פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 54 מישיבת הוועדה המיוחדת למאבק בשימוש בסמים ובאלכוהול יום רביעי, י"ח בטבת התשפ"ו (07 בינואר 2026), שעה 9:30 סדר היום: << נושא >> מענים לשימוש בחומרים ממכרים במלחמת חרבות ברזל לסובלים מפוסט טראומה << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: אריאל קלנר – היו"ר אכרם חסון מוזמנים: ד"ר מודי לובוצקי – סגן הרופאה הראשית, משרד הביטחון קרן קרדי – מנהלת תחום פ"א התמכרויות ותוכניות איתור נוער, משרד הרווחה והביטחון החברתי אורנה קרשטיין – ממונה הכלה והשתלבות, אגף פסיכולוגיה, שפ"י, משרד החינוך ד"ר פאולה רושקה – מנהלת המחלקה לטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות חגי ברוש – מנהל תחום בכיר ופיתוח, טיפול ושיקום רב"ק, המשרד לביטחון לאומי יפעת רווה – ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים מירב ברנדפלד – עו"ד, ראש מטה מנכ"ל מנהלת אגף רגולציה, מפעל הפיס שירית אשכנזי – מנהלת תחום משחקים באחריות, מפעל הפיס אלי הלמן – חבר סגל הכשרה, המרכז הישראלי לטיפול בהתמכרויות משה אלעד – מנהל אנשים טובים, עמותת עלם דניאלה מזור – רכזת פיתוח משאבים ושותפויות, בית על הים שמעון מלכה – דובר הוועדה נכחו באמצעים מקוונים: פרופ' יוסי הראל פיש – ראש מכון המחקר הבינלאומי להתמכרויות צוריאל פרידמן – מנכ"ל ומייסד, עמותת מותר לצמוח כמנצחים מנהלת הוועדה: בת שבע פנחסוב רישום פרלמנטרי: רינת בן מוחה, חבר תרגומים רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות << נושא >> מענים לשימוש בחומרים ממכרים במלחמת חרבות ברזל לסובלים מפוסט טראומה << נושא >> << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> בוקר טוב, י"ח בטבת התשפ"ו, 7 בינואר 2026, הוועדה המיוחדת למאבק בשימוש סמים ואלכוהול. אנחנו בדיון בנושא של שימוש בחומרים ממכרים ממלחמת חרבות ברזל לסובלים מפוסט טראומה. נוכח עלייה חדה בשימוש בחומרים ממכרים ובהתנהגויות ממכרות במלחמה שהחלו כניסיון למצוא הקלה על הכאב והחרדה והפכו להרגלים מזיקים שפוגעים משמעותית בתפקוד. זהו מצב שמחייב טיפול משולב בטראומה ובשימוש בחומרים ואף בהתמכרות, בשל הקשר ההדוק בין משבר ומצוקה נפשית לשימוש מוגבר, כאשר טראומה לא מטופלת עלולה לגרום להתמכרות. כידוע לכולם, תסמיני הפוסט טראומה החמירו במלחמה ויש שימוש מוגבר בחומרים ובהתנהגויות ממכרות בצל הטראומה. דבר זה לצערנו הופך להרגל קבוע בקרב רבים בישראל, כאשר אחד מכל ארבעה ישראלים נמצא בסיכון מוגבר להתמכרות, לעומת אחד מכל שבעה ישראלים בשנת 2022 לפי נתוני המרכז הישראלי להתמכרויות. בדיון נתמקד במענים הקיימים מטעם המדינה, כגון מענה נפשי, רגשי, משפחתי שיקום, תעסוקתי וכו'. נשמע נציגי עמותות וארגונים על יוזמות מקומיות בתחום הטיפול ההוליסטי בשיטות שונות ובשיקום לסובלים מפוסט טראומה ומצוקה נפשית, בדגש על מצבם של בני נוער וצעירים שחומרים ממכרים נפוצים בקרבם. נקודות לדיון היום, בתחומי הטראומה הטיפול, השיקום וההתמודדות עם התמכרויות נרצה לברר האם כחלק ממערך החוסן והטיפול בטראומה מתגבשת תוכנית לאומית רחבה של כלל הגורמים ובשיתוף פעולה ביניהם לצורך זיהוי ואיתור מוקדמים, פיתוח והתאמת המענים בתחום הטיפול והשיקום. נבקש להציג נתונים על גורמי הסיכון לשימוש בסיכון מוגבר בחומרים והתנהגויות ממכרות, ובכלל זה תסמיני פוסט טראומה וחשיפה לתכנים מזיקים ברשתות החברתיות ובכל אמצעי המדיה, שירות צבאי במהלך המלחמה. על שיעור השימוש בחומרים ממכרים בקרב נוער וצעירים והאם המענה משולב וכולל דרכים חדשות לטיפול החל מזיהוי ואיתור מוקדם, מניעה ומזעור נזקים במסגרות החינוך, הבריאות, שירותי הרווחה והחוסן, טיפול הוליסטי ושיקום, הכשרות ייעודיות לצוותים במערכות הבריאות, החינוך והרווחה לאנשי טיפול המתמחים בהתמכרויות, הפרעות שימוש וטראומה. הצגת מיזמים בתחום הטיפול והשיקום של עמותות וארגונים ומה החסמים שיש להסירם. נקודה נוספת היא המענים המוכרים היום על ידי משרד הביטחון ואגף השיקום, סוגי המענים בתחום הטיפול והשיקום, מענים הניתנים לאוכלוסיות להן זה מיועד, משך הטיפול ותקופתו, שיקום וליווי לצורך שילוב בחיי הקהילה ככל שנדרש, הנגשת המידע למענים השונים ברגישות התרבותית הנדרשת, מידת ההיענות ופניה לטיפול, הצגת נתונים על שיעורי הצלחה ופילוח לפי סוג המענים, גיל הפונים לקבל מענים חיילים בסדיר, חיילים במילואים, משפחות ועוד. האם יש דרישה למענים נוספים שלא קיימים, שלא ציינתי כרגע? ומהם החסמים שיש להסירם? יש לנו פה דיון שאולי מהווה פתח לדיונים נוספים בנושא הזה בשביל הנקודה הכול-כך קריטית הזאת לחברה בישראל, לחוסן שלנו כחברה ולעתיד של המדינה. אנחנו מתחילים עם אלי הלמן, חבר סגל במכון הישראלי להתמכרויות. שלום אלי. << אורח >> אלי הלמן: << אורח >> בוקר טוב. אתחיל קודם כל עם נתונים. לפני השבעה באוקטובר דיברנו על אחד משבעה שעושה שימוש בעייתי בחומרים. אחרי השבעה באוקטובר אנחנו כבר מדברים על נתונים של אחד לארבעה שמדווח על שימוש בעייתי באלכוהול, קנאביס או תרופות מרשם. אם אלו הנתונים בחברה הכללית, קל וחומר אצל אלו הסובלים מפוסט טראומה. ובאופן כללי זה מלמד אותנו גם שכשטראומה לא מטופלת – אני חושב שהיום כולנו על הרצף הפוסט טראומתי אחרי השנתיים וחצי שעברנו – מובילה גם לשימוש יתר בחומרים. הנתונים האלה מתאימים לנתונים שאנחנו מכירים מהעולם. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> מה הכוונה מנתונים שאתה מכיר מהעולם? מפוסט טראומות? << אורח >> אלי הלמן: << אורח >> הקשר בין פוסט טראומה לשימוש בחומרים. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> מול אילו מדינות בעולם בדקת את הדברים? << אורח >> אלי הלמן: << אורח >> אלו מחקרים ידועים בקרב יוצאי צבא בארצות הברית על שימוש באלכוהול וחומרים ממכרים. אלו נתונים מוכרים. אני רוצה להדגיש היום שתי נקודות. הראשונה היא שמצד אחד כולנו היום כבר מודעי טראומה, אני מדבר על אנשי הטיפול, לצערנו טראומה כבר לא מתפספסת, אנשי הטיפול מחזיקים אותה בראש, וגם הציבור הרחב, ובאיזשהו מקום אנחנו צריכים לעלות מדרגה דווקא לטיפול מודע שימוש, בנוסף לטיפול מודע טראומה. כששימוש לרוב נופל בין הכיסאות מכל מיני סיבות. גם מסטיגמה שנוגעת למטופלים עצמם, שלרוב הם יעדיפו להיכנס בדלת של טיפול בטראומה ולאו דווקא בדלת של טיפול בהתמכרויות. אבל גם אצל מטפלים חסר ידע בטיפול בהתמכרויות מסיבות רבות. היום כשאנחנו מדברים על הכשרה בתחום של טיפול בטראומה, כמעט ולא נוגעים שם בטיפול בהתמכרויות. אנחנו לא מבקשים מאנשים להיות מומחים בהתמכרויות, אנחנו כן מבקשים מהם לדעת את הידע הבסיסי של מה לשאול, איך לשאול ומה לעשות עם זה בסופו של דבר, כלומר לדעת להפנות. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> כשאתה מדבר על אנשים, האם אתה מדבר על אותם משתמשים? מי האנשים שאמרת? הסביבה שלהם? << אורח >> אלי הלמן: << אורח >> אני מדבר מצד אחד על המטופלים עצמם שפחות יתייחסו לשימוש או לא יראו בו שימוש בעייתי. אבל גם המטפלים עצמם בטיפול אף פעם לא ישאלו על זה בעיקר מחוסר ידע בטיפול בהתמכרויות. אני אגיד גם שאנחנו לא מדברים רק בתחום תיאורטי, בסופו של דבר כשאנחנו מדברים על המרכז הישראלי להתמכרויות, יש לנו תוכנית שפיתחנו ביחד עם מרפאות של הצבא, מרפאות תעצומות וחוות חוסן, שבה אנחנו נכנסים לתוך המרפאות ולתוך חוות החוסן, ומעבירים הכשרה וידע לטיפול בהתמכרויות לצוות שם, אבל גם מעבירים קבוצות טיפוליות בהקשר של שימוש בחומרים ואיך לדבר על זה. אנחנו רואים בשטח שחסר לא מעט ידע ובעיקר אנשי הטיפול חוששים אפילו לדבר על זה בעיקר מחוסר ידע, ואנחנו צריכים כמה שיותר לשלב את הטיפול בטראומה ביחד עם טיפול בהתמכרויות. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> אני מנסה לחדד. האם האתגר הגדול הוא לטפל בטראומה של מי שנכנס לזה מבלי להביא אותו למצב שהוא מתמכר? << אורח >> אלי הלמן: << אורח >> אני חושב שהרבה מהאנשים סובלים מפוסט טראומה, אני יכול להגיד אפילו על חבריי הטובים ביותר מהפלוגה שלי, עושים שימוש בחומרים ולרוב לא יינתן לזה מענה. גם כאשר מישהו יבוא לטיפול בפוסט טראומה, ויש טיפולים טובים מאוד לפוסט טראומה, ברוך השם, אצלנו במדינה – לצערנו גם – לרוב לא יתייחסו לשימוש. ברגע שאני לא מתייחס לשימוש בעצם אני גם חוטא לטיפול עצמו, כי אנחנו יודעים ששימוש מביא למעגלים של סבל ולעוד טראומה, ובסופו של דבר אנחנו חוטאים לטיפול. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> הבנתי, טוב. אם אני מסכם את הנקודה בשביל לראות שהבנתי, ההמלצה שלך היא שכל הגורמים שמתעסקים בטיפול יקבלו את ההכשרה כדי לראות שבנושא של אותם חומרים הם משתמשים בצורה הנכונה או במעקב נכון? שלא ייצר עוד נזק. << אורח >> אלי הלמן: << אורח >> כל הגורמים העוסקים בטיפול בפוסט טראומה, בין אם בצבא או בשוק האזרחי, צריכים לעבור הכשרה מקיפה לטיפול בהתמכרויות. הם לא חייבים להיות מומחים אבל הם צריכים לדעת את הבסיס. נושא נוסף שהייתי רוצה להעלות ממש בקצרה הוא השימוש בקנאביס רפואי. אני מתייחס גם לנייר העמדה שהוציאה ההסתדרות הרפואית ב-2022 וגם למחקר מטה-אנליזה שיצא לא מזמן, בנובמבר 2025 שהתייחס בשימוש בקנאביס רפואי בכללי אבל גם בהקשר של פוסט טראומה, ואני מצטט: "השימוש בקנאביס רפואי לפוסט טראומה, בין היתר נשען על בסיס מדעי רעוע שלא מאפשר ניהול סיכונים מושכל." אני אוסיף על זה עוד נתון שאנחנו יודעים ש-20% אחוזים מהמשתמשים בקנאביס רפואי גם מפתחים התמכרות בסופו של דבר, אז לפעמים יוצא שכרנו בהפסדנו. הנושא מורכב ואני מניח שזה לא בהכרח הכתובת לפתוח אותו, אבל אני חושב שצריך לציין אותו וצריך לקיים את השיח המורכב הזה גם בקרב הגורמים שעוסקים במתן קנאביס רפואי. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> אנשים לא מודעים לזה? קיימנו פה דיונים וגם הכנו פה חוק לקריאה ראשונה בתחום הקנאביס הרפואי, ואנשים פה צועקים וזועקים, מטופלים, לפעמים זה ממש בכאב עצמו ולפעמים זה בפוסט טראומה, שזה הדבר היחיד שעוזר להם. << אורח >> אלי הלמן: << אורח >> אנחנו יודעים את הנתונים, שבסופו של דבר זה לא נשען על עובדות, זה נשען אולי על ניסיון או כל מיני דברים אחרים, אבל בסופו של דבר המחקר לא תומך בזה. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> לא תומך במה? << אורח >> אלי הלמן: << אורח >> לא תומך במתן קנאביס רפואי לפוסט טראומה, ולהפך, אנחנו יודעים שלאורך זמן זה אפילו יכול להזיק. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> אוקיי. << אורח >> אלי הלמן: << אורח >> לפני שאסיים, אגיד כאדם פרטי, איש מילואים ואיש טיפול שמקבל טלפונים אחת לשבוע לפחות גם מהפלוגה וגם מהגדוד שלו, שאני חושב שהדיון המתקיים היום בהקשר של טראומה והתמכרויות הוא חשוב ומאוד רלוונטי גם לשטח. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> אוקיי. תודה רבה. חבר הכנסת, חסון, תודה לך שהצטרפת, בוקר טוב. << דובר >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר >> בוקר טוב, אני הגעתי ב-9:00 ואמרו לי שזה נדחה ל-9:30 אז זה בסדר. אני רוצה לשאול קודם כל אם נציג משרד הבריאות נמצא כאן? אני אשמח לשמוע מה דעתך על מה שנאמר על ידי המכובד כאן. אני מודאג קצת, אנחנו מדינה שמשתנה מהר מאוד ותמיד הולכים למודה החדשה, מה שנקרא, לנושא הקנאביס למשל. אני לא קראתי שום מחקר רציני מאוד שאומר אם הקנאביס באמת טוב או לא טוב, כל אחד אומר משהו אחר. כבוד היושב ראש, אני רוצה להגיד לך יותר מזה, אני מודאג שחלק מהבכירים במערכת הרפואית וחלק מבכירי המדינה, גם אנשי ציבור מושקעים בנושא הקנאביס וזה מדאיג אותי מאוד. ברגע שאין מחקרים ואנחנו לא יודעים את האמת, וגם אנשי ציבור וגם אנשי רפואה הולכים ומשקיעים, זה אומר שיכול להיות שיש דברים שהם לא נכונים ואנחנו תמיד טועים. אני טיפלתי בפוסט טראומה גם בקדנציה הקודמת שלי כאן וכולם מקבלים קנאביס. אתה אומר: הנה, לטווח ארוך זה מסוכן וזה יכול להזיק להם והבריאות זה הדבר הכי חשוב, ואני לא רואה שזה קורה בהרבה מדינות בעולם. יש מדינות שלצערנו הרב עברו מלחמות וטראומות כמו שאנחנו עברנו, ואני לא רואה שהם ממהרים לאשר דברים כאלה ולתת לאזרחים שלהם. יכול להיות שיש טעות ואולי צריך לעצור, לעשות ועדת בדיקה רצינית מאוד ולשמוע אנשים לא בעלי אינטרס, אלא אינטרס ציבורי למען האוכלוסייה בישראל ולראות איך אנחנו פועלים. אני רואה שגם הרבה אנשים מסתבכים עם הקנאביס, מגיעים לגיאורגיה ונכנסים לכלא כי יש מדינות שאסור להכניס קנאביס לשם. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> חבר הכנסת חסון, במדינת ישראל – יתקנו אותי המומחים וגורמי המקצוע – זה לא שיש יד קלה על ההדק ונותנים הרבה קנאביס רפואי, אנשים משיגים את זה. זה אחד הדברים שעלו פה גם בוועדה. << דובר >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר >> כולם משיגים את זה, זאת הבעיה. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> אם הם לא משיגים את זה בדרך הרגילה הם משיגים את זה מארגוני פשע בדרום. הם הולכים לארגוני פשע בדרום. << דובר >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר >> זה חמור. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> בדיוק. כשאתה לא מסדיר את זה בצורה, אז זה לא שאנשים אומרים שזה מקל עליהם. עוד פעם, המחקר הוא חשוב ואני תומך ואוהב ומעריך מחקרים מדעיים וזה מאוד חשוב כשאנחנו באים לטפל, וחשוב גם להסביר את זה למטופלים, אבל אם בן אדם החליט שהוא רוצה משהו והוא חושב שהוא צריך את זה, אז זה לא שיש לו בעיה להשיג את זה. אז החברים שלו הולכים ומשיגים את זה דרך ארגוני פשע, וזה לא עבריינים, זה אדם שהיה בצבא, הוא כל כולו האדם הכי נורמטיבי, אבל הוא צריך את זה. << דובר >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר >> הוא רוצה לקבל טיפול. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> הוא רוצה לקבל טיפול אז הוא משיג את זה בדרך זו או אחרת. << דובר >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר >> אבל השאלה היא האם הטיפול הזה הוא הנכון, זו השאלה. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> זה ברור. אבל זה לא שאם אנחנו עכשיו לגמרי נסגור את זה דרך המדינה ודרך משרד הבריאות אז אנשים לא ישיגו את זה כי זה כל כך נגיש היום לצערי. בכל מקום ובכל דרך, ואנשים יגיעו לזה, ואגב יכולים להגיע לחומרים הלא טובים גם, כי אצל ארגוני הפשע אף אחד לא משקיע שם בגידולים. << אורח >> אלי הלמן: << אורח >> אני אגיד שאני לא טוען שצריך להפסיק לתת קנאביס רפואי. אני כן אומר שהשיח המורכב צריך להתנהל. כלומר, יש אנשים שזה טוב להם ויש אנשים שזה אפילו יכול להזיק להם והשיח הזה כיום לא מתנהל. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> אני מסכים לחלוטין בעניין הזה, כל שיח, במיוחד בתחומים האלה של רפואה והכול, אין פה פתרונות קסם ובמיוחד בדברים מורכבים, שיח מורכב צריך תמיד לנהל מתוך שיקול דעת. אני מברך על כל מי שעוסק בתחומים האלה למען המטופלים. חבר הכנסת התייחס, אז אני רוצה לשמוע את דוקטור פאולה רושקה, מנהלת המחלקה לטיפול בהתמכרויות. << אורח >> פאולה רושקה: << אורח >> קודם כול בהחלט אני מסכימה על הצורך בדיונים מקצועיים לגבי עלות תועלת של הקנאביס הרפואי לאנשים, אבל אני מטפלת לא רק בתוך משרד הבריאות, אלא גם כמטפלת של הרבה מאוד אנשים פוסט טראומטיים ולצערנו התרופות הפסיכיאטריות לא כל כך עוזרות לתסמינים הקשים, בעיקר לעצבנות יתר והתפרצויות זעם שמסכנות את הנשים שלהם שסופגות הרבה מאוד התנהגויות קשות. לפעמים אחרי שאדם לא ישן לילות שלמים גם עם התרופות שלנו, הפתרון הראשוני, לפחות, הוא קנאביס רפואי. חשוב פה שהקנאביס יהיה מוסדר ושהמעקב הרפואי עליו יהיה כמו שצריך. פה בעצם הנקודה שלא תמיד המעקה הוא כמו שצריך. המטופלים רוצים בסך הכול להשתקם והקנאביס בהתחלה מאוד מאפשר להם לחזור לתפקד, זה מדהים לראות את זה, אבל נכון שבשלבים מסוימים, במיוחד למי שהגיע למינונים גבוהים, צריך לעשות מחשבה מה אנחנו עושים כדי לא לקבע את הטראומה? כי אנחנו יודעים שקנאביס הוא תכשיר שמאפשר לאדם לשכוח קצת את השחזורים ומרגיע ומאזן את המוח במיוחד אם הוא בהרכב מאוזן. אחרי תקופה צריך להוריד הדרגתית ולהוסיף התערבויות אחרות שיאפשרו לאדם לחזור לתפקד. אנחנו לא רוצים אנשים רגועים מסטולים בבית, אנחנו רוצים אנשים פעילים שיחזרו לתפקד ושגם מצבם הדיכאוני ישתפר. יש עוד דבר שקנאביס רפואי דווקא מחמיר את הדיכאון והוא מסוכן ויכול אפילו להחמיר את האובדנות אז אנחנו צריכים לדעת למי ניתן קנאביס רפואי, למי לא, באיזה מינונים ובאיזה הרכבים? זו באמת הבעיה. הייתה ועדה לא מזמן במשרד הבריאות שדנה בהסדרה קצת אחרת של הקנאביס הרפואי שעדיין לא הוציאה את ההמלצות שלה, אבל גם הנושא הזה עלה שם, למי לתת? איך לעשות פיקוח ואת המעקב? זה דבר אחד. לגבי הכשרת צוותים, אנחנו כבר כמה שנים עושים הכשרות ברפואת התמכרויות שלצערנו עוד לא הפכה להתמחות של ממש, להבדיל מארצות הברית. אני חושבת שאנחנו צריכים לנסות לקדם את הנושא הזה כי זה תחום ייחודי שלא נלמד מספיק ברפואה באופן כללי, ואנחנו צריכים יותר לדאוג שהמטפלים יעברו הכשרות ספציפיות גם לטראומה וגם לתחום ההתמכרויות, כי בהחלט יש קשר, כמו שאתה הזכרת, בין טראומה ונטייה להתמכרות, בין דיכאון ולנטייה להתמכרות, ואנחנו צריכים לתת נתונים אמיתיים למטפלים וגם ללמד אותם כיצד לזהות מוקדם את השימוש המזיק ולעצור את זה שם ולמצוא פתרונות אחרים לאנשים. אנו מתכננים לגבי בני נוער וצעירים, יש לנו מטפלים שלא כל-כך עוברים הכשרה כזאת, ואנחנו מתכננים קורס שאני מקווה שהשנה יצא, דרך אוניברסיטת תל אביב או הטכניון או העברית, הלוואי, שייתן מענים למטפלי נוער, שזה גם פסיכיאטרים נוער וגם מטפלים בשטח, שיעסוק גם בטראומה וגם בחיבור להתמכרות, אז אנחנו על זה. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> אוקיי, איפה זה עומד כרגע? << אורח >> פאולה רושקה: << אורח >> אנחנו מתכננים השנה שזה יצא, אולי בסמסטר ב' של 2026. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> סמסטר ב' זה אוטוטו, זה מרץ כבר. << אורח >> פאולה רושקה: << אורח >> כן, אנחנו צ'יק צ'ק. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> בסדר גמור, תודה רבה. נמצא איתנו בזום פרופסור יוסי הראל פיש. שבוע שני שאתה איתנו בזום, אולי תגיע אלינו פעם, נראה אותך משתתף פה איתנו בדיון. << אורח >> יוסי הראל פיש: << אורח >> באותו בוקר שיהיה לי קצת אוויר בריאות בשביל להתמודד עם הפקקים אז אני אבוא. האמת היא שאני הגעתי הרבה, אבל אני אשתדל בפעם הבאה להגיע בצורה פיזית. בוקר טוב, אני מברך מאוד על הישיבה הזו, הנושא הזה הוא ממש בחיינו. אתם כבר התחלתם להיכנס לדברים שקשורים לטיפול והתמודדות עם התופעה, אני רוצה ללכת צעד אחורה ולהראות לכם את תמונת המצב של הנוער הישראלי היום בתקופה שאנחנו חיים בה כרגע, ואני רוצה לספר לכם על תמונת המצב שלהם שיוצאת מתוך נתוני סקר ה-HBC, ארגון הבריאות העולמי, שזה סקר מכיתה ז' עד י"ב בני הנוער בישראל, מדגם מייצג, מדעי, של הנוער בישראל. אני אעשה לכם השוואה משנת 2019 לפני פרוץ המגפה ועד היום, מה התרחש ואיפה אנחנו נמצאים היום? דבר ראשון, מצוקות נפשיות שהזכרתי גם בוועדה הקודמת. המדד של מצוקות נפשיות שמבוסס על תסמינים של דיכאון של ה-DSM, כרגיל היה בסביבות 25 אחוזים בקרב הנוער במשך כל השנים, מתחילת שנות ה-90 שהתחלנו למדוד עד שנת 2019. ב-2019 היה 25%. ואז פרצה המגפה וזה התחיל לטפס למעלה, בשנת 2023 בסוף המגפה זה כבר היה 39 אחוזים מבני הנוער שהיו להם תסמינים יומיומיים של דיכאון. בשנת 2025, שנתיים לתוך המלחמה, הגענו ל-57 אחוזים. כלומר, ילד אחד מתוך שני ילדים במדינת ישראל מאובחן עם תסמינים של DSM, תסמינים של דיכאון שהוא מתלונן עליהם כתסמינים יומיומיים. אני לא מכיר אף מדינה מתוך 47 המדינות באירופה וצפון אמריקה שמשתתפות במחקר הזה, שאי פעם הגיעו לשיעור בגובה כזה. אז זה הנושא של המצוקות הנפשיות. אנחנו ב-2025 הכנסנו מדדים של תסמינים של פוסט טראומה שזה הנושא שלשמו התכנסנו היום, ובלי להיכנס לכל המתודולוגיה הזו, זה מדד שכבר פורסם בספרות המדעית והנה תמונת המצב, יש לנו שלושה מדגמים, יש לנו מדגם מייצג הארצי, במדגם המייצג הארצי יש לנו 22.4 אחוזים מתלמידי כיתות ז' עד י"ב במדינת ישראל נרשמו עם סימפטומים של פוסט טראומה שזה אחד מתוך חמישה ילדים במדינת ישראל שמסתובב עם תסמינים של פוסט טראומה. אצל הבנות זה הרבה יותר גבוה, בסביבות 26 אחוזים. אצל הבנים זה טיפה יותר נמוך, 19 אחוזים. אבל כשאתה מסתכל למשל על מדגמים שעשינו בילדי עוטף עזה המספר שם הגיע ל-26 אחוזים ואצל הבנות בעוטף עזה זה34-35 אחוזים מהבנות בעוטף עזה. האוכלוסייה בעוטף עזה שאחרי מרץ 2025 התחילו לחזור כבר הביתה. זה לא אלו שעדיין היו בפינוי. תמונה דומה אנו רואים גם אצל מפוני הצפון, כך שהנושא של פוסט טראומה, עמיתתי וחברתי ד"ר פאולה רושקה הזכירה את הנושא של הנוער כאוכלוסייה מאוד מרכזית. אז זו תמונת המצב שנמצאת שם. אני רק רוצה להזכיר לכם גם מהפגישה הקודמת שאם מחברים את זה לנושא שבספרות המדעית בצורה חד משמעית מסתכלים על הקשר המאוד חזק בין מצוקות נפשיות ותסמינים של פוסט טראומה לבין שימוש בחומרים ממכרים והתמכרויות התנהגותיות כמו התמכרות למסכים וכיוצא בזה, אז משנת 2019 הייתה הכפלה פי שניים של שיעור הילדים ששותים שתייה בעייתית של אלכוהול, מה שנקרא Binge drinking, זה עלה מ-7 אחוזים ל-11 אחוזים ובקנאביס זה עלה מ-10 אחוזים. קנאביס זה פעם בשנה ואלכוהול זה פעם בחודש האחרון. השימוש בקנאביס עלה מ-10 אחוזים ל-22 אחוזים כך שיש עלייה גדולה מאוד, וגם במסכים עלינו מארבעה אחוזים, ואני מדבר על שימוש בעייתי במדיה החברתית שמגיע עד כדי התמכרות למסכים, עולה מ-4 אחוזים ב-2019, שהיינו בתחתית הטבלה בהשוואה למדינות אחרות באירופה, ל-18 אחוזים והיום אנחנו מספר שלוש באירופה מלמעלה, כלומר בחומרה. בצד השני, וזה אולי כבר נוגע בהמשך הדיון היום לגבי מענים, המחקרים שלנו, כולל המחקר האחרון מראים כמה גורמי הגנה וחוסן שמבחינתנו הם מנופים כדי לעזור או למנוע לגמרי, בעיקר את המניעה השניונית אם מישהו כבר הגיע למצב שיש לו פוסט טראומה או מצוקות נפשיות גדולות, מהם הדברים, חוץ מטיפול במסגרות קליניות, שאפשר לעשות בקהילה או במערכת החינוך או ברשויות המקומיות כדי לעזור להם. והנה אותם דברים שאנחנו מצאנו שהם גורמי הגנה, גורמי חוסן, שמנבאים בקרב בני הנוער התמודדות הרבה יותר מיטבית מחבריהם שאין להם את הגורמים הללו. שתבינו על מה אני מדבר, ילדים שמדברים שיש להם הורים שהם יכולים לשוחח איתם, לדבר איתם על דברים שמציקים עליהם, הורים שמעורבים בחיי היום-יום שלהם, שמעורבים במה שקורה בבית הספר. תרבות משפחה שהיא ממוקדת, שעושה דברים ביחד, שאוכלים ארוחות ביחד, עושים פעילויות ביחד. תמיכה של מורים בבית הספר, לא רק מורים, אלא כל הצוות החינוכי, ילדים שמקבלים תמיכה מהמבוגרים במערכת החינוך וגם בקהילה, מדריכים וחונכים בקהילה, הילדים הללו בצורה משמעותית מאוד יותר מוגנים מילדים אחרים. תחושות של שייכות, דיברנו על זה המון בכל מיני מסגרות, ילד שמרגיש תחושת שייכות מרגיש הרבה יותר טוב מילד שמרגיש מנותק או אדיש למסגרות שהוא נמצא בהן, ואת תחושת השייכות אפשר לחולל בפעילות מאוד יצירתית, גם במערכת החינוך וגם בקהילה. מעורבות בפעילות קהילתית, הילדים שמעורבים, שמתנדבים, שהולכים לתנועות נוער, למועדוני נוער, לחוגי ספורט, הילדים האלה במצב הרבה יותר טוב. מחוברות חברתית בריאה עם החברים שלהם תחושה של ערך עצמי הדברים הללו מביאים. הדבר האחרון, מצאנו שזה גם נתמך בספרות המדעית, שילדים שרואים בצורה ברורה ולא מעורפלת את האופק, את התקווה שלהם לעתיד, מה הולך להיות בעוד שנה שנתיים שלוש, הם במצב הרבה יותר טוב והבעיה הגדולה מאוד שלנו היום היא שהעתיד נראה הרבה יותר מידי מעורפל בעקבות מה שקרה בשנים האחרונות פה בארץ, וזה פוגע בילדים הרבה. לסיום, אולי להרים להנחתה לדיון על המענים. מה שהמחקר שלנו להורים ששאלו את הילדים למי הם פונים לקבל סיוע במצב מצוקה נפשית ואתם רוצים לדבר עם מישהו? שלא במפתיע, 62 אחוזים אמרו שהם פונים להורים ועוד 33 אחוזים פונים לחברים שלהם אבל רק 10 אחוזים מהנוער בישראל טוענים שהם פונים לצוות חינוכי או ליועצת בביתה ספר, ורק שבעה אחוזים פונים למקומות אחרים כמו לקבל טיפול מקצועי או קו חם או דברים כאלה. במילים אחרות, צריך לחשוב יצירתית איך לפתוח מעגל. כמובן שזה מאוד חשוב שהם פונים להורים ולחברים שלהם וזה דבר טבעי מאוד, אבל אם אנחנו רוצים שהם גם יקבלו תמיכה ממקומות אחרים וגם ירגישו שהמקומות האחרים הללו זמינים וטובים עבורם, אנחנו בצורה יצירתית צריכים לפתוח את המעגל הזה יותר. ואני מאחל הצלחה גדולה בהמשך הדיון כי הדיון הזה מאוד חשוב. תודה רבה. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> תודה רבה פרופסור פיש. אני חושב שזה דווקא נתון טוב, ככה אני רואה את זה, שהילדים מעדיפים לפנות להורים שלהם, 60 אחוזים, זה דווקא מבורך, כי בסוף המעגלים האלה, המעגל המשפחתי. אני כמובן לא מזלזל ואני הראשון לתמוך במי שעוסק בתחומים האלה ונותן מעצמו ומזמנו וממרצו למען הכלל ולמען עזרה, אבל אין ספק שבסוף אין מי שמחויב יותר לילדים שלו מאש ההורים שלו. << אורח >> יוסי הראל פיש: << אורח >> אתה צודק, אבל רק אוסיף את הצד השני של המטבע זה שהמבוגרים במדינת ישראל נמצאים במצוקה נפשית גדולה מאוד וההורים עברו תקופה של חמש שנות טלטלה, שבהן הם צריכים להתמודד ולעזור לילדים שלהם להתמודד, כך שאנחנו באיזשהו מקום צריכים גם להציל את המציל, כי ההורים צריכים תמיכה, הם צריכים את אותם משאבי התמודדות כדי שהם יוכלו להיות שם בשביל הילדים בצורה יעילה ותומכת. זה שוב משהו שחוזר אלינו כשאנחנו מדברים על מענים. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> אני בהחלט מסכים איתך, אז פה צריך לראות איך אנחנו נותנים את המעגלים גם להורים שזה יהיה משהו כלל חברתי. מהבחינה הזאת אני שמח שכשיש לילד בעיה הוא מרגיש בנוח לפנות להורים שלו, זה דבר מבורך כי בסוף יש לזה משמעות. זה שההורים צריכים את הכלים וזה שההורים עצמם נמצאים בטלטלה כי כל המדינה נמצאת בטלטלה, אלו דברים שכמובן צריכים את ההתייחסות. נקודה אחרת, שהזכרת לפניה, אמרת שזה שהעתיד בערפל זה לא מוסיף. אנחנו כולנו אנשים שגדלנו במדינה הזאת ועברנו תקופות, כל אחד עבר תקופות אחרות. במדינה הזאת תמיד העתיד בערפל. עברנו תקופות מאוד קשות ובעליות ומורדות מאוד גדולות בתקופות שאני חושב שבסך הכול הכללי היו יותר קשות מהתקופה הזאת, כשבאמת העתיד היה לוט בערפל, ואני מניח שאולי אז פחות התעסקו בדברים האלו ובתחומים האלו, אבל אולי כן אפשר ללמוד דברים מסוימים מדברים שנעשו אז. את הדברים הטובים, במסגרת השימור-שיפור אז כן לראות איך התמודדנו בעבר עם אתגרים מהסוג הזה. אנחנו עכשיו למשרד הביטחון, ד"ר לובוצקי מרדכי נמצא איתנו כאן? בבקשה, אדוני. << אורח >> מודי לובוצקי: << אורח >> אנחנו במשרד הביטחון מבחינתנו מתמודדים עם הבעיה אבל אין לנו כל כך כלים להתמודד עם הבעיה, משום שאנחנו כאילו הגורם המטפל, אבל למעשה אנחנו לא הגורם המטפל, אלא אנחנו יותר הגורם המממן של הטיפול ואנחנו ניזונים ממה שאנחנו מקבלים מהמטפלים בקהילה. אנחנו בהחלט רואים עלייה מאוד משמעותית בשימוש בקנאביס, ואנחנו מנסים להתמודד עם זה עם הכלים שאנחנו יכולים על ידי הצעה של טיפולים אלטרנטיביים על מנת לא להיגרר לתוך הבריחה לטיפול שהוא לכאורה הקל ביותר, כי בסוף הוא לא דורש ממך הרבה מאמצים כדי לקבל אותו, לצרוך אותו. אנחנו הגענו כבר כיום עם 6,000 מטופלים שלנו. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> 6,000 מטופלים שמה? << אורח >> מודי לובוצקי: << אורח >> שצורכים קנאביס, כאשר הרוב מתוכם הוא על רקע PTSD, יש כמובן מאוד משמעותית בשנתיים האחרונות. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> 6,000 מטופלים אתה מתכוון על יוצאי המלחמה? תקופת המלחמה? על אילו שנים אנחנו מדברים? << אורח >> מודי לובוצקי: << אורח >> בזמן הנתון כרגע יש לנו 6,000 נכים שאנחנו מממנים להם את הטיפול בקנאביס. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> 6,000 נכים הכוונה לאנשים שגם נפגעו בגוף? << אורח >> מודי לובוצקי: << אורח >> הרוב המכריע הם אנשים שהפגיעה שלהם היא PTSD, היא לא על רקע של כאב, אלא על רקע טראומה נפשית. שזו עליה מאוד גדולה ביחס למה שהיה. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> לפעמים זה גם יכול להיות משולב. << אורח >> מודי לובוצקי: << אורח >> נכון, אבל בסוף הכותרת היא הרבה יותר גדולה. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> ב-6,000 אנחנו מדברים מ-2023 על חרבות ברזל? או שאנחנו מדברים על טווח יותר ארוך? << אורח >> מודי לובוצקי: << אורח >> היו גם קודם, אבל בוא נאמר שלהערכתי אם אני זוכר נכון את המספרים, כי אנחנו באיזו טלטלת מספרים, אני חושב שבערך יש לנו עלייה של – לדעתי אם אני זוכר נכון – סדר-גודל של 3,500 מטופלים חדשים בשנתיים האחרונות ואולי אפילו יותר, כאשר הכמות החדשה היא הרבה יותר גדולה בנושא של ה-PTSD ולא בנושא של הכאב. אם פעם עיקר המטופלים שלנו היו על רקע של כאבים, ומהרגע שהתחיל הנושא של נפש אחת קצת שחררו את הנושא של ה-PTSD שזה שנה וחצי לפני פרוץ המלחמה, מהרגע שפרצה המלחמה התחיל שיטפון. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> מה לגבי נתונים מהעבר? עד כמה שעסקו בזה, כי זה נושא שמין הסתם התפתח, אבל מה בנוגע למלחמות עבר שהיו בישראל, הרי היו פה מלחמות טראומתיות. << אורח >> מודי לובוצקי: << אורח >> אבל אז הקנאביס לא היה. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> אז למה כן הלכו? << אורח >> משה אלעד: << אורח >> הקנאביס לא היה אז באחוזים כאלה. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> אז לא היה באחוזים כאלה, אז הם הלכו למשהו אחר? << אורח >> מודי לובוצקי: << אורח >> הוא לא היה אפילו. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> אין בעיה, שניה רגע אדוני עוד רגע נשמע גם אותך. אז לא היה קנאביס, בטח לא פופולרי כמו שהוא היום. אז למה כן הלכו? PTSD זו תגובת נפש של אדם. << אורח >> מודי לובוצקי: << אורח >> זה לא היה חלק מכלי הטיפול של נפגעי PTSD. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> אז מה הם עשו, אותם נפגעים? שתו אלכוהול? לקחו כדורים? << אורח >> מודי לובוצקי: << אורח >> אותם הטיפולים באותם ימים, הגורמים המטפלים, סוגי תרופות כאלו ואחרות. היום מה שקרה הוא שהגלגל התהפך ופתאום הקנאביס הפך לכאורה לתרופת הבחירה הכי קלה והכי נוחה. אני משער שגם המטפלים עומדים קצת בלחץ של המטופלים. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> הדיון היום הוא לא מתעסק רק בקנאביס, הוא מתעסק בכלל בכל הנושא של התמכרויות בעקבות המלחמה, ואני מניח שגם בעבר אנשים התמכרו למשהו או שטופלו בדרך אחרת, לתרופות פסיכיאטריות כאלה ואחרות או לא יודע למה. איך אנשים התמודדו אז? << דובר >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר >> לפי דעתי, סמים ואלכוהול. << אורח >> משה אלעד: << אורח >> ההגדרה של PTSD היא של השנים האחרונות, אם נחפש מיום כיפור מה הייתה ההגדרה של PTSD ומי שהגדיר את עצמו או עבר הגדרה כזאת אצל פסיכיאטר, זה היה נדיר מאוד. רוב הנתונים היו פציעה פיזית. << אורח >> מודי לובוצקי: << אורח >> עד המלחמה האחרונה או עד נפש אחת, ההכרה הזו ב-PTSD הייתה במשורה, עכשיו זה פשוט נפתח. תקרא לזה מחסום הבושה, תקרא לזה הכרה של המטפלים, הכרה של הציבור, של הקהילה. אנשים פעם התביישו בדבר הזה. יש לנו אנשים היום שבאים וסוחבים את האירוע הזה כבר ממלחמת יום כיפור, אנשים בני 70 ו-80 שכל השנים הם התנהלו כך אבל הם לא פנו כי הם התביישו, כי הקהילה והמשפחה לא קיבלו אותם, הם אומרים שהוא עצבני, הוא היה מוזר, הוא היה מחליף מקומות עבודה. אבל הוא לא היה פונה לטיפול, וגם אם הוא היה פונה לטיפול כנראה שלא כל-כך היו מתייחסים לדבר הזה. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> בסדר גמור, תודה. קרן קרדי, שלום. ממשרד הרווחה והביטחון החברתי. << אורח >> קרן קרדי: << אורח >> שלום. משרד הרווחה לא עוסק במניעה ראשונית בכל מה שקשור לשימוש בחומרים, אבל אנחנו מפעילים מענים גם בתחום של איתור וגם מענים טיפוליים לבני נוער ולצעירים על רצף השימוש. בתחום של הטיפול גם במצב שגרה וגם בתקופת המלחמה המשרד הפעיל יחידות איתור וניידות לאיתור נוער במצבי סיכון, מדובר על צוותים שיוצאים לשטח – אתם בטח שמעתם ומכירים את הניידות של עלם – המטרה היא לאתר בני נוער במצבי מצוקה וקושי, במצבי סיכון, לייצר איתם קשר ראשוני של אמון במטרה להפנות אותם לגורמי טיפול במחלקה לשירותים חברתיים. בשנתיים האחרונות של המלחמה המשרד בנוסף לזה, קיים התקשרות ישירה עם ספקים כדי לתת מענים לבני נוער שפונו מהבתים שלהם בתקופת המלחמה, מאזור הצפון ועוטף עזה. צוותים הגיעו למלונות שבהם שהו בני הנוער, והמטרה הייתה לזהות בני נוער במצבי סיכון והייתה אופציה ממש להציע טיפול רגשי קצר טווח לבני נוער שזיהו קושי ומצוקה, ובמקרים יותר מורכבים הפנו אותם למחלקה לשירותים חברתיים ולגורמי טיפול רלוונטיים. זה בתחום האיתור. בשנתיים האחרונות המשרד מפעיל מענים בתחום של טיפול צעירים ובני נוער על רצף השימוש. במהלך התקופה הורחבו מסגרות קיימות ונפתחו הרבה מסגרות חדשות כדי לתת מענים לצרכים שעלו מהשטח בעקבות עליה בצרכים. מבחינת נתונים, לבני נוער בשנתיים האחרונות נפתחו כ-20 יחידות חדשות ברחבי הארץ, ולגבי צעירים, בשנת 2024 נפתחו תשע יחידות ייעודיות באזור הצפון ובאזור עוטף עזה שהתמקדו בטיפול בצעירים, ועוד 25 יחידות חדשות בשנת 2025. << דובר >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר >> זה במסגרת הרשויות המקומיות? << אורח >> קרן קרדי: << אורח >> כן, זה מופעל באמצעות המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות. הייתה הרחבה משמעותית של הפעילות. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> ואם אנחנו מתייחסים למה שפרופסור פיש העלה בנושא שהילדים ובני הנוער פונים יותר להורים, אתם פועלים גם מול ההורים בנושאים כאלה? << אורח >> קרן קרדי: << אורח >> במחלקות לשירותים חברתיים יש את עו"ס נוער שלם שהמטרה שלו היא גם לייצר קשר עם גורמים רלוונטיים כמו מסגרות חינוך, אבל אנחנו מנסים לאתר בדרכים שיש לנו, שזה בעיקר דרך קשרים עם מסגרות חינוכיות או ממש לצאת לשטחים ולחפש את בני הנוער. זאת הדרך שלנו. והאתגר שלנו בהמשך הוא לעשות את האיתור באופן דיגיטלי אבל אנחנו צריכים לעבוד על זה. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> בסדר גמור, תודה רבה. חבר הכנסת, יש שאלות? << דובר >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר >> אני רוצה להציע, פעם הייתה תוכנית מהות החיים לכל ההורים, של כל התלמידים בארץ, אני מציע שמשרד הבריאות ומשרד החינוך ישתלבו יחד להקים תוכנית הדרכה להורים. זה יסייע הרבה כי אם הילדים, 62 אחוזים מאמינים וחוזרים להורים שלהם אז אנחנו צריכים לתת את הכלים להורים. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> אורנה קרשטיין ממונה הכלה והשתלבות, שירות פסיכולוגי ייעוצי. שלום. << אורח >> אורנה קרשטיין: << אורח >> נעים מאוד, אני מאגף פסיכולוגיה בשפ"י. באמת נושא מוכר וכואב, ידוע לנו גם מהמחקרים וגם מהניסיון שילדים ובני נוער שסובלים מחרדה, דיכאון ופוסט טראומה נוטים לפתח התנהגויות סיכון ובכללן התנהגויות ממכרות, שימוש בחומרים. אנו כמובן עובדים בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה, עם האגף לשירותים חברתיים ברשויות בשיתופי פעולה משמעותיים. מבחינת החינוך יש לנו כמה רבדים של התערבויות. קודם כול יש מדיניות חדשה משנת 2022 שנוגעת להתייחסות לשימוש בסמים שמתגלים בבתי הספר, אם בעבר הייתה פניה ישירה למשטרה, היום ההנחיה היא לקיים התערבות ראשונית בבית הספר. נוצר מכוון ליועצים על איך לדבר, מה להגיד, מה לשאול? כבר כן לשאול, לא לפחד לדבר. מבוסס על הגישה המוטיבציונית. המכוון הזה נעשה בשיתוף עם גורמים מקצועיים. הסיפור הזה מאוד מבוסס. כמובן שמדובר פה על המושג של רצף השימוש, הם מזהים היכן נמצא הנער או הנערה על רצף השימוש ובהתאם לכך מפנים לטיפול היחידה להתמכרויות או לטיפול בקהילה בהתאם לאיתור ולהערכה. גם הפסיכולוגים בשפ"חים כיום יותר מוכשרים בנושא הזה. אם בעבר זה היה "לא שלנו" היום אנו מבינים שאין כזה דבר לא שלנו, כאשר הנושא הזה עולה בטיפול. צדק מי שאמר שצריך לשנות את התפיסות של המבוגרים המטפלים, לא להגיד: שטויות זה בסדר. זה לא בסדר, מה שזה מתריע לנו זה שיש פה בעיה ולגעת במצוקה ובכאב. כשאתה לא יכול להתקרב למצוקה ולכאב אתה בורח באופן טבעי, אנושי. אף אחד לא רוצה לכאוב. וכשאתה בורח למקומות שהם מסוכנים לך, אז אתה עושה בעיה על בעיה וסבל על סבל, וזה מה שאנחנו מלמדים ומכשירים את הפסיכולוגים גם באמצעות הגישה המוטיבציונית וגם באמצעות פרוטוקולים שונים איך לגבש את היכולת לעמוד מול הכאב הנוראי הזה, ופחות לברוח למקומות מזיקים. גם הפסיכולוגים מקבלים הכשרה על זה ומנסים במסגרת כל הצרכים הנפשיים העולים, גם לתגבר. מעבר לכך שיש לנו 3,600 פסיכולוגים ברחבי הארץ המשרד מתקצב. עכשיו יש לנו גם הסכם שכר חדש אז אנחנו מקווים וגם רואים שזה מעלה את איוש התקנים, אין לנו בעיה של תקנים, יש לנו בעיה של איוש, ויש כבר 200 תקנים חדשים מאוישים מאז הסכם השכר. המשרד נותן הרבה תקציבים תוספתיים, סלי תגבור להתערבויות פסיכולוגיות בדגש על נוער שנחשף לחירום, אלימות, בחברה היהודית, בחברה הערבית. אנחנו עוסקים גם בזה. ועל רקע כל הצרות הקשות שספגנו כולנו, וגם במעגל הכללי, כמובן אוכלוסיות ספציפיות, ילדי משפחות מילואימניקים, פצועים, באמת מעגלי פגיעה רחבים מאוד, וגם אוכלוסייה כללית שרק "כביכול" חוותה את מה שחווינו. גם היא יש לה את הסימנים. אז אנחנו על הדברים. << דובר >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר >> מדוע יש בעיה באיוש התפקידים? מה החסם? << אורח >> אורנה קרשטיין: << אורח >> טוב, זה דיון שלם. החסם הוא בעיקר היה על רקע כלכלי, שבאמת לצערי כל השנים המשכורות היו קשות << דובר >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר >> נמוכות. << אורח >> אורנה קרשטיין: << אורח >> והיה מאבק מאוד גדול, ועכשיו אנחנו רואים את השינוי משמעותי, הסכם היסטורי. אנחנו ממש מצפים לשינוי ורואים אותו כבר. בנוסף לזה, דברים אחרים של דימוי, אנחנו עובדים על זה שבאמת שווה להיות בפסיכולוגיה הציבורית. הפסיכולוגיה החינוכית גם נותנת מענה דרך התקנים, גם מימון ציבורי תוספתי. אנחנו מאוד עובדים על זה ואנשים, אני מקווה, יבואו, גם לשליחות אבל גם לפרנסה. << דובר >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר >> אני מכיר רופאים שעובדים במלצרות בארץ בגלל שאין להם תקנים. הרבה. << אורח >> אורנה קרשטיין: << אורח >> רופאים? << דובר >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר >> כן. << אורח >> אורנה קרשטיין: << אורח >> זה פחות התחום שלי, לצערנו. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> זה לא שלא חסר רופאים. בסדר, אורנה, תודה רבה. יש לנו פה את צוריאל, אבל חגי, אתה רוצה לתת התייחסות קודם? << אורח >> חגי ברוש: << אורח >> רק לומר שבסוגיה של הורים. << אורח >> אורנה קרשטיין: << אורח >> סליחה להגיד על הורים, סליחה. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> כן, תשלימי בבקשה גברתי. << אורח >> אורנה קרשטיין: << אורח >> מה שנאמר על המבוגרים המשמעותיים כולל צוותי חינוך והורים הוא סופר חשוב, אנחנו גם עושים מערכים להורים, הרצאות, גם בעניין של שימוש בחומרים וגם בהתמכרויות בסמים. סליחה, תודה שהזכרת לי. << אורח >> חגי ברוש: << אורח >> הכול בסדר. מה שאני אומר זה שהרשות לביטחון קהילתי עוסקת בעיקר מול שלושה אוכלוסיות יעד היום, כמובן נוער וצעירים בדגש על הצעירים ועל כל מה שקורה היום בהיבטים השונים של חרבות ברזל. חבר'ה שחזרו מהמלחמה ועוד, ופוסט הטראומה שמתלווה לזה. האוכלוסייה השנייה שאנחנו מאוד שמים עליה דגש היא האוכלוסייה של ההורים. במרבית 220 היישובים שאנחנו פועלים בהם מתקיימות פעילויות מסודרות להורים. יש תוכנית נהדרת שעובדת דווקא בחברה הערבית שנקראת "לצידכם" ומזמינה הורים לנערים עם תיקים פליליים לסטים של ארבעה מפגשים כדי לעדכן ולצמצם את הפער מבחינת הידיעה של איך עובדים עם נערים בגיל הזה, והיא זוכה להצלחה. דרך אגב, לפעמים היא מתקיימת בתוך תחנות המשטרה וזה עובד מצוין. הנושא של הורים הוא ציר מרכזי בעשייה המניעתית של הרשות שהדגש שלה הוא באמת עבודת מניעה, ואם תרצו אנחנו נוכל להעביר לכם דיווח יותר מסודר כמה קבוצות כאלו פעלו, באילו ישובים? לא תהיה בעיה. אבל אם כבר התחלתי לדבר, ואתם עוסקים פה בנושא של שימוש בחומרים ופסיכוטראומה אז אני כל הזמן טוען ואני חושב שאנחנו רואים את זה לאט-לאט לצערי שאנחנו בתחילתו, או אפילו קצת יותר מהתחלה, להערכתי, של צונאמי. יצאו עכשיו בחזרה מהמלחמות המון חבר'ה שחוו טראומות כאלו ואחרות תוך כדי הלחימה. אני יודע שאגף השיקום ומשרד הביטחון עושה מאמצים גדולים מאוד כן להיות שם ולנסות ולאתר. לא תמיד זה מצליחה, לא כולם מוכנים לחשוף את זה, לא כולם מוכנים לדבר על זה. תזכרו שהפסיכוטראומה כמעט תמיד מלווה בשימוש בחומרים. והפסיכוטראומה זה לא רק המעגל הראשון, זה גם אנשים שנחשפו בצורה כזאת או אחרת לכל מיני דברים, מהטלגרם וכל מה שפורסם שם, ועד דברים אחרים שפיתחו סוג של פוסט טראומה, שיושבים בבתים ולא מאותרים ולא מאובחנים. מאחר ואני גם אמון על נושא האלימות במשפחה ברשות, מה שקורה השנה עם רצח נשים לא קרה מעולם. 46 נשים נרצחו בשנת 2025, 30 מהן בחברה הערבית. בחלק לא מבוטל מהמקרים אנחנו רואים מניעים נפשיים בתוך הרציחות שקרו, ואתה רואה שומע ולמד שקרוב ל-300 ניסיונות אובדנות היו בקרב חבר'ה שהיו בלחימה, 70 מהם הצליחו. זאת אומרת, אלו מספרים שמעולם לא היו במדינת ישראל. אנחנו רואים אירועי אלימות מאוד קשים בבתי הספר מרצח ועד דקירות. זאת אומרת, קורה פה משהו בחברה הישראלית שלא היה לפני. הדברים מאוד ברורים. מאחר ואנחנו פורסים קרוב ל-500-600 מדריכי מוגנות בבתי הספר, אז הם איזשהו סוג של ססמוגרף עבורנו כדי להבין שרמת האלימות היום בבתי הספר בקרב בני הנוער נמצאת בכיוון מאוד משמעותי למעלה, לא רק בבתי הספר חס וחלילה, אלא גם בהתנהלויות שלהם אחרי שעות הלימודים. אנחנו משתדלים להיות שם ביחד עם משרד החינוך בתוך בתי הספר, אנחנו גם מחזיקים, תזכרו שהרשות שלנו כמו שאני אומר את זה ובגאווה למרות שלפעמים אנחנו קצת נשמעים פסימיים, עובדים עם מדמ"צים שלמעשה עושים את העבודה ההמשכית של מדרך המוגנות במרחבים ציבוריים עד 00:00. זאת אומרת שאנחנו גורם שנוכח מאוד מאוד בחיי הקהילה, מפעיל גם סיירות הורים, מפעיל גם לא מעט מתנדבים, שומרי סף ברמת הקהילה. אתמול העלנו גם את העניין של הפסיכוטראומה ברמה של איתור מוקדם ככל האפשר, לפעול ברמת הרשויות. החבר'ה שלנו, גם ברמת מתנדבים, גם ברמת אנשי מקצוע, גם בהיבטים של איתור מוקדם של פסיכוטראומה, ועד כמה שניתן להוביל אותם לאן שצריך כדי שיטופלו. אני מניח שגם נאמר פה, ואם לא נאמר אז אני אדגיש, היקף השימוש בחומרים במדינת ישראל מאז ה-7 באוקטובר עלה באופן משמעותי. אנחנו גם יודעים בשימוש בסמים בתוך המלחמה, בקרב החבר'ה שהיו שם. זה הפך להיות משהו שהוא מאוד רווח. לשם אנשים בורחים ברגע שקצת קשה להם, אין בעיה לפתוח בקבוק עראק או לקחת פרקוסט או כל דבר אחר ולהתחיל להיכנס לעולמות של ההתמכרות. אני אומר שוב, אני לא בטוח שיש היום את הקשב הציבורי. יש לנו הרבה בעיות במדינת ישראל, אבל כשיהיה קשב כזה מדינת ישראל תהיה חייבת לשים את הנושאים האלה בפרונט. אתה היום מחפש עובד סוציאלי לפוסט טראומה ואין בנמצא. אתה הולך לפסיכיאטר עם הפניה של קופת חולים וזה מינימום תור של חצי שנה. זאת אומרת, אנו לא באמת נמצאים שם בכוחות מתוגברים עבור האנשים שבאמת זקוקים לעזרה גם ברמה הלאומית וגם ברמה הציבורית. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> לצערי בכלל בתחום רפואת המומחית, אז זה כמעט כל דבר. גם כאבים בגב אתה מקבל תור בעוד ארבעה חודשים. << אורח >> חגי ברוש: << אורח >> תפנה היום לעובד סוציאלי פרטי, תנסה למצוא אצלו מקום – הוא מפוצץ. אני אומר שהעובדה שאנחנו לא מסוגלים להעמיד קו מענים רציני הוא מאוד מסוכן עבורנו. אני עבדתי בארגון נכי צה"ל כמנהל מחוז או כמנהל מקצועי של מחוז – מנהל מחוז הוא דמות נבחרת – במשך שש שנים, אני מבין בדיוק את ההשלכות של פוסט טראומה ומה זה עושה לבית ומה זה עושה לבית ומה זה עושה לילדים, ומה זה עושה בכלל אפילו במעגלים היותר רחבים. תקשיבו, זה סרטים. אתה יודע מה? אגף השיקום נמצא שם באמת ויודע כמה עוד נכים מחכים וצריכים להיכנס בהיבטים של בריאות הנפש ופוסט הטראומה, אבל בשאר המערכות אנחנו די יתומים. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> תודה חגי. בהחלט צריך לראות איך נותנים את המענה המתאים במיוחד אצלכם איפה שאתם נמצאים כי אתם יודעים באמת לראות וגם לזהות מגמות במקומות שלכם. צוריאל פרידמן נמצא בזום, מנכ"ל ומייסד מותר לצמוח כמנצחים. << אורח >> צוריאל פרידמן: << אורח >> שלום לכולם, היה לי מאוד חשוב להגיע ולהסתכל לכולכם בעיניים ובאמת לשאול אתכם את השאלות הנכונות. לא יכולתי להגיע כי באמת יצאתי והפקקים ניצחו ורק מאוחר יותר הבנתי שהוועדה נדחית, אבל גם בזום אני חושב שזה חשוב. קודם כול אני מנכ"ל ומייסד עמותת לצמוח כמנצחים, אני נכה צה"ל בעצמי, אני מתמודד עם פוסט-טראומה כבר קרוב ל-11 שנים. לפני שאני מתחיל, קודם כל חשוב לי מאוד לחזק את חגי שדיבר דברים הכי חשובים וחשוב להתייחס לזה ברצינות. להגיד לכם שיושבת בוועדה אישה שהיא מבחינתי המלאך שלי, ד"ר פאולה רושקה, שהצילה לי את החיים לפני שמונה שנים, קצת יותר. הגעתי אליה במצב אובדני, כשאני אומר אובדני זה שכולם יודעים שאני לא רוצה לחיות, היו לי חמישה ניסיונות אובדנות מאוד קשים, הכי קשה הייתה בתלייה, חוויתי מוות קליני, החבל נקרע ובגלל זה אני מדבר פה היום. הייתי מכור לכדורים. הגעתי אל ד"ר פאולה כשאני מפוצץ בכדורים פסיכיאטריים. חשוב לי שניה להגיד על זה משהו, קודם כול, פאולה, אני אוהב אותך ותודה על מי שאת, והלוואי שבמערכת הבריאות יהיו עוד הרבה כמוך שמסורים למען החיילים היקרים שלנו, שהם לא חשובים – הם הכי חשובים במדינת ישראל כי עליהם המדינה חיה ובזכותם המדינה גם באמת יכולה לתפקד כמו הוועדה הזאת עכשיו. אני לא אומר שכדורים זה לא דבר טוב כי כן היום אני צורך תרופות אבל לא ברמה שאני מכור ובמה שהייתי. פאולה באמת עזרה לי להתנקות מהכדורים ובזכות הדבר הזה זכיתי לבנות חיים. אף אחד לא האמין בשיקום שלי כולל ההורים שלי, אני התחתנתי, נולדו לי ילדים, והקמתי את עמותת לצמוח כמנצחים באמת מתוך הכאב האישי שלי ומתוך הבנה מאוד פשוטה שיש את המערך הטיפולי, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, אבל יש את כל המערך של המעטפת ההוליסטית שחשוב להתייחס אליה. אנחנו נמצאים במלחמה כבר מעל שנתיים, כשהגיע הזמן לצאת עם חשיבה מחוץ לקופסה ולהבין שיש פה עוד כל-כך הרבה גופים יקרים שבאמת נותנים את הלב והנשמה שלהם עבור החיילים ובאמת עוזרים ומצילים חיים. לעמותה שלנו ברמה האישית מגיעים אליי אנשים שמכורים לקנאביס, לאלכוהול, לקטמין, לתרופות לאוננות ולעוד כל-כך הרבה דברים, ובזכות המעטפת ההוליסטית עזרנו להם להפוך ממכורים לדברים האלה להיות מכורים לפעילות גופנית, ל-Wellness, לנשימות, לקהילה שמכילה ומבינה אותם ומסתכלת להם בלבן של העיניים ולא באה ממקום שיפוטי או חלילה: יאללה קחו עוד כדורים. לא, מקום שבו מסתכלים בעיניים, שעוזר להם באמת להשתלב בחברה, ליצור משמעות. הדבר הכי פשוט שיש, שבשבילנו הוא פשוט, פעם אם היו אומרים לי לצחצח שיניים בבוקר הייתי בוכה ואין סיכוי שאני עושה את זה, אבל לקום בשביל מטרה או בשביל משהו שהוא קצת יותר גדול מהם כדי לתת להם באמת סיבה לחיות. כי אם אין להם למה לקום, אין להם את המשמעות הזאת, הם לא יקומו. ולא משנה כמה כדורים, קנאביס. דיברו פה באמת על הקנאביס שיכול להיות טוב ויכול להיות אסון. אני היום צורך קנאביס אבל אני צורך במינון הנכון. חשוב לי מאוד להגיד כי נמצאים פה אנשים מאוד חשובים שאני באמת מאמין בכם, אם לא הייתי מאמין לא הייתי עולה לוועדה הזאת. הציפייה שלי כנכה צה"ל, כאדם שפוגש כל יום חיילים עם הסיפורים הכי קשים שיש, כולם מתמודדים עם פוסט-טראומה, עדיין לא כולם מאובחנים אבל כולם כמעט בתהליכי הכרה. אני פוגש חבר'ה מכל היחידות, אני היום מלווה גם את מחנה שורה, זק"א ויס"ר דרום שהמכנה המשותף שלהם הוא שכולם התעסקו סביב הגופות, ואני רוצה לבקש מכם משהו: אני רוצה לראות יותר את המעורבות שלכם. אין בעיה, משרד הביטחון היום מכיר בעמותה, אבל אני מרגיש שמשרד הביטחון גם עלינו עושה איזה וי, נותן איזו תמיכה פעם ב... ואפילו לא בא לבקר. תבואו ותראו את הדברים בעיניים, תגיעו לחוות חוסן, תגיעו לכל הגופים הטובים האלה שהם באמת עוזרים למדינה. עזבו את זה שאנחנו באמת חוסכים הרבה מאוד כסף למדינה. דיברתם על זה שאין מענה, חגי נגע, היום לקבל פסיכיאטר, חגי עוד היה עדין איתכם, אפשר לחכות גם שמונה חודשים בשביל לראות פסיכיאטר. אנשים מגיעים ומתחננים אליי ובוכים לי שאעזור להם להגיע למטפלים. לעובד סוציאלי אין היום תורים, חלילה אני לא מזלזל בהם אבל הם הפכו להיות הכי מבוקשים במלחמה. אין היום טיפולים, והגופים ההוליסטיים וחוות החוסן יכולות לתת לכם את הכתף, נעבוד ביחד כאגרוף אחד. אני מאמין במדינה, אם לא הייתי מאמין במדינה לא הייתי מביא ילדים, אבל אני מבקש ממכם, אנשים בכל יום חושבים על אובדנות. חגי גם נגע בזה בצורה עדינה. אנחנו לפני צונאמי שהוא בעיניי הולך להיות מטורף, כי אני לא נמצא בחדרים, אני גם בדרך לפגוש חיילים שאחד מהם לפני גירושין, לפני ארבעה חודשים הוא התחתן וכבר הוא בתהליכי גירושין כי אשתו לא יכולה לשאת בעול הזה של מה שהוא מתמודד. אני מבקש מכם, בבקשה מכם, אני מוכן לשבת עם כל אחד מכם בשולחן, להגיע לכל מקום שאפשר, אבל בתנאי שאנחנו באים לעשות עבודה. לא לדבר. כי בכל רגע שאנחנו מדברים עוד חייל חושב על אובדנות, עוד חייל ממשיך להתמכר לקנאביס, לאלכוהול. גם בזה נגעו שמאוד בקלות פותחים ערק ומסיימים את היום, וחלילה זה מגיע לאישה באלימות, על הילדים באלימות, זה מגיע לבית הספר, זה משפיע על מערכת החינוך, זה משפיע על כל המעטפת. אני אומר לכם, אפשר לעזור להם, אפשר לגרום לחיילים לצאת מההתמכרות. פאולה עשתה את זה איתי ואפשר לעשות את זה ביחד ולהקים מערך נכון לדבר הזה ולחזק אותו. גם אם יש אותו – לחזק אותו עוד יותר. היום המוטו שלי הוא: שווה לחיות, אפשר ליצור משמעות, אבל אנחנו צריכים להסתכל להם בגובה העיניים , לרדת לשטח, להרגיש את השטח. החיילים האלה הקריבו מגופם ומנפשם כדי שאנחנו נוכל להיות פה. אני מבקש מכם מדם ליבי, אני רואה בכל יום – באמת אתם לא יודעים למה אני נחשף בכלל – תעצמו עיניים ותחשבו עליהם כילדים שלכם, אני מבטיח לכם שאתם לא תישארו בכיסאות, אתם תרדו לשטח ותעשו הכול כדי לתת את המענה הכי טוב שיש. יש תקציבים אדירים למשרד הביטחון. ישב פה בחור ממשרד הביטחון עם המחשבה מחוץ לקופסה. היום עובדות השיקום מפנות אליי חיילים, באהבה גדולה, אני לא אגיד לעולם לחייל "לא" כשהוא מגיע אליי לדלת העמותה, אבל בואו תעזרו לתקצב דברים, אני היום משלם מהכסף שלי לחיילים על טיפולים כי המדינה עד שהיא נותנת. אני לא אומר שאין, המדינה עושה הרבה יותר ממה שהיה לפני ה-7 באוקטובר, אבל המלחמה הזאת היא משהו שלא היה פה מעולם ומה שהולך להגיע לפה אני לא רוצה להרעיד פה את החדר, אבל אני ברמה האישית לא ישן בלילה ולא בגלל הפוסט-טראומה שלי. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> צוריאל, המון תודה. אני אבקש בתום הדיון שאנחנו נתאם לפחות באחת החוות שאתם עובדים איתה, ואשמח גם איתך בפרט, גם לערוך פגישה וגם לראות איך אנחנו מייצרים פה משהו שלוקח את הכול קדימה. אז תודה על כל מה שאתה עושה. << אורח >> צוריאל פרידמן: << אורח >> תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> ישר כוח על הצמיחה, כמובן לד"ר רושקה על העזרה ולך על כל זה שאתה לוקח אחריות גם על הקהילה ובכלל על עם ישראל, כי זה כל-כך חשוב. תודה רבה. עו"ד מירב ברנדנפלד ממפעל הפיס. סרטונים? אין בעיה, בשמחה. << אורח >> מירב ברנדפלד: << אורח >> שלום ותודה על ההזדמנות לבוא ולדבר ולהציג את הפעילות שלנו של מפעל הפיס בתחום מניעת התמכרויות, חיזוק חוסן ושיקום. אני רק אגיד שמפעל הפיס, כחברה לתועלת הציבור, מנהל הגרלות ומשחקים מטעם מדינת ישראל, וכחלק מהפעילות שלנו והמחויבות החברתית שלו, אנחנו פועלים בתחום של מניעת התמכרויות כבר הרבה מאוד שנים. בעקבות המלחמה ובעקבות האירועים שקו במדינה, ובהמשך למחויבות החברתית העמוקה שלנו ולזה שאנחנו בבעלות של השלטון המקומי, הרחבנו את היריעה בפעילות שלנו בתחומי החוסן הנפשי, הטראומה והטיפול בהתמכרויות ואנחנו פועלים בקשת רחבה של פעילויות בתחומים האלה, גם מבחינת המשאבים שאנחנו מקצים, הן לרשויות והן בפעילויות נוספות שקשורות לתחומים האלה. בשנים האחרונות הקצנו כ-200 מיליון שקלים לטובת כל הנושא של חוסן ושיקום. בעקבות המלחמה הרחבנו את הפעילות שלנו בנושא של מניעת התמכרויות ובנושא של טראומה ופוסט טראומה. בשנה האחרונה יצאנו בקול קורא גם בעקבות פניות שקיבלנו אלינו למפעל הפיס, וגם בעקבות צרכים שראינו וזיהינו מהשטח, ובעקבות שיתופי הפעולה שיש לנו עם הרבה מאוד גופים, עם משרדי הממשלה, אם זה משרד הבריאות, משרד הרווחה, גם משרד הביטחון, אז יצאנו בקול קורא כדי לקבל הצעות מגופים שונים שמתעסקים בטיפול בטראומה, בהכשרות של מטפלים, במענים שונים, בעולמות תוכן שונים, ותמכנו. קודם כול אני אגיד שקיבלנו מאות הצעות ובסיוע של ועדה מקצועית בררנו את ההצעות והקצנו תמיכה לכ-30 עמותות שנותנות מענים בשטח לנפגעי טראומה ופוסט-טראומה, לנפגעים במעגלים שניים ושלישיים שניים ושלישיים באמת בקשת מאוד רחבה, גם בהכשרה של מטפלים. אנחנו נמשיך בתמיכות האלה גם בשנת 2026. בחודש נובמבר ערכנו כנס גדול במוזיאון תל אביב ואיגדנו את כל השותפים בתחום הזה על מנת להעלות את המודעות ולייצר חיבורים ולחשוף את הפעילות ולהראות שיש מענים. הסרטון שלא ראינו מראה את הפעילות של העמותות ושאפשר לפנות. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אפשר עכשיו להציג אותו. << אורח >> מירב ברנדפלד: << אורח >> עוד חצי דקה אני אסיים ואז נראה את הסרטון. יצרנו הרבה מאוד שיתופי פעולה אסטרטגיים, גם עם משרדי הממשלה וגם עם עמותת עיקר ועם עמותות נוספות, עם ICA יש לנו שיתוף פעולה מאוד משמעותי גם בבניית המרכז בירושלים וגם בפעילויות נוספות כמו פרויקט "חמה", כמו מחקר ועוד באמת קשת רחבה של נושאים. הראנו טעימה מהקמפיין שלנו, אבל הקמפיין וגם הגיוס של עידן עמדי שאין נכון ממנו לנושא הזה, זה חלק מכל נושא העלאת המודעות בכל כלי התקשורת ברמה מאוד עצימה, גם כדי להעלות את המודעות, גם כדי לחשוף את הנושא הזה, וגם כדי להכווין בסוף למענים שיש. יש לנו אתר אינטרנט שמקושר לכל העמותות שאנחנו עובדים איתן, יש בו גם מחקרים שאנחנו תומכים בהם וניתן לצפות במחקרים. יש לנו תמיכה במימון במחקרים אקדמיים, ועוד באמת קשת רחבה של פעילויות שמאוגדות באתר. האתר מתורגם גם לשפה הערבית. כחלק מהמחויבות שלנו אנחנו גם שמים זרקור וגם מקצים הרבה משאבים. אני אגיד באמירה שהמחויבות שלנו מאוד גדולה ואנחנו עדיין לא יכולים לתת את כל המענים, ואנחנו נותנים איפה שאנחנו נותנים ערך מוסף. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> יש לכם מדדי הצלחה? << אורח >> מירב ברנדפלד: << אורח >> קודם כול אנחנו מבקרים את כל העמותות שאנחנו תומכים בהן. אנחנו תומכים במחקרים וסקרים שאמורים לתת לנו מדדים על הפעילות. גם ICA כל הזמן מבצעת איתור ומגבירה את כל נושא ה-DATA בנושא הזה, וזו הפלטפורמה שלנו של הפעילות הזאת. בסרטון אפשר לראות טעימה מהשטח כשמאוד חשוב לנו שהמשאבים בסוף יגיעו בסוף לשטח, לפעילויות, למימון של פעילות, לנקודות הקצה, לאנשים שבאמת זקוקים לזה ואפשר להתרשם מהסרטים האלה. אני מקווה שנמשיך כולם ביחד לשתף פעולה. << אורח >> חגי ברוש: << אורח >> חברים, אני חייב להגיד משהו. מפעל הפיס הוא game-changer מאוד משמעותי שקורה, זאת אומרת בשלוש-ארבע השנים האחרונות הם מאוד נוכחים, אולי אפילו קצת קודם. קשה שלא להגיד מילה טובה לצוות, על מירב שרואה את הדברים, לפי דעתי, בפריזמה הנכונה, איזושהי ראייה כוללנית ולא התמקדות רק במה שצועק וקשה, אלא גם באפקט, אנחנו באמת בחמה שה-ICA מוביל ביחד איתנו, עם הפיס ועם עוד גופים, מתבצעת שם איזושהי עבודת מצוינות בתחום המניעה שאם היא תבשיל ונראה באמת אפקטיביות כמו שמתחילים לראות, אז אחר כך משרדי הממשלה יוכלו לקחת את המודל הזה ולהנחיל אותו לכל עם ישראל. אבל באמת, הכניסה שלהם פנימה היא משב רוח מדהים וסיוע גדול בהסברה. כמו שאתה רואה, הסרטונים שלהם ברמה גבוהה, וגם באמת היכולת לתת משאבים למי שבאמת זקוק לזה. באמת שאפו. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> תודה רבה. "יהללך זר ולא פיך" אז זכיתם. משה אלעד נמצא איתנו? בואו נתכנס, כל אחד ייקח על עצמו קצת פחות כדי שנוכל להספיק עד 11:00. (הקרנת סרטון) << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> איתנו עכשיו דניאלה, שלום. << אורח >> דניאלה מזור: << אורח >> שלום, אני דניאלה מעמותת בית על הים. האמת שאין טוב יותר מאשר אחרי הסרטון הזה, זה מסביר טוב מאוד מה שאנחנו עושים. אנחנו נתמכים על ידי מפעל הפיס ואנחנו עושים איתם דברים מדהימים, באמת תודה על התמיכה. עמותת בית על הים שמה דגש על המשפחה. אנחנו מטפלים בנפגעי טראומה וגם באנשים עם צרכים מיוחדים ונוער בסיכון. ממש אחרי המלחמה, ב-10 באוקטובר, יצאנו לאילת ושם עזרנו להוציא את הילדים מהמלונות של עוטף עזה. זיהינו עלייה בשימוש באלכוהול בקרב הילדים – לא שזה משהו שממש רשמנו – והחלטנו להקים מרכז קבוע באשקלון שמטפל בנוער ובילדים, אבל עם דגש על המשפחה. אם אפשר לגייס את המשפחה לתוך הטיפול – זה מה שאנחנו עושים. יש לנו קהילות של משפחות שגולשות ביחד, מקבלות מענה טיפולי. אנחנו עושים מעגלי שיח, חיבור בין הילדים להורים בחזרה. אנחנו עושים את זה גם ביחד עם משרד הביטחון ומטפלים בכל מי שאנחנו יכולים מהזוויות שאפשר. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> כמה זמן אתם קיימים? אתם יושבים פיזית באשקלון? << אורח >> דניאלה מזור: << אורח >> חמש שנים. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> ואתם יושבים פיזית באשקלון? << אורח >> דניאלה מזור: << אורח >> אנחנו באשקלון, מעגן מיכאל, הרצליה ותל אביב. << אורח >> חגי ברוש: << אורח >> אתם מאוגדים כעמותה? << אורח >> דניאלה מזור: << אורח >> כן. << אורח >> חגי ברוש: << אורח >> אז אני אתן לך טיפ. אנחנו לא מפעל הפיס, אבל יש לנו קרן החילוט שלשמחתי בשלוש-ארבע שנים שהיא לא חילקה כסף מכל מיני סיבות, הצטברו שם לא מעט כספים ובחודש הקרוב ייצא קול קורא אז תעבירי לי טלפון או משהו ואני אשלח לך את הקישור, או שתחפשו באתר שלנו ותגישו. תוכלו לקבל כמה מאות אלפי שקלים תוכלו לקבל על הפעילות הזאת. << אורח >> דניאלה מזור: << אורח >> תודה רבה. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> בסדר גמור, תודה דניאלה. הנה כבר יש חיבור ואולי בעזרת השם יצא משהו. אבל בהחלט ישר כוח על כל הפעילות. יש לנו את עמותת עלם, משה אלעד. שלום. << אורח >> משה אלעד: << אורח >> שלום. אני מייצג את עמותת עלם ששמענו שעושים עבודה והמדינה מצטרפת, וגם מפעל הפיס – תודה רבה, וגם חגי. אני מנהל את פרויקט אנשים טובים בעמותת עלם. הפוקוס שלנו הוא מזעור נזקים בסצנת הטראנס בישראל, במהלך 13 השנים האחרונות אנחנו נפגשים עם בני נוער וצעירים וצעירות, ואני חושב, כבוד היו"ר, אמרת מה חדש? במדינת ישראל אנחנו מכירים את הדברים, הבסיס של המדינה הוא שיבה לארץ ישראל, זה גלות, זה חזרה והקמה דרך מלחמה. אז התשתית מיסודה היא דרך המקום הזה. ב-1948 כמות הקנאביס הייתה קטנה, לא כמות מעשני הקנאביס, אלא אחוז ה-THC, החומר הפעיל, שלא שמעתי אותו היום מדובר במהלך הוועדה כגורם משנה פאזה. כלומר, קנאביס רפואי לעומת קנאביס זה לא אותו דבר, וזה שינוי שאנחנו עשינו כמדינה. אני אזרח אבל אנחנו בכנסת אז אני אומר כמדינה, קנאביס רפואי הגיע מתוך המערכת. הוא לא הגיע משום מקום, הוא מגיע עם הנפקה של אישור מותאם. האם צריך כמדינה להוריד את אחוז ה-THC? כן, אני אומר את זה במפורש. לא כפסיכיאטר, כי אני לא, אלא כבן אדם ששם לב לאחוזים שקופצים בעניין ההתמכרות. יש את הפרעת השימוש בנוגע לקנאביס ואני חושב שזה מלפני ה-7 באוקטובר מי שמסתובב בתל אביב לא צריך להיות עם טראומה כדי להריח קנאביס. נכון? קיים. וקל להגיד את זה על תל אביב או פרדס חנה או כל מקום אחר, אבל מדינת ישראל היא מעצמת קנאביס לפני ה-7 באוקטובר כי אנחנו מעצמת טראומה לפני ה-7 באוקטובר. ואם אנחנו מדברים על טיפול שהוא מותאם, אז קודם כול אנשי המקצוע שלנו צריכים לדעת עם מה הם מתמודדים ולהגיד "נו נו נו" לקנאביס לא יעזור, זה אולי הפחתה, זה אולי ה-ICA יכולים ללמד את המדינה שלנו את הדבר הזה. כי cut and clear לא סתם לא קוראים לזה המלחמה. נגמרה המלחמה בסמים, אנחנו פה במאבק ואנחנו רואים את המאבק הזה מתמשך, והיינו פה בשבוע שעבר גם בהקשר של המדיה והרשתות החברתיות. ואמרתי שאנחנו מנסים בכל פעם לתפוס את החתול בזנבו. בנוגע לקנאביס האלטרנטיבה שלו היא טיפול, אז אנחנו מבינים שאין לנו מספיק מטפלים או אנשים שמאיישים את התקנים הממשלתיים האלה. אם זה משרד הרווחה שאנחנו יכולים לשמוע שאין מספיק עובדות סוציאליות ועובדים סוציאליים כרגע במגזר הציבורי, בפרטי יש. לכו תחפשו ותשלמו, הכול טוב. אבל אם אנחנו מסתכלים על האלטרנטיבה, כי קנאביס הוא לא טיפול ליותר משלושה חודשים, פאולה רושקה דיברה על זה גם אל מול אופיואידים. לסימפטומים הראשוניים של טראומה הקנאביס עוזר, לאחר מכן מתחילה עלייה בצריכה והאם זה מגיע מהספק החיצוני מהשוק השחור או מהמדינה, אז לפעמים גם לרשום לי עוד ולבקש מהפסיכיאטר להעלות את המינון – זה גם קורה. אז אני חושב שהעניין הוא החומר שאנחנו נותנים, כמדינה, ה-THC הגדול שעלה, אם זה היה בעבר 12% או 13% בחשיש שמאוד פחדנו מזה, והרשות עשתה ג'וינט שנגמר עם מזרק ואנחנו מבינים שזה לא הכיוון, אבל אנחנו נותנים את הדבר הזה עם אחוזים מאוד גבוהים, וזה אליה וקוץ בה, מצד אחד אנחנו רוצים לעזור למטופלי הקנאביס להתמודד עם תסמינים, מצד שני אנחנו מכניסים אותם לבלאגן גדול יותר שזהו התלות, ההתמכרות ושאר הדברים. אנחנו מדברים על הנגשת ידע. הרבה ממה שאנחנו עושים זה לדבר עם צעירים ובני נוער על חומרים. מאוד התרגשתי לשמוע על המהלך בבתי הספר ומשרד החינוך, אבל חסר לי פה צבא וחסר לי לשמוע פה משטרה, אני מרגיש שצריך להסתכל על הדבר הזה ביחד ולשבת ולהבין איך אנחנו מכשירים את עצמנו כמבוגרים ואת ההורים. כלומר, להחזיר את זה להורים שלא יודעים איך להתמודד עם הפרעת שימוש זה לא משהו שיעזור. מטפלים שלא מכירים התמכרויות ביחד עם PTSD זה גם משהו משמעותי שכדאי להכשיר ולעבוד עליו, ואני חושב שאם אנחנו בהסתכלות קדימה, אז בסופו של דבר אלו בני הנוער שיהפכו להיות חיילים ואם זה החיילים שיהפכו להיות מבוגרים ויסיימו את השירות המשמעותי הקשה שלהם, בסופו של דבר זו מדינת ישראל. אזרחי מדינת ישראל מורכבים מהציבור שאנחנו מסתכלים עליו היום, ואני הייתי שמח שנמשיך להיפגש ולעשות את החשיבה על מה הלאה מבחינת המענים. אני אגיד שכסף הוא משהו משמעותי שאנחנו מרגישים בו קושי, אני אומר את זה כעמותה, אבל אנחנו לא לבד, שעמותות ומפעל הפיס עוזרים בהחזקה של הסיטואציה. תודה רבה. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> תודה רבה לך, אני חושב שאמרת דברים חשובים בעניין הזה. צריך להתייחס על הכול. אנחנו בוועדה לא מעודדים שימוש באיזשהו חומר. הוועדה הזו היא ועדה למאבק בשימוש בסמים ובאלכוהול. אנחנו רוצים לתת את המינון הנכון, לפחות אני מאמין שאת המינון הנכון למי שצריך, לא את המינון הלא נכון למי שלא צריך. כמו שלא צריך לתת את המינון הלא נכון לאנשים, ככה לא צריך למנוע מאלו שכל-כך זקוקים לזה את המענה, ולכן צריך למצוא פה את האיזונים. זה נושא מורכב ולא מקום לסיסמאות. אבל אם נסכם את זה בסלוגן אחד זה היה במשפט שאמרתי אותו קודם. כך או אחרת, יש פה עוד מישהו שרוצה לומר או להוסיף משהו לפני שאני מסכם? << אורח >> משה אלעד: << אורח >> אני יכול להוסיף? << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> כן. << אורח >> משה אלעד: << אורח >> אני אגיד שמבחינת ידע, חשוב שבני נוער וצעירים ידעו את הסכנה על חומרים. דיברנו המון על קנאביס, אבל לא דיברנו על אופיואידים ולא דיברנו על עוד חומרים שבני נוער וצעירים משתמשים בהם. ואם זה קהל החיילים שומעים ש-MDMA נחקר במדינת ישראל, ופסילוסיבין נחקר במדינת ישראל, ואז המפקד אומר: טוב, הולכים היום למסיבה ועושים MDMA. אלו דברים שקורים. אין פה צבא, אין פה את המקום שיגיד שאנחנו רואים את התופעות האלה, שומעים על תופעות כאלה. לא כל שימוש בסמים הוא התמכרות, לפעמים זה שימוש בסמים אחרים שהחוויות הטראומתיות יכולות לצוף. אני אגיד שגם כאלו שחזרו מהודו ותאילנד ומסעות מחו"ל חוזרים לישראל עם דפוסי שימוש בעייתיים. בסופו של דבר זה אנחנו, זה ישראל. << אורח >> חגי ברוש: << אורח >> טוב, זה לא מהיום. << אורח >> משה אלעד: << אורח >> זה לא מהיום חגי, אבל להיות שנה בחו"ל לעומת חצי שנה זה שונה. << אורח >> חגי ברוש: << אורח >> אנחנו זיהינו את התופעה של כבר לפני 20 שנה ושמנו בית בהודו שפועל כבר היום באמצעות כפר איזון ועוזר לצעירים שמגיעים. אני רק רוצה לומר שאני שומע היום מונח של MDMA רפואי. זאת אומרת שמספיק שמתחילים טיפולים בחדרים סגורים ומלווים על ידי פסיכיאטר, ובשטח זה כבר מתורגם ל-MDMA רפואי. זאת אומרת זה בסדר. אותו דבר לגבי פטריות, זאת אומרת מהר מאוד, אם עכשיו אנחנו יודעים שיש התחלה של עבודה עם קטמין בנושא של דיכאון, אז עוד מעט יהיה קטמין רפואי. זה הכול יורד בסוף למטה, פוגש את הצעירים ומסבך את החיים. << אורח >> משה אלעד: << אורח >> אם אני פותח אינטרנט ורואה שיש מחקר שעוזר להתמודדות עם מה שאני עובר, אני מתרגם אותו, כצעיר, ואין גורם מתווך באמצע שאומר לי שהמחקרים מעולים למי שנמצא תחת השגחה ומחקר רפואי, לא אתה והחיילים שלך בבית. << אורח >> פאולה רושקה: << אורח >> אני רוצה רק לומר עוד משהו, שצריך גם פה לדבר עם הקופות, כי אם הקופות התחילו להתארגן ובאמת פותחים מרפאות לטיפול בהתמכרויות כולל בטראומה והתמכרות, ולכן חשוב מאוד לשמוע גם אותם כי באמת יש פה שינוי מהותי גם בזה. << יור >> היו"ר אריאל קלנר: << יור >> אני רוצה לסכם כי מבחינת הנהלים אנחנו עד 11:00 חייבים לסכם ולסיים. אני רוצה להגיד לכם תודה לכולם. אני חושב שנאמרו פה דברים מאוד מאוד חשובים. כל אחד ואחת פה אמרו דברים והביאו זווית חשובה, אבל אני חייב לציין שמבחינתי גם הדברים העוצמתיים ביותר היו הדברים שאמר צוריאל, דווקא מהמקום האישי שלו. אבל מהמקום האישי של מי שבא וצמח ומוביל ניצחון על הפוסט טראומה גם מהמקרה האישי שלו, כמובן, שהוא עבר, וגם מהמחויבות שלו כרגע לכלל לראות איך מוציאים אחרים מהעניין הזה. זאת המחויבות שלנו, זאת המחויבות שלנו כמדינה, כחברה, ככנסת, ככולנו, כחברה, להמשיך. זו ההתמודדות של חברה ומדינה והיא לא פחות חשובה מההתמודדויות בשדה הקרב ומול האויבים, כי חברה חזקה היא חברה שיכולה להתמודד מול האויבים גם בעתיד. האויבים שלנו כנראה לא הולכים לשום מקום. עולים, יורדים, אחד עולה אחד יורד, אחד נחלש אחד מתחזק, אבל אנחנו כמובן עדיין מול אויבים, ואנחנו צריכים תעצומות נפש של חברה. סולידריות חברתית וערבות הדדית הן דרמטיות, הן בעלות חשיבות דרמטית בעניין הזה, ולכן גם כוועדה אנחנו נמשיך לפעול בנושא הזה. גם נמשיך לפעול מול גורמי הממשלה בנושא הזה. אני אבקש מהמנהלת המסורה, בת שבע, לתאם סיור באחת החוות או באחד המקומות הרלוונטיים כבר בזמן הקרוב ומשם ניקח את זה מול כל הרשויות של הרשות המבצעת, מול כל השלוחות שלה, כדי לבוא ולתת את המענה לאלה שצריכים אותו, לעם ישראל. תודה רבה, הישיבה נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:00. << סיום >>