פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 88 מישיבת הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה יום ראשון, כ"ט בטבת התשפ"ו (18 בינואר 2026), שעה 10:30 סדר היום: << נושא >> סיור ודיון ב"יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה", בנושא: "70 שנות מחקר - תיעוד 5 מיליון שמות קורבנות השואה" << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: יסמין פרידמן – היו"ר מוזמנים: אדוארד בן זאב – מפמ"ר היסטוריה, משרד החינוך אפי לניצר – מנהל תחום תמיכות, המשרד לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה נרד בר און – מנהלת תחום – אגף קהילה, משרד הרווחה ברהן מדלה – מפקח ארצי קהילתי לקליטת עלייה, משרד העלייה והקליטה צפי ארליך – מנהלת הכספים, הקרן לרווחת נפגעי השואה רונית רוזין – עו"ד, מנהלת הרשות לזכויות ניצולי השואה רותי זיני – מנהלת, הרשות לזכויות ניצולי שואה אתי קטן – נציגת סניף חיפה, הרשות לזכויות ניצולי השואה דני דיין – יו"ר יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה צביקה פייראיזן – מנכ"ל יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה אלכס אברהם – המנהל היוצא של היכל השמות ומאגר השמות המרכזי, יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה הדר וינטר-גולן – מנהלת אגף אסטרטגיה, תכנון וקשרי ממשל, יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ליאורה זעפרני – ראש לשכת המנכ"ל, יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה אלן הופמן – עוזר אישי למנכ"ל, יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה טניה מונסובה – יועצת מנכ"ל יד ושם דורית רביב – מנהלת המחלקה לביקורים רשמיים, יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה רינת פביס – מדריכת סיור "זיכרון חי" אגף המוזיאון יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה שרון סופר – אוצרת הכנסת אופיר צדוק – יועצת פרלמנטרית ניצן ירקוני – יועצת פרלמנטרית טל גולדשמיט – דוברת יו"ר הוועדה פלג נעים – מתמחה, צוות לשכת יו"ר הוועדה מנהלת הוועדה: אריאלה אהרון רישום פרלמנטרי: דנה אנקר, איטייפ רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> סיור ודיון ב"יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה", בנושא: "70 שנות מחקר - תיעוד 5 מיליון שמות קורבנות השואה" << נושא >> << דובר >> רינת פביס: << דובר >> שימור זיכרון השואה הוא באמת אחד הדברים שהולכים ונעשים יותר ויותר קשים משנה לשנה. אנחנו כבר ב-2026, כ-80 שנה מסוף המלחמה, כך שניצולי שואה שנמצאים איתנו ויכולים לתת עדות ממקור ראשון, הולכים ופוחתים משנה לשנה. מי שנולד ב-1945 היום הוא בן 80, מי שהיה בן 10 או 15 ויכול לתת עדות מעבר למה שקרה לו ולמשפחתו, הוא כבר בן 90 ומעלה ולא כולם בריאים. אם פעם, ניתן היה לערוך מפגשים עם ניצולי שואה, בימינו יש פחות ופחות אנשים שניתן להביא אותם שידברו ויספרו ממקור ראשון. נשאלת השאלה איך אנחנו יכולים להמשיך לספר את העדות מדור לדור כשהעדים, אלו שחוו את זה בזמן אמת, לא יהיו איתנו יותר. זאת אחת הסיבות שבגללן החלטנו להכין את התערוכה הזו שנקראת זיכרון חי, אוספי יד ושם בין עבר להווה ועתיד. הניצולים והקורבנות השאירו לנו תיעוד מתקופת השואה, בין אם זה – חפצים, אמנות, מסמכים, תצלומים, עדות מוקלטת או מצולמת וחלק גדול מזה נמצא במשכן האוספים ביד ושם. זו הפעם הראשונה שהצלחנו לאחד את כל האוספים שלנו בחלל אחד. בתערוכה הזאת, אנחנו מביאים לצפיית המבקר כ-400 פריטים, כאשר רובם פריטים מקוריים. למזלכם, הגעתם בשלושת החודשים הראשונים לפתיחת התערוכה, כי נייר זה משהו מאוד עדין ורגיש ואחרי שלושה חודשים עד חצי שנה, נהיה חייבים להחליף את זה. לפעמים זה יוחלף בהעתק ואז זה יצוין ולפעמים זה יוחלף בפריט אחר. אבל כרגע רוב רובם של הדברים שאתם רואים פה אלו פריטי מקור. כשאנחנו מדברים על זיכרון שאנחנו רוצים להעביר הלאה, דבר נוסף שאנחנו מתעסקים בו בתערוכה בעצם הזיכרון עצמו. אנחנו בוחנים מי יוצר, מי מתעד, מתי ובאילו תנאים, לשם מה. אחר כך, מי שומר על זה, מי מעביר את זה הלאה, עם איזה מידע. כך בעצם התערוכה שלנו בנויה משלושה מעגלים עיקריים שהם מהווים מעין מבט מראה לזיכרון הקוגניטיבי של האדם. יש את הזיכרון המיידי, משהו שקורה ואתה זוכר באותו רגע שזה קורה. בתערוכה, זה מקביל לפרק שמתייחס לתיעוד בזמן אמת, בתקופת השואה. המעגל השני זה הזיכרון לטווח קצר, שבדרך כלל משהו קרה והבן אדם נזכר בו זמן מסוים לאחר שהדבר קרה. בתערוכה, זה החלק שאנחנו מייחדים לזיכרון, לתיעוד, להנצחה, הקמת גלעד על ידי הניצולים. המעגל השלישי הוא הזיכרון לטווח ארוך, הזיכרון הקולקטיבי, מה קורה כשאנחנו מעלים שוב ושוב את הזיכרון הזה, איך הוא מתפתח ואיך אנשים בימינו, בעיקר אומנים, לוקחים את הנושא הזה נותנים לזה את הפרשנות שלהם ומעבירים את זה הלאה. אלה שלושת המעגלים של התערוכה שמקבילים לזיכרון הקוגניטיבי של האדם. החלק האחרון של התערוכה מכונה מאחורי הקלעים. יש את משכן העודפים שבו איחדנו בשנים האחרונות את כל האוספים, אבל זה מקום עבודה. זאת אומרת, שהמבקר הרגיל לא יכול להיכנס לשם, לשוטט בין המדפים, לפתוח מגירות. גם אי-אפשר לראות את עבודת השימור ועבודת המחקר. מה שעשינו פה, לקחנו את החלל האחרון של התערוכה ושם ביצענו מעין שחזור של האוספים, של המחקר, של השימור כדי שהמבקר יידע מה עושים ביד ושם, אחרי שהוא נותן משהו. כי אם זה לא בתערוכה, הוא יתהה איפה זה נמצא והחלק הזה של מאחורי הקלעים נותן את המענה. לפני שאנחנו נכנסים לתערוכה על שלושת שלבי הזיכרון, יש פה חלל שאנחנו קוראים לו מבוא או מבואה שבו אנחנו לא עוסקים בזיכרון מתקופת השואה, לא דברים שנעשו בשואה, אלא זה הזיכרון האחרון, הפריטים של האנשים שנספו בשואה והפריטים האלו הם עדות לחייהם לפני השואה. כל מה שנמצא פה, אלה חיים, המשותף לכל הפריטים האלו, זה שהבעלים שלהם נרצחו בשואה. יש לנו פה למשל אפודה עקומה מחוטי כסף, שסול לוי מסלוניקי סרגה במשך ארבע שנים. זה היה אמור להיות בגד לאירועים חגיגיים, אך היא מעולם לא הספיקה ללבוש אותו. היא, בעלה ושני בניה נשלחו לאושוויץ בירקנאו. לפני זה, היא לקחה כמה פריטים שהיו קרובים לליבה ונתנה אותם לשכן הלא יהודי. היא, בעלה ואחד הבנים נרצחו במחנה, הבן השני שרד. לאחר המלחמה, הבן חוזר לבית, פונה לשכן והשכן מחזיר לו את הפריטים של אימו ובשלב מסוים, הוא תורם אותם ליד ושם כזיכרון לאם. התערוכה הזאת תעמוד בין שלוש לחמש שנים וכולכם מוזמנים לבוא ולעשות סיבוב ארוך ולהתמקד בדברים שמעניינים אתכם. התווית שלנו בנויה כמו כרטיס רישום, שהמוקד שלה הוא איך שרד הפריט. זאת שאלה שהרבה פעמים פונים אלינו ושואלים אותנו איך זה הגיע ליד ושם. אז יש לנו תמיד הסבר איך שרד הפריט וכתוב גם מי תרם ומה הקשר שלו לבעל הפריט עצמו. רוב הפריטים הגיעו על ידי הניצולים עצמם או על ידי קרובי משפחה. לפעמים הם מגיעים בדרכים עקלקלות, כמו למשל, השמלה הזאת שהבעלים שלה, הייתה מעבירה לעובדת משק הבית הלא יהודייה שלה בגדים, כל פעם שהיא הייתה מפסיקה ללבוש אותם. האישה נרצחה והשמלה נמצאה בעיזבון האחיינית של אותה עובדת משק בית. מי שתרם אותה ליד ושם, זאת הכלה של האחיינית. אז יש לנו דור שלישי ללא יהודים ששימרו פריט כהוקרה וזיכרון לאותה בעלת בית יהודייה שנרצחה. כך זה התגלגל, עד שהגיע אלינו. אנחנו ניכנס לתערוכה ובכל מוקד נתמקד בפריט אחד או שניים. ניתן לראות שלקירות יש גוונים שונים. הגוון הירוק הכהה, זה החלק שמתייחס לזיכרון המיידי, דברים שנעשים תוך כדי ניסיונות הישרדות והתיעוד שנעשה תוך כדי. הגוון היותר בהיר זה כבר הזיכרון לטווח קצר. פה אנחנו מדברים על ניצולי שואה שהם מנציחים, מקימים גלעד ונותנים עדות. מאחורי הקיר הזה, יש גוון עוד יותר בהיר, שזה כבר הזיכרון הקולקטיבי, שאנחנו לוקחים פריט שהפך לסמל ורואים כיצד אומנים בני זמננו מתייחסים אליו ולאן הם לוקחים אותו. כל מה שאנחנו רואים באזור שצבוע בירוק כהה, זה דברים שנעשו בתקופת השואה או שימשו בתקופת השואה. כל החלק הזה מתייחס לניסיונות הישרדות, בין אם במסתור, בין אם באמצעות עבודה. יש ניסיונות הישרדות בלחימה או בבריחה וכל הקיר הזה זה הישרדות רוחנית, באמצעות – הומור, כתיבת מתכונים, כתיבת יומנים, חיי דת. רשימת שינדלר, כמו גם הפריטים שלידה, אלו דברים שעזרו לאנשים לשרוד באמצעות עבודה. יש לנו צייר, שהיה מסתובב בזהות בדויה ומצייר איקונות ומוכר אותם, מישהו אחר שהכינור עזר לו לשרוד או מכונת תפירה. הפריט הכי מעניין, אנחנו נמצאים במסתור, המבנה האדריכלי הכתיב את הנושא שבחרנו להציג פה. יש לנו פה שני גזעי עץ, אם תתקרבו לקו הלבן ותסתכלו במראה תראו שזה בעצם חלול. זה שימש מסתור ליעקב זילברשטיין בתקופת השואה. ב-1945 הוא ועוד שלושה חברים בורחים מצעדת מוות ומגיעים לכפר קטן, ישוב שקוראים לו שוניכל, היום זה נמצא בצ'כיה, אז זה היה מסופח לפולין. כשהם בורחים הם מגיעים לשוניכל ובעלת חווה בשם יאנה סודובה נותנת להם מסתור בעליית הגג. מדובר על מזרח מרכז אירופה, 1945, כבר פינו את אושוויץ, החזית מתקדמת, הגרמנים נסוגים. שלושה מתוך הארבעה הרגישו גיבורים והחליטו שהם יוצאים מהמסתור ועקבותיהם לא נודעו מאז. רק יעקב נשאר. ליעקב היה לו מראה ארי יחסית ולא היה צריך יותר להסתתר בעליית הגג. למעשה אמרו לו תסתובב בזהות בדויה, נציג אותך כחבר של המטפלת של הבת. הוא מסתובב בזהות בדויה, הגרמנים הולכים ומתקרבים. אם אתה גבר יהודי שעבר ברית מילה ומישהו חושד בך, אבוד לך. הוא ידע את זה והוא חיפש מקום מסתור למקרה שהגרמנים יבואו. יום אחד הוא רואה ארנבת שנכנסת לתוך שורשי עץ. הוא רואה שהעץ אכול מבפנים, חוזר לבעלת החווה, לוקח ממנה כלים ובמשך ימים, הוא חוצב מבפנים כדי שיהיה לו מסתור. הגרמנים הכירו אותו כיעקוב הפולני. יום אחד הם קראו לו והוא לא הרגיש בטוח להתייצב, אז הוא נכנס פנימה לתוך העץ וראה שהם מחפשים אותו, במשך שעות, עד שהוא לא שמע אותם יותר ואז יצא החוצה. יעקב ניצל, עלה לארץ. הוא לא ידע את השם של האישה שהסתירה אותו והוא לא ידע בדיוק איפה הוא הסתתר ולקח לו 50 שנה להבין איפה הוא היה. לאחר 50 שנה, הוא מגיע לשם, זו שהסתירה אותו אינה בין החיים, הבת שלה עדיין חיה והוא שואל לגבי העץ. התברר שהעץ נכרת על ידי הבעלים החדשים של החווה, כי עץ מת זה דבר מסוכן. רוב העץ נשלח למנשרה אבל היו שני בולים מונחים על הדשא, יש לנו תמונה שהוא צילם בזמן אמת. הוא ביקש מבעל החווה לשלוח את זה לארץ ולתרום את זה ליד ושם, כזיכרון. המראה זה כדי שניתן יהיה לראות מבפנים וגם, אדם שעומד פה יוכל אולי לדמיין לעצמו מה יעקב הרגיש. הארון שיש פה, הסתתרה בו גברת גניה שניידר, משפחה לא יהודית. היא הוסתרה בביתה של חברתה ברברה דברלובובה ויום אחד כשמגיעים חיילים גרמנים לבדוק את הבית, היא נכנסת לתוך הארון. הגרמנים מבקשים לפתוח את הארון שהיה נעול, המשפחה אמרה להם שהמפתחות של הארון אבדו ולא ניתן לפתוח אותו. החייל לוקח את הכידון שהיה על הרובה שלו ודקר את הארון באמצעות הכידון, פעם אחת מקדימה ופעם נוספת מאחורה. היא הייתה מכווצת למטה ולכן, הוא לא פגע בה. אחרי שהוא חזר פעמיים על הפעולה, נחה דעתו והוא הלך. הבת והנכדים הגיעו לטיול שורשים, פגשו את הבן של החברה של האמא והוא זה שסיפר להם על הארון. הם לא הכירו את הסיפור. הם התחננו לקבל את הארון, הוא הגיע בחלקים והרכבנו אותו פה ביד ושם. נעבור לחלק של התיעוד. כבר בתקופת השואה היהודים ראו הכרח נפשי ופיזי לתעד את מה שעובר עליהם. הם תיעדו שני דברים. הראשון, את מה שעובר אליהם, שזה כמובן משהו שהגרמנים לא רצו שידעו. יש לנו פה למשל ציורים מגטאות שונים, שניסו להבריח אותם החוצה או שהטמינו אותם בתקווה שיימצאו בעתיד ויהוו עדות. דבר נוסף שהם תיעדו זה בעצם את עצמם, את העובדה שיש פה יהודים. המחשבה בגטו, במחנה הייתה מה יקרה אם יחסלו את כולנו, איך ידעו בכלל שהיו פה יהודים? אז התיעוד פה מתחלק לשני חלקים, התיעוד של מה שקורה לנו והתיעוד של היו פה יהודים. מה שקורה לנו, אפשר לתעד בצילום. בחלק מהצילומים יש כמו פס שחור מאחד הצדדים, כי הם מתעדים בסתר. לא לרבים הייתה מצלמה ולמי שכן הייתה, כמובן לא יכל להסתובב בגטו ולתעד באופן חופשי. למי שלא הייתה מצלמה אבל הייתה יד טובה, תיעד בציור. אחרים, שהיו להם דף, עט, עיפרון, תיעדו בכתיבה. יש לנו פה שלושה יומנים יומן אחד ממחנה ג'אדו. עוד יומן, יש בו כתב זערורי, של ראובן בן שם, הוא כתב בעברית. יש לנו כמה מחברות כאלה. במחברות הראשונות אפשר לראות כיתוב קריא. אבל לאט-לאט ככל שעובר הזמן ואין נייר בנמצא וחלק מהיומן גם נכתב כשהוא היה במסתור, אז הוא כותב בכתב קטן, קטן, אין אפילו שוליים. יד ושם הוציא בשנה האחרונה ספר על כתביו של ראובן בן שם, של 900 עמודים. תחשבו שיש לנו רק כמה מחברות כאלו אז כמה הוא הצליח לדחוס לתוך זה. יש לנו מרומניה, בחור צעיר שיצא מהגטו/מחנה בטרנסיסטריה, בשביל למצוא פחם, הוא אסף ניירות שעפו מכלי תחבורה, שהיו מדבקות להדבקה על צנצנות ריבה והוא החליט בשלב מסוים לכתוב על זה יומן. הוא הצליח לשמור את כל הדפים במהלך המלחמה, למעט שניים שהלכו לאיבוד. אז התיעוד נעשה בצורות שונות – בצילום, בציור, בכתיבה. מקס שיינר, בצרפת, במחנה בון לרולנד, החליט לתעד בגילוף. היה לו מקל מטאטא והוא יושב ומגלף את מה שעובר עליו במחנה. כשאשתו מגיעה לבקר אותו, הוא מוסר לה את זה. אחרי המלחמה, היא מסרה את זה לאח שלו. מפענחים כל פאה כזו ובונים את הסיפור, מהרגע שהם עוזבים את הבית, עד שהם מגיעים למחנה וכל מה שקורה במחנה, כולל ביקור קרובים בסוף. יש דרכים מעניינות לתעד. בהיבט של התיעוד כדי שיידעו שהיו פה יהודים, יש לנו פריט שאמנם לא נוצר בתקופת השואה, אבל הוטמן בתקופת השואה בהולנד. לקהילה קוראים אלפן שעל נהר הריין, קהילה מאוד קטנה שהלכה וקטנה בתקופת המלחמה ובסופו של דבר, כ-60 ומשהו בני הקהילה הנותרים, נשלחו אל מותם. בודדים שרדו, אך חיי הקהילה לא התחדשו שם. המבנה, שהיה בית כנסת אחרי המלחמה הקהילה המקומית הנוצרית לקחה אותו והפכה אותו לכנסייה, היא כן שימרה את כל החלונות והכל כדי שיידעו שהיה פה בית כנסת, שלמעשה הם מתפללים במקום שהיה בית כנסת. באיזשהו שלב הם מחליטים לעשות שיפוצים מרימים את הרצפה ומתחת לרצפה מגלים מנורת חנוכה, היא הייתה עטופה בעיתונים מ-1941 והקהילה נשלחה ב-1942, לפני שילוחם הם הטמינו את זה מתחת לאדמה כדי שמישהו יגלה את זה יום אחד וידע שהיו פה יהודים, שזה היה בית כנסת. יש פה חלק תחתון שזה משהו שהקהילה הנוצרית חיברה וככה אנחנו קיבלנו את זה. אז יש פה גם את החלק המקורי שאותו שאפו לשמר וגם את התיעוד וההנצחה שאותם לא יהודים, הוסיפו את החלק שלהם בהליך השימור של הזיכרון. החלפנו צבע, הגענו לשלב שאחרי המלחמה. אחרי המלחמה, יש ניצולים, הניצולים מגיעים, מחפשים אם נותרו קרובי משפחה או אנשים מהקהילה ולרוב מגלים שלא. אז מתחילה מלאכת ההנצחה, הנצחה למשפחה והנצחה לקהילה. הנצחה למשפחה, יעקב קיים יושב במחנה המעצר בקפריסין ומגלף מאבן גיר מצבה להוריו ולאחיו ואחיותיו שנרצחו באושוויץ ואין להם לא קבר ולא מצבה, מצבה סמלית. יש לנו לא מעט כאלו מקפריסין. זה היה אחד הנושאים שגילפו שם לא מעט. הנושא השני, היה אוניות ועליה לארץ ישראל. פה יש לנו מישהי בשם מריה ויניק, שהיא חוזרת לאחר המלחמה לאוקראינה, לעיירה של הטפליק, מגלה שכמעט ולא נותר אף אחד, לוקחת מחברת ומציירת את בתי העיירה ריבועים-ריבועים, על כל בית, יש מספר. בהמשך המחברת, היא כותבת בית מספר אחד – זאת הייתה המשפחה, זה היה השם שלהם, זה מה שהם עשו לפני המלחמה, זה מה שקרה להם במלחמה ואם הם שרדו, היא גם מציינת איפה הם. זה תיעוד ענק במחברת קטנה לקהילה שלמה, שרובם לא שרדו. בצד הזה אתם יכולים לראות עדויות, כי הניצולים לא רק מציבים גל עד, אלא גם נותנים עדות. יש לנו פה 13 עדויות שהפכנו אותם למעין קולאז', שבהם העדים היהודים נותנים עדות במגוון שפות. יש לנו עברית, אנגלית, רוסית, צרפתית, פולנית, יידיש. יש לנו כאן אישה שנותנת עדות גם בשפת הסימנים. מתחתיה, יש לנו עדות של אדם שהיה כומר ומאוחר יותר בחייו, הוא גילה שהוא יהודי והוא נמסר כתינוק. הוא עבד ביד ושם ופרש לאחרונה. העדויות מספרות על מה שקרה להם בשואה, טראומות ופוסט טראומות שהם סוחבים איתם אחרי השואה. החשיבות של מתן העדות מבחינתם היא שאם הם לא ידברו, הם הורגים בפעם השנייה את כל אלו שמתו בשואה ולא נשאר להם קול. אנחנו מתקדמים ואנחנו עדיין באותו גוון, למרות שהתצוגה פה נראית שונה לגמרי. כל הציורים שאתם רואים פה זה ציורים של ניצולים. אם יש ניצולים שנתנו עדות באופן מילולי או כתוב, יש ניצולים שנותנים עדות או יותר נכון מדברים על התחושות שלהם, שקשורות לשואה, באמצעים ויזואליים. אז יש לנו פה מגוון, כל אחד מתייחס למשהו אחר. שמואל בק למשל מדבר על כל הנושא של המוסר בשואה, כשאתם רואים את לוחות הברית, את ה-לא שהתנתק מה-תרצח. זה הציור שרוב האנשים נמשכים אליו, אולי כי יש פה באמת דמויות ברורות ויש פה סצנה. מה שיש לנו פה, זה ציור שצויר בארצות הברית בשנות ה-80, הניצול, הצייר, הוא היה מבלרוס. הם ברחו בפינוי. לאחר המלחמה המשפחה ששרדה חוזרת ובשלב מסוים, הוא מהגר לארצות הברית. הוא מצייר פה סצנה חידתית, כי הציורים לא מגיעים עם הסבר של האמן מה הוא התכוון לצייר. הכול נתון לפרשנות. סצנה חידתית שמתרחשת על הרציף של הרכבת התחתית בניו יורק ואנחנו מפרשים את זה בתור פוסט טראומה קולקטיבית של יהודי, כשהוא ניצב על הרציף וממתין לרכבת. יש לנו פה אישה ממוצא אירופי, היא בהריון, חיים חדשים עומדים לידה ארבעה ילדים, שלושה בוודאות ממוצא אפרו אמריקאי, ילד אחד שהוא יכול להיות ממוצא אירופי ובעודם עומדים יש לנו עולם אחר שקופץ לנו כאסוציאציה, או להם, לנו כצופים או לצייר עצמו, רכבת מאז. אנחנו רואים גם בגוונים, גם בטלאי הצהוב, גם בבגדים ויש לנו פה ילד והילד הזה הוא היחיד שרואה אותו. כל השאר מסתכלים עלינו. אז ומישהי אמרה לי פעם אולי זה בכלל אותו הילד. יש לנו שוב אלמנטים אחרים, יש לנו רציף מספר 6 או קו מספר 6 שזורק אותנו ישר ל-6 מיליון. מעבר זורק אותנו לטרנספר. פוסט טראומה קולקטיבית של יהודי ניצב על הרציף ליד הרכבת. עכשיו אנחנו עוברים לזיכרון הקולקטיבי, הגוון פה הופך להיות גוון ירוק מאוד בהיר, מנטה כמעט. בחלק הזה אנחנו מדברים על מצב שבו אלמנטים מתקופת השואה הופכים לסמל ואיך בימינו האומנים מפענחים את הסמל הזה ולוקחים אותו הלאה. לקחנו ארבעה דברים שהפכו עם השנים לסמל אושוויץ בירקנאו, טלאי צהוב, נעליים ומדי אסיר. בכל עמדה אנחנו מטפלים בזה בצורה דומה. למשל, אם אנחנו לוקחים את מדי האסיר, הכי נוח לדבר על זה כי הכול על הקיר. יש לנו תצלום של קבוצת אסירים אנונימית, כולם במדי אסיר. יש לנו פה פריט של מישהי, סבינה איפשנגרבר, שתרמה אותו ליד ושם ואנחנו מוציאים את הפריט הזה את מדי האסיר מההמוניות והאנונימיות ונותנים לו שם, נותנים לו שייכות. בשלב מסוים, מדי האסיר המפוספסים, שכל מי שרואה אותם מיד זה זורק אותו ישירות לתקופת השואה, זה כבר לא יכול להיות משהו אחר, הופכים לסמל. פה יש לנו שלוש יצירות אומנות שנוגעות בסמל הזה. האומנית, רות שלוס, היא ניצולה, כי אבא שלה הייתה לו מספיק תושייה לברוח מגרמניה אחרי 1933 ולפיכך, היא נחשבת ניצולת שואה. היא מציירת את אנה פרנק. היא ואנה פרנק מבחינתה, יש להם הרבה קווים מקבילים, בתפיסתה, אם האבא לא היה בורח אולי גורלה היה יכול להיות כגורלה של אנה פרנק. היא מציירת את אנה פרנק מגולחת ראש ובמדי אסיר, כי בעצם 99.9% שככה נראתה אנה פרנק בימיה האחרונים. מבחינת כל הקוראים של היומן, אנה פרנק, בימיה האחרונים, כשעוד היה לה קול, כן לה היה לה שביל בצד הייתה לה סיכה היו לה בגדים יפים והיא מחייכת. היא הפכה למשהו שהוא אפילו לפעמים כבר לא יהודי, משהו אוניברסלי. אז היא מחזירה אותה בעצם לעובדה שהיא הייתה יהודייה, היא נשלחה למחנה, הראש שלה גולח. בגילוח, אנחנו רואים שכאילו נשמר הפס בצד התסרוקת המקורית, חולה רעבה, אומללה ובמדי אסיר וכך היא באמת נראתה בימי האחרונים. פה יש לנו את מישל קישקע שהוא דור שני, שצייר לנו עבודה מוזמנת את הסיפור. מישל התארח אצלנו וסיפר סיפור ארוך ועל היחסים עם אבא, על הקושי עם האבא שלא מדבר ופתאום האבא מתחיל לדבר ולא מפסיק לדבר ואיפה הוא. הוא מצייר אותו ואת אבא שלו על כובע אסיר, עם המספר של האב, מטיילים באושוויץ. האב הצטרף להרבה סיורים חינוכיים באושוויץ והאבא לבוש במדי האסיר והצל שלהם הופך למעין מפלצת דו-ראשית ומישל מחזיק את דפי הציור. הציור הזה מייצג את הנושא של התערוכה. האבא כבר איננו ומישל ממשיך לספר דרך הכלי שלו, שהיא לא עדות ממקור ראשון, אלא היכולת לצייר. אז מישל לוקח את הלפיד מהאב וממשיך, באמצעות הכלי שיש לו. זה חלל ההיעדר. סיימנו את שלושת השלבים של הטיפול בזיכרון, מי מתעד, למה, לאילו צרכים, איך זה נשמע ואיך זה עובר הלאה. הדברים שראיתם אלו הדברים שניצלו מתקופת שואה, אלו דברים שנשמרו, אבל כל כך הרבה דברים אין. מתוך 6 מיליון שמות, 80 שנה מתום המלחמה, הגענו לזיהוי של 5 מיליון. יש לנו מיליון חסר. אנחנו לא יודעים לא פנים, לא שמות ולא נשאר מהם שום דבר. אתה אמור לתת ייצוג גם לדבר הזה. האוצרת פנתה לאמן בלו פיינרו, אמן ידוע, דור שני ממוצר רומני שכל האומנות שלו ולמעשה נוגעת בנושא של הזיכרון והנוכחות. פנינו אליו ושאלנו אם יש לו משהו להציע לנו, משהו שבעצם ייצג, כי אין מה להציג וצריכים להתייחס לזה. כך קיבלנו את הפסל של האין. הנוכחות שלו היא כביכול נוכחת, אבל מדובר בקרן אור, אם אתה מכבה, אז זה אין טוטלי. אז פה אנחנו אומרים אין, אבל ברגע שאתה מכבה את האור, זה באמת הופך להיות לכלום. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> - - - אנחנו יכולים לחשוב שיש לנו עוד סיכוי לגלות את אותם אנשים שלא הצלחנו לגלות. דווקא הסימן של התאורה, יש בו איזו תקווה. << דובר >> רינת פביס: << דובר >> יש בו איזה. אבל זה לא יש שאתה יכול - - - << קריאה >> קריאה: << קריאה >> יש, לא רק בדמיון, אלא גם במציאות. << דובר >> רינת פביס: << דובר >> משהו מוחשי. הלוואי. הגענו לחלק שנקרא מאחורי הקלעים. היה לנו חשוב להציג את מאחורי הקלעים, כי מדי פעם מגיעים אנשים עם פריט שהם תורמים, ואז הם תוהים מה עושים עם הפריט שלהם, בחלק הזה אנחנו מראים מה אנחנו עושים עם פריטים שמגיעים אלינו. הקליטה, הרישום, האחסון, השימור, המחקר ובסופו של דבר, גם ההצגה. פה אנחנו מראים את כל מה שנעשה ביד ושם, על מנת שנוכל לעשות תערוכה כמו שראיתם אותה עד כה. פה יש לנו סרט בן 13 דקות, שלא נוכל לראות אותו כרגע, אבל הוא מספר למעשה את כל הנושא מבחינת קומות. משכן האוספים בנוי מקומות. קומה מינוס ארבע – אוסף הארכיון, מינוס שלוש – אוסף החפצים, מינוס שתיים – אוסף האומנות, מינוס אחת – השימור וככה אתם זוכים להכיר את המשכן דרך הקומות השונות, האוצרים השונים המשמרים ואפשר להבין מה נעשה ביד ושם. יש לנו פה ייצוג של שלושת האוספים. יש את אוסף האומנות שיש בו כ-15 אלף יצירות אומנות, יש לנו את אוסף החפצים שיש בו כ-30 אלף פריטים ואת אוסף הארכיון שיש בו כמה מאות מיליוני מסמכים ותצלומים, חלקם במצב סרוק. אבל מכיוון שהארכיון, מאז ומעולם, המטרה שלו הייתה לאסוף את התוכן והחומר עצמו פחות היה חשוב, אז יד ושם מגיע לארכיונים שונים שנפתחים, אפילו עכשיו, לאט-לאט ברחבי העולם וסורק. הסריקות מגיעות לארכיון שלנו. יש חצי מיליון תצלומים פיזיים באוסף שלנו. כל אוצר למעשה החליט להציג את האוסף שלו, בדגש אחר. אוסף האומנות מוצג בצורה כרונולוגית, כי יש לנו גם אומנות שנעשתה לאחר השואה, על ידי ניצולים, על ידי דור שני, דור שלישי, יהודים וישראלים שאין להם קשר משפחתי לשואה ואפילו לא יהודים. אוסף החפצים האוצר בחר להציג את זה לפי נושאים. אז יש לנו – נשים, ילדים, תשמישי קדושה, פריטי קהילה וכדומה. אוסף הארכיון, מדבר על סוגי הפריטים השונים שיש לנו באוסף. כאלו שנעשו על ידי יהודים, כאלו שנעשו על ידי נאצים וכאלו שנעשו על ידי לא יהודים, לפעמים חסידי אומות עולם ולפעמים סתם העומדים מהצד. מחקר, יש לנו קיר שמתייחס לשימור ומחקר. פה זאת העמדה של השימור, אפשר לראות אותה לפני ואחרי ופה, יש לנו מחקר. כל עמדה כזאת מתייחסת לאוסף שהיא עומדת מולו. אז יש לנו פה מסכים אינטראקטיביים, יש לנו פה את המקרה לדוגמה שלנו, פריט שמגיע אילם או עם מידע חסר ובמסך אנחנו יכולים לראות כיצד פתרו את התעלומה. יש לנו מספר פריטים שיש עליהם מספרים. האות זה מספר השילוח לטרזין והמספר, זה המספר הסידורי של אותו אסיר. לדוגמה, אני לוחצת על המסך ומכיוון שבטרזין הם היו מסודרים והיהודים גם העתיקו את כל המסמכים לפני שהושמדו, אז אנחנו יכולים לראות שהמספר שלו הוא 239AM. אנחנו לוחצים על המספר 239AM, ורואים שזה אוטו בונדי. אנחנו יכולים לראות ומה קרה לאותו אוטו בונדי אחר כך. טרנספורט מטרזין, ד"ר אוטו בונדי שמספרו היה 239AM, יליד 1872, נשלח בטרנספורט DR מטרזין לאושוויץ ב-15 בדצמבר ומספרו החדש 197. ככה הצלחנו לגלות מיהם שלושת האנשים שחיו בחדר הזה בטרזין. יש לנו כרטיס ברכה שנמצא בראש ערמת גרוטאות, לאחר השחרור על ידי אסיר. זה כרטיס ברכה ליום הולדת שהכינו באושוויץ שלושה אסירים לחבר שלהם. ניתן לעבור ציור, ציור לראות מה מצויר ובפלוסים שמופיעים למטה על המסך, לגלות כיצד עלינו על הזהות של אותם אסירים ושל אותו האדם שקיבל את המתנה. היומן שכתוב בכתב יד קטן שראינו, קרובת משפחה, בת דודה או בת דודה מדרגה שנייה של ראובן בן שם היא רחל אוירבך. רחל אוירבך שימשה כמנהלת הראשונה של המדור לגביית עדויות ביד ושם. היא בונה את התפקיד מאפס. יש לנו פה מחברת שבה היא כותבת מ-1955 עד 1957 ואז עוד פעם בשנת 1962, איך גובים עדויות, את מי מחפשים, איפה, איך פונים אליהם, איך מדברים אליהם, מה שואלים אותם, באיזה אופן שואלים אותם, איזה מידע רוצים לקבל וכמובן, החשיבות של הנושא הזה. אנחנו מדברים על שנת 1955, זה עשר שנים אחרי המלחמה. המלחמה נגמרה ב-1945 וב-1955 היא כבר עובדת על זה. היא מסבירה למה זה כל כך חשוב וכותבת, אנחנו אנשי שארית הפליטה תמים לגבוה, אבל בעוד עשרות שנים אחדות כשלא נהיה עוד בחיים, יעלה יותר ויותר ערך החומר שהכיננו. עשר שנים מתום המלחמה, מה שמטריד אותה, אלה הדברים שמטרידים אותנו היום, מה יקרה כשלא יישאר מי שייתן עדות ממקור ראשון? לכן, מבחינתה, החשיבות הזאת של איסוף העדויות, בין אם זה בכתב, אחר כך בהקלטה, בשלב מסוים יד ושם עברו לצלם את העדויות. יש לנו פה את אלי ויזל, שגם הוא ניצול שואה וזה למעשה צילום מפתיחת המוזיאון ההיסטורי, 15 במרס 2005. אנחנו מדברים על 60 שנה לאחר המלחמה יש לנו ניצול שואה ומה שמטריד אותו, הוא מה שהטריד גם את רחל אוירבך. הוא אומר עלינו להיות שליחי השליחים. איך הוא הגיע לנושא השליח? הוא אומר אצל קפקא יש דמות שליח שמגיע ומעביר את המסר, אבל המסר לא עבר. אומר מה יותר גרוע משליח שלא הצליח למסור מסר? שליח שהעביר את המסר ושם זה נגמר וזה לא עובר הלאה. זה נאום מאוד מרגש אבל השורה התחתונה שלו, היא שעלינו, שזה הוא, אבל זה גם אנחנו, עלינו להיות שליחי השליחים. כלומר, כשהוא כבר לא יהיה, שאנחנו נוכל להמשיך ולספר את הסיפור. אנחנו רואים את הציור של גיל הלר, שגם הוא דור שני ולא היה שום קשר בינו לבין לוי ויזל, בעצם מעביר את אותו המסר, אבל בצורה ויזואלית. היד למעלה היא יד שיש עליה מספר, אבל מספר שהוא כבר די מטושטש ומחוק, זאת אומרת, יש לנו בן אדם מבוגר, ניצול מבוגר, מחזיק כדור צהוב, טלאי צהוב ומוסר את זה ליד של בן אדם צעיר, כחול, ישראל מגן-דוד. זה אותו המסר, אבל בציור. בגלל זה, הציור הזה שימש אותנו כוויזואליה המובילה של התערוכה. אז בין אם זה עשר שנים אחרי, 60 שנה אחרי ובין אם זה ניצולים, או דור שני ובין אם אתה כותב או אומר או מצייר, המסר הוא אותו המסר, עלינו להיות שליחי שליחים. << דובר >> דני דיין: << דובר >> שלום, ברוכים הבאים. אחר כך נדבר יותר בהרחבה על כל שאר הדברים אבל רציתי להציג לכם את ספר השמות. אחת התוספות המשמעותיות שהוספנו ליד ושם ב-2023, אם אני לא טועה. זה עותק השני שאנחנו בונים של ספר השמות, שתכף תוכלו להתרשם ממנו בעצמכם. הראשון נמצא בביתן שלנו באושוויץ, שם יש 4.2 מיליון שמות של יהודים שנרצחו בשואה. היום, בעותק הזה, יש כבר 4.8 מיליון שמות. אני חושב שגם הגודל על שני הצדדים שלו הוא חלק מהמיצג פה, אבל גם העובדה שכל אחד יכול למצוא פה את השמות של מי שיקר לו, משפחתו ומה קרה, בני משפחה של מכרים וכך הלאה. ההיגיון מאחורי בניית ספר השמות הוא המשפט הזה של ניצול שואה מהולנד עו"ד הבל הרצברג ששרד את השואה ואמר לא 6 מיליון יהודים נרצחו בשואה, אלא 6 מיליון מעשי רצח שבו בכל אחד מהם נרצח יהודי או יהודייה אחת. מתמטית, זה כמובן אותו דבר 6 מיליון כפול אחד ואחד כפול 6 מיליון זה אותו דבר אבל מהותית יש הבדל גדול. לא רק אנחנו מזכירים את ששת המיליונים כקבוצה, את הניסיון הנאצי להשמיד את העם היהודי, אלא גם זוכרים את העובדה שכל אחד מהם, כל אחד מהנרצחים היה בן אדם, היה דמות בפני עצמה. היהודים שנרצחו בשואה היו מגוונים, כמו העם היהודי היום, אולי אפילו יותר. היו ציונים ולא ציונים ואנטי-ציונים והיו אורתודוקסים ורפורמיים ואתאיסטים והיו קומוניסטים וסוציאליסטים וקפיטליסטים והיו עשירים ועניים והיו ספרדים ואשכנזים. הם לא הסכימו ביניהם כמעט על שום דבר לכן, אנחנו מאוד נזהרים מלדבר בשם קורבנות השואה. דבר אחד שאני חושב שכן היה משותף לכולם זה הרצון שנזכור אותם, שנעשה מאמץ לדעת מה קרה להם ולהחזיר להם את הדמות האנושית. ולכן, בנינו כאחד האמצעים, הייתי אומר כתחילת התהליך לא כסוף התהליך, שהתחיל ביד ושם כבר לפני 70 שנה יד ושם, את תהליך רישום השמות. כשהתחלנו, אף אחד לא חשב, לא דמיין, שנגיע ל-5 מיליון שמות. פריצת הדרך הגדולה הייתה אחרי נפילת מסך הברזל, כשהייתה לנו גישה לארכיונים בברית המועצות לשעבר ובמזרח אירופה. בערך חצי מהשמות באים ממה שאנחנו קוראים דפי עד, שזה בעצם "טופס", טופס זה משהו שמגישים למס הכנסה, כאן זה טופס שיש בו קדושה בעיניי. טופס שבו אדם רושם שם של קורבן אחד שהוא יודע עליו. אני אספר לכם סיפור שסיפר ד"ר אלכס אברהם, האיש שעמד הרבה שנים בראש הפרויקט הזה ויצא לפנסיה לאחרונה, באירוע הפרידה, סיפור שאני לא שמעתי לפניו, הוא סיפר שכשהוא עוד היה בתפקיד יחסית סוטר בפרויקט הזה לפני 30 ומשהו שנה, הוא ישב מאחורי דלפק הקבלה בהיכל השמות והגיע יהודי וביקש לראות את דף העד שמילאו על אבא שלו. אלכס אמר לו אני מצטער, אנחנו לא יכולים לתת את המקור כי זה מתבלה כל פעם שנוגעים בו, אנחנו משתמשים בטכניקה מאוד מתקדמת בטכנולוגיה הכי מתקדמת שיש, לפני 30 שנה, מיקרופיש אז אני יכול להראות לך את הצילום במיקרופיש. הוא אמר, לא, אני רוצה לראות את המקור, שניהם התעקשו ובסוף אלכס, בחור עם לב טוב נעתר לבקשה, יכול להיות שיפטרו אותי אבל אני אתן לך את המקור. הלך לתיקים, מצא את המקור, נתן לו אותו ואז אלכס היה סקרן לדעת למה היה כל כך חשוב לאיש הזה לראות את המקור. אז הוא ראה שהוא הניח את הדף על שולחן בצד ואמר קדיש. זאת אומרת, זאת הייתה המצבה היחידה של אבא שלו. בערך 2.5 מיליון שמות, מצאנו בדרכים שונות ומשונות, בארכיונים בכל רחבי העולם. יש במורשת קרב שלנו אנשים שטסו בטיסות בכל מיני מטוסי אנטונוב ואיליושין, מטים ליפול, בלי מנועים כמעט ברוסיה הפוסט סובייטית, להגיע לכל מיני ארכיונים, למצוא עוד 100 שמות, עוד 50 שמות. היום אנחנו מתחילים להשתמש בבינה מלאכותית, כדי להוציא שמות מתוך, למשל, עדויות. יש עדויות מוקלטות של שבע שעות, אף אחד לא יכול כל פעם לשמוע את כל ההקלטה, לראות אם יש שם, אז בינה מלאכותית זה כלי שאפשר להשתמש בו. אנחנו עדיין בראשית הדרך בעניין הזה אבל אנחנו מעריכים שנוכל להצליח להגיע ל-5.2-5.3 מיליון שמות. אנחנו יודעים שמעבר לזה לא נצליח. אתם מוזמנים לבוא ופשוט להסתכל. זה מסודר שני הצדדים לפי א-ב. אם אתם רוצים לחפש שם מסוים של קורבן של השואה שקרוב במיוחד לליבכם, תוכלו למצוא אותו כאן ובסוף, השארנו דפים ריקים, כדי לסמן את העובדה שלא את כל השמות אנחנו יודעים ולא את כולם נצליח לחלץ. אני אספר סיפור של דף עד אחד שהוא מסומן, סימנו לי אותו כאן. יום אחד הגיע אלי מנהל מערכות המידע שלנו, דפק בדלת ואמר אני רוצה להראות לך משהו שמצאתי די במקרה, חיפשתי בכלל משהו אחר. הוא הראה לי דף העד באנגלית שמילאה אישה ממלבורן אוסטרליה, בשם איירין רייך ב-2007 ומה שמוזר בדף העד הזה שיש שם משפחה רייך, של הקורבן, אבל אין שם פרטי וזה מוזר כי איירין רייך כותבת למטה שהיא האמא של הקורבן, שהאמא שרדה והבת לא. תהינו איך היא לא כותבת את השם הפרטי, ואז כשאתה קורא אתה רואה, בעיניי זה אולי דף העד המצמרר ביותר שראיתי בימי חיי, היא כותבת תאריך לידה 11 בספטמבר 1944, כשיהודי הונגריה הובאו לאושוויץ, תאריך המוות 11 בספטמבר 1944, באושוויץ. יש רובריקה של גיל משוער בעת המוות והיא כותבת חצי שעה. זאת אומרת, היא ילדה ולקחו לה את הילדה ורצחו אותה ואנחנו לא יודעים איך בדיוק איירין שרדה, היא נפטרה בינתיים. אז גם היא מופיעה כאן בין הרבה אנשים ששם משפחה שלהם רייך, אבל בלי שם פרטי. על המשמעות של הפרויקט הזה, למה הוא כל כך חשוב – נדבר בהמשך, אבל עכשיו אתם מוזמנים פשוט לבוא ולהסתכל על הספר, הוא משתרע על שני הצדדים. אנחנו בנינו אותו כאן בארץ לקחנו אותו לניו יורק, הוא הוצג שלושה שבועות בכניסה לבניין האו"ם. תמיד שואלים אותי למה באו"ם, אז התשובה היא לא בגלל מה שהוא מייצג, אלא כדי להזכיר להם מה שהיה צריך לייצג ולא תמיד עושה את זה בהצלחה. בסופו של דבר, הבאנו אותו לכאן לתצוגת קבע. הרעיון שלנו היום לבנות עותק נוסף שיהיה עותק שייסע בעולם, יוצג כמה חודשים בניו יורק, כמה חודשים בוושינגטון, כמה חודשים פה, כמה חודשים שם, כדי שאפשר יהיה לראות אותו בכל העולם. << הפסקה >> (הישיבה נפסקה בשעה 11:33 ונתחדשה בשעה 12:15.) << הפסקה >> << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> צוהריים טובים לכולם, היה לנו את הכבוד לערוך את הדיון היום ביד ושם ואני רוצה להגיד תודה רבה על האירוח. זה לא מובן מאליו בסדר היום העמוס שלכם, לעצור ולקבל את הוועדה. אנחנו מתקרבים לתאריך של יום השואה הבין-לאומי. היה לנו חשוב לבוא לכאן, זו ממש הייתה טעימה קטנה. אני חושבת שצריך יום שלם בכל תערוכה ותערוכה. סיפרתי לחלק מהאנשים, החלום שלי היה לעבוד פה, שנים. המקום הזה, אולי זה עוד יקרה. אחת הסיבות שרצינו לבוא לכאן, זה כדי ללמוד על התהליך של איסוף השמות לספר השמות. קצת על התהליך, קצת על העבודה. יצא לנו לדבר בהפסקה ואני אשמח שנדבר גם על המשמעות של המחקר, איך משמרים את המחקר ברמה גבוהה ומה אני יכולה לעשות כדי לעזור בנושא. << דובר >> דני דיין: << דובר >> תודה גברת יושבת-הראש. אני אגיד כמה מילים בפתיחה ואני אעביר למנכ"ל, תת אלוף במילואים צביקה פייראיזן ולד"ר אלכס אברהם שסיים לאחרונה 40 שנות עבודה ביד ושם. מתוכם, כ-20 בפרויקט היכל השמות? << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> 25. << דובר >> דני דיין: << דובר >> 25. והוא האיש שישב מאחורי הדלפק וביקשו ממנו דף עד מנייר והוא בטוב ליבו נתן. אני אומר כך, ציטטתי בפניכם את הציטוט של שורד השואה היהודי הולנדי, עו"ד הבל הרצברג שאמר, השואה לא הייתה רצח של 6 מיליון יהודים, אלא 6 מיליון מעשי רצח, שבכל אחד מהם נרצח/ה יהודי/ה. זה אחד העקרונות שמנחים אותנו. כשהנאצים ניסו לעקור כל צלם אנוש מהיהודים ובאושוויץ בירקנאו, להפוך אותם למספר מקועקע על הזרוע לפני שרוצחים אותם, אנחנו מצווים, זאת לא זכות שיש לנו, אלא זה ממש ציווי להחזיר להם את צלם האנוש, לחלץ את תווי פניהם. בראש ובראשונה, השלב הראשון לא האחרון, אבל הראשון, הוא להחזיר להם את שמם ולכן אנחנו משקיעים כל כך הרבה לאורך 70 שנה במציאת השמות. כפי שאמרתי קודם, אם פעם יעשו סרט על הפרויקט הזה הוא יכלול גם טיסות במטוסים מטים ליפול בברית המועצות לשעבר, לכל מיני ארכיונים, בשביל למצוא עוד כמה שמות, ובאמת עבודת נמלים מצד אחד ועבודה יצירתית בצורה בלתי רגילה מצד שני. בדברי הפתיחה שלי אני מבקש להזכיר שם אחד מתוך ה-5 מיליון ואני אספר לכם סיפור. כשאני התמניתי ליושב ראש יד ושם באוגוסט 2021, אני התחלתי לדמיין ילדה יהודייה, היא כל הזמן ליוותה אותי, ילדה שאני המצאתי למעשה. בת 12, גיל בת מצווה, שלפעמים מיקמתי אתה במסדרון שמוביל לתאי הגזים בבירקנאו ולפעמים בשולי בור הירי ביער, או באותו בית כנסת ברגע שהקהילה כולה נדחסה לתוך חדר קטן מן החדר הזה ונשרפה למוות, וחשבתי מה הילדה הזאת חשבה ברגעיה האחרונים כשהבינה מה עומד לקרות לה. אנחנו כמובן אף פעם לא נדע, כי היא נרצחה, הילדות האלה נרצחו. אבל אני מאמין שרבים מהילדים ורבים מהמבוגרים חשבו הלוואי שמישהו יטרח לברר מי הייתי. מצבה לא תהיה לי, אבל לפחות שמישהו יטרח לברר מי הייתי איך נראיתי, מה היה שמי, מי היו החברים שלי, מי הייתה המשפחה שלי, אולי ימצאו את אותה גלויה שכתבתי פעם לבת דודה בניו יורק שסיפרתי לה שאני רוצה להיות וטרינרית או רקדנית בלט ויחזירו לי את האנושיות. אני חשבתי ודמיינתי את זה אבל אז נתקלתי ביומן. נתקלתי ביומן של נערה יהודייה, קצת יותר מבוגרת, התחילה לכתוב בסביבות גיל 17, כתבה במשך כשנתיים. קראו לה מרים חצ'בצקי והיא הייתה מהעיר רדומסק. היא כתבה יומן והיומן שלה מתחיל לפני הפלישה הגרמנית ורוחות המלחמה המנשבות ואחר כך הפלישה והמלחמה והגטו וכך הלאה. מרים כותבת באחד מן הפרקים האחרונים ביומן שלה משהו שכל פעם שאני חושב על זה עושה לי צמרמורת, אבל מצד שני, מסביר למה הפרויקט הזה כל כך חשוב. מרים כותבת ביומן שלה משהו דומה למה שאני דמיינתי. היא כותבת הלוואי שמישהו ימצא את היומן הזה שלי, ויקרא אותו, וידע שהייתי קיימת, שהייתי נערה יהודייה בשם מרים חצ'בצקי, ומה קרה לי ומה עבר עליי לפני המלחמה, ותוך כדי המלחמה. היא כותבת את המשפט, בעיניי המצמרר, הבא היא כותבת אפילו אם מי שימצא את היומן שלי יהיה גרמני. גרמני בעיני מרים, זה כמובן שיא הרוע, זה נאצי, זה איש גסטאפו, איש SS, איינזצגרופן. אפילו אם זה יהיה רשע מרושע, הרוצח שלי למעשה, אבל שמישהו ידע שהייתי קיימת ומי הייתי. למרבה המזל, היומן של מרים התגלגל לידיה של איכרה פולנייה ובסופו של דבר, נמסר ליד ושם. הוא הודפס אפילו בכמה שפות ולא חייל נאצי, אלא יהודים. אבל זה מראה לכם עד כמה עד כמה זה היה חשוב להם. עד כמה הצורך, הציווי הזה שאנחנו נזכור אותם. ולכן, שואלים אותנו למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים ולמה אנחנו ממשיכים במחקר על השואה במכון הבין-לאומי לחקר השואה, שיש לנו כאן ביד ושם, ברמה בין-לאומית, אז כמובן שזה בשביל העתיד. אנחנו נמצאים למרבה הצער בפתח מפנה הדורות. בעוד, אם נהיה אופטימיים, בעוד עשר שנים, החוויה המכוננת הזאת שאנחנו גדלנו עליה, החוויה הכי חזקה שיש לכולנו כאן בחדר הזה בידיעת השואה, של לשבת מול שורד או שורדת ולשמוע את הסיפור, כמו לעמוד מעל גשר שקצה אחד שלו נמצא לפנינו, והקצה השני שלו באושוויץ, החוויה הזאת לא תהיה קיימת לדורות הבאים. לדור שאחרינו למעשה. לכן, העבודה שלנו תהיה הרבה יותר קשה, אבל הרבה יותר חיונית ואנחנו חייבים להיות על בסיס נתונים אמיתי ורחב כדי שהאמת תהיה לצידנו מול השקרנים שאז יפרחו. כמובן חשוב לגבי ההווה, כשאנחנו רואים את גלי האנטישמיות הגואה בכל רחבי העולם. אבל בעיניי, בראש ובראשונה, גם אם זה לא היה חשוב לעתיד ולהווה, זאת חובה. זאת חובה מוסרית שיש לנו כלפי הקורבנות. אני אגיד מילה אחרונה בעניין המחקר. אנחנו ממשיכים לחקור את השואה, יש עוד הרבה, הרבה מאוד מה לחקור. במסגרת אחד הפרויקטים שאנחנו עכשיו עוסקים בו, גילינו אפילו מחנות עבודה באוסטריה שלא ידענו עליהם, מחנות כפייה. אבל לצערי, כמו כל תחום מדעי הרוח, גם חקר השואה בארץ נמצא במשבר קשה. ישראל איבדה את הבכורה במחקר השואה. פרופסור יהודה באואר שהיה גדול חוקרי השואה בדורות האחרונים הלך לעולמו בגיל 98 לאחרונה ואנחנו חייבים לגדל יהודה באואר-ים נוספים. אחד הדברים שאני וצביקה עשינו, החלטנו לקחת עובדי יד ושם שהם דוקטורנטים והיו בתפקידים אחרים, לפנות אותם מכל עיסוק אחר ואנחנו היום משלמים להם משכורת מלאה, כדי שיסיימו את הדוקטורט. זאת העבודה שלהם, לסיים את הדוקטורט, מתוך תקווה שיגדלו להיות חוקרי שואה חשובים גם ביד ושם וגם בארץ בכלל. לטווח הארוך, אחד מהפרויקטים המרכזיים שאנחנו משתיתים את האסטרטגיה של יד ושם בשנים הקרובות, השאיפה שלנו להפוך את מכון המחקר של יד ושם למוסד אקדמי, מלא עצמאי, או בשיתוף אחת מאוניברסיטאות המחקר בארץ. לא רק לחקור, אלא גם ללמד. היום אנחנו מלמדים, אבל מלמדים באוניברסיטת חיפה, מלמדים במקומות אחרים. להקים כאן, את הפקולטה למדעי השואה שתיתן תארים מתקדמים בחקר השואה ובאמת תגדל PHD, MSC ותגדל את הדור הבא של חוקרי השואה במדינה ישראל. כי אין תחליף לחקר השואה במדינת ישראל. קודם כל, בעצם היותנו מדינה יהודית וגם בפרספקטיבה הייחודית שאנחנו בסופו של דבר עם הקורבנות, והפרספקטיבה שלנו מבחינת השואה היא ייחודית. אני מקווה שנצליח. אנחנו רוצים להעביר גם החלטת ממשלה בנושא הזה. אבל עוד חזון למועד, על זה עוד נדבר איתך ועם הוועדה כשהדברים יהיו מגובשים יותר. ברשותך, אני אבקש מהמנכ"ל ומד"ר אלכס אברהם לומר כמה דברים. << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> אני רוצה להדגיש שלושה דברים קטנים בתוך הדבר הזה. על השואה ועל הפעולה שאנחנו עושים, אפשר לדבר ימים. באופן טבעי, כשמגיעה ועדה לטיפול בשורדי השואה וגם בכלל במדינת ישראל, אנחנו מדברים בעיקר על השורדים עצמם, אנחנו ממעטים לדבר על הנספים. אנחנו עוסקים בחיים, וטוב שכך. הסיפור של המחקר עוסק בעיקר בנספים, כדי להביא את כולם החוצה וזה אירוע מאוד משמעותי מבחינתנו. ספר שמות, שיש שני עותקים שלו בעולם, אחד באושוויץ, הוא גם ספר שיד ושם ייצרה, יש בו 4.2 מיליון שמות, בספר הזה יש 4.8 מיליון שמות, הוא חדש יותר, נוצר בשנתיים האחרונות. אנחנו היום במחקר ואלכס יציג את זה, חצינו את ה-5 מיליון. הרבה פעמים מגיעים לפה ושואלים אותנו אז היו שישה או לא היו שישה? אז אנחנו לא יודעים להגיד בדיוק אם היו שישה או לא. אנחנו יודעים שזה מספר לא סתמי. הוא מספר שהוא קרוב מאוד למציאות, יכול להיות שהוא קצת יותר יכול להיות שהוא קצת פחות. שמות, אנחנו לא נגיע ל-6 מיליון. היו מרחבים שלמים שנמחו ולא נותר להם זכר. אז לא נוכל להגיע אליהם, לשמות, בעיקר ברחבי ברית המועצות ששם תוך שלושה ימים היו פוגשים קהילה והיא יותר איננה ואין אף אחד שהיה בה. ולכן, חשוב לנו מאוד לדבר גם על הנספים ולא רק על השורדים. << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> הנרצחים. << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> של הנרצחים, סליחה. הצד השני של העניין הוא שאנחנו מבינים, כשאנחנו מסתכלים קדימה, דני נתן עשור, אני לא רוצה לקצוב זמן, כי אני לא עוסק בקציבת זמן של החיים, אבל הם הולכים ונעלמים לנו. היכולת שלנו לזכות להושיב חיילים, גם מבוגרים מול שורד או שורדת שואה להסתכל להם בעיניים, הולך וקטן. אנחנו חייבים למצוא את הדרך לספר את הסיפור לדור הבא, שיהיה אחרי זה. בגלל זה, היה מאוד חשוב לנו להזמין אתכם להצגת התיאטרון, כי התיאטרון הוקם פה, בין השאר, בשביל הדבר הזה. כדי לספר את הסיפור בדרכים אחרות. זה יכול להיות על ידי קיצור עדויות. עדות של שורד שואה יכולה להיות עדות של שלוש שעות, מעט מאוד אנשים ישבו לראות עדות של שלוש שעות. אנחנו חושבים איך עושים תמצות חכם של העדות הזאת, בלי לפגוע באותנטיות שלה, זה מפתח אחד. להכשיר אנשים שיספרו את הסיפור, לא בקול ראשון, אנחנו מאוד מתנגדים לשיטה של בקול ראשון. כי אתה לא היית שם, אתה לא יכול לספר את הסיפור בקול ראשון. למרות שיש גוף בישראל, שאני מכבד אותו, אבל עושה את זה. אנחנו חושבים שזה לא נכון, אבל אם זה לא נכון במאה אחוז אז תכשירו אחרים. השנה עשינו קורס ראשון, יחד עם זיכרון בסלון, שמדריך אנשים איך לספר את הסיפור. זה אף פעם לא יהיה כמוהם. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> שזה לא דור שני? << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> שהם לא בהכרח דור שני. הם לא חייבים להיות דור שני, אבל הם צריכים להכיר סיפור של מישהו אחד. אנחנו עוזרים להם לבנות את הסיפור, כדי לשמור על הדיוק ככל הניתן וגם לספר את הסיפור. סקטור שלישי, זה שהאתגרים העולמיים שצומחים לנו, מחייבים אותנו דני דיבר על זה ורמז על זה, להוציא את סיפור השואה מחוץ ליד ושם. אנחנו עושים את זה, כבר בנינו ביד ושם מרכז חינוכי בעיר הבה"דים. אנחנו בימים אלה קרובים מאוד לחתימה עם נוף הגליל על בניית מרכז חינוכי של יד ושם בנוף הגליל. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> מה זאת אומרת מרכז חינוכי? למשל, בעיר הבה"דים, מה יש בו? << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> מרכז חינוכי זה מרכז שהוא איננו מוזיאון, הוא מרכז חינוכי, הוא ייחודי לעסוק בחינוך. אתה נכנס, פוגש שמונה דמויות, החיילים פוגשים שם בהדרכה של מדריכים שלנו, שמונה דמויות, בכל סיור בוחרים שתיים או שלוש דמויות שנבחרו בקפידה על ידינו, הם רואים סרט שמתאר את השואה ב-34 דקות, מקצה לקצה בשלוש פריזמות – מה עשו הנאצים, מה עשו בנות הברית ומה קרה ליהודים, הם יוצאים אחר כך לסקירה של חזרה לחיים ואחרי זה, הם נכנסים ללב של האירוע, שזה כיתות שיח. מרווחי שיח שמובלים על ידי המפקדים או על ידי המדריכים, שנוגעים בערכי צה"ל. שם זה ייעודי לצה"ל. זה נבנה בהזמנה של צה"ל וזה מרכז חינוכי, שעוברים פה כל שנה כ-30 אלף חיילים מתוך התפיסה של קיצור הטירונויות, שקרה בעקבות הקמת עיר הבה"דים והערכה שהחינוך יתקצר ואנחנו לא רצינו שהשואה או לימוד השואה ייפגע ובנינו שם מרכז. יד ושם בנתה שם מרכז, בהזמנה של צה"ל. אנחנו עכשיו בונים מרכז חדש בנוף הגליל, שהתפיסה שלו היא גם מרחבית, אבל יש לו ציר שלם שמדבר או עתיד לדבר עם החברה הערבית בישראל. זו פעם ראשונה שאנחנו ממש ניגשים בלב העניין עם ערביי ישראל ללמד שואה, כי זה סיפור שאפשר לפתוח עליו ועדה שלמה וייחודית בשבילו. זה לא המקום. אבל אנחנו הבנו שאנחנו חייבים לצאת החוצה. השלב הבא זה לעשות את זה גם בחוץ לארץ. אנחנו בימים אלה מסכמים באיזה מקום הולך לקום המרכז החינוכי הראשון של יד ושם בגרמניה, בהזמנת ממשלת גרמניה וזה עוד שלב לספר את הסיפור בחוץ ולעזור להתמודד גם עם עיוות שואה, הכחשת שואה, וגם עם אנטישמיות בדרך שלנו. אלה שלושת הצירים שאתה מסתכל קדימה על העזיבה של שורדי השואה, איך אנחנו נערכים להמשך. דני דיבר על המחקר ואפשר לדבר על זה עוד הרבה. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> אנחנו יודעים אם בגרמניה, במערכת החינוך, יש לימודי חובה של הנושא? << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> כן. << דובר >> דני דיין: << דובר >> מערכת החינוך בגרמניה היא לא פדרלית היא מדינתית. יש בגרמניה 16 מדינות, וכל אחת מהן היא אוטונומית, לכן למשרד החינוך הפדרלי בגרמניה, יש מעט יחסית השפעה. השרה היום היא שרה יהודייה, שהיא בסדר גמור, אבל לנו ליד ושם יש הסכמים עם כל אחד מ-16 משרדי החינוך בגרמניה, המדינתיים וכן יש לימודים. אנחנו גם מכשירים מורים, מכשירים מחנכים, יש לנו הסכם משרד הפנים הגרמני להכשיר אנשי אכיפת חוק ואחרים בנושא השואה. אני בפעם הראשונה בחיים שלי, ביקרתי בגרמניה, דבר שנמנעתי מלעשות, רק כיושב ראש יד ושם נסעתי בפעם הראשונה לגרמניה, בהזמנת ממשלת גרמניה. נפגשתי עם הקנצלר דאז, אולף שולץ, וסיכמנו להקים את המרכז החינוכי הראשון שלנו מחוץ לישראל, בגרמניה. אנחנו נמצאים בשלב האחרון של קביעת המיקום, כי ההחלטה הראשונה הייתה שזה לא יהיה בברלין. יש כרגע שלוש אפשרויות, או שזה יהיה במינכן או שזה יהיה בלייפציג, או שזה יהיה באחת המדינות שבמדינת נורדריין-וסטפאליה, באחת הערים או בדיסלדורף, או בקלן, דורטמונד. אני מקווה 1 במרס שנגיע להחלטה איפה זה יהיה ולהתחיל בעבודה. אני מקווה שבמהלך, תגיד לי צביקה אם אני אופטימי מדי, שעד סוף 2007 נצליח להקים את זה. אם לא תחילת 2028. << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> זו התוכנית. << דובר >> דני דיין: << דובר >> וזו רק סנונית ראשונה בתוכנית שלנו שזה מה שאני קורא להפוך גלובליים, להפוך את יד ושם מארגון שהוא בעיקרו ארגון ישראלי, לארגון גלובלי. זה לא אומר שתהיה נוכחות קבועה, פיזית בכל מקום, זה בלתי אפשרי, זה לא משהו מעשי. אנחנו חושבים על בניית חבילה שגורמת לאלמנטים מוזיאליים, אלמנטים חינוכיים, אלמנטים חווייתיים ואחרים, שזאת תהיה חבילה נודדת. היה תהי חצי שנה בניו יורק שלושה חודשים בלוס אנג'לס, חודשים נוספים גם באירופה וגם בצפון אמריקה. בשלב השני, הרחוק יותר, אנחנו נשתדל גם להגיע לאוסטרליה ולאמריקה הלטינית. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> יש לי זמן לשאול שאלה? << דובר >> דני דיין: << דובר >> כן. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> בארץ, האם יש חובה להגיע לכאן? האם פעם אחת או יותר מפעם אחת? פעם אחת, לא מספיק כלום. << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> קודם כל, אני חייב להגיד שאנחנו עובדים בשיתוף פעולה הדוק ומצוין עם משרד החינוך בעניין הזה. באופן עקרוני, בתקנות הכנסת יש החל מ-2012 תקנה שאומרת שכל תלמיד בישראל, בכיתה י"א צריך לבקר באחד ממרכזי השואה, זה לא חייב להיות ביד ושם. מרביתם מגיעים ליד ושם, כי המרחב, המוזיאון, הגודל, ההיצע שיש בו יותר גדול, אבל זה לא חובה שזה יהיה. כשמשרד החינוך בנה את תוכנית גפן, התוכנית הזאת כמעט נפלה. מנכ"לית משרד החינוך הקודמת, הקודמת, ניגשנו לה כל מנכ"לי מכוני השואה וזה תוקן. כלומר, התקנה הזאת תקפה גם לגפן. זה פרק אחד, זה כיתות י"א. יש תוכנית שנקראת "בשבילי זיכרון", היא נכתבה יחד עם משרד החינוך, בהזמנת משרד החינוך והיא נעשית בצמוד איתם והיא מכילה למעשה תוכנית לימודים מכיתה ט' ואילך. יש גם תוכניות לגיל הרך. יש גם תוכניות מכיתה ד' ויש גם תוכניות אפילו יותר נמוכות להכשרת גננות ומורים. אבל לא לתלמידים עצמם. תלמידים יכולים להגיע ליד ושם מכיתה ט' לסיורים בהר עצמו, מכיתה ז' כבר יכולים להעביר לסיור בהר, סיור אנדרטאות והשיח הוא שיח חיצוני, לא בתוך המוזיאון. בתוך המוזיאון אנחנו מגיל 16 ומעלה מכיתה י-י"א יכולים לקלוט בתוך המוזיאון לסיור מלא. עכשיו, זה כבר עניין של מנהל בית הספר ואני יכול לומר לכם שבשנה היוצאת, ב-2025 ביקרו ביד השם מעל ל-116 אלף תלמידים בתוכניות חינוכיות מכל הכיתות. מכיתה י-י"א וי"ב וההיקפים רק הולכים ועולים כל הזמן. שוב, זה תלוי באיכות התוכניות שאנחנו מציעים. השילוב עכשיו של התערוכות החדשות שראיתם, של התיאטרון, שתלמידים מגיעים ורואים את אחת ההצגות שאתם תראו. יש ארבע הצגות שונות ואת האיכות, אתם תעידו עליה אחר כך. רק בשנה האחרונה, מאז שפתחנו את התיאטרון, ראו את ההצגה הזאת למעלה מ-16 אלף תלמידים, שזה מספר גבוה ביחס ל-60 מקומות ישיבה שיש בתיאטרון הזה. << דובר >> רונית רוזין: << דובר >> מכל הזרמים של החינוך? << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> מכל הזרמים, גם החינוך החרדי, גם החינוך הממלכתי-דתי. יש לנו פילוח מדויק לפי כל סקטור ותת מגזר בתוכו. פתחנו חיזיון אור-קולי, השקענו בו הרבה מאוד כסף, שמספר את הסיפור של הקהילות היהודיות, מחורבן בית שני ועד השואה. מאז שמוזיאון בית התפוצות הפך להיות מוזיאון אנו, אין מי שמספר את הסיפור הזה ברמה הלאומית, מה קרה מאז החורבן ועד השואה. הסיפור של הקהילות היהודיות, כמעט ולא מדברים עליו. אנחנו החלטנו להרים את הכפפה. עשינו מחקר ארוך יחד עם פרופסור מתי כהן מאוניברסיטת בר אילן, וצוות שלם של חוקרים שלנו והפכנו אותו למיצג אור-קולי והספקנו בשנה שעברה בעונה, כי זה פתוח תחת כיפת השמיים, אז בימים אלה אי אפשר לראות את זה. זה פתוח גם לקהל הרחב, וגם זה מגיעים תלמידים ותלמידות מבתי ספר גם מהצפון, גם מהמרכז, גם מהדרום, מגיעים לראות את המיצג הזה. אז השלם של ההיצע הזה, נותן להרבה מאוד תלמידים להגיע לפה. << דובר >> דני דיין: << דובר >> הוא פועל רק בערב ורק בחודשי הקיץ. << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> אנחנו עכשיו עמלים לבנות בתוך בקתת הקהילות, מרכז חינוכי שידון בקהילות עצמן והוא יהיה מיועד לחטיבות הביניים, לכיתות ז'-ח'-ט', כתוכנית לקראת בר מצווה, לקראת בת מצווה, כדי לחבר את העניין של הקהילה, בעיקר מה זה קהילה. הסיפור הזה הוא לא טריוויאלי, כמו שהיה בעבר כשהיינו בגלות וחשוב להכיר אותו. תוכנית לציבור הערבי-ישראלי התחלנו לפני כחודשיים שלושה, להעביר קורס למורים בהיסטוריה במגזר הערבי. נרשמו בהתחלה 25, הגיעו 12, זה בכלל לא חשוב, קורס של 60 שעות שמועבר על ידי יד ושם, בתיאום מלא עם משרד החינוך. זה ניצן חשוב מאוד. אם אנחנו נצליח לפתח אותו דרך המרכז לנוף הגליל שייבנה ובכלל דרך הקשר שיש לנו בעניין הזה עם מפמ"ר ההיסטוריה ועם כל האנשים שעוסקים בזה בחינוך הערבי-ישראלי, זה מאוד חשוב פה. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> אני שמחה לשמוע. יש פה את אדוארד. << דובר >> אדוארד בן זאב: << דובר >> אדי. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> אדי. שאתה ממשרד החינוך, נכון? << דובר >> אדוארד בן זאב: << דובר >> אני מפמ"ר היסטוריה. << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> זה נבנה יחד איתו. << דובר >> אדוארד בן זאב: << דובר >> מנהל תחום דעת היסטוריה, במשרד החינוך, בחינוך הממלכתי. אני רק מחזק את הדברים מהצד השני. מה שאמרת, אני פשוט אעתיק ואני אומר שיש לנו שיתופי פעולה מדהימים עם יד ושם. גם מבחינת האכסניה שנותנים גם למורים, גם לתלמידים, גם מבחינת פיתוח התוכניות. משרד החינוך מזמין מיד ושם פיתוח תוכניות מותאמות גיל. כלומר, לא לכל גיל מתאים כל דבר ולכן, זה מאוד מדורג ומותאם. אחד המהלכים באמת המדהימים שמתרחשים בימים אלה ממש, זה ההשתלמות הזאת שנבנתה עבור מורים במגזר הערבי. כשבשלב הבא אני מאוד מקווה שזה גם יהיה שיתוף פעולה עם המורים במגזר הממלכתי יהודי, שבעצם כולנו נרוויח מזה, משיתופי הפעולה האלה. גם בנושא של שבילי מורשת, הדוגמה הכי פשוטה, חיפשנו מקום להשתלמות עבור מורים בנושא של יהדות צפון אפריקה בתקופת השואה, ולא היה לנו מקום, הרמנו טלפון, תוך 20 דקות סגרו לנו פה מקום, כולל גם כיבוד והכול. קיימנו פה ממש לפני חודש השתלמות למורים, כולל גם חידושים במחקר. כמובן שיד ושם מקדם והשתתפו בו בחנוכה, המורים הגיעו, 70 מורים והשתתפו פה ביום יום עיון מאוד מאוד נפלא. אז יש לנו שיתוף פעולה פורה שרק ימשיך, וכל דבר שיד ושם עושה, הוא עושה את זה טוב. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> תודה. אלכס פרידמן. << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> אלכס אברהם. איסוף ותיעוד השמות, והנצחת השמות התחילה ביד ושם מהיום הראשון. אני לא יודע אם כולם יודעים שיד ושם נוסד פעמיים, בפעם הראשונה זה היה בפברואר 1946 ויש לנו את הפרוטוקול של הישיבה הראשונה, ושם מפרטים את המשימות של יד ושם, המשימה הראשונה זה איסוף חומר, תיעוד ארכיוני על השואה והמשימה השנייה, זה ריכוז השמות. מדסקסים שם על הדרכים להגיע לשמות ומתארים שם שני ערוצים – לפנות למשפחות ולבקש מהמשפחות לדווח על הנעדרים, על אלה שלא חזרו מהשואה והדרך השנייה, כתוב שם לפנות לארכיונים של מחנות ההשמדה. שזה אוקסימורון מוקלט בגלל שבמחנות ההשמדה לא היה רישום בכלל. אבל הכוונה הייתה ללכת לחפש תיעוד ארכיוני, למשל, ממחנות הריכוז, ממחנות העבודה וכך, הלאה שיש בשפע ותיעודים אחרים. מאז יד ושם שנוסד בפעם השנייה, אחרי מלחמת העצמאות ב-1953 כרשות ממלכתית שעוסקת באיסוף השמות, בצורה הראשונה, היו רישומים ברמה קהילתית. זאת אומרת, שהיו רישומים כאלו שהיו רושמים בשורה אחת שם של נרצח בשואה מקהילה מסוימת. יש לנו כמה עשרות כאלו בארכיון. זה התחיל כבר לפני 1953 וב-1954 יזמו מה שנקרא את הטופס של דף עד. יש לכם פה בעמוד הזה, כך נראה דף עד של היום. << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> היום זה במחשב. באתר. << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> אבל הטופס עצמו עדיין קיים. דיברנו על הצורך בהנצחה. בהתחלה ניסו לעשות את זה בצורה קהילתית ואחר כך התברר שיש צורך בהנצחה אישית ממש. אז באו עם הרעיון של דף עד, שהוא מקביל למצבה סמלית. הרי לרוב קורבנות השוואה אין מצבות ואין בתי קברות וזה הדבר היחיד. כמו שדיברנו על אותו דף שאמרו עליו קדיש. היוזמה הזאת התחילה ב-1954 והיה פיילוט בדרום אמריקה, באורגוואי, ברזיל, ארגנטינה, עם שליחים של של קרן קיימת שעבדו בקשר עם יד ושם וביקרו בקהילות דרום אמריקה ואחר כך, בין 1955 ל-1957 היה מבצע לאומי של איסוף דפי עד בארץ. בהתחלה הייתה מערכת פרסום דרך כרזות רחוב, בתי ספר, בתי כנסת, שקראו לתושבי הארץ להתייצב לתחנות רישום. מה שקרה, לפי פרוטוקולים שפה ביד ושם, לקראת סוף 1956, כשעשו סיכום של השנה הראשונה, הגיעו למסקנה שלא היו מרוצים מקצב ההגעה של התושבים לאותם תחנות רישום. החליטו לשנות את השיטה ושלחו צמדים של אנשים שעבדו בשירות יד בשם שהלכו ממש מבית לבית. היו דופקים בדלת ומבקשים למלא את דפי עד. אפילו סמל של יד ושם, שעכשיו זו מנורה עם שישה קנים, אז הייתה מנורה עם קנה אחד, היו מדביקים על הדלת, כדי שלא יבוא צוות אחר להטריח את אותה המשפחה באותו העניין הכואב. כתוצאה מהמבצע הזה, הלאומי, של שנתיים בין 1955 ל-19777, נאספו יותר מ-800 אלף שמות. נאספו, היו פה ביד ושם ומאז, יד ושם ממשיך לקבל דפי עד מהארץ ומכל העולם. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> עדיין ממלאים דפי עד? << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> אנחנו, בשנתיים, שלוש האחרונות, אנחנו מקבלים בממוצע אלף דפי עד חדשים בחודש. << דובר >> רונית רוזין: << דובר >> יש גם כפולים, נכון? << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> יש עד עכשיו 2.3 מיליון. << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> 2.8 מיליון שמות בדפי עד. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> אלכס, איך אתה מסביר את זה שאנשים ממלאים עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים דפי עד? << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> אני יכול להסביר את זה במובנים רבים. קודם כל, לאנשים יש עכשיו אפשרות לעיין במאגר שלנו באינטרנט, ולבדוק אם יש שמות שנרשמו ולא נרשמו. יש כאלו שעושים את זה עכשיו ומגלים שמתוך משפחה מסוימת יש שלושה שנרשמו ועוד ארבעה שלא נרשמו. כי פעם מישהו חשב שמישהו במשפחה, הדוד הזה דאג לכל המשפחה, ומתברר שהוא דאג לחלק מהמשפחה. יש נכדים, או אפילו נינים שמתחילים להתעניין ורואים שהשמות לא נמצאים שם ועושים מחקר במשפחה. זה מאוד באופנה לעסוק בגנאולוגיה, חקר המשפחות וכן הלאה. יש חוקרים, ויש אנשים שהם בני העיר שפתאום מישהו יצא לפנסיה ומתחיל לעסוק ולבדוק אם כל הנרצחים מקהילה מסוימת נרשמו וכך הלאה. אני יכול להגיד לך שמדי פעם אנחנו מקבלים איזה שלושה, ארבעה דפי משנות ה-50 שמולאו ב-1957 ומצאו אותם בבוידעם, כי לא נשלחו. מילאו אותם ולא שלחו אותם. << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> אני עכשיו העברתי למחלקה שאלכס ניהל עד לא מזמן, מעטפה שנכד מצא במגירה של סבא וסבתא שלו, היו שם למעלה מ-20 דפי עד והם מולאו אי שם ואף אחד לא ידע על קיומם בכלל. הם היו נעולים במגירה. הסבא והסבתא הלכו לעולמם ועשו סדר בדירה, אז הוא מצא את זה ומיד העביר לנו את זה. אני לא בטוח שהשמות האלו היו מוכרים לנו. זה שכב עשרות שנים במגירה. << דובר >> רונית רוזין: << דובר >> סבא שלי למשל מילא במבצע הזה, שהגיע אליו הביתה וכמה שנים לפני שהוא נפטר, הוא מילא שוב, כי כנראה הוא לא זכר, לא היה בטוח. << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> אנחנו עושים הצלבות. << דובר >> דני דיין: << דובר >> צריך להגיד שבחו של אדם בפניו. אלכס הוא אחד המומחים הגדולים בעולם לשמות יהודים. הוא יודע להגיד על שמות מסוימים שזה בדיוק אותו שם או שם משפחה, בשפות שונות, או בכתיב שונה. << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> אנחנו מתמודדים עם יותר מ-30 שפות. אנחנו עובדים עם שלוש קבוצות של אותיות, יש אותיות בעברית, לטינית וקירילי ויש לנו גם כמה מאות דפים ביוונית. << דובר >> רונית רוזין: << דובר >> אבל את השם בלטינית שיש בספר השמות, אתם קובעים? או לפי מה שניתן? << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> לא. אנחנו רושמים כמו שכתוב במקור. אם זה דף עד, או רשימת גירוש, או כרטיס אסיר במחנה. זה בדיוק העניין, שלא תמיד השמות - - - << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> אלכס הוא היחיד שפיתח בעצמו מעל 1,600 וריאנטים של שמות עבריים. כל הוורסיות, תשאלו אותו, הוא יידע להגיד לכם בדיוק מי זה מי. אז הוא יודע לעשות את ההצלבה. << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> זה מה שרציתי להגיד שאנחנו לא רק מתמודדים עם שפות ואותיות שונות, אנחנו גם מתמודדים עם וריאנטים שונים של שמות. יש תעתיקים שונים ביידיש שאין אקדמיה, אז כותבים את זה עם שלושה ו-ים ושני א'-ים וכך הלאה. אנחנו מתעדים את כל הווריאנטים האלו בכל השפות, בכל האותיות ומקשרים את האיותים האלו השונים אחד לשני. זה מה שנותן לנו את האפשרות, כשמישהו מחפש באתר שלנו, לא אכפת לנו אם הוא מחפש באותיות קיריליות או לטיניות או עבריות, הוא מוצא את כל הווריאנטים האחרים שהם קשורים. למשל במקומות זה הכי קל. אם ניקח את ברטיסלבה, לא כולם יודעים שבגרמנית זה פרבסורג בהונגרית זה פוג'וני ואם המחשב לא יודע את זה, אז לא נקבל תוצאות מהחומר בהונגרית וכך הלאה. אחרי המבצע הזה, בשנות ה-80, 1984-1985, אנחנו צילמנו את הדפים למיקרופילם, כדי שיהיה קודם כל עותק ביטחון, במקרה שקורה משהו. זה אוסף ייחודי. אגב, כל כך ייחודי שב-2013 קיבל הוקרה מאונסקו ברישום העולמי של אוצרות רוח ייחודיות בעולם. ב-1992 אנחנו התחלנו למחשב את הנתונים מתוך דפי העד, כך שב-1998, היו לנו כ-500 אלף שמות מוקלדים. עוד התחלנו לעבוד עם OSR של רשימות גירוש שפורסמו, גירוש למחנות השמדה, מצרפת, פולין, אוסטריה, גרמניה. זה חשוב בגלל שב-1999 הייתה ועדה שטיפלה בחשבונות הבנק הרדומים בשוויץ, אם זה אומר לכם משהו, ואז הביאו רשימה של מוטבים של חשבונות שאף אחד לא הוציא כסף משם. היו הרבה מאוד יהודים שלא חזרו מהשואה וביקשו רשימה של קורבנות השואה. אנחנו מדברים על 6 מיליון אבל מעולם לא הייתה רשימה של 6 מיליון ואז עשינו פרויקט מאוד מאומץ, יחד עם Manpower ישראל ותדיראן מערכות ו-IBM בישראל והקלדנו את כל יתר דפי העד, 1,100,000 דפי עד בפרויקט מטורף של חמישה חודשים, עם יותר מ-1,000 קלדנים. כתוצאה מזה, אנחנו נתנו לוועדה 2.5 מיליון שמות והם עשו את ההצלבה עם 300 אלף מוטבים ומצאו 54 אלף שמות של יהודים, שהיו להם חשבונות בבנק שוויצרים ורוב המשפחות קיבלו כסף. הם הקצו לזה 800 מיליון דולר וזה עזר מאוד. בתוך החבילה הזאת היו גם 450 מיליון דולר פיצוי לניצולים נזקקים בעולם, שזה היה מאוד חשוב. במקביל ב-1999 חזרנו למבצע של איסוף דפי עד, מה שהיה בשנות ה-50 כי הגענו למסקנה שבשנות ה-50 לא כולם מילאו דפי עד. לא כל הניצולים ולא כל בני משפחה שהיו בארץ או היו בארצות הברית, שקרוביהם נרצחו. בתוך שנה אנחנו אספנו יותר מ-360 אלף שמות חדשים. בשנת 2000 אנחנו בנינו את מאגר השמות שב-2004 עלה לאינטרנט עם כמעט 3 מיליון שמות. היום הגענו ל-5 מיליון שמות, כאשר המאגר מבוסס בחלקו על דפי עד. יש לנו שיתופי פעולה עם הרבה מאוד מקומות, אתרי הנצחה ומכונים וארגונים באירופה ובעולם, שאנחנו עושים החלפות של שמות. למשל, מקומות שהיו מחנות, בברגן-בלזן, דכאו ואנחנו מקבלים מהם גם שמות של יהודים, שהיו בתוך המחנות ואנחנו מעבים את המאגר שלנו. חלק גדול מהשמות מגיע מארכיון יד ושם וכל מיני מקומות אחרים. אנחנו מצאנו בחיפושנו של שמות שעדיין לא נמצאים במאגר, מצאנו שיש אוכלוסיות שפיתחו דרכים אלטרנטיביות להנציח שמות. למשל, אם מישהו הולך לבית כנסת, יכול לראות שיש הרבה לוחות זיכרון, בחלק מהלוחות כתוב שזה לכבוד סבתא שנרצחה. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> וככה אתם מגיעים לעוד שמות? << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> גם במצבות. << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> יש לנו עשרות אלפי תמונות של מצבות. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> בכל רחבי העולם? << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> עכשיו אנחנו מתחילים לפענח אותם ולבדוק את השמות האלה, להצליב. << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> עשינו צילום דיגיטלי והגענו למסקנה, בבדיקות רנדומליות ש-60% מהשמות האלה לא היו במאגר שלנו. << דובר >> רונית רוזין: << דובר >> שזה מצבות של ניצולים שהנציחו את בני המשפחה? << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> נגיד ניצול הלך לעולמו והמשפחה מקימה מצבה ומחליטה שעל המצבה, ירשמו את השם שלו כמובן, אבל בצד של המצבה יכתבו את השמות של ההורים והאחים שלו שנרצחו בשואה. בגלל הצורך של מקום מוחשי. בגלל זה הדפסנו את הספר. ברוב המקרים, אנשים לא יכולים לעשות דבר כזה, אז שיהיה מקום שמישהו יכול להגיע. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> שאלה אחרונה. אני זוכרת שבפעם האחרונה שהייתי פה, לפני כמה שנים, נאמר שיש עוד ארכיונים שעדיין לא נפתחו, ברחבי העולם, שהם סגורים. אתה יכול בכמה מילים לספר לנו על זה? << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> אני הייתי אומר שכמעט אין ארכיונים שלא נפתחו. אולי חלק בארכיון הקג"ב. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> אין חומרים שלא נחשפו? << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> סגרו אותו שוב. בוותיקן. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> למה סגרו אותו? << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> מדיניות של הוותיקן. זה ארכיון שלהם. << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> כנראה שחוששים שאם יתנו למישהו עותקים, לא יגיעו לארכיון שלהם. << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> יש להם את השיקולים שלהם. אנחנו הצלחנו במשך שנתיים בערך לשאוב משם כל מה שרק נתנו לנו להוציא. מאוד מורכב היה גם ככה. לא מזמן המדיניות שלהם השתנתה והם סגרו. << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> היה חלון שאנחנו - - - << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> היה חלון הזדמנויות שהצלחנו - - - << דובר >> דני דיין: << דובר >> אלכס ליווה אותי בפגישה עם האפיפיור הקודם. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> אנחנו יודעים על ארכיונים שסגורים? או משערים שיש ארכיונים שסגורים? << דובר >> צביקה פייראיזן: << דובר >> צריך להגיד שני דברים. אחד, מצב התחזוקה של ארכיונים בחלק מהמדינות, הוא לא כמו המצב של יד ושם. כך שמראש אתה מגיע, אתה לא מקבל בהכרח ארכיון דיגיטלי, מסודר, אתה לפעמים תמצא דברים שלא כל כך עניין מישהו לשמור אותם, או ממש לא עניין אותו לשמור אותם, או אפילו לא היה מודע לחשיבות של מה שיש שם בפנים. כל ארכיון כזה שאנחנו מאתרים, אנחנו עושים הכול כדי לחתור למגע ולהוציא משם את הדברים. לא תמיד זה קל לצלם את הדברים, לפעמים זה פשוט טכנולוגית הם לא ערוכים לזה בכלל. אז גם אם הארכיון פתוח, לא אומר שאתה יכול בקלות להוציא משם את הדברים. שניים, יש עוד הרבה מאוד ארכיונים באירופה, שגם אם הם פתוחים אנחנו עוד לא הגענו להוציא משם את הכול. זה לוקח זמן. זה הרבה מאוד ארכיונים, בשכבות שונות, מארכיונים לאומיים, מדינתיים אחרי זה עירוניים, לפעמים יצירות קהילתיות אפילו ובכולם יש ערך. זה מפתיע עד כמה בכולם יש ערך. << דובר >> רונית רוזין: << דובר >> ציינתם מאגר של ניצולי שואה, זה מאגר שבניתם? << דובר >> אלכס אברהם: << דובר >> זה לא מאגר. זה חלק מהמאגר שלנו. זאת אומרת, בתוך המאגר שלנו, אפשר למצוא גם שמות של ניצולי שואה. אנחנו תוך כדי סריקה והקלדה של שמות בתוך הארכיון שלנו, כמובן הדגש היה על שמות של נרצחים, אבל התחלנו לתעד גם שמות של ניצולים. יש לנו גם עלון לניצול, שאנחנו מפיצים מ-1998-1999. כי הניצולים הם גם חלק מהתמונה של השואה. המשימה הראשית שלנו היא עדיין, למצוא את מיליון השמות, פחות או יותר, שחסרים לנו. העניין שככל שאנחנו מתקדמים זה יותר ויותר קשה. אנחנו עברנו על רוב הארכיונים הגדולים. רוב הארכיונים בשכבה הבינונית. אבל יש הרבה דברים שצריך להגיע ולראות. גם בכל הארכיון שאתה מגיע, אין לך דרך לדעת אם פותחים לך את כל החומר. אנחנו מאמינים שברוב המקומות כן, אבל יכול להיות שבמקומות מסוימים עדיין לא. לדעתי, יש הרבה מאוד שמות שמפוזרים בהרבה מאוד מקומות, אבל זו עבודה מאוד מאוד אינטנסיבית ומאוד יקרה כדי להגיע לכל שם ושם. יש לנו תקווה שבעזרתה של בינה מלאכותית, עם הזמן, אנחנו נוכל להאיץ את העבודה הזאת ולהגיע לשמות נוספים. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> ד"ר אלכס, תודה רבה. << דובר >> דני דיין: << דובר >> עכשיו, כשסומלילנד הייתה בחדשות, גיליתי שיש לנו במאגר יהודי יליד רודסיה, מה שהיה פעם, ששירת בצבא הבריטי ונהרג והוא קבור בבית קברות צבאי בריטי בסומלילנד. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> אנחנו נאלצים לסיים ואני צריכה לסכם, ואני יכולה לשבת פה שבועות ורק להקשיב לסיפור. זה פשוט מרתק. << דובר >> דני דיין: << דובר >> אתם מוזמנים לשוב. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> זה מה שרציתי להגיד, כשתפתחו פה את השלוחה, אני הראשונה שארשם. כי לחיפה, זה קצת רחוק לי מבאר שבע. העבודה שאתם עושים פה היא עבודה שלא רק חשובה לעבר, היא חשובה גם לעתיד של המדינה ולהיסטוריה ולכל מה שאנחנו משמרים פה לדורות הבאים. תודה שאירחתם אותנו, תודה על העבודה הקשה שאתם עושים פה, ואני, כל עוד אני בכנסת, כמובן לרשותכם בכל מה שצריך, תקציבים, משרד החינוך, כל דבר שאני יכולה לעזור בו, אל תהססו. אני באר שבעית עקשנית שחוצבת בקירות ומשיגה. תודה רבה. אני סוגרת את הישיבה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 13:10. << סיום >>