פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 524 מישיבת ועדת העבודה והרווחה יום ראשון, ז' בשבט התשפ"ו (25 בינואר 2026), שעה 09:00 סדר היום: << נושא >>סיור ועדה בהיכל הזיכרון הממלכתי בירושלים<< נושא >> נכחו: חברי הוועדה: מיכל מרים וולדיגר – היו"ר דבי ביטון מוזמנים: אריה מועלם – סמנכ"ל וראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת, משרד הביטחון ריקי מורד – ס' בכירה לראש אגף משפחות הנצחה ומורשת, משרד הביטחון עו"ד נגה טאובר – עו"ד, יועמ"ש, אגף המשפחות, הנצחה ומורשת, משרד הביטחון עו"ד עדי ישועה – עו"ד, עוזרת משפטית, אגף משפחות, הנצחה ומורשת, משרד הביטחון שיר – אגף משפחות, הנצחה ומורשת, משרד הביטחון סיגל רקנטי – עו"ד, היחידה לתיאום ממשקי ציבור וגורמי ממשל, משרד הביטחון סבטלנה בכור-קוגן – ראש תחום תיאום ובקרה, קשרי כנסת וממשל, משרד הביטחון טל משגב – מנהל היכל הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל מיכל דברת – צוות הוועדה שי מאיר – רכז פרלמנטרי של הוועדה ייעוץ משפטי: ענת מימון מנהלת הוועדה: ענת כהן שמואל רישום פרלמנטרי: אתי רוקח, איטייפ רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >>סיור ועדה בהיכל הזיכרון הממלכתי בירושלים<< נושא >> << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שלום לכולם. תודה שאתם מארחים את הוועדה כאן. נתחיל עם סבב היכרות. << דובר >>טל משגב:<< דובר >> נעים מאוד, טל משגב, מנהל היכל הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל. << דובר >>סיגל רקנטי:<< דובר >> סיגל רקנטי, ראש היחידה לקשרי כנסת וממשל, משרד הביטחון. << דובר >> סבטלנה בכור-קוגן: << דובר >> אני סבטלנה, בכנסת וממשל, עובדת עם סיגל. נעים מאד. << דובר >>שיר:<< דובר >> שיר, מאגף משפחות. << דובר >>עדי ישועה:<< דובר >> עדי ישועה, עוזרת משפטית, מאגף המשפחות. << דובר >> נגה טאובר: << דובר >> נגה, עוזרת משפטית של האגף. << דובר >>ענת מימון:<< דובר >> ענת מימון, מהייעוץ המשפטי של הוועדה. << דובר >>ענת כהן שמואל:<< דובר >> ענת כהן שמואל, מנהלת הוועדה. << דובר >>שי מאיר:<< דובר >> שי מאיר, מצוות את הוועדה. << דובר >>דבי ביטון (יש עתיד):<< דובר >> חברת הכנסת דבי ביטון. << דובר >> מיכל דברת: << דובר >> מיכל דברת, מהוועדה. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> מיכל וולדיגר, יושבת ראש הוועדה. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> אריה מועלם. << דובר >>ריקי מורד:<< דובר >> ריקי מורד. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> ברוכים הבאים. אתחיל בתודה ובהערכה על ההחלטה ההיסטורית שהיא תיקון מעט לחוק שבן-גוריון יזם ב-1950, ובחוק הזה הוא הכניס את ההורים ואת האלמנות ולא את היתומים. ואילו היום היינו בשנת 1950, אני בטוח שהיו מכניסים גם את הילדים ונותנים להם מעמד בדיוק כמו ההורים וכמו האלמנות. השאלות שנשאלו בוועדה היו לגיטימיות אחרי 70 וכמה שנים, היו נשאלות גם אז על ההורים ועל האלמנות. והיום יש פה תיקון שהוא תיקון משמעותי. במעלה הדרך בשנים הקרובות יהיו עוד כמה תיקונים לחוק הזה, ובסופו של דבר מעמדם של היתומים יהיה זהה למעמדם של ההורים השכולים ושל האלמנות, כי אי אפשר אחרת. את כל השאלות שאנחנו שואלים על היתומים, אפשר לשאול גם על האלמנות וגם על ההורים. אין היררכיה בשכול שלפיה ההורים קודמים לאלמנות וליתומים. הערכה רבה מאוד גם על הדרך, מיכל, שעברת וניהלת את הוועדה. ממרום שנותיי בכנסת הייתי בוועדות רבות מאוד והיה פה ניהול מדהים, וגם הקשבה לכולם. פעמים רבות מאוד חשבנו שהישיבה הזאת תתפוצץ בנסיבות כאלה או אחרות על נושא הצדק ליתומים, אבל בסופו של דבר הדיון נוהל בצורה מעוררת הערכה אפילו. ולכן גם כתבתי מכתב הערכה ותודה, עם העתק לשר הביטחון ולשר האוצר, שמביא לידי ביטוי, את ההערכה לפחות שלנו, אנשי המקצוע, לעבודה שלך ולעבודה של הוועדה. חשוב לנו שתגיעו לפה, חברי הוועדה. תיכנסו קצת לעולם שלנו, שהוא מעבר לעולם של הטיפול ביתומים, כי מה שעשינו בשנתיים וחודשיים האחרונים, היה בעבודה של 26 שנות עבודה וסטטיסטיקה, בצורה שקטה מאוד. לא נתנו לזה ביטוי תקשורתי, כי אנחנו חושבים שהעבודה צריכה להיות בדיוק כמו שהיא הייתה, בצורה שקטה, להיות תמיד מאחורי הקלעים, ובלבד שהנושא של הטיפול בהלוויות, הטיפול במשפחות השכולות יהיה שקט ככל האפשר. לשמחתי הרבה, למרות המספר הבלתי נתפס של 90 לוויות ביום שהגענו אליו, הכול נעשה ממש בצורה שקטה. תכף נגיד כמה דברים על המקום המיוחד הזה שהזמנו אתכם אליו, אבל וכדי להכניס אתכם מעט לעולם שלנו, נצפה בסרט שמתאר את הימים הראשונים ואת העיסוק שלנו. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> לפני הסרט, ברשותך, אני גם חייבת לומר תודה ענקית לריקי, לנגה, וכמובן לצוות הוועדה, ענת וענת וישי, ועוד כאלה שאישרנו בכנסת ולא הגיעו, הצוות שלי. זה היה ערבוב של רגשות, זה היה מרתק מצד העניין, זה היה מרגש מצד הנושא שדיברנו עליו, זה היה כואב כששמענו את כל הדברים של נציגי קבוצות בתוך עולם השכול, ואני שמחה שהגענו. כמו שאמרתי בוועדה עשר פעמים לפחות, תם ולא נשלם. סיימנו את השלב הזה שהיה חשוב מאוד-מאוד לסיים. ועד היום אני מקבלת כל יום עשרות ואטסאפים, "נו מתי זה כבר עובר, מתי זה כבר נכנס לתוקף?", אנשים כבר מחכים. וגם אנשים שבכלל לא היו מודעים, פתאום מגיעים מתוודעים לנושא ושמחים על התיקון. זה תיקון היסטורי, שנעשה בזכות כל אחד ואחד מכם, מי שיושבים פה, וגם מי שלא. אנחנו מתפארים, וזה חשוב, בקצבאות שאנחנו נותנים, וכולי, בעיניי זה החלק הפחות חשוב. החשוב ביותר זה השיקום, ואני רואה את השיקום, במובן הזה של לראות אותם. עצם ההכרה, ועצם זה שאנחנו רואים אותם, שמישהו רואה אותם והם לא שקופים, אבל יותר מזה, זה בעיניי, כמו שאפשרנו משהו קטנטן, והכנסנו ברגע האחרון, אבל זה חשוב שהם יכולים לקחת גם שיקום נפשי וגם שיקום רגשי. בסוף, הליווי, המעטפת, לתת להם את הסולם, אנחנו נותנים להם כל מיני דברים וכל מיני מענקים של דיור ותחבורה וכולי, ואם אני מדמה את זה לסופרמרקט, זה נמצא במדף העליון, וכדי להגיע למדף העליון צריך סולם, צריך כלים כדי להגיע לשם. וזה השיקום, להגיע ליכולת למשוך את המוצר שאנחנו שמים לו, ולהתמיד איתו, ולהיות איתו, ולחיות איתו. ולכן בעיניי זה מדהים, גם התיקונים הקטנים שעשינו בפנים, הם בכלל לא קטנים, הם עצומים ויישר כוח. שלא תצטרף אף משפחה למשפחת השכול, ובעזרת השם עוד עשרים שנה הילדים שלנו כבר לא יצטרכו להתעסק עם זה, אבל אנחנו יודעים איפה אנחנו חיים, ולצד החלום והחזון יש גם מציאות, ואנחנו צריכים תמיד להחזיק את שני הדברים גם יחד. תודה רבה לכל אחד ואחד מכם, וכמובן לדבי שהיא חברת ועדה והגיעה ועשתה והשפיעה. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> כל הכבוד, דבי. << דובר >>דבי ביטון (יש עתיד):<< דובר >> זה היסטורי, וזה לא מספיק, אבל אני שמחה שלפחות בכנסת שלנו זה קורה, ואנחנו מתחילים מדרגה. אין ספק שלא משנה באיזה מקום נהיה, אנחנו צריכים להמשיך ולהגיע גם ליתומים, כי שום דבר לא יסגור את הפער ושום תשלום לא יחזיר את מה שהם איבדו, והחסך הזה הוא עצוב וקשה. פעם, בעוונותיי, אפילו בבית ספר לא הביאו אותנו לכאן, תמיד הגעתי ללוויות כאן, שברון הלב שאתה יוצא איתו מכאן, ובטח אחרי 7 באוקטובר, ומי ייתן ונדע ימים טובים ומאחדים, ודי, התעייפנו כבר מקברים. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> החוק הזה נולד וצמח על ידי אנשי המקצוע, בעבודה מקצועית של עובדי האגף, ולא היה קל לשכנע את גורמי ההנהלה והמשרד בחוק הזה. בלשון המעטה לא היה קל, אפילו קיבלתי נזיפה בגלל זה, מה שלא קיבלתי בחיים שלי מאף - - - << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> שהנזיפה הזאת תירשם לך בתוך התיק האישי. זו נזיפה איכותית ביותר. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> 47 פעמים בתנ"ך כתובה המילה "יתום" והחיוב ליתומים, ולכן אנחנו עושים את זה בנפש חפצה. ניכנס רגע לעולם האחר שלנו, מה זה אגף משפחות, הנצחה ומורשת. מבט קצר על מה שעשינו ממש בימים הראשונים של המלחמה ואחרי. (הקרנת סרטון) האגף הוקם בשנת 2005 ולמעשה פוצל מאגף שיקום. לפני כן המשרד הקים אגף שיקום שטיפל גם בנכים וגם במשפחות השכולות. אתם מתארים לכם איזה היקפים היו שם ואיזה בעיות היו שם ולכן החליט מנכ"ל משרד הביטחון לפצל את האגף. מאז העיסוק העיקרי של האגף זה ליווי של המשפחות השכולות מהרגע שלפני קבלת ההודעה ולאורך כל החיים. לפני קבלת ההודעה, כי כל המעטפת הלוגיסטית, אפילו המונית של הרופא שצה"ל שולח להודיע, היא באחריות של האגף, כולל כל התהליך של הקבורה ופיתוח בתי הקברות הצבאיים וכל מה שקשור לעניין הזה. בראשית הדרך האגף נקרא אגף שיקום משפחות והנצחה. לימים נוספה המילה "ומורשת", אבל הבנו מהר מאוד ש"שיקום" זה להחזיר למצב הקודם ואין סיכוי שאנחנו יודעים לעשות את זה, ולכן הורדנו את המילה "שיקום" משמו של האגף. החזון של האגף, "עין רואה, אוזן שומעת ולב מבין", לכן גם נולד ונוצר חוק היתומים. לאגף יש אמנת שירות שחתומים עליה כל עובדי האגף ומקבלי השירות שלנו, והיא מגדירה מדדים של זמן, מדדים של קשב, מדדים של קשר. האגף פרוס מאילת ועד קריית שמונה, במעל 250 חלקות קבורה צבאיות, בעשרה מוזיאונים של משרד הביטחון, שבעה מחוזות בשלוחה באילת של האגף ו-23 אתרים חייליים שהאגף מטפל בהם, ועוד 34 אתרים שיש בהם עניין לציבור. הלב הפועם של האגף זה ארבעה תחומים עיקריים. זה התחום של ההנצחה והזיכרון, זה לשאת את הנושא של ההנצחה והזיכרון במדינת ישראל, זה המעטפת הרגשית-טיפולית. ומה ההבדל בין טיפול, שקראנו לו "טיפול התערבות רגשית", עד לפני בערך עשר שנים הטיפול היה באמצעות פסיכולוגיות ועובדים סוציאליים. נכנסתי יום אחת לישיבת הנהלה, מחקתי את המילה "פסיכולוגים" ו"עובדים סוציאליים", השארתי את המילה "טיפול", ואמרתי בואו נגיד מה זה טיפול, למה רק "פסיכולוג", למה רק "עובד סוציאלי"? ומשם נולד המושג של "התערבות רגשית". ולשמחתי הרבה, זה חלום שהיה לנו של שנים, בוועדה הזאת הורחב העניין של ההתערבות הרגשית ואנחנו יכולים לממש את החזון שלנו, לקחת את המילה "כאב" ולעבוד לפי הראשי תיבות שלה, "כל אחד בדרכו", להתאים לכל משפחה את מה שהיא מתחברת אליו. אם משפחה מתחברת לטיפול באמצעות בעלי חיים, באמצעות החוק הזה נוכל לתת לה טיפול בבעלי חיים. אם המשפחה מתחברת לטיפול באמצעות טיפוס הרים, ניתן לה טיפוס הרים עם פסיכולוגים. אני אומר משהו קיצוני אבל הוא אפשרי. אם חמישה הורים שכולים, מעניין אותם ציד דובים באנטארקטיקה. נוסיף שם מטפל, ואיש מקצוע לציד דובים או לטיפול בדובים באנטארקטיקה. מה שהתפתח מ-7 באוקטובר בעניין של העבודה הקהילתית-סוציאלית זה קהילות. הוצעו קהילות רבות מאוד. שמנו שנה תקציב של בערך 8 מיליון שקלים לפיתוח קהילות שונות, שנוצרו כתוצאה מהמלחמה. החלק השלישי זה המעטפת הרווחתית והכלכלית. התקציב של האגף הגיע לכמעט 3 מיליארד שקלים. אתם בערך מתארים לעצמכם שזה בערך כמה משרדי ממשלה ביחד עם תקציב כזה ענק. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> אבל ה-3 מיליארד, רובו צבוע. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> נכון. החלק הנוסף שנוסף לפני בערך שבע שנים או שש שנים, זה הנושא של המורשת. האגף קיבל על עצמו לטפל בכל מה שקשור למוזיאונים של משרד הביטחון. יש עשרה מוזיאונים, הפלמ"ח, האצ"ל, ההגנה, אסירי המחתרות, ההעפלה, וממש בימים אלה אנחנו בתהליך הקמה של מוזיאון צה"ל ומערת הביטחון, גם בירושלים, ליד הגן הבוטני, על שטח של כ-30 דונם. החזון שלנו זה לטפל במשפחות, כל אחד בדרכו, ולשמחתי החזון הזה מתממש באמצעות הוועדה. אחד הדברים המהותיים שאנחנו מממשים את הקשר הזה, זה שכל עובד יש לו שמונה מדדים בחודש להיות פיזית אצל המשפחות. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> כמה עובדים יש לכם? לא מינהלתיים. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> בסביבות 200 ומשהו. שכל אחד מבקר 8 משפחות שכולות במהלך חודש, יש לו מדד, יש מישהו שבודק את זה. גם אני מבקר משפחות, היינו בשבוע שעבר אצל משפחה בדואית בפזורה, בדקנו מה הצרכים שלה. זאת אומרת מראש האגף עד אחרון העובדים חובה לבקר - - - << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> כשאתה אומר שמונה משפחות בחודש, זה לא אומר שמשפחה תקבל 12 ביקורים, אלא במשך השנה היא תקבל ביקור אחד. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> בדיוק. כי אין לנו יכולת. אין לנו כוח אדם. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> כן, זה לא הסתדר עם המספרים. כן. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> ומה שעושים בביקור הזה, זה בדיוק ממשיך את החזון, שהחזון יוזם ולא מגיע. זאת אומרת אם נכנסים לבית, ומגיע למשפחה סיוע רפואי, ורואים שיש בעיות רפואיות, מטפלים בבעיה הרפואית שמזהים בביקור בית. כל הביקורים מתועדים. אני יודע להגיד מתי הפעם האחרונה ביקרו אצל משפחה מסוימת, ומתי לפני כן, ומה עלה בביקור, ומי ביקר. << דובר >>ריקי מורד:<< דובר >> ולאחרונה הכנסנו אמצעי AI, שהשימוש בו הולך ומתרחב, כדי לכתוב את הסיכומים של כל המפגשים, גם במשרד וגם במקום. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> אמות המידה לתהליכי העבודה שלנו זה שלושת ה-'ש': שימור, שיפור ושינוי כל הזמן. עוסקים פה בשיפור תהליכים, בשינוי תהליכים בכל מקום שמכניסים - - -, וריקי נתנה דוגמה של AI. למעשה, מה שאנחנו מנסים להוביל זה תהליך של צמיחה מתוך משבר. לפני חודשיים הייתי באוניברסיטת יל בארצות הברית. הזמין אותנו ראש החוג לפסיכולוגיה שם והציגה איזשהו תהליך של צמיחה מתוך משבר שמלמדים שם באוניברסיטה, והם הובילו מהלך כזה בכמה מדינות בעולם. אנחנו כל הזמן לומדים. הזמנו אותה לפה לתת סדנה לעובדים שלנו באמצע מרס, לראות איך בעולם תופסים את הסיפור הזה של צמיחה מתוך משבר. וכמובן שהכלי הזה ייכנס לארגז הכלים הגדול של העובדים הסוציאליים, ועוד כלי נוסף איך מטפלים באנשים ואיך צומחים מתוך משבר. מלחמת חרבות ברזל אתגרה אותנו, ב-07:30 הייתי בדרך לבית כנסת, אני מקבל טלפון "מלחמה, תפתח את הטלוויזיה, עניינים". כמובן שבתוך שעה וחצי מצאתי את עצמי בקריה, ובתוך כמה שעות העובדים כולם התייצבו בתל השומר והתחלנו איזשהו מסע, והמשימה הראשונה שלנו, ריקי הפסיקה להיות אחראית על הטבות ותגמולים, והמקבילה של אופיר שהייתה, הפסיקה להיות עובדת סוציאלית, וכולם טיפלו בדבר אחד, להביא לקבורה מהירה את חללי מערכות ישראל, ממש להתפרס ברחבי הארץ, לתמוך ביחידה להנצחת החייל, ולדאוג לכך שכל הלוויות יתקיימו במקביל ובהתאם. ולצערי, תוך כדי המלחמה הקמנו חלקות צבאיות נוספות, הקמנו בתי קברות נוספים. היה צריך לעשות תהליך ובתוך חודש להביא את כולם לקבורה. אבל שלושה שבועות אחרי המלחמה, היה צריך כבר לכתוב על המצבות את שמה של המלחמה ועוד לא היה שם. והיינו בתהליך עם שר הביטחון ועם מנכ"ל משרד הביטחון לחקוק על 400 מצבות את שם המלחמה, ואין שם למלחמה, ואין החלטה, וכבר הודענו ל-400 ומשהו משפחות שהיו אז, "אין מצבות". וזה בניגוד למסורת היהודית, ביום ה-30, עושים גילוי מצבה. לא ישנו באותו לילה, בכלל בקושי ישנו בחודש הראשון. ב-06:00 התקשרתי למור יוסף, ואמרתי לו, "לא יהיה מצב כזה. אני עושה מצבות בלי שם מלחמה. בוא נביא החלטה במועצה הציבורית". נתנו לנו שבעה ימים, ובתוך שבעה ימים של עבודה סביב השעון, הצלחנו להביא מצבות, דקות ספורות לפני שהמשפחות הגיעו לגילוי המצבה. זה נגזרת של למה אין שם למלחמה. ולאחרונה הממשלה החליטה "תקומה", חבל, והמשפחות החליטו לא לנגוע במצבות בשלב זה. כל מה שאתם רואים פה זה תמונה אחת של ילד יתום ששווה אלף מילים. יש פה הכול. אחת הקבוצות שזיהינו בתחילת המלחמה היא קבוצת אלמנות בהיריון. בדרך כלל, יש לנו אלמנה בהיריון פעם בשלוש שנים. זו הסטטיסטיקה. מתחילת המלחמה יש 45 אלמנות בהיריון שצריכות ללדת את הילדים שלהן ללא בני זוגן. מהר מאוד התעשתנו, הבנו שאנחנו צריכים ליזום ולא להגיד, כמו החזון שלנו. בנינו עם ארגון האלמנות ועם ארגון המטפלות תוכנית ייחודית שנקראת "לצידך", ומלווה את האלמנה. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> לא, "לצידך" כבר קיים. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> לקחנו את השם הזה, אבל אצלנו זה קיים שנתיים וחודשיים. חברנו לבית החולים שיבא, בנינו תוכנית שלוקחת את האלמנה כבר שלושה חודשים לפני הלידה, מלווה אותה עם מדריכה, עם מדריכת לידה, עם מה שאחרי הלידה, שלושה חודשים, שלוש שנים לתת לה את התגמול של ה-3,000 שקל, זה גם היה בוועדה. ולפני כן לתת לה סיוע. ממש לעטוף את האלמנה הזאת, כולל עם מילדת פרטית, כולל עם רופא שמלווה את כל התהליך הזה. זה דבר שלא היה לנו לפני המלחמה, כי לא היה לנו את ההיקפים האלה. ותוכנית ליווי אישית ליתום – עסקתם בה. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> כן. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> למעשה, התוכנית הזאת בודקת אצל הילדים שני פרמטרים. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> ביקשנו להעלות את זה ל-21, זה עלה? << קריאה >>קריאה:<< קריאה >> עלה. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> את החוזקות ואת החולשות. מצמידה מנטור לחוזקות, מנטור לחולשות, וככה מנסים לקדם את הילד הזה ולתת לו איזושהי התייחסות כי אבא לא נמצא. התוכנית מצליחה מאוד. עד עכשיו עשינו אותה ממקורות של תרומות כאלה ואחרות, עכשיו הכנסנו אותה לחוק, בגלל החשיבות שלה. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> ויש אחוזי מימוש גבוהים? << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> בוודאי. מה שהתפתח מהמלחמה זה הטיפול הקבוצתי. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> לכתחילה אפילו. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> נכון, אבל זה קיבל איזושהי תנופה. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> אני אומרת "לכתחילה", כי כן יש לנו את המחשבה של טיפול אישי, של אחד על אחד. לא רק בגלל היעדר כוח אדם, אבל - - - << דובר >>ריקי מורד:<< דובר >> יש לזה אפקט תרפויטי לקבוצת שווים. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> לגמרי. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> במהלך המלחמה נכנסו אלי למשרד יושב-ראש ה-FIDF ומנכ"ל ה-FIDF, האלוף נדב פדן, שאלו מה הצורך שלנו, ויש להם תורם של 6 מיליון דולר למשפחות השכולות. העברנו את התרומה הזאת לארגון יד לבנים ולארגון האלמנות והוצאנו את האנשים לריטריט של חמישה ימים בקפריסין עם מטפלים, וזה עשה להם מהפכה בהתייחסות שלהם לשכול. עד היום יצאו בערך 900 איש לריטריט הזה. זה עושה אצל המשפחות איזושהי מהפכה, זה חוסך לנו כסף עתידי, שכר לפסיכולוגים עתידיים, כי הקבוצה הזאת שיוצאת שם נשארת קהילה. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> אנחנו לא מחפשים לחסוך כסף בנושא הזה. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> ברור. כמובן שבנינו מאז קבוצות תמיכה רבות מאוד וקבוצות מהסוג הזה. אחד הדברים הנוספים שעשינו לפני בערך שנה זה כנס למעסיקים שמלמד את המעסיקים להתייחס למשפחות שכולות שמועסקות על ידם. << דובר >>דבי ביטון (יש עתיד):<< דובר >> וגם חוקקתי חוק שאסור לפטר בשנה הראשונה. בנפגעי איבה ובמשפחות שכולות – לא נוגעים בהם. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> נכון מאוד. זה נולד מתוך אם שכולה שהגיעה אלינו, שהיא מנהלת משאבי אנוש של ארגון עם 2,000 עובדים. היא אמרה, "בואו נראה איך אני כעובדת הנהלה מתייחסת לעובדים שלי". היה פה כנס מדהים, חיברנו את הביטוח הלאומי אלינו. תוך כדי המלחמה, ובחברה - - - הכלכלית, בגלל צרכים שזיהינו אצל האנשים, אני אתן כמה דוגמאות, וריקי פה והצוות שלה עשו עבודה מדהימה בעניין הזה. למשל, הורים שאיבדו את הרכב שלהם במלחמה, תושבי הדרום והצפון. עד שהביטוח היה משלם להם את הרכב, ועד שמס רכוש היה משלם להם את הרכב, הוציאו להם כבר בימים הראשונים, "בינתיים תשכרו רכב לשלושה חודשים, תבואו בעוד שלושה חודשים". << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> אתם עובדים בתיאום או בשיתוף פעולה או באיגום משאבים עם אגף השיקום? כי גם אצלם היו עם הפצועים וכולי. זאת אומרת, כל אחד בנפרד, אין לכם - - - כי יש צרכים דומים. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> הדבר הנוסף שעשינו, יצרנו קשר עם רשות המיסים, סיכמנו איתם שהמשפחות השכולות בעדיפות במס רכוש. הזרמנו את מספרי תעודת הזהות של האנשים שלנו, וכמובן שהם קיבלו העדפה. דברים נוספים, האלמנות של הרבש"צים וכיתות הכוננות, היו עם שישה ילדים, שבעה ילדים. הבעל והאישה היו מפזרים את הילדים אפילו בבוקר למוסדות הלימוד שלהם. אנחנו נתנו רכב עם חמישה מקומות, ופה הייתה איזושהי מחשבה, הגדלנו את המענק שאפשר לקנות רכב לשבעה מקומות, והיו יכולים לפזר את הילדים. << דובר >>ריקי מורד:<< דובר >> כי נכנסה אוכלוסייה גדולה מאוד - - - << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> כל מיני דברים נקודתיים שראו את הצרכים שלהם ונתנו מענה לצרכים שלהם, כמו התאווררות, אצלנו אנשים תוך כדי שהיו בדרום או בצפון, ממש הסתכלות נקודתית על האנשים. << דובר >>ריקי מורד:<< דובר >> אנחנו היינו הגוף הראשון שפינה את המשפחות השכולות, אפילו משדרות. יום ראשון בבוקר כבר שלחנו אותם, באופן פרטני, עד שהיה פתרון קולקטיבי. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> כי יש לכם מעקב, כלומר, אתם יודעים מי גר איפה. << דובר >>ריקי מורד:<< דובר >> הם גם פנו אלינו. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> זאת הייתה פנייה שלהם? << דובר >>ריקי מורד:<< דובר >> הם פנו אלינו ואמרו שהם חוששים. קודם כול פינינו. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> יש לנו מערך מתנדבים כלכלי שבו נמצאים טובי משרדי רואי החשבון בארץ, ואנחנו מחברים אותם למשפחות השכולות. האוכלוסייה שלנו עד המלחמה הייתה האוכלוסייה של הגיל השלישי. רוב האוכלוסייה הייתה מעל גיל 65 ונערכנו לסיוע. שנה לפני כן הוספנו 40 מיליון שקלים לטיפול בגיל השלישי. המלחמה שינתה לנו את הסטטיסטיקות. על היתומים אני לא ארחיב כי אתם מתמצאים בנושא. << דובר >>ריקי מורד:<< דובר >> חזרנו לגיל השלישי. בהתחלה שמנו אותו בצד, כי הסתערנו על המשפחות החדשות שנכנסו - - - << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> ועכשיו אתם חוזרים. << דובר >>ריקי מורד:<< דובר >> לא. תוך שלושה חודשים חזרנו לאיזושהי עבודה משמעותית מאוד שעשינו לגבי סיעוד, ועשינו רפורמה, שהתחלנו עוד לפני המלחמה והקפאנו אותה, והשלמנו אותה כמה חודשים אחרי. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> שני דברים לפני ועידת הנצחה, שאתם מוזמנים אליה בשמחה רבה. היו שתי החלטות. לפעמים אתה מקבל החלטה ואתה לא יודע לאן היא מתגלגלת. לפני 16 שנה, נכנסה אליי יום אחד ראש אכ"א למשרד, "תביא לי 400,000 שקלים", "מה 400,000 שקלים את רוצה עכשיו?", "אני רוצה להקים פה לידך מאגר דנ"א", אמרתי לה, "מה זה קשור אליי? כל הדנ"א בתל השומר, ליד לשכת גיוס, מה זה קשור אליי?", "פה מתגייסים אנשים, תעשה להם את הבדיקות, תעשה להם גם דנ"א". אמרתי, "לא, לא, מה יקרה אם חלילה חייל יקרה לו משהו, נשתמש בדנ"א הזה". נתנו לה 400,000 שקלים, הקימו את מאגר הדנ"א. ב-7 באוקטובר, היכולת של צה"ל לזיהוי חללים של הצבא הייתה בערך חודש לפני היכולת האזרחית, בזכות אותו מאגר דנ"א. דבר שני, לפני ההתנתקות, לצערי, היו כמה רבש"צים ואנשי כיתות כוננות שנהרגו. והיה סיפור, אם לקבור אותם בבתי קברות צבאיים. עמדנו על כך שתהיה הודעה מסודרת של הצבא, שהצבא יחייל אותם בדיעבד. לקח זמן עד שהצבא השיב לנו, זה קרה בגלל משבר שהצבא נכנס אליו, משפחה שלא הסכימה לקבור את החלל באזרחי, לוחם שנלחם ונותר שלושה ימים, אנחנו עמדנו על כך שתהיה הודעת חלל מהצבא. לקח יומיים. אחרי 48 שעות הם נשברו והוציאו הודעת חלל. ביום הראשון של המלחמה התחילה להישמע בתקשורת השאלה "מה עם אנשי כיתות הכוננות". ב-8 באוקטובר בשעה 17:00 יצאה הודעה של האגף לתקשורת לפיה כל אנשי כיתות כוננות והרבש"צים, הם חיילים לכל דבר ועניין, וההתייחסות אליהם היא כמו לחיילים. 7 באוקטובר לימד אותנו שיש תפנית ויש שינוי בתפיסת ההנצחה של המשפחות השכולות. התפתחו דברים רבים מאוד, אני אתן לכם דוגמאות שאתם מכירים. סטיקרים, אין מקום בעולם שאין סטיקרים של חייל שמלמד על הערכים שלו, צמידים, וכל מיני הנצחות שלא היינו רגילים אליהן קודם. למשל ערב פיצות לזכרו של חייל שהיה אופה פיצות, למשל מאכלים כאלה ואחרים שהחייל אהב, ולתפארת שהמשפחה עושה עם המאכלים שהוא אהב, נושאים רבים מאוד שהתפתחו. ב-15 באפריל בעזרת השם אנחנו עושים בבנייני האומה בירושלים ועידת הנצחה לאומית. נוציא קול קורא בעוד שבוע למשפחות השכולות, 700–800 נוסחי - - -, שמשפחות מציגות את האופן של ההנצחה שהם בחרו לבנים שלהם. תהיה שם עמדה למשפחות למי שלא הספיק להכין סטיקר, יכין סטיקר, כל מי שייכנס יהיה לו צמיד עם איזשהו ערך של ההנצחה, באולם יהיו פאנלים שקשורים לנושא ולעולם ההנצחה. אחד מהפאנלים זה של הרמטכ״ל, שידבר על מה זה להיות מפקד שכול, עם כל הצוות של האל"מים ומעלה של צה״ל, במעמד של נשיא המדינה ושר הביטחון. תרשמו לפניכם את התאריך. << דובר >>ריקי מורד:<< דובר >> אני יכולה לספר לנו כמה מילים על ההנצחה? << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> כן. << דובר >>ריקי מורד:<< דובר >> אנחנו משתנים מאוד לנוכח דפוסי התנהגות שלא הכרנו בנוגע להנצחה. משפחות ובעיקר הורים שכולים, מוצאים בהנצחה משמעות מחודשת לקיום שלהם, לפעמים גם עוזבים את מקום העבודה. אם בעבר חווינו הנצחה על ידי פרויקט אחד פעם בשנה, היום אנחנו מבינים שמשפחות לא מדברות על הנצחה, אלא על הנכחה תמידית של החלל, ורצון שכולם כל הזמן, בכל דקה ודקה, יכירו אותו. לדעתנו צריך לחקור את זה, יש לזה סיבות רבות, גם הטכנולוגיה, האפשרויות, אבל מבחינתנו אנחנו עומדים לנוכח התופעה הזאת בהשתאות רבה. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> יש לנו פרויקט ארוך שנים שבו אנחנו בקשר עם האקדמיה, קוראים לו מעגלים משלימים. יש לנו שישה מחוזות, כל מחוז צריך לבחור נושא, לחבור לאקדמיה בתחום האזור הגיאוגרפי שלו, למשל, מחוז חיפה עם אוניברסיטת חיפה, ירושלים עם האוניברסיטה העברית, וכן הלאה, וצריך לחקור תחום מסוים בנושא של האובדן והשכול, מחקר מההיבט האקדמי-תאורטי וכן מההיבט המעשי. העובדים שלנו מתחברים שם למרצים ולראשי הפקולטה לעבודה סוציאלית, כדי להעמיק מבחינה מקצועית את הטיפול שלנו באנשים. זה בדיוק הביקור של מובילת הקורס של הפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, כשהיא באה לתת מנקודת מבט שלה, איך מטפלים בטראומה וכולי, פרויקט מדהים. יש כמה ספרים שיצאו לעובדים הסוציאליים בנושא הזה. ההתייחסות שלנו למשפחות השכולות היא מהדברים שאין להם שיעור. לכן כל תקציב וכל מה ששמתם, אין לו כמות. לימד אותנו את זה פרופסור נאמן, שהיה שר המשפטים וטיפל בכמה משפחות. באחד הביקורים שלי אצלו, הוא פתח את הסידור, ואמר, "הבוקר קראנו בסידור מסכת פאה, אלו דברים שאין להם שיעור, הפאה והביכורים וכולי, ואני מוסיף עוד דבר אחד, טיפול במשפחות השכולות". כך אנחנו מתייחסים למשפחות השכולות. לא ארחיב על יחידת המוזיאונים, זה סיפור בפני עצמו. ניגש לנושא שלשמו הזמנו אתכם לפה, היכל הזיכרון הממלכתי. אחד הדברים שלאורך השנים פנו אלינו מהמשפחות בגינו וביקשו, זה שאלות כגון, מי ידליק נר לבן שלהם כשהם לא יוכלו כבר, מי יגיד עליו קדיש, מי יזכור אותו בכלל, אם התרומה שלו הייתה לשווא ואיך זוכרים, אם זה תפקידה של מדינה, אם מדינה צריכה להיכנס להנצחה אישית. במדינה יש חוקים, חוק יום הזיכרון קובע שמורידים את הדגל לחצי התורן, שיש שתי צפירות בערב ובבוקר בדרך כלל. ובאמת, מדינת ישראל התייחסה בחוק לנושא של יום הזיכרון. אין בעולם שום מדינה שעושה את מה שמדינת ישראל עושה. יאיר לפיד פעם היה לו תוכנית טלוויזיה, לפני שהוא נכנס לפוליטיקה, לפני שהוא התקלקל, והיה מראיין אנשים והיה שואל אותם, "מה ישראלי בעיניך?", תשאלו אותי הכי ישראלי בעיניי יום הזיכרון. אין משהו אחר שמאחד את המדינה הזאת, ויש אנשים כה רבים סביב נושא אחד בקונצנזוס אחד יותר מיום הזיכרון. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> אני מקווה שיום העצמאות, אבל בסדר. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> אני חושב שיום הזיכרון. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> בשילוב, בשילוב. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> בשילוב, נכון. << דובר >>דבי ביטון (יש עתיד):<< דובר >> זה בדיוק איך שאפשר להכיל, זה מדהים כשאתה למטה, פתאום ההתעוררות הזאת ביום העצמאות, את התקומה אתה מרגיש כשאתה עם כל הכאב עדיין - - - << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> נכון מאד. אין יום העצמאות בלי יום הזיכרון. וחשבנו, איך בכלל עושים את זה. בדקנו בעולם. אין מדינה שמתעסקת עם הנצחה פרטית, עם זיכרון פרטי. זה תפקיד של הפרטים, של האנשים עצמם. ולהתחייב למשפחות השכולות ש-365 ימים בשנה נזכור את הילדים שלהם, נגיד עליהם קדיש. איך עושים את זה בכלל? ומבחינת הזיכרון, גם בדקנו במקורות, איך במקורות זוכרים אירוע שהיה לפני 4,000 שנה. היו אירועים כה רבים בהיסטוריה היהודית, אבל יש אירוע אחד שאי אפשר לשכוח אותו, יציאת מצרים. למה לא שוכחים את יציאת מצרים? יש אלפי אירועים שיש בתנ״ך, אבל את האירוע הזה אי אפשר לשכוח. הסיבה היא פשוטה. << דובר >>ריקי מורד:<< דובר >> מספרים כל הזמן. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> בקידוש שאנחנו אומרים בשבת, "זכר ליציאת מצרים". אנחנו כל הזמן מדברים על יציאת מצרים. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> זה כלל אבל, זה לא פרט. קולקטיב. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> מדברים כל הזמן על יציאת מצרים, ולכן כולנו זוכרים את הסיפור של יציאת מצרים. אנחנו לא זוכרים למשל את הסיפור של מעבר הירדן, שמו שם 12 אבנים. זוכרים את זה במעורפל. ועוד פעילות היסטורית רבה בתנ״ך, כמו למשל המלחמה של ארבעת המלכים עם אברהם. מי שמכיר ובקיא בתנ״ך זוכר, אבל אין מישהו שלא זוכר את הסיפור של יציאת מצרים. הסיבה היא הפסוק ששמו בכניסה להיכל, "כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד". ככל שנדבר על הנופלים, נזכור אותם בדיוק כמו הסיפור של יציאת מצרים. אבל איך נעשה את זה? איך באמת נזכור כל אחד ביום האזכרה שלו? ולכן החלטנו להקים היכל זיכרון ממלכתי. לבנות קיר ארוך עם שמות, ואחד העקרונות החשובים בו זה האחידות והשוויוניות. לשים שם את השמות של כולם, ללא הבדל בדרגה, ללא הבדל במעמד, ללא הבדל במקצוע. אתם תראו שם לבנים, שעל הלבנים יש שם של חלל, תאריך עברי ותאריך לועזי. העניין של הדרגה היה מאבק בינינו לבין הצבא, התעקשנו שלא תהיה דרגה, כי במקום הזה כולם שווים. בנינו מערכת ממוחשבת שליד כל שם נדלק נר באותו יום של האזכרה. אתם תשתתפו היום בטקס שבו מזכירים את השמות. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> התאריך העברי או לועזי? << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> העברי ליהודים, הלועזי ללא יהודים. דיברנו עם הבדואים והדרוזים, הם ביקשו את הלועזי, שמנו את הלועזי, ולכן הנר נדלק בלועזי. << דובר >>דבי ביטון (יש עתיד):<< דובר >> החללים של מגדלי התאומים, הם שמים ביום הזיכרון, כלומר תאריך, הם שמים ורד לבן, ואתה פתאום מסתובב, ואתה רואה פה ורד, שם ורד. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> בבית הקברות. << דובר >>דבי ביטון (יש עתיד):<< דובר >> לא, יש להם אנדרטה. באנדרטה יש שושן לבן כזה. שאלתי ואמרו לי שזה ליום הזיכרון שלהם, זה מדהים. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> פה את תראי את הנר דולק, תתקרבי ותראי את התאריך או העברי או הלועזי. אם זה הלועזי, זה לא יהודי, אם זה העברי, זה יהודי. << דובר >>דבי ביטון (יש עתיד):<< דובר >> פעם בשבוע אני מעלה צו מוסרי, מספרת על חייל, באופן קבוע מ-7 באוקטובר. פעם אחרונה עשינו של אילי לוי, שהציל את הבת שלי מכפר עזה. הוא היה הקצין שהקיש והחתן שלי לא רצה לפתוח לו, אחרי שהוא צעק לו מי נשיא המדינה, כשהוא שם לב שהוא מדבר, כי היו להם מתחזים רבים שם, והוא זה שהציל אותם. הוא לא נהרג בכפר עזה, הוא נהרג אחר כך בעזה, אחרי חודשיים-שלושה. שלשום הייתה לו אזכרה, ועשינו לו את הצו. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> תראי את השם שלו פה. הנר שלו נדלק שלשום, והתמונה שלו עלתה על המסכים באותו יום הנפילה שלו. הנר נדלק, מזכירים את השם, התמונה עולה על המסכים, ויש פה חזן שבכל יום בשעה 11:00, אומר קדיש לאותם נופלים של אותו יום, ואל מלא רחמים. << דובר >>דבי ביטון (יש עתיד):<< דובר >> איזה יופי. זה ממש חשוב. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> וזאת הייתה התשובה שלנו למשפחות, והתשובה איך מדינה לוקחת זיכרון אישי והופכת אותו גם לשלה. << דובר >>דבי ביטון (יש עתיד):<< דובר >> גם לא לכולם יש מי שיעשה קדיש, לצערנו. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> הבאנו את זה להחלטת ממשלה ב-2014. הממשלה החליטה על הקמת ההיכל, והחליטה החלטה נוספת. בהחלטת ממשלה התקציב הראשוני היה 40 מיליון שקלים, 20 מיליון הבאנו מהאגף, 20 מיליון גייסנו ממשרדי ממשלה נוספים. הייתה שם החלטה שמשרד הביטחון יקים ועדת היגוי ויאסוף את הכספים הנוספים מתרומות. הוא היה צריך לאסוף עוד 35–40 מיליון שקלים. זאת החלטה שאני לא שלם איתה. אני חוזר הביתה, מקים את ועדת ההיגוי. היה בוועדת ההיגוי גם איתן הבר, זיכרונו לברכה, שהיה עוזרו של רבין. הוא הגיע אליי אחרי שבוע עם יזם יהודי ואמר לי, "היהודי הזה רוצה לתת 30 מיליון דולר", אני יושב מולו, רציתי להתלהב, אבל התעשתי רגע, ואמרתי, "לא, אני לא רוצה את הכסף". הוא חשב שאני משוגע, ואמרתי, "תראה מה כתוב פה, 'היכל הזיכרון הממלכתי', המדינה תביא את הכסף, אני לא רוצה את הכסף". זה היה פיתוי אדיר לקחת את הכסף. שלחתי אותו לאגודה למען החייל, הוא הלך לאגודה למען החייל, אבל בסופו של דבר, במאמצים רבים מאוד, כיתתנו רגליים במשרדי ממשלה, גייסנו את הכסף, חסכנו עוד מאצלנו, וההיכל נשאר ממלכתי. לא נשאר על שם תורם כזה או אחר. ובאמת זה היה פיתוי. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> מדהים. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> ברוך השם הצלחנו להקים את ההיכל. שנה עסקנו ברישוי, בתכנון ובכל מה שקשור מול עיריית ירושלים, שבאו לקראתנו בצורה מדהימה. שנתיים בנייה, מ-2017. בערב יום הזיכרון חנכנו את המקום, יום לאחר מכן סגרתי את המקום ואמרתי, למקום הזה ייכנסו בשלב הראשון, זכות ראשונים, רק המשפחות השכולות. הבאנו לפה 14,000 איש עם הסעות שארגנו מיד לבנים. אילת ודימונה וקריית שמונה וחיפה ונהרייה. הבאנו לפה במשך שלושה חודשים את כל המשפחות השכולות כדי לתת להם זכות ראשונים. התגובה שלהם כתובה פה בדברי ההקדמה שאמרתי, והיא לקוחה מתוך הפיוט שקוראים בערב ראש השנה בבתי הכנסת, "עין במר בוכה ולב שמח". וזה מה שהיה שם. ראינו את המשפחות השכולות עם הלב השמח שלהן שממש עמדו ליד הלבנים והתחילו לבכות, על שיזכרו את הבן שלהם גם אחרי 120 שלהם כשהם ילכו מן העולם, עם כל העצב, אבל יש פה הנצחה של הבן שלהם. ותכף נלך לראות את ההיכל. אמרתי שאנחנו יוזמים ולא מגיבים. אנחנו מסתכלים על השלב הבא. השלב הבא מאתגר אותנו. העולם עוסק בהתפתחות טכנולוגית כזאת או אחרת. ב-7 לאוקטובר יש פה למשפחות השכולות מאות ואלפי זיכרונות מהילדים שלהן. לאן זה הולך? לפני שלושה חודשים ראינו ידיעה בתקשורת שטלפון נייד נגנב לאב שכול והזיכרונות של הבן שלו נמצאים בו. בסוף איתרו את הטלפון והחזירו לו. אבל אם היה נאבד עם כל הזיכרונות שלו מהבן שלו? - - - << דובר >>דבי ביטון (יש עתיד):<< דובר >> היום ב-AI אתם יכולים להעמיד אותו מדבר להורים. עכשיו יש טרנד של חיבוקים, אבל ההורים מבקשים תמונות של החיילים שנפלו. יש טרנד ברשתות, שמראים אותו מחבק את האימא, את האחות, הם מחיים אותם. אתה רואה שההורה עם כל הכאב עדיין רוצה אותו בחיים וזה איזו תקווה. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> החלטנו להקים את היכל הזיכרון הממלכתי הדיגיטלי לחללי מערכות ישראל. לכל חלל יש ביוגרפיה באתר יזכור של משרד הביטחון. לקחת את הביוגרפיה הזאת, לאסוף מאתרי ההנצחה החיליים, מהרשויות המקומיות, מהיחידות הצבאיות, את כל החומרים שיש לגבי אותו חלל. נניח, רועי קליין, כל מה שנכתב והונצח "רועי קליין" ייכנס לאתר הדיגיטלי של רועי קליין. לאחר מכן, נבקש מהמשפחה אם הם רוצים להוסיף משהו, יהיה פה חדר קלט, יקלטו את כל החומרים תחת השם של רועי קליין. אחרי שנאסוף את כל החומרים, אנחנו רוצים לבנות היכל זיכרון נוסף, שהקירות, הרצפה והתקרה שלו יהיו עם מסכים ושולחן דיגיטלי, ותדמיינו כשאתם כותבים על השולחן "רועי קליין", כל המידע לגביו עולה, באיזו יחידה הוא היה, מתי הוא נולד, היכן הוא גר ואיזה חברים נהרגו איתו באותו קרב ומה הסיפור שלו, ואיזה פרצופים נוספים עולים מתוך החיילים שנפלו שקשורים אליו, וככה חיבורים בין החללים. חללים שנפלו לפני קום המדינה ואין להם סרטים ואין להם סיפורים, יש להם ביוגרפיה, ובאמצעות ה-AI נעשה אנימציות, נעשה סרטים. התחלנו תהליך עם ישראל דיגיטלית, חיברנו אותם לנושא הזה, עשינו איתם כבר איזושהי אוריינטציה של שיתוף פעולה עתידי, לפי סדנה בספרייה הלאומית, וזה פרויקט מדהים שקורם עור וגידים. עשינו פיילוט. טל לפני שהוא הגיע לפה היה מנהל אתר ההנצחה של מג״ב. עשינו פיילוט אצלנו עם חללי מג״ב עם חדר אימרסיבי שנכנסים אליו ורואים עולמות שלמים של החיילים. הקרב שהם נפלו בו, המקום שהם גדלו בו והחיבור שיש שם בין החיילים. אנחנו רוצים עכשיו לעשות את זה עם 25,000 חיילים. זה האתגר, וזה איכשהו מחבר אותנו לקדמה, ובעיקר-בעיקר מחבר אותנו לדור הבא ולילדים שלנו. << דובר >>דבי ביטון (יש עתיד):<< דובר >> לעשות חדרים כאלה בבתי ספר. שהילדים יצמחו על זה, ששיעורי מורשת יהפכו להיות חלק משיעורי היסטוריה, תנ״ך, בהתאם לבתי ספר - - - << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> כן, אבל מצד שני את תרצי שבתי ספר יבואו לפה. << דובר >>דבי ביטון (יש עתיד):<< דובר >> זה נכון. אבל אולי כדי להזכיר ולזכור. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> יש פה מחשבה על שני מקומות, אחד מתחת לחניה פה, לחפור למטה עם כניסה למנהרה, או פה בצד ימין, מעבר לכביש, גם עם איזשהו מבנה שיתחבר מתחת לכביש. << דובר >>דבי ביטון (יש עתיד):<< דובר >> בקיבוץ עזה, כשהם עשו את אוהל הזיכרון, הם העלו את ההתכתבויות בוואטסאפ, באיזה שעות, זה היה משהו כזה, שאתה ממש, "הם אצלנו", כל מיני, התכתבויות של הוואטסאפ, לקחו אחד-אחד. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> זה פרויקט ייחודי בעולם, עוד לא עשו בעולם דבר כזה, יומרני מאוד, אבל אנחנו מאמינים שהעולם של הזיכרון וההנצחה במדינת ישראל זה מהעולמות החשובים לחברה הישראלית, ולמעשה החברה הישראלית הפכה להיות חברה שכולה מ-7 באוקטובר וגם לפניו. כי אין משפחה שלא מכירה מישהו, תמיד יש לה איזשהו חבר שכן או מכר. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> תשומת לב קטנה. אני בטוחה שאתם עושים את זה, אבל גם בזיכרונות האלה, להדגיש את החיים. הרעיון הוא כמה כל חייל וחייל ראה את הצורך, "ואני מוכן למות למען שאתם תחיו", תחיו. תסתכלו על החיים לא על המוות. << דובר >>טל משגב:<< דובר >> דייקת את הדברים. בסוף, כשאתה מספר את סיפורם של חללים מ-1860 ועד היום, זה סיפורה של מדינת ישראל, שלב ההקמה דרך כל המלחמות וכל האירועים. וזה משהו שבהחלט הולך להיות מונכח, כי כל חלל שנפל אם במבצע ליטני ואם במלחמות ובאירועים, יש פה סיפור שלם סביבו. << דובר >>דבי ביטון (יש עתיד):<< דובר >> אילי הלוי אמר, "אנחנו לא נלחמים נגד האויב, אנחנו נלחמים למען המדינה שלנו". זה משפט שמסכם את הכול. << דובר >>ריקי מורד:<< דובר >> גם את ההבדל בינינו לבין האויבים שלנו, זה בדיוק ליבת ההבדל. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> לפני שאנחנו נכנסים פנימה, אני רוצה לאתגר אתכם. אפשר להפוך משהו שהוא מופשט למוחשי? << דובר >>דבי ביטון (יש עתיד):<< דובר >> במידה מסיימת. אתה יודע, יש את המשקפיים האלה - - - << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> ודאי שכן. על זה דיברנו עכשיו, לא? << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> בדיוק. אנחנו יוצאים בלי משקפיים. תחשבו רגע לפני שאתם נכנסים להיכל על המושג שנקרא "זיכרון", שהוא מושג מופשט ותגידו לנו בסוף, אחרי הביקור, אם הצלחנו לגרום לכם להפוך את המושג הזה למוחשי. לפני שאנחנו נתחיל, אני שוב רוצה להגיד תודה מיכל. יש פה מכתב, מזכרת מהמקום. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> בשמחה רבה. תודה. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> תודה. ולך דבי גם מזכרת מהמקום הזה. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> בשם הוועדה. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> תודה על שיתוף הפעולה ועל החיבור שלך לנושא. אנחנו נלך לסיור ב-13:00. (יציאה לסיור) << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> התהליך של התכנון של המקום היה עניין. כי האדריכל בא עם תוכנית של מבנה זכוכית ומתכת ושילוב - - - אמרנו, זה לא יעבו אותנו, כי הבנו שבירושלים זה אבן, וכיוונו אותו לזה עד שנולד פה המבנה הארכיטקטוני המיוחד הזה. הגיעו לפה מבקרים רבים מאוד, וכעבור כמה שנים הגיעה קבוצה של תיירים לפה, נכנסו פנימה כתיירים. - - - סיימו את ביקור נכנסו למשרד והציגו את עצמם כאדריכלים שהגיעו מאיטליה, יש באיטליה עיר - - - תחרות בין-לאומית שבוחנת חיבור בין חזון, רעיון ואדריכלות. והם רצו שהמקום הזה יתמודד בתחרות, הזמינו אותנו לתחרות הזאת באיטליה. בתחרות הזאת התמודדו 22 מדינות. הגענו לשם זה היה בשבת, אני לא נוסע בשבת לקחתי מלון שיהיה אפשר ללכת ברגל בשבת לתחרות ונכנסים למקום עם אחד האולמות המפוארים שראיתי בחיי, פסלים כאלה עתיקים, מדהים ואז מדברים שם באיטלקית מעלים את המקום הרביעי לקבל פרס, מעלים את המקום השלישי לקבל פרס, מעלים את המקום השני לקבל פרס, 19 שופטים על הבמה עומדים וקוראים לאדריכל שלנו - - - וההיכל הזה זכה במקום הראשון בחיבור בין החזון לבין האדריכלות. - - - אנחנו נעשה פה טקס קצר, תניחו זר. << דובר >>טל משגב:<< דובר >> שתיכן תניחו זר. להניח אותו על המגן דוד. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> במקום הזה משרתים 15 חיילים שיש להם שני תפקידים. האחד, לקבל את כל הקבוצות ולהדריך אותן ולהסביר להן מה מסמל המקום הזה והשני, לעשות פה את הטקסים היומיים. ליטל היא אחת מהמשרתים פה, היא מייצגת פה את שירות בתי הסוהר. ליטל היא הבת של החבר שלי, לכן אני מרשה לעצמי לחבק אותה. אבא שלה למד איתי ארבע שנים בתיכון, בישיבה תיכונית בירושלים. ב-7 באוקטובר ליטל איבדה את האח שלה, דקל סוויסה. דקל היה גיבור ישראל. תקראו עליו, אתם יכולים לקרוא עליו פה, על אצילות הנפש שלו ועל הגבורה שלו. ולצערי, ממדריכה פה היא הפכה להיות גם לאחות שכולה שמסבירה על דקל ועל החברים שלו. << דובר >>חייל:<< דובר >> מר אריה מועלם, סמנכ"ל וראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, חברת הכנסת מיכל וולדיגר, יושבת ראש הוועדה לעבודה ורווחה, חברת הכנסת דבי ביטון, חברת הוועדה לעבודה ורווחה דוקטור טל משגב, מנהל היכל הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל, מכובדיי כולם. התכנסנו כאן בהיכל הזיכרון הממלכתי להוקיר את זכרם של למעלה מ-25,000 חללי מערכות ישראל. היכל הזיכרון נחנך ביום הזיכרון תשע"ז 2017 והינו התגשמות הציווי שנתנה מדינת ישראל על עצמה לזכור את כולם. זהו אתר ממלכתי לזכרם של חללי מערכות ישראל המבטא את משמעות המאבק למען קיומה של מדינת ישראל, התפיסה המובילה את מבנה ההיכל הינה הנצחה לאומית משולבת בהנצחה אישית. כלל הנופלים במערכות ישראל מונצחים באופן שווה ואחיד ומדי שנה בשנה ביום הנפילה האישי נדלק נר ליד שמו של הנפל וביום הזיכרון הכללי נדלקים הנרות של כולם. בסיור נהפוך לשותפים למטרה ולחזון שלשמם הוקם ההיכל וניטול חלק פעיל במסע חייה של האומה. אבוקת הזיכרון בה דולקת אש התמיד מסמלת את המחויבות הערכית להמשיך ולזכור את הנופלים לעד. האש הינה אחד מארבעת היסודות בעולם ומשמשת במסורות ובמנהגים שונים, בתרבויות שונות. כאן מסמלת אש התמיד את המשכיות החיים תוך המחויבות לזכור ולהעביר את מורשת הנופלים מדור לדור. כעת יונח הזר - - - הנני מתכבד להזמין את חברת הכנסת מיכל וולדיגר ואת חברת הכנסת דבי ביטון להנחת הזר. את הזר תגיש נציגת שירות בתי הסוהר בהיכל הזיכרון, כלאי ליטל סוויסה, אחותו של סרן דקל סוויסה, זכרו לברכה, שנפל בכ"ד בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. - - - תם הטקס. עתה ניכנס לסיור בהיכל הזיכרון. << דובר >>אריה מועלם:<< דובר >> דקה לפני שאנחנו נכנסים, תסתכלו רגע על המזוזה. יש לה סיפור. את המנהל הראשון של ההיכל קלטתי שלושה חודשים לפני שחנכנו את ההיכל. והמשימה הראשונה שהוא קיבל הייתה בלתי אפשרית. "לך להביא לפה את המזוזה של בית המקדש". הוא הסתכל עליי, "מה המזוזה של בית המקדש? הוא חרב לפני שנים כה רבות, אני לא יודע אם היו מזוזות", אמרתי לו, "לך לרב רבינוביץ', הרב של הכותל, שאל אותו איפה המזוזה של בית המקדש". הוא התחיל לשאול, הלך לרב רבינוביץ', אין מזוזה. והם היו, חצבו בקיר. הוא נכנס ללחץ, מקבל משימה ראשונה, והוא לא עומד בה. והולך לרב הראשי לצה"ל ואומר לרב וייס, "הרב וייס, אני נכנס לתפקיד, הייתי רמ"ח נפגעים, מבקשים ממני משימה בלתי אפשרית, להביא את המזוזה של בית המקדש, אין מזוזה, מה אני עושה?". והוא מביא לי מזוזות מכסף, מזהב, מיהלומים, אני אומר לו "מזוזה של בית המקדש". אומר לו הרב וייס, שבמלחמת ששת הימים, 50 שנה קודם, כי המקום נחנך 50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, הרב גורן, כשכבשו את הכותל, את העיר העתיקה, תקע בשופר, אבל מה הוא עשה אחרי שהוא תקע בשופר? הוא הלך וקבע חמש מזוזות על חמשת שערי העיר הזה. ברבות הימים, חלק מהמזוזות נגנבו על ידי בני דודינו, ולא נשארו, אבדו. אבל אחת מהן, אחת נשארה, היא נמצאת במטה של הרבנות הראשית. "תגיע אליה, ואולי אם תגיע אליה ותביא לו אותה, אולי הוא יסכים לקבל אותה". הוא נכנס אליי איזשהו יום למשרד עם מזוזה חמודה. התגובה הראשונה שלי, " - - - מהמשרד". והוא אומר לי, "לא, לא, יש - - - עם המזוזה". הוא אומר לי, "זאת המזוזה, - - - מאחד משערי העיר העתיקה, המזוזות אבדו, היא נשארה" - - - חיזוק לעניין הזה קיבלתי. לאחרונה, לפני שנה, כשאייל זמיר קיבל את דרגת רב-אלוף, הלך לכותל. אחרי הכותל הוא בא לפה, להר הרצל, עשינו פה טקס. בסיום הטקס הוא כינס את כולנו פה ואמר את המשפט הבא. "זה חיזק אותי, שזה בדיוק מה שהיה צריך לעשות". - - - - - - תסתכלו רגע על התמונה הזאת. הייתה לי פה התלבטות. צוות ההקמה יעץ לי לעשות פה משהו אומנותי. אמרתי, אומנות והנצחה לא מתחבר לי, כי אומנות אפשר להסתכל עליה מכמה היבטים. עסקתי פעם באומנות, הייתי מנהל מתנ"ס, הקמתי בית ספר לאומנות. העולם של האומנות עם ההנצחה לא כל כך התחבר לי. בסוף נחשפתי לאיזושהי עבודה של אומנית בין-לאומית, בשם מיכל רובנר, אחות שכולה, יש לה עבודות ידועות בלובר, ביד ושם, בתחנת הרכבת בלונדון, במקומות רבים מאוד. יצירות אומנותיות דומות, ונחשפתי לאיזו עבודה שלה, ואמרתי לה, בואי תציעי משהו. והיא הציעה את העבודה הזאת. שזה נופים גנריים שונים של מדינת ישראל, עם אתרי קרבות שונים, שהיא עיבדה את כולם לתמונה אחת. מה מיוחד בתמונה הזאת? תסתכלו רגע על אחת הדמויות במשך 10 או 15 שניות. מה קורה לדמות? היא הולכת ונעלמת וחוזרת, נעלמת וחוזרת. וזה בדיוק המענה למשפט הידוע שהחיילים הולכים לקרב, מה שמופיע לנו במשפט במגש הכסף, - - - אנחנו לא יודעים אם הם יחזרו. אחת ההחלטות שקיבלנו תוך כדי הבנייה של המקום הזה היה על הנכים שנפטרו עקב נכותם. לא היה להם מקום פה. מי שנפצע וכעבור 20 שנה נהרג מהפציעה שלו, - - - מערכות ישראל, אבל לא הונצח בשום מקום - - - חדר מיוחד - - - אותו אופן של ההנצחה ששמנו לאחרים, שמנו להם פה. וזאת הייתה הפעם הראשונה שהמדינה הצליחה לעשות החלטה ההיסטורית. << יור >>היו"ר מיכל מרים וולדיגר:<< יור >> אתה כותב כאן את התאריך של הפטירה, לא של הפציעה. << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> כן. נמשיך הלאה. << דובר >> - - - ליצירה הזאת אנחנו קוראים לזה פעמון האור, תוך כדי הבנייה והאדריכלות של המקום הזה, נתקלנו פה באיזושהי בעיה. אף אדריכל וקונסטרוקטור לא רצה לחתום לנו שהדבר הזה יעמוד. תסתכלו איך הוא בנוי. אלפי לבנים שמחזיקות אחת את השנייה. יום אחד תוך ייאוש הגיע למשרד שלי בתל השומר, שתי קומות מעליי, זה המשרד של מנט"ק, מנט"ק זה מינהלת טנק המרכבה, שם בונים את הטנק. ביד המקרה, מאלוהים, נכנס למעלית, ירון לבנת, שהוא ראש מנט"ק. - - - סיפרתי לו שאנחנו מקימים את היכל הזיכרון הממלכתי, ויש איזשהו אלמנט בתוך ההיכל שאני לא רוצה לוותר עליו, אבל אני נאלץ לוותר עליו, כי אף קונסטרוקטור לא מוכן לחתום לי על הדבר הזה. והוא אומר לי, "תביא תוכניות". אני נותן לו את התוכניות. הוא יורד אליי כעבור יומיים, ואומר לי, תקשיב, "אנחנו שבונים את טנק המרכבה, עשינו אנליזות, עשינו ניסיונות, אנחנו נבנה לך את זה". ובאמת, מה שאתם רואים פה זה לא לבנים. זה סגסוגת מתכת שבונים ממנה את טנק המרכבה, צבועה בצבע של אבן, והם חיברו אותה באיזושהי טכנולוגיה שלהם, אתם תכף תראו אותה למעלה, וכאות הוקרה למנט"ק, למינהלת טנק המרכבה, שמתי להם פה את הפסוק הזה "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". המונומנט הזה, סיפרתי לכם על התחרות שהייתה באיטליה, היה שם במסכים במשך דקות ארוכות מאוד, כל המדינות קמו והריעו לדבר הזה. לכאורה זה לא מתחבר שאנחנו לוקחים משהו של חיילים שנלחמו במלחמה, אבל זה היה הרבה לפני 7 באוקטובר, ומציגים אותו כמונומנט. מה שאתם רואים שם, הקבוצה הזאת מתעכבת ליד השמות של החללים של 7 באוקטובר. וזה מה שקורה עם כל הקבוצות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נראה שגם למעלה יש. עד איפה הכיתוב? << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> אנחנו תכף נעלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הכיתוב עולה גם למעלה? << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> הכיתוב מתחיל מפה, הסדר הכרונולוגי הוא הראשונים למעלה, וזה יורד למטה, אלה האחרונים. על כל דבר פה הייתה מחשבה. למשל הגובה של השמות, איפה נשים למטה או למעלה, כדי שיהיה נוח למשפחות השכולות. כי מה עושות המשפחות השכולות שמגיעות לפה? הדבר הראשון, היא נוגעת בשם. אבל גם השם, איך הוא ייכתב הייתה פה מחשבה לא פשוטה. עשינו ניסיונות רבים מאוד על השמות. שמנו תאורה מלמטה, ראינו שהשמות הבולטים הרבה יותר יפה. ובוועדת היגוי, עלה הנושא הזה, בולטים או חקוקים, ואני שומע את העוזרת מהחדר השני, היא אומרת לי "אתה כל הזמן אומר חקוק בסלע. למה אתה מתלבט בכלל?" ובאמת שמנו את זה בדיוק כמו שעושים את החקוק בסלע. כשהגיעו לפה האימהות, הדבר הראשון שהן עשו, הן נגעו בשמות. ובמחשבה שנייה אמרנו שכשהאימא השכולה מגיעה לקבר, יש לה כבר את התחושה של המ"ם והנו"ן והחי"ת של מנחם ביד. כשהיא תבוא לפה היא בדיוק תעשה אותו דבר. עשינו דבר נכון, שהשארנו לה את התחושה ביד שלה, של הבן שלה עם האותיות. << דובר >> ריקי מורד: << דובר >> גם היו סשנים שלמים על ההחלטה אם להתחיל עם השמות של החללים הראשונים, או האחרונים, היו ממש סשנים על הדבר הזה. - - - << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> עד 7 באוקטובר היינו בערך פה. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> תמיר בן דיין, למדנו באותה כיתה. אנחנו עד יום ב' היינו ביחד, הוא היה שוטר, והיה חבר טוב, וגרנו גם בתור ילדים כשכנים. הוא למד איתי עד כיתה י"ב, היה שוטר. כשאני הייתי עורכת דין היינו נפגשים, כי היו באים לקבל כל מיני אישורים על הוצאות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איך את יודעת שזה הוא? הרי יכול להיות שיש עוד כמה. בן דיין, זה לא בן דוד. << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> אנחנו תכף נחזק את מה שהיא אומרת. עד 7 באוקטובר היינו פה. כל מה שאתם רואים פה, 1,200 שמות זה בערך 25 שנות עבודה, 26 שנות סטטיסטיקה. זאת אומרת שאם לא היה 7 באוקטובר, היינו צריכים להגיע לפה. תראו כמה שמות. אבל איך באמת יודעים שזה הוא בדיוק? בואו ניגש לעמדה הזאת. בואו נכתוב את השם שלו, "דוד". מה שם המשפחה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בן דיין היא אמרה. << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> נפל ב-7 באוקטובר. בואו נאתר את המקום שלו. הוא ב-170, תכף תראי, טור 5, שורה 7 מלמעלה. בדיוק איפה שהיית. אם תסתכלי למטה, את רואה, יש פה 170. אוקיי. וזה מראה לך את המקום שלו. שמנו את הדבר הזה כי יש פה 25,400 שמות, וכך מי שירצה למצוא, ימצא. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> הוא נמצא ב-390. מעניין אותי, מאיר אברג'ל. אני תכף ארשום אם נרצחו יחד. 24 שוטרים נרצחו לנו באותו יום? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אם הוא אומר 360, זה אומר שכנראה, הוא נפטר - - - << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> זאת אומרת שאם תסתובבי רגע ותראי, אנחנו פה ב-180, 190. זה עולה כל פעם ב-10 שורות. זה הולך לפי שורות. זאת אומרת, אתה צריך להגיע לשורה 380-390 ומשם להתקדם. - - - אם אתם רוצים לראות חלל מסוים מ-7 באוקטובר, דבי, רצית לספר על הקרוב משפחה שלך? בואי נמצא אותו על הקיר ותספרי לנו - - - שימו לב ללבנה הזאת. זו הלבנה היחידה עם סמל החטופים. כל החטופים, לפני שהם הוחזרו, שמנו להם את סמל החטופים. לשמחתי את של כולם, חוץ מאחד הורדנו, ואני מקווה מאוד שגם את הסמל הזה של רן אנחנו נצליח להוריד כמה שיותר מהר. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> טל חיים זה חטוף, הוא היה בין האחרונים שחזרו. איתי חן. אוי, באסה, אני מכירה חצי מהקיר הזה, מה זה הדבר הזה. איזה כאב לב. תמיר אדר, גולדין. - - - << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> שימו לב, אני מתקרב פה לשמות האלה. הנרות דולקים, אני מסתכל על התאריך. זה התאריך של היום ז' בשבט. בדיוק כמו שסיפרתי, כל החללים, זה תאריך הנפילה שלהם היום, נדלק להם הנר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איך אתה יודע אם זה עברי או לועזי? אה, בגלל שאתה יודע באיזה יום-היום. היום זה לא ה-30 בינואר. << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> אני רוצה שליטל תספר לכם קצת על כמה מילים על דקל. בואו נלך לדקל, נשמע את הסיפור של דקל. << דובר >> ליטל סוויסה: << דובר >> דקל נולד בשנת 2000. הוא בן הזקונים. אנחנו ארבעה אחים. אני האחות הגדולה. דקל היה ילד חייכן שידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות ומה הדרך שלו. בגיל 15, כשהוא נשאר בן זקונים בבית, הוא החליט לעלות על מדים וללכת ללמוד בפנימייה הצבאית בריאלי בחיפה. הוא מסיים את הפנימייה כשהוא יודע שהוא כבר חתום קבע לעוד שנים, אבל הוא עוצר רגע ובסיום הפנימייה הוא מחליט לעשות משהו קצת שונה, והוא יוצא לשנת שירות באטלנטה דרך הסוכנות היהודית. כאן זו הנקודה שלי ושל דקל בסגירת מעגל שלנו. גם אני הייתי שליחה של הסוכנות היהודית. דקל הגיע לביקור אצלי בנשוויל, טנסי, ממש בשבוע שגלעד שליט השתחרר. ואני זוכרת שהכנו אירוע בקמפוס, ודקל היה בן 12, והוא אמר לי, "ליטל, איך את הולכת להעביר להם את זה? איך הם יבינו בכלל מה המשמעות שגלעד שליט משתחרר מעזה?" אמרתי לו, "בוא, אנחנו נלך לקמפוס", וממש הטריד אותו העניין איך אנחנו הולכים להעביר לסטודנטים היהודים בקמפוס ובכלל את הסיפור הזה שלנו, את הסיפור הישראלי. בשנת 2014 נשלחתי כשליחת מילואים הראשונה לאטלנטה, ובשנת 2018 דקל סוגר איתי את המעגל, שהוא השינשין הראשון יחד עם הקומונה שלו באטלנטה. הוא חוזר מאטלנטה, והשאלה של הזהות היהודית מעסיקה אותו מאוד, כמו שקורה רבות ליהודי התפוצות. והוא חוזר עם השאלה הזאת ומחליט שלא להתגייס, אלא לדחות את הגיוס בעוד שנה וללכת ללמוד במכינה הקדם-צבאית בישיבת בני דוד בעלי, כדי להעמיק את החיבור שלו ליהדות ולשאול את שאלת הזהות היהודית האופיינית לו. דקל היה בגיבוש מטכ"ל, והוא הבין שהוא הולך לדחות את השירות עוד קצת, וחלק מרגע גיבוש הזהות שלו היה במקום של "לאן שצריך אני אגיע ובורא עולם יכוון אותי לדרך שלי". וכך הוא מתגייס למגלן, שם הוא מסיים את ההכשרה שלו, הופך להיות סמל של מחלקת לוחמים, ומציעים לו לאורך הדרך כל פעם לצאת לקצונה, והוא אומר, "לא, כרגע זה לא הזמן שלי". בהקצאה האחרונה אמרו לו, "אתה חייב לצאת עכשיו, כי אחרת אתה לא תוכל עוד לצאת לקצונה". ואחרי שהוא התנסה גם בפיקוד במגלן וגם בתעסוקה מבצעית, שהייתה חשובה לו מאוד, הוא יצא לקורס קצינים. בקורס קצינים הוא ידע שהוא לא יחזור מייד בתפקיד ראשון למגלן, אלא רק בתפקיד לאחר מכן, בגלל כל הנושא של השבחת גדודים. והגיע לזמן השיבוצים, לראות לאיזה גדוד הוא עומד להגיע. בשיחת השיבוצים מגיע אליו המג"ד של גולני. ודקל אומר לו שהוא מוכן להגיע אליהם, אבל יש לו תנאי. "איך אתה מציב לי תנאים אם אתה עדיין בלי הדרגות בכלל?" ודקל אומר לו, "אני מוכן להגיע לגולני, בתנאי שאני מקבל את הטירונים". "איך טירונים? יש לך כזה ניסיון, אתה כבר שנתיים בדח"ש, אתה כבר יכול לצאת לתעסוקה מבצעית". "לא. אני רוצה שהחיילים שאני הולך לפקד עליהם, יקבלו את ה'אני מאמין' שלי, שאני אוכל להנחיל בהם ערכים וליצור יחד איתם את הצוות שאני רוצה, את הצוות הפיקודי שלי". וכך היה. דקל קיבל את המחלקה, מחלקת הטירונים, שלימים הפכה למחלקה הפיקודית, ואיתם הוא עולה מהבא"ח לגדוד. אחד הדברים שמחברלי את דקל דווקא לכאן, היה בשבוע האחרון שלהם, לפני מסע כומתה, דקל מתקשר אליי ביום חמישי בערב ואומר לי, "ליטל, החיילים שלי לא יכולים לקבל את הכומתה של גולני לפני שהם מגיעים להיכל הזיכרון". אמרתי לו, "בסדר, בואו נתאם, נראה מתי זה אפשרי". הוא אומר לי, "אין מתי זה אפשרי, זה מחר בבוקר". היום יום שישי, צוות ההיכל לא עובד, "לא אכפת לי איך, מתי, אנחנו נראה איך נעשה את זה. החיילים שלי לא מקבלים את הכומתה של גולני בלי שהם מגיעים להיכל הזיכרון". וכך קרה, ביום שישי בבוקר, צוות ההיכל, כמובן, ישר נרתם למשימה, 120 טירונים של גולני הגיעו וערכנו איתם את הסיור. בסיור הזה יש כאן גם את ליאור עזיזוב שנפל יחד עם דקל ב-7 באוקטובר. ליאור עזיזוב איבד את אבא שלו בפיגוע והוא מונצח בנפגעי פעולות האיבה למעלה, וגם על זה דקל לא ויתר שהוא ילך, וזאת הפעם הראשונה והיחידה שהוא ראה את השם של אבא שלו באנדרטה ושיתף אותנו בסיפור של אבא שלו. דקל אמר לי שהוא רוצה שאני אבחר נופלים שהוא יוכל לספר להם את המורשת. הוא אמר, "הם לא יכולים לקבל את הכומתה של גולני בלי להבין בזכות מי הם כאן". שבוע לאחר מכן, טקס סיום מסע כומתה, דקל לוקח את כל החיילים שלו והוא מקדיש את המסע לשני הנופלים האחרונים באותה תקופה, דוד יצחק ושילה עמיר. והוא לא רק מקדיש את המסע כדי להקדיש, אלא באמת לומד עליהם ומספר לחיילים. ובסוף מסע כומתה, מי שירצה יכול לראות את זה ביוטיוב, יש נאום שדקל נואם לחיילים שלו, והוא פותח את הנאום במשפט הבא: "בחיים יש לך שתי אפשרויות. אתה יכול להתעסק בעצמך או לעשות משהו טוב יותר". והוא מציין גם את הדר גולדין. דקל הושפע מאוד מהמשפט הזה, לאורך שנים רבות הוא ממש מציין לעצמו את המשפט. אבל הוא גם אומר את המשפט הבא, "אנחנו כאן לזכרם של שני החללים האחרונים", ומציין את השמות שלהם, והוא מדבר על האתגרים ועל המסע שהם עברו, ובסוף הוא מבטיח להורים ולחיילים, שלא משנה מול איזה אתגר הוא יעמוד, הוא יחזיר אותם הביתה בשלום. ב-7 באוקטובר דקל מקיים את ההבטחה הזאת, במוצב פגה, מגן בארי, הקצין היחיד שהיה שם, החזיר את החיילים שלו הביתה בשלום. מוצב שלא נחטפו ממנו חיילים, והם עשו הכול כדי שיישארו שם ניצולים. 14 לוחמים נפלו במוצב הזה אחרי קרב קשה מאוד. יהי זכרם ברוך. אני מקווה שבמקום הזה אתם תצליחו לקחת תכונות של כל אחד מהנופלים. אי אפשר לקחת 25,000 נופלים, אבל מספיק שתיקחו תכונה של נופל או נופלת ותוכלו להמשיך אותם הלאה בדברים הקטנים. המקום הזה נותן לנו, המשפחות, נחמה בלדעת שיש מי שחי אותם ביום-יום. תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> תודה ליטל - - - נמשיך בסיור. - - - אתם רואים פה את השמות לאורך השנים, כפי שאמרתי, כשאתם רואים את הנר דולק, תתקרבו לנר, זה תאריך האזכרה שלו, וזו ההתחייבות שלנו כמדינה לזכור אותם. תשימו לב רגע לפשטות שיש פה, אין פה פאר רב או הדר באתר הזה, אבל יש פה עיקרון אחד של אחידות ושוויוניות שבאה לידי ביטוי בכל השמות, שם, תאריך עברי, תאריך לועזי, נר ליד, ורואים שהנר דולק, היום יום האזכרה שלו, מחר, ח' בשבט - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל זה גם מאותו? זה אבן. << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> תכף תגעי בזה ותראי את ההבדל. יש פה תפיסה חדשה של ההנצחה. אירחנו פה לפני כמה שנים את המקבילה שלי במשרד ההגנה האמריקאי, אישה בדרגת אלוף שפרשה, היא עוסקת היום בנושא הזה, ריקי אירחה אותה שלושה ימים בארץ, והבאנו אותה לפה. היא הסתכלה על הקיר הזה, והיא מספרת לנו שהאנדרטה שהם בנו לווייטנאם בוושינגטון, לוחות כאלה גדולים שחורים, בשנים הראשונות הם שמו את השמות והיו צריכים כל הזמן להחליף את הלוחות, כי כל פעם הייתה להם טעות בשם מסוים. ופה אצלנו מה שעשינו, זה אם חלילה נכתוב את השם הזה לא נכון, אנחנו מסירים את האבן הזאת ובתוך כמה שעות ומחזירים. היא התפעלה פה מהצורה הזאת של התייחסות לכל אחד והיכולת לתקן בצורה כזאת מהירה, וחזרה לשם עם התפיסה הזאת, ופשוט היא שמה אות למשפחה - - - << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> אנחנו אלופים בשכול. << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> זה המונומנט שדיברנו עליו, שמנט"ק בנו אותו. תשימו לב, הוא מתכת. מיכל, לשאלתך, זה לא אותו חומר, זו מתכת, זה אבן. תשימו לב איך שהוא מקבל פה את הצורה המיוחדת שלו. זה אחד המונומנטים הייחודיים שיש בארץ, שבנוי בצורה כזאת, וכפי שאמרתי, מי שבנה אותו זה אותם אלה שבנו את טנק המרכבה. יש פה כל הזמן קבוצות שמגיעות ומתעכבות סביב שמות של חללים. אנחנו כבר בחללי יום כיפור, 2,700 שמות של חללי יום כיפור. אנחנו נעבור את הקבוצה הזאת, נגיע למסכים של יום השנה. מה שעשינו כאן זה מעבר לנר שדולק כל יום, מעבר לשם שמזכירים באזכרה היומית והקדיש, רואים את הפנים שלהם. התמונות מתחלפות, ויש פה את המשטרה, את צה"ל - - - << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> רגע, זה כולם או רק אלה שיש להם היום אזכרה? << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> היום. שימי לב לתאריך, ז' בשבט, או ללא יהודים - - - אנחנו נמשיך הלאה. כדי להספיק להגיע לטקס. - - - תסתכלו מה קורה פה עם מאחורי הקלעים כדי להדליק את הנרות. תסתכלו איזו מערכת לכל שם. זאת אומרת שכל לבנה יש לה את המערכת הממוחשבת שמדליקה אותה, כי זאת מערכת ייחודית שבנינו אותה במיוחד להיכל. הנרות לא דולקים מאליהם, היה צריך לבנות פה איזושהי מערכת שיודעת להדליק אותה. זו הצצה מאחורי הקלעים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> וכל אחד מהם זה מחשוב שיודע כל שנה? << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> בדיוק. בכל שנה. בבקשה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אגב, בעברית זה יותר קשה. << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> הייתה פה מחשבה והשקעה בכל אחד מהפרטים, והיה פה דיוק, אי אפשר לטעות פה. << דובר >> טל משגב: << דובר >> אנחנו בדרך כלל מקריאים את השמות. - - - אנחנו יודעים לעשות את זה. יש לנו את הטקס האזכרה היומי, מיום חמישי אנחנו מקריאים את השמות של שישי ושבת, ולפעמים יוצא חגים ארוכים כמו שמחת תורה וכאלה, ואתה פשוט מוצא את עצמך מקריא אלפיים שמות. קרה. << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> שימו לב, כל הלבנים פה, לבנים עם שמות. יש רק לבנה אחת בלי שם, ראשונה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, יש גם את השנה העברית ושנה הלועזית. << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> הלבנה הזאת אומרת, כל אלה, כשמסתכלים עליהם כך, הם קמו למלחמה להקים את מדינת ישראל, אבל כשאני מסתובב פה מכאן ואילך זה להגנת מדינת ישראל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> למה עשיתם את זה כזה קטן? את השנה של תשפ"ו, עשיתם יותר גדול, לא, או שאני טועה? << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> כן. את השנים עשינו יותר גדול כדי לעשות את הפרדה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> למה לא עשיתם יותר גדול? << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> כי לא רצינו שתי לבנים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מתי התחלתם? << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> 1860, אבל הראשון הוא 1873. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> למה? איך החלטתם מה הראשון? << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> כשבגין היה שר הביטחון וראש הממשלה, באו אליו אנשי המחתרות, שלא נכללו במניין חללי מערכות ישראל. בגין ביקש מעזר ויצמן להקים ועדה שתקבע ממתי מונים את חללי מערכות ישראל. זו דרישה צודקת להכניס את חללי המחתרות למניין חללי מערכות ישראל. עזר ויצמן עם חיים ישראלי, זיכרונו לברכה, החליטו שהתאריך הקובע למנות את חללי מערכות ישראל הוא 1860, זו השנה שבה יצאו מחומות העיר העתיקה. אבל מה קרה מאז? באמת ב-1860 לא היו חללים? החלל הראשון הוא מ-1873. אבל מה רואים כאן? גם ב-1873 נותנים חיזוק למה שאתם עוסקים בו היום בכנסת. כי אהרן הרשלר היה החלל הראשון שיצא מחוץ לחומות להביא מים לתוך העיר העתיקה, אבל השני היה איש חרדי שנלחם מחוץ לעיר העתיקה, באותם פורעים שניסו לפרוע באנשי העיר העתיקה. זאת אומרת חרדי שכבר אז הוכר כחרדי. והיום אומרים שחרדים לא יכולים להתגייס. ואחריו אישה, רחל חדד הלוי, נשים נלחמו גם ב-1886. ולאחר מכן אברהם ילובסקי. ואתם יכולים לראות פה, כל אחד מהם היה מיישוב אחר. מה שאנחנו רואים פה, שלמעשה התשובה, כשמגייסים חרדים או מגייסים נשים, ניתנה כבר ב-1873. - - - צריך להביא לפה את כל חברי הכנסת שיראו את זה. אבל איך יוצאים ממקום כזה, אחרי מטען כזה? הרי שאלתי אתכם שאלה, בתחילת הביקור, אם אני יכול להפוך את הזיכרון ממופשט למוחשי. התלבטנו איך לתת לזה ביטוי. שמעתם את הסיפור של דקל סוויסה והמשפחות והמבקרים שומעים פה סיפורים רבים מאוד, וכל אחד מכיר פה שם. בדרך כלל כשנפרדים מקבר, דיברת על זה מיכל קודם, מניחים אבן. והייתה פה מחשבה, הציעו לי הצעות רבות, לשים פה בחוץ גל אבנים, ושייקחו אבן ויבנו איזשהו תל של אבנים במשך השנים, ורעיונות אחרים - - - << קריאה >> קריאה: << קריאה >> מה המנהג הזה אומר? - - - << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> על פי הקבלה, בשנה הראשונה, המת רואה ושומע הכול, וכשאנחנו באים אליו, הוא רוצה לבוא איתנו, צריך לשים לו אבן ולומר לו, "זה מקומך". באופן תיאורטי, לפי הקבלה, אין צורך להמשיך בשנה השנייה, כי הם עוברים לכאורה גלגול או עולים. שנה ראשונה, וזה כל מי שקורא את הספרים של אלה שמתו ופתאום חזרו לחיים ואומרים, הייתי למעלה וראיתי ושמעתי, אומרים שבשנה הראשונה הם שותפים לכול, אין להם החלטות, הם לא משפיעים, ולכן שמים להם את אבן, שהם לא יכולים לבוא איתנו, זה קבר. << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> זאת אומרת כשעוזבים את הקבר אנחנו רוצים להיות שותפים במעשה הנצחה. וכך חשבנו פה, כשעוזבים את המקום הזה, יש לכם בלב משהו שאתם רוצים להתחבר, כל אחד מכם מתחבר למקום, מתחבר לנופלים. וכדי לפרוק את המטען הזה, אם תיגשו פה לכאן - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רק רוצה להוסיף, כי אמרה פה ליטל אחות של דקל, שזה גם חלק מהאבן. אבן זה אב, בן, נכד, זה ראשי תיבות. שהוא משאיר אחריך, מי שמשאיר, לא כולם. אבל כן שמעתי שאבן זה לא עץ שהוא אחר כך גדל לבד. זה משהו שאתה שם במקום, והוא לא זז אם לא תזיז אותו. זה מסר לנו, לכל אלה שנשארו בחיים, שאנחנו שמים אבן ואנחנו באים ושמים אותו. כלומר, אנחנו אלה שמניעים ולוקחים את המורשת של אותו נפטר ותפקידנו להוציא אותה החוצה. להמשיך את החיים, להמשיך את המורשת, להמשיך את החזון, את מה שהוא באמת רצה שנעשה. וזו האבן. << דובר >> ריקי מורד: << דובר >> מיכל, השפה העברית כל כך מופלאה, שגם אבן יכול להיות אם, בת, נכדה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון. << דובר >> אריה מועלם: << דובר >> אני רוצה שנספיק לחזור לטקס ב-11:00, תתקרבו אליי רגע. יש לנו עוד שתיים-שלוש דקות לפני שמקריאים את שמות הנופלים של היום. מיכל, הדרך שבה חשבנו איך להיפרד כשמסיימים את הביקור, זה בדיוק מה שאנחנו מציעים לעם ישראל ביום הזיכרון, להיכנס לפייסבוק, לאתרי הזיכרון, ולהדליק נר לנופלים. תיגשו למסכים, תקישו שם של חלל, אפשר גם כללי, תכתבו מסר שאתם רוצים. לפני שאתם מסיימים, תסתכלו על הנר, ויש לכם שם כפתור שאומר, "הדלק נר", תלחצו עליו, הנר במסך יידלק והמסר שלכם יעלה למעלה. אנחנו מסיימים את הביקור עם המסר שכותבים לנופלים, יוצאים החוצה ורואים את המשפט של אלתרמן: "והשאר יסופר בתולדות ישראל". למה? כי לא סיפרנו על כל הנופלים, כי אין לנו זמן, אבל כשיוצאים החוצה, מעבר לקיר הזה, כבר רואים רק את חלקת הקבר. אנחנו נרד לטקס, בבקשה. ברשותכם, אני ממשיך מפה לישיבת ממשלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה מועלם, תודה רבה, יישר כוח. (צפייה בטקס) << דובר >> חייל: << דובר >> אני רוצה להודות לכם, מבקרים בכל קצוות הארץ, אנשי משטרת ישראל שמגנים על ביטחון מדינת ישראל, אנשי הוועדה לעבודה ולרווחה, ביניהם חברות הכנסת שנמצאות איתנו. ואני רוצה להודות במיוחד למשפחות השכולות, שקמות כל בוקר עם כאב שלא ניתן לתאר במילים, אבל כשהן קמות כל בוקר הן בוחרות. בוחרות לחיות ובוחרות לזכור. תודה לכולכם שאתם זוכרים ובוחרים בחיים. תודה רבה. תם הטקס. - - - << דובר >> ריקי מורד: << דובר >> באופן אישי, אנחנו מוצאים בוועדה הזו אנושיות וחום רבים, וכל דבר שאני מבקשת, וכל בעיה שיש לי, תמיד יש פתרון בכזה לב גדול. והאמת היא שכל החקיקה הזאת לימדה אותי את אחד השיעורים החשובים באזרחות. ואני תמיד אומרת למי שסביבי, איזו בעיה שיש לך, כשיש בה עניין לציבור, תמצא את חברי הכנסת שאכפת להם, ותעשה איתם, כי בסוף זה קורה. ותודה שאתן מנגישות את זה בצורה כזאת. באמת תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה לכם, אנחנו ניפגש. << דובר >> ריקי מורד: << דובר >> ואני בטוחה שכל מי שיוצא מהמקום הזה, בטח בפעם הראשונה, ולא רק, יוצא בגאווה עצומה לעם ישראל ולמדינת ישראל. זה המקום המאחד ביותר את עם ישראל. בעיניי, אם הכותל הוא המקום הקדוש לעם היהודי, בעיניים שלי זה המקום הקדוש לעם הישראלי. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. הישיבה נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:15. << סיום >>