה על בסיס יומי, שעתי. << אורח >> ליאור וינטרוב: << אורח >> זה נשמע כמו דברים שלא אמורים להיות, אבל אני מבקש ממך לדווח ל-105 או לאיגוד האינטרנט, ואני אתן לך את הפרטים שלי בפעם הבאה שאת מדווחת לשם, תתני לי גם, וגם אני אעקוב. << אורח >> מאיה לי לוי: << אורח >> אבל זה לא אמור להיות פרויקט. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> לא, אבל כן צריך לייצר, מה שאנחנו נעשה זה שאנחנו כוועדה נרכז פניות ונעביר לכם מרוכז, זו גם תהיה בשבילנו דרך לפקח על האירוע הזה. אנחנו נפרסם גם ברשתות, שיפנו, ואז נראה באמת איך מטפלים בזה. << אורח >> ליאור וינטרוב: << אורח >> אני ממליץ מאוד, יש אלפי פניות גם ל-105 ולמוקד האינטרנט, לא רק שקשורות לטיקטוק, אלא גם לרשתות האחרות, והערוץ הזה פועל. עכשיו, אני התבקשתי לדיון הזה להביא קצת סטטיסטיקות, אני חושב שסטטיסטיקות זה דבר חשוב. תראו, ב-2025, יש לנו את החצי הראשון של השנה, אנחנו הורדנו באופן אקטיבי, זאת אומרת, בבדיקות שלנו, מבלי שנתבקשנו או דווחנו, מעל 85% מהתכנים שהפרו את כללי הקהילה שלנו שקשורים בהפרעות אכילה, בדימוי גוף, בואו נגיד, בכל המשפחה הנרחבת של התכנים האלה, באופן יזום. בסדר? משהו כמו 56% לא קיבלו צפייה אחת, ועוד מספר דומה ירדו תוך 24 שעות. זה פחות או יותר הנתונים. משנה לשנה אנחנו הופכים יותר ויותר טובים בזה. << אורח >> רן מלמד: << אורח >> ובמספרים מוחלטים, ליאור? << אורח >> ליאור וינטרוב: << אורח >> אין לי מספרים מוחלטים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> משנה לשנה המספרים גדלים. << אורח >> רן מלמד: << אורח >> 85%, אבל מה זה במספרים מוחלטים? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תשלים את דבריך. << אורח >> ליאור וינטרוב: << אורח >> אני רוצה רגע להגיד מה מותר ומה אסור בפלטפורמה, וכשאני אומר 'אסור', הכוונה שעובר את כללי הקהילה שלנו, זה אומר שכשאנחנו רואים את זה, אנחנו מורידים את זה. אסור לקדם, לשווק, להטיף לכל הנושא של הפרעות אכילה, לרזון קיצוני, לאכילה בולמוסית, לכל הדברים האלה. כשאנחנו רואים את זה, אנחנו מורידים. << דובר >> עדי עזוז (יש עתיד): << דובר >> אבל רגע, אדוני, מה שמאיה לי תיארה זה בדיוק מה שמפרסמים שם. כל ה'אנה'. << אורח >> ליאור וינטרוב: << אורח >> תראי, לדעתי היא דיברה על אינסטגרם, אבל אני לא יודע להתמודד. אתם הרבה, אתם רוצים שאני גם אתייחס. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שנייה, אנחנו ניתן לו להשלים ואז תתייחסי, בסדר? תשלים את דבריך, רק תחתור לסיום כדי שנוכל גם לתת לאחרים. << אורח >> ליאור וינטרוב: << אורח >> כל הנושא של רזון קיצוני וכל הנושא של אכילה בולמוסית, או כל קידום של כל מיני מוצרים או ייעוצים שמטיפים לתוצאות דרמטיות באמצעות צעדים קיצוניים, אסורים לפי כללי הקהילה שלנו. כשאנחנו נתקלים בזה, אנחנו מורידים, כמו שאמרתי, 85% יורד באופן פרואקטיבי. 15% עדיין קיים שם. עוד דבר, מי שמשתמש פה בטיקטוק מכיר את הפיד, שזה ה-'פוריו'. יש תכנים, שהפוריו זה בעצם איפה שרוב האנשים נחשפים לתכנים. רוב התכנים האלה שאני מציין לא מגיעים לפוריו. בנוסף, יש גיוון, האלגוריתם שלנו עובד על מנת לגוון את התכנים. זאת אומרת, יכול להיות תוכן שקופץ למישהו בפיד פעם אחת, הוא בסדר, אבל כשהוא מופיע שוב ושוב, זה כבר לא בסדר. האלגוריתם דואג שאם הוא רואה שמישהו צופה בזה כל הזמן, לנסות לקחת ולגוון לו את הפיד. בנוסף, יש לנו את מרכז השקיפות ומרכז הבטיחות, ששם יש עוד כל מיני משאבים והפניות לעמותות, או בעצם מדברים שם על הפרעות אכילה. אנחנו פועלים, אם את דיברת על skinny talk, אנחנו פעלנו, זה היה בעיקר באירופה, בצורה מאוד החלטית. Skinny talk אמור להיות גם בישראל, כשכותבים skinny talk, כתוב שיש דרכים, מפנים לסרטונים אחרים, או מופנים לעמותות שמטפלות בנושאים האלה. אני אגיד שוב, אין 100%. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני רוצה להגיע לעוד. שמענו, הבנתי. פידבק, ואני רוצה לעבור. << אורח >> מאיה לי לוי: << אורח >> פידבק קצר. אני תבעתי אזרחית אדם שטיקטוק לא הסכימה להסיר את התכנים שהוא עשה, תכנים הזויים, פוגעניים. תבעתי אזרחית וניצחתי אותו בבית משפט, הוא משלם לי סכום מאוד מאוד יפה, והוא בכלא כרגע, כי הוא אנס והוציא תכנים הזויים. אבל טיקטוק היא היחידה מבית המשפט, מהמשטרה, שגם הם בקושי מתפקדים, אני יכולה לשלוח למי שרוצה את הפרטים, טיקטוק היא היחידה שלא הסירה את התכנים שלו הפוגעניים שבהם הוא קורא לפשעים. טיקטוק היא היחידה שלא הסירה את התכנים. אינסטגרם הסירה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אגב, ומה המצב ברשתות האחרות? סתם שנבין. << אורח >> מאיה לי לוי: << אורח >> גם ברשתות האחרות. << דובר >> מיכל שיר סגמן (יש עתיד): << דובר >> אין היום חובה להסרת תכנים פוגעניים. עברה בטרומית הצעת חוק שלי בשבוע שעבר, שתחייב את הרשתות החברתיות להסיר תכנים פוגעניים של קטינים. << אורח >> רוני רמז: << אורח >> אני יכולה להציף את השאלה מהם תכנים פוגעניים? << דובר >> מיכל שיר סגמן (יש עתיד): << דובר >> זה חלק מהגדרות החוק, תבואי לדיון. << אורח >> מאיה לי לוי: << אורח >> בבית המשפט הם יודעים יפה לחייב, אבל בטיקטוק הם לא מוחקים את התכנים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי, אז זו בעיה בכל הרשתות. ואם אני מזהה פה רצון טוב, אנחנו נרכז כוועדה מקרים ונתחיל לעשות איתכם עבודה, עם כל הרשתות שיהיו מוכנות, אתם לפחות הגעתם ועל זה אני מודה לכם. כל מי שיהיה מוכן לשתף פעולה, נתחיל לעשות עבודה על מה כן מסירים ומה לא. << אורח >> רוני רמז: << אורח >> אני רוצה להציף שאלה, כי אני יודעת שכשנכתבות מילות קוד מסוימות, נאמרות מילים קשות, ברורות, שקופות לכל, ברור לי שהטיקטוק אוכף את זה. הבעיה הגדולה היא כשזה לא שחור על גבי לבן. רוב התכנים שאני באופן אישי מגיבה עליהם בשנתיים האחרונות, וזה 90% מהתוכן שלי להגיב על תכנים כאלה. הם תכנים שאדם בריא יבין שהם נגד הגוף, ושהם מעודדים להפרעות אכילה, ושהם שליליים, אבל האלגוריתם לא, כי זה נאמר במסווה. אני ממש הקראתי לכם שיוצר תוכן עם מאות אלפי עוקבים צעק על בנות שהן תוקעות סופגניות, והן אוכלות את זה כאילו זה טונה. זה דברים שנאמרים ברשת ככה, אבל הוא לא אומר תדחפי יד. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי. איגוד האינטרנט, ואחר כך חברת הכנסת מיכל שיר. << אורח >> ירדן אמיר: << אורח >> תודה. אני אשמח להציג מצגת. שלום, קוראים לי ירדן אמיר, אני אחראית קשרי ממשל מחקר ודיגיטל באיגוד האינטרנט הישראלי, ובכובעי האקדמי אני חוקרת ייצוג של זהות וגוף נשי ברשתות חברתיות. אני מאוד מאוד מודה על הוועדה הזאת. הנושא הזה מאוד קרוב לליבי, ואני גם באמת רוצה להודות לטיקטוק שהגיעו לכאן. הם באמת בולטים גם בזירה הישראלית בנכונות שלהם לעזור. כמו שליאור אמר נכון, טיקטוק גם קידמה, ממש ביוני האחרון הודיעו בעקבות איזושהי דחיפה רגולטורית מבורכת באירופה, על הורדה של תכנים שמקושרים להשטאג שנקרא skinny talk, שהוזכר פה. skinny talk הוא רק תסמין של תופעה הרבה יותר רחבה, אני מתחברת גם לדברים החשובים של מאיה לי, שהתחילה בתחילת שנות ה-2000 באינטרנט בעולם ובישראל. (הצגת מצגת) קהילות פרו-אנורקטיות, המושג הזה פרו-אנה, זה או professional anorexic, וסליחה על הזעזוע, או favor of anorexic. זה נכון גם לבולימיה. אלו היו קהילות מאוד מסוכנות שעודדו אידיאליזציה וגלוריפיקציה של רעב, שיטות להרעבה עצמית, כלים, פרקטיקות, והיום, לצערנו, הן מוצאות בית חדש ברשתות החברתיות ומונעות עם הכנפיים של האלגוריתמים שלהן. אני באמת הבאתי כאן מקרה בוחן שמדבר על טיקטוק, אבל זה נכון לעוד רשתות, וגם התנועה של תכנים שאנחנו מכירים, בין משהו שיתחיל בטיקטוק וימצא את הבית שלו ביוטיוב, חיפוש באינסטגרם של skinny talk, יביא תוצאות וילמד את האלגוריתם מה היוזר חיפש עכשיו. מבדיקה שביצענו, לצערי הרב, אחרי שחיפשתי את המילים שהן אכן חסומות, שאנחנו מרוויחים פה מחסימה גלובלית, לא מתוך חקיקה מקומית, אנחנו מרוויחים את החסימה הזאת של מילים כמו פרו-אנה, skinny talk ו-thinspo, שזה thinspiration, ההשראה לרזון, אני יכולה להגיד שחיפוש עם טוויק קטן במילה הוביל אותי בכל זאת לראות תכנים בדיוק מאותה נישה, מאותה תופעה, ואז אנחנו מגיעים לבעיה האמיתית. האלגוריתם תוך שעות הוצף בתוכן פרו-אנורקסי, תוך דקות. עכשיו, כשאני מדברת איתכן על תוכן פרו-אנורקסי, הבאתי כמה דוגמאות כדי שנבין מה חומק בכל זאת מתחת למסננת הטכנולוגית והאלגוריתמית של טיקטוק. מאוד חשוב היה לי להראות את אחוזי החשיפה והלייקים של תכנים מהחודשים האחרונים. אני מביאה דוגמאות מחו"ל, אבל אני אביא גם דוגמאות מהארץ בהמשך. התכנים שעוברים את האלגוריתם הם – "מה אני אוכלת ומקיאה ביום", "מה מוח אנורקסיה עושה לי", השימוש במילה 'אנה' אפילו בלי מה שנקרא Algospeak, בלי המניפולציה על האלגוריתם שמשמש את היוזרים היטב וצריך ללמוד להילחם בה. תופעות של פגיעה עצמית נוספות שמקושרות להפרעות אכילה כמו חיתוך, קצת קשה לקרוא את הפוסט של הבחורה בוורוד, "לא אוכלת כל היום כדי להשתכר יותר טוב בערב". אני ממש רוצה שתראו סרטון ותסתכלו תוך כדי גם על הנתונים. היוזרים יודעים למצוא את הבית שלהם ולנצל את הפלטפורמה לטובתם, הם שומרים ומשתפים פוסטים בהתאם לעד כמה הם גלויים או חסויים, ומעוניינים שיידעו שיש להם הפרעות אכילה, אבל הם מסמנים לאלגוריתם, תן לי עוד מזה. ראיתם את הסרטון הזה? אני אשמח שתסתכלו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז איך הרשתות עוצרות את זה? << אורח >> ירדן אמיר: << אורח >> זאת שאלה מצוינת, זאת שאלה שגם אני שואלת, כי לצורך העניין באמת טיקטוק באה עם איזושהי נכונות שהתחילה בעולם, אבל במקרה הזה היא פעלה ברמה גלובלית, היא מפנה לער"ן. אבל יש האשטאגים, יש מקרים כרגע שאנחנו רואים, כמו שליאור אמר, הם מאוד ישמחו להכיר טרנדים, הנה טרנדים. אנחנו רואים האשטגים מפורשים, כמו למשל Toxic Motivation. הפיצ'ר הזה של האשטאג מוביל יוזר דוך לתכנים. אני, כמשתמשת צעירה או משתמש צעיר, מוצאת תוכן אחד, ואתם יכולים לראות, ה-Algospeak הזה, המניפולציות הקטנות שמשתמשים ב-4 ובסימן קריאה כדי לבקש משהו. השיח בתגובות לא מנוטר. שיח בתגובות בוודאות לא מנוטר, בגלל שאנחנו יכולים לראות פה דוגמאות – "בבקשה, יוזרים יקרים, אנא עודדו אותי לא לאכול". זאת קהילה שהשיח שלה פורח גם באזורי תגובות. << אורח >> ליאור וינטרוב: << אורח >> אגב, הדוגמאות שאת נותנת הן מהעולם. הן לא מישראל. << אורח >> ירדן אמיר: << אורח >> גם. הנה דוגמה מישראל. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ביקשת, זהו. << אורח >> ירדן אמיר: << אורח >> אני מסכימה שמדובר בתופעה שהיא לא בית, אבל אנחנו יודעים שהישראלים לא גוללים בפיד שדובר עברית בלבד, תוכן שזמין פה בישראל מסכן ישראלים. גם בשנות ה-2000 המוקדמות, עוד לפני שקהילות פרו-אנה צמחו בישראבלוג, שאגב, המחאה כלפיו הייתה בעיקר ציבורית, עצומות הוקמו, ועד היום אפשר למצוא תכנים כאלה זמינים בגוגל. יש לנו פרדוקס מאוד חשוב. אני נותנת לכם פה דוגמה בעברית, אני מצטטת מה שכתוב – "החורף הזה, כשאנה דופקת לנו בדלת, אנחנו מגרשות אותה כי אנחנו רוצות לחיות". זה פוסט שמשתייך לקהילות של החלמה. החלמה היא פרדוקס בעיני האלגוריתם וכלי בידי משתמשים, בגלל שהחלמה יכולה גם לעודד. האנורקסיה, כמו שהיא מתפתחת תחת הקהילות האלה, היא לא בהכרח אנורקסיה פר-סה. יש לה תסמינים אחרים, יש גלוריפיקציה, יש היררכיה. תודה רבה על הזמן. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. זה ברור שאי אפשר כל פעם לזהות איזשהו טרנד, אלא צריך לעבוד דרך האלגוריתם, כי זה כל פעם אש בשדה קוצים. << אורח >> ירדן אמיר: << אורח >> רק ברשותך, לסיכום. אנחנו באים עם שאלות ומצביעים על הכשלים שאנחנו מזהים. סאונדים שהם סאונדים אנורקטיים פר-סה, שמרכזים כפיצ'ר של טיקטוק, תכנים שהם "אל תאכלי ו-you can be "skinnier. אנחנו מדברים על ניטור של אזורי תגובות, להבין עד כמה מנטרים את המילים, האשטאגים כמו אנה ומיה, שהם לא מצונזרים. אז אומנם אולי זה מורכב, אבל זה מוביל יוזרים לתוכן הזה. וכמובן, על ההצפה של האלגוריתם ליוזר אחרי שהוא חיפש מילים שטיקטוק אסר לשימוש. תודה רבה על הזמן. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה לך. << דובר >> מיכל שיר סגמן (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה. אני אקצר, אני יודעת שיש עוד הרבה דוברים. אני מברכת על הדיון המאוד מאוד חשוב הזה. אם אני צריכה לתאר את מה שאני שומעת כאן, כפי ששמעתי עוד כשהייתי יו"ר הוועדה לזכויות הילד, עוד בקדנציה הקודמת, זה היה דיון שאם הייתי משווה אותו למשרד התחבורה, לצורך העניין, זה היה, אוי, יש ילדים שמתפרצים לכביש, בואו נעשה מעבר חצייה. או, רגע, אבל אז ראיתי גם שיש אוטו שנוסע, אז אולי נשים גם רמזור. רגע, לא רק זה, אני שומעת גם שיש איזושהי פנייה שמאלה שאין בה האט, אז בואו נשים שלט של האט. ואפשר ככה להמשיך עוד הרבה מאוד דיונים, בסוף אנחנו נבנה את מה שקוראים לו משרד התחבורה עם חוקים ועם כללים. חברים, יש לנו עולם מקביל, שצומח וצמח, והוא מתקדם בהרבה. מדינות העולם מפגרות בחקיקה, וישראל נמצאת הרבה מאחור מול החקיקה שגם ככה מפגרת מאחורי הטכנולוגיה והילדים. אנחנו לא שם. אם אני צריכה להשוות את מדינת ישראל לחקיקה שקיימת בארצות הברית, באוסטרליה, באיחוד האירופי, אנחנו לא שם, נקודה. אז האירוע כאן קוראים לו מדינת ישראל, ופתרון שהוא הוליסטי. חונה אצלי, רק אצלי, ככה הצעות חוק, מאימות גיל בכניסה לאתרים פורנוגרפיים, שאפשר לעשות את אימות הגיל הזה, אגב, גם ברשתות החברתיות, זה עובד על אותו עיקרון. יש לי ולחבר הכנסת נאור שירי את הצעת החוק של הגבלת גיל בכניסה לרשתות חברתיות מגיל 16. יש אצלי את הצעת החוק להגביל את הסלולרי מגיל 13. ואני יכולה להמשיך ולהמשיך בחקיקה שצריך לעשות, אבל בסוף מדינת ישראל צריכה להגיע למקום של הכרה שיש בעיה. הבעיה הזו היא בעיה רחבה. היא לא רק פוטושופ, היא לא רק הסרת תכנים, היא גם וגם וגם, וזה ימשיך וזה יגדל וזה יגבר, כי זה עולם טכנולוגי, זה עולם של AI שרק הולך וצומח. זה מתחיל בחינוך של הילדים, בבתי הספר. כמו שצריך לתת רישיון נהיגה, צריך לתת ממש רישיון למכשיר סלולרי ולרשתות חברתיות. לא רישיון כרישיון, אלא כלימוד, כהבנה, כהטמעה. גם להורים, לא כל ההורים מבינים בזה, וגם לילדים, כי הם אלה שבסוף נוהגים בכלי הזה. בסוף המטרה היא שתקום או רשות או מחלקה, או אם שואלים אותי, צריך לקום ממש משרד ממשלתי לענייני, עם כל הכבוד למשרד התקשורת, הוא עוסק בתשתיות, הוא כמעט ולא עוסק בתקשורת הדיגיטלית. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי, בואו נשמע באמת את משרדי הממשלה. << דובר >> מיכל שיר סגמן (יש עתיד): << דובר >> אני רק אגיד עוד מילה אחת רגע על 105. 105 עושים דברים שהם מדהימים, הם לא מתוקצבים מספיק. אנחנו באירוע ש-105 לא מתוקצבים מספיק, אין להם כוח אדם. זה נורא נחמד להגיד כל פעם 105, זה לא זה. בסדר? תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה. בואו נשמע את משרד התקשורת, ואחריו משרד המשפטים, לגבי רגולציה. << אורח >> לילך וינשטוק: << אורח >> תודה. לילך וינשטוק, אני משנה למנכ״ל במשרד התקשורת. קודם כל, תודה רבה על הדיון, והוא דיון חשוב מאוד. אני אומרת את זה גם בין היתר כאמא לשלוש בנות מתבגרות, אז באמת רואה חשיבות גדולה בנושא הזה. וגם חשוב להגיד שהמשרד רואה חשיבות גדולה בנושא הזה, למרות שעולמות התוכן הם לא באמת הסמכות של משרד התקשורת. ויחד עם זאת, אנחנו עוסקים בזה לא מעט. הנה, חברת הכנסת מיכל שירי יודעת, אנחנו מתעסקים המון בכל נושא של מוגנות ילדים ברשת, וכל הנושא הזה פוגש אותנו גם בהונאות פיננסיות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז מה עושים עכשיו? << אורח >> לילך וינשטוק: << אורח >> נפגשנו עם ליאור באמת גם בכמה וכמה דיונים, יש פה אנשים שחוזרים על עצמם, איגוד האינטרנט. בסוף באמת חשוב להגיד, רשתות חברתיות הן לא תחת הסמכות והאחריות של משרד התקשורת. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז רק תגידי מה נעשה. אני מבינה. << אורח >> ליאור וינטרוב: << אורח >> אני אגיד. קודם כל היו ועדה ודיון צוות בין-משרדי לכל הנושא של מוגנות ילדים ברשת. אני לא חושבת שזה בדיוק יושב כאן בנושא הזה, כי פה זה לא רק ילדים. כל הצעות החקיקה שעלו, ועלו כאופציות על סינון תכנים מלפני גיל 13 וכו', זה לא רלוונטי, כי הרבה פה נוגע גם לבנות מתבגרות שהן בגילאי 16 ו-17 ו-18. בסוף הנושא כאן הוא נושא של תוכן, שאני יכולה להגיד שאנחנו גם בשיח, עוד פעם, למרות שזה לא בסמכות המשרד, קבענו פגישה עם חברת מטא, שאומנם לא הגיעה לפה, אבל היא כן מגיעה לדיונים אחרים, לראות איך אנחנו מצליחים להגיע כן לאיזשהו פתרון בהקשר של סינון תכנים. אני חושבת שבסוף, גם עם כל מה שנעשה עם מוקד 105, יש פה עניין של משרד המשפטים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> יש לי שאלה. בעולם, כשמתמודדים עם רגולציה בנושא הזה, מי מרכז? איזה משרד ממשלתי עושה את זה? << דובר >> מיכל שיר סגמן (יש עתיד): << דובר >> ביטחון פנים. << אורח >> לילך וינשטוק: << אורח >> זה לא רק ביטחון פנים, יש כל מיני רשויות. זאת אומרת, יש רשות שמתעסקת בזה, ומשרד המשפטים, כי בסוף יש פה הרבה דברים שנוגעים להגנת פרט, חופש העיסוק, העלו את זה פה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז היום יש משהו שאתם אוכפים בנושא הזה שאצלכם? << אורח >> לילך וינשטוק: << אורח >> משרד התקשורת, מה שהוא מקדם במסגרת החוק ומה שאנחנו יכולים לעשות, זו הנגשה של סינון תכנים להורים. זאת אומרת, יש מערך של סינון תכנים, אנחנו מנגישים את זה. חברות הסלולר, זה במסגרת הרישיון שלהן, הן מחויבות להציג סינון תכנים, אנחנו אוכפים את זה, שהן באמת מציגות אפשרויות של סינון תכנים, וזה חלק מתהליך של מכירה של מכשיר סלולרי. זאת אומרת, הן מחויבות, ואנחנו כמשרד התקשורת אוכפים את זה, לוודא שבאמת סינוני התכנים והמערכות פועלות ועובדות בשטח, ובאמת מציעים אותם לכל אזרח ולכל רוכש. יחד עם זאת, אנחנו גם בתהליכים של הקמה של צוות בין-משרדי ליישום של החלטות הדוח של הוועדה הבין-משרדית. זאת אומרת, זה באמת אירוע שהוא חוצה נושאים. הפרעות האכילה זה נושא אחד, אבל באמת יש שם כמה וכמה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בואי נשמע את משרד המשפטים. << אורח >> ענבל קליין: << אורח >> היי. אני במחלקה החוקתית בייעוץ וחקיקה, אשכול פרטיות ומידע. אני גם מברכת על קיום הדיון, וממש תודה על השיתופים. אין כיום בישראל איזושהי אסדרה ייעודית בהקשרים האלה של רשתות חברתיות. כלומר, יש אסדרה מסוימת, נגיד, לאחר פטירה, זה חוק שעבר שנה שעברה, אבל ההקשרים האלה של סינוני תכנים או תוכן פוגעני או משהו כזה, זה לא קיים כיום. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מה זאת אומרת לאחר פטירה? << אורח >> ענבל קליין: << אורח >> עבר איזשהו חוק ספציפי לגבי רשתות חברתיות לאחר המוות. זה היבט מאוד מאוד ספציפי, שבו הייתה רגולציה. << דובר >> מיכל שיר סגמן (יש עתיד): << דובר >> זה התחיל במטא בכלל, בארצות הברית. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> הבנתי, אוקיי. << אורח >> ענבל קליין: << אורח >> אבל בהקשרים האלה של הסרות תכנים, תכנים מטעים, אין כיום משהו כזה בישראל. זה נושא מאוד מורכב שמעלה שאלות כבדות משקל גם בהקשרים של חופש העיסוק, חופש הביטוי, תחולה אקס-טריטוריאלית. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בואו, אני רגע מדברת תכלס, בכנסת הזו הסיכוי להעביר חקיקה הוא אפס. האם יש דברים שאפשר, אפילו בלי חקיקה, לקדם פתרונות שאתן מזהות? << אורח >> עדי ברקן: << אורח >> קנסות לחוק הפוטושופ. החוק קיים. << אורח >> לילך וינשטוק: << אורח >> בדיוק בגלל מה שאת מעלה עכשיו אנחנו קבענו את הפגישה עם מטא, כי בסוף זה הרבה מאוד תלוי ברשתות החברתיות וביכולת שלהן כן לייצר איזשהם מנגנונים. בסוף, אני חושבת שגם הרשתות החברתיות לא היו רוצות להגיע למצב כמו שיש להן באוסטרליה, שיש להן ממש חקיקה שמגבילה אותן. << דובר >> מיכל שיר סגמן (יש עתיד): << דובר >> אנחנו נחוקק את החוק שיגביל אותן. זה בדרך, וזה יגיע, אם לא בכנסת הזאת, זה יגיע בכנסת הבאה. << אורח >> לילך וינשטוק: << אורח >> וזה מבורך. אבל אני חושבת שאם הם יעשו צעדים לפני שתהיה את החקיקה, אז זו גם אופציה. << אורח >> עדי ברקן: << אורח >> יש לנו הזדמנות לתקוע מקל רציני בגלגלים. יש חוק קיים בספר החוקים, חוק הפוטושופ – אסור להציג דוגמנית בתת משקל, אסור לעשות הצרת היקפים. מה הבעיה רק להוסיף שיניים, קנס? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> הקנסות זה אפשרי? << אורח >> עדי ברקן: << אורח >> הנה, משרד המשפטים. << אורח >> ענבל קליין: << אורח >> אני יכולה לבדוק את זה, אני לא יודעת. << אורח >> עדי ברקן: << אורח >> החוק קיים, לא צריך עוד פעם ועדות, לא צריך כלום. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי, נבדוק את זה. << אורח >> ענבל קליין: << אורח >> בהקשר הזה, דברים שנוגעים להיבטים צרכניים, לפרסומים מטעים של מוצרים או מקצועות, זה משהו שיכול להיות תחת חוק הגנת הצרכן. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן, בעיה מסוג אחר. משרד הבריאות. << אורח >> רויטל אורדן: << אורח >> שלום. רויטל אורדן, מנהלת את המערך האמבולטורי בבריאות הנפש. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אתם עוסקים בסוגיה הזאת? << אורח >> רויטל אורדן: << אורח >> סוגיה של הפרעות אכילה, סוגיה של השפעות המדיה. קודם כל, נאמרו כאן המון דברים על הטיפול בבריאות הנפש בהקשר של הפרעות אכילה, משהו שכאן אפשר לפתוח על זה דיון שלם, אבל זה לא הדיון כאן. אני כן אתייחס לעניין של השפעות המדיה, והמנדט של משרד הבריאות או היכולת לפעול בהקשר הזה. משרד הבריאות אחראי על מתן הטיפול הנפשי, שכולל גם איתור ומניעה וקידום בריאות לכלל האוכלוסייה. בהקשר הזה אנחנו בהחלט כן מקדמים גם מניעת הפרעת אכילה וגם דימוי גוף חיובי. יש תוכנית מנכ״ל, שחלק ממנה כולל את כל העניין של בחינה של תפיסות ודפוסי התנהגות של בני נוער בכלל האוכלוסייה. יש מחקר של ברוקדייל, שהצפי לממצאים ראשונים יהיה באפריל 2026, והדוח הסופי בדצמבר 2026. לבינתיים כן יש מיזמים ועבודות בהקשרים של ריבוד מענים עם הקופות, הכשרה של רופאי משפחה, רופאי ילדים, דיאטניות, עבודות סוציאליות, גם לאיתור מוקדם וגם למענה ראשוני בעצימות נמוכה. חושבים שכל העניין הזה של לא להיכנס מראש לתוך מסגרות של הפרעות אכילה, אלא כן לזהות את אותם מקרים פרה-קליניים מוקדם וכן לתת מענה ייעודי ומתאים. זה לצד הרחבה של המרפאות להפרעות אכילה, הקמה של בתים מאזנים להפרעות אכילה, הרחבת מיטות בתחום וכו'. ברור לנו שיש לנו עוד המון עבודה לעשות, ואנחנו על זה. אנחנו מכירים היטב את הצורך. לעניין השפעות המדיה, בהקשר הזה, למשרד הבריאות אין מנדט להפעיל פיקוח ואכיפה על הרשתות החברתיות. אנחנו עובדים בשיתוף עם מוקד 105. נאמרו כאן המון דברים בהקשרים של חופש העיסוק. אני יכולה להגיד שזה נושא שהוא מאוד רחב, כפי שהוסבר כאן. ברור לגמרי מיהו מטפל בבריאות הנפש ומי הם בעלי ההכשרה והרישיון לעסוק בבריאות הנפש, אבל לבוא ולהגיד, אוקיי, אנחנו כרגע פוסלים את כל הקואוצ'רים, את כל היוגה-הילינג, את כל המטפלים בשיאצו וכו', זו אמירה שהיא מאוד מאוד נרחבת, ולדעתי זו לא הדרך. << אורח >> מאיה לי לוי: << אורח >> הגיע הזמן לאמירה נרחבת. << אורח >> ללי אופיר: << אורח >> שיאצו, אלה לא המקצועות. מדריכת תזונה, יועצת תזונה. << אורח >> רויטל אורדן: << אורח >> אני מבינה את הקושי. המשרד כן פועל בתחום קידום הבריאות והמניעה, הוא עובד בשיתוף עם מוקד 105 כדי לראות איך אנחנו מזהים את אותם מקרים ברשת וכן נותנים להם את המענה המתאים. אני חושבת שבמקרים קיצוניים גם אני יודעת שמוקד 105 כן פועל להסרת התכנים, אבל אבירי הרשת, לדוגמה, במוקד כן עובדים עם שיח אל מול אותם בני נוער שמגלים מצוקה וכן מעודד אותם לפנות לקבלת טיפול. אנחנו צירפנו פוסטים ופרסומים של המשרד, גם באתר של משרד הבריאות וגם ברשת, כדי להראות את הפעילות של המשרד ביחס למניעה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה. מוקד 105 פה? לא הגיעו? << אורח >> מאיה לי לוי: << אורח >> פשוט מדברים עליו המון. << דובר >> מיכל שיר סגמן (יש עתיד): << דובר >> מוקד 105 והמשרד לביטחון פנים אמונים על הדבר הזה יותר ממשרד התקשורת. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> משרד החינוך, רק התייחסות קצרה, מה אתם עושים בעניין הזה? בעיקר, האם אתם יודעים לזהות במערכת החינוך אנשים שסובלים כשיש להם את כל סימני האזהרה? << אורח >> איריס בן יעקב: << אורח >> קודם כול, משרד החינוך, אנחנו מודעים היטב לתופעה. אני חייבת להגיד שבאמת זה אחד הנושאים המורכבים ביותר הרבה פעמים, כי נערות ונערים דבקים במחלה ולא רוצים לשתף. הם מקבלים המון מחמאות מהסביבה. זו הפרעה מאוד מאוד עיקשת. ולפעמים גם ההורים שומעים שהילדים שלהם מקבלים מחמאות, אז מבחינתם הילד או הילדה מרזים והכול בסדר. זה באמת אחד הדברים המורכבים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מה אתם כמערכת עושים עם זה? << אורח >> איריס בן יעקב: << אורח >> אני לא סתם מציגה את ההקדמה, כי זה באמת אחד הנושאים הכי רגישים ומורכבים לדבר עליהם. ולכן, מבחינתנו, קודם כל אנחנו מכשירים את היועצים והיועצות שלנו לאתר ולזהות ילדים עם הפרעות אכילה, וגם מנחים אותם מה עושים. זה תמיד טיפול משולב, זה אף פעם לא טיפול של בן אדם אחד. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> יש הכשרות לזה ליועצות בבית הספר? << אורח >> איריס בן יעקב: << אורח >> כן, יש הכשרות ליועצות בבית הספר. אנחנו ממש מקפידים שאנשי מקצוע - - - << דובר >> מיכל שיר סגמן (יש עתיד): << דובר >> אין מספיק יועצות בבתי הספר, יש מחסור במילוי התקנים. << אורח >> איריס בן יעקב: << אורח >> בבתי הספר שיש יועצות. << דובר >> מיכל שיר סגמן (יש עתיד): << דובר >> בדיוק, זה המשפט. << אורח >> איריס בן יעקב: << אורח >> אנחנו באמת מכשירים אותן לאתר ולזהות ילדים עם הפרעות אכילה, וכמובן להגיש להם טיפול משולב. ברגע שאנחנו מאתרים, לפעמים, כמו שאמרתי, יש הכחשה, אבל במידה מסוימת אנחנו מפנים לטיפול. הבעיה היא שטיפול בקהילה, אני לא מדברת על אשפוז, אשפוז זה המקרים הקשים, טיפול בקהילה, יש מחסור, אני חייבת לציין את זה פה, ולפעמים יש תורים מאוד מאוד מאוד ארוכים עד שנערה מקבלת טיפול, ולפעמים המצב מידרדר ומחריף. אני רוצה רגע להתחבר לדברים של מאיה לי, ואת כל כך צודקת, שנערה אחת עומדת מול מערכת שלמה. זה ממש שילוב של דברים, וצריך לעשות את זה מאוד מאוד בעדינות. ולכן כשאנחנו מדברים בבתי הספר, אנחנו מדברים על הגורמים המגינים, זאת אומרת על קידום בריאות ופחות על הפתולוגיה. אנחנו יודעים ממחקרים שברגע שמדברים עם ילדים וילדות על הפרעות אכילה ישירות, זה הרבה פעמים מדבק, במיוחד ילדים שנמצאים בקבוצת סיכון, ולכן אנחנו לא לוקחים סיכון. << אורח >> ללי אופיר: << אורח >> מה עם כל השלבים שלפני הפרעת אכילה, שפוגעים בערך בכל נערה בבית ספר? << אורח >> איריס בן יעקב: << אורח >> זה מה שאני אומרת, אנחנו כן מדברים על קידום בריאות, על להעלות את הערך העצמי, לפתח חשיבה ביקורתית. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני צריכה שתסיימי בבקשה, אני פשוט חייבת לעבור לעוד דוברים. יש לך עוד משהו קריטי לומר? << אורח >> איריס בן יעקב: << אורח >> זהו, שיש לנו תוכניות חינוכיות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. נציגת מכבי ביקשה. << אורח >> מיכל סוקמן: << אורח >> שלום. קוראים לי מיכל, אני דיאטנית קלינית, מנהלת תחום תזונה במכבי. אני קודם כל אמא, וברגע שילדתי, מאותו רגע הייתי בחרדות האם הבת שלי תפתח הפרעות אכילה, כי הסיפורים שלכם והסיפורים שאני מכירה מהעבודה הם קשים. אחד הדברים שאנחנו עושים במכבי זה טיפול מול ההורים מהרגע הראשון. זאת אומרת, מעבר למרפאות הפרעות אכילה, וללמד את הרופאים לאתר והכול, מגיל חצי שנה יש לנו כבר סדנאות שנקראות 'מביס ראשון', שם אנחנו כבר תופסים את ההורים ומלמדים אותם על שיח נכון, מה זו בריאות ומה זו עלייה נכונה במשקל, כדי לנסות להפוך את ההורים לסוכנים כמה שיותר טובים בתחום הזה. אנחנו משתדלים גם בגילאים יותר מבוגרים לעבוד עם ההורים. אנחנו לא יכולים לבנות על בתי הספר, שוב, כי כמו שנאמר, אי אפשר לדבר עם ילדים על הפרעות אכילה, אבל אנחנו כן יכולים לדבר איתם בבית ובבתי הספר על גדילה נכונה ועל בריאות נכונה. תודה רבה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה. הנהגת ההורים. << אורח >> שירי קידר: << אורח >> אהלן, אני שירי, אני מהנהגת ההורים ארצית, חברה בצוות מוגנות ויו״ר הנהגת ההורים בטבעון. אבל קודם, גם אני אמא. אני אמא למתבגרת בת 13 ומתבגר בן 15. ואני גם אוסיף, לא תכננתי להגיד את זה, אבל שאני בדיאטות מגיל 12. אני בת 54, ומזל שלא היו רשתות אז, כי אני לגמרי, נראה לי, שבקבוצת סיכון. רציתי להגיד משהו לנציג טיקטוק וגם להציע משהו פרקטי. אני עוסקת בזה כבר כמה חודשים, לפני יומיים פתחתי חשבון חדש, מייל. שאלו אותי בת כמה אני, החלטתי שאני בת 16, לא זוכרת אם 15 או 16. והדבר הראשון שעשיתי אחרי זה, פתחתי חשבון, זה הספיק, האמינו לי, ואחרי זה כתבתי 'ה.א'. זהו, זו הפרעת אכילה. כתבתי 'ה.א' ומאותו רגע, אני יכולה להראות לך את זה, אם היה זמן, הייתי מראה פה לכולם, הפיד, מה שקיבלתי ומקבלת, הוא מטורף. אני מדברת על עשרות, מאות, חלק תיעדתי, חלק כבר התייאשתי ולא תיעדתי. זה עולם של סימנים, של ראשי תיבות, של קעקועים, זו שפה. בעברית, אני מדברת רק על עברית. זה לא טרנדים, זה משהו שהן חיות אותו. לכל דבר כזה יש תגמול. << אורח >> ללי אופיר: << אורח >> וגם אם זה טרנד, הוא הומצא לפני 25 שנה. אנחנו יודעים את השמות. << אורח >> שירי קידר: << אורח >> כן. הן מקבלות עשרות אלפי צפיות, הן מקבלות אלפי לייקים, הן מקבלות מאות תגובות, הן מעודדות אחת את השנייה. באמת שזה דבר מפחיד. מדברים היום על תופעה של אנשי מקצוע, מדברים על הדבקה חברתית, הדבקה באמצעות הרשת. זה כן קשור גם לבריאות, כי זו הדבקה. זה יותר מידבק מהקורונה. אני חושבת שהבנו שהאלכוהול מזיק, הבנו שסמים זה מזיק, ופה לא לוקחים צ'אנס, ואני לא חושבת שהיו מעיזים לעשות את זה. אבל זה יותר מזיק מזה, זה יותר מידבק מזה. יש פה עולם של מאות בנות, אני מדברת על ישראל, עולם של פגיעות עצמיות, חלק מזה זה הפרעות אכילה וחלק זה דברים אחרים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שירי, אני חייבת שתסיימי. סליחה. << אורח >> שירי קידר: << אורח >> חשוב לחנך גם הורים וגם צוותים לאיך מגיבים לזה נכון, כי כמו שנאמר כאן, זה יכול להזיק. הרגולציה חשובה ואני לא אחזור על זה. אני מציעה לכם, לי יש חוברת, זו לא תלונה אחת, זה לא שתיים, ויש שיטה, כל אחד יכול לעשות את זה. אני יכולה לתת את זה. אם היה צוות של נערות ונערים שהיו יושבים בהתנדבות ועושים את זה, אני חושבת שהיה אפשר לנקות. אם רוצים, היה אפשר להוריד את זה. זה יותר גרוע מסמים ומאלכוהול. זהו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה. המועצה לשלום הילד. << אורח >> נעם וילדר: << אורח >> עו"ד נעם וילדר, המועצה לשלום הילד. תודה רבה על הדיון, תודה רבה על הקולות, על האומץ. אני אהיה קצרה. אנחנו לקראת תקציב 2026, אנחנו צריכים לאשר אותו בקרוב. אני רוצה לדבר עליו בשני היבטים, אחד בשלב המניעה והשני בשלב הטיפול. בשלב המניעה, מעבר להגבלות/לא הגבלות, ברשתות החברתיות, צריך לייצר אלטרנטיבה לילדים וילדות מחוץ לרשת. וזה המון על הרשויות, בתמיכת המדינה, זה חייב לקרות, וזה תקציבים, וזה ספורט, וזה חוגים, וזו העשרה, וזו פעילות פנאי, פנאי משמעותי שילדים יכולים לקחת חלק וקצת לצאת מהמסך. זה קודם כל. הדבר השני, הוא שלב הטיפול. נאמר פה, אבל לא הודגש מספיק, המחסור במענים אקוטיים בקהילה להפרעות אכילה, הוא מאוד מאוד גדול, והוא כבר שנים, וגם זה דורש תקציב. זה חייב להילקח בחשבון בתקציב 2026, זה היה חייב להילקח כבר אז. ואני רוצה להגיד משפט אחרון, גברתי. את אמרת בדיון לפני שבוע, לדעתי, על המצב החברתי שלנו אחרי המלחמה. עבור ילדים וילדות המלחמה לא נגמרה אחרי ההכרזה על הפסקת האש. הם עדיין חיים את ההשלכות שלה, והפרעות אכילה נגרמות בוודאי על ידי הרשתות החברתיות, אבל גם על ידי טראומות, טראומות מיניות, וטראומות אישיות ולאומיות. והדברים שעברו פה ילדים ונוער הם בסיס מספיק חזק, לצערי, לגדילה משמעותית של שיעור הפרעות האכילה של ילדים וילדות, שאנחנו מתמודדים עם הפרעות אכילה. זה באמת מדאיג, וגם זה חייב להילקח בחשבון לקראת תקציב 2026. תודה רבה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה. לא הצלחנו להכניס בשמונת תקציבי המדינה שהגיעו שום דבר חברתי. אני באה מעולם הזקנים, זה מה שאני עושה, הזיקנה זה השליחות שלי. להזדקן בכבוד, לא הצלחנו אף פעם, אז אני רק מנמיכה ציפיות. הדוברת האחרונה תהיה ממועצת התלמידים והנוער, ליאו נקש אהרוני. << אורח >> ליאו נקש-אהרוני: << אורח >> שלום לכולם. אני ליאו נקש-אהרוני, ממועצת התלמידים והנוער הארצית. אני אתחיל בלהגיד שבעיות של דימוי גוף והפרעות אכילה זה לא דבר חדש. זה תמיד היה קיים, והמדיה פשוט הפכה את זה ליותר קל ויותר נגיש. בתור נערה, בתור אישה בכללי, או גבר, או וואטאבר, את פותחת את האינסטגרם או כל רשת חברתית אחרת, ואת רואה תכנים של כל מיני דיאטות, שיטות אימון ודברים כאלה, שמוצגות בתור דרך להיות גם יותר יפה, אבל גם יותר בריאה, בזמן שהן צריכות להדליק נורות אדומות. חוץ מזה, את רואה כל מיני נשים שנראות מושלמות, ואת לא יכולה לעצור את עצמך מלהשוות את עצמך אליהן, גם אם את יודעת שזה מזויף, גם אם את יודעת שיש פילטרים וניתוחים וכל מיני הזרקות. וזה לא פוסח על אף בת נוער או אישה. לא משנה איך את נראית, את תקבלי תגובות. אנחנו לא יכולות לעשות שום דבר ושזה יהיה בסדר. אם אנחנו רזות מדי, למה את לא אוכלת? אם אנחנו שמנות מדי, למה את אוכלת כל כך הרבה? אולי תרגיעי. וגם הפרעות אכילה, זו סקאלה שלמה. זו לא רק אנורקסיה או בולימיה, יש כל כך הרבה סוגי הפרעות אכילה. וזה לא רק לא לאכול, זה גם לאכול יותר מדי, וזה דברים שבאמצע. אבל לחסום את הרשתות זו לא הדרך. הרשתות יכולות להיות פלטפורמה מהממת בשביל לעודד אהבה עצמית, החלמה ועזרה. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. מקסימה. << דובר >> עדי עזוז (יש עתיד): << דובר >> זה גם הוכח מחקרית. << אורח >> עדי ברקן: << אורח >> אני חייב תשובה קטנה. משרד החינוך פה, זה בורג חשוב, ושמתי לב לגברת הנחמדה, אני פגשתי אותה לדעתי כבר באיזה 20 ועדות. מה משרד החינוך עושה? מלמד את אנשי הצוות לאתר את מי שנמצאת בהפרעות אכילה. איפה המניעה? למה לא מדברים איתם בכלל? << אורח >> איריס בן יעקב: << אורח >> דיברתי על מניעה. << אורח >> עדי ברקן: << אורח >> לא, אמרת שאסור לדבר על זה. << אורח >> איריס בן יעקב: << אורח >> סליחה, אמרתי שאסור לדבר על הפרעות אכילה. אנחנו כן מדברים על מניעה בהיבט הבריאותי, על קידום בריאות, העלאת ערך עצמי. << אורח >> עדי ברקן: << אורח >> הילד, לא מעניין אותו להיות בריא, הוא רוצה להיראות טוב. המראה הרבה יותר חשוב מהבריאות, בטח בגילאים האלה. << אורח >> רוני רמז: << אורח >> אני רוצה להסכים עם עדי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני חייבת לסכם את הדיון, כי אנחנו צריכים לסיים ב-14:00. יש מישהי שטרחה והגיעה עד הנה ולא נתתי לה לדבר? חנה, את מגיעה לכל הדיונים, זו לא חוכמה. אני מסכמת. בואו נתמקד בשני דברים. אחד, כהתחלה, אני מציעה לעשות מהלך לא פורמלי עם הרשתות החברתיות. בואו נעשה ניסוי, רגע נראה אם אפשר לבוא בטוב. ריבוי חקיקה זה דבר לא טוב. לדעתי, להגיע לחקיקה זה התרחיש הפחות אופטימי, כי לפעמים חוקים לא נאכפים, לפעמים אנחנו מגלים שיש לזה בכלל השלכות רעות שלא חשבנו עליהן. חוקים זה בעיניי גרזן שצריך להגיע אליו אחרי שבתנאי שוק חופשי לא הצלחנו לפעול. אני אשמח שהנשים שיושבות כאן, שהרשתות זו המומחיות שלהן, אני כבר יחסית מבוגרת לזה, מרוב שזה כל הזמן הולך ונהיה יותר ויותר צעיר, אני אשמח שנכין את הדיון הבא ונעשה איזשהו שיח עם הרשתות שמוכנות לשתף פעולה לפני כן, כדי לראות בצד השלילי איך מטפלים בצורה אפקטיבית בתלונות ובדברים הרעים שקורים, ובצד החיובי גם נביא הצעות לאיך אפשר להשתמש בכוח העצום שיש לרשתות לעשות טוב. בואו רגע נעשה איזושהי הכנה לדיון הבא שיתמקד בזה, אבל תכינו אותו אתן. למה אני אומרת את זה? כי לי יכולים להגיד דברים שיישמעו לי סופר הגיוניים, ואני לא חיה את הרשתות כמוכן, אני לא אדע איפה זה לא באמת אמיתי, או לא ישים, או לא עובד. אני לא אדע. אני לא חיה את זה. אני נמצאת מעט ברשתות. טוויטר זו המחלה של הפוליטיקאים, זה משהו אחר. ליאור, נציג טיקטוק, האם הצעה כזו נשמעת לך כיוון אפשרי? אני אומרת את זה לך, כי לזכותך ייאמר שהגעת, אבל אנחנו נפנה לכל הרשתות. שיח של איך עובדים ביחד ומשפרים, בשלב ראשון בלי חקיקה. אם אנחנו מצליחים לפתור את זה בלי חקיקה, זה אופטימלי. << אורח >> ליאור וינטרוב: << אורח >> קודם כל, אני מברך. כמו שאמרתי, אני חושב שזה חלק מהפתרון, עבודה משותפת שאקטיביסטים וארגונים מצביעים על דברים, ואנחנו יכולים לפעול. יש פה דברים חדשים שלמדנו. רק אני אגיד, חלק מהתוכן נמצא בחוץ, חבל לי. איגוד האינטרנט מפרסם דוח שנתי על נתונים בחוץ לגבי אחוזי הסרה, לגבי הבעיות, אז אני מציע שגם נביא את זה לפה, כדי שנוכל להסתכל על הבעיה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בסדר, בואו נשב בזה. איגוד האינטרנט, בואו תצטרפו לאירוע הזה, בשמחה רבה. << אורח >> ליאור וינטרוב: << אורח >> אבל גם שנדבר על הנתונים ברמה הלאומית, שנוכל להסתכל עליהם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שמענו פה חלק מהנתונים שהאיגוד הציג, אבל אני רוצה רגע לראות איך אנחנו מייצרים פתרונות לא פורמליים, בכלים רכים של רצון טוב. האם אנחנו מצליחים לייצר דינמיקה טובה? כי בסוף אני מניחה שגם הרשתות לא רוצות שיהיה רע. << אורח >> רוני רמז: << אורח >> זו גם העבודה שלנו, אנחנו לא מתנגדות טיקטוק, חשוב לציין. אנחנו רוצות שזה יהיה יד ביד. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ברור. אתן מומחיות טיקטוק. << אורח >> ללי אופיר: << אורח >> עושות שם כסף. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בסדר גמור, מצוין. אבל פה אני חייבת את ההכנה, זאת אומרת, שבדיון הבא נוכל לבוא עם איזשהן שורות תחתונות פרקטיות, רק בזווית של הרגולציה מול הרשתות. יש לזה עוד הרבה אספקטים, זה לא נוגע בחינוך, זה לא נוגע במשרד הבריאות. בואו שנייה נעשה איזה שולחן עגול יחד עם הרשתות, אבל צריך לחשוב פרקטית מה הרעיונות ומה ההצעות לפני. << אורח >> מאיה לי לוי: << אורח >> חשוב שהם יגיעו גם, חוץ מטיקטוק. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אנחנו נעשה את המקסימום. והנקודה השנייה שאני רוצה שניקח מהדיון הזה כרגע, זה העניין של הקנסות בחוק הפוטושופ, האם יש דרך לעשות את זה בהחלטה פשוטה, או שזה גם מחייב חקיקה? אני לא יודעת. בואו נבדוק את עניין הקנסות, ושולחן עגול עם מומחיות הרשת והרשתות, נראה איך מתקדמים. בואו נתחיל בצעד הקטן הזה. זה לא יפתור את כל הבעיה, אבל בואו ננסה לייצר איזשהו תחילתו של שינוי, אמונה שאפשר רגע לשבת ביחד ולפתור את זה. יופי, תודה רבה לכל מי שטרחו להגיע, וסליחה שקיצרתי את כולם, הייתי חייבת לסיים עד 14:00. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 14:03. << סיום >>