פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 517 מישיבת ועדת העבודה והרווחה יום שני, א' בשבט התשפ"ו (19 בינואר 2026), שעה 09:40 סדר היום: << הצח >> הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 47), התשפ"ה-2025 (פ/3779/25) (פ/4287/25) (פ/4547/25) (פ/709/25) (פ/4369/25) (פ/4749/25) (פ/5463/25) (מ/1852), של חה"כ צביקה פוגל, חה"כ משה טור פז, חה"כ ינון אזולאי, חה"כ שרון ניר, חה"כ חוה אתי עטייה, חה"כ פנינה תמנו וחה"כ אופיר כץ << הצח >> הכנה לקריאה שנייה ושלישית – הצבעות נכחו: חברי הוועדה: מיכל מרים וולדיגר – היו"ר שרון ניר – מ"מ היו"ר דבי ביטון יואב בן צור חברי הכנסת: ניסים ואטורי גלעד קריב מוזמנים: נגה שילדהאוז טאובר – עו"ד, ע' ליועמ"שית למשפחות והנצחה, משרד הביטחון ריקי מורד – סגנית בכירה לראש האגף וראש היחידה לתגמול, משרד הביטחון שירה אתגר – ר' היחידה לטיפול ביתומים מערכתה ביטחון ואחים שכולי, משרד הביטחון אלינור ברזני אלימלך – ר' היחידה לטיפול ביתומים מערכת הביטחון ואחים שכולים, משרד הביטחון אורן אילון – סגן ר' את"ק ור' היחידה לתקציבי משרד הביטחון אריה מועלם – סמנכ"ל וראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת, משרד הביטחון שרית דמרי דבוש – עו"ד, סגן היועץ המשפטי, המוסד לביטוח לאומי יעל קסטן רבסקי – עו"ד, ממונה ארצית ביטוח לאומי בסיוע המשפטים, משרד המשפטים שולי מועלם – חכ"ל, אלמנת צה"ל אלמוג צדוק – יתומת צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל רונית סגל – יתומת צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל שלומי נחומסון – מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל זהרה ורד – יתומת צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל גלית ויינר – יתומת צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל אילנית בן עזרא – יתומת צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל אורלי חבליו זוהר – אלמנת צה"ל, מטפלת בטראומה, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ניצן בסן – שדלן, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל איביי מוזס – יושב ראש ארגון נפגעי פעולות האיבה רות פרמינגר – עו"ד, נציגת הארגון בכנסת וחברת ועד, ארגון נפגעי פעולות האיבה ליאורה בן צור – יתומה מה-7 באוקטובר, תנועת עתיד לעוטף נועה פורד – יתומה ואחות שכולה מה-7 באוקטובר, תנועת עתיד לעוטף נעה דוד – מנהלת קשרי ממשל, תנועת עתיד לעוטף שרון כהן – תנועת עתיד לעוטף אסיף תמם – מייסד עמותת תנועת איל"מ - ארגון יתומים לאומיים מדברים נתן סמדר – יתום, תנועת איל"מ - ארגון יתומים לאומיים מדברים הודיה מויאל – מנהלת מדיניות, חמניות - הבית ליתומים בישראל מורן שדה – יתומת צה"ל שלמה אלפסה צורן – דוד תומך ליתומים בגירים משני ההורים גל גורן – יתום איבה, בנם של מיה ואבנר גורן ז"ל, "עתיד לעוטף" ו-"יתומי ה-7.10" אביאל קובייסי – פורום נכי צה"ל והביטחון בכנסת והממשלה אדוה פינקלשטיין – אבי ילדיה נרצח ב-7 באוקטובר אלי שתיוי – אביו של עידן ז"ל שנחטף ממסיבת הנובה ונרצח בעזה והושב לקבורה בישראל ייעוץ משפטי: ענת מימון מנהלת הוועדה: ענת כהן שמואל רישום פרלמנטרי: חבר תרגומים, מיטל פורמוזה רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 47), התשפ"ה-2025, מ/1852 << נושא >> << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בוקר טוב לכולם. היום יום שני, א' בשבט התשפ"ו, 19 בינואר 2026. השעה 9:39. קודם כל, ראש חודש שבט, שכולנו מכירים את ראשי התיבות שתהיינה בשורות טובות. אז לכולנו, באמת, לכל אחד ואחד מאתנו, לנוכחים פה ושאינם נוכחים פה. כמובן שאנחנו מייחלים ומתפללים להשבתו של רס"ר רני גואילי הי"ד, שיובא לקבר ישראל. לא מוותרים עליו בשום רגע ובשום תנאי. אנחנו כמובן לא נהיה מוכנים לשיקום הרצועה עד שלא תפורז הרצועה ונמוטט את חמאס ונפרק אותו מנשקו. אנחנו נצלול מיד להצעת החוק הממשלתית. היום זה יהיה דיון קצר, אנחנו רוצים לאשר את החוק. אני אומרת לכולכם, לכל אחד ואחד שיושב פה וגם למי שמאזין לנו מרחוק – החוק הוא פריצת דרך. הוא באמת לדעתי תיקון היסטורי שנותן הכרה ליתומים עצמם בכך שהוא נותן להם בעצם תמיכה וגמלה מעבר למה שנעשה עד היום. יש לנו כאן תיקונים משמעותיים ביותר. כן, אני יודעת שלא לכולם. אני יודעת שלא מי שכיניתי אותו בעבר יתומי יום כיפור, אבל זה לאו דווקא יום כיפור, כן יש את ה-50,000 שקלים, אבל אני יודעת שזה לא מספיק. כן יש לנו את מורן שדה ואת מה שהיא מייצגת. יש לנו את האחים. יש לנו באמת לא מעט אוכלוסיות שעדיין לא תיקנו את מה שצריך לתקן עבורן. אבל עשינו צעד עצום ולכן כדאי גם להסתכל על הדברים החיוביים, לא רק על השליליים. ואני באמת מקווה שאף אחד לא יצטרף למשפחת השכול ובאמת בסופו של דבר בעוד אי אילו שנים, שהחוק הזה יהפוך לאות מתה. לשם אני מכוונת, לשם אני מתפללת. אנחנו נתחיל בהקראה של התיקונים, תיקוני נוסח קטנים שאנחנו צריכים לתקן לפני הצבעה. אחר כך נשמע את ההסתייגויות. אחר כך הבטחתי למעט מפה שרוצות לדבר מילה או שתיים, לא יותר מזה. ואז נצביע על החוק להכנה לקריאה שנייה ושלישית. בתקווה שעוד השבוע אנחנו נעלה אותו להצבעה במליאה, כך שייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. תודה לכל מי שהשתתף. אנחנו נגיד את התודות גם בסופו של הדיון. בבקשה ענת. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> אני אנסה להפנות אתכם לעמוד, לסעיף. כמו שיושבת-הראש אמרה, אנחנו מדברים בעיקר על תיקונים של הבהרות, תיקוני נוסח. דיוקים שנגררים בעקבות התיקונים שעשינו. אני מתחילה בעמוד 1, בהגדרה "יתום". בעקבות ההעלאה של גיל היתמות מ-21 ל-30, אנחנו דייקנו את ההגדרה ואני אקריא אותה. תיקון סעיף 1 1. (2) אחרי ההגדרה "זכאי" יבוא: ""יתום" – ילדו של הנספה, שלא מלאו לו 30 שנה במות הנספה, או שמחמת מום גופני או שכלי לא עמד ברשות עצמו במות הנספה או בהגיעו לגיל 21 אחרי מותו, לפי המאוחר, וכל עוד הוא אינו עומד ברשות עצמו מסיבות אלה;". פה בעצם דייקנו לגבי יתום שאינו עומד ברשות עצמו, שבעצם זה אחד משניים: או שכבר במות הנספה הוא לא עמד ברשות עצמו או כשהוא מגיע לגיל 21. פה לא צריך לשנות לגיל 30. הוא לא עומד ברשות עצמו ואז בעצם הוא יקבל כבר את הזכאויות כיתום שאינו עומד ברשות עצמו. זה הדיוק של ההגדרה הזאת. אני עוברת לסעיף 8, תיקון סעיף 8. זה סעיף 3 להצעת החוק, אנחנו עדיין בעמוד 1. דיברנו על זה בישיבה הקודמת שבעקבות העלאת גיל היתמות אנחנו פשוט מדגישים שהתגמול לאלמנה בעד היתומים זה עד הגיעו של היתום לגיל 21 ולכן אנחנו מוסיפים את זה בסעיף 8(ב) ובסעיף 8(ג) שהתוספת לאלמנה היא עד הגיעו של היתום לגיל 21. תיקון סעיף 8 3. בסעיף 8 לחוק העיקרי - (1) בסעיף קטן (ב), בסופו יבוא "עד הגיעו של היתום לגיל 21"; (2) בסעיף קטן (ג), בסופו יבוא "עד הגיעו של היתום לגיל 21"; אני עוברת לעמוד 2, סעיף 4 להצעת החוק, תיקון סעיף 9 לחוק. זה יתום, אנחנו קוראים לסעיף הזה היתום העצמאי. שסעיף קטן (ג) הקיים כבר היום בחוק מדבר על יתום עד גיל 21, שנמצא תקופה מסוימת מחוץ לבית הוריו. שם אנחנו מדגישים שזה עד גיל 21, זה סעיף שכבר קיים היום בחוק. בפסקה (2) אנחנו מוסיפים הוראה לגבי היתום העצמאי מגיל 21 ואילך. אני אקריא את ההוראה כי כן דייקנו את התנאים. תיקון סעיף 9 4. (2) אחרי סעיף קטן (ד) יבוא: "(ד1) (1) על אף האמור בסעיף זה, יתום ששולם בעדו תגמול לפי סעיף קטן (ג) בשל שהייה מחוץ לבית הורהו ולא מחמת נישואיו, זכאי לתגמול כאמור גם מגיל 21 ועד הגיעו לגיל 30ף, שישולם לו במישרין. (2) יתום המקבל תגמול לפי סעיף קטן זה לא יהיה זכאי, בעד התקופה שבה משתלם התגמול האמור, לתגמול לפי סעיף 9ג." נגה, אם אני לא טועה, גם לפי 9ד. נכון? אה, נכון, זה עד גיל 30, אז זה 9ג. אני מסבירה, אנחנו מזהים את כל אותם יתומים שלפני שהם הגיעו לגיל 21 הם קיבלו את התגמול בשל שהייה מחוץ לבית ההורים. ואז לאחר גיל 21, אם באמת הוא קיבל את התגמול הזה וכן החרגנו את המצבים שאדם קיבל את התגמול הזה בשל נישואים, שהוא יצא מבית הוריו, זה לא המצב שאנחנו רוצים לתת את התגמול המוגדל עד גיל 21 ועד 30. והתגמול הזה משולם במישרין בעצם לאותו יתום שהיה יתום עצמאי. מה שכן, יכול להיות שיהיו מצבים שהחוק הזה יעבור שיש כבר היום יתומים כאלה שנמצאים בגילאים 25, 26, 27. אנחנו לא מבקשים, יש גם הוראה לגבי זה בסעיף תחילה. אנחנו לא מבקשים רצף מהיותו מקבל את הגמול לפי סעיף קטן (ג), כלומר מגיל 18 עד מה שהוא קיבל לפני גיל 21. אלא יכול להיות שכאשר החוק הזה יעבור, זה בעצם כל עוד הייתה לו הכרה בעבר כיתום עצמאי הוא בעצם נכנס עכשיו גם לזכאות הזאת עד גיל 30, לתקופה שנותרה לו. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> רק חידוד אחד קטן. ריקי מורד, סגנית ראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת. אנחנו כמובן מקדמים בברכה ושמחים מאוד להעלות, להרחיב מהותית את המעטפת שניתנת לילדים יתומים שהם חסרי עורף משפחתי. והיום אנחנו גם בודקים את הדבר הזה ונמשיך לבדוק את הדבר הזה. זאת אומרת, כשכתוב שהייה מחוץ לבית הכוונה היא מישהו שאולץ לצאת מחוץ לבית. לא איזה נסיעה. זה שיהיה ברור. לא מבחירה חופשית. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> בסדר. אני עוברת הלאה לסעיף 5 להצעת החוק, שמתקן את סעיף 9ב, שעוסק ביתום משני הוריו. גם זה הוצג בישיבה הקודמת. אלה דיוקי נוסח, אבל אני אקריא את זה שוב, לטובת כולם. תיקון סעיף 9ב 5. בסעיף 9ב לחוק העיקרי - (1) במקום סעיף קטן (א) יבוא: "(א) בעד ילדו של נספה שהתייתם משני הוריו, שאחד מהם נספה, ישולם תגמול חודשי בשיעור התגמול הקבוע בסעיף 13ב(1) מהמועד שבו מלאו לו 21 או מהמועד שבו התייתם משני הוריו, לפי המאוחר; (ב) תגמול כאמור ישולם למשך 13 שנה או עד הגיעו לגיל 50, לפי המוקדם. כלומר, המועד שבו הוא מתחיל לקבל את התשלומים זה או ממועד שהוא התייתם משני הוריו או מגיל 21. << אורח >> קריאה: << אורח >> למה מוצרה ההגבלה הזאת לגיל 50? << דובר >> ענת מימון: << דובר >> זה כבר הוצג בדיון הקודם. << אורח >> קריאה: << אורח >> אני יודעת שזה הוצג בדיון הקודם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, לא להפריע בבקשה. תודה. כן? << דובר >> ענת מימון: << דובר >> לכן רק הבהרנו את העניין הזה של מאיזה מועד משולמים התגמולים האלה. << אורח >> קריאה: << אורח >> איפה השנתיים שהיו מה-7 באוקטובר? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, לא נתתי לכם רשות דיבור. אנחנו עכשיו מקריאים, בסדר? תודה רבה, לא להיכנס בבקשה לדברים. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> אני רק אעיר שלגבי כל סעיף שהוספנו פה יש סעיף תחילה והוראת מעבר שאנחנו נגיע אליהם בסוף, נקריא הכול וזה עונה על כל השאלות. << אורח >> שירה אתגר: << אורח >> ענת, סליחה שנייה. שירה אתגר, אגף משפחות. רק נדגיש שמגיל 18 היתום שהתייתם משני הוריו, אם הוא התייתם לפני גיל 18, מגיל 18 הוא יקבל את התגמול כיתום עצמאי עד גיל 21 ואז מגיל 21 הוא יקבל את התגמול כיתום משני הורים למשך 13 דנה או עד הגיעו לגיל 50, המוקדם ביניהם. << אורח >> נגה שילדהאוז טאובר: << אורח >> ענת, בהקשר הזה של דיוקי הנוסח, יש בסעיף קטן (ג) סעיף שבא ואומר שלא יינתן כפל תגמול. הוא מתייחס לסעיפים מסוימים. אנחנו גם רוצים להוסיף פה את סעיף 9א, שזה הסעיף של יתום עצמאי. כי אם יתום עצמאי העלינו עכשיו לגיל 30, אתה יכול להיות גם יתום עצמאי וגם ילדו של נספה שאיבד את שני הוריו. לכן אנחנו לא רוצים שגם יהיה פה כפל תגמול. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> אנחנו נוסיף את זה. באמת באותו סעיף שנגה מדברת עליו, של מי שמקבל תגמולים כיתום משני הוריו, אז הבהרנו שהוא לא יהיה זכאי לתגמול לפי 9ג, שזה התגמולים שמקבלים היום היתומים, או לתגמול חודשי כהגדרתו בסעיף 9ד, שזה סל השיקום התעסוקתי. התגמול שמקבלים כסל שיקום תעסוקתי. כן חשוב להדגיש שאותו יתום כן יהיה זכאי למעטפת התעסוקתית שנותנים כחלק מסל שיקום תעסוקתי. פשוט הוא לא יהיה זכאי לתגמול מכוח שני הסעיפים. וכמו שנגה ביקשה, אנחנו נוסיף גם את הסעיף של היתום העצמאי, שגם יש חפיפה בגילאים, אז שלא יהיה כפל תשלום. אותו דבר לגדי ילדו של נספה שמקבל תגמולים לפי סעיף קטן (ב) שזה בעמוד 3 למעלה. שזה יתום משני הוריו ששניהם נספים. ואז גם שם הוספנו את ההחרגות פשוט להבהיר שהוא לא יהיה זכאי לתגמולים החדשים שנוספו לגבי היתומים. בסעיף 6 להצעת החוק, תגמולים ליתום, הסכום עודכן בגלל חלוף הזמן שההצעה הזאת נדונה, אז בעצם הסכומים מתעדכנים ואנחנו נגיע לזה גם בעוד סעיפים בהמשך. בעמוד 4 זה תיקון שהצגנו בדיון הקודם ולכן אני לא מתעכבת על זה שוב. עמוד 5, סעיף 8 להצעת החוק, אנחנו רק הצמדנו את ההגדרה של המענק המיוחד לאלמנה להגדרה של השכר הממוצע בחוק הביטוח הלאומי. זה רק תיקון של הגדרה. עמוד 6 להצעת החוק, סעיף 11 שמתקן את סעיף 15ב שעוסק בהטבות לשיקום תעסוקתי. שם בתחילת הסעיף, ברישה, יש הגדרה של יתום. ובגלל ששינינו את הגדרת יתום והעלינו את גיל היתמות, צריך היה גם להתאים את ההגדרה הזאת. ההגדרה עסקה ביתום שמלאו לו 21 וטרם מלאו לו 30. ומכיוון שהיום יתום שמלאו לו 21 ממילא נחשב יתום, אז פשוט שינינו את ההגדרה. אני אקריא. תיקון סעיף 15ב 11. בסעיף 15ב(א) לחוק העיקרי, בהגדרה "יתום", במקום "שטרם מלאו לו 21 שנה ביום שהתייתם וטרם" יבוא "שטרם". כך שבעצם יהיה כתוב שיתום זה מי שטרם מלאו לו 30 שנה. הוא יכול לגשת ולקבל את ההטבות לפי סעיף 15ב. אותו דבר בסעיף 12 להצעת החוק, אנחנו עדיין בעמוד 6, פסקה (2). גם פה, בגלל שינוי ההגדרה יתום בגיל היתמות, יש פה עניין של הטבה של שיעורי נהיגה ליתום אחרי שמלאו לו 17, והגדירו "וטרם מלאו לו 21". אבל מכיוון שגם פה שינינו את ההגדרה של יתום, אנחנו פשוט מוחקים את המילים האלה "בטרם מלאו לו 21", כך שלא תהיה הגבלה מבחינת הגיל. << אורח >> שולי מועלם: << אורח >> לא תהיה הגבלה בכלל? << אורח >> קריאה: << אורח >> היום זה עד גיל 21. << אורח >> שולי מועלם: << אורח >> כן. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> עמוד 7 להצעת החוק, אנחנו בסעיף 15ד. מדובר שם על העניין של הכשרה מקצועית. אני רק רוצה להבהיר, הסעיף כתוב בו שיש הכשרה מקצועית והוספנו גם לימודי העשרה, ובלבד שמשכם לא יעלה על שנה. הכוונה היא שלימודי העשרה מוגבלים בתקופה של שנה, כשההכשרה המקצועית יכולה להיות לפי הנהלים שלוש שנים ולכן ההגבלה שמופיעה פה בסעיף היא רק לגבי לימודי העשרה. אני מבהירה את זה, ההכשרה המקצועית שלוש שנים. << אורח >> רונית סגל: << אורח >> ענת, סליחה רגל, אפשר לשאול? כי משרד הביטחון היה צריך לחזור בסעיף הזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שנייה, אני מבקשת בסוף. אנחנו רוצים לגמור את ההקראה בבקשה. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> זה לא עוד הרבה. סעיף 14 להצעת החוק, למעשה זה מה שאמרתי לגבי עדכוני סכומים של המדד, זה אחת לשנה. כיוון שההצעה הזאת כבר החליפה שנה אז עדכנו את כל הסכומים. שימו לב להעלאה של כל הסכומים של הטבות לדיור. עמוד 10, התערבות לרווחה רגשית. גם שם הצגנו את זה, מדובר על 162 מפגשים בסך הכול. וזה יכול להיות במקביל גם לטיפול הרגשי, זה תיקון שנכנס. בנוסף ניתן יהיה לקבוע טיפולים נוספים שייחשבו כהתערבות לרווחה רגשית, מה שמאוד הרחיב בעצם את האפשרויות להשתמש בטיפולים האלה. תוכנית ליווי אישית בפסקה (6) הגדלנו לגיל 21 לגבי היתומים. פה אני רוצה להציג בסעיף (יב) את הלימודים של היתום. כתוב שזה מגיל 30 עד 60 ואנחנו ביקשנו, אני מזכירה לגבי הגבלת הגיל. אז אם אתם רוצים להשיב. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> זה עולה לגיל 65. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> אוקיי. << אורח >> רונית סגל: << אורח >> תואר שני גם. << אורח >> אריה מועלם: << אורח >> גיל הלימודים אנחנו רוצים להשוות להורים ולאלמנות. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> אז בעצם זה יתום שמלאו לו 30 וטרם מלאו לו 65 שנים. אנחנו מעלים בעוד חמש שנים. << אורח >> רונית סגל: << אורח >> ומי שעשה תואר ראשון, יוכל לעשות תואר שני, שעלה בדיון הקודם? << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> תואר שני אנחנו מאפשרים באמצעות כספי עיזבונות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בקיצור, אתם לא מסכימים לתקן. חבל. בסדר. זה לא בסדר, אבל כן. הלאה. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> סעיף 18 להצעת החוק נמחק. זה משהו שכתוב שהוא היה לא סופי וזה משהו שנבדק ולא נכנס להצעה. אני ממשיכה לגבי ועדת ל'. עמוד 11. אני אסיים להציג את הכול ואז אם יש הערות. סעיף 26. תיקון סעיף 35א 26. בסעיף 35א(א) לחוק העיקרי, במקום "לבן משפחה, ולעניין יתום אף אם מלאו לו 21 שנה" יבוא "לשכול, לאלמנה וליתום אף אם מלאו להם 30 שנה". זה הוצג בדיון הקודם. עמוד 12, בעצם עשינו את התיקון של הגדרה של יתום גם בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. אתם יכולים לראות את זה בנוסח. גם פה זה בהגיעו לגיל 21 או אם הוא לא עמד ברשות עצמו ביום שהנפגע מת, לפי המאוחר, וכל עוד הוא אינו עומד ברשות עצמו. בסעיף 7, זה סעיף שמכיל סעיפים, פשוט התאמנו את זה לגמרי לסעיפים. הוספנו את כל הסעיפים של 14ב, 14ב(1) ומחקנו את סעיף 29ה שנמחק גם מהחוק שלנו. עמוד 13 זה תמונת ראי, גם פה, בחוק נפגעי איבה, לגבי יתום משני הוריו. (ט) בסעיף קטן (ח) - (1) האמור בו יסומן כפסקה (1), ובה, במקום "יתום" יבוא "ילדו של נפגע שהתייתם" ובמקום הסיפה החל במילים "מיום היותו ליותם" יבוא "מהמועד שבו מלאו לו 21 או מהמועד שבו התייתם משני הוריו, לפי המאוחר; תגמול כאמור ישולם למשך 13 שנה או עד הגיעו לגיל 50, לפי המוקדם"; זה התיקון שהצגתי קודם בסעיף 9ב ועשינו אותו גם בחוק נפגעי איבה. סעיף 7ד2 זה הסעיף החדש בעמוד 13 להצעת החוק למטה. הוא עוסק במשפחה המגדלת. עכשיו קראנו לה משפחה מלווה. טיפה שינינו, אני מקריאה את הנוסח. תגמול מיוחד למשפחה מלווה של יתום מגיל 18 עד 25 7ד2. (א) אדם זכאי לתשלום חודשי בסכום של 2,000 שקלים חדשים בשל אובדן הכנסה לצורך טיפול, ליווי וסיוע ליתום שמלאו לו 18 שנה וטרם מלאו לו 25 שנה ששני הוריו נפטרו כתוצאה מפגיעת איבה (בסעיף הזה – משפחה מלווה), למעט יתום שמונה לו אפוטרופוס מגדל לפי סעיף 7ד(א). (ב) סיוע כאמור בסעיף קטן (א) יינתן למי שהיתום הצהיר על כך שאותו אדם הוא המשפחה המלווה שלו, והוא רשאי לשנות את הצהרתו אחת לשנה. (ג) לא הצהיר יתום כאמור בסעיף קטן (ב) יינתן הסיוע לפי החלטת קצין התגמולים לאחד מאלה: (1) מי שהיתום מתגורר אצלו; (2) מי שהיה אפוטרופוס של היתום לפני הגיעו לגיל 18; (3) מי שהוא האפוטרופוס המגדל של אחיו של היתום שטרם מלאו להם 18 שנה, לפי סעיף 7ד(א). (ד) על אף האמור בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג), פקידו התביעות רשאי לשלם את התגמולים לפי סעיף זה לאדם אחר, אם נוכח כי יהיה זה לטובת היתום. (ה) תשלום לפי סעיף זה ישולם לשתי משפחות מלוות לכל היותר, בעד כמה יתומים שהם אחים. (ו) שר העבודה, בהתייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, רשאי לקבוע הוראות לעניין סעיף זה, לרבות לעניין דרך ההכרה במשפחה מלווה." בעצם אני רק מסבה את תשומת ליבכם, קבענו שהיתום הוא זה שמצהיר. אם הוא לא מצהיר יש לנו כל מיני מבחנים להתקיימות בעצם הקשר הזה בין היתום לבין אותה משפחה. על אף זה עדיין אנחנו נותנים פה שיקול דעת לפקיד התביעות, כמו שיש לנו גם במקרים נוספים בביטוח לאומי, בכל זאת לשלם את התשלום למשפחה אחרת, אם הוא חושב שזה יהיה לטובת היתום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> וציינו שההחלטה של היתום עצמה היא הגוברת, אם יש סתירה. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> לא, היתום העצמאי גוברת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, כן, ברור. אבל אם הוא מתגורר ב-א' והוא מוכן לתת ל-ב'. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> בדיוק. << אורח >> שרית דמרי דבוש: << אורח >> ב-(ג) צריך לתקן שזה צריך להיות פקיד תביעות. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> לא קצין התגמולים, אלא פקיד התביעות? גם פה? << אורח >> שרית דמרי דבוש: << אורח >> כן, כן. כי זה בחוק התגמולים. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> בסדר גמור, תיקנתי. זה התיקון הזה. עכשיו אני עוברת לסעיף התחילה והתחולה. אני אקריא אותו מהר. אני אנסה להסביר בקצרה מה בעצם עשינו פה. תחילה ** תחילתו של חוק זה ב-1 בחודש שלאחר יום הפרסום. זה בעצם יהיה יום התחילה, בשאיפה שזה יהיה ב-1 לחודש של החודש העוקב. תחולה והוראות מעבר 30. (א) הוראות החוק העיקרי כנוסחן בחוק זה יחולו על תגמול, הטבה, הענקה, סיוע או זכאות אחרת (להלן: "זכאות לפי הדין הישן") שבעד התקופה שמיום תחילתו של חוק זה ואילך. כלומר החוק הוא צופה פני עתיד. (ב) כל זכאות לפי הדין הישן אשר עמדה לזכאי לפני יום תחילתו של חוק זה בשל התקיימות התנאים הקבועים בו – ימשיכו לחול התעריפים הקבועים בו טרם החלת הדין החדש. כלומר, אם יש זכאות מהעבר שכבר צמחה וקיימת ועמדה בעבר, היא לא משתנה בעקבות החוק הזה, אלא אותה זכאות היא לפי הדין שהיה קיים ביום שהזכאות הזאת בעצם קמה. (ג) כל זכאות לפי הדין הישן שניתנה לזכאי או שהוחלט לאשרה לפני יום התחילה – יראו בה כאילו ניתנה ומומשה ויחולו הוראות אלה: (1) ניתנה לזכאי לפני יום התחילה זכאות לפי הדין הישן אשר קבוע לגביה כי היא ניתנת באופן חד פעמי – לא תאושר לו בקשה הדומה לה במהותה מכוח הדין החדש; (2) ניתנה לזכאי לפני יום התחילה זכאות לפי הדין הישן לתקופה מוגבלת – ימשיך לקבלה עד תום התקופה לפי הדין החדש, ובלבד שחישוב התקופה יחל במועד שבו החל הזכאי לקבל את הזכאות לפי הדין הישן; (3) ניתנה לזכאי לפני יום התחילה זכאות לפי הדין הישן שהינה עתית – ימשיך לקבלה לפי הוראות הדין החדש ובלבד שמניין המועדים לחישוב העתי יחל במועד שבו קיבל הזכאי את הזכאות לפי הדין הישן; (4) ניתנה לזכאי זכאות לפי הדין הישן שהינה שנתית, חודשית או עתית לפני יום התחילה – יקבלה לפי הוראות הדין החדש ובלבד שהוא עומד בתנאים הנדרשים לקבלתה לפי הדין החדש. לעניין זה "זכאות לפי הדין הישן" לרבות תשלומים שניתנו באמצעות משרד הביטחון על פי הסדרים שאינם בחקיקה. << אורח >> נגה שילדהאוז טאובר: << אורח >> כאן אני רוצה להדגיש שמדובר על תשלומים על זכאויות שניתנו נגיד מכספי עיזבונות, ובלבד שהתשלום היה באמצעות משרד הביטחון. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> זה ייחשב שהוא קיבל זכאות לפני תחילת החוק. << אורח >> נגה שילדהאוז טאובר: << אורח >> הוא קיבל זכאות לפני התחילה, לפי הדין הישן. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> אוקיי. אני רק אומרת בקצרה, אני מסבירה את זה. כשיש תשלום חד פעמי והוא ניתן לפני תחילת החוק, הוא כמובן לא יאושר שוב. כלומר, אותו אדם שקיבל את הזכאות קיבל את הזכאות. אם התשלום הוא לא חד פעמי והוא לתקופה, אז הוא ממשיך לקבל אחרי שהחוק עובר. אבל התקופה נספרת החל מהעבר והוא יקבל לפי הדין החדש. << אורח >> אורלי חבליו זוהר: << אורח >> פה אני רוצה משפט אחד קטן, זה ממש קריטי. יש לנו שכבה שלמה שלא לקחה ויש פה אנשים מבוגרים שלא קנו דירה למשל ויש - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אורלי, אבל אנחנו לא יכולים לפתוח את זה עכשיו, שנייה רגע. << אורח >> אורלי חבליו זוהר: << אורח >> לא, לא, אנחנו מבקשים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, אבל היא תסיים לקרוא. אורלי, תרשמי לך. מאה אחוז, אני אתן לך, אבל תרשמי לך מה את רוצה. << אורח >> אורלי חבליו זוהר: << אורח >> לא תמיד קונים דירה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, בבקשה. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> כנ"ל לגבי זכאות עתית. אם זה זכאות שמופיע כל פרק זמן הוא ימשיך לקבל עוד זכאות שקצובה נגיד במספר טיפולים. אם הוא קיבל לפני הוא ימשיך לקבל לפי הדין החדש. אבל שוב, מחשבים את זה גם אחורה. כלומר, אנחנו לא מאפסים פה את סל הזכאויות. הזכאויות ממשיכות בעצם ממה שהיה לפני שהחוק הזה נכנס לתוקף. כנ"ל גם לעניין שנתי וחודשי. הדין החדש ימשיך לחול, אבל התקופה תיספר מלפני. אני עוברת לעמוד 16, ממשיכה בהוראת התחילה והוראת המעבר. אני קוראת ברצף. אני רק אומרת כל סעיף לגבי מה הוא עוסק. סעיף קטן (ב) בעמוד 16. (ב) הוראות החוק העיקרי כנוסחו בחוק זה יחולו גם על יתום שביום התחילה מלאו לו 21 שנה וטרם מלאו לו 30 שנה והוא התייתם לפני יום התחילה לאחר שמלאו לו 21 שנה. ואולם תגמולים וזכאויות נוספות לפי חוק זה ישולמו לו בעד יום התחילה ואילך; לעניין זה, "יתום" – כהגדרתו בסעיף 1 לחוק העיקרי או בסעיף 1 לחוק נפגעי איבה, לפי העניין, כנוסחם בחוק זה. זה גיל היתמות. כמו שאמרנו, התשלומים מכאן ואילך. אבל ההכרה היא גם אחורה למי שהיום הוא בין גיל 21 ל-30 והתייתם אחרי גיל 21 כמובן. יתום עצמאי, זה כוכבית שאחרי סעיף קטן (ב). (*) הוראות סעיף 9(ד) כנוסחו בחוק זה יחולו גם על יתום ששולם בעדו תגמול לפי סעיף 9(ג) לחוק העיקרי בשל שהייה מחוץ לבית הורהו ולא מחמת נישואיו לפני יום התחילה, וביום התחילה גילו עלה על גיל 21; תגמולים לפי סעיף 9(ד) כאמור ישולמו לו מיום התחילה ועד הגיעו לגיל 30. זה מה שדיברתי על הרצף הזה. כלומר, גם אם לפני שהחוק הזה נכנס הוא היה יתום עצמאי והיה כמה שנים עכשיו שהוא לא קיבל כיתום עצמאי, מרגע שהחוק הזה יעבור הוא כן יתחיל לקבל לפי הסעיף החדש מכאן ולהבא. את סעיף (ג) הקראנו בעצם. רק הוספנו שזה מבלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (ג), שזה הסעיף שהוספנו לגבי הזכאויות. << אורח >> אסיף תמם: << אורח >> אפשר להעיר על היתום העצמאי? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, אי אפשר. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> אני אסיים לקרוא את כל הסעיפים. סעיף קטן (ד) זה גם לגבי גיל פרישה. חמש שנים, הקראתי את זה בישיבה הקודמת. גם לגבי האלמנה הקראתי בישיבה הקודמת. אנחנו פשוט מסייגים ואומרים שזה על אף האמור, לגבי הוראת התחילה הרגילה. כנ"ל בסיוע בדיור, שמי שבעצם הגיש את הבקשה לפני יום התחילה ועדיין לא הושלמה העסקה, כלומר הוא לא קיבל את החזקה או שלא הושלם התשלום, אז הוא יהיה זכאי בעצם לסכומים המוגדלים בדיור. אבל אם העוסקה הושלמה אז לא. לגבי הלימודים, למעט דמי המחייה, זה סעיף קטן (ז). אנחנו רק אומרים שיראו תגמול לפי הדין החדש כמחליף זכאות לתשלום למחיית יתום שנקבעה מכוח סעיף 33(א)(1א) לחוק העיקרי, שזה דמי המחייה. << אורח >> נגה שילדהאוז טאובר: << אורח >> ענת, אולי על זה צריך להוסיף בהוראות הכלליות. אנחנו נדבר על זה אחר כך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאחר ואני צריכה לצאת לשתי דקות ואין לי פה מישהו שיחליף אותי. שרון, את יכולה? בבקשה. את יכולה לתת למי שביקש לדבר. אורלי ביקשה ראשונה. (היו"ר שרון ניר) << יור >> היו"ר שרון ניר: << יור >> אורלי בבקשה. << אורח >> אורלי חבליו זוהר: << אורח >> שמי אורלי זוהר, אני אלמנת צה"ל. אנחנו בעצם במאבק ארוך, היתומים התחילו עוד הרבה לפניי. והאלמנות, אני פה 16 שנה, גם בחוץ וגם בפנים, במסע הזה יחד איתם. אוהבת כל אחד מהם כמו הילד הפרטי שלי. עופרה חזה שרה את שירה שכתבה אילה אשרף: "תגיד לי איך לעצור את הדמעות, תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות. תגיד לי למה אין אמת, רק הזיות. אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לבכות. לאורך הים אין גלים, יש עולם, שנשבר לרסיסים על המזח. תגיד לי איך לעצור את הדמעות, תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות. כשאנשים רצים אל תופת ואל ים, אני ארוץ אל תוך האש אם יחזרו משם. תגיד לי איך עם המוות אתה חי, מסתיר דמעות בכל לילה, תגיד לי עד מתי. האש שקוראת לי לא נמצאת שם באמת, וזה שנעלם האם יחזור או כבר מת?" כבר כשהתאלמנתי, בחורה צעירה שאיבדה את אהובה ונשארה לבד עם ילדים קטנטנים שבכו לילה לילה 'אבא, בוא' – דבר שלא אשכח עד יום מותי. נשארתי לבדי לגדל אותם. הבנתי שסיפור היתומים הוא הקשה והמורכב ביותר. ילדים שביום אחד מחממה מחבקת, בית מלא אור, מוצאים עצמם תלויים על אמא ובאמא ובכל צעד שלה, כשהיא עצמה יגונה גדול וכאבה אין סופי. שמי אורלי זוהר, אלמנתו של רס"ן אמיר זוהר, מ"פ פלחה"ן 5, שנהרג בפעילות מבצעית כשהיה בן 34. כבר מהשנים הראשונות הסתובבתי וראיתי והייתי בלא מעט בתים. פגשתי אין סוף סיפורים. היתומים בכל הגילאים נשארו ובתוכם ילדים קטנים נושאים בנפשם טראומה קשה. חסר אין סופי, דמות אב שנעלמה בפתאומיות והם עדיין מחכים לשובו חזרה. לאורך השנים ישנם סיפורים רבים של אמא שנעלמה ויש אמא שאחרי אבא או אבא אחרי אמא. התא המשפחתי תמיד ספג מכה קשה, הכי קשה, והיתום הקטן במרכז הזעזוע. ללא הודעה מוקדמת וללא הכנה מראש. 16 שנים ולפניי היתומים הבוגרים שחלקם כבר לא בחיים, נאבקנו על דבר כל כך ברור – הכרה, טיפול. גב מדינה ששלחה את האבות או האימהות לשרת אותה והיא לא החזירה אותם הביתה והותירה יתומים מאחור. יש שאבא חזר הלום קרב, פצוע קשה, נפטר או התאבד לאורך השנים והיתומים נשארו דור שני לפוסט טראומה וגם הם קבוצה נכבדה בתוך הקבוצה הגדולה, האהובה והיקרה של יתומי צה"ל וכוחות הביטחון ונגזרת הטרור. המחכים שנים לצדק ותיקון העוול. תמיד פתחו לי את הדלת, הקשיבו לי ונתנו את הכבוד הנכון, הן במשרד הביטחון ובצה"ל, בכנסת כאן כל חברי הכנסת. מעגלים מעגלים של חברים וכמובן האלמנות והיתומים. תמיד הלכתי וחזרתי ודקלמתי את אותו המשפט: היתומים, בכל גיל הם יתומים. היתמות לא מסתיימת והם היתומים ראויים להכרה, כבוד, פיצוי והשוואת זכויות להורים ולאלמנות. הם ורק הם ילדי החללים, הדבר היקר ביותר לגיבורים שהשאירו לכולנו למשמרת עולם. יצאו ונפלו למען המדינה והארץ. זהו מאבק קשה בשם הערכים, ערך הרעות והחברות ובשם אלה אנחנו מודים על פריצת הדרך ובשם אלה אנחנו ממשיכים למען השינוי המלא המכבד את כל היתומים ובכל גיל. אני מודה לכל מי שעודד אותי, תמך בי, הקשיב לי הקשבה אין סופית וללא גבולות. 16 שנות מאבק קשה בהם עמדנו עם שלטים, צעקנו ברמקולים, שלחנו אלפי מכתבים, פלאיירים ואין סוף פגישות חשובות. נושא היתומים הבוגרים לא הגיע לפתרון הראוי הסופי ואנחנו נצטרך להמשיך מחוץ לארגון ובתוכו. אין יכולת להפלות בין היתומים. אין יכולת לחשוב ולהסיק שהיתמות מסתיימת. וכמו שהורה שכול לא מסיים להיות הורה שכול כי בנו חזר משם והאלמנה לא מסיימת להיות אלמנה כי אהובה חזר משם, כך על אחת כמה וכמה היתום לא מסיים להיות יתום כי אבא שלו לא חזר אליו משם. מחבקת את כל הילדים שזיכרון, כאב האובדן והחסר הולך איתם כל הדרך, כל ימי חייהם. ואומרת, מכאן אנחנו ממשיכים. תודה למשרד הביטחון ולאגף משפחות, תודה לצה"ל, אכ"א, מילואים ומדור נפגעים. תודה למעגלי המשפחה והחברים שלא עזבו אותי לשנייה. תודה לך, מיכל, יו"ר הוועדה וחברי הכנסת היקרים שליוו בעבר ובהווה. שהיו חלק מהתהליך והדרך. תודה. (היו"ר מיכל מרים וולדיגר) << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. תודה אורלי, על מי שאת, על מה שאת. ועל המילואים שאת הולכת עכשיו לעשות. שתהיה לך נסיעה טובה. << אורח >> אורלי חבליו זוהר: << אורח >> תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רונית סגל, בבקשה. כל מי שביקש, נרשם אצלי, אני הולכת לפי הרשימה. רונית, בבקשה. << אורח >> רונית סגל: << אורח >> עד היום הייתי פה בכל ישיבה והצגתי את עצמי. היום אני רוצה לייצג קהילה של יתומי צה"ל וכוחות הביטחון. אנחנו לא עמותה, כי אנחנו מאוד מאמינים בארגון, בזהבה ובשלומי, לכן לא פתחנו עמותה. את איתי? מיכל, חשוב לי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, האמת היא שלא, את צודקת. << אורח >> רונית סגל: << אורח >> אז אני אחכה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מי שרוצה להירשם, אני לא מבטיחה לכולם, ממש לא. אבל זה אצל ענת. כן, בבקשה רונית. << אורח >> רונית סגל: << אורח >> אני רוצה שתהיי איתי, חשוב לי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן רונית. << אורח >> רונית סגל: << אורח >> את חשובה לי, אז אני רוצה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, כן, לגמרי. גם את לי. כן. << אורח >> רונית סגל: << אורח >> אני אומרת שעד היום ייצגתי את עצמי. היום מה שאני הולכת לקרוא עכשיו חתומים על זה מעל 500 יתומי צה"ל. תיקון עוול היסטורי, הכרה מלאה וזכויות ביתומי צה"ל הבוגרים. בשנים האחרונות, בעקבות המלצת ועדת רובינשטיין החלה לחלחל הכרה בחובתה המוסרית של המדינה כלפי יתומי צה"ל הבוגרים, בתחום הכלכלי, השיקומי והרגשי. הכרה זו עומדת בבסיס הניסיון לתקן את החוק משפחות חללים שנספו. באופן אבסורדי דווקא התיקון לחוק שאמור להכיר בנו לראשונה כילדו של החלל נספה כישות עצמאית העומדת ברשות עצמה מדיר את רובנו מתחולתו. הטיעון הרשמי להדרה הזו הוא העלות התקציבית הגבוהה שכן נטען כי אנחנו הרבה ואין תקציב. זוהי תפיסה מוטעית המציגה תמונה תקציבית חלקית ומטעה. תקציב השיקום של משרד הביטחון הוא דינמי, מידי שנה. לצערנו הורים שכולים ואלמנות הולכים לעולמם ויתומים צעירים חוצים את גיל 21 ויוצאים ממעגל הזכאות הנוכחי. כספים אלו מתפנים ובמקום להשתמש במשאבים המתפנים הללו כדי לתקן את העוול ההיסטורי כלפינו בוחרים להציג אותנו כנטל תקציבי חדש. וזאת כדי להצדיק את המשך ההדרה. אלא שכאן טמון שורש הבעיה. היעדר נתונים שמשרד הביטחון מסרב בעקביות במשך שנים למסור לוועדה בכנסת אינו תקלה טכנית, אלא מחסום מכוון. דרך אגב, עד היום לא קיבלתי תשובות. זוהי טקטיקה צינית שנועדה למנוע דיון אמיתי בעלויות ובכך להנציח את העוול תחת התירוץ של מגבלות תקציב. תקציב שאיש אינו יודע מהו. בהיעדר כימות הדיון תקוע, החוק אינו מתקדם ועולם כמנהגו נוהג. כך יתומי צה"ל הבוגרים מעל גיל 21 נותרים ללא הכרה וללא מענה. לכודים במעגל בירוקרטי שבו היעדר נתונים משמש תירוץ להמשך ההזנחה וההפקרה. נקודת המוצא לדיון חייבת להיות הכרה באפליה ההיסטורית הברורה. יתומים בוגרים כולם, מקום המדינה ועד מלחמת לבנון הראשון גדלו במציאות שונה לחלוטין. אנחנו והאלמנות של אותן שנים פשוט לא קיבלנו את המעטפת, התמיכה והתנאים שזוכים להם כיום. אלא שכאן בדיוק נעוץ העוול. בעוד שהאלמנות הוותיקות הורחבו התנאים והעוול ההיסטורי תוקן ובצדק. היתומים הבוגרים לא זכו לשום שינוי. כיצד יתכן שהמדינה הכירה בעוול היסטורי כלפי אלמנות ותיקות, אך בוחרת במודע להתעלם מאותו עוול בדיוק שנעשה לילדים של אותם חללים? האם היתמות שלנו פחותה? צדק חלקי הוא אינו צדק. ההפקרה יצרה נזק כפול שהיום אנחנו משלמים את מחירו. הנזק הכלכלי, אבותינו נלקחו מאתנו כשהיינו צעירים, בטרם הספיקו לבסס את עצמם כלכלית או לצבור נכסים. לא זכינו לירושה או לעורף כלכלי שיכלו להעניק לנו ויצאנו לחיים מנקודת פתיחה של אפס. על רקע הזה ההפקרה של המדינה הייתה כפולה. הקשר עם משרד הביטחון היה רופף עד לא קיים. לא הייתה שום חובה חוקית כלפינו כי לא היינו מוכרים וגם לא היו רשתות חברתיות להתעדכן. כתוצאה מכך יתומים רבים כלל לא ידעו על זכאותם למלגת לימודים שהייתה מוגבלת עד גיל 30 והחמיצו את חלון ההזדמנויות לרכוש השכלה. גם כאשר ביקשו ועדה חריגה אחרי גיל 30 נדרשו לוועדה מיוחדת ולבירוקרטיה בלתי נגמרת. היעדר ההשכלה הזה תורגם ישירות לפגיעה מתמשכת בגובה השכר וליכולת צבירה אפסית לפנסיה לאורך עשרות שנים. זו אינה פגיעה גרידא אלא יצירת חוב פנסיוני ואקטוארי מדיד של מאות אלפי שקלים שהמדינה חבה לנו. הנזק הנפשי, רק בשנים האחרונות יתומים נחשפים לזכאותם לטיפול פסיכולוגי. יתום שלא זכה למודל משפחתי רגיל מתקשה לנהל חיי זוגיות נורמליים. אנחנו חווים קושי רב כשאנחנו הופכים להורים ומגלים כמה פספסנו כשלא היה לנו מודל הורי ראוי. האלמנות היו עסוקות באבלן, בהישרדותן או בהקמת תא משפחתי חדש. היום הנזק הזה צף בעוצמה. הגיוס של ילדינו, במיוחד ליחידות קרביות, מציף בנו מחדש את הטראומה שמעולם לא טופלה. זה המקום לעצור ולשאול מדוע מכנים אותנו יתומים בוגרים מעל גיל 21? הרי היתמות היא צלקת נצחית. האם מישהו מעלה על דעתו להגדיר אלמנה כאלמנה בוגרת או משוקמת? או הורה שכול כהורה משוקם או בוגר? האם המדינה בודקת להם, ההורים או האלמנות, מבחן הכנסה? או מגדירה את התמיכה בהם כסל שיקום, התפתחות אישית שפג תוקפו? התשובה היא לא. רק מאתנו מצפים להשתקם, לקבל תגמול על פי הצעת החוק החדשה עד גיל 40, בטענה שעד אז אנחנו יכולים להתפתח. ומעל גיל 40 מוצע לנו תשלום סמלי של 50,000 שקלים בתירוץ שאין מספיק כסף בקופה הציבורית ולכן עלינו להמשיך להיות מופקדים שוב. האם כשאבא שלי יצא לקרב אמרו לי שאין כסף לדאוג לילדיו כשימות למען ארצו? האם עדכנו אותו שהמדינה מאפשרת לילדיו זכויות עד גיל 21? מעל גיל 21 עד גיל 40 עליו להתפתח אישית ואחרי גיל 40 אין תקציב? והנה הצעת החוק הנוכחי במקום לתקן מאיימת להנציח את העוול ולהוסיף חטא על פשע. החוק יוצר אבסורד, הוא שוב מדיר את היתומים שהופקרו תוך שימוש בטיעון מובהק שאנחנו לא מתפתחים אישית אחרי גיל 40. האבסורד זועק לשמיים. המדינה שמנעה מאתנו באופן אקטיבי את הכלים להתפתחות אישית היא זו שמשתמשת כעת בחוסר ההתפתחות הזה כתירוץ להמשיך להדיר אותנו. במשך עשרות שנים תקציב המדינה נהנה מההפקרה שלנו. הכסף שלא הושקע בהשכלתנו, בטיפול בנו ובביסוס הפנסיה שלנו נשאר בקופת המדינה. אנחנו לא מבקשים היום עלות תקציבית חדשה, אנחנו דורשים את תשלום החוב הישן שהמדינה צברה כלפינו. זה לא עניין של נדיבות, אלא של יושרה בסיסית. חשוב להדגיש, למרות ההפקרה ארוכת השנים הזאת אנחנו היתומים הבוגרים לא נשברנו. גדלנו להיות רופאות, רופאים, מורים, מורות, קצינים וקצינות, יזמים ויזמיות ואנשי עשייה. בנינו את המדינה הזאת במו ידינו כשאנו נושאים את הצלקת בשקט. המאבק שלנו אינו מאבק של חלשים המבקשים חסד, זהו מאבק של אנשים חזקים הדורשים צדק. המאבק שלנו הוא לא על תלות. אנחנו לא רוצים הבנה או אמפתיה. אנחנו דורשים הכרה והשוואת זכויות על נזק כלכלי מצטבר. איבדנו בין 20 ל-47 שנים קריטיות של צבירת פנסיה וביסוס כלכלי. זהו נזק בלתי הפיך. מה שאנחנו דורשים אינו הטבה, אלא תיקון עוול היסטורי. תשלום חוב של המדינה לדור שלהם שהיא הפקירה. לכן הפתרון הצודק היחיד הוא לבטל כליל את מגבלת הגיל המפלה ולהעניק לכל יתומי צה"ל, ללא קשר לשנתון, את ההכרה והזכויות שנמנעו מהם לכל חייהם, החל מגיל 21. מאחורי כל חלל צה"ל עומד חוזה בלתי כתוב בין המדינה לאזרחיה לכו לקרב ואנו נדאג ליקיריכם. במשך עשרות שנים המדינה הפרה את החוזה הזה עבורנו. בחוזה הבלתי כתוב הזה שכחתם לעדכן את האבות שלנו שהחוזה מסתיים בגיל 21, ב-40. לא טרחתם ליידע את אבותינו שבגיל 21 ילדיהם יופקרו להתמודדות אישית ללא תמיכה ממשלתית. לא טרחתם לעדכן אותם שדם אשתו והוריו אדום יותר מדם ילדיו. הגיע הזמן לקיים את החוזה במלואו וללא תנאים ומגבלות גיל. אתם יושבים כאן בזכות אבותינו שיצאו לקרב. אנחנו לא מבקשים, אלא דורשים בזכות ולא בחסד. אנחנו קוראים לחברי הוועדה ולשר הביטחון לשנות לאלתר את קידום הצעת החוק המפלה במתכונתו הנוכחית, לפרסם לאלתר את הנתונים המלאים על כל מה שביקשתי ועדיין לא קיבלתי. אני לא אפתח פה את הכול. לפתוח בדיון מחודש על בסיס העיקרון היחיד שהוא צודק, הכרה ושוויון זכויות מלאה בכל גיל. יש לי פה 500. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רונית. רונית, אני הקשבתי, לא בקשב רב כי היו כל מיני הפרעות. אבל הקשבתי. אני מכירה את הדברים שאמרת. לחלקם אני מסכימה, בוודאי. לחלקם פחות. אנחנו לא מפסיקים פה. קודם כל, זה לא שלא קיבלתם כלום. אני לא מתחילה עכשיו לפרט. << אורח >> רונית סגל: << אורח >> אני מדברת - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל לא הפרעתי לך ולו פעם אחת. נתתי לך לקרוא מההתחלה ועד הסוף, למרות שזה היה ארוך. בסדר? כי מגיע לכם. נתתי לך את הזמן. אני אומרת, זה לא שלא רואים אתכם, רואים אתכם. זה לא שנתנו, נתנו. האם נתנו מספיק? שאלה טובה מאוד. מעבר למענק של ה-50,000 שיהיו כאלה שיגידו, את יודעת שיושבים פה כאלה שאומרים תנו לנו את זה, גם את זה לא קיבלנו. אז אני לא אומרת שזה מספק, אני לא אומרת שזה בהחלט אולי שווה לאחרים, אבל בהחלט יש פה איזה אמירה שכן הכרה, הנה 50,000 שקלים. וגם את הדברים מסביב שזה לא מעט. זה לא מעט בכלל. להגיד לא רואים אתכם זה לא אמיתי בעיניי. רואים, אבל בסדר. << אורח >> רונית סגל: << אורח >> אנחנו מדברים על ה-40 פלוס. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חברות יקרות שלי, אני שמעתי אתכן. אף אחד לא הפריע, כולנו הקשבנו בקשב רב למכתב, הדברים נאמרו שם בצורה מאוד ברורה. אז תודה רונית. תודה לכולכם. שלומי נחומסון, בבקשה. רק בבקשה, קצר. אחר כך שולי ונתקדם. << אורח >> שלומי נחומסון: << אורח >> רק להדהד שנייה את מה שרונית אמרה. יושבים פה לידי נדב ומתן שהם זוג יתומים בני 24 שאנחנו מלווים כבר הרבה שנים ומשמאלי גלית ורונית, אילנית וזוהר. ארגון אלמנות ויתומי צה"ל באמת שואף לייצג את כולם. ואנחנו מבינים שאנחנו לא מצליחים להגיע להישגים בכל קצוות האוכלוסייה. אני כן רוצה לחזור רגע להצעות שהצענו בעבר, כמו חלוקה של 2,000 שקלים לחודש לכל יתום בוגר והטבה בארנונה, שיכלו לתת איזה שהוא מענה אפילו חלקי, אבל גדול יותר לאוכלוסיות האלה. אני גם רוצה שוב פעם להביע את הדרישה שהתחולה למענק החתונה תהיה רטרואקטיבית ליום קבלת ההמלצות של ועדת רובינשטיין. יש לא מעט יתומים שלא רכשו דירה, שלא התחתנו, או שכן התחתנו מאיזה שהיא הבטחה בעל פה שהדברים יוכרו רטרואקטיבית. אנחנו מדברים על שלוש שנים שמענק החתונה צריך להיות לתפיסתנו רטרואקטיבית ואני מבקש שזה יקרה. אני רוצה גם להביע בשם יושבת-ראש הארגון זהבה, שנבצר ממנה להגיע, גם את ההערכה וגם את התקווה שנצליח להרחיב את היריעה ולהגיע לאוכלוסיות נוספות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. שולי, בבקשה. שוב, קצר. אחר כך אייבי מוזס. << אורח >> שולי מועלם: << אורח >> תודה רבה מיכל. ראש חודש שבט היום ובסופו בכ"ח שבט ימלאו 29 שנים לאסון המסוקים, שהותיר אותי, אישה בת 32, ובעיקר את נועם וניצן, שתי בנותיי שהיו בנות 5.5 ושנתיים ועשרה חודשים, לגדול לאורו ולרוחו של אבא שלהם, על כל מה שמשתמע מזה. במהלך השנים עברנו ועברתי אני תהליך משמעותי מאוד בהכרה חד משמעית ביתומים ובדרישה חד משמעית להתייחס ליתומים באופן שווה. מזה נבעה גם הצעת הפשרה שהבאתי אל השולחן הזה בשמה של אילנית, לתת לכל היתומים באופן שווה ל-19 שנים ללא תלות בגיל שלהם, את אותו גובה של תגמול. חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות כדי באמת בפעם הראשונה בהיסטוריה להגיד לכל היתומים אנחנו רואים את כולכם באופן שווה, גם אם התייתמתם לפני 50 שנה, 70 שנה או 29 שנה. המהלך של משרד הביטחון, משרד האוצר ושלך, מיכל, הוא מהלך היסטורי. הוא באמת מהלך היסטורי. התקווה שלי עד הרגע האחרון בשבוע שעבר הייתה שבכל זאת הוא יהיה היסטורי גם באופן השווה שבו נתייחס ליתומים, אבל כמו שאורלי פרטה קודם, זה מהלך ארוך שנים שהובילו אותו ממש על כתפיהם היתומים הבוגרים שלא נכנסו בחוק הזה. צריך להגיד את זה, שהיו פה מחוץ לכנסת, שהיו בתוך הדיונים, שהיו איתנו במשרד הביטחון, שהיו בתוך הארגון. שבזכותם הארגון נפתח ליתומים הבוגרים, צריך להגיד את זה שוב. בזכותם, אלה שברוך השם יאריכו ימים בטוב וגם אלה שאיבדנו בדרך. בזכותם הארגון נפתח ליתומים הבוגרים ובעזרת השם ימשיך להיפתח. אני מרגישה שיש לנו ארבע משימות להמשך. ארבע המשימות האלה נוגעות לשתי קבוצות של יתומים ושתי קבוצות של אלמנות. הקבוצות של היתומים הם כמובן היתומים הבוגרים ויתומי הנכים, שהיו מעבר לגיל 21 כשאבא שלהם נפטר מנכותו ועכשיו יהיו מעבר לגיל 30 כמובן. והקבוצה של האלמנות המילואים מתחת לשנת 2,000 שאלה האלמנות המבוגרות, שלצערי גם בעבר לא קיבלו באופן שווה ואלמנות הנכים. הציפייה שלי מחברי הוועדה ומחברי הכנסת בכלל היא מיד ממש כמו שאמרת גברתי יושבת-הראש, מיד עם מעבר הצעת החוק הממשלתית, ההיסטורית, המשמעותית, שאני יודעת כמה השקעת בה מול משרד האוצר, שר האוצר ואנשי האוצר, כדי להיטיב אותה. אני מרגישה שיש לנו ממש הזדמנות שהדברים ממש חמים בתודעה להגיש את הצעות החוק הבאות שיתייחסו באופן שווה לכל היתומים. ובעזרת השם נמשיך לעשות ונצליח יחד עם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, יחד עם משרד הביטחון, הצבא והוועדה בראשותך לאורך ימים וחודשים הקרובים, שבעזרת השם וגם לאחר מכן. ואולי תהיי בתפקיד בתוך הממשלה ואז בכלל זה יפתח לנו דלת גדולה בעזרת השם. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה שולי. אגב, אני מסתפקת גם ביו"ר הוועדה הזאת, זה תפקיד חשוב ביותר בעיניי. אם לא יותר חשוב. כמו שאמרת, שולי, זה תם ולא נשלם. זה תם בנושאים האלה. לא נשלם לגבי האחרים. יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל אנחנו רוצים להתקדם. ברשותך אייבי, אני אתן קודם כל לשרון, לחברת הכנסת? << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> תודה רבה, תודה לגברתי יושבת-הראש, תודה לאייבי, תודה לארגון האלמנות והיתומים ותודה למשרד הביטחון, מר אריה מועלם. אני חושבת שמה שאנחנו עושים פה היום, באמת, אחרי הרבה מאוד שנים של ככה התמדה, מעבירים פה מהלך שהוא נכון וצודק עבור יתומי צה"ל והוא באמת כפי שנאמר מהלך היסטורי לכל דבר ועניין. כי בסוף הוא אומר דבר אחד: המדינה רואה לנגד עיניה את האלמנות והיתומים, מתכתבת עם הפער העצום הזה, החלל הגדול שנפער בתא המשפחתי שנגדע לו ממש איבר עיקרי. לכן עצם העובדה שאנחנו מבינים שיתמות אין לה פג תוקף והבאנו את זה לידי ביטוי בחקיקה שמתחשבת גם באילוצים תקציביים, כי אין מה לעשות – זאת אמירה. זאת קודם כל אמירה. אמירה שהיתומים והמשפחות שהקריבו את היקר מכול ושילמו את המחיר הכבד מנשוא המדינה יודעת להישיר אליהם מבט ולהגיד להם אנחנו רואים אתכם ואנחנו רואים אתכם לאורך זמן ושנים. ואנחנו גם מתחשבים בצרכים שלכם עד כמה שניתן. ואני מאלה שחושבים ששום קצבה חודשית או תגמול או מענק יכול לסגור על פער כזה ענק שהוא חלל. אבל בכל אופן, זאת אמירה שמאפשרת לאותו יתום להרגיש איזה שהיא הוקרה, הערכה מצד המדינה. על כך אני מברכת. מברכת אותך גברתי, שעשית פה מאמץ. ואני יודעת עד כמה בתוך לוח הזמנים העמוס של הוועדה להכניס את הנושא החשוב הזה. אני רוצה להגיד באמת לכל המשפחות היקרות, לארגון האלמנות, ליתומים, שאנחנו כאן כדי להמשיך ולהוביל מהלכים שבסוף יהיו הכי הוגנים וצודקים. כפי שציינה פה שולי מועלם קודם אנחנו נראה איך אנחנו עושים את מהלך ההמשך. כי ברור לחלוטין שגם כשאנחנו עושים משהו הוא לא הרמטי עד הסוף ויש לנו עוד הרבה מה לעשות. בגלל זה אנחנו כאן, אז תודה רבה לכולם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה שרון. אני אתן לאייבי ואחר כך לדבי ואז מורן. בבקשה אייבי. << אורח >> איביי מוזס: << אורח >> קודם כל תודה רבה גברתי יושבת-הראש. אני זוכר שהעלינו את הנושא הזה לפני כמה שנים ביחד עם משרד הביטחון ואלמנות צה"ל. לא האמנתי שנגיע ליום הזה. כי כל הזמן אמרו אין. אי אפשר. זה עולה הרבה כסף למדינה. חברים, יתמות, אח שכול, אובדן משפחה, לא בוחנים בכסף. כסף זה לא הכול בחיים. ההתייחסות לאנשים האלה. לי בבית יש שני ילדים חמודים, פצועים קשה, יתומים מאם וגם שכולים מאח. איזה כסף יעזור להם? שום כסף לא יכול לעזור להם. צריכים להרים את הילדים האלה על כפיים. לתת להם כל מה שהם צריכים. כי אני יודע, אני חי איתם כבר 30 ומשהו שנים, מה הסבל שלהם. זה כמו שאני מספר תמיד בסיפור שלי, שבתי שהיא לא נשואה, אמרה לי לפני 10 שנים 'אבא, אני רוצה ללדת ילדים'. כי היא פצועה קשה. אמרתי לה 'עדי, אני איתך'. ואכן לפני שבע שנים היא נכנסה להיריון, אני דוחף אותה בכיסא גלגלים לחדר ניתוחים. היא אומרת לי 'אבא, אתה יודע מה חסר לי פה כרגע? את אמא שלי לידי, כשאני הולכת ללדת'. אני פרצתי בבכי, אמרתי 'אני גם אמא בשבילך, גם אבא בשבילך, גם סבא וסבתא לילדים שלך'. ואכן ככה זה. הנושא הזה של יתמות, אחים שכולים. בן אדם רואה את אבא שלו שנהרג בצה"ל או בפיגוע, אין לו את אבא. אין לו את אבא. זה לא אפשר למדוד את זה בכסף. אין פה כסף. צריך לתת להם לא בגיל 30, הוא פשוט לא עוד פעם יתום, חזר לחיים נורמליים. כמו לנכה תגיד אוקיי, איבדת רגל, בגיל 30 אתה כבר לא נכה, כי הרגל שם צומחת כנראה. חברים, בואו תראו את הפרופורציות. לא הכול קשור בכסף. ההכרה, שירגישו שבאמת ההורים שלו נתנו משהו למדינה הזאת ובזכותם אנחנו חיים היום. ושוב תודה לגברת יושבת-הראש, לא האמנתי שתצליחי, אבל הצלחת בגדול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כולנו ביחד. << אורח >> איביי מוזס: << אורח >> וגב' מועלם, מה שאת אמרת שמנו את הבסיס, אנחנו נבנה עוד כמה קומות ונגיע בסופו של דבר שכל הנכים וכל היתומים באמת ישיגו מה שהם צריכים. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. דבי ביטון, חברת הכנסת. אני רואה את כולכם, בבקשה דבי. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> תודה גברתי. תודה לכל מי שכאן. נכון, זה לא יהיה באמת החוק המשולם. נעשתה פה כברת דרך, בהחלט דבריה של הגב' מועלם ואדון אייבי וכל מי שדיבר, אני חושבת שאתם מסכמים. ואיך אמרת? לבנה ולבנה, לקח הרבה זמן להבין שהלבנה הזאת הייתה צריכה להיבנות כבר מזמן. כי היתומים שלנו כבר מקום המדינה, בהחלט אני חושבת שיש צורך אחר כך להמשיך ולהכניס תיקונים. יתמות לא נמדדת לפי גיל, יתמות זה לכל החיים. החסך יהיה כל החיים, לא יהיה סבא או סבתא כל החיים וכך הלאה. אנחנו כמדינה מתוקנת, עם דור נאור, וכשאנחנו רואים עכשיו כמה אבדו לנו וכמה יתומים יש וכמה אלמנות יש וכמה נכים, מכל המלחמות, בטח אחרי ה-7 באוקטובר, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם, אני מתנצלת שאני אומרת, מקבוצה גדולה של יתומים. יתומים מהורה אחד ויתומים משני הורים, וזה לא קשור לגילאים. יתום זה יתום בסופו של יום. תודה גברתי, אנחנו נעביר היום בעזרת השם. אנחנו נצביע. אני מצביעה בשביל, אבל גם בלב כבד, בשביל שלא. ואני באמת מקווה שהוועדה הזאת תמשיך ותשדרג את הצעת החוק הזאת כדי שכל מי שכאן באמת ירגיש שהמדינה פה לא זנחה אותו. די בלאבד אדם יקר. תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. עכשיו גלית ויינר. אחרי גלית מורן ואז אני אתן את השניים הבאים. << אורח >> גלית ויינר: << אורח >> בוקר טוב, אני גלית ויינר, אני הבת של יעקב עוזר. אבא שלי נפל ביום כיפור. כל פעם כשאני אומרת את השם שלו אני בוכה. אני ילדה בת 57 ואני עדיין בוכה כשאני אומרת את השם שלו. אני היום הבאתי תמונה שלו. לצערי הרב, זו התמונה היחידה שיש לי, בשחור לבן, שעשינו, ניקינו אותה מכל מיני אנשים נוספים. כי אין לנו. לי ולאחי זה אבא שלי. זה אבא שלנו. תמונה. ששנים רבות אפילו לא הייתה תלויה על הקיר, כי אמא שלי הייתה כל כך עצובה לראות את זה, שפשוט זה היה בתוך הארון. אתם מדברים פה על לא צריך כסף, כן צריך. אנחנו לא צריכים את הטובות שלכם. אנחנו לא רוצים את הטובות שלכם. אנחנו גם לא רוצים שאתם תסתכלו עלינו ותגידו איזה מסכנים אנחנו. אנחנו לא מבקשים פה חסדים. שום חסדים. נכון להיום אמא שלי מאוד חולה. אני מוכנה לעזוב אותה רק בשביל הוועדות האלה. האימהות שלנו זה האלמנות. אנחנו דואגים להן עד יומן האחרון. האימהות שלנו דאגו לנו כמה שהם יכלו. אבל אתם אבא שלנו. התמונה הזאת אבא שלי, זה אתם. אתם אבא שלי. כי כשאבא שלי הלך למלחמה הזאת הוא לפני שהוא קיבל את הצו הוא כבר לבש את המדים, כי הוא שמע בבית הכנסת שיש מלחמה. הוא רץ. אכל ארוחה מפסקת בשביל להיות בנקודת הכינוס. שלושה ימים הוא נסע על השלשלאות לרמת הגולן. וביום הרביעי של המלחמה הוא נהרג. אתם חושבים שאני מספרת את זה סתם? זה כל יום אצלנו בבית. אנחנו חיים את האובדן שלו, את החוסר שלו. אז אתם רוצים לרחם? לא צריך. לא צריך לרחם עליי. אני בניתי את חיי. זה נכון, בקושי רב. ממש בקושי. יש לי שלושה בנים לוחמים, שאני היום אמרתי, דיברתי עם הבחורה מביטוח לאומי. אמרתי שאני מרגישה, לא נעים לי להגיד את המילה, אבל טיפשה. טיפשה. למה חינכתי אותם? שיהיו לוחמים כדי שאני עוד יותר אסבול? כבר שנתיים שאני בקושי ישנה. מ"פ בהנדסה קרבית הבן הבכור שלי. זה ילד שנולד 19 שנה אחרי שאבא שלי נפל. תאריך עברי ולועזי. אתם יודעים מה זה. לחגוג לו יום הולדת ביום שאבא שלי נפל. אין כזה דבר שישכחו אותנו. אין כזה דבר. אז מה אם אני בת 57? אתם באמת חושבים שהיתמות נגמרת? מה זה צריך להיות? אתם מדברים פה מעל הראש שלנו. אני כבר לא יכולה עם ההגדרות האלה, בחיי. בן של נספה. ברגע שאבא נופל אנחנו משלמים את המחיר הכי יקר. במיוחד כשאנחנו צעירים. לנו אין קלים. כנרת בראשי אמרה בפעם הקודמת שאתם התגלחתם עלינו. אז אנחנו הפצעים של הגילוח הזה. אנחנו פה משלמים מחירים יום יום. יום יום. ואתם עושים חוק שבשבילנו. ואז אומרים לנו כן, נכיר בכם. מה זה נכיר בכם? אתם צריכים לראות אותנו שווים במשפחת השכול, אנחנו לא צריכים להסביר לכם מה זה. לגדל ילדים זה קשה לאלמנות, נכון, מאוד קשה. ואתם ראיתם את הצרכים שלהן ואתם נותנים להן מענים. איך אתם מדירים אותנו? איך אתם מעזים להדיר אותנו? אני אומרת לכם, ביום כיפור, אם אבא שלי היה יודע שהוא משאיר את אחי ואותי בוכים על יד אמא שלי והולך ואתם לא תדאגו, אתם זה המדינה, לא תדאגו. אתם יודעים מה הוא היה עושה? הוא היה מניח את התיק בצד, מוריד את המדים ואומר תסתדרו. כי אני צריך לדאוג למשפחה שלי. והוא דאג לנו. הוא דאג לנו. מאוד. אז אם הוא היה יודע שאתם לא דואגים לנו אני לא בטוחה שהוא היה עושה את זה. אי אפשר להסתכל על היתומים עד גיל 30 או עד גיל 21. זה לא קיים. זה לא קיים בהורות, זה לא קיים בשום דבר. גם בחוקים שלכם. אין חוק אלמנה עד גיל 21 או עד גיל 30. אין חוק שהורים הם כאלה. ואנחנו קרבה ראשונה של החלל, למרות שפעם אמרתם לי שאני לא. לא יכול להיות כזה דבר. אנחנו קרבה ראשונה של החלל. אנחנו הדבר שאבא שלנו הכי היה רוצה לדאוג לנו. והוא השאיר לכם את התפקיד הזה. התפקיד הזה בידיים שלכם. אתם צריכים לדאוג ליתומים עד יומנו האחרון, במיוחד עם הטראומה שאנחנו גדלים. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה גלית. מורן שדה. << אורח >> מורן שדה: << אורח >> שלום לכולם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> קשה לי לבקש מכם לקצר, כי זה כל חייכם ואתם בהחלט אומרים פה דברים מאוד כואבים ואמיתיים מלב אל לב. אבל מאחר והזמן דוחק אז אני כן בכל זאת אבקש לקצר. בסדר מורן? בבקשה. << אורח >> מורן שדה: << אורח >> אין בעיה. שמי מורן שדה, בתו של סמל משה שדה שטיינפלד ז"ל. אני רק רוצה להגיד לכולם, אני לא הופעתי כאן במקרה. אני נולדתי לאבא נכה צה"ל מוכר. לא בחרתי בזה, לא ביקשתי את זה. גדלתי לתוך מציאות של מלחמה לא נגמרת, טראומה 24 שעות ביממה, בבית בשקט, בלי כותרות. כל חיי חייתי לצד אבא שנפגע בשירות המדינה. כל חיי חיינו בתוך ההשלכות של הפגיעה הזאת. אמא שלי אלמנת צה"ל נשאה על גבה כמעט לבדה את כל הנטל. טיפלה בו במסירות נפש, החזיקה משפחה, ניסתה לשמור על השפיות. ואנחנו הילדים היינו שם. ראינו, ספגנו, שילמנו. במשך עשרות שנים משרד הביטחון לא ראה אותי. משרד החינוך לא ראה אותי. משרד הרווחה לא ראה אותי. לא אותי, לא את אמא שלי, לא את אחי. ואז בגיל 46 אבא שלי נפטר. נפטר כנכה צה"ל והפך לחלל צה"ל. היום אתם עומדים מולי ואומרים לי התייתמת אחרי גיל 40 ולכן את לא זכאית להיות חלק ממשפחת השכול. אני שואלת אתכם, מה עם כל מה שעברתי עד גיל 46? מה עם הילדות שלי, הנעורים שלי שאיבדתי? החיים בצל טראומה מתמשכת? מי יפצה אותי על שנים של כאב, חרדה, עומס נפשי ושתיקה כפויה? איך יתכן שמדינה שאומרת הילדים של הנופלים הם של כולנו מוחקת אותי בגלל תאריך לידה? אני נולדתי לאבא נכה צה"ל מוכר. התייתמתי מאבא חלל צה"ל מוכר. אני ההמשכיות שלו בעולם הזה. אז אני שואלת כאן בקול ברור, איך יתכן שבעיניכם אני לא יתומת צה"ל? לא בגלל שלא עברתי, אלא רק בגלל שעברתי יותר מידי? זה לא צדק, זה לא הכרה וזה בוודאי לא אחריות של מדינה כלפי מי ששילם מחיר כל חייו. תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מורן, א' את מרגשת. אני חייבת לומר, ואני פונה פה למדינת ישראל שאני חלק ממנה. שאת חוק הנכים צריך לתקן שהילדים של הנכים יקבלו את התמיכה. התמיכה הנפשית, התמיכה הרגשית, את כל התמיכה. להבדיל, כמו שמקבלים, מקבלת אלמנה עבור היתומים כך אשת הנכה עבור הילדים. זה חייב, זה מאסט. אני כן חייבת לומר שכן הממשלה מינתה את ועדת מור יוסף שיושבת עכשיו על תיקון חוק הנכים. אנחנו נכניס את זה לחוק. זה חייב להיות. כמובן שתהיה העברה, כשנפטר נכה כתוצאה מנכותו אוטומטית גם אלמנה וגם היתומים יעברו לחוק שאנחנו עוסקים בו כרגע. אבל אין ספק. אני חייבת גם לומר לך, מורן, את יושבת פה בכל דיון. בכל דיון, כמו חברותייך. אבל בעוד חברותייך, שוב, סליחה, סליחה ומחילה, מקבלות לפחות איזה משהו, את נעדרת מכל דבר פה בחוק. כי כן, כי הגיל, החתך הזה באמצע שהוא כל כך כואב נעשה ואת נפלטת החוצה. אגב, אני חייבת לפנות אליכם משרד הביטחון וביטוח לאומי, היא גם לא נכנסת לוועדת חריגים. ועדת ל'. זה האבסורד. לפחות תבנו איזה משהו בחוק שיאפשר למקרים כל כך טריוויאליים וברורים כל כך. הרי מה? היא הייתה צריכה כל חייה להתפלל שאבא שלה ימות בגיל, עם סטופר לחכות מתי הוא ימות אם להיכנס או לא להיכנס? הרי זה הזיה. ובמיוחד, סליחה, באמת סליחה מורן, אבל היא סבלה כל חייה. כלומר, אבא שלה היה מוכר. לא היה קל לה כל החיים לחיות לצידו. שוב, עם כל האהבה וכל הרצון. וכלום, המדינה פשוט לא רואה את זה. אז תקנו. אני מדברת לאוצר פה גם. צריך לעשות איזה ועדה בתוך החוקים הללו שתסתכל על המצבים האלה. הם אבסורדיים. מה מצפים מבת כזאת ואחיה, שעוד יותר מבוגר ממנה. שיתפלל שאבא ימות? זאת המטרה? רגע, בואו נסתכל סטופר, עוד שנייה. אנחנו בני 30 או 40 וזהו, זה נגמר? לא הגיוני בעליל. מורן, תודה לך וכל האחרות שאתן פה. אנחנו לא מוותרות עליהם. אנחנו נמשיך ונעשה את מה שאפשר לעשות. כרגע את החוק הזה צריך להעביר כי יש, נכון, קבוצות אחרות שמחכות כל יום שעובר הן נפגעות. עדיף ציפור אחת ביד מאשר כמה על העץ. ואני אומרת שוב, תם ולא נשלם. בסדר? אני אבקש עכשיו, אני אתן את רשות הדיבור לליאורה בן צור. << אורח >> ליאורה בן צור: << אורח >> כבוד יושבת-הראש, חברי הכנסת וכל מי שבאמת יושב באולם הזה, אני אתכם. אתם לא לבד. אני אספר רגע דבר ראשון, אני מתנועת עתיד לעוטף, אחת המייסדות. אני מייצגת את כל היתומים והיתומות שאיבדו בעצם את ההורה היחיד והאחרון שלהם באירועי ה-7 באוקטובר או בחרבות ברזל. אני אספר בקצרה את הסיפור האישי שלי, כדי שיהיה לזה הקשר גם. כשאני הייתי בת 20, לפני 10 שנים, אני איבדתי את אבא שלי בתאונת עבודה קטלנית, כשאני ואחותי הקטנה היינו יחד איתו כשזה קרה. יום לפני ה-7 באוקטובר אני ילדתי את בתי השלישית, אסיף, זו שאתם רואים כאן היא כבר הרביעית, אז לא להתבלבל. היא בת שלושה חודשים, נולדה גם ממש באותם תאריכים. לצערי הרב מי שמצאו את אמא שלי היו אחים שלי בצלאל וידידיה שבאו לחלץ אותנו מהקיבוץ ומצאו את אמא שלי מרוססת מכדורי קלצ'ניקוב, מכף רגל ועד ראש, בתוך שלולית של דם. כשהם הפכו את הגופה שלה הם ראו שהיא מחזיקה ממתקים צמוד ללב. מאז אנחנו מייצגים 71 יתומים. אני אומרת "מייצגים", כן? זו מילה גדולה בשבילי, כי זה קשה בכל זאת לעשות את המשימה הקדושה הזאת. 71 יתומים שאנחנו כל פעם עולים כאן לכנסת כדי להשמיע את הקול שלנו באופן ברור. אנחנו בתחילת הדרך. עכשיו בזכות התיקון הזה סוף סוף אנחנו נוכל לומר שהצלחנו להגיע לאיזה שהיא נקודה, לאבן דרך שהצלחנו לשים וסוף סוף לקבל איזה שהוא תגמול ל-13 שנה או עד גיל 50, המוקדם ביניהם. אני רוצה כאן, כבוד יושבת-הראש, חבריי מהאוצר, מהביטחון, אני רוצה להכניס כאן סוגיה שלא מספיק נדונה כאן ואני יודעת שאומרים אותה שוב ושוב וטווח גילאים אחר. יש לנו כ-40 יתומים בתוך הקבוצה, חלקם אני מכירה, חלקם אני לא מכירה, שהם לא נכנסים לתוך ה-13 שנה האלה. למה? כי הם עברו את גיל ה-50. הם עברו את גיל 50 ולכן הם לא יכולים לקבל שום דבר ממדינת ישראל. ואני מזכירה ואומרת, אנחנו לא קיבלנו אפילו שקל אחד ממדינת ישראל כפיצוי או אפילו כתגמול על מה שעברנו באותם ימים. אז יכולים להגיד לי כל מיני משפטים של בגיל 50 כל אחד היה מאבד את ההורה שלו. אבל לא כל אדם מאבד את ההורה שלו מפעולות איבה. ולכן זו אחריות מדינת ישראל לקחת עליהם חסות, על אותם 41 יתומים. מדובר בתקציב מינימלי. אם אנחנו עושים כאן חשבון פשוט של 8,700 שקלים בחודש שאני מכפילה כפול 41 יתומים, יוצא לנו 348,000 שקלים בחודש. סך הכול עוד ארבעה מיליון שקלים בשנה. אני חושבת שאגף התקציבים ומשרד האוצר או משרד האוצר או משרד הביטחון כן יוכלו לעמוד ברף הזה. לכן אני מבקשת כאן שתכניסו את התיקון שלא עד גיל 50 המוקדם ביניהם, אלא עד גיל 67 לפחות שיהיה. זה עוד 17 שנה תוספת, זה לא דרמטי. זה יעזור ליתומים שבאמת אין להם שום עוגן, למרות גילם. אבל זה יעזור להם, כדי שהם יוכלו לצאת ולהיעזר במדינת ישראל, במיוחד כשהם נפגעו במעגל העבודה. בבקשה מכם, אל תשאירו אותם לבד. אני כל יום מדברת עם אותם יתומים שמתקשרים אליי, מבקשים ממני ליאורה, בבקשה תדאגי לנו. תעזרי לנו, כדי שנוכל להיכנס לחוק הזה. ואני אומרת להם, הדבר היחיד שאני עוד יכולה לומר להם, כי אני לא אחראית על התקציב, זה אתם אתם לא לבד. אתם לא לבד. אני רוצה שמדינת ישראל תגיד באופן ברור אתם לא לבד. ואנחנו נדאג לכם. איבדתם את היקר מכול, בגבולות מדינת ישראל. תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה ליאורה. הנה בבקשה, שלמה. << אורח >> שלמה אלפסה צורן: << אורח >> בוקר טוב לוועדה. הפעם כתבתי, כי זה המאני טיים מה שנקרא. ארבעה יתומים בגירים, ביניהם גל, השאירו אבנר ומיה אחריהם, אחרי שנרצחו בהפקרה של ה-7 באוקטובר. אבנר ומיה חברי קיבוץ ניר עוז. אני דודם, סמדר היא אחותו של אבנר, שנרצח גם כן. פתחנו את ביתנו ועטפנו אותם לאורך כל ימי אי הוודאות, באשר לגורלה של מיה שנחטפה לרצועה, נחטפה ונורתה בהיותה בבית הילדים של הקיבוץ. רק אחרי חודשיים נודע שהיא נרצחה. קיימים 19 תאים משפחתיים של יתומים בגירים בגיל 18 עד 34, אשר איבדו את שני הוריהם ב-7 באוקטובר. הם בוגרים צעירים, כבר לא קטינים, אך לא לגמרי עומדים ברשות עצמם ומרגע שקורה אירוע טראומתי כזה המשפחה הקרובה באופן ודאי נכנסת לתמונה כדי לשקמם. השיקום הזה צורך אובדן כלכלי והמון תשומת לב שצריכים להקדיש להם. החוק החדש שאני שמח מאוד שחברי הוועדה בראשות מיכל וולדיגר נכנס והוא עד גיל 25, 2,000 שקלים בחודש כפיצוי על אובדן הכנסה. אני באמת לא האמנתי שזה יקרה. אני השקעתי בזה המון זמן ומאבק כדי שיקרה. אני האמנתי בצדק החברתי שצריך לעשות פה לטובת היתומים שצריכים משפחה מלווה לטובת ההשתקמות שלהם. החוק הזה, אני אשמח לקרוא לו אפילו חוק אלפסה גורן. אצלנו שניים מהיתומים נכללים בסדר הגודל הזה, ביניהם גל שהוא בן 23 ודקל בת 21. אצל דקל אני באופן חופשי אומר שעזרה משפחה נוספת, המשפחה של החבר שגם הייתה, שגם היה בניר עוז וספג טראומה לא קלה. המשפחה הזאת גם כן זכאית לתמיכה ואנחנו נתחלק באהבה בסכומים שיגיעו לשם. ההבדל להגדלה לגיל 30 מהחישוב שלי, כלומר, החישוב של משרד האוצר עד גיל 35 היה 3.5 מיליון שקלים בשנה. לא מדובר על סכומים גדולים. ההבדל אם יגדילו לגיל 30 זה עוד כ-800,000 שקלים. ואם לפי הקריטריונים של החוק זה רק לפי יתום שמצהיר על משפחה מלווה זה אולי 200,000 שקלים. אנחנו מדברים פה על 200,000 שקלים להעלות את זה לגיל 30. זה נראה לי אבסורד. בנושא מענק ההתארגנות. אנחנו בכל מקרה ספגנו באהבה הפסדים כלכליים ב-7 באוקטובר. עשינו מעל ומעבר. כל הנושא ההשתכרותי היה בצד. אני מבקש מהוועדה כן לאשר פה איזה מענק התארגנות, בגלל שאין יכולת רטרואקטיבית. כן למשפחות האלה שכן משפחות מלוות, שזה המעט שבמעט. כי היום זה רק ארבע משפחות. אני אתן שנייה אחת לגל לתת איזה מילת תודה בעיקר לוועדה. לפחות הוא הגיע לפה, לרוב הוא רדף אחרי חטופים. זה היה הרבה יותר חשוב באמת. אבל בבקשה גל. << אורח >> גל גורן: << אורח >> אני גל גורן, בנם של אבנר ז"ל, שנחטף חי ונרצח בשדות ומיה, שנורתה, נחטפה פצועה קשה מבית התינוקות ונרצחה סביב אותו יום כנראה. גם תודה על המאמצים. ביחס לכאב העצום שיושב פה, אי שם בתחילת הדרך אמרתי שאני מרגיש בר מזל בתור יתום משני הורים שזה האבסורד הכי גדול, אבל מול כל הכאב אני חייב להגיד, אני מרגיש בר מזל על התמיכה הקיימת וגם בר מזל עליהם, על שלמה וסמדר. סמדר בעצמה אחות שכולה, זה עוד מיליון דברים. אז תודה על המאמצים. כן, לא האמנו שחוק אלפסה גורן יעבור בכלל. והודות, קרה. וגם, לחזק את העניין שעד גיל 30, מהכובע השני שלי כסטודנט לעו"ס אני חייב להגיד שההבדל בין 25 ל-30 מזערי מבחינת כמה אתה עומד, כמה אתה מתפקד, כמה אתה משתקם. והבדל בין 25 ל-26 ו-27 אתה עדיין צריך איזה שהיא תמיכה, איזה שהוא ליווי, איזה שהיא הכוונה. זה המינימום של המינימום לדעתי. חוץ מזה תודה רבה על המאמצים. ומיותר מידי הכאב שיושב בשולחן הזה, תם ולא נשלם זה נראה לי המשפט שמתאר הכי טוב כרגע את המצב, כי יש עוד הרבה לאן להתקדם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. << אורח >> שלמה אלפסה צורן: << אורח >> תודה רבה רק לחברי הכנסת שהיו קשובים. תודה רבה למינהלת החטופים בעזרה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שלמה, אנחנו רוצים להמשיך, תודה . << אורח >> שלמה אלפסה צורן: << אורח >> ול-255, תודה רבה על העזרה. תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן. אני נותנת כעת לנועה פורד. << אורח >> נועה פורד: << אורח >> ברשותך אני אתן לשרון, שהיא יחד איתי. << אורח >> שרון כהן: << אורח >> נעים מאוד לכולם. אני שרון כהן, מקיבוץ בארי. אני מייצגת בעצם את יתומי ה-7 באוקטובר, שורדי הטבח בקיבוץ בארי. שורדי ההפקרה ובכלל היתומים שבעצם באיזה שהוא אופן לא נכנסים בחוק הזה. נעים מאוד, אני האישה של שי כהן. שי כהן הוא הבן של פסי כהן, שנראה לי את הבית שלה כולם מכירים. בבית של פסי נטבחו 13 אנשים, ביניהם פסי, שהיא הכלה שלי, נרצחה ביחד עם אחותה חנה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא הכלה שלך, המחותנת שלך. << אורח >> שרון כהן: << אורח >> המחותנת שלי, סליחה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל הבנו. << אורח >> שרון כהן: << אורח >> כן. היא נרצחה עם אחותה, עם הבעל שלה והבן שלהם. אנחנו במשפחה איבדנו ארבעה בני משפחה. בעצמנו היינו בקיבוץ בארי ושרדנו את הטבח הנוראי. שי הוא הבן הבכור של פסי, הוא הבן במשפחה השבורה שלנו שמנסה כל יום לבחור בחיים. בחוק שאתם מעבירים עכשיו כשאני שומעת פה סביב השולחן את התיקון הגדול שהוא עושה, אז באיזה שהוא מקום יש בי הכרת תודה מאוד גדולה. ובצד השני, בתא המשפחתי האישי שלנו, החוק הזה קורע את המשפחה שלנו, שגם ככה מנסה לשרוד. הגבלת הגיל הנוספת שנכנסה לחוק של גיל 50 בעצם שמה אותנו בשוליים של החוק. אנחנו נהיה זכאים ממש לקצת של קצת, מעין זריקת עצם שכזו. בנוסף, הגבלת התאריך. זאת אומרת, החוק שיצרתם, שאתם מעבירים עכשיו, שהוא באיזה שהוא מקום מבורך, הוא לא רטרואקטיבי והוא לא מסתכל על ה-7 באוקטובר, הוא בעצם מסתכל החל מהיום. שזה עוד מקצר בעוד שנתיים וחצי את הקצת שאנחנו זכאים לו. לכן אני שואלת כאן את חברי הכנסת ואת חברי הוועדה, ביטוח הלאומי ומשרד האוצר, כמו שליאורה אמרה, הנתונים בקבוצת ההתגייסות, ההשתייכות שלנו, של ה-7 באוקטובר שהיא קצת שונה באיזה שהוא אופן. זו קבוצה מאוד קטנה. הגבלת גיל של 50 בעצם גורמת למעל 40 יתומים משני הורים, שלא היו זכאים עד היום לכלום, להמשיך לקבל כלום. אני אומרת, זה משהו שהוא לא הגיוני. אתם מייצרים משפט שלמה בתוך התא המשפחתי. ואני באמת לא מצליחה להבין. אם מצד אחד אתם חושבים לנכון לתת את זה לתקופה של 13 שנים מדוע לבוא ולהגביל את זה לגיל 50? זה משאיר המון ילדים בחוץ. אני חייבת להגיד שהעובדה שלנו אין בית, אנחנו לא חזרנו לקיבוץ בארי ומי יודע אם נחזור לקיבוץ בארי. זה משאיר אותנו בלי שום עורף כלכלי. פסי הייתה העורף הכלכלי שלנו, אי אפשר להתעלם מזה. גם אין לנו בית לחזור אליו, גם אנחנו בשוליים של השוליים. גם את השנתיים וחצי שעוד איכשהו יכלו לתת מענה לעוד כמה אנשים, איזה שהיא תקופת מה לצבור, לנסות להרים את עצמך. אני באמת מבקשת מחברי הוועדה תחשבו ותשקלו ותנסו להתייחס לקבוצת הגיל השונה הזאת. ולשורדים באמת, אני לא יכולה לתאר לכם את החיים שלנו. את ההתמודדות היום יומית עם מראות של מחבלים בתוך הבית, של רצח, של ילדים שעושים פיפי במיטה, שלא משתקמים. לא קמים לעבוד. אני באמת מבקשת, מתחננת אליכם. זה כאילו כל כך אבסורד מצידי לבוא ולהגיד את זה, שהפקירו אותנו. ואני מרגישה שעדיין ממשיכים להפקיר אותנו ולא סופרים אותנו. איך יכול להיות שאנחנו בסטטוס הזה של יתומים שאנחנו לא זכאים לכלום? אנחנו מקבלים מהמדינה שום דבר. ובעצם החוק הזה אנחנו נמשיך לקבל שום דבר. אז יש פה הזדמנות היסטורית, באמת היסטורית. כשאני שומעת פה את יתומי יום כיפור ואת אסון המסוקים, הלב שלי נשבר. ואני אומרת יש לכם פה הזדמנות היסטורית לבוא ולהבין שליתמות אין גיל. אין גיל ליתומים. וגם אם נעצתם את הגיל, תנו לנו אוויר לנשימה. לפחות תעשו את זה עד גיל פנסיה. שמי שחווה את הטראומה והשכול המטורף הזה תהיה לו איזה שהיא הזדמנות להרים את הראש מעל המים. באמת, זאת הבקשה שלי. לנסות ולחשוב איך כן אפשר לדחוק את מרווח הזמן הזה של גיל 50 קדימה. תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה שרון. אגב, אני גם דיברתי עם שי, עם בעלך, בטלפון, כשהעברנו את חוק הקצבאות, קצבות שארים. כן, את מציירת בהחלט מצב לא פשוט. אגב, ללא בית, אז כן, זה לא החוק שלנו. יש עוד חוקים אחרים שהם קשורים ורלוונטיים ואנחנו גם שם מנסים ועושים ככל יכולתנו. אני לא יכולה להתווכח על תחושות. תחושה היא תחושה, אני לא יכולה להתווכח, אני אפילו יכולה להבין אותה. אבל אני כן אומרת לך שזה לא שהמדינה לא רואה. היא רואה, היא מנסה. יש אילוצים שחלקם אולי תבינו, חלקם לא. למה אתם? חלקם אני לא מבינה וחלקם אני מבינה. בסוף אני כחברת ועדה, כיושבת-ראש הוועדה אומרת לעצמי אוקיי, בלילה כשקשה לי להירדם בגלל מורן, בגלל שי, בגלל אחרים, אני רגע אומרת לעצמי בסדר, אבל לצד זה יש גם המון שמחכים כבר לחוק וכבר כן אפשר לקדם אותו. וכל יום שעובר, כמו שאת אומרת, בגלל שזה לא חל רטרואקטיבית, הם נפגעים. בסוף אני צריכה לבחור בין שתי סיטואציות לא פשוטות בכלל. אבל הבחירה היא קריטית. ואופוזיציה וקואליציה כולנו ביחד, שזה יוצא דופן. כולנו מבינים שאת החוק הזה צריך להעביר. אבל שוב, אני אחזור על שתי המילים, תם ולא נשלם. שלוש מילים. שאנחנו לא מסיימים. נכון, היה כדאי, ניסינו וחלק הצלחנו, כמו שלמה, להעלות על העגלה כשהיא עוד שנייה מגיעה לקו הסיום. וחלק לא הצלחנו. אני מקווה שנצליח. אני מבינה מה שאת אומרת. אין לי אלא להשתתף איתך בדבר הזה. << אורח >> נועה פורד: << אורח >> מיכל, אני לא אקח את זכות הדיבור. שרון ביקשה לדבר, נתתי לה. אני רק רוצה, חשוב לי להגיד לך שוב תודה. תודה. אני כן רואה בזה מהלך היסטורי ואני כן חושבת שכל עוד הנר בוער אפשר לתקן, תעזרו לנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. תודה רבה. אני תכף אתן לאוצר. אדווה פינקלשטיין. אני מנסה לתת למי שאני מספיקה. << אורח >> אדוה פינקלשטיין: << אורח >> אני רוצה להגיד שלשבת פה ולשמוע את כל היתומים הבוגרים מדברים זה שובר לי את הלב. כי אני רואה את הילדים שלי עוד 20, 30, 40, 50 שנה. הסיבה שאני פה זה כדי למנוע את זה מהילדים שלי. כי אני לא רוצה שהם יצטרכו לבוא לוועדות ולבקש. יש בערך כ-930 יתומים מה-7 באוקטובר, 70 מהם שביניהם הילדים שלי, מקבלים פחות רק בגלל שההורים שלהם היו בסטטוס הלא נכון. הדבר הזה לא הגיוני. זה מפלה בין יתום ליתום. נכון שהייתה הצעת חוק לפני שנה, מבורכת ומדהימה, שנתנה למשפחות כמונו אוויר לנשימה, אבל זה לא מספיק ואני פה כדי לבקש שלא תשכחו את הילדים שלי. הם עכשיו בתוך זה. הם קטנים, הם מתמודדים, אני מתמודדת איתם. ובהקשר הזה, באמת, ברגע שיש ילדים כל כך קטנים שהתייתמו מהורה אין הבדל בינינו לבין אלמנות. אנחנו נותרנו לבד לגדל את ילדינו. העומס והעול והקושי הרגשי, הנפשי, הכלכלי, הוא קשה מנשוא. ואנחנו מבקשים מכם, בבקשה תעזרו לנו לתקן את זה. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יגיעו לימי כיף של ארגון נפגעי פעולות איבה ויסתכלו על יתומים אחרים ויגידו וואלה, להם יש בית יותר טוב או אוטו יותר טוב רק כי ההורה שלהם אלמן. זה לא בסדר, זה לא צריך להיות ככה ואנחנו מבקשים מכם לעזור לנו. תודה. ותודה רבה לחברת הכנסת, שדיברה איתנו גם באופן אישי והסבירה את עצמה. אנחנו באמת מודים לך. מקווים שנתראה בהמשך ושתוכלי להמשיך לעזור לנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. אסיף, כן. << אורח >> אסיף תמם: << אורח >> אסיף תמם, יושב-ראש ארגון יתומים לאומיים מדברים. אני רוצה להגיד שעל אף שהחקיקה מאוד מאוד לא מוצאת חן בעיניי, אני עדיין מעריך אותה מהסיבה המאוד פשוטה: היום לצערי המצב הוא כזה שאנשים מדברים פה על הכרה לכל החיים ואני מדבר על הכרה לכל החיים, תגמול חודשי. ויש פה קבוצה של חריגים שדיברו לפניי, קבוצה של כמה עשרות יתומים. ויש קטגוריה בכלל לא, מדברים הטבות. ויש קטגוריה חריגה, כשמדברים על קטגוריות של עשרות אנשים ואני בא ואומר דבר מאוד פשוט, יש יתומים שבאו וננטשו על ידי המערכת. הקטגוריה של היתום העצמאי. שהם ננטשו על ידי האלמנות. שחלקן, זה לא כולן, אבל חלקן התחילו פרק ב' וננטשו על ידי האחים השכולים, ההורים השכולים. וננטשו על ידי כולם. ממש, כולם. מצב שכולם נגדך. וכמה יתומים יש כאלה בסוף? כדי להרחיב את האוצר שאני מדבר איתם. כמה יש? לכל היותר מגיל 30 לגיל 40 לכל היותר שבעה יתומים. וגם את זה לא רוצים אפילו, כשמדובר פה, מה לעשות, לעבור מוועדת חריגים לחריגים. יתומים שעברו עשרות ועדות חריגים. ואתם יודעים מה התשובה, מה אני מבין היום? זה לא רק עניין של כסף. היתום היום במדינת ישראל, ככה אני מרגיש, יתום מלחמה הוא שנורר. תביאו לי בבקשה קצת כסף. ועדת חריגים, קצת. תנו לי פה עוד קצת. קצת כסף. יתום מלחמה, תעזרו ליתום מלחמה. זה המצב של יתום מלחמה היום. גם יתום מלחמה הכי חריג במלחמה, מהחריגים ביותר, כמה יש כאלה? כל הקטגוריה לא יותר מ-25 איש. לא יותר. וכדי להכיל ספציפית כמה יתומים כאלה יש במשרד הביטחון? בודדים. אבל לעבור מוועדת חריגים לוועדת חריגים. למה לא לעגן משהו? אם ילד מגיל שמונה האלמנה התחילה זוגיות חדשה, נזרק לחלוטין. יתומים שבאו ונעקצו מהם הירושות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אסיף, תנסה לקצר. << אורח >> אסיף תמם: << אורח >> אני מקצר. הקיצור הוא שאנחנו שנוררים, זו ההרגשה. << אורח >> רות פרמינגר: << אורח >> ממש לא. אל תגיד ככה. << אורח >> אסיף תמם: << אורח >> לכו תקבצו נדבות במדינת ישראל ברחובות. זו ההרגשה שלי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה אסיף. אילנית, יש לך ממש מעט, שתי דקות, גם זה לא. אחר כך חנה ונעבור לאוצר. << אורח >> אילנית בן עזרא: << אורח >> הכי מהר שאני יכולה. אני הבאתי כאן תמונה, זה אבא שלי. שמו מאיר בן אסתר. הוא נפל כשאני הייתי בת שנה. השאיר חמש יתומות. אין לו כמובן יכולת לדבר ולומר לכם מה הוא מרגיש. אבל אני חושבת שכל עוד שהמדינה שולחת למילואים גברים, אבות עם ילדים, היא מחויבת לדאוג להם. לא רוצה לדאוג להם? פשוט תחוקק חוק שלא מגייסים למילואים גברים, אבות או נשים, עם ילדים. זה דבר ראשון. המסקנה של של הוועדה ושל החוק הזה בעצם שהיא באה ונותנת לזה חותמת שלא ניתן לשקם יתומים מעבר לגיל 40 היא מסקנה שערורייתית, לא חוקית ומפלה. ואני אומרת, אחת המסקנות מהמסקנה הזו כמובן היא שאם לא ניתן לשקם אותנו חובה לפצות אותנו. זה בקשר לזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה אילנית. << אורח >> אילנית בן עזרא: << אורח >> ממש מסיימת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> פשוט אני לא אוכל לתת לזוהר אחר כך. << אורח >> אילנית בן עזרא: << אורח >> אילוצי התקציב שאתם אומרים, אילוצי תקציב, אתם בחרתם איך לחלק אותו. היה תקציב, בחרתם לחלק אותו באופן שבחרתם. ובחרתם מבחינתי למדר אותנו ולהשאיר אותנו מחוץ לחוק, שאנחנו עשרות שנים מחכים וממתינים לו. אני רוצה להגיד שמבחינתי, אל תכעסו עליי, אבל זה הרגש שלי וזה מה שאני מרגישה. זה רגע שיירשם כרגע שפל של מדינת ישראל. רגע שפל. אפליה קשה שאתם רוצים ליצור בין חללים, בין דם לדם. בין חללים שבזכותם בכלל מתקיימת המדינה הזאת היא אפליה קשה. עכשיו אני רוצה להגיד לך אדון אריה מועלם. קשה לי מנשוא לשמוע אותך, כשאני יושבת פה ואומרת לך אתה שעמדת על הבמה ואמרת לנו ליתומים ששמעו אותך, שאתה תדאג לנו לתגמול לכל ימי חיינו, כי מגיע לנו, כמו ההורים השכולים. ועכשיו אני באה ואומרת לך לגבי התואר. אני אומרת לך, מבקשת משהו אחד. שכאשר אתם נותנים תואר, אל תגבילו אותנו לתואר ראשון או שני. מה זה משנה? תואר זה תואר. אתם אומרים לי תפנו לעיזבונות? למה? מה קשה? תסבירו לי באמת עכשיו ברגע זה, מה העלות? במקום תואר ראשון, שאני אוכל שלא למדתי על חשבון לא עיזבונות ולא כלום, כי דחיתם אותי כי למדתי אחרי גיל 30. מה הבדל שאני עכשיו אבוא אליכם בלי צדקה ואבקש ללמוד, על פי החוק, תואר שני? מה ההבדל? אני מבקשת שתשקלו את זה שוב וכן תאשרו, שזה לא יהיה מהעיזבונות. אני ממש מבקשת . << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה גם או או, זה לא גם זה וגם זה. << אורח >> אילנית בן עזרא: << אורח >> לא, זה לא גם וגם. שזה יחוקק בחוק. זהו, שלא נעבור שום דבר, שום פקיד. שנקרא את החוק כל יתום יראה שהוא יכול ללמוד עד גיל 65 תואר. אני ממש מבקשת. << אורח >> רות פרמינגר: << אורח >> צודקת במאה אחוז. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה אילנית. זוהר בבקשה, אבל ממה קצר. כל הזמן אני דוחה, 10:30-11:00, 11:10. << אורח >> זהרה ורד: << אורח >> שמי זהר ורד, זה אבא שלי, אברהם בן נון. הוא נהרג במלחמת ההתשה, כשאמא שלי הייתה בהיריון באחי. אחי קרוי על שמו, אברהם בן נון. אני הייתי בת שמונה חודשים. אני רוצה להגיד קודם משהו בשמי ואחר כך בשמו, כי בשמו אני אבכה. שמונה משפטים בשמי. אני התייתמתי בגיל שמונה חודשים ואני רוצה להסביר למשרד הביטחון שכשאני מגיעה, אני לצערי לא יכולה להודות למשרד הביטחון, לצערי. כשאני הגעתי למשרד הביטחון לפני שאמא שלי נפטרה, משרד הביטחון מלא בשלטים "אנחנו נדאג לכם, אנחנו מחבקים אתכם, אנחנו אוהבים אתכם, אנחנו עוזרים לכם". אתם המשפחות השכולות. אבל לצערי, לנו היתומים מעולם חוץ מעד גיל 30 הם לא עזרו לנו. וגם לצערי היום, בכל הוועדות שהיו לפחות ארבעה נציגים ממשרד הביטחון כל פעם, מעולם לא שמעתי אף אחד אפילו אומר בוועדה הזאת מיכל, אנחנו ממליצים לתת ליתומים הבוגרים. נהפוך הוא, לא רק שהם לא פה קבל עם ועדה אמרו לתת להם, להשוות את הזכויות להורים או לתת להם כמו היתומים, הם בדממה מוחלטת. זה כל כך מעציב אותי. כי כשנכנסים למשרדים שלהם "אנחנו נדאג לכם, המשפחות השכולות", "אנחנו אוהבים אתכם" וכלום. זה מאוד כואב לי. לכן למשרד הביטחון, אני קראתי קצת מחקרים, שמונה משפטים בלבד על מה זה לגדול בלי אבא. כי אתם חושבים שאם הגעתי לגיל 50 אז זהו, הכאב עבר, הפצע עבר. אני מסודרת ומתוקתקת. ממש לא. אבא שלי היה בבנק לאומי כוכב עולה. פגש אותי סמנכ"ל בנק לאומי ואמר לי זהר יקרה, אם אביך היה בחיים, אם אני היום סמנכ"ל, תתארי לך מה הוא היה. איזה אבא איבדתי. ואמא שלי הוסיפה ואמרה אם אבא שלך היה בחיים, את היית בן אדם אחר לגמרי. לגמרי לטובה. לא שאמא שלי לא העריכה אותי, אבל היא ידעה מה איבדנו. אני רוצה להגיד לכם מה אומרים מחקרים על לאבד אבא בגיל צעיר, לא בגיל 30. כי מבחינתכם זה אולי לא כזה נורא, כי לא הכרת אותו, אז מה? אובדן אב בגיל צעיר הוא אובדן שהפצע, הכאב מילדות ועד בגרות, הכאב עצמו לעולם אינו מצטמצם. אובדן אב שונה מאנשים שנשענו כל חייהם על דמויות ההורים. האב מייצג בעולם את האור המכוון, המחזק, זה שמוסר שורש, זהות והשתייכות. כאשר האב מסתלק מוקדם מתוך כך היתום גדל, לא מתוך הסתמכות ולא מתוך עוצמה והוא נכנס למסלול חיים שבו הוא נדרש לפתח כוחות שלא היו מתעוררים אילו האב היה נוכח. לכן פער כזה, החוסר של דמות אב דורשת מהילד חיפוש, בנייה עצמית, עמידה ועצמאות. חיפוש מהות בכוחות עצמו. על ילד מילדות עד בגרות ללמוד לבנות את זהותו ללא משענת חיצונית. זהו קושי עצום. העולם שבו היה אמור להיות אב תומך הופך לעולם שבו האדם נאלץ להפוך למקור התמיכה של עצמו. זה אני אומרת למשרד הביטחון שלמרות שיש להם צי של עובדות סוציאליות, צי של פסיכולוגים, צי של עובדות רווחה, לא מבינים את זה. ורק עוד משפט אחד. בשם אבא שלי. יש לנו צייר, אומן בקריית אונו, ששמע את הסיפור של המשפחה שלי, של אבא שלי. האומן הזה מדבר בשם אבי. אם אותנו אתם לא סופרים, סורי, ככה אני מרגישה, משרד הביטחון, לפחות תספרו את אבא שלי שנהרג למען המדינה. כי האומן הזה, שהוא איש פשוט, הוא לא עם תארים והוא לא עובד משרד הביטחון, הוא אמר בשביל אבא שלי וכתב ככה: "לא זכית לראות את בתך הקטנה", זאת אני, "לא זכית לראות את בתך הקטנה מזחילה מתרוממת, צועדת בבטחה. בנך כשנולד את אביו לא ידע. לשניהם יש היום משפחה". אבל המשפחה שלנו היא לא משפחה נורמלית. לא הייתה ולא תהיה. למרות איך שאנחנו נראים, אני ואחי ואמא שלי ולאן שהגענו. אתם חייבים לתת לנו כמו לכל היתומים. אנחנו גדלנו בלי קייטנות, בלי כלום. אז עכשיו בגיל 50 זאת ההזדמנות שלכם. תחזירו לנו את מה שהיום היתומים מקבלים ואנחנו לא קיבלנו. לפחות עכשיו יש לכם הזדמנות. לפחות תמליצו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה זוהר. האטוצר, בבקשה, רציתם לומר במילה. אנחנו רוצים להגיע להצבעות. << אורח >> קריאה: << אורח >> שתי הערות טכניות קטנות. אני אגיד שבכוונת הממשלה להסדיר כבר בימים הקרובים, אני מקווה במהלך השבוע הקרוב את המקורות התקציביים לצורך מימון ההחלטה. אז לאחר ההצבעות. ההצבעות תתקיימנה עכשיו וזה יצטרך להמתין עד להצבעה במליאה, עד להסדרת המקורות התקציביים להחלטה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הילה, את רצית לומר גם משהו, מהאוצר? << אורח >> קריאה: << אורח >> אני אגיד שביחס לתקנות מיסוי מקרקעין שלוקחות את הגדרת בן משפחה מהחוק, אנחנו נבקש שתהיה הוראת מעבר או תחולה ביחס לזה שהמצב נשאר כפי שהוא. על שימור המצב הקיים לפי התקנות. נבקש לנסח ביחד עם הוועדה את ההוראה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אנחנו נרצה ונבקש מהאוצר לעשות ככל יכולתו שהחוק הזה יעלה כמה שיותר מהר. אלי שתיוי משפט אחד ואני מסיימת. אני רוצה להעלות להסתייגויות. אז משפט אחד. << אורח >> אלי שתיוי: << אורח >> אי אפשר להסתפק במשפט אחד, לא כאשר מדובר בילדים שלנו. קודם כל, אני מסתכל על הסבל פה ואני כמובן רואה אותו כסבל יותר ממני. אף על פי שכולם יגידו שאנחנו נמצאים עכשיו בסבל הכי גדול. המשפחות החטופים, החללים שהגיעו ופשוט זרקו אותנו מהמדרגות יום אחרי שקברנו את הבן. אי אפשר שיתנהל פה איזה שהוא חוק שהוא בעצם עושה איפה ואיפה בעניין תיקון פדויי שבי 2025 שמנסים לא להכניס אותנו לתוך החוק הזה. ישנו איזה שהוא חוק שאתה הצעת, קריב, והגשת. ועדיין הוא נמצא אפילו לא בקריאה ראשונה. לכן מה שאני רוצה לתאר פה בעצם משפחות - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אלי, אנחנו צריכים לסיים. << אורח >> אלי שתיוי: << אורח >> בדקה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה לא החוק. פה אנחנו בחוק אחר. << אורח >> אלי שתיוי: << אורח >> משפחות שקרסו ביום שהחזירו את הילד שלהם. אחרי שנתיים המתנה, שקיוו שהבן שלהם יחזור חי והאמינו ואז הוא חוזר חלל. פה נוצר חלל ענק לאותה משפחה. אני מכיר, אני מוביל את הקבוצה הזאת, 83 איש, שבעצם קורסים יום יום. לא חזרו לעבודה כבר כמה חודשים ולא יחזרו כנראה. עושים לנו איפה ואיפה בביטוח לאומי בוועדות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אלי, אני מצטערת, אנחנו פשוט באמת, אני מכירה. אנחנו מכירים. הרי ישבנו ודיברנו ואנחנו גם יש לנו את החוק של פדויי שבי. אני יודעת, אנחנו מכירים את זה. << אורח >> אלי שתיוי: << אורח >> מיכל, באתי במיוחד מתל אביב להגיד את המשפט. זה חשוב שכולם ישמעו את זה. שאנחנו מוזנחים לגמרי ואנחנו עומדים על זה שעכשיו החוק הזה ייכנס. התיקון חוק שקריב הגיש וחבריך, אני לא יודע מי בדיוק. בכל מקרה, צריך לדחוף את זה קדימה. אין זמן. כי אתם תראו התאבדויות. הנה, אני פה מציין את זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חס וחלילה. << אורח >> אלי שתיוי: << אורח >> זה כתוב על הקיר. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה אלי. כן, נעבור להקראת הסתייגויות. בבקשה גלעד, אחר כך יש עתיד. נצביע ואז נצביע על החוק. << אורח >> רות פרמינגר: << אורח >> גברתי יושבת-הראש, רק שאלה. אני מבינה שאין תקציב לחוק? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש, יש. הכול בסדר. << אורח >> רות פרמינגר: << אורח >> לא, שלא נגיע מצב שאין תקציב, אחרי כל העבודה הזאת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הכול בסדר, זה פרוצדורה. נראה לך, רותי? פרוצדורלית צריך לחכות. << אורח >> קריאה: << אורח >> לא שמעת את האוצר? << אורח >> רות פרמינגר: << אורח >> זה בדיוק היא הנותנת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה רותי, תודה רבה. יש. תודה, זה יעבור. אם לא יעבור ביום רביעי זה יעבור ביום שני, בעזרת השם. אנחנו נעשה את המקסימום שאפשר כדי שהחוק הזה יעבור. האמיני לי, לא עבדנו לחינם. בסדר? תודה. גלעד, בקשה. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> גברתי יושבת-הראש, תודה. תודה גם על הובלת כל המהלך. אני אהיה קצר. יש פה מסביב לשולחן גם הרבה ציפייה לחוק וגם הרבה אכזבה והרבה כאב. אני רק אומר שאחרי שהחוק הזה יעבור כאן אני מזמין חברים וחברות מהקואליציה ומהאופוזיציה לעבוד עם ארגוני היתומים כדי להניח במהירות הצעת חוק על כל הפערים שנמצאים פה ולהתחיל מיד את העבודה ואת הדחיפה של חוק שיבנה קומה נוספת. גם אני אצביע בסוף בעד החוק הסופי, כי הוא מביא כן תיקונים בהרבה מאוד מקומות, בצד גרימת או המשך העוול שצריך לתקן אותו ונעבוד על זה כולנו ביחד. אני לקחתי על עצמי, גברתי יושבת-הראש, שתי סוגיות ועליהן אני מעלה הסתייגויות מהותיות. האחת הוזכרה כאן על ידי הדברים של אדוה. בעיניי אין מקום להפלות בין יתומים באותה שכבת גיל, באותה שכבת גיל, רק סביב השאלה האם ההורים שלהם היו נשואים או גרושים. המצב הזה הוא בלתי אפשרי. יש הבדל בין אלמנה לגרושה, הבדל תהומי. אבל אין הבדל בין יתום שגדל אצל אלמנה ליתום שגדל אצל גרושה. עשינו חוק עם הממשלה שצמצם את הפער. עכשיו הפער לא בכוונת זדון, אבל כתוצאה מהעבודה על זכויות אלמנות הפער התרחב עוד פעם. והדבר הזה לא הגיוני, שאחרי שעשינו תיקון אנחנו פותחים מחדש את העוול. פה אני אנמק ביחד, כדי שתהיה הצבעה אחת על הנושא הזה ולא לעכב את האנשים. אני רוצה להזכיר שישה דברים, זה שש ההסתייגויות שיעברו לייעוץ המשפטי, שבהן פתחנו מחדש את הפער ויצרנו הבחנה בין יתום ויתום באותה קבוצת גיל. הדבר האחד הוא נושא הוצאות הרישיון וביטוח הרכב. כאשר אמא מסיעה את הילד היתום לחוג זה לא משנה אם היא אלמנה או גרושה. ילדים לא מתנייעים לבד. ולכן צריך לתת להם את כל עוד יש יתום בבית שסמוך גם אל השולחן, אבל גם אל הרכב של אמא, זה לא משנה אם היא אלמנה או גרושה. כשהילד מגיע לגיל 18 לא יכול להיות שיתום שהוריו היו נשואים המדינה תממן לו את ביטוח הנהג הצעיר שעולה אלפי שקלים בשנה, אבל אם ההורים גרושים אז היתום בן ה-18 צריך ללכת לאימו ולומר בואי תוציאי מכיסך אלפי שקלים. אפליה פסולה. זו הסתייגות אחת. הסתייגות שנייה סיוע בשכר דירה. כל עוד היתומים הקטנים גרים בדירה, אז הדירה הזאת צריכה להיות דירת מגורים ראויה ליתומים. אז לא נכנסתי בהסתייגויות למענק לרכישת דירה. אבל על השיפוץ? השיפוץ כשצריך לשפץ את החדרים של הילדים. בבית שהוא לא תקין. אז למה ילדים שהוריהם היו נשואים יהיה בית משופץ ואם היתום שעכשיו צריך לגדול אצל האמא שהתגרשה מהנספה, שם אין שיפוץ. כשזה הבית של היתומים. הסתייגות שלישית, ברור שאלמנה או אלמן מאבדים את אהבת חייהם המכה היא שלהם. אבל האלמנה היא גם שם בשביל היתומים שנשארו. אז לא יכול להיות שאלמנה תקבל סיוע מיוחד למשך שנה כדי שהיא לא תחזור מיידית לעבודה והיא תשאל את עצמה האם היא יכולה לרדת לחצי משרה כדי להיות עם היתומים, אבל הגרושה לא תוכל לעשות את זה. לכן ההצעה שהסיוע המיוחד שניתן ב-12 החודשים הראשונים, בכל מקום שהיתום הקטין חי עם הורה או אפוטרופוס הסיוע צריך להינתן להורה המגדל. הדבר הרביעי, תראו את האבסורד הכי גדול. נתתם מענק מיוחד בגין קטין שהוא מתחת לגיל שש. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה קיים. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> לא כתוב. אני מבקש שתבדקו את נוסח החוק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בדקו. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> בסדר. הדברים האלה הועלו. אני מעלה אותם כרגע כהסתייגויות בנושא הגרושות. יש לי בקשה, גברתי יושבת-הראש, ובייחוד משרד האוצר. אני מבקש, ההסתייגויות כנראה לא יעבור, בסדר, זה בסדר גמור, אבל הן עולות למליאה. אני מבקש שתבחנו את שש הסוגיות האלה. הן קטנות. גם מספרית. לא הגיוני שאחרי שסגרנו את הפער בחקיקה שקיבלה את ברכתכם תפתחו עוד פעם את הפער, נצטרך להגיש עוד פעם חוק פרטי. בשביל מה? אני מבקש שאת ההסתייגויות הללו, תבדקו, זה עלות קטנה. זו קבוצה אחת של הסתייגויות. עוד שתי הסתייגויות, נצביע על הכול ביחד. נוגעות למקרה של משפחה מגדלת. עשיתם פה מהלך גדול, גברתי יושבת-הראש, באותה קצבה של 2,000 ש"ח. פה, באמת תודה לך שלמה, ייצגת פה משפחות שלא באו ולא היה להם את הכוח. הובלת את זה על כתפיך. אבל פה יש לי שתי בקשות. אם הלכנו כבר על הגדרת היתום שהוא כבר בגיר, לא לגיל 25, הלכנו לגיל אחר או 28 או 30. אז כבר תאחדו את הגילים. הקצבה הזאת של ה-2,000 שקלים צריכה להינתן למשפחה מגדלת עבור יתום או עד גיל 28 או עד גיל 30, כי זה המהלך שעשינו בחוק. למה עוד פעם לפתוח פער? הדבר הנוסף, כיוון שהקצבה הזאת היא לא רטרואקטיבית, זה מה שאמרתם, היא מכאן והבא, יש פה כמה משפחות שלא יעזור, הם הוציאו עשרות אלפי שקלים לקנות מיטה לאחיינית היתומה שצריכה מיטה לשים עליה את הראש בסוף שבוע שהיא חוזרת משנת השירות או מהצבא. ויתום שלומד בירושלים מגיע לו לחזור לסוף שבוע הביתה. ובבית הזה קנו לו ציוד. בשנתיים האחרונות הוציאו עשרות אלפי שקלים על אוכל בשביל עוד שלושה מתבגרים שפתאום מגיעים הביתה. לכן ההסתייגות האחת שלי היא הרחבה עד גיל 30. ההסתייגות השנייה זה שמשפחה מגדלת בעבור כל יתום תקבל מענק חד פעמי של 20,000 שקלים לטובת הצטיידות, כי האנשים האלה הוציאו עשרות אלפי שקלים להצטיידות. זה באמת, אני לא אומר פרוטות, כי כל שקל ציבורי חשוב. אני מבקש מביטוח לאומי ומשרד הביטחון, מבקש מהאוצר. ההסתייגויות האלה הן קטנות. הן פשוט ימנעו פתיחת פער שנצטרך לתקן אותו בעוד חקיקה כאן. אני מבקש את הסכמתכם - - - במליאה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה גלעד. מי בעד ההסתייגויות? מי נגד? הצבעה ההסתייגויות נדחו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ההסתייגויות נדחו ויעברו למליאה. יש עתיד, בבקשה דבי. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> גברתי, את ההסתייגויות אנחנו נגיש מרוכז. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> ליש עתיד יש שלוש הסתייגויות שלמעשה מבקשים את התגמול עבור המטפלת, עבור יתום עד גיל שש להגדיל מ-1,500, 3,000 ו-6,000 ל-10,000. עד גיל שש כל חודש 10,000 שקלים, זה שלוש הסתייגויות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מי בעד ההסתייגויות? מי נגד? הצבעה ההסתייגויות נדחו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ההסתייגויות נדחו, גם הן תעלנה למליאה. עכשיו אנחנו עוברים להצבעה על החוק עצמו, כולל כל הניסוחים, כל התיקונים כולם. ושוב, צר לי על אלה שלא הצלחנו להכניס. אנחנו נמשיך וניאבק, מה שצריך להיעשות ייעשה בעזרת השם. מי בעד הצעת החוק? כולם בעד. מי נגד? מי נמנע? הצבעה הצעת החוק אושרה פה אחד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הצעת החוק עברה פה אחד. היא תעלה למליאה לקריאה שנייה ושלישית. << אורח >> רות פרמינגר: << אורח >> בשעה טובה. תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רוצה לומר שוב באמת תודה רבה לשר האוצר ולשר הביטחון, לנגה, לריקי ממשרד הביטחון, לאריה מועלם. לכל אגף משפחות. למשרד הביטחון. לברק, לנעם, לעידו ממשרד האוצר. לשרית דמרי וכל ביטוח לאומי. לזהבה וכל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. לאייבי מוזס ולרותי מארגון נפגעי פעולות איבה. לפורום הלומי הקרב, לתנועת עתיד לעוטף, לאיל"ם- ארגון יתומים לאומיים. לארגון הנכים, זכויות לנכים. לארגוני יתומי צה"ל החיים כדרך. באמת, אני יכולה להמשיך ולקרוא את כולם. נקודת מפנה, חמניות, עמותת 121, פורום למען יתומי מלחמה, עמותת אמיצים ועוד ועוד. באמת, לכולם, גם כארגונים וגם כבודדים שישבו פה ועשו את הכול על מנת שנוציא מתוכנו חוק טוב. יצא טוב, יצא חוק טוב. אנחנו יכולים לברך, זה באמת רגע היסטורי. אני יודעת שעבור כמה מכם אתם מאוכזבים, אבל תאמינו לי, אנחנו נמשיך להיאבק ולעשות את מה שצריך. וכמו שאמרתי, אני חוזרת ואומרת בפעם השלישית, תם אך לא נשלם. תודה רבה לכולכם. << אורח >> רות פרמינגר: << אורח >> ברוכה תהיי, מיכל. ישר כוח לך, למחלקה המשפטית, לוועדה ולכל מי שתרם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון, נכון. האמת היא, הכי חשוב, לא אמרתי את צוות הוועדה. << אורח >> רות פרמינגר: << אורח >> צוות הוועדה המופלאה שלכם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לגמרי. ענת וענת. << אורח >> רות פרמינגר: << אורח >> המשפטי, ענת, כולם, ברוכים תהיו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בהחלט, גם היועצים שלי שהם פה, שיר, בנימין ודור. תודה לכולכם. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:30. << סיום >>