פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 186 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי יום שני, כ"ג בטבת התשפ"ו (12 בינואר 2026), שעה 11:04 סדר היום: << נושא >> סיוע ומעטפת לנשות ומשפחות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל << נושא >> דיון מעקב נכחו: חברי הוועדה: מירב כהן – היו"ר מירב בן ארי פנינה תמנו חברי הכנסת: סגנית שר החוץ שרן מרים השכל שרון ניר מוזמנים: רס"ן אור אברגיל – רמ"ד מיצוי זכויות נכי צה"ל, משרד הביטחון קובי מורלי – ר' החט' לבקרה ואפיון השירותים הסוציאליים, משרד הביטחון נעם וילנר – רפרנט ביטחון, אג"ת, משרד האוצר ליאת הוד – ממונה (שפ"י - נפגעים, הרוגים וחטופים), משרד החינוך סנ"צ מגי שקד קרמרסקי – רמ"ד נפגעים, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי רפ"ק מיכל פיקל דרי – ר' חו' נפגעים, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי קרן בן הרוש – עו"ד, יועצת למנהלת הרשות, הרשות לקידום מעמד האישה דנה פנחסוב – יו"ר מחוז ירושלים, ארגון נכי צה"ל מיכל אסבן – עמותת אמא לביאה מוריה אילן – חברה בפורום נשות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל נעמה גולדשטיין – חברת פורום נשות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל נוב גולדשטיין-דודי – חברה בפורום נשות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל יאיר הראל – אגף אקדמי, המועצה להשכלה גבוהה יוכבד אשר – מקימת עמותת אדוות קרן ממו – תחום מדיניות, פורום נשות המילואימניקים חנן טל – מייסד ומנכ"ל ארגון 'נכה לא חצי בן אדם', מנכ"ל ארגון ותק, לוחם ומפקד במילואים מיכה כץ – הלום קרב נאווה כץ – אישתו של מיכה כץ דוד נוזיצו – הלום קרב אושר וקנין – הלום קרב סתיו סילבי סוויסה – יהלומת קרב מירית מוגרבי ברוש – פרודה מהלום קרב ג' – עדוּת מנהלת הוועדה: דלית אזולאי רישום פרלמנטרי: חבר תרגומים, יפית גולן רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> סיוע ומעטפת לנשות ומשפחות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל << נושא >> << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני מתכבדת לפתוח את הדיון בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. היום אנחנו נתמקד בסיוע והמעטפת לנשות ולמשפחות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל. הדיון הזה הוא לא רק דיון טכני או תקציבי, זה דיון על המהות של האחריות של המדינה כלפי האנשים והמשפחות היקרות האלה, שבאמת הקריבו למעננו את כל מה שהם יכלו וממש סיכנו את חייהן, ובזכות המשפחות האלה כולנו כאן חיים במדינת ישראל. קצת נתונים. על פי נתוני אגף השיקום במשרד הביטחון מהחודש שעבר, מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, הצטרפו 22,000 פצועים ופצועות חדשים לטיפול באגף השיקום. זה מספר ענק, 22,000, כאשר 13,000 מתוכם סובלים מפגיעה שהיא נפשית. לפי הערכות, מספר הפצועים המטופלים באגף השיקום צפוי להגיע עד לשנת 2028 ל-100,000 פצועים שמטופלים באגף השיקום. מספרים מאוד גדולים, אתגר מאוד גדול, וזה מחייב את המדינה להיערכות רצינית. כמובן שמאחורי המספרים האלה יש בני אדם שהחיים שלהם השתנו ללא היכר, ולא רק שהחיים שלהם השתנו, החיים של כל מה שקרוב אליהם, המשפחה הקרובה בטח, גם כן השתנו. זה משליך על אימהות, על אבות, על בני זוג, על ילדים. כל המעגל המשפחתי מושפע מזה. אני שומעת מהמשפחות שפגשתי, בדגש על המשפחות של הפצועים והפצועות קשה, שהם בעצם מקבלים אדם אחר, ילד אחר, בן אדם שממש לפעמים השתנה ללא היכר, וזה אתגר מאוד מאוד גדול. ובהרבה מובנים רגע הפציעה הוא רק תחילתו של תהליך, כי האתגרים מגיעים אחר כך, אם זה השיקום, ואם זה הבירוקרטיה, ואם זה הילדים שזקוקים לתמיכה, ואם זו הזוגיות שעומדת למבחן, ובאמת, משפחה שמנסה להשאיר את הראש מעל המים בימים ללא שגרה. עכשיו, המדינה, צריך לומר את זה, לא יודעת לספק את השירות הנדרש למשפחות. היא לא תמיד יודעת לתת את השירות המיטבי לטיפול במשפחות, ובסוף, בלי המעטפת של המשפחה שמטפלת, גם הטיפול בפצוע עצמו אינו מיטבי. זאת אומרת, חייבים לקחת בחשבון את המשפחה, שהיא המעגל העוטף, המטפל, והעוגן בכל הסיפור הזה. אני אציין שיו"ר הוועדה הקודמת, בוועדה הזו, פנינה, התחילה את הדיונים בנושא הזה כאן, ולי מאוד חשוב להמשיך אותם. בעיניי, ראוי ונכון שהדיונים האלה גם יתקיימו בוועדת חוץ וביטחון, כי זו סוגיה ביטחונית גם לכל דבר ועניין, ומערכת הביטחון צריכה להיות ערבה למצב של המשפחות האלה. אבל בהינתן שזה לא קורה שם, אני אעשה ככל יכולתי כדי להשתמש בפלטפורמה הזו כדי לקדם פתרונות. אנחנו היום גם נשמע את המשפחות, ונבקש תשובות ממשרדי הממשלה. אנחנו נעסוק בנושאים הבאים – מימון ושיפוי אובדן ימי עבודה, וסבסוד ההוצאות הנלוות עבור המלווים של הפצועים בתקופת האשפוז והשיקום. פה אני רוצה לציין שאנחנו ביקשנו מנציבות המדינה להגיע, כיוון שכל מה שמועסק על ידי המדינה, שזה המעסיק הגדול ביותר, בעצם מי שמתעסק בימי העבודה זו הנציבות, והנציבות לא הגיעה, שאני חושבת שזה מאוד מאכזב וזה מלמד על סדרי העדיפויות שלהם. אנחנו לא נרפה, והם יגיעו ויספקו תשובות, אבל חבל שזה לא בא בקלות. סוגיה נוספת זו מדיניות להקלות במוסדות האקדמיים עבור בני ובנות זוג של פצועים, תוכניות המשטרה והמשרד לביטחון לאומי לטיפול בנשות שוטרים ופצועים, הרחבת המימון לטיפול נפשי להורי הפצועים, מענים ייעודיים לגרושות ופרודות של פצועי המלחמה, סבסוד צהרונים וקייטנות להורים שהם נכי צה״ל, פטור לפצועים מתשלום הורים במערכת החינוך. אלה הסוגיות שעלו מפניות ציבור שאנחנו קיבלנו בלשכה שלי. נעשה מאמץ מהדיון הזה לצאת עם כמה שיותר שורות תחתונות אופרטיביות, וחשוב לי שהמשפחות שנמצאות כאן, באמת תשתמשו בוועדה הזו. ותדעו שאני אעשה, וצוות הוועדה, דלית וכל הצוות, ורועי שאתם גם עובדים מולו, מהלשכה שלי, נעשה כל מה שאפשר כדי לקדם פתרונות אופרטיביים, גם אם זה יהיה סיזיפי, גם אם זה ידרוש עוד ועוד דיונים. זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות, ועבורי זו זכות להיות כתובת עבורכן. אנחנו נתחיל את הדיון. מיכל, את רוצה לפתוח? מיכל אסבן, מעמותת אמא לביאה. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> קודם כל, שלום. ותודה, מירב, שאת ממשיכה את מה שפנינה התחילה. שתי נקודות מאוד חשובות לפני שנתחיל. הוועדה הזאת באמת התחילה להציף את הנושא הזה ולהעלות את המודעות שבכלל יש דבר כזה שנקרא הורים בבית, ששלחו את הבן לקרב והוא הגיע פצוע קשה. הנטישה של המדינה היא סיפור שכל הזמן אני שואלת את עצמי מה עשו בכל המלחמות הקודמות. מה שקרה בכל המלחמות הקודמות, זה כנראה שמי שנפצע פשוט נשאר זרוק בצד. במלחמת חרבות ברזל, האירוע שבו יש כל כך הרבה פצועים, פתאום למדינה קשה מאוד להתעלם. קשה לה מאוד לעבור הלאה ולהגיד 20,000 פצועים, מתוכם 3,000 בערך פצועים קשה מאוד. קשה מאוד להתעלם. ואני חושבת שזאת הסיבה שפתאום אנחנו באים ואומרים, תסתכלו, יש פה אירוע, מישהו נזרק פה הצידה. נקודה ראשונה, בעצם את כל מה שהיה לנו להגיד אמרנו בוועדות הקודמות. היום אנחנו בעיקר רוצים לשמוע אם מישהו עשה משהו עם כל מה שדיברנו. כלומר, לא באנו להשמיע, באנו לשמוע האם משהו זז בכלל. מבחינת משרד הביטחון היה דבר אחד נחמד שקרה, נפתחה קבוצת וואטסאפ שלי איתם, וכל פעם שאמא לא מקבלת מענה, במקום להיתקע מול קיר, היא מפנה אליי את הבעיה, אני מעבירה וזה מטופל. כלומר, משהו אחד כן קרה כאן, וזה יפה, אבל עדיין האימהות מתלוננות, ואני מייצגת פה רק 500 אימהות של פצועים קשה מאוד. מי שלא נפצע קשה, אנחנו לא מכניסים אותו לקבוצה, כי אנחנו לא רוצים שיהיו לנו המון אנשים בקבוצה, אנחנו רוצים להיות מאוד מדויקים. אבל אימהות של פצועים מאוד קשה. דיברה איתי שבוע שעבר אמא שהבן שלה התעוור ונקטעה לו יד, והבן השני נהרג, וזה כאילו בקטנה, למדינה זה נקרא בקטנה. והיא אמרה לי, את לא מבינה כמה אני לבד, אני לבד שנתיים. ואני, בתור אמא של יותם, פשוט לקחתי על עצמי משימה, שנה שלמה אני סביב הסיפור הזה, דואגת לאימהות כי אף אחד לא דואג להן, וזה מה שאני עושה. מה שמאוד רציתי לבקש לפני שנרד לרזולוציות מדויקות יותר וקטנות, אני רוצה לבקש שתהפכו את העולם להעיר את המדינה מהתרדמת שהיא נמצאת בה. שמעתי שיש עמותה שנקראת 'הותיר אחריו חברה', עמותה שאם חייל נהרג אז החברה שחיה איתו בין שבועיים לשנתיים או לא יודעת כמה, היא ממש מוכרת על ידי המדינה. אמא שלו, שגידלה אותו 23 שנה, 30 שנה, 17, לא יודעת כמה שנים, היא לא מוכרת, היא לא קיימת. אז אנחנו באים ואומרים, בואו נקים עמותה שנקראת 'הותיר אחריו אמא', וכל אחד שנולד לה ילד תדע שאם חס וחלילה הוא ייפצע לה במלחמה, מישהו ייתן לה יד. וזו לא תהיה חייבת להיות אמא של פצוע קשה, זו יכולה להיות המדינה ששלחה אותו לקרב. זאת הבקשה שלי, תעזרו לנו, שהעמותה שלנו תהיה 'הותיר אחריו אמא'. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> יש פה גם את כל נציגי המשרדים, וכשהם ידברו אני אשמח גם שתשאלו שאלות. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> ומשפט אחרון, שמעתי היום שחיילים לא מקבלים תו נכה עד שהם לא עוברים ועדות. כל מי שנמצא במדינה הזאת יודע שוועדות זו פרוצדורה שעוקפת שנתיים. אז אם אתם חושבים שאפשר לתת לחייל פצוע קשה להסתובב עם כל הנכויות שלו בלי תו נכה עד שיהיו ועדות, לא נורמלי הסיפור הזה. זה לא קשור לאימהות, זה לא קשור למשפחות הפצועים, אבל זה משהו שחייב לטפל בו היום. לא יכול להיות מצב כזה שחיילים פצועים קשה, אין להם תו נכה, בגלל שהמדינה עדיין לא סיימה את הוועדות עם כל הפרוצדורה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> עוד פעם, תחדדי את זה שוב. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> אין תו נכה לחלק מהחיילים. שוב, לחלק מהחיילים הודיעו שכשתו החנייה שלהם פג תוקף, לא מחדשים להם עד סוף הוועדות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כי טכנית לא סיימו את הדיונים? << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> כי ועדות זה דבר מחולק. יש לו ועדה על צלקת, יש לו ועדה על ניתוח, כל דבר זה ועדה. כל ועדה זה ארבעה-חמישה חודשים בין אחת לשנייה לפחות, אם לא שנתיים. אז איך יכול להיות מצב כזה שהחייל בינתיים יסתובב ללא תו נכה, עד שיגמרו הוועדות והכול ייקבע? זה דבר שהוא לא נורמלי, ומי שמכיר את הפרוצדורה יודע שזה לא הגיוני. זו גם נקודה שחייב לסגור אותה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> נבקש התייחסות כשהם ידברו. תודה רבה. << אורח >> נאווה כץ: << אורח >> אני ממש מצטערת שאני מפריעה, אני חייבת לצאת מפה עוד שנייה, כי אני באמצע התקף חרדה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מה שמך? << אורח >> נאווה כץ: << אורח >> שמי נאווה כץ, בעלי הוא הלום קרב. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> פשוט יש לנו אמא של פצועה. << אורח >> נאווה כץ: << אורח >> אני יודעת. לא, אבל אני עכשיו הולכת לדבר, כי אני לא הייתי במצב הזה לפני שבועיים. עד לפני שבועיים הייתי פאקינג בטון. אני ניהלתי בית מאזן בבית, גם אותו וגם את הבת שלי, הלוחמת שחזרה הביתה, אוקיי? והיום אני רוצה לדבר פה על משהו שלא כל כך נעים לדבר עליו, בסדר? וקוראים לזה סקס. אני בתור אשת הלום קרב, כרגע נמצאת בפגיעה מתמשכת בבית. כי בעלי המסכן, באמת המסכן, כל פעם פאקינג נכנס לתוך טריגר ומתחיל ככה להתכווצ'ץ' עליי, וכל הגוף שלי פאקינג צלקות. ואני ממש מבקשת פה מכם, אוקיי? יש הרבה מאוד דברים שנפגעו בבתים שלנו. הרבה מאוד דברים. וקשה לי להגיד את זה, אנחנו כנראה הולכים להתגרש, כי אני פשוט לא יכולה לחיות באותו בית איתו יותר. והוא אהבת חיי, אנחנו ביחד מגיל 13. אני צריכה שאתם תתחילו לתת לנו את כל המענים. כשאנחנו הגענו למשרד הביטחון, למחלקת הרווחה, הם תוך יום החליטו שמתוך מצב שהוא מקבל מוניות, לוקחים לו את המוניות. ואני מסבירה להם, אתם לא יכולים לעשות את זה לבעלי. הוא צריך הכנה, צריך לדבר איתי, צריך לדבר עם העו"סית. אי אפשר להחליף תוך שנייה. עכשיו, אני בטוחה שכל אמא פה וכל אישה פה חווה דברים שהם לא בסדר. ואני מבקשת מכם, מתחננת מכם, ממש פאקינג מתחננת מכם, זה לא יכול להיות שבן אדם הפקיר את ביתו כדי להציל אתכם ואותנו, וכרגע המדינה מפקירה אותו. זה פאקינג לא יכול להמשיך. זה לא פייר. אנחנו פה, כולנו מחזיקים בתים מתפרקים. לא רק אנחנו, גם מי שלא פצועה – פצועה. אני מצטערת, כל בן אדם שיצא למלחמה הזאת הוא פצוע. כולם פצועים. אי אפשר להיות במלחמה שנתיים ולא להיות פצוע. ואז זאת מדברת על תו החניה, וזאת תדבר על כל אלה, מלא מלא דברים. זה לא פייר. אתם צריכים לפתוח פה את כל המעצורים. מה שאישה מבקשת, היא חייבת לקבל, כי זה לא פייר. זה לא פייר. אם הייתי מקבלת מה שאני צריכה, יכול להיות שאני לא הייתי מתגרשת מהבן אדם שאני באמת הכי אוהבת אותו בכל העולם! אני לא יכולה. תודה רבה, אני פשוט צריכה לצאת. << אורח >> דוד נוזיצו: << אורח >> סליחה, אני רק רוצה שתבינו, זו המציאות שלנו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אנחנו מבינים, בגלל זה הדיון. << אורח >> דוד נוזיצו: << אורח >> לא, אתם לא מבינים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אבל בשביל מה כינסנו את הדיון? אנחנו כינסנו את הדיון כדי לטפל בפצועים, אז בואו נתקדם כדי לשמוע תשובות מהממשלה. << אורח >> דוד נוזיצו: << אורח >> אבל אנחנו לא פה מאתמול ולא לפני שנתיים, ולא מלפני עשר שנים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אבל אני רוצה לעבוד כדי לקדם פתרונות. << אורח >> דוד נוזיצו: << אורח >> את יודעת ממתי אני? אני מהאינתיפאדה השנייה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> טוב, אוקיי. << אורח >> דוד נוזיצו: << אורח >> אני לא נגדך. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> לא, אבל אני רוצה לשמוע את הממשלה. אנחנו רוצים לעבוד כדי לנסות לייצר פתרונות. << אורח >> דוד נוזיצו: << אורח >> אתם לא עובדים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז מה אנחנו עושים עכשיו? << אורח >> דוד נוזיצו: << אורח >> אתם לא עובדים באמת, אתם עושים כאילו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> טוב. << אורח >> דוד נוזיצו: << אורח >> היה עוד מתאבד הבוקר. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני מנסה לעבוד על זה. אני יודעת, לכן אנחנו עושים סדרת דיונים. << אורח >> דוד נוזיצו: << אורח >> ואתם עובדים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מנסה. << אורח >> דוד נוזיצו: << אורח >> איציק סעידיאן שרף את עצמו. זה לא מספיק. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בואו נתקדם. אני אקריא סעיף בתקנון, כי ג' ביקשה שלא יצלמו אותה והיא רוצה גם שלא יציינו את שמה. אני קובעת לפי סעיף 120 לתקנון, ככל שתהיה בקשה או שיעלה הצורך, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברים או חלקים מסוימים מתוך הדברים שנאמרו לפרוטוקול, ככל שהדבר נדרש לבקשת מי שהשתתף בישיבה, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עשויה לגרום לו נזק או לזולתו. זה חשוב לי פשוט משפטית, ואת לא תצולמי, וגם שמך לא יוזכר. << אורח >> ג': << אורח >> תודה. אני כאן לייצג את האימהות והמשפחות, כי בכל משפחה יש אמא. איך שאני אומרת, אמא זו המשפחה. אני אמא של הטייסת שהתרסקה לפני בדיוק שנה וארבעה חודשים לאתמול. ה-9/11 הפרטי שלנו וה-9/11 של המדינה, ותמיד שואלים מה שלומה. מתחת לאור פניה הגולגולת שלה מרוסקת. חסרות עצמות. רציתי לשים את זה במצלמה פה כגרפיקה, הגרוטסקיות הזאת, כי מה שהאישה הזאת עכשיו אמרה זה בדיוק איך שנראית כל משפחה פה, וכל אמא, וכל אישה, ולידה יש בעל ויש לה ילדים בבית, הורים, וכולם מרוסקים וחסרים להם. לא רק זהות חיצונית, סטרוקטורה בפנים שלא ניתן אולי לשחזר, ואין כאן קייס מנג'ר, מנהל. ואתם רואים אותי, אני, התותים של הקצפת פה, כי אני באה לא מהפריפריה, מעמד סוציו-חברתי גבוה, בעל בבית, אין ילדים קטנים בבית. הייתי במפגש אימהות, שזו התמיכה היחידה שיש, ועושים פעולה ככה, בואו תצטרפו, תתפזרו בקבוצות לפי מספר הילדים, ואני מסמנת שלושה. מחפשת איפה יש עוד? כן, יש קבוצה של ארבע, חמש, שש, 11, ואני מייצגת את האימהות בבית? אני לא מייצגת אמא שבערד, שלא יכולה לדמיין להגיע למפגש אימהות בהרי ירושלים פעם. גיליתי בסורוקה, ליד טיפול נמרץ. היא מגיעה יום-יום מערד עם סנדוויץ', שתי פרוסות לחם, בעלה לעולם לא היה יכול להגיע לטיפול נמרץ כי יש לה בת נכה בבית, אז הוא מטפל בה. היא רוסייה, לא מבינה את השפה, את המערכת של הצבא. גם אני לא שירתּי, לא מבינה מילה, לא מבינה דרג. עד כדי כך שליד הטיפול הנמרץ, הבת שלי בניתוח, לא יודעת, 18 שעות, נכנס, עכשיו אני יודעת שקוראים לו מחה, נכנס אליי בחדר תורן, המדים ירוקים, לא מבינה ירוק, כי אני מכירה כחול בחיל האוויר. אני אומרת, וואי, אני מזהה אותו מהטלוויזיה, ואני אומרת לו, מה אתה עושה פה? אני מכירה אותך מהטלוויזיה. כלומר, דימוי של מה נכנס לי לעולמי, לרחם שלי. וזו רק הייתה ההתחלה של להבין. אני לא מבינה כלום, ואין קייס מנג'ר. עד היום אני שקופה. אני מסתירה את זה מהבת שלי, הלוחמת המדהימה. לומדת ממנה בשיקום שלה. כשאני שומעת אותה אומרת, והיא מרוסקת, והיא קמה להמשיך את הלחימה הזאת. הרי עכשיו בחרה לקחת על עצמה להציל חיים של אחרים, להמשיך, כמו שהיא הייתה מחלצת אנשים בלב הזירה בעזה, להגיע תוך שבע דקות לבית החולים להצלת חיים. והיא אומרת שהדור שלהם מחויבים להציל את המדינה ולעשות שינוי. ואני היום הייתי צריכה ללוות אותה לתל השומר ולסורוקה. ואני אמרתי, אני אהיה פה, ואני לא עוזבת אותה, אבל אני אהיה פה היום, כי חייבים לשנות את המדינה. מי כאן ינהל את האירוע? כמו שאני שומעת, לא העלה כלום על הצבא, אני שומעת שיש אחרי מבצע בחיל האוויר סיכום של האירוע, תחקיר, מגיעים למסקנות, מחליטים מה הלאה, מבצעים. לא שנה וארבעה או שנתיים אחר כך. למחרת. ואנחנו, המשפחות? איפה המסוק שינחת אצלנו בבית ויוציא את הפצועים, יבואו לחלץ אותנו, לשים אותנו על אלונקה ולהסיע אותנו לסיוע? << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> ג', בואי ניתן להם לענות מה הם עשו בשנה וחצי שאנחנו מדברות, את הסיפורים שלנו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בלי שם, בבקשה. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> זה מוקלט? סליחה. << אורח >> ג': << אורח >> אני מבקשת. ומה הם עשו? כלום. כי אם אני, עם כל המעטפת, והמשפחה שלי גם עומדת במבחן של אולי להתגרש, לצערי, הבת שלי אולי תשמע את זה פעם ראשונה מהמליאה הזאת. אבל למזלי, בעלי היה איש צוללות. הוא איתן והוא חזק, אבל אתם חושבים שכל בעל בבית או כל הורה כמוהו? ואם אני לא ישנה, ונשר לי השיער, ואני לא מתאוששת מלהיות חולה חודשים. מה אמא אחת כתבה לפני כמה ימים? כשהתחלתי קצת לשאול אחרים, הרי אני באה לייצג לא רק את עצמי. אני צריכה קצת להבין, לשמוע אימהות אחרות. אני לא עשיתי חקר. אני כולי בתופת של עצמי. הוזמנו לסרט ביום שישי בבוקר על ידי איזשהו ארגון שרוצה להעניק לנו סרט ופופקורן. בשישי בבוקר באו אימהות, ואני יושבת ליד אמא ושואלת אותה, איך הצלחת להגיע לפה? כאשר ערב לפני כן הייתה אמא מהגושרים שרצתה להגיע לבני ברק לסרט ופופקורן, כדי לא להיות שקופה. כי זה הסיוע שיש לנו. זה מגוחך, סרט ופופקורן, מאיזושהי עמותה? כאשר בכלל אין לנו מערך של שיח. מישהו שאל מה אנחנו צריכות? מה יציל את חיק המשפחה? שהילדים יוכלו להגיע לבית ספר עם אוכל, עם סנדוויץ'? ושאמא שלהם יכולה לשבת איתם בשיעורי בית אחר הצהריים? משהו נורמטיבי. ומאיפה אני שומעת את זה? בכל מקום אני מחפשת, איפה אני יכולה לקבל? כל מה שהאינטליגנציה, המעמד הסוציו הגבוה, מחפשת. איפה אני יכולה למצוא עזרה? איפה? מסתבר שאני אמורה לשאול את הבת שלי, הפצועה, צריך להציל את המשפחה שלה? כי לפני שלושה שבועות, פעם ראשונה, כי אני כבר לא יכולה להיות מרוסקת כל כך, ולא מוצאת את התשובה, שואלת את הבת שלי – איפה העזרה? היא אמרה לי, את יכולה להתקשר לעובדת הסוציאלית שלי. שנה וארבעה חודשים, ואני עוד לא שמעתי. אף אחד לא הרים טלפון לשאול, ואין לי ילדים קטנים בבית. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> היא לא תענה לך, גם אם תתקשרי. את יכולה להיות רגועה. היא לא תענה. << אורח >> ג': << אורח >> אין מי שמנהל את התיק פה. לא התחלתם להיכנס, אפילו לא לסריקה על פני השטח של האירוע, שלא לדבר על הרזולוציות. מה שאני למדתי על האחרות, רק ביומיים-שלושה האחרונים, מזה שאני שואלת אמא אחרת, מסתכלת לה בעיניים. הן קורסות עוד יותר. רציתי לצטט משהו כזה של דווקא עכשיו, שכאילו כביכול חזרנו לשגרה, עברה שנה וחצי, והילד קצת בשיקום, עכשיו אני קורסת, אני חולה. אמא, אישה של המסע מטס באותו אירוע, לפני שנה וארבעה חודשים הייתה מאושפזת ומונשמת, אישה יותר צעירה ממני, בסורוקה, חודש עם דלקת ריאות, עם עוד ילדים בבית. כשבעלה, השיקום שלו, היא הייתה לידו שנה בסורוקה. ריבונו של עולם, אנחנו כבר חולות. ואני שואלת, איפה קופות החולים? הרי רק אני, מי אוסף את הדאטה? נתונים? וואלה, כמה פעמים אישה הייתה מגיעה לרופאת משפחה לפני האירוע, לעומת מאז האירוע? או מה רק עכשיו בחודשיים האחרונים? אין, אני בטוחה שאף אחד לא שואל. והנקודה היא שאנחנו, כמו שהבת שלי חילצה והצוות, ו-669 היה מערך לחלץ את הפצועים כי לא מפקירים פצוע בשטח, בקרב, הפקרתם את המשפחות. אנחנו עדיין שם, מהרגע שאני קיבלתי את הטלפון ב-02:00, המדינה לקחה אותי והנחיתה אותי במלחמה, בתופת, ואני עדיין שם כי אף אחד לא בא עם אלונקה. ואני במצב מצוין. אני חייבת רק לסיים עם אלה מערד, ששמתי לב אליה בסורוקה, כי כשאני הלכתי בפרוזדור, ראיתי חיה פצועה הולכת כמו עכבר. ואמרתי, אני חושבת שהיא יושבת למעלה לידי בטיפול נמרץ. ואכן שם הבן שלה, D9, לא שמעת על D9? אמרתי כן. והיא לבד, לבד, לבד. ויש את כל חיל האוויר, וזה נראה כמו אולם חתונות בחדר המשפחות, כי הביאו במשך שבועות אוכל. והיא לבד אוכלת את הצנימים שהיא הביאה מהבית. תלשתי לה את הסנדוויץ' בידיים ואמרתי, לא. אחר כך תבואי, את עכשיו תאכלי אוכל של בן אדם. אתמול חברה שלי הזכירה לי. כשלנו היה מלון, יכולנו לישון שם. לקחתי את אלה, נתתי לה את הטרנינג החדש שמישהו תרם לי, נתתי לה לישון בחדר, כי היה לנו עוד חדר ספייר במלון. כי אין כאן מנהל אירוע, לא רואים אותנו. לא רואים את האלה הזאת מערד, שלא יכולה להגיע לקבל חיבוק, או פופקורן, או סרט. שלא לדבר על זה שיש לה בית מרוסק עוד לפני ה-7 באוקטובר. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. אני יודעת שזה קשה, אני רואה. תכף נפנה לנציגי משרד הביטחון ומשרדי הממשלה, וננסה לקבל תשובות. אני אקח עוד נציגה אחת של משפחות, ואז נעשה פינג פונג גם עם נציגי הממשלה, כדי שנשמע. נעמה גולדשטיין, פורום נשות הפצועים. ואחריה נתחיל לפתוח למשרדי הממשלה, ואני אתן גם עוד משפחות, פשוט שנתחיל לקבל גם תשובות. << אורח >> נעמה גולדשטיין: << אורח >> בוקר טוב, אני נעמה גולדשטיין. אני אישתו של שלומי, הוא נפצע בעזה במסגרת שירות הקבע שלו בדצמבר 2023. אני ככה אצלול מהמקרה הפרטי שלי לכלל. אני עובדת מדינה, אני עובדת במגזר הציבורי יותר מ-20 שנה. בארבע השנים האחרונות אני עובדת משרד ממשלתי. כשבעלי נפצע, בדיוק הייתי אמורה לסיים תקופת ניסיון בשירות המדינה. שבועיים אחרי שבעלי נפצע, לוקחים אותי לשיחה ומודיעים לי שמסיימים לי את תקופת הניסיון ולא מאריכים לי אותה. מה שזה אומר, שכאילו אני מועמדת לפיטורים. שתבינו שבזה אני אמורה להתעסק שבועיים אחרי שבעלי נפצע. זה היה המקרה הראשון. המקרה השני זה שאני נעדרת מהעבודה, ואף אחד לא יודע איך משלמים לי את השכר. אני פונה לקצינה שהייתה בבית החולים, היא אומרת לי, תביאו תלושי משכורת. לא רואים כסף, בינתיים בעבודה יש ימי היעדרות, אף אחד לא יודע איך לדווח אותם. בסוף מה שקרה זה שאני ויתרתי, הימים האלה ירדו לי מימי החופש או מחלה, ואחרי חצי שנה קיבלנו את הכסף ממשרד הביטחון. דבר נוסף שנתקלתי בו בתור עובדת, במשך התקופה כשהבעל מאושפז בבית החולים אפשר לעבוד גם מבית החולים עצמו, כי מי שיודע, יש הרבה שעות מתות. יש דבר כזה שנקרא בשירות המדינה גמישות תעסוקתית, ביקשתי כשמתאפשר לעבוד מהבית, אמרו לי שאי אפשר. עכשיו, המקרה שלי הוא מקרה פרטי שלי, אבל לאט לאט כשיכולתי להתחיל לנשום, ומאחר שהתפקיד שלי הוא הון אנושי, ובזה אני עוסקת במגזר הציבורי, התחלתי לצלול למקרים, וכמות העובדים שיש לי בעבודה שיש להם בני משפחה פצועים התחילה לעלות, התחלנו לבדוק מה הבעיות, פשוט גילינו שאין שום מענה למשפחה של פצוע בשירות הציבורי. ניסחנו מכתב, ניסחנו פה נוסח, פנינו לנציבות שירות המדינה, שלצערי הרב הם לא טרחו מן הסתם להגיע. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> עוד כשהוזמנו שוב ושוב, חשוב לי להגיד. אנחנו נדרדר אמצעים. הם יגיעו לכאן. אבל זה שהם לא באו באופן אוטומטי ומתבקש, מלמד על הגישה. << אורח >> נעמה גולדשטיין: << אורח >> בדיוק. ואני יכולה להגיד לך שאני פניתי באופן אישי, וציינתי שאני אישה של פצוע, ויש לנו מסמך כבר שאנחנו בפורום נשות הפצועים כתבנו עם הצעה לפעולות פרואקטיביות, שאפשר כבר עכשיו ליישם אותן. אמרו לי, תפני למחלקת הרווחה במשרד שלך. יותר מזה, לפני שנה, כשהיה את יום ההוקרה לפצועים, נציבות שירות המדינה לא הוציאה שום איגרת הוקרה לפצועים. השנה עשינו מלחמת עולם כדי שהם יוציאו איגרת, ובאמת ביום חמישי, כשיום ההוקרה לפצועים הוא ביום ראשון, הם הוציאו איגרת והנחיה למשרדי הממשלה להתייחס. ובעיניי זה פשוט, אין לי מילים אפילו לתאר את הזלזול. שירות המדינה הוא השירות הכי גדול במשק הישראלי. הוא צריך לשמש דוגמה ומופת לכל המגזר הפרטי. אתם שלחתם את הבעלים שלנו למלחמה, אוקיי? אתם, השרים, כל מי שיושב מאחורי המשרדים האלה, אתם שלחתם. תנו לנו, אפילו לא אות כבוד, את הזכויות הבסיסיות שמגיע לנו. פשוט להתעלם מאיתנו כשאנחנו צריכים להילחם על הזכויות שלנו, כשיש לנו ילדים בבית, כשאתם מצפים שהעבודה תיעשה, אין, פשוט אין שום מענה. והסיפורים שעולים מהשטח, הם פשוט זלזול בעובדים. זה בעיניי עצוב מאוד שככה שירות המדינה מתייחס לעובדים שלו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ניקח את זה כפרויקט. הם יגיעו והם ייתנו תשובות, וזה ישתפר. חבל שבדרך הזו. אני חושבת, תגידו לי אם זה נראה לכם אפקטיבי, שעכשיו נפנה למשרד הביטחון, ואז אני אתן לכן לשאול שאלות, ואחר כך, אם עוד מישהי שלא דיברה תרצה לספר את סיפורה, נמשיך. נראה לי ניהול יותר יעיל של הזמן. בואו נפנה למשרד הביטחון, רס"ן אור אברגיל. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> אני מצה"ל. יש פה נציג משרד הביטחון, זה קובי מורלי. אז מה שתחליטו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> נתחיל איתך, מצה"ל. אני אשמח שפשוט נפנה שאלות, בסדר? למישהי יש שאלה שהייתן רוצות להפנות למערכת של צה"ל? << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> רוב השאלות שלנו הן למשרד הביטחון, לא לצה"ל. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בואו נתחיל עם משרד הביטחון. יש עוד מישהי עם שאלות לצה"ל? << אורח >> נעמה גולדשטיין: << אורח >> אני לא יודעת מי הגורם הנכון, אבל מבחינת שכר של עובדי מדינה, לא ברור לי למה אין סנכרון בין המערכות. כשמישהי מדווחת שבעלה או הבן שלה נפצע, למה צריך ללכת להביא תלושים וכאלה? למה צריך להתעסק בבירוקרטיה הזאת? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שאלה טובה. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> אני אתייחס רגע. קודם כל, אור, ראש מדור נכי צה"ל. דיון מאוד חשוב, אנחנו כבר בתהליך ואנחנו נמצאים ברצף של דיונים. בימים אלה מתכנסת ועדה ציבורית בראשות שלמה מור-יוסף, שגם נושא המשפחות נידון בה ביתר שאת. גם מוריה שיושבת פה כנציגה של עמותה, וגם מיכל של אמא לביאה, הגיעו לשם והשמיעו את הדברים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בסדר, אנחנו שנתיים וחצי אחרי מלחמה, אז צריך לא להמתין. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> לא ממתינים, וזה נמצא על סדר היום. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> אור, יש דד-ליין למתי הוועדה נותנת מסקנות, או שזה ייקח 70 שנה? << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> לא, עד חודש מרץ צריכים להפיץ טיוטה, אתם תראו אותה גם, זה יהיה בשקיפות. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> כי אם יהיו בחירות, הכול יתרסק. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> את זה אני לא יודע. אני רק אגיד רגע לשאלה שנשאלה פה לגבי אובדן השכר. גם אנחנו בצה"ל, וגם משרד הביטחון, נותנים אובדן שכר למלווה. זה לא משנה אם הוא בן משפחה. מי שהפצוע מגדיר כמלווה, לרוב זה בני המשפחה. עכשיו, לגבי המנגנון שבעצם את אומרת אם הוא גם ככה עובד מדינה, למה צריך להלאות בתלושים? יש אופציה אחת לבקש שכר שהוא קבוע מראש, ואופציה שנייה לפי תלושים. אנחנו לא יודעים רגע, אין סנכרון בין הגופים לגבי העברת המידע, ואנחנו נותנים את זה למלווה. הוא מגיש לנו תלושים, אם זה גבוה יותר מהסכום שאנחנו נותנים, ואנחנו עושים רגע איזשהו חישוב ונותנים אותו. אין לנו דרך לפתור את זה ברגע בהעברת מידע. אנחנו גם לא נתקלנו באיזה משהו גורף שזה מלאה יותר מדי, אבל זאת התשובה העניינית למקרה הזה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כל בירוקרטיה בסיטואציה הנפשית הזו היא מקשה. מיכל, רצית להפנות שאלה למשרד הביטחון. מי נציג משרד הביטחון? שלום, קובי, תודה שבאת. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> השאלה שלי למשרד הביטחון, זה עד מתי הם יתעלמו התעלמות מוחלטת? אני רוצה להגיד לכם, בתור אחת שגידלה בנים מאוד רציניים ומשקיענים למדינה, יש לי בן מג"ד ואני לא אפרט את הכול, השאר מגלן וכו', אני רוצה לומר לכם שמאוד מאוד קשה לנו התחושה, שהיום אני רואה אימהות ובא לי להגיד להן, תיזהרו לפני שאתם שולחות את הבן מחר למלחמה, אם הוא ייפצע אתן הולכות להתרסק. ואני לא מדברת על אם הוא ייהרג. אבל אני שגידלתי ילדים, שכשהבן שלי קם מחוסר הכרה, משפט ראשון – "אני חוזר לעזה, לא גמרנו", כשהוא מפורק וממש נפצע קשה, אני היום באה ושואלת את עצמי, את בטוחה שהמדינה הזאת יודעת להעריך מה שנתת לה? ואני פונה אליך בתור נציג משרד הביטחון, מה עשיתם בשנתיים האלה, מאז שאנחנו דיברנו? לא בכינו, לא צעקנו, דיברנו יפה. מה עשיתם? תגיד לי משהו אחד שעשיתם לטובת המשפחות של הפצועים. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> טוב, אני אגיד מה קורה באמת עם המאושפזים, שזה המצב היותר מורכב. נתחיל עם המשפחות עצמן. כשיש משפחה מאושפזת, כמובן שיש סיוע מבחינה כלכלית. נותנים איזשהו סל של סכום, כמדומני, שזה מעל 11,000 שקל להוצאות של המשפחה. אני לא אומר שזה מספיק, שום דבר לא מספיק במצבים האלה, אבל אני אומר כאילו מה המסגרת שכרגע עובדים איתה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זה חד פעמי, ה-11,000 שקל? << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> לא, זה מידי חודש. כלומר, לפני המלחמה זה היה הוצאות אש"ל של משפחת מאושפז, כלומר מישהו שאושפז, והם צריכים לקבל נגיד נסיעות, ארוחות וכל מיני כאלה. ואז במלחמה אמרו, לא, אנחנו לוקחים את כל הדבר הזה. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> אתה אומר מה אתם נותנים לילד, שאלנו מה אתם נותנים למשפחות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רגע, בואו לא נקטע. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> לא. אני אומר, זה הוצאות למשפחה. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> אנחנו לא קיבלנו שקל. << דובר >> קריאה: << דובר >> אתם מקבלים. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> אנחנו לא קיבלנו שקל. << דובר >> קריאה: << דובר >> הבעיה שזה נכנס לתלוש של הבן שלכם. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> אם זה נכנס לילד, אנחנו לא יכולים לריב איתו על זה. << דובר >> קריאה: << דובר >> זו אחת הבעיות. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> בסדר, אנחנו נעלה את זה ונחשוב על זה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כל מי שמדבר מתבקש לומר שם ותפקיד לפרוטוקול. << אורח >> חנן טל: << אורח >> חנן טל, מייסד ומנכ״ל ארגון 'נכה לא חצי בן אדם', מנכ״ל ארגון ותק, לוחם ומפקד במילואים מאוקטובר 2023 ועד היום נלחם בעזה, וגם יוזם מיזם שנקרא שלישי שמח. אנחנו מבקרים את הפצועים כל שלישי באגף שיקום נפגעי מלחמה בשיבא, בסורוקה שהיה, ובאיכילוב. כל שבוע, ללא יוצא מן הכלל, אצל כל הפצועים באגפי השיקום. למעשה, הסכום הזה הוא סכום שהיה קיים מלפני המלחמה? כימתם את זה? << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> לא, אני אגיד עוד הפעם איך זה היה. << אורח >> חנן טל: << אורח >> תחדד בבקשה, לגבי זה. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> יש לנו הוראה, כמדומני, זו 84.01 שהייתה לפני המלחמה, שכל משפחה שיש בה בן משפחה מאושפז, אז כמובן שיש הוצאות נלוות למשפחה. א', הוצאות אש"ל, ארוחות, הוצאות נסיעה, הוצאות שהות וכו'. במלחמה הנוכחית, לפני זה היה צריך להגיש קבלות ולבדוק, וכמה הגיעו וכמה נסיעות היו וכמה ארוחות אכלו, והיה תאריך לארוחת בוקר, צוהריים וערב. במלחמה אמרו לא, אנחנו לוקחים את המקסימום, משקללים את המקסימום, הגיעו לסכום, כמדומני, אני אבדוק שזה מדויק, אבל משהו כמו 11,570, לקחו את המקסימום ואמרו זה מגיע למשפחה. אני כבר אתייחס, מיכל, למה שאמרת, שזה נכנס דווקא לפצוע ולא למשפחה עצמה. ועוד היה איזה סעיף של שמרטפות מתוך הבנה שכשהמשפחה יוצאת, יש ילדים קטנים בבית, אז לקחו את המקסימום, כמדומני זה משהו כמו 5,000 שקל, אני אבדוק את זה תוך כדי שאנחנו מדברים, וגם את זה נותנים כסל קבוע. אני כן יודע שאת כל המענים, בגלל שמי שמוכר הוא הפצוע עצמו, ולו יש את החשבונות והוא מוכר באגף שיקום, אז כל הכספים נכנסים אליו. אני אגיד ממקום כנה, קשה לאגף שיקום לבדוק, לא יודע אם זה קשה, אבל יש מורכבות, האם נותנים את זה לאמא או לאבא או לילד או לאח, אז נותנים את זה לפצוע. << אורח >> חנן טל: << אורח >> ברשותך, אני רוצה רגע להרחיב מעט ולדון על הסוגייה הספציפית הזאת, והנחת היסוד היא שמה? שהאם שמוציאה את הכסף, אובייסלי, או האבא במקרים מסוימים, תבוא לבן ותגיד לו, אני רוצה בבקשה שתחזיר לי בעבור ההוצאות? זו החשיבה? << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> לא, אני אומר ככה. קודם כל, ודאי שלפצוע עצמו יש אפשרות לתת מוטב ולהגיד, תפקידו את זה לאמא, תפקידו את זה לאבא, תפקידו את זה לאח, תפקידו את זה לאחר משמעותי. << אורח >> חנן טל: << אורח >> אם אחד מההורים יבקש. פה, חלק מהנשים שאני מכיר הן אימהות לפצועים קשה, שחלקם בכלל לא מודעים למצבם. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> כן, אז ודאי שיהיה לזה פתרון. כלומר, לא מצופה ממי שפצוע קשה שהוא עכשיו יחליט. יש אפוטרופוס החלטות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז מה עושים? כי נגיד מיכל אומרת לך שהיא לא ידעה מזה. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> אבל זו סוגיה משפטית. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> אני רוצה לדבר על אימהות שאמרו לי שהן חד הוריות, וברגע שאתם העברתם לילדים, הן בעצם צריכות להתעמת עכשיו עם הילד. היא חיה מזה, היא משלמת שכר דירה, היא מטפלת בילד, היא הפסיקה לעבוד בגלל זה וכו', והיא באה וצריכה להתחנן לילד שלה שייתן לה את הכסף, הוא לא רוצה, ואמאל'ה איזה פדיחות נוצרות כאן ומלחמות פנימיות. רוב ההורים שאני מכירה ויתרו על זה מראש. ויש אימהות שכותבות לי, אני בניתוח ה-25 הבוקר, אני בניתוח ה-18. הן סוחבות שנתיים של אשפוזים, אובדן ימי מחלה, כמו שגולדשטיין אמרה, בקטנה, על כולם. כל זה על ההורים. איפה המדינה? לך תחפש אותה. היא עסוקה בבחירות, במלחמות על כיסאות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז אולי יש פה נקודה, לחשוב במקרים של פצועים קשה לייצר מנגנון אחר, כי אחרת הכסף מגיע לבן אדם שלא יכול להוציא אותו. << אורח >> חנן טל: << אורח >> אני רגע רוצה להגיד משהו. חשוב לי שתזכור, הפצועים כולם, אבל הפצועים הקשה, אלה שהולכים בראש ובחזית, הם שם כי הם חונכו על ידי האימהות האלה לערכים. התפיסה שאותה אמא תבוא מאותו מקום שבו היא חינכה את הבן שלה ללכת בחוד, ועכשיו היא... היא תפיסה שהיא לא מבינה בעצם איך האימהות שלנו חינכו אותנו בשביל שנהיה בחזית. ולכן, אין הבנה, אין חיבור. ובאמת, ליבי יוצא אליהן שהן נמצאות פה ומדברות מעל שנתיים. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> ברשותך, אני אשיב. קודם כל, זה לא ממקום שלילי וזה לא ממקום של לא דווקא ניתן ונקשה על המשפחה, ודאי שלא. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ברור. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> יש מורכבות, כי לפעמים האמא אומרת דבר מסוים, האבא אומר משהו אחר, בן משפחה אחר נכנס לנושא. אני אשמח לשמוע אם יש הצעת ייעול, כשאנחנו יודעים שהזכאויות באות מכוח נכי צה״ל, ואנחנו עכשיו ניתן להורים, סתם לצורך הדוגמה, אני אומר באמת שהם ביניהם, יש איזשהו סכסוך, למי תיתן? לאמא או לאבא? << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> אז איך ר"מ 2 עשו את זה פיקס? לא שמעתי אמא אחת שהתלוננה על ר"מ 2. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> מיכל, אדרבה, בואי תציעי. מה את מציעה? << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> אמא אחת לא שמעתי שהתלוננה מתוך 500, על ר"מ 2. תקשיב, כל האימהות אמרו, בר"מ 2 הייתה הפרדה מאוד ברורה – זה הולך להורים, אוכל, לא יודעת מה, תסתדרו, ומשרד הביטחון, שם מגיעה הנטישה. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> מה זאת אומרת זה הולך להורים? למי הפקידו? << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> אני אסביר לך. כשהילד היה בר"מ 2, היה תקציב קטן שהגיע למשפחה, ושהמשפחה תסתדר איתו עם מה שהיא צריכה. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> מיכל, החלק הזה הוא מאוד חשוב. כשאת אומרת הם יסתדרו, איך הם יסתדרו? << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> לא, זה הגיע להורים ישר. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> למי? חשבון בנק. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> כן, חשבון בנק של ההורים, כפשוטו, וחשבון בנק של הילד. ואף אחד לא נגע אחד בשני, אף אחד לא דיבר אחד עם השני. מי שישמע, מה, איזה סכומים פה מדובר. חבר'ה, לא להתלהב. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> לא, זה 11,000 שקלים בחודש. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> רגע. חודש וחצי אחרי זה הוא מגיע למשרד הביטחון, שם מתחיל כאוס, חבל לך על הזמן. העובדת סוציאלית לא עונה יותר. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> טוב, זה משהו אחר. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> לא. פתאום הילד אמור להחליט למי הוא ייתן, מעבירים לחשבון. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי, רגע, פאוז. שנייה, מיכל. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> למה? אתם כל כך חכמים, ואתם עושים מלא באלגן. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני בכוונה עושה את זה מבולגן כדי לעודד שיח. השיח הוא חשוב, אני לא רוצה שכל אחד ידבר בתורו ולא יהיו שאלות-תשובות, כי אז לא נגיע לפתרונות. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> הוא שאל, עניתי לו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מאה אחוז. אבל את בשורה התחתונה אומרת, זה צריך להגיע לחשבון הבנק של אחד מההורים. זו עמדתה. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> אני אומרת שכל ההתנהלות של משרד הביטחון בהמון תחומים לוקה בחסר. שנתיים אנחנו מדברים על זה. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> לא, מה כן? << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> מה כן? כמו שר"מ 2 עושים, תמשיכו, למה שיניתם? << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> אני רגע אגיד, רגע, מירב, שנהיה פרקטיים. היינו כבר בדיון הזה, ובצה״ל, כמו שמיכל אומרת, אנחנו נותנים גם את האופציה שזה יעבור ישירות לבן המשפחה, ושזה לא יעבור לפצוע. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> צה״ל זה שונה ממשרד הביטחון. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> צה"ל זה שונה, מה שהיא מבקשת, שזה יקרה גם במשרד הביטחון. בדיונים הקודמים זה גם עלה, צריך רגע לפתור את זה כפרקטיקה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי. קובי, אני חושבת שזה עניין ששווה שתשקלו. תראה, יש לך פה אמא שהמון זמן באירוע והיא אפילו לא יודעת שנכנס הכסף. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> אני רוצה להגיד דבר אחד. א', אנחנו נבדוק את זה, אני ארשום. ב-90% ומשהו מהמקרים זו לא סוגיה, כי כמובן שהפצוע עצמו אומר, בואו תעבירו למה שהוא אומר ואנחנו מעבירים. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> ממש לא נכון. רוב האימהות אמרו שזה לא נכון. שאלתי אימהות. וגם לא נעים לנו לדבר על כסף, כי זה כל כך לא הדיון כאן. אנחנו מדברים על כסף, כל הדיון כאן זו הנטישה של המדינה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רגע, התייחסות קצרה ואני צריכה לתת לעוד. << אורח >> חנן טל: << אורח >> משפט אחד. אני לא חושב שלשם כך התכנסנו, אני חושב שזה לא האירוע. אני חושב שהאירוע הוא לא לקחת מפה ולהעביר לפה, אלא לתת גם וגם. וצריך להתחיל לחשוב במושגים האלה. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> אבל מה זה גם וגם? << אורח >> חנן טל: << אורח >> גם וגם זה אומר לתת תוספת להורים. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> זה מיועד להורים. << אורח >> חנן טל: << אורח >> פשוט להתעלם מהתוספת הקיימת, מאותם 11,000 שקלים. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> לחצות את זה? << אורח >> ג': << אורח >> אני רועדת כאן, כי אני חייבת לומר שאני מרגישה שכאן אתם שמתם את העגלה לפני הסוס. השאלה שלי קודם כל, מישהו בכלל נכנס ממשרד הביטחון, או לא משנה מי הכתובת, מלמעלה, ובודק לרזולוציות מה אנחנו כמשפחות צריכות? לא מדברת על כסף, ועל קצת החזר, ותלוש ופתק שאני יכולה להביא לך החזר על הסנדוויץ' או מה שלא. שאלתם אותנו איך אתם צריכים להיערך כדי לתת מענה ברזולוציות? נכון, אני זוכרת, ר"מ 2 היה שם בשבילי, בשבילנו. היה לי פתק עם מספר טלפון חירום, השתמשתי בו ב-02:00 מהמלון, הזעקתי כי אני הייתי מרוסקת. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ג', רגע. קובי, באמת היא שואלת שאלה, מי בא ועושה סקר מיפוי צרכים, מה המשפחה הזו צריכה? << אורח >> נעמה גולדשטיין: << אורח >> אפשר להוסיף על זה נקודה? אין שום התייחסות בדף שמחלקים בבית חולים, למשפחה. אני לא אשכח שכשהביאו לי את חוברת הזכויות, והדבר היחיד שהיה רשום, עד היום אני זוכרת את זה, 'המשפחה זכאית לטיפול פסיכולוגי'. באמת, תודה רבה לכם שבזמן שבעלי מאושפז, יש לי זמן עכשיו לרוץ עם הילדים לטיפול פסיכולוגי. טיפול פסיכולוגי אני אעשה, אבל מבחינת צרכים, שום צרכים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני רוצה לשמוע את התשובה של קובי. בעצם, מי בא ועושה סקירה של מה המשפחה הזו צריכה? כי כל אחד, כמו שג' אמרה, גם יש כאלה שיש להם עורף משפחתי, יש כאלה ללא עורף משפחתי. מי עושה מיפוי צרכים? << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> בסדר. קודם כל, אני אתחיל ואומר, שאין ספק, אני גם יושב לידך ואני שומע אותך וגם את מיכל, שצריך לעשות הרבה יותר. אין ספק. ומה שלא עושים, צריך להשתדל ולעשות יותר ולתת יותר, ומובן הצורך. זה לא שאני בא לפה להגיד, כאילו, זו נקודת ההתחלה. נקודה. ואנחנו כל הזמן באמת בחשיבה איך לתת יותר, איך לעשות יותר. אני לא רוצה שזה יישמע כמו תירוצים, באמת שלא. אבל אני אומר, גם אנחנו, גם אגף שיקום, כמו כל המדינה, נכנסנו פה באמת לאירוע ואמרו פה, את אמרת את המספרים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> לא, אני יודעת. קודם כל, גם ברמה האישית אני מודה לך שבאת, ואל תרגיש מותקף. אנחנו פשוט רוצים לדעת את העובדות, מי בא ועושה את מיפוי הצרכים. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> אני אגיד מה אגף שיקום עשה בינתיים עד התקופה הזאת. קודם כל, צריך לדעת, כלומר, יש כמות מסוימת, אנחנו כל הזמן אומרים שצריך להעלות מאוד את כמות העובדים כדי שיהיה קשר יותר אישי, וזה על השולחן, וזה נמצא, וזה ודאי שצריך לעשות אותו. << אורח >> חנן טל: << אורח >> תעשו את זה, אנחנו שנתיים אחרי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רגע, סליחה, אני מבקשת לא להתפרץ. אני לא מצליחה לקבל תשובות. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> וזה משהו שהוא כל הזמן נמצא על השולחן, שההיקפים של הפצועים והטיפול, צריך להעלות את התקנים. יחד עם זאת, לא כתירוץ אני אומר את זה, אני אגיד מה האגף כן עשה. קודם כל, בתקופת המלחמה גייסנו יחידת מקשרים. יחידת מקשרים זו יחידת מילואים, שנקראת קישור לבתי חולים, כך שבכל בית חולים שהגיע לשם פצוע, הייתה מקשרת שקיבלה את הפצוע והייתה בקשר עם אגף שיקום כדי לראות ולעשות את הקשר כמה שיותר אישי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז איש המילואים הזה פגש את המשפחה ומיפה מה היא צריכה? << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> הוא היה הראשון לפגוש, כי לפני המלחמה הייתה מקשרת אחת שהייתה אחראית על 25 בתי חולים. כמובן שכל הדבר הזה השתנה וגייסנו את יחידת המקשרים, המקשרות, שהיו משהו כמו למעלה מ-80 מקשרות, ואותן הפעלנו. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> 20,000 פצועים, את שומעת. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רגע, תכף. רק תנו לו להשלים ואתם תתייחסו. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> זה דבר אחד, כדי שאיך שמגיע פצוע, יהיה מישהו שפוגש אותם, מדבר איתם, מסביר להם על אגף שיקום, מסביר על הזכויות, ממלא את טופס ההכרה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כמה מקשרים כאלה יש? << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> זו יחידת מילואים, שבמלחמה כשהיא הייתה עצימה, היו למעלה מ-80 מקשרות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ועכשיו כמה? << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> אני לא יודע להגיד כרגע כמה, אני כן יודע שעדיין היחידה הזאת פועלת במילואים. אני אוכל לבדוק את זה. << אורח >> חנן טל: << אורח >> אבל למה אתם? אלה חיילים שלנו. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> אבל שנייה, אני חייב לתת רגע דיוק. << אורח >> חנן טל: << אורח >> אתם צריכים להגיד את מה שהן אומרות? למה אתם שמים אותם בחזית? זו עבודה שלכם. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> כולנו פה קמים כל בוקר בשביל לטפל טוב יותר בפצועים. << אורח >> חנן טל: << אורח >> אובייסלי, it's not good enough. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> תן לי להתייחס נקודתית. לגבי העניין של ה-80 מקשרות, זה הצטמצם משמעותית, בגלל שגם המספרים, רוב הפצועים היום לא נמצאים בבתי חולים, אלא הם נמצאים כבר בבית ויש מענה אחר. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אבל גם בבית צריך לעשות מיפוי צרכים. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> הנה, אני רגע אתייחס למענים שנותנים. גם במקרה שעלה פה, אנחנו מטפלים מאוד צמוד. אותה פצועה נפגשה גם עם ראשת אגף שיקום לאחרונה, בחודש האחרון, גם עם ראש מחלקת פצועים, אנחנו מלווים בצורה צמודה. תמיד יש איפה להשתפר. אני רגע אתייחס נקודתית ועניינית. כל פצוע שמשוחרר והוא מוגדר כפצוע מלחמה, יש לו אשת קשר בוואטסאפ שנקראת ה-POC. היא הקייס מנג'ר שמנהלת לו את כל תיק הלקוח בעצם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זה מה שרציתם, לא? << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> הדיון הוא לא הפצועים, הדיון הוא המשפחות של הפצועים. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> אני הולך לשם, אני רגע אומר. מה שהם טוענים פה זה שאין לה משפחה. נגיד, עכשיו מיכל רוצה להתקשר, כל הקשר הוא מול הפצוע. עכשיו, גם המון פעמים הפצועים אומרים, חבר'ה, אנחנו מספיק גדולים, יודעים לנהל את זה, אנחנו רוצים שהקשר יהיה מולנו ולא מול בני המשפחה, שזו גם נקודה שצריך להעלות פה ולשים אותה על השולחן. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אבל אם הפצוע מבקש, זה יכול לעבור לאמא? << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> מה זאת אומרת? בוודאי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אם הוא אומר, אני לא יכול. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> כן. יש לנו פגועי ראש, למשל, שהקשר הוא מול המלווה או מול בן המשפחה. אפשר לבקש את זה. << אורח >> חנן טל: << אורח >> זה אירוע אחר. אנחנו מדברים פה על המשפחות, אתה מדבר ישירות על הפצועים. אף אחד לא בא ואמר מילה על הפצועים, אנחנו כן מדברים על המשפחות. תתייחס לזה. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> אני מתייחס לזה. אני רק אומר שאם רוצים לטפל במשפחות, בסוף חוק הנכים וכל המשאבים, הם מופנים לפצוע. ואם רוצים לטפל בבני המשפחות, צריך לשים את זה על השולחן, צריך גם לתקן את החוק, צריך לשים על זה משאבים, וצריך גם להגיד ביושר שבסוף הפצוע הוא המרכז. אנחנו כולנו מבינים את זה. ואנחנו גם מבינים שכשפצוע נפצע, גם המשפחה עוברת איזושהי טלטלה והיא גם צריכה מענים. המענים כרגע שקיימים, וחשוב רגע שתדעי, זה טיפול נפשי לבני המשפחה. אני רק אומר מה, שכולנו נוכל רגע להמשיך דיון ענייני, מה קיים כיום בשביל שתוכלו לבקש את מה להרחיב. קיים טיפול נפשי לבני משפחה, קיים אובדן שכר בעת האשפוז. משהו שקרה בזכות הוועדה פה, זה אובדן שכר. בתום האשפוז יש 66 יום שבעצם בני המשפחה יכולים ללוות את הפצוע, ואלה המענים שכרגע קיימים. אם אתם רוצים עוד דברים וצריכים, חשוב שתעלו ותגידו בדיוק שנדע. << אורח >> ג': << אורח >> אז אני פה להגיד לך, אור, אתה מכיר אותי, ואני מבקשת שתקשיב, אוקיי? כי כן היה ר"מ 2, וכן הייתה מקשרת שם בסורוקה. וההכרזה הזאת שיש סיוע רגשי-נפשי, מה שתקרא לזה, נשמעת מצוין. אני בתור אמא בתופת, הבקשה הראשונה שלי מהמקשרת בסורוקה הייתה, אני מבקשת שמישהו, פסיכולוגית, סוציולוגית, לא משנה מה, יאסוף את כל המשפחה שלי. אני מרגישה שהמשפחה שלי כמו קן דבורים, מתרוצצת בכל מקום, שאנחנו מתרסקים. אני צריכה לשמור את הילד שלי, אני צריכה לשמור את הבת שלי, בעלי. בעלי לא מבין אותי, הוא חושב שאני משוגעת. הוא מרחיק אותי מהמיטה של הבת שלי, כי מסתבר שהוא חושב שאני אפגע בה. ואני מבקשת מעוד אחד ועוד אחד בבית החולים אמא מקשרת, ועד היום לא הבנתם שברגע הזה מצמידים ומקשיבים למה שהאמא צריכה. אתה יודע מה עשו לי? לקחו אותי למיון פסיכיאטרי. חשבתי בתמימות שלי שמישהו שם יבין את הבקשה, שיכנסו אותנו בחדר. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> שנייה, אנחנו צריכים להגיד עוד כמה דברים. מירב, סליחה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> יש פה עוד אמא לפצוע שהרבה זמן מחכה לדבר. << אורח >> יוכבד אשר: << אורח >> תודה. קוראים לי יוכבד אשר. אני אמא לפצוע קשה, קטוע רגל. אנחנו הקמנו עמותה שנקראת אדוות בדיוק בגלל הסיבה שמדברים עליה כל הזמן, כי יש פצוע ויש אדוות. יש את כל המשפחה שסביבו, וכל המשפחה נפגעת גם. ולכן הקמנו עמותה שנקראת ארגון אדוות למשפחות הפצועים. היה לי המון מה להגיד, אני לא באה הרבה לכנסת, אני כנראה מנומסת מדי ולא יודעת להתפרץ. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> לא, אני פשוט רציתי שהם ישאלו שאלות את משרד הביטחון, כי השיח הזה חשוב. << אורח >> יוכבד אשר: << אורח >> זהו, רציתי להגיד באמת שהמנגנון הזה, כשהבן שלנו נפצע קשה, בהתחלה הוא בכלל לא רצה שום קשר עם משרד הביטחון, הוא רצה להיות רק שקוע בטיפול שלו ובשיקום שלו, והכול היה מולנו. הכול עבר אלינו. זאת אומרת, יש את המנגנון הזה שההורים יכולים לקבל את הכסף. זה קיים, רק צריך לעשות את זה בצורה נכונה. דבר שני, רציתי להגיד לגבי משרד הביטחון, אני חושבת שלא לחינם התמקדת במה הפצוע והמשפחה מקבלים בזמן האשפוז. כי מה שאותנו מטריד בעיקר, זה מה קורה כשהבן יוצא מהאשפוז. כי ברגע שהילד משתחרר מהאשפוז, אין משפחה. זה נכון, בזמן האשפוז מקבלים תמיכה, ברגע שהפצוע משתחרר, אין בכלל תמיכה למשפחה. מהרגע הזה נעשים שקופים לגמרי. ואני פניתי לאגף השיקום, הבן שלנו נפצע ביום התשיעי למלחמה, אז יש לנו הרבה ותק מלהיות משפחה של פצוע. פניתי כשהבן שלנו השתחרר לאגף השיקום, ואמרנו שאנחנו רוצים שיתחילו לחשוב גם על המשפחות. אמרה לי העובדת הסוציאלית בצורה מאוד נחמדה, היא בחורה מאוד נחמדה, אמרה לי, אתם לא הלקוח, הלקוח שלנו זה הפצוע. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אבל השפה הזאת כבר השתנתה. << אורח >> ג': << אורח >> אני רוצה לתת דימוי. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> ג', יש פה עוד כמה אנשים שרוצים לדבר, ברשותך. << אורח >> ג': << אורח >> מירב, בבקשה. איך שמשתחררים מסורוקה, לא מאשפוז היום, עוד מסורוקה, במעבר באמבולנס לתל השומר. אני הייתי לבד עם הבת שלי באמבולנס במעבר, עם נהג אמבולנס מטורף. הבת שלי כבר בסדר, במצב יציב, כן? לא צריכה להגיע למיון, להצלת חייה, מונשמת, לא יודעת. והוא כמעט עושה תאונות דרכים, והסירנות, ואני אומרת אלוהים, אני רק עכשיו אחרי טראומה, ותהיה לנו תאונת דרכים? ואין עם מי לדבר, ואין לי ליווי. וזו הייתה רק ההתחלה של להבין, שלא מבינים את האירוע, ואיפה משרד הביטחון והליווי הצמוד וכו'. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> סליחה, לא, יש פה עוד אנשים שרוצים לדבר. << אורח >> יוכבד אשר: << אורח >> לכן אין גם סקר צרכים, בגלל שלא מכירים במשפחה שצריכה טיפול. << אורח >> חנן טל: << אורח >> מה שיוכבד אומרת הוביל לכך שהאימהות, ומי שמכיר פה את אגף שיקום נפגעי מלחמה בשיבא, האימהות גרות איתם בבית החולים, כי הן מכירות בזה שאם הן ייצאו מבית החולים הן לא יקבלו סיוע. הן עברו לגור שם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי, אני חייבת לעצור אותך, כי אנחנו רוצים לתת גם לעוד אימהות ונשים של פצועים, וגם לנציגי הלומי הקרב לדבר. אני רגע נותנת להלומי הקרב לדבר. יש פה את סתיו ואושר, תחליטו. << אורח >> אושר וקנין: << אורח >> נעים מאוד, אני אושר וקנין, בן 25, הלום קרב. אני רוצה לקחת את זה שנייה גם למקום שקצת עדיין שקוף. מעבר לחיילים שנלחמו בחזית, אנחנו צריכים גם לזכור את השוטרים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן, יש פה את המשטרה שרציתי לעבור אליהם. << אורח >> אושר וקנין: << אורח >> בדיוק, בגלל זה אני פונה. יש מלא שוטרים שאני מכיר אישית, דרך אגב, שהתפרקו להם בבתים כי הם לא קיבלו שום מעטפת, שום דבר. אני אעיר את תשומת ליבכם לשנייה. במשטרה לא יודעים לתת לזה מענה. אין שום מענה חוץ מעשרה טיפולים אצל פסיכולוגית, וגם זה, אני אגלה סוד שציפור קטנה לחשה לי, נטו, נטו, נטו, בשביל ההלום עצמו. לא בשביל המשפחה. מש"קית אמ"ש, מש"קית רווחה, קצינת מע"ן, שמישהו ירים שיחות טלפון לנשים שלהם, לילדים שלהם, תביאו אותם שנייה לתחנה, דברו איתם, תנו להם את החיבוק פעם בחודש. קשה פעם בשבוע? פעם בחודש. זה יציל את המשפחה מלקרוס, כי בסופו של דבר שוטר הוא הלום קרב, כל שוטר. הנה, אני אומר את זה, כל שוטר הוא הלום קרב. כל שוטר כל יום נפגש באירועי מ"מ, כל שוטר נפגש באירועי התאבדות, כל שוטר נפגש באירועים של תאונות עבודה ותאונות דרכים קשות, שהוא לא יכול אפילו לדבר עליהם בבית כי בסופו של דבר הוא יכניס את הטראומה הזאת לילדים שלו, לאישה שלו. ואני מדבר מתוך מקום כואב, נראה לי שהבנתם בדיוק על מה אני מדבר ומאיפה זה מגיע. אני מבקש מכם שהארגון יתחיל להתעורר, כי אני אחד שפירק את הבית שלו. ולא כי רציתי, לא כי בחרתי, כי אם הייתי בוחר, היום הייתי נשוי עם ילד. דרך אגב, ב-18 בינואר היא הייתה צריכה ללדת, אבל לא הגענו לזה. למה? כי לא קיבלתי את המענה ואת הטיפול שלי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רוצה אולי שניתן למשטרה דווקא עכשיו, בהמשך אליך, להתייחס? << אורח >> אושר וקנין: << אורח >> אני פשוט רוצה באמת שתפתחו שנייה את העיניים. הארגון כארגון, באמת, שוטרים הם אנשים חשובים. תכניסו הדרכות איך לטפל בהלומי קרב, לא רק בתוך הארגון, גם כששוטר ניגש לאירוע של הלום קרב. אח שלי, לא טייזר, לא בכוח, לא שום דבר. חיבוק. תוריד לחצי ב', לא יקרה לך כלום. אתה בן אדם. זה מחר ידפוק אצלך בדלת של הבית. ובכוונה אני אומר את זה לכם, כי אתם לובשי מדים, ואף אחד מאיתנו לא חסין. מחר זה ידפוק בדלת הבית של שוטר, שאתמול הוא טיפל באירוע של הלום קרב. ומה הקשר שלי היום? אני קמתי בבוקר, הסתכלתי במראה, אני לא מקבל את עצמי. בסדר, אני אסחוב שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, שנה, שנתיים. בום, מתפוצץ לי בפנים. ואז הבית שלי מתפרק, ואני קם בלילה, ואני לא מצליח לישון, ואני לא מצליח לתפקד, ולוקחים לי את הנשק, ומוציאים אותי מהשורה של פעילות מבצעית בשטח, סייר. למרות שסך הכול, כל האבחונים הפסיכיאטריים אומרים שאתה לא מסוכן לעצמך. אבל המשטרה מפחדת, כי עובדים על פרוטוקול, ובסופו של דבר, בקצה, הוא סך הכול מרים דגל לבן ואומר, חבר'ה, אני בתוך הארגון, תטפלו בי. נטו תטפלו בי. לא רוצה שום דבר מעבר, לא רוצה כסף, לא רוצה קצבה, לא רוצה כלום. יודעים מה? אני אוסיף משהו יותר מזה. אל תטפלו בי, אני גמור. לא מעניין אותי. טפלו במשפחה שלי. אמא שלי צריכה לשבת לראות אותי רק בסטורי, שאם אני מעלה בכלל? זה לא עובד ככה. למה אמא שלי צריכה לראות אותי דרך מסך? למה אני לא יכול לשבת עם אמא שלי לשיחה, לחבק אותה? בא לי לחבק את אמא שלי, עזבי את אמא שלי, את אחיינית שלי הקטנה. בא לי לחבק אותה. אני לא מסוגל להרים את אחיינית שלי. לא מסוגל. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז בוא נשמע את המשטרה. יש פה את סנ"צ מגי שקד. תודה שבאת, ובאמת זו הקדמה טובה להתעדכן מה סטטוס הטיפול אצלכם, כי זה נשמע שהוא לא מספק. << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> אני מגי, רמ"ד נפגעים, שבוע בתפקיד הכל כך חשוב ובעל השליחות הזה. תחילה אני רוצה להגיד שאנחנו מייחלים ומתפללים לשובו של רני גואילי, השוטר הגיבור שיצא ראשון ויחזור אחרון, אמן ובמהרה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> נכון, אמן. << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> אני מבינה את כל מה שנאמר פה, ואכן, לא נעשה מספיק. גם אנחנו, תוך כדי תנועה, מבינים את היקפי הדברים, ואנחנו שולחים את השוטרים הגיבורים שלנו, שמתמודדים לא רק במלחמה, במלחמה יומיומית, ושומרים על האזרחים ועל מדינת ישראל, ואנחנו שלחנו אותם, ויש לנו את האחריות לטפל בהם וגם במשפחות שלהם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז מה המערך שקיים אצלכם? << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> מבחינת נושא הטיפול, הליווי והמעטפת גם לשוטר וגם למשפחה שלו, אני יכולה לומר שהם נמצאים במרכז הקשב הארגוני, מהשר, המפכ״ל, ראש אמ"ש וכלל הגורמים. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> ברשותך, אני רק אחדד ואזכיר, לא היה תקציב ייעודי בכלל לטיפול הפצועים, וזה מעניין לדעת אם זה הגיע למפכ״ל ולכל הדרגים, בשביל שיאשרו תקציב כזה. << אורח >> אושר וקנין: << אורח >> לפני שזה הגיע למפכ״ל והכול, השוטר הפשוט, שהוא סך הכול בורג, שאם את מוציאה אותו מהשולחן, השולחן לא קורס. ישימו פלסטר או ישימו איזה דבק, שלא יראו את זה. אבל מה עשו בשביל המשפחות? עזבי אותנו, השוטרים. לא מעניין, אני אישאר גמור, זה לא מעניין אותי גם. << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> גם אתם חשובים. << אורח >> אושר וקנין: << אורח >> לא אכפת לי ממני, אכפת לי מהמשפחה שלי. אני רוצה שאמא שלי תסתכל לי בעיניים ותצליח לראות את הילד שהיה לפני, לא שהגיע אחרי. כמו שאמרתי בוועדה של הסיוע המשפטי וכל הדברים האלה, אף אחד לא שם לי 200,000 שקל בכיס. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רגע, אני רוצה לשמוע מה נעשה. << אורח >> אושר וקנין: << אורח >> רק למשפחות. כרגע לא מעניין אותי השוטר עצמו. השוטר עצמו יקבל עשרה טיפולים, יכירו בו במשרד הביטחון והוא יסתדר איכשהו. << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> טוב, נעשו מספר דברים עד כה. קיימנו זום לנשות הפצועים בראשות רמ״ח ת״ש. פתחנו קבוצה לתקשורת ישירה איתם ובלתי אמצעית. << אורח >> אושר וקנין: << אורח >> איזו קבוצה? << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> קבוצה בוואטסאפ. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> זה מה שיציל אותה? גם אם יתנו לה זום, זה לא יעזור לה. << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> שנייה, אני אומרת. אנחנו תכננו יום הפוגה לנשות הפצועים, בסוף לצערי הוא לא יצא לפועל, כי לא הייתה כל כך היענות של בנות הזוג. קוימה פגישה עם מנכ״ל המשרד לבל"מ. << אורח >> אושר וקנין: << אורח >> אולי בגלל שזה לא פורסם כמו קבוצת הוואטסאפ שיש? יכול להיות? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רגע, אני רוצה לשמוע. << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> שנייה, תנו לי רגע לסיים. קוימה פגישה עם מנכ״ל המשרד לבל"מ בהשתתפות נשות הפצועים, עם מנכ״לית ארגון נשות השוטרים, בהשתתפות נשות הפצועים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן, אבל אלה פגישות. מה הזכויות שהם מקבלים? אני לא מספרת על כל מי שאני פוגשת היום. << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> אושרה עמ"ט מאוד רחב ומקיף של מעטפת חוסן לפצועים ולבני משפחותיהם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> יש מעטפת חוסן לפצועים? << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> היא אושרה על ידי המפכ״ל. אנחנו עכשיו עם פנינו ל-2026, וזה הדבר הכי דחוף שאנחנו עושים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זאת אומרת, זה אושר, אבל עדיין לא יצא אל הפועל. זה השלב הבא? << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> אנחנו מקימים עכשיו חוליה ייעודית, היא קמה בימים אלה, חוליית קשב לפצועים. << אורח >> אושר וקנין: << אורח >> כמה זמן זה אמור לקחת? כי אם המתאבד הבא יגיע זה לא יעזור. << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> אנחנו על זה. << אורח >> אושר וקנין: << אורח >> לא, זה לא יעזור. כי אם עוד חודש יהיו לנו שני מתאבדים שוטרים, כלום לא יעזור. זה לא משנה כמה חוליות תקימו מהיום עד מחר. זה לא מעניין אותנו. היום, מחר. עכשיו אני סיימתי את עשרת הטיפולים שהביאו לי, קצינת המע"ן, המלאכית שלי, הביאה לי עשרה טיפולים. << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> נכון, יש קצינת מע"ן וגם קצינת הרווחה. << אורח >> אושר וקנין: << אורח >> מה אחרי זה? סיימתי את עשרת הטיפולים, אני לא מוכר עדיין במשרד הביטחון. מה עושים? << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> אני רוצה שנייה להתייחס, כי נעשו עוד דברים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אבל החבילה הזו שאושרה על ידי המפכ״ל, מתי היא אמורה לצאת אל הפועל? היא תוקצבה? << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> כן, תוקצבה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מה התקציב שלה? << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> 7.5 מיליון שקלים. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אבל אז הצגתם פה 12 מיליוני שקלים. רק אני אומר, כדי שנוכל להתמקד. בסוף אנחנו גילינו פערים אדירים בטיפול בשוטרים אל מול פצועים מצה״ל וכוחות הביטחון האחרים. ואני חושבת שכשאנחנו שוב מדברים על זום, זה... << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> לא, אבל אני לא סיימתי. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אני בטוחה, אני רק רוצה למקד אותך. אז דיברתם על 12 מיליון שקלים. את יודעת מה? אני מברכת גם על ה-7 מיליוני שקלים. אתם צריכים תוכנית סדורה, לא של וואטסאפים ולא זה. << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> יש תוכנית סדורה. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> תגידו לנו מה אומרת המעטפת, כי כרגע אתם לא מצליחים להגיע לקצה של השוטרים, על אף שמבחינה מספרית יותר קל להגיע לשוטרים מאשר לחיילים. << דובר >> קריאה: << דובר >> זה לעשות העתק-הדבק, מה הבעיה? << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> בדיוק. צריך פשוט לעשות השוואת תנאים, זכויות, להמשיך לשבת עם אור ועם כולם. << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> אנחנו עושים עם כולם. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> את יוצאת מנקודת הנחה שהחיילים מקבלים משהו, והמשפחות שלהם –? << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> לא, גם את זה הם לא מקבלים. << אורח >> מגי שקד קרמרסקי: << אורח >> כל התפקיד של החולייה הזאת שעכשיו מוקמת, אנחנו מקימים עכשיו מוקד טלפוני שהוא כמו קו חם, גם לשוטר, גם לבני המשפחה שלו. הוא יופעל 24/7, כדי שאם אישה מרגישה במצוקה, אישה של שוטר, המשפחה שלו, זה יהיה קו חם. גם אנחנו נמפה צרכים ושיהיה לנו שיח ישיר, כי אנחנו באמת רוצים להגיע לכולם. אנחנו מקימים צוות לליווי השוטר הפצוע בכל הנושא של הבירוקרטיה מול משרד הביטחון. אנחנו מבינים שהלום קרב או שוטר, קשה לו להתעסק עם כל הבירוקרטיה וזה גובה ממנו מחיר כבד. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שנייה, אני עוצרת. בגלל שאנחנו המון דוברים, אני מעכשיו אעשה את זה טורית, לא כל אחד שאלות ותשובות, כי אחרת אנשים שהגיעו לא יספיקו לדבר, אין ברירה. אני אעשה גם פינג פונג עם נבחרות הציבור. אני מבקשת מכל אחד שידבר יחסית קצר, כדי שנספיק את כולם, ואני מעכשיו עושה רצף, אוקיי? אנחנו לא נעשה יותר את דו השיח, כי כבר לא נותר זמן. תציגי את שמך. << אורח >> סתיו סילבי סוויסה: << אורח >> בוקר טוב לכולם. אני סתיו סילבי סוויסה, אני הלומת קרב ופצועה פיזית ממלחמת חרבות ברזל. בקצרה עליי, התפקיד שלי היה איסוף גופות ומניעת חטיפתן. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שמעתי אותך גם. << אורח >> סתיו סילבי סוויסה: << אורח >> שמחה להיות כאן, תודה על הזכות. אני כאן עכשיו כי דיברתם על משטרת ישראל, ושוב אני אזכיר, משטרת ישראל עשתה חיץ ביני לבין מחבלים, ועשתה חיל, והחיים שלי בידיים שלהם היו. ואני אמשיך להגן עליהם. אממה, יצאתי מכאן, ויש חיילות, ילדות, סדירות, לא יודעת איך קוראים לזה, אני לא במשטרה. שח״ם, תודה. שח״מיסטיות שנתקלו בשדרות, עברו לבאר שבע, חולצו, לא יודעת מה, שיש אחת מהן שהיא גם עברה פגיעה מינית על ידי בן מיעוטים בתוך תחנת המשטרה, וכשהיא פנתה לעזרה, המשטרה פלטה אותה החוצה. היא סיימה את שירותה. אז פה הבקשה שלי, הישירה, האישית אלייך, רמ"ד נפגעים, ובאמת, כל הכבוד לך על התפקיד. בבקשה, תטפלי בה. קודם כל, בסיטואציה שיכול ללבוש מדים בן מיעוטים, או לא משנה מי הוא, גם אם הוא לא היה בן מיעוטים, והוא פוגע בצעירה חסרת ישע שהיא מפחדת לדבר ואין לה מרכז חוסן, וכשהיא הולכת במונית לטיפולים והיא נתקפת בטריגר, היא לא יכולה להזמין את משטרת ישראל. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אולי תתני לנו את הפרטים? << אורח >> סתיו סילבי סוויסה: << אורח >> אני אתן לכם באופן אישי, אני לא אחשוף אותה כאן. ואני רוצה לדבר עכשיו על עצמי. תודה, משטרת ישראל. כמו שאמרתי, ואתם יודעים, אני חווה את החיים שלי בצורה די אחרת. אני די בתוך לופ שלא משתנה. אני גם אגיד ואציין שכל הכבוד לנציגי צה״ל שיושבים כאן, למערך הקבע, לכל המערכים, שגם סובלים בפנים וזה לא יוצא החוצה, שגם בהם לא מטפלים מספיק, כשפונים לקב״ן או משהו והוא אומר, סליחה, את רוצה להתאבד? "נו, נראה אותך", והוא פותח את החלון. אני אגיד לכם חד וחלק מה אני הולכת לעשות, אני הולכת לרוצץ לו את הראש על החלון, כי אני לא אתאבד בגלל שהוא רוצה שאני אתאבד. הוא צריך לתת לי מענה. הוא לא יהיה יועץ ארגוני, הוא יהיה פסיכולוג או פסיכיאטר או אפילו מישהו אזרחי. וזה למערך הקבע, לחיל האוויר, לחיל הים, לחיל היבשה, לכולם, שלא ידחפו אותם לקצה. יש יותר מדי מתאבדים בתוך מערך הקבע. במערך המילואים, אתם כבר יודעים, אנחנו 76-77 מתאבדים. אני התחלתי כשהיינו פה, כמה? 54? ורציתי שלא יהיו את ה-55. כמה עברו? שלושה חודשים מיום ההולדת שלי. ובסוף, עדיין אחרי שדיברתי איתכם, ביקשתי טיפול לאמא, טיפול למשפחה, טיפול לבית שמכיל אותי, שמאכלס אותי. ומה אמרו לי? בואי תכמתי לנו בשעות, כמה שעות ביום את צריכה את אמא שלך, שהיא תלווה אותך. עכשיו, אמא שלי כמעט, בוא נגיד תשעה חודשים סחבה אותי ברחם. מ-7 באוקטובר עברו שנתיים ו...? אז שנתיים ו... אני 24 שעות ברחם שלה, גם אם אני במילואים, גם אם אני באיו״ש או בעזה, או אני לא יודעת, סתם עושה סיבוב ברכב ושומרת על המדינה כי אני לא ישנה בלילה. היא עדיין צריכה את הטיפול, אבל אני צריכה לכמת אותו לשעות. ואני צריכה להסביר למכון כזה או אחר למה אמא שלי, שישבה על הקו בלייב, ראתה גופות, ראתה מחבלים, והזהירה אותי כשאני אספתי, היא פוסט טראומה משנית, היא מסרבת לקבל משהו מהמדינה כי היא אומרת, אם לבת שלי לא דואגים, מי ידאג לי? אם אני צריכה לעצור את החיים שלי, לחיות מקצבת נכות, 4,325 זה קצבת נכות של ביטוח לאומי היום, והיא נכה 100%, אם היא יכולה להתקיים מזה, ולא, היא לא מתקיימת מזה, זו אני שעושה מילואים, ואת המשכורת שלי מעבירה לה אפילו שהפסדתי עסק, ואפילו שאני בחובות עתק של מיליונים, והגשתי בקשות למלגות ומה שאת לא רוצה, קיבלתי לא והרבה לא, וגייסתי תרומות בפייסבוק. זה לא צלח, ואני גם לא אומרת לך תגייסי לי עוד תרומות. אני אמשיך לעשות מילואים ואמשיך שיקום והכול. רק תעזרו למשפחה, תעזרו לסביבה שסביבי, כי הם כבר לא יכולים להכיל, כי האחיינים שלי ברגרסיה, כי הם גרים אצל אמא שלי, היא האומנה שלהם. את יודעת מה זה שני ילדים קטנים שחווים התעללות וחרם בבית ספר, וכשהדודה המופרעת מגיעה לבית הספר, מראש לא מכניסים אותי, כי חוששים? אבל מה אתם חוששים? אני באה להגן על ילד, אני באה לדבר בשמי, בשם הילד. למה הוא בטריגרים שלו? אומרים לו, דודה שלך בכנסת אמרה, היי אלירן, שלום, אהוב שלי. ואז אומרים לו שדודה שלו חולת נפש, והילד הזה עובר חרמות בגלל שדודה שלו נלחמה להגן על הבית. אז איפה משרד החינוך שידאג לילד הזה ולאחותו הקטנה? ואיפה משרד החינוך שידאג לאמא שלי, שייתן לה מעטפת מול בית הספר, מול כל המסגרות? כולם צריכים נגישות ורגישות, כולם ככולם צריכים רגע להתעורר, להבין שאני לא פרט, אני בלי אמא שלי לא הייתי קיימת, בלי כל אמא שיש כאן אף אחד לא היה קיים. גם אלה שנהרגו, וגם השיקום שלי, שלא יכול להתקיים כשיושבת עדיין גופת חטוף בעזה, זה התפקיד שלי. אני לא אתחיל שיקום כשהוא שם. לא תנרמלו את זה, לא תעברו לסדר היום, לא בשם המשפחה, לא בשם כלום. זה שהוא גיבור שהולך ראשון וחוזר אחרון, אנחנו יודעים. ואנחנו רוצים אותו בבית כדי שהשיקום שלי יתחיל. זו לא סיסמה, זה לא סלוגן. אני צריכה אותו בבית. אני צריכה לדעת שכשהוא יגיע, כשאני אלבש עוד מדים, אני אלבש אותם ביתר שאת, בגאווה גדולה, כי אני יודעת שכולם חזרו ועכשיו אפשר לפנות זמן לטיפול, עכשיו אפשר לנשום, ועכשיו אפשר לעזור למשפחות. תעזרו לנו, כי צריך את זה, כי חייב את זה. אם זה מד"א, אם זה זק"א, אם זה צה״ל, אם זה כולם. ועוד דבר בשיקום, רק שתדעי שצה״ל פותח דלתות לשקם את הפצועים שלו, יש מעטפת שיקומית בצה״ל. במקום לשלוח לבית מאזן או לאשפוז פסיכיאטרי, תפתחו תפקידים. יש חוסר כוח אדם מטורף בצה״ל. אתם לא מפסיקים לריב על חוק הגיוס. תגייסו את מי שכבר לקחתם. קחו אותנו לשיקום. לא חסרים תפקידים, יש תפקיד מטאטא כביש בקריה, חייל שהוא מטאטא כביש. קחו אותנו, תעשו איתנו משהו. קחי אותם, תשקמי אותם, וגם למשפחה תני את הסיוע, תני את המקום הזה, כמו שאתם נותנים לי מקום, ותודה רבה שאתם מקשיבים לי ומכילים אותי. תנו גם למשפחה שלי את העזרה, היא צריכה אותה, ויותר מתמיד היום אחרי שנחשפתי, אחרי שכבר ברחוב שואלים אותם. תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. חברת הכנסת פנינה תמנו שטה, שהייתה יו"ר הוועדה והתחילה את הדיונים בנושא הזה, ואחריה נוב גולדשטיין מפורום נשות הפצועים. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> תודה רבה, גברתי היו"ר. אני חושבת שהנושא שיושב על שולחננו הוא אחד הבהולים והדחופים ביותר ברמה הלאומית. צר לי שסתיו ודודו וכולם צריכים להתרוצץ מוועדה לוועדה, הלומי הקרב, שזה דיסציפלינה אחת, לצערנו, בין שלל הפצועים. אנחנו כבר קראנו בוועדת חוץ וביטחון להקים ועדה מיוחדת שדנה בכל הנושאים, בכל הסוגיות שעולות, כולל המעטפת למשפחות, כדי לסייע לכם, שלא תתרוצצו. אנחנו לא צריכים לתת לכם צדקה, אף אחד לא עושה לכם טובה שאתם נכנסים מוועדה לוועדה. וזה עצוב לי. עצוב לי שאנחנו מביאים אותם למצב שהם באמת צריכים לקושש יחס, לא תקציב, יחס. הדבר הזה בלתי מתקבל על הדעת. ואמרתי לכם, כבר התחלתם להשמיע את הקריאה של הקמת ועדה מיוחדת לעניין הזה, ואנחנו כאן כדי לסייע לכם, אני בטוחה שגם חברותיי, אנחנו צריכים לדאוג שתהיה ועדה שיושבת על המדוכה ודנה יום-יום עד שהדברים ייפתרו. כך גם עשינו בעניין הזה שיושב לפנינו. ואני חייבת לומר, מצד אחד היו התקדמויות, אבל הן לא היו התקדמויות משמעותיות שוברות שוויון. ואני יודעת שהמשטרה, כרגע אני אתייחס למשטרה, אתם כן שיניתם את המיינדסט ואת התפיסה וההבנה ששוטרים ב-7 באוקטובר, כפי שאמרה סתיו, ובכלל, שנמצאים בחזית, מחרפים את נפשם, לא יכולים להיות במצב שהזכויות שלהם נגרעות אל מול כוחות ביטחון אחרים. הייתי רוצה להאמין שאתם עדיין יושבים ביתר שאת ובצורה אינטנסיבית עם צה״ל. לגבי צה״ל, אם בכל פעם יתקיימו הדיונים האלה, ויש פה את אמא לביאה, מיכל היקרה, ופורום נשות הפצועים, בלי שיש באמת סעיפי פעולה, תשבו, תפרטו מה המשפחות זקוקות, וממש ביצוע. כי נכון, הבאנו את אובדן ההכנסה על ימי האשפוז יום. אבל אני, למשל, לא ראיתי בסוף אם הבאנו את המוניות לנשים שגרות רחוק. הייתה אישה מעפולה, בעלה מאושפז בשיבא, היא לא יכולה לבוא לראות אותו, כי עד שהיא מגיעה באוטובוסים, היא צריכה לחזור לאסוף את הילדים. משרד החינוך, הם נמצאים פה, להבין מה בדיוק נעשה, מה המעטפת שניתנת. ואני חושבת שאנחנו לא נמצאים במקום, כמובן, ועם האימהות, עם מה שהן מבקשות. בסוף מיכל מוציאה על חשבונה ימי הפוגה. אני לא מבינה, אז אמרנו שתיתנו שיתוף פעולה. אור, ונציג משרד הביטחון, קובי. תקשיבו, אני מבקשת מכם עוד השבוע. אני נפגשתי עם אימהות לעולים חדשים, הן בכלל רחוקות מלגרד את הזכויות. מה קורה לכם? אני לא יכולה לפגוש אימהות שדוברות אמהרית, וחיילים בודדים מכל מיני מקומות בעולם, שהם באים מתוך ציונות, רבים מהם כמובן גם עלו, אבל הם לא מגרדים את הסיוע שלכם כי יש להם חסמים על גבי חסמים. אתם חייבים תוכנית ממוקדת לעולים החדשים. וזה היה בשבוע שעבר שפגשתי אימהות לעולים מאתיופיה. אני לא רוצה לומר לך מה המצב, ואתה יודע מה המצב, אור. שנייה, זה ממש חשוב. לא יכול להיות, אני אומרת לך את זה באופן חד וחלק, שיהודי אתיופיה, יותר משיעורם, פי כמה וכמה נהרגו במלחמה הזאת. אבל האימהות שלא יודעות עברית, הילדים שלהן סגורים, הלומי קרב, אף אחד לא מסייע להם. לא שמעתי שפציתם פה כשפירקו מכות הלום קרב לפני חודש. חמישה שוטרים פירקו אותו מכות. והוא עדיין בכלא. אתם צריכים לבדוק מה קורה עם האמא הזאת שלא יודעת עברית, האם מישהו מסייע לה לשחרר אותו ממב״ן? תתעוררו על עצמכם, לא טובים רק בחובות, גם בזכויות. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה. עכשיו נוב גולדשטיין, ואחריה סגנית שר החוץ. << אורח >> מוריה אילן: << אורח >> מירב, אני אדבר שנייה לפני נוב, ברשותך. אני מוריה אילן, מהנהלת פורום נשות הפצועים. אנחנו מאגדות תחתינו את כל נשות פצועי המלחמה, אם זה נשות קבע, נשות סדיר, נשות מילואים, נשות שוטרים, נשות נפגעי משרד הביטחון וגם אזרחים שנפגעו. אנחנו כבר באיזשהו שלב במהלך המלחמה בהידברות עם אגף השיקום, ובכמה מפגשים ותהליכים גם פה בעזרת הוועדה ובעזרת חברת הכנסת פנינה, באמת השגנו כמה דברים יפים. מה שעולה מתוך כל הדיון הזה, תמיד אנחנו שומעים את המשפט שהמטופל הראשי הוא הפצוע. ומה שעולה מכל הדברים כאן, זה שחייב שיהיה אולי גם גוף שמתכלל את הטיפול במשפחות, אם זה אימהות, נשים, ילדים, אחים וכו'. וכמו שלהבדיל אלף אלפי הבדלות, אנחנו לא רוצים להיות חלקם של משפחות שכולות, אבל גוף שמתכלל את הטיפול במשפחות, כי בלי התמיכה המשפחתית הפצוע לא יוכל להשתקם. ולכן חשוב שתהיה את ההבנה של הטיפול בכל הדברים האלה. אנחנו הודענו מראש על איזה נושאים אנחנו רוצים לדבר, אז באמת נעמה דיברה בענייני נציבות שירות המדינה. אני אוסיף עוד איזשהו עניין, ואז נוב תדבר בענייני נשות סטודנטים, שביקשנו להעלות כאן. עוד משהו חשוב, פנינה הזכירה שאחד ההישגים שלנו היה שכשפצוע משתחרר מאשפוז, ועדיין הוא לא יכול לתפקד לבד בבית, והחיים לא יכולים לחזור למסלולם, ולכן מקבלים עוד שלושה חודשים אובדן ימי עבודה לבן משפחה מלווה אחד. אבל נגיד, בעלי לפני שבועיים עבר ניתוח. אני רק אציין, 12 בינואר, היום זה שנתיים ליום הפציעה שלו בעזה, אז אני מבלה פה את היום. סתם, לא מבלה, אבל באה לציין את היום הזה פה. ולפני שבועיים הוא עבר ניתוח נוסף, אז יש את יום הניתוח ועוד יום אשפוז, ואחר כך את הימים בבית, והימים האלה, אף אחד לא משלם לנו עליהם. << אורח >> חנן טל: << אורח >> מה, אתם לא יודעים את כל הדברים האלה? << אורח >> מוריה אילן: << אורח >> לא, הם יודעים. זה נושא מדובר, וזה נושא שאנחנו צריכים להעלות מול נציבות שירות המדינה גם. << אורח >> נעמה גולדשטיין: << אורח >> יש גבול למלחמות. << אורח >> חנן טל: << אורח >> לא, אני לא שואל אותך. אני שואל את משרד הביטחון. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> חוץ מפגישות ועוד פגישות, מירב, לא יוצא כלום. הם מזדהים איתך והם לא עושים כלום. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תנו למוריה להמשיך, בבקשה. << אורח >> מוריה אילן: << אורח >> טיפולי ההמשך, שוב, יש ניתוחים, גם אחרי שבן אדם משתחרר ולא תמיד הוא יכול להגיע בכוחות עצמו, אז מוניות, או לא, אבל הרבה פעמים צריך ללוות את הפצוע לטיפולי המשך, או להיות איתו בבית, והימים האלה יורדים או מימי החופשה שלנו או מימי המחלה שלי, שאני מקווה שאני לא אזדקק להם, אבל זה מה שקורה בפועל. וזה משהו שגם, אני חושבת, נציבות שירות המדינה צריכה להתייחס אליו ולאפשר לעובדים איזושהי כמות של ימים, לחוקק. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני לא חושבת שזו אפילו חקיקה בנציבות. אבל אנחנו נפנה לנציבות בכתב. << אורח >> חנן טל: << אורח >> זה מצב חסר תקדים, שבו הנשים הנהדרות האלה משלמות ממרצן ומדמן, אבל גם מכספן. זו פשוט הזיה מוחלטת. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> לא, אם אני לא אהיה עכשיו על הסדר, אנשים יגיעו ולא ידברו. בבקשה, נוב. << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> היי, נעים מאוד. קוראים לי נוב גולדשטיין-דודי. אני נשואה לתמיר, שהוא קצין בקבע שנפצע קשה לפני שנתיים. גם, ביום שישי יש לו שנתיים לפציעה. אני באתי לדבר על האוניברסיטאות, אבל אני רגע אתחבר למשהו שנאמר פה על אובדן ימי עבודה. אני סטודנטית ואני לא עובדת, כי אני מבלה את רוב זמני עם בעלי בניתוחים ובשיקומים ובבתי חולים. בעלי בקבע, אז הוא מקבל בעצם מענה גם מצה״ל וגם ממשרד הביטחון, ואין מענה לנשים של פצועים שאין להן מעסיק שיכול לתת להן אובדן כושר עבודה. ולכן נוצר מצב שיש לי אובדן כושר עבודה בגלל זה שאני סטודנטית ומבלה זמני בבתי חולים ואין לי יכולת לעבוד, אבל אין אף אחד שנותן לי מענה לזה. זה במאמר מוסגר. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כל קבוצת בנות הזוג שהן סטודנטיות. << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> שהן לא עובדות, ובעצם נוצר להן אובדן כושר עבודה. אבל לא על זה באתי לדבר. אני באתי לדבר על המצב באוניברסיטאות. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> לא, אבל זו נקודה מעניינת מה שהיא מעלה. מה קורה אם הוא פצוע? זה אפילו לא האשפוז יום, אור. מה קורה לסטודנטית שאתם לא נותנים לה שום דבר? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כי היא לא עובדת, אז מה המענה שהיא מקבלת? << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> לא רק זה, היא גם צריכה לשלם ביטוח לאומי. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> זו סוגיה שהגיעה אלינו. ומה שהסבירו לי, הרי זה אובדן שכר. << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> אבל אבדה לי היכולת לעבוד. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> ברור, שנייה. אנחנו לגמרי שם, ואנחנו גם הסברנו שנכון שהיא לא עבדה, היא גם לא יכולה להתחיל לעבוד כי היא צריכה לסעוד אותו. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> זה הסיפור, כי אם היא הייתה סטודנטית שלא היה לה את האירוע הזה, היא הייתה עובדת. נשללת ממנה הזכות לעבוד. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני רוצה לשמוע את התשובה, כן. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> זה הגיע אלינו, הנושא בבדיקה. אני אחזיר תשובה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אנחנו ניתן לכם עוד שבוע, ונבקש תשובה בכתב. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> גברתי היו"ר, נשות המילואים הביאו עד 10,000 בחודש, אתם צריכים לעשות העתק-הדבק. זה מזכיר לי את הסוגייה של מילואימניקיות שנכנסו לצבא טרם עבודתן, נכנסו להיריון תוך כדי מילואים, ואמרו להן זה לא נחשב עבודה. בסוף נתנו להן. אתם צריכים להחליט על סכום, בין אם זה 10,000 שקלים, לתת להן חודש. << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> זה לא הנושא שבאתי לדבר עליו. זה היה במאמר מוסגר. << אורח >> חנן טל: << אורח >> רגע, מתי הנושא הגיע אליכם? << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> לפני שבועיים. << אורח >> חנן טל: << אורח >> עד מתי אתם מתכוונים לבדוק? << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> אני לא יודע, אנחנו נחזיר תשובה לוועדה. << אורח >> חנן טל: << אורח >> עד מתי? הערכת זמן, חודש? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני מבקשת רק מי שנותנת לו רשות דיבור. תודה. << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> תודה רבה. אני אקריא מכתב ששלחתי מתוך רגע של תסכול עמוק לראשי הפקולטה שלי. אני לומדת באוניברסיטה העברית בשתי פקולטות, מקבלת המון חוסר מענה. אני אתן רגע את המכתב שכתבתי – "אני מקווה שלא יצא לאף אחד מכם לחוות, וממש לא מאחלת את החוויה שהבן אדם שאת הכי אוהבת בעולם נפצע בעזה, עובר גיהינום של בתי חולים, אשפוזים וניתוחים, אכזבה וכאב, כל כך הרבה כאב שזה לא נתפס, שיקום ארוך שלא נגמר, תהליך מתיש ומתסכל שבסוף נגמר בקטיעה של היד שלו. "את ההרגשה של בשנה אחת להתחתן, ולישון אין-ספור לילות על מיטה מתקפלת על רצפת בית חולים. של לשכור בית ולרצות לבנות בו חיים, אבל מתוך עשרה חודשי נישואים להיות בו במצטבר אולי חודשיים, כי את שאר הזמן אתם מעבירים בין בתי חולים. את להיות לבד בחדר המתנה מחוץ לחדר ניתוח בארצות הברית כשכל המשפחה, החברים והתמיכה בארץ, ואת מחכה לבעלך שייצא מהניתוח במשך שבע שעות, בזמן שבארץ מתרחש יום הזיכרון ואת עומדת בצפירה בארץ זרה, ולבד. "את ההרגשה לראות את בעלך נגמר מכאבים, אשכרה נגמר, כל כך נגמר שבסוף הוא נכנס לאשפוז במחלקת טראומה, והעיניים שלו אדומות ומזוגגות מרוב חומרים שנכנסים לו לגוף. לראות אותו באמת נשבר, ובסוף ללוות אותו לקטיעה של היד שנלחמתם עליה כל כך במשך שנה ועשרה חודשים. אה, ותוך כדי זה, גם לנסות להיות סטודנטית שנשבעה שלא תיתן לה פציעה לחרב לה את הלימודים". זה חלק ממה שכתבתי לראש הפקולטה שלי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ממחיש את הקושי. << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> כן, מתוך הרבה תסכול. אני בעצם באה לספר את המצב באוניברסיטאות כרגע, אני נותנת את נקודת המבט שלי, שהיא מייצגת אותי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> יש פה גם את משרד החינוך, אם את רוצה לשמוע. << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> אני יודעת שאמורים להגיע נציגים של המל״ג. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מל"ג, אתה רוצה להתייחס? << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> רגע, אני רק אסיים את דבריי. אנחנו התחתנו בתחילת השנה הראשונה ללימודים, אחר כך עברנו ניתוח. את כל סמסטר ב' ביליתי בארצות הברית, ובחדרי ניתוח פה בארץ לניתוח ברגל ועוד שני ניתוחים ביד, והמתקפה האיראנית, הרבה באלגן וכיף. את השנה השנייה שלי ללימודים התחלתי בקטיעה של היד של בעלי, ובחודשיים של אשפוז בשיבא שאני עושה הלוך-חזור מרצפת בית החולים על מיטה מתקפלת, ל-08:30, להגיע לאוניברסיטה בשביל להספיק לשיעור. מה שקורה כרגע באוניברסיטאות, זה שאין אף מתווה רלוונטי לנשות פצועים ללא ילדים. בשנה הנוכחית נכנס מתווה קטן שמאפשר לנשות פצועים עם ילדים עד גיל 12 לקבל איזושהי הקלה, אבל זהו, ואין שום דבר שכולל את המצב שלנו. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> באיזו אוניברסיטה את? << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> אני לומדת באוניברסיטה העברית בשתי פקולטות. מה שקורה, זה שאצלי באוניברסיטה, בתוך רק שתי פקולטות, כל אחד נותן לי מענה שונה ואחר. הם מנסים לעזור בסוף, אבל בגלל שאין שום מתווה מסודר, מה שקורה זה שלפי מצב הרוח, לפי מה שהם יכולים לאפשר, מעבירים אותי מבן אדם לבן אדם, מגורם לגורם. בכל אוניברסיטה קורה משהו אחר. בתוך כל פקולטה בתוך האוניברסיטאות, קורה מצב אחר. ואין אף מצב שהוא מאפשר משהו מסודר ומאורגן שיכול לעזור לנו, נשות פצועים, לחוות ולהצליח את התואר כשוות בין שווים בין שאר הסטודנטים. מצפים ממני להצליח במבחנים, בקורסים, בלימודים, כאילו החיים שלי שווים לאישה שעכשיו גרה בנחלאות או ברחביה והלימודים זה מה שקורה לה בחיים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בואי נשמע את מל"ג. << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> רק שנייה אחת, אני אשמח פשוט להגיד מה הדברים שהיינו יכולות להיעזר בהם, אם היינו מקבלות. יש מתווה מילואים, הוא הורחב לנשות מילואימניקים. אני חושבת שההתאמה של מתווה כזה גם לנשות פצועים ללא ילדים, שבעצם מבלות את כל זמנן בשיקום של בן הזוג, יכול מאוד לעזור לנו. אנחנו יכולות להיעזר מאוד בפטור מנוכחות, בהערכות חלופיות, עוברים בינאריים, פטורמינזים, איזשהו ליווי מטעם האוניברסיטה. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> זה לנשות מילואים קיים כבר. << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> לנשות מילואים עם ילדים עד גיל 12. לי אין ילדים ולעוד הרבה חברות שלי אין, והמתווה לא חל עלינו. << אורח >> מוריה אילן: << אורח >> פצועים ומילואימניקים זה לא אותו דבר. ברגע שאתה נפצע, אתה כבר לא מילואימניק. << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> היא במילואים, כשהיא צריכה לגונן על בעלה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אנחנו לא נספיק את הדוברים. אף אחד לא מפריע לנוב, תסיימי את דברייך. << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> תודה רבה. בעלי הוא לא במילואים, בעלי בקבע. מבחינת האוניברסיטה, אני לא עומדת באף מתווה. וגם אם בעלי לא היה בקבע והוא היה במילואים, אני עדיין לא עומדת באף מתווה. ומה שקורה, זה שאין שום מענה רלוונטי לנו. אין שום מענה. מעבירים אותי מגורם לגורם והכול חוזר על עצמו מחדש. אני צריכה לגייס כוחות שאין לי, בשביל להילחם על זה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תחזרי על זה. להרחיב את? << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> יש את המתווה הקיים לנשות המילואים, להרחיב אותו. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> לא, רגע. המתווה קיים כבר לנשות פצועים, המתווה קיים גם לנשות קבע. אני רוצה רגע לדייק. הסיפור שלך זה סיפור שלצערי אני נתקל בו. זה לא סיפור שהוא חיובי, אני לא מייפה את הדברים, הוא לא תקין. צריך להיות גורם אחד שמטפל בך באוניברסיטה, קוראים לזה הדיקנט. << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> בוא נגיד שאין גורם באוניברסיטה שלא פניתי אליו. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> אוקיי, אז זה לא תקין. << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> וזה לא רק אצלי. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> אני רוצה לדבר רגע דווקא על עמותת אדוות. << אורח >> חנן טל: << אורח >> תענה לה. זאת התשובה שלך? << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> רגע, אבל אני עונה על הדברים. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> אם זה לא תקין, זה אומר שהמתווה כבר הורחב. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> לא לקטוע. תנו לו לדבר. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> יש לנו את המתווה על נפגעי פעולות איבה, ומפונים היו, וחטופים, ומילואימניקים, וקבע, וכל הדברים. הפגישה הראשונה הייתה דווקא עם משאת מאדוות. פתאום יש עוד אוכלוסיות. אנחנו נתקלנו באחים של פצועים קשה. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> לא, לא, אבל אתה קצת מגחך את זה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני מבקשת לא להפריע. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> חברת הכנסת, אנחנו מצאנו עוד אוכלוסיות גם בישיבות איתך, אם את זוכרת. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רק תשלים את דבריך רגע. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> ואנחנו הבנו שיש המון אוכלוסיות, שהן לא נופלות בקטגוריות, שהן נמצאות אחת כאן, אחת כאן, אחת כאן, וצריכים לתת להן מענה. ולכן, אנחנו כן פנינו למוסדות, והמוסדות מעניקים גם למשפחות הפצועים, לגווניהן, זה יכול להיות אח, זו יכולה להיות אמא, זה יכול להיות הכול. מעניקים מענה. עכשיו, יש פה שני דברים. יש פה שתי בעיות שאנחנו מודעים אליהן ומנסים לפתור אותן. אין לי רעיונות קסם. אחת, המידע. קודם כל, אותו גורם במשפחה לא יודע שמגיעות לו ההתאמות האלה. אין מה לעשות, לא נמצאים. זה לא מילואימניק. << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> אני עברתי על כל ההתאמות שמוצעות מטעם האוניברסיטאות, וגם חברותיי, ואני מצטערת, אבל זה לא קיים. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> זה קיים. זה הדבר השני שאני בא להגיד, א', שלא מודעים לדברים כאלה, ו-ב', שמגיעים לגורמים הלא נכונים בקמפוס. אני לא מאשים, לא כלום. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אין נוהל. << דובר >> קריאה: << דובר >> אבל אלה בעיות שלכם. מיצוי זכויות ואנשים נכונים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> לא להפריע. תקשיבו, אני אתחיל להוציא. אני חייבת לתת לאנשים לדבר. קדימה. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> אנחנו הבנו, שכמו שיש דבר כזה של רכז מילואים, צריך להיות רכז גם לנפגעי פעולות איבה ולאנשים שהם לא מוגדרים, ואנחנו הקמנו רכז כזה בכל מוסד, יש את זה באתר המל״ג. גם את זה אנחנו ניסינו להנגיש כמה פעמים. אם אני לא טועה, אני לא זוכר באיזו עמותה, לדעתי גם עם אדוות, אנחנו ניסינו להנגיש ושלחנו ממש פרסום ייעודי לאותן אוכלוסיות. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> נתחיל בזה שהאקדמיה תכיר את זה. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> מה יש לפרסום? נפגעי פעולות איבה זה לא משפחות הפצועים ונשות הפצועים, ולא אימהות הפצועים. רגע, זה פשוט. אל תתפזר, תגיד רגע נקודתית. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> אבל יש המון אוכלוסיות. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> שנייה. שאלה סגנית השרה, וגם אנחנו רוצים לדעת, וגם היו״ר, מה הנוהל שקיים לגבי בנות זוג של פצועים, או אפילו אימהות? כי יש אימהות סטודנטיות. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> רגע, אבל למה לא תוציאו חידוד נוהל של ור"ה, על זה שמתווה המילואימניקים הורחב לאוכלוסיות האלה והאלה, מתוך הכרה שהאוכלוסיות האלה נזקקות? << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אני אומרת לך, זה לא נוהל. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תסיים את דבריך. תנו לו להשלים את דבריו, ונעבור הלאה. כן. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> אנחנו לא שמענו על זה אף פעם, רק שתדע לך. אם אתה אומר שאתם כבר דיברתם ועשיתם, מעולם לא שמענו על זה. << אורח >> נוב גולדשטיין-דודי: << אורח >> ואני בקשר עם כל גורם באוניברסיטה, ואני לא מכירה את זה. כולל חברות שלי בשאר האוניברסיטאות. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> צריך לעשות חידוד נוהל של ור"ה. תיקחו את עצמכם, תבואו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי, קיבלת את הפידבק. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> קודם כל, קיבלתי את הפידבק. אמרתי גם בתחילת הדברים שלי, שום דבר לא מושלם, ושמעתי על הדברים וגם טיפלתי במקרים שפנו בני משפחות של פצוע שעברו אלף ואחד גורמים באוניברסיטה. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אבל זה מי שיודע לפנות. לדעתי אתה צריך ללכת לפרופ' דודי שוורץ, איש עם לב ענק, להגיד לו אנחנו רוצים נוהל למשפחות הפצועים כדי לעזור להם להיאבק את היום-יום. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תקשיבו, הלקח המרכזי שלי, זה שדיון הבא אנחנו לוקחים תת-תת-תת נושא ועושים רק עליו. אנחנו לא נדבר על דברים אחרים, כי אנחנו לא מצליחים, זה יותר מדי בעיות. יש באלגן במערכות. אנחנו נעשה ממש משהו סופר-סופר ממוקד. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> זה גם ידע מתפתח. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> אנחנו נשמח להגיע ולפתור בעיות, כל מה שצריך. אנחנו בעד לפתור את הבעיות. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> כדאי מאוד. מצוין. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אנחנו נעשה את זה, כי אני רואה שפשוט לא ניתן להשתלט על היריעה הזו. אוקיי, תודה. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> תיקח את הפידבק. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> כל ההערות אנחנו מקבלים, ואנחנו נשמח לתקן כל דבר אפשרי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי, קיבלתם פה הרבה הערות ואנחנו נבדוק בדיון הבא איפה זה עומד. שרן, בבקשה. << דובר >> סגנית שר החוץ שרן מרים השכל: << דובר >> קודם כל, אני באמת מציעה לקיים ישיבה אחת במל"ג, מסודרת, יחד עם כולם, כדי לכתוב נוהל אחיד שיהיה לכולם. כי ברגע שאתם מפזרים לכל אחד נוהל אחר... << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> את יודעת כמה אוכלוסיות נוספות יש? << דובר_המשך >> סגנית שר החוץ שרן מרים השכל: << דובר_המשך >> זה לא משנה. בסוף, כשאתם כותבים נוהל אחיד, יש אפשרות לאוניברסיטה אחר כך להטמיע אותה גם לאוכלוסיות אחרות. ואם אין נוהל אחיד, אז הכול מפוזר וכל אחד עושה מה שהוא רוצה, הולכים לבאלגן, וכל אחד מתחיל לחפש בתוך האוניברסיטה מי אחראי. ההצעה שלי היא באמת ישיבה אחת, מסודרת, יחד עם כולם, לקבוע נוהל אחיד לכולם, מקור מידע אחד לכולם, ואז יש עוד אוכלוסייה שמצאתם? תמזגו אותה, יהיה הרבה יותר קל. ואם באמת תעשי ישיבה שהיא חשובה ספציפית לעניין הסטודנטים של נשות הפצועים, תבואו כבר מוכנים, תבואו ביחד עם נוהל שכבר עשיתם. קודם כל, מירב, אני רוצה להודות לך על הישיבה הכל כך חשובה הזו. באמת, אני חושבת שהוועדה למעמד האישה, גם לפני כן, יחד עם היו"ר לשעבר, פנינה, הובלתם פה קו קריטי וחשוב כדי לסייע לנשים שבסוף לא ראו אותן עד עכשיו, עד שהתחילו בעצם לקחת את זה בצורה מאוד ברורה ולהתחיל לטפל בזה. הסיבה שבגללה אני הגעתי, היא לא רק בגלל נשות הפצועים, אלא בעיקר בגלל הלומי הקרב, שהפציעה הזו היא שקופה, והם כל פעם, אבל כל פעם, נעלמים בפנים. ואלו שפצועים בגוף, יש מענה, יש אחר כך למי לפנות, ואנחנו נלחמים יחד איתם אחר כך גם כדי לקבל את מה שמגיע להם. אבל אלו שהפציעה שלהם שקופה, רבים מהם אפילו הם לא מוכרים. להם אין תנאים. להתחיל לדבר על התנאים לבני המשפחות שלהם, הוא משהו שהוא בכלל בספירה אחרת, וזה משהו שאנחנו חייבים, חייבים, חייבים לשים על השולחן. היום בבוקר התבשרתי בכאב גדול, באמת כאב גדול, על ג'וש בון, לוחם אמיץ, חייל בודד, שהיה האח הגדול של כל קהילת החיילים הבודדים במדינת ישראל, שירת שנתיים בעזה. << אורח >> סתיו סילבי סוויסה: << אורח >> 700 יום מילואים, רק שתדעי. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> 750. << דובר_המשך >> סגנית שר החוץ שרן מרים השכל: << דובר_המשך >> הפציעה השקופה הזאת, שכל כך קשה לראות, שכל כך קשה להשיג עזרה בשבילה, שוברת וגומרת פה אנשים שאי אפשר להגיד עליהם מלח הארץ – הם צדיקים, הם אנשים שהם הגאווה הלאומית שלנו, והם הולכים לאיבוד. בת הזוג שלו, קרן אוליאל, מה היא אמורה לעשות? איך היא יכולה לאסוף את השברים עכשיו? בת זוג שניסתה גם בשנתיים האלה לשרוד בפחד אימה על מה שקורה לו בתוך עזה, בסוריה, בלבנון, צלף, באמת, ומה שקורה לו כשהוא חוזר הביתה, ואיך מתמודדים עם זה. אני מנסה לעזור להם, ואני רוצה להקריא לכם את ההודעה שכתב לי אלי וולף, החבר הכי טוב שלו, שדיבר איתו אתמול בלילה לפני שהוא נפטר, בכאב גדול. אבל חשוב שידעו שכולם יקשיבו, ישמעו, על מה שקורה עכשיו וכמה אנחנו מנסים גם עכשיו לעזור להם, כדי שיקברו אותו, פה, בהר הרצל. אחרי השירות המטורף שהוא נתן פה, הקריב מעצמו, מהמשפחה שלו, מבת הזוג שלו, הכול. הוא יכל לחיות חיים טובים בחו״ל, הוא בחר להגיע לישראל לשרת. גם כל כך הרבה חבר'ה, חיילים בודדים, שכבר חזרו חזרה הביתה, וברגע שהם שמעו על ה-7 באוקטובר, הדבר הראשון שהם עשו זה עלו על המטוס, הגיעו לפה לישראל כדי לסכן את החיים שלהם, ועלו על מדים. אנחנו חייבים להם את זה. "אני פונה אליכם בלב כואב, דומע ושבור, בשם קהילת החיילים הבודדים ובשם משפחתו של הלוחם ג'וש בון. החייל הבודד נפטר, לוחם, גיבור ישראל, במהלך הלילה בנסיבות מצערות לאחר מאבק ממושך עם עצמו, בעקבות פוסט טראומה שנגרמה לו כתוצאה מהשירות הקרבי הממושך והאינטנסיבי שלו. "ג'וש נלחם מעל 700 ימי מילואים בחזית. לא ימים של שגרה. ימים של אש, סכנה, אובדן, פחד, הקרבה אין-סופית. הוא היה לוחם בגולני, שירת בכרמלי 21 בצנחנים, באלכסנדרוני, וביחידות נוספות במילואים. הוא נתן את כל כולו למדינה, בגוף, בנפש ובלב. "אבל ג'וש לא היה רק לוחם, הוא היה עמוד התווך בקהילת החיילים הבודדים. מאמן לפני גיוס, מלווה, תומך, מחזק, אח גדול, באמת. מאות חיילים בודדים עברו דרכו, קיבלו ממנו כוח, תקווה, תחושת בית. הוא היה שם בשביל כולם, גם כשאף אחד לא היה שם בשבילו. "הלילה איבדנו לוחם, איבדנו חבר, איבדנו נשמה גדולה. כעת, לאחר לכתו, אנחנו נתקלים בקושי כואב נוסף. בעיית הקבורה. המשפחה, קהילת החיילים הבודדים וחבריו לנשק, מבקשים דבר אחד, לתת לג'וש את הכבוד האחרון הראוי לו. קבורה בהר הרצל לצד לוחמי ישראל". אני עוצרת פה, יש עוד הרבה, אבל זה צריך לתת לנו אינדיקציה מאוד גדולה, ופה לצה״ל. הוא היה האח הגדול של כל קהילת הלוחמים הבודדים. אנשים שבאמת החיים שלהם טובים, בארצות הברית, בקנדה, באוסטרליה, באירופה, שעוזבים הכול, עוזבים אפשרות לתואר בחינם, להתקדם, עבודות בשכר גבוה, בלי הכאב, הכאוס, מה שחווים כאן בשירות צבאי. עוזבים את זה במטרה אחת – ציונות, לתרום, לשרת את המדינה. אם אנחנו היום לא נדע לתת לו מקום קבורה ראוי לצד הלוחמים, לצד מה שהוא הקריב כל כך הרבה בשבילנו, בשביל המדינה, בשביל הילדים שלנו, תחשבו איזה אפקט מוטרף יהיה על כל הלוחמים הבודדים. הוא היה האח הגדול שלהם. אנחנו לא יכולים להפקיר אותו במותו. לא יכולים. הוא ראוי לכבוד הזה בקבורה הזו, ואנחנו צריכים לתת לא רק את זה בשבילו, לא רק בשביל המשפחה שלו, אלא כאות כבוד לכל הלוחמים הבודדים במדינת ישראל ובכל העולם, שעוזבים הכול ומגיעים לפה כדי להגן על המדינה היהודית. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה. אני חייבת לתת עוד אנשים. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> אני רק רוצה לחדד שג'וש גם היה עולה. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אנחנו צריכים לקרוא מכאן לשר הביטחון. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> וגם אותו דבר חייב את הטיפול המשולש הזה, כמו שאתם אומרים, וכמו שפנינה דיברה לפני זה. יש המון חיילים עולים שהמשפחות שלהם לא יודעות אפילו לגשת לרשויות. אין להן מושג. פתחתי את האתר של אגף השיקום מיליון פעם, אין שם שפה לאף אחד. אם הורה רוצה לעזור לילד שלו, הוא לא יודע איך לעזור לילד שלו. הוא יושב בבית. לא רק שאין מענה למשפחות שלנו. אני חצי שנה מחוץ לכנסת, כשבאתי לפה בפעם הראשונה אמרתי לכם שזה הציל אותי כשחזרתי למלחמה, זה החזיר לי את המשפחה. היינו על 56 הלומי קרב שלא צלחו בשיקום שלהם, תראה איפה אנחנו עומדים עכשיו. זה לא הגיוני. עולים חדשים שהם בצבא, חיילים בודדים, המשפחות שלהם, ההורים שלהם, הנשים שלהם, הילדים שלהם. אני עוד פעם עכשיו מאבד את המשפחה שלי. חצי שנה זה הזמן שיכולתי להחזיק אותם. הילדים שלי בחצי השנה הזאת קופצים הלוך-חזור בין הסבתא לסבא, משכירים להם דירה לשבוע, לשבועיים. אשתי לא מקבלת טיפול, וההורים שלי פה, והם גרים פה כבר 40 שנה והם מדברים עברית, והם מתקשים לעזור לי. כשהם מתקשרים לאגף השיקום לבקש עזרה בשבילי, אומרים לא, מיכה צריך להתקשר. האישה לא יכולה להתקשר, הילדים לא יכולים להתקשר. מגיע לילדים האלה טיפול. הילדים שלי, אין לי כבר איך לטפל בהם, הם כבר לא גרים בבית עכשיו. גם כשהם היו בבית, איך אני עוזר להם? בלהשאיר אותם ערים בלילה כשהם לא מגיעים ללימודים? מי מתערב בדבר הזה? מי? איפה מתערבים? באגף השיקום, לא משנה מה תעשו, הם אומרים, הנכה הוא המרכז. בואו תראו לי בקבוק, שתראו לי את המרכז של המים, שאם המעטפת של המים האלה מתפוצצת, איפה המים האלה יהיו? איך יחזיקו את המים בבקבוק בלי המסביב? איך בעלה יכול לשרוד בלעדיה? ואיך היא יכולה שיהיה לה איזשהו עתיד למשפחה שלה אם אתם לא נותנים לה עזרה? ואיפה האמא הזאת שלא מדברת עברית, איך היא אמורה להגיע לאנשהו? זה פשוט ביזיון שכל הגופים הממשלתיים מסבנים ואומרים כל מיני מילים, שזה קשה, וזה זה, ומתסכל, והם רוצים, ויש רצון. זה לא מעניין הרצון. בסופו של דבר אין לה מענה. אין לאמא של אותו לוחם מענה. ואיפה ההורים של ג'וש בון עכשיו יש להם מענה? מי שמדבר עברית, לא מדבר עברית, מי הולך לעזור להם? אף אחד לא יעזור להם. כי ג'וש היה המרכז, אבל הם נוטשים אותו. גם ברגע הזה, כמו שחברי כנסת מתחננים שתהיה לו קבורה. המשפחה שלו וחברים שלו קומה פה למעלה, מתחננים לקבורה בשבילו. זו בושה וחרפה, ואף אחד פה לא מזיז את היד על הדברים האלה. חברי הכנסת נלחמים, אנחנו נלחמים, הייתי פה היום בשש ועדות. למה אני צריך להיות בהן? ובכולן אותו דבר, מתחנן שיהיה לילדים, להורים, לעולים. בסוף זה מסתכם, הלומי קרב. אם תעשו חוק להלומי קרב, אתם תטפלו גם באמא, שהיא לא מדברת עברית. אתם תדאגו גם לחיילים הבודדים, שההורים שלהם לא יודעים איפה הם בכלל. אבל אתם חייבים לעשות משהו. ואני מודה לכם שאתם רוצים לכנס ועדות חירום סוף סוף להלומי קרב, כי אי אפשר כבר ככה. לאיזה מספר זה צריך להגיע? מתי? אני צריך לעמוד פה בעוד חצי שנה ולהגיד מספר עוד יותר מבייש לעולם שלנו ולמדינה שלנו? זה לא הגיוני. ואני רוצה להודות לך, מירב ולכולם. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אנחנו לא רוצים שגם הילדים שלנו יתאבדו. אנחנו לא רוצים להגיע למצב שגם ילדים של הלומי קרב יתאבדו בסוף. תתחילו להתעורר בממשלה, בביטחון, לא משנה מה. תתחילו להתעורר על החיים שלכם. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> לפני חודשיים סיפרתי לכם על סיפורים של ילדים של הלומי קרב, שנועלים את עצמם בחדר עם סכינים, ילדים שכותבים להורים שלהם שהם רוצים להתאבד, שהם לא נושאים את העול הזה והם לא יכולים יותר. אז צריך להפסיק לעשות את הוועדות האלה ובאמת לתת פתרונות לאנשים. כמה עוד היא יכולה לסחוב? כמה אני יכול? כמה הילדים שלי? אשתי? אם היא אשתי בכלל עדיין, אני לא יודע. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> ביסמוט חייב להקים ועדה מיוחדת. נקודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני מצטערת, פשוט אנשים נסעו במיוחד לירושלים, ולא נעים לי שהם לא ידברו. יש פה נשות פצועים, ואימהות של פצועים. אני חייבת להגיע לכולם, בבקשה תעזרו לי, אנחנו נכנסים לשעה השלישית של הדיון. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> רק תזכרו שאנחנו ישנים פה בחוץ בבוץ שישה חודשים. אתם יכולים לראות את הרגליים שלי כמה הן מלאות בבוץ, אנחנו ישנים במים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אנחנו באנו לבקר באוהל, ואנחנו מאוד מעריכים את המאבק, וכל מה שנוכל לעשות, נעשה. אני עוברת לחנן טל, ואחריו חברת הכנסת שרון ניר. << אורח >> חנן טל: << אורח >> אני דיברתי הרבה, וגם שלא בזמני, ולכן אני אמעיט בדבריי, תודה. אני באמת מודה ליו"ר ולחברות הכנסת, שאתן מקיימות את הוועדה הזאת, והוועדה הזאת באמת אמורה לתת פתרונות. אנחנו שנתיים אחרי. אני אומר לך, אני בשנתיים האלה נלחם בעזה. זה כל מה שאנחנו עושים. אני לא יודע אם הייתם בעזה, תבואו תראו מה עשינו שם. למה זה נראה שהעבודה שאנחנו עשינו שם היא כל כך הרבה יותר משמעותית ממה שקרה פה עד עכשיו? אני יוצא החוצה ואני שומע פערים כאלה. ארגונים, מגזר שלישי שמתרומם בעקבות ואקום שאתם משאירים. המגזר השלישי, אז זה צומח, עוד עמותה, עוד עמותה, עוד עמותה. למה? זו עבודה שלכם, זה בדיוק מה שאתם צריכים לעשות. כל הוואקום הזה חייב להיגמר. אתם חייבים להשריש את עצמכם מטה, לציבור. עם כל הכבוד, אתם יכולים לתפור פה חליפה מותאמת אישית לכל משפחה ומשפחה. לא צריך להכניס אותם לתוך תבניות קיימות. הייתה פה מלחמה, בואו, זה הזמן לחשוב מחדש. זה הזמן לתקצב מחדש, להיערך מחדש. תפתחו את הכיסים, זה טריליון שקל המלחמה הזאת. עוד 11,000 שקל? אז עוד 11,000 שקל. << אורח >> ג': << אורח >> אבל קודם לדעת למה לתקצב. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי. חנן, תודה. סיימת? << אורח >> חנן טל: << אורח >> ברשותך, עוד משפט. תמפו את הזכויות, תדאגו שהזכויות האלה ממוצות, ואל תסתכלו על זה, איך שנאמר פה לפני הרבה שנים, דרך החור של הלירה. חייב למצות. תשכחו מהכסף. אני שמעתי את משטרת ישראל, באמת, כל הכבוד לכם. אנחנו מנסים להביא תשובות, ופתאום אתן נותנות תשובות – כן, יצרנו מערכים ומנגנונים, ועובדים על זה, וזה נכנס עכשיו ומתוקצב עכשיו. כל הכבוד, זו הדרך. תלמדו, הן יושבות לידכם. משטרת ישראל, אותם לוחמים. העורף שלנו מאבד את האמון. אם עוטף עזה איבד את האמון, אם התושבים שם איבדו את האמון, אסור שהעורף יאבד את האמון. ילך לנו העומק האסטרטגי, מה נגיד למשפחות מאחורה? כשאנחנו הולכים, יגידו לנו, לא, לא, לא, צה״ל לא תומך בנו ביום למחרת. ואני כל שבוע באגף שיקום נפגעי מלחמה. כל שבוע, ללא יוצא מן הכלל. תבואו, תראו מה קורה שם. אימהות חיות עם הילדים בבית החולים. עזבו את המשפחה, עזבו את הבית, אין בית. חיות עם הילדים בבית החולים, כי אם הן יצאו משם, יגזלו להן הזכויות. וסליחה שאני אומר את המילה בצורה הזו. אז אני מאוד מבקש, תעשו את האקסטרה עשרה מיילס שצריך לעשות באירוע הזה. תביאו עוד כסף, זה הכול אירוע של כסף בסוף. טריליון שקל למלחמה. אז עוד 2 מיליארד שקל, לא יקרה כלום. סליחה, ותודה רבה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. וסליחה על קוצר הזמנים, אנחנו פשוט גולשים לשעה שלישית, אני חייבת לנעול את הדיון. מיכל, אני אתן לך עוד רגע, בסדר? חברת הכנסת שרון ניר. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> תודה רבה, גברתי. קודם כל, תודה על היוזמה של הדיון הזה, דיון סופר חשוב. אנחנו מדינה במבחן, מדינה שנמצאת במבחן דווקא כעת, בזמן הזה, שנה-שנתיים אחרי הפציעה, בשוך הקרבות, כשאנחנו מבינים שהטיפול בפצוע לא קורה רק בכותלי בית החולים, הוא מתחיל הרבה אחרי. בשיקום, גם בפציעות השקופות וגם בפציעות הפיזיות. ולכן הדבר הכי חשוב כרגע, זה לדעת לא להסתכל על הדברים בפרספקטיבה של נתנו רגע את הטיפול הרלוונטי בדקה ה-99 כשהפצוע צריך, אלא בהמשך. וצריכה להיות פה הבנה רחבה שמדובר בבקלאשים גדולים שגוררים השלכות רחבות למעגלים שלמים של אנשים, למשפחה, לאישה, לילדים, לכולם. ולכן התפיסה צריכה להיות קודם כל ברשויות, ואני אומרת את זה בצורה ברורה גם למשרד הביטחון, גם לצבא, גם למשטרה, התפיסה צריכה להיות של מיצוי זכויות. אתם צריכים לבחון את עצמכם על פי מיצוי זכויות. זו צריכה להיות תפיסת העולם. לא מי מבקש, מקבל, ואנחנו נוציא כמה שפחות. התפיסה לגבי נכים, פצועים והלומי קרב, צריכה להיות תפיסה שככל שאני ממצה יותר זכויות, אני עושה את תפקידי נכון. אל תחסכו, אין מקום לחסוך בנושא הזה. זה חיים של אנשים שהקריבו את היקר מכל ופעלו במסירות נפש. וכאן המדינה צריכה לפעול ברוחב לב וביד חפצה, גם לפצוע וגם לכל המעגלים שלו, כי המטרה היא אחת, המטרה היא שיקום. ואני מדברת כאן גם על פצועי הראש הקשים, שלא יודעים מה לעשות, וברור לחלוטין שההורים ממשיכים עם זה גם אחרי שהוא משתחרר מבית החולים, כי פצוע ראש זו פגיעה שהיא סוג של פגיעה שקופה, שהילד חייב את ההורים. ההורים עוצרים את הכול כדי להתמודד איתה. גם עם הלומי הקרב, וגם עם סטנדרט לסטודנטים. שמענו פה את הסטודנטית שמדברת על זה. צריך להיות סטנדרט מרחיב. אני קוראת מכאן לרשויות, גם לוור"ה, לעשות דיון נוסף ולהרחיב את המענה שניתן לסטודנטים. העתק-הדבק של תחום המילואים לכל המעגלים שנפגעו, ואנחנו יודעים שיש פה מעגלים שנפגעו, זו לא מתמטיקה מסובכת. בסוף כמה אנשי מילואים יש לנו? כמה נשות אנשי מילואים שנפצעו? אפשר לדעת להגדיר את זה בנוהל מסודר, בתפיסה סדורה ובלב פתוח. זה הדבר הכי חשוב בעניין הזה. ולכן, ככל שנרחיב את התפיסה בנושא מיצוי זכויות, אנחנו נהיה במקום יותר טוב. תודה רבה, גברתי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה, שרון. אני אתן לעוד שתי דוברות, ואנחנו נחתור לסיכום. קרן ממו, ומירית. יש עוד מישהי שהגיעה ולא נתתי לה? אתן תהיו שתי הדוברות האחרונות, ואנחנו נסכם. מיכל, את תסכמי לפניי. << אורח >> קרן ממו: << אורח >> אני אתחיל. קרן ממו, מפורום נשות המילואימניקים. בנוסף לטייטל 'אשת מילואימניק', אני אקדים רגע. אני אשתו של איינהו, אמא לשני ילדים, חייל מילואים ששירת 250 ימים ונפצע פעמיים במלחמה. הוא נפצע גם בעזה וגם בלבנון, כשהפציעה בלבנון לפני שנה הייתה פציעה אנושה. כמה אנושה? הגיעו אליי חיילים הביתה, כי לא ידעו אם הוא ישרוד את מספר השעות האחרונות שנאבקו על חייו עד שאני אגיע לבית החולים. פציעה של בן זוג או אב, היא אירוע מטלטל ומשנה חיים המשפיעה על התא המשפחתי כולו. היא מערערת את יציבות הבית, ומציבה בפני האישה והילדים אתגרים רבים המשפיעים באופן ישיר על מצבם הנפשי, התפקודי והכלכלי. החוסן והשיקום של הלוחמים שנפצעו בחזית תלויים במידה רבה בחוסנם של בת הזוג והילדים, ועל כן הכרחי להכיר בתא המשפחתי כיחידת שיקום אחת. אי אפשר להתייחס לפצוע הנאמר פה, החוק מגדיר רק את הפצוע והמענים הם רק לפצוע. אי אפשר להתייחס לזה. היום זה לא עובר. הרבה מאוד חיילי מילואים הם בעלי משפחות, הרבה מאוד מהפצועים הם בעלי משפחות, ואי אפשר להתייחס למה שהיה פה עובר למלחמת חרבות ברזל. יש לדאוג לשיקום המשפחה באמצעות תוכנית סדורה, הכוללת הרחבת מענים בתחום הרגשי, התעסוקתי והתפעולי. אני לא ארחיב. כן הגשנו נייר עמדה בנושא, פירטנו שם את כל התחומים האלה שהגדרנו, התעסוקתי, הכלכלי והרגשי. ממש הצענו הצעות קונקרטיות, ומיפינו את הצרכים מהשטח כדי שיהיה אפשר לעשות עבודת עומק ולקדם דברים. יש היום הרבה מאוד מענים שניתנו במתווה המילואים לנשות המילואים, ואפשר פשוט להעתיק אותם לפה, אובדן ימי הכנסה. בעלי, שהיה פצוע מאוד מאוד קשה, שוחרר אחרי מספר שבועות הביתה לשיקום ביתי. לא הייתי זכאית לאובדן הכנסה. הייתי בבית חמישה חודשים, אף אחד לא פיצה אותי. אף אחד לא הגיע אליי הביתה ובדק מה אנחנו צריכים. יש אוכל בבית/אין אוכל בבית? מישהו משלם לך משכורת/מישהו לא משלם לך משכורת? עד היום אני במאבק עם משרד הביטחון על ועדת למ"ד. יש הרבה מאוד דברים שאפשר לבוא לקראתנו, לשאול אותנו מה אנחנו צריכים, ולא שאנחנו נגיע ונילחם על הזכויות שלנו או נקושש אחר הזכויות שלנו. חשוב להנגיש את הזכויות האלה, להגיד לנו מה מגיע בלי שאני אחפש בקבוצות וואטסאפ כאלה ואחרות ואני אמצא את הזכויות בעצמי. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אולי צריך קרן מיוחדת למשפחות הפצועים, כמו שעשינו קרן מיוחדת תקדימית לנשות אנשי הקבע. יכול להיות שזה הרעיון, ואז הקרן הזאת תסייע להם. << אורח >> קרן ממו: << אורח >> ואולי זה גם פתרון מיידי ומהיר. אנחנו צריכים עכשיו את העזרה, לא עוד שנה, עכשיו. ואני כן אומר מילה טובה לאגף השיקום, לא רק נתקיף אתכם, שבמלחמת חרבות ברזל נתתם מענה כמעט מיטבי בתקופת האשפוז. לא נאלצנו להגיש קבלות או לבקש כל מיני דברים. הזכויות ניתנו במענקי דחיפה, וככה צריך להתייחס לתקופת השיקום. תקופת השיקום, החזרה הביתה, היא תקופה מורכבת. היא forever, כן? אבל לפחות בשנה-שנתיים הראשונות זה מסע ארוך ומתיש, שאף אחד לא רואה אותנו ואף אחד לא עוזר לנו. יש הרבה מאוד דברים שניתן לתת כהטבות דחיפה בלי שנבקש אותן. ולקחת את המודל הזה של האשפוז ולהחיל אותו. כמובן, אפשר לבחון, אפשר שנה ראשונה, אפשר שנה שנייה, חזר לעבודה, לא חזר לעבודה, אשפוז יום, לא אשפוז יום, אבל לתת את המענים בהקשר הזה. ואני אגיד מילה אחרונה לסיום, את כל עולם הילדים. משרד החינוך, הם לא דיברו, ואני לא יודעת אם יצא חוזר מנכ״ל עדכני לילדי הפצועים. במסגרות החינוך של הילדים שלי, אף אחד לא רואה אותם גם היום. הם יודעים שאבא שלהם נפצע פעמיים, אין מישהו שמתכלל. הציונים של הילדים שלי ככה, בצניחה חופשית, כי אין לאמא שלהם זמן להתעסק גם בזה. וגם שם צריך לתת את הדעת ולתת מענה מהיר. בעיקר, אני מרגישה שנאמרים פה הרבה מאוד דברים, והם מאוד חשובים, וזה צריך לקרות עכשיו. אין לנו זמן. תודה רבה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ברור. תודה רבה. << אורח >> מירית מוגרבי ברוש: << אורח >> היי. אני מירית, ואני פרודה מהלום קרב. כל מה שנאמר פה, זה דברים שאני עברתי לאורך שמונה שנים. עברתי את כל הדברים שאתם מתארים כאן. אני איבדתי את העבודה שלי, איבדתי את המשפחה שלי, אני בתהליכי פרידה. אני עם שלושה ילדים קטנים מתחת לגיל שש. יש המון מה לומר ויש הרבה מה לעשות, ואני גם אשתדל לתת את הנקודות שבאתי איתן. אני יכולה להגיד שברפורמת נפש אחת, המחוקק ניסה באמת לעשות משהו טוב ולעגן את הזכויות של בנות הזוג ושל הילדים, והגדיר בעצם סל מענים עבורם. הבעיה היחידה היא שכמו שנאמר פה שוב ושוב, זה תלוי בפצוע. ואם הפצוע לא מבקש את הזכויות, ואם הפצוע לא פונה כדי לקבל אותן, ואם הוא לא גם דואג להעביר את הכסף במידה וצריך להעביר את הכסף לחשבון אחר, זה פשוט לא יקרה. זה חולש גם על פני מקרים של נשים שהן במהלך חיי הנישואים, כשהבעל מאושפז או כשהוא בתקופה של נבצרות תפקודית, אוקיי? לפעמים הבעל פשוט נעלם, ואז את לא יכולה לממש שום זכות. זה נמצא גם בתהליכי פרידה וגם בתהליכי גירושים, ובתהליכי גירושים זה מקבל תפנית מאוד רעה של אלימות כלכלית, שהיא כבר הופכת להיות ממסדית. למעשה, לאורך הנישואים, אני הייתי הגורם המתפקד. אני זו שבעצם בתוך מורכבות החיים הזאת דאגתי לצרכים של הבעל ושל הילדים. בפועל, אני זו שמימשתי את הזכויות, עמדתי מול הגופים, מול המוסדות, לרוב אני גם ליוויתי אותו, ולמרות התפקיד הזה לא היה לי שום מעמד מול אגף השיקום לאורך כל חיי הנישואים, ועכשיו, כשאני פרודה, בכלל לא. המורכבות המשפחתית בהחלט משפיעה על העצמאות הכלכלית של האישה, גם בתקופת הנישואים וגם לאחר מכן. היא תלויה בתגמולים שמשולמים, לרבות זכויות. אני רק אסבר את האוזן שאני כפרודה לא מקבלת סבסודי צהרונים. זה 3,000 שקל בחודש, רק כדי שתבינו. שלושה ילדים, 1,000 שקל כל ילד, אני לא מקבלת. למה? כי אין הסכמה של הפצוע. עכשיו, אלה לא זכויות שלי בכלל, אלה זכויות של הילדים שמגיעות להם על פי חוק. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מה עושים עם זה במשרד הביטחון? מה עושים במצב כזה? הילדים הם ילדים משותפים, הכסף מגיע רק אליו וזה לא משולם. << אורח >> מירית מוגרבי ברוש: << אורח >> יש כל כך הרבה אופציות, באמת. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> הם ילדים שלו, אז כל עוד הוא מממש את הזכויות האלה, ודאי שזה יינתן לו. אני לא מבין במקרה הפרטי הזה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זה לא פרטי. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> לא. עוד הפעם, הם ילדים שלו, והוא זכאי לזכאות הזאת. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן, אבל הוא לא משלם את ההוצאות האלה, אז מה קורה? << אורח >> מירית מוגרבי ברוש: << אורח >> הוא לא מטפל בהם. למה אתם לא מעבירים ישירות למוסדות? << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אגב, טיפלנו בזה בנושא נשות המילואים, הגרושות של המילואימניקים. מצאנו מלא פתרונות, גם משפטיים. פשוט, אל תמציאו את הגלגל. חבל. תשבו, תקראו את זה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> יש שם אירוע, זה לא מגיע ליעדו. בסוף הילדים נפגעים. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> הרי זה זכויות קודם כל של הילדים. << אורח >> מירית מוגרבי ברוש: << אורח >> אוקיי, אני רק אשלים כדי שתבינו את התמונה השלמה, שלמעשה זה לא מסתיים רק בצהרונים. יש גם חונכות שמגיעה לילדים שהיא חינם מגיל חמש או שש, אם אני לא טועה. יש פה טיפולים נפשיים שאני מממנת מכספי, שלושה ילדים. טיפולים נפשיים זה אלפי שקלים בחודש. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> למה? << אורח >> מירית מוגרבי ברוש: << אורח >> למה? כי אגף השיקום נותן את זה לפצוע עצמו, ואם הפצוע לא מבקש, זה לא קורה. עכשיו, זה מגיע לילדים. זה בכלל לא בשבילי. שלא לדבר עליי, שאני ברגע שנפרדתי, למעשה הפסקתי את כל הרצף הטיפולי שלי, שמונה שנים הופסק בבת אחת. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> קובי, אתם לוקחים כספי ציבור וזורקים לפח. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שנייה. אני אגיד את זה, כי זו לא סוגיה. עשינו על זה ספציפית דיון נפרד פה, ושלחנו מכתב מקצועי עם כל הנקודות, עם כל הדברים שעלו בדיון, כי הגיעו עוד נשים באותו מצב בדיוק. זה לצערי לא נדיר. לדעתי יש 10,000 נשים במצב הזה, ומתווספות. ושלחנו ממש מכתב סדור עם כל ההצעות והבעיות, ולא קיבלנו התייחסות. הבאנו מקרים שהם פרטיים כדי ללמוד על הכלל, אבל בסוף זה לא רק משהו שמאפיין אותה. אני אומרת את זה בוודאות מטיפול בפניות ציבור, ועשינו על זה ספציפית דיון שלם פה. << דובר_המשך >> קובי מורלי: << דובר_המשך >> את מדברת על מקרים שהבעל מתנגד שהפרודה או הגרושה תממש את הזכאויות האלה, של חונכות, של טיפול נפשי, של צהרונים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שהכסף מגיע אליו לטובת הטיפול בילדים. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> פה זה כבר הגרוש. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> הגרוש. זה לא בעל, הוא גרוש. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> שיש לו התנגדות. << אורח >> מירית מוגרבי ברוש: << אורח >> לאו דווקא התנגדות. יש הרבה מקרים שהם לא מודעים, הם בהכחשה. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> לא, זה משהו אחר. אם הוא לא מודע, אנחנו צריכים לראות שהוא יידע. << אורח >> מירית מוגרבי ברוש: << אורח >> גם במהלך הפרידה והגירושים הוא יכול להיות חסר תפקוד, בנבצרות, כל הדברים. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אי העברת הכסף, זה המבחן שלך. ברגע שיש הוצאה של הילדים, למשל טיפולים, והוא לא מעביר את הכסף, ויש פה גירושים, אתה צריך לראות איך מתקשרים עם הגרושה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כיוון שהנושא הזה נידון בהרחבה, וגם שלחנו מכתב עם מסמך מקצועי, אנחנו מכירים את הסוגיות. אנחנו נעשה על זה עוד פולו-אפ. בבקשה, משפט אחרון. יש לי עוד דוברת שנכנסה, ואני חייבת לסיים את הדיון. << אורח >> מירית מוגרבי ברוש: << אורח >> בסדר. אני אתייחס לעוד משהו שעלה כאן בנושא של הנציבות, שלא נמצאת כאן, אבל גם אני הפסדתי את העבודה שלי בעקבות המצב בבית. למעשה, אף אחד לא ראה אותי במהלך הזוגיות, עם כל הקשיים בבית וכל הנטל שנפל על הכתפיים שלי. לא הצלחתי לשמור עבודה של 15 שנות ותק במשרד ממשלתי, עבדתי ברשות האכיפה והגבייה. התחננתי שיראו אותי, הייתי שקופה. אם הלומי הקרב הם שקופים, אנחנו שקופי-שקופים, אוקיי? לא רואים אותנו בכלל. את כל הנטל, גם הכלכלי, כל נטל שאפשר לחשוב עליו היה על הכתפיים שלי. כשאני פניתי למשרד שבו עבדתי והתחננתי שייתנו לי חסד עוד כמה חודשים, שעל פי התקשי"ר, אגב, זה מותר. מותר לי גם לקחת חל״ת שנתיים. אני 15 שנה עבדתי בלי חופשות, אוקיי? ביקשתי חל״ת, על פי התקשי"ר היה מותר לי. הם לא ראו אותי. אני נאלצתי להתפטר, כי אני פשוט לא יכולתי לחזור בזמן שהם אמרו. שלושה ילדים מתחת לגיל שלוש, דצמבר, הילדים לא במסגרות. אני נאלצתי להתפטר, להפסיד את הוותק, את כל הזכויות שהיו לי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שזה גם רלוונטי לנציבות שלא פה. << אורח >> מירית מוגרבי ברוש: << אורח >> נכון, הנציבות לא כאן, וזה חבל, זה בהחלט אומר מה שהם אומרים. רק בקבוצה שאני נמצאת בה יש כ-400 משפחות, גם פרודות, גם גרושות, גם נשואות. הדבר הזה צריך טיפול שורש. צריך להסתכל על הזכויות, ולא על אם הוא מעוניין או לא מעוניין. הזכויות מגיעות, אני אפילו לא מדברת עליי, כן? גם לי מגיעות זכויות. לא מדברת עליי, אני מדברת על הילדים. הילדים האלה שבסוף, הילדים שלי, לא הולכים לצהרונים. יש לזה השלכות אורך. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ממש. תודה רבה. דוברת אחרונה תהיה מהרשות לקידום מעמד האישה, ואז אנחנו מסכמות. << אורח >> קרן בן הרוש: << אורח >> קרן בן הרוש, יועצת למנהלת הרשות לקידום מעמד האישה. גם אנחנו היינו לאורך הלחימה בדיאלוג שוטף עם אימהות פצועים ובנות זוג פצועים, ולמדנו על המאפיינים הייחודיים. ובתיאום עם אגף שיקום הובלנו תוכנית להפוגה וסדרת מפגשים לבנות זוג, וכרגע גם מתכננות את התוכנית הבאה, עתיד להתפרסם בימים אלה באמצעות נט"ל. מהדיאלוג למדנו גם על הנושא של המשמעויות התעסוקתיות, ואנחנו גם מצטרפות לעמדה שנדרשת כאן תוכנית לאומית, ונהיה בתיאום עם הוועדה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי. מיכל? משפט אחרון שלך, ואני מסכמת. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> אני אסיים בזה שאמר לי חייל לפני כחודש, "טוב למות בעד ארצנו, לא טוב להיפצע בעד ארצנו". כולם מסכימים איתנו, אנחנו לא מרגישים שמשהו נעשה. אנחנו רוצות פגישות עבודה. אני מבקשת ממך שתארגן פגישות עבודה. גמרנו לדבר. דיברנו, הסכמנו, קיבלתי מלימור לוריה הזדהות מוחלטת. אנחנו מבקשים פגישות, אנחנו נגיע, מבטיחות שאנחנו נגיע. בתור עמותה שהקמתי, אנחנו מרגישים שיש לנו המון מקלות בגלגלים מהמדינה. חכו שנתיים, לא קיבלתם, גם כשמישהו רוצה לתרום לי הוא לא יכול לתרום לי, כי אין את כל הסעיפים שהמדינה, זאת אומרת, את לא עוזרת, לפחות אל תפריעי. כרגע המדינה גם מפריעה וגם לא עוזרת. נקודה אחרונה. דיברה קודם חברת הכנסת על המטרה החשובה שבלעזור למשפחות. ואני אומרת, זו לא רק מטרה מוסרית, אם אתם רוצים שיהיה מי שיתגייס לכם מחר, תעזרו למי שהתגייס היום. משפט אחרון, אני אגיד את זה למרות שזה קצת קטלני, אבל אני יודעת שאם היינו חרדים היינו מקבלים הכול. אבל אנחנו שייכים למגזר החנון שמבצע את תפקידו בלי לבקש כלום. בחיים לא מקבלים כלום. פעם ראשונה אנחנו באים ומבקשים, תעזרו למשפחות האלה, בצורה יפה. מגיע להן, יש להן כל כך הרבה התמודדויות, אבל פשוט לא סופרים אותנו ממטר. ונפגשתי עם שר הרווחה והוא פשוט, מה זה צחק עליי. מחייך ויאללה, הלאה לעבור. אבל אם היינו מבקשים לנסוע לאומן, תוך דקה היינו מקבלים 21 מיליון שקל. << דובר >> קריאה: << דובר >> איזה שר הרווחה? << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> שר הרווחה שהיה עם מרגי. רגיש רגיש, יצאנו בלי כלום. לכן בבקשה, קחו את כל מה שאמרנו, תדמיינו שמגיע לנו ותתנו לנו. תודה לכם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה, מיכל. טוב, אני הולכת לסיכום, אבל אני אשמח שקובי, נציג משרד הביטחון, יהיה קשוב אליי. קובי, תהיה איתי, בבקשה, כי המקרים הם בעיקר אליך. קודם כל, זה יהיה הדיון האחרון שיהיה מין דיון גג על כל הנושאים. אין בזה שום אפקטיביות. מדברים, אבל אי אפשר להגיע ככה לפתרונות. וצריך לקחת כל תת-סוגיה ולהפוך אותה לדיון בפני עצמו, כי זו הדרך היחידה שזה יהיה פרקטי. המערכת עמוסה בבעיות מורכבות, ואם אנחנו לא נעשה ממש מיקוד במה הדיון, אין שום סיכוי שאנחנו נצליח להגיע לפתרון פרקטי. זה דיון כללי כזה והוא יהיה האחרון. אני אומרת לכם, אני גם לא הצלחתי לנהל את זה, כי אני רוצה שיח כדי להגיע לשורות תחתונות, ואי אפשר. וגם אני מבינה שהכול אמוציונלי ולכולם כואב, וגם אי אפשר ככה להגיע לשורות תחתונות. אז הדיונים הבאים יהיו מאוד ממוקדים. דבר ראשון בסיכום, זה לקרוא לוועדת חוץ וביטחון, יו"ר הוועדה, חבר הכנסת בועז ביסמוט. צריך בדחיפות להקים ועדה, תת-ועדה תחתיו, עם סמכויות סטטוטוריות, שתטפל בסוגיות האלה. זו סוגיה ביטחונית על מלא, מלא. זה אנשים שיצאו לקרב להגן על ביטחון מדינת ישראל, ולכן הוועדה הזו, שיש מאחוריה גם את תקציבי משרד הביטחון, צריכה להיות זו שעוסקת בזה. לא הוועדה לקידום מעמד האישה, שהיא ועדה ללא סמכויות חקיקה, ואני חושבת שזה משהו שצריך לבוא מהקואליציה עם יכולות ביצוע. ושם באמת צריך גם לבחון תיקון חקיקה רוחבי, שבהגדרה רואה את המשפחה ואת בני המשפחה, ולא רק את הפצוע. כמובן שהפצוע הוא המרכז, אבל לא רק אותו. זה הדבר העקרוני. הייתה את הנקודה, קובי, של להעביר את התקציבים להורים, בטח במקרים של פצועים קשה, כמו בצה״ל. זה משהו שאתם צריכים לבחון. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> זה משהו שהוא שקיים, אני גם ראיתי בהוראות אצלנו. כלומר, ודאי אפשר להעביר למי שלא מסוגל או מתפקד, מעבירים את זה למשפחה. בטח כשהפצוע אומר שיעבירו למשפחה. אני חושב שמה שעלה יותר זה כשהפצוע הוא במודעות ולא מוכן להעביר למשפחה, שזו סוגיה שצריך לתת עליה את הדעת. אבל ודאי מי שלא מסוגל לתפקד, נותנים את זה למשפחה, וכל שכן כשהוא אומר תנו את זה למשפחה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי. הנציבות לא הגיעו לדיון. שמענו פה הרבה מאוד תלונות על התפקוד של הנציבות, פיטורים בזמן שהבעל פצוע קשה, לא נותנים ימי מחלה לאשפוזי המשך. הייתה פה אישה שסיפרה שהיא נאלצה להתפטר, כיוון שלא הכירו בסיטואציה שבה היא צריכה לטפל בשלושה ילדים קטנים. יש תלונות מאוד קשות על התפקוד של הנציבות, שזה המעסיק הגדול במדינה, וזה שהם לא הגיעו היום לדיון מלמד על סדרי העדיפויות שלהם. אנחנו נעביר להם מכתב עם כל התלונות שעלו פה, ונדרוש תשובות בכתב וגם הגעה לדיון הבא. ואם לא, נפנה לייעוץ המשפטי ונראה איך גם מולם, כמו שהתמודדנו בעבר מול אנשים שלא התנהלו בכבוד לכנסת, נראה איך מתנהלים. אני קוראת למשרד הביטחון ולצה״ל לבחון מענקים לנשות פצועים שלא עובדות, כפי ששמענו פה מנוב, שהן נופלות בין הכיסאות, ובכלל להרחיב את מתווה נשות המילואים לנשות הפצועים, שזה מודל שעובד טוב ויכול לתת מענה למשפחות שלא מקבלות מענה. המשטרה דיווחה על זה שיש חבילת סיוע בדרך שאושרה על ידי המפכ״ל. אנחנו נבקש לקבל עדכון בכתב כשזה קורה, ובכל מקרה נדרוש סטטוס בדיון הבא. צריכה להיות פנייה אקטיבית לאוכלוסיות שלא מדברות עברית. זה חייב להיות מענה אחר, לא לחכות שהן יפנו אליך, אלא הרבה יותר לפנות אליהן בצורה יזומה. צריך להרחיב את השיפוי על ימי עבודה לטיפולי המשך. לא להסתכל רק על זמן האשפוז הראשוני, אלא גם אחר כך, אם חוזרים לעוד פרוצדורות רפואיות, גם פה צריכים לתת למשפחה המטפלת את ימי המחלה הנדרשים. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> השאלה אם זה מופנה לאגף שיקום, לתת את ימי המחלה לבנות זוג. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> הרי בהתחלה, נשות המילואימניקים יש להן, אם אני לא טועה, את זמן האשפוז ועד שלושה חודשים. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> הן מקבלות אובדן שכר בזמן האשפוז ושלושה חודשים אחר כך. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מה קורה אם אחרי שנה הוא נכנס לעוד פרוצדורות ואשפוזים בגלל המצב? << אורח >> קרן ממו: << אורח >> אבל חשוב לדייק את השלושה חודשים. זה מעל אשפוז של 30 יום, ואין התייחסות אם זה ברצף או לא ברצף. אני במרדפים ומריבות עם אגף השיקום בנושא, אבל אין התייחסות, וזה גם לא מפורסם לציבור, החוזר הפנימי הזה. הבעל שלי היה מאושפז מעל הרבה מאוד 30 ימי אשפוז, אבל לא ברצף, אז אני לא זכאית לאובדן הזה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז צריך לחדד את זה. << אורח >> קרן ממו: << אורח >> זה משהו שצריך גם לחדד, וגם להציג את זה לציבור בשקיפות מלאה. << אורח >> קובי מורלי: << אורח >> זה כן נמצא באתר שמי שמאושפז, יש לו זכאות, וגם במקרה של בעלך שהוא עדיין פצוע קשה. << אורח >> קרן ממו: << אורח >> לא ברצף. רשום מעל 30 יום. ואז כשפניתי לאגף השיקום הם אמרו לי, בחוזר הפנימי שלנו, מצוין שזה ברצף. אם זה מצוין, בבקשה, תציגו. זה אחד. חשוב מאוד לדייק את הנושא הזה. ובאשפוזים חוזרים, בביקורות רפואיות ובבדיקות רפואיות, כן, אנחנו לוקחות ימי מחלה, למי שעוד נשאר ימי מחלה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זה לגבי בנות הזוג. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> זה גם הורים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> הורים, המצב יותר חמור, נכון? כי להורים אין גם את השלושה חודשים. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> לא, יש. השלושה חודשים זה למלווה, מי שהוא מגדיר כמלווה. הוא יכול לבחור מי שהוא רוצה, גם חבר, בן משפחה, מי שהוא רוצה, ואז זה חל על כולם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מיכל, שמעת את התשובה? << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> לא, סליחה. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> המורכבות היא, מיכל, שהחוק הזה חל רק מה-1 במאי 2025. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> אנחנו בעצם ניהלנו מאבק, וכל חייל שמעכשיו והלאה יקבל את המענה, וכל החיילים מאותה מלחמה, חרבות ברזל, הטנקים עדיין בעזה, החמאס עדיין לא הוכחד, החיילים של אתמול לא מקבלים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> לא, רגע, זה לא רטרואקטיבי? << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> זה לא רטרואקטיבי. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> זה מה שהמדינה חוקקה, והאימהות צוחקות עליכם את צחוק חייכם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> למה? << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> הם רוצים לחסוך כסף. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> אין לי תשובה רשמית להחזיר, אני אבדוק את זה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז תבדוק, זה עיוות. << אורח >> מיכל אסבן: << אורח >> אור, אתה לא יודע מה זה עשה לאימהות. << אורח >> אור אברגיל: << אורח >> אין בעיה. אני רק אגיד משהו חשוב שאמרת על הפנייה האקטיבית לעולים החדשים. בגלל הדיונים שקרו פה ומקרים שהגיעו אלינו, בשבועיים האחרונים עשינו עבודת מטה, הוצאנו דוח על כל החיילים הבודדים שהיו בעשר השנים האחרונות, פנינו אליהם באופן יזום, הם יקבלו מענה. יש לנו את המספרים, יש כ-400 פצועים רק במלחמת חרבות ברזל שהם חיילים בודדים, וגם לקחנו אותה הכי רחוק, עד עשר שנים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> יישר כוח, רק צריך שהמערכת כולה תהיה ככה, שהם מראש יודעים שצריך לטרגט אותם. העניין של הרטרו, בבקשה, תחזרו לוועדה. מל"ג וועד ראשי האוניברסיטאות, למפות חסמים ביישום המתווה לנשות הפצועים. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> אתם לא רוצים לעשות עוד דיון? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אנחנו נעשה עוד דיון. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> בינתיים אנחנו נדבר ונראה רגע את הדברים. אבל הרבה פעמים הדיונים בכנסת, דווקא במקרים האלה, כן מצליחים להעלות דברים שאנחנו לא מצליחים להגיע אליהם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אז אנחנו נעשה עוד דיון ותעשו הכנה לקראת זה. בסדר? נעשה לזה דיון המשך. כל נושא הגרושות והפרודות, הועבר אליכם מסמך, אנא תנו התייחסות וגם על זה נעשה דיון המשך. סליחה, היה מאוד קשה לנהל את הדיון בצורה אופרטיבית, כי יש פה המון נושאים והמון מטען רגשי, והכול מאוד כואב וקשה. אבל מיפינו את הסוגיות, ומעתה והלאה נעשה פשוט רק זום-אין על דברים מאוד קונקרטיים. תודה גם לנציגי הממשלה. לא פשוט לשבת כאן בדיון כזה, ואני יודעת שכולם באים מכוונות טובות, אבל צריך לעשות יותר, ונעשה את זה ביחד. תודה לכל מי שטרח להגיע. אני נועלת את הדיון. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 13:30. << סיום >>