פרוטוקול ועדה
הכנסת העשרים-וחמש
מושב רביעי
פרוטוקול מס' 117
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
יום רביעי, ג' בשבט התשפ"ו (21 בינואר 2026), שעה 9:00
סדר היום:
<< נושא >> שיקום והחלמה בקרב צעירים המתמודדים עם טראומה והתמכרות בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" << נושא >>
נכחו:
חברת הוועדה:
נעמה לזימי – היו"ר
חבר הכנסת:
איימן עודה
מוזמנים:
ניר שער
–
מנהל תחום מסגרות לטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות
ענת שגב
–
מנהלת תחום התמכרויות בקהילה, משרד הרווחה והביטחון החברתי
הילה סופרמן הרניק
–
מנהלת פיתוח מקצועי, תוכנית יתד, משרד הרווחה והביטחון החברתי
אסתי לנדי
–
מרכזת בכירה תורה וכלים, הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, המשרד לביטחון לאומי
מיכל ליפשיץ
–
רע"ן תעצומות, מרכז ברה"ן, צה"ל
יהודה איש שלום
–
ראש אגף פוסט-טראומה ובריאות הנפש, ארגון נכי צה"ל
חלי גולדנברג
–
סגנית ראש אגף פוסט-טראומה ובריאות הנפש, ארגון נכי צה"ל
דניאל בר-אש
–
מתמחה במשפטים, ארגון נפגעי פעולות איבה
יאיר רבין
–
מנהל מיזם מעג"ל, המרכז הישראלי להתמכרויות, ICA
שרון לוין
–
מנהלת הסברה, עמותת "פעמונים"
דנה גניש
–
ראש תחום צעירים, עמותת "פעמונים"
שי יוסף הראש
–
חבר שכול, רכז חברתי בדימוס
תאיר מלכה
–
אזרחית
משתתפים באמצעים מקוונים:
ד"ר גילי גבעתי
–
רופאה ראשית, אגף השיקום, משרד הביטחון
אורית שפירו
–
מנכ"לית, עמותת איזון
מנהלת הוועדה:
דפנה סידס-כהן
רישום פרלמנטרי:
א.ב., חבר תרגומים
רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
<< נושא >> שיקום והחלמה בקרב צעירים המתמודדים עם טראומה והתמכרות בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" << נושא >>
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אני מתכבדת לפתוח את הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים בנושא שיקום והחלמה בקרב צעירים המתמודדים עם טראומה והתמכרות בעקבות מלחמת "חרבות ברזל", אך לפני הכול אני מציינת כאן גם עכשיו שעוד יש לנו חטוף בעזה, גיבור ישראל, רן גואילי. אתמול ניתנה הודעה שככל הנראה, הלוואי יודעים את מיקומו. כולנו מקווים שסוף-סוף הוא ישוב אלינו. זאת המשימה שלנו עד החטוף האחרון, ונפתח את זה בכל דיון.
חשוב לי לומר, הדיון הזה הוא חשוב בפני עצמו בגלל מלחמת "חרבות ברזל". יש לומר שאנחנו כבר הרבה שנים מהקורונה בתוך מציאות של קושי נפשי מתמשך, וזה רק מוסיף למציאות הנוכחית של הפוסט-טראומה, בטח יחד עם המלחמה באיראן, מציאות שעדיין מתמשכת ויושבת, אז אני אגיד כמה מילים. בישראל חיים 2.5 מיליון צעירים, מתוכם הרוב דיווחו במהלך המלחמה על החמרה במצבם הנפשי. נתונים לא קלים. אנחנו גם פוגשים אותם פה בוועדה כל הזמן בדיונים שונים. מאז פרוץ המלחמה צעירים וצעירות רבים מתמודדים טראומה, חרדה ומצוקה רגשית ומתמשכת. עבור חלקם השימוש בסמים ואלכוהול ובהתנהגויות ממכרות הפך לדרך התמודדות שקטה עם הכאב, האובדן וחוסר הוודאות. בשנת 2025 בלבד אותרו כ-3,800 צעירים נוספים שנקלעו למעגל ההתמכרות על רקע המשבר הלאומי. אלו נתונים חריגים וקשים.
מטרת הדיון היום היא לקבל תמונת מצב עדכנית מה קורה בשטח, אילו תוכניות פועלות בהצלחה, מה הם המענים שמספקים משרדי הממשלה, היכן הפערים והאתגרים, מה נדרש לעשות כדי לשפר את המצב? הדיון היום באמת הוא החובה שלנו כחברה לא להשאיר אף צעיר או צעירה מאחור לבד בחושך. אני מקווה שהוא לא יסתכם בזיהוי הבעיות בלבד אלא יסייע גם בקידום פתרונות אמיתיים כדי להחזיר לצעירים והצעירות שלנו את האמונה בעתיד, את היכולת לחזור למסלול חייהם. זה כמובן גם אומר שהמדינה צריכה להגדיל מענים כי במציאות שהיא מתרחבת, המענים הקיימים הם לא מספקים וזה תמיד מה שעולה כאן. כשאנחנו לא משקיעים יותר במנע, אז מתגלגל אלינו חזרה הרבה יותר.
אני קודם כל מודה לכל מי שכאן. אני רק אגיד שבגלל שהמליאה מתחילה ב-11:00, אני מבקשת שנהיה מדויקים בזמן הדיבור, והכול כדי שכולם ידברו. אין פה יותר מידי אורחים אבל חשוב לי שכולם ידברו וננהל פה דיון ענייני וטוב. אני מתחילה עם המרכז הישראלי להתמכרויות, יאיר רבין, מנהל מיזם טיפול בטראומה ושימוש בחומרים. תודה, יאיר, שאתה איתנו.
<< אורח >> יאיר רבין: << אורח >>
תודה לכם. אני אתחיל קצת בנתונים וגם אספר מה אנחנו עושים במרכז כדי להתמודד עם זה. מצטרף למה שאמרת, נעמה. באמת אנחנו יודעים שאנחנו נמצאים אחרי שנתיים וחצי בטראומה לאומית והנתונים הם מאוד מאוד ברורים. המחקרים שעשינו בשנתיים האחרונות מראים שיחד עם העלייה בתסמיני הפוסט-טראומה והטראומה, יש עלייה ברורה בשימוש בחומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות. אני אתן כמה נתונים שמצאנו. אם נלך טיפה אחורה, אז באמת עוד לפני הקורונה, אמרת נכון שזה כבר מגמה שעולה, אחד מכל שבעה ישראלים דיווח על שימוש מוגבר בחומרים ממכרים. הקורונה קצת הורידה את זה. במהלך המלחמה אנחנו מדברים על אחד מכל ארבעה ישראלים שמדווח על שימוש מוגבר בחומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
כשאנחנו מדברים על חומרים ממכרים זה גם תרופות.
<< אורח >> יאיר רבין: << אורח >>
כן, תרופות מרשם, אלכוהול, חומרים וגם התנהגויות שזה פורנו, מסכים וכו', אבל אנחנו שמים דגש על חומרים למרות שהתנהגויות זה גם טיפול מורכב בפני עצמו. אני אגיד על צעירים שהנתון הוא עוד יותר עולה, ומדברים היום על אחד מתוך שלושה. המחקר האחרון שלנו בשנה האחרונה מדבר על אחד מכל שלושה צעירים בגילי 18 עד 26 שמדווח על שימוש בסיכון מוגבר בחומרים ממכרים. גם אלו שהשתתפו בלחימה, גם סדיר, גם מילואים וגם קבע, הנתונים מאוד דומים, אחד מתוך שלושה, כשהנתון מזנק עוד יותר באנשים שסובלים מתסמיני פוסט-טראומה, שם מדובר על אחד מתוך שניים. 54% מאלה שסובלים מתסמיני פוסט-טראומה וטראומה מדווחים על שימוש מוגבר בחומרים ממכרים. אלו נתונים מאוד מטלטלים ומאוד מדאיגים.
אני רוצה להסביר גם את המנגנון וגם מה שאנחנו עושים. קודם כל כולנו יודעים שהשימוש הזה הולך ביחד, זאת אומרת הטראומה הולכת ביחד עם השימוש, והשימוש הזה נועד בשביל הצעירים האלה לטפל בעצמם מתוך טיפול עצמי כדי לווסת כאב ולטפל בתסמינים של הפוסט-טראומה שהם לא פשוטים, אולי של פלשבקים, חרדה, דיכאון. כמו שאנחנו אומרים ב-ICA כל הזמן, המלחמה תיגמר אבל ההרגל עלול להישאר. זה המצב המסוכן. בשימוש בחומרים בכלל אנחנו מדברים על רצף של שימוש, מחוסר שימוש עד התמכרות. הצעירים האלו לא בהכרח נמצאים כרגע בשלב ההתמכרות, אבל הרצף הוא מאוד מסוכן כי כבר עוברים משימוש בסיכון נמוך לשימוש מוגבר, ואם לא נשלב כוחות בין טיפול בטראומה לטיפול בשימוש בחומרים והתמכרויות, זה עלול להפוך להתמכרות.
אנחנו גם יודעים יותר מזה, ששימוש בחומרים מפחית את יעילות הטיפול בטראומה. יש מושג שאנחנו אוהבים להשתמש בו שזה חור בדלי. אם ממלאים את הדלי בהמון טיפולים בטראומה ובסוף הבן אדם חוזר בערב לג'וינט שלו, לאלכוהול שלו, הכול בורח משם והטיפול לא אפקטיבי. אני מוסיף לזה את הסטיגמה והבושה בחברה שלנו שאוהבת לדבר על שליטה, חוסר שליטה ושימוש בחומרים – יותר הרבה סטיגמה ובושה, לכן הצעירים האלה בדרך כלל לא יפנו לטיפול במקומות הרגילים של המדינה, של התמכרויות או אפילו למרפאה להתמכרויות, בטח לא במרכזי גמילה בגלל הסטיגמה והבושה.
אנחנו מציעים שילוב כוחות. בכל מקום שמטפלים בטראומה ובפוסט-טראומה צריך גם להכניס את הטיפול בהתמכרויות או איך שאנחנו קוראים לו, טיפול בשימוש בחומרים ממכרים. בשביל זה הקמנו גם את מיזם מעג"ל שאני מנהל אותו. קראו לו "דרך אחרת". החלפנו את השם לאחרונה למעג"ל. אנחנו רוצים להציע בשטח פתרונות לצעירים האלה שנמצאים כבר בטיפול. אלה שכבר פנו לטיפול לטפל בטראומה שלהם, בפוסט-טראומה שלהם, להציע להם גם את הטיפול הזה בשימוש בחומרים. בשביל זה אנחנו נכנסים ויצרנו שיתופי פעולה.
המיזם הזה הוא בשיתוף קרנות הביטוח הלאומי ובשיתוף משרדי ממשלה, משרד הרווחה, משרד הבריאות, מיזם סופר חשוב. את ועדת היגוי ראשונה כבר עשינו ואנחנו נכנסים לדרך. יצרנו שיתופי פעולה עם המרפאות של הצבא, עם חוות חוסן, עם ארגונים שמטפלי בשורדי המסיבות. בכל המקומות האלה אנחנו יוצאים מהמשרדים שלנו, מגיעים לשטח ועושים טיפול לצעירים האלה שמתמודדים גם עם טראומה וגם עם שימוש בחומרים. יחד עם זאת גם להרחיב את המענה ואת ההכשרות לאנשי המקצוע, כי אנחנו מוצאים שהמון מטפלים שהם מטפלים טובים ויודעים לטפל בחרדה, בדיכאון, בפוסט-טראומה, לא מבינים בעולם הזה של השימוש בחומרים ובהתנהגויות, וחייבים לשכלל ולהרחיב את ההכשרות. זה מה שאנחנו עושים בקמפוס, ב-ICA. אנחנו עושים הרבה הכשרות גם לאנשי המקצוע.
אני אגיד שזה בעיקר ההמלצה שלנו לוועדה כארגון ששם גם את המחקר, גם את המניעה, גם את הטיפול וגם את המודעות לנושא, להרחיב את הסיפור הזה של שילוב הכוחות. לקחת מטפלים מכל מיני מקומות ולעשות הכשרה רוחבית לכל המטפלים. אני חושב שכל המטפלים היום במדינת ישראל צריכים הכשרה בנושא שימוש בחומרים והתנהגויות ממכרות – זיהוי, אבחון, טיפול. יחד עם ההכשרה הרוחבית הזאת שאני מציע שיתקצבו אותה כי צריך לזה הרבה תקציב, להיכנס ולהרחיב את המענים בשטח בתוך המקומות האלה שכבר עובדים עם הצעירים. אם אני חושב על חייל שחוזר מהלחימה או על שורדת מסיבה, הם לא יבואו למקומות אחרים. הם לא יבואו למרפאה לטיפול בהתמכרויות, לכן אנחנו צריכים להגיע אליהם, למקומות שהם כבר מגיעים. אם כבר הם מעזים ומבקשים טיפול, חייב להיות שם גם הטיפול הזה של טיפול בהתמכרויות, טיפול בשימוש בחומרים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אתה אומר טיפול מודע מראש תוך הכשרה כדי שכבר בשלב ההגעה, הטיפול הראשוני, יהיה כבר את האוריינטציה לזיהוי ולהבנה. זה נשמע הכי בסיסי שיש.
<< אורח >> יאיר רבין: << אורח >>
חד משמעית גם לאנשי טיפול וגם ממש לצעירים עצמם.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תודה רבה. זה יכנס כהמלצה כמובן.
חבר הכנסת איימן עודה, אנחנו בדיון בנושא שיקום והחלמה בקרב צעירים. אתה רוצה לפתוח?
<< דובר >> איימן עודה (חד"ש-תע"ל): << דובר >>
ברשותך, כבוד היושבת-ראש נעמה לזימי שאני כל כך מעריך, וברשותכם, אני רוצה לגזול מזמנכם שלוש-ארבע דקות לנושא שקשור לצעירים אבל לא אותו נושא. אני החלטתי לעבור מוועדה לוועדה כל יום ולדבר על הפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית, לדבר על הרצח של הצעירים שלנו. חשוב לי שתדעו שהעיר סח'נין שובתת כבר מאתמול. אין חנות אחת שנפתחת כי הם לא רוצים לשלם פרוטקשן. אין אחד שמבקר אצלם, אין אחד ששואל אותם. העיר נמצאת במדינה אחרת לגמרי. חשוב לי שתבינו שאנחנו לא היינו כך. למה אני אומר את זה? כי יש דבר כל כך פוגעני שמאשימים את התרבות שלנו. כל כך פוגעני, כל כך פוגע בכל אחד מאיתנו.
כשהייתי צעיר ושמעתי שנרצח מישהו, הרגשתי שהצבע של האוויר הפך להיות שחור. לא האמנתי שיש מישהו שרוצח. זה לא היה אצלנו כלל וכלל. מ-1948 עד שנת 2000, כל השנים ביחד נרצחו פחות מ-250 ערבים. היום בשנה אחת נרצחים יותר מ-250. אם עושים משוואה בין פלסטינים בישראל לבין פלסטינים בגדה המערבית, פלסטינים בירדן, בכל מיליון אנשים בירדן נרצחים עשרה בכל שנה. אצלנו לכל 2 מיליון נרצחים 250 בשנה. פשוט מאוד אין מדינה, אין מענה, אין פענוח למקרי הרצח. רק תגידו לי איך יכול להיות שמאות אלפי כלי נשק מגיעים מבסיסי צבא לידי האזרחים הערבים? רק תגידו לי, איך יכול להיות? מאות אלפי כלי נשק, שנה אחרי שנה מבסיסי צה"ל לידי האזרחים הערבים. איך יכול להיות?
אנחנו זועקים מדם ליבנו שאנחנו רוצים לחיות בחברה ללא נשק. אנחנו לא זקוקים לנשק. לא רוצים את הנשק הזה. אין בו שום דבר טוב. מהנשק לא ייצא שום דבר טוב. אם יש ויכוחים בין האזרחים, שיתווכחו בלי ידיים כמו שאמרנו כשהיינו ילדים. אם יש לנו תביעות כלפי המדינה למען שוויון, אז ניאבק בדרך דמוקרטית, לא אלימה. אנחנו לא רוצים נשק. רוצים לחיות בחברה ללא נשק. מי חייב לאסוף את הנשק הבלתי חוקי, האם האזרחים בעצמם? אם אם אני אחשוב שבבית מסוים יש נשק בלתי מורשה, אני ארשה לעצמי או לקבוצה ערבית מהאזרחים שתיכנס לבית על אפם וחמתם של בעלי הבית? אז יהיה אלף רציחות בשנה ולא 250. תודה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
קודם כל, איימן, תודה על המילים הללו. הסיפור הזה הוא סיפור לאומי, הוא לא סיפור של חברה.
<< דובר >> איימן עודה (חד"ש-תע"ל): << דובר >>
אנחנו לא רואים שזה לאומי.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אתה קודם כל צודק. לא רק שלא רואים, אני חושבת שיש פה מדיניות מכוונת שמאפשרת את זה. זה כבר מצב קשה כי ראינו בממשלת השינוי כשהיה את עומר בר לב, יואב סגלוביץ', תומר לוטן, אנשים שבאו, הרצח והפשיעה ירדו ב-20%. המון מבצעי איסוף נשקים. בסוף מי שנותן לארגוני פשיעה לשגשג, פוגע בחוסן הלאומי, פוגע במדינה ואזרחים נרצחים. אתה יודע שהוועדה הזאת היא ועדה שלקחה על עצמה לעסוק ברצח ופשיעה בחברה הערבית ובכל מה שקורה. בגלל זה כ-25% מדיוני הוועדה עוסקים בנושא הזה על כל הרצף, מקיצוץ בתוכניות החומש עד ידיעת השפה העברית הדבורה, וכל המסלול הזה של מה שהופך את הצעיר לחסר מעש שנכנס לארגוני פשיעה, אבל בסוף צריך מדינה. צריך מדינה שתמגר את ארגוני הפשיעה, שתראה בחיים ערך עליון ושלא הכול פה יתייקר חוץ מחיי אדם.
שבוע שעבר נרצחה אימא לשניים, וואפא בדראן, ולפני כמה שנים נרצח בעלה, אז הילדים עכשיו יתומים משני ההורים. נרצחה לעיניי הילדים שלה. מדינה שדבר כזה קורה בה היא מדינה שאיבדה את ההבטחה הכי בסיסית לאזרחים שלה. זה נכון בגבולות בביטחון ומה שקרה לנו, וזה נכון בפנים וחייב לקשור את זה ביחד. דווקא כשאנחנו מדברים על טראומה בקרב צעירים, יש הרבה צעירים מהחברה הערבית בטראומה שרואים נשק ויריות כל היום מחוץ לבתים שלהם. שבוע שעבר צעיר נקרא לצאת מחוץ לדלת וירו בו. זה חייב להיות עיסוק מרכזי בחיים שלנו, אז אני מודה לך גם שאתה פה, כי אם זה מה שצריך לעשות, לעבור ממקום למקום, זה מה שצריך לעשות עד שמישהו יתייחס, איימן, ואנחנו איתך בזה. קודם כל הוועדה הזאת היא גם איתך, ואם תרצה ליזום דיון על הפרוטקשן בהקשר של צעירים, אנחנו נשתף עם זה פעולה.
<< דובר >> איימן עודה (חד"ש-תע"ל): << דובר >>
אני אשלח בקשה רשמית.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
בטח, ואני מקווה שנעשה הכול לשנות.
<< דובר >> איימן עודה (חד"ש-תע"ל): << דובר >>
תודה רבה, כבוד היושבת-ראש, נעמה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תודה, ושנדע ימים טובים.
<< דובר >> איימן עודה (חד"ש-תע"ל): << דובר >>
תודה רבה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אפשר גם דיון אולי על טראומה בקרב צעירים מהחברה הערבית בעקבות מציאות הרצח הגואה. אפרופו טראומות, זה מצב לא קל שאנחנו מתעלמים ממנו לצערי. צריך לשים אותו על סדר-היום, אז תודה רבה.
ארגון נכי צה"ל, חלי, תודה לך שאת פה, סגנית ראש אגף פוסט-טראומה ובריאות הנפש. תודה שאת איתנו.
<< אורח >> חלי גולדנברג: << אורח >>
אני אגיד שהקשבתי לך קודם. היינו בהכשרה אצלכם, הצוות שלנו לפני שבוע כי באמת אנחנו מרגישים את העלייה הגדולה. אני רוצה דווקא לשים פה לא רק את אלה שחוו טראומה, שמאובחנים עם פוסט-טראומה בקרב נכי צה"ל. גם הפצועים הפיזית עם התמכרות למשככי כאבים ברמה מאוד גבוהה. אנחנו רואים את זה בכל מקום.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
סליחה שאני עוצרת אותך. בסוף גם הנכה פיזית סובל גם מפוסט-טראומה. יש פה איזה משהו שהוא לא רק פיזי, הוא נפשי ופיזי ביחד.
<< אורח >> חלי גולדנברג: << אורח >>
אני אתן לך להרחיב על זה כי זה פחות התחום שלי.
<< אורח >> יאיר רבין: << אורח >>
קודם כל חד משמעית שזה ככה. יש באמת את המרכיב של תרופות מרשם, שמתחילה התמכרות לתרופות מרשם. הם מקבלים כי הם חייבים את זה, והם לא יודעים להפסיק ולפעמים גם בתי החולים לא יודעים איך לעזור להם לצאת עם פחות מינון, מתוך הבנה שההרגל יכול להישאר כמו שאנחנו אומרים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
זו נקודה ממש חשובה.
<< אורח >> חלי גולדנברג: << אורח >>
אני רוצה להתייחס לאפשרויות של הטיפול. אנחנו חווים את זה בתוך בתי הלוחם. החבר'ה שמגיעים אלינו וכבר באים עם איזו שהיא הבנה שהם נמצאים באיזו שהיא בעיית התמכרות, מכוני הגמילה בארץ והמקומות שעוסקים בגמילה לא מתאימים להם גם מפאת הגיל שלהם, גם מפאת המקור של ההתמכרות שהוא בדרך כלל שונה ממה שקורה במכוני הגמילה הקיימים. הם לא מוצאים שפה משותפת עם נרקומנים שנמצאים במכונים האלה. הם גיבורי ישראל כמו שאמרת קודם, ויש שם בעיה. אנחנו ממש מרגישים שאין לנו לאן להפנות כשכבר מגיעים אלינו.
אני שמחה לשמוע על התוכנית שהצגת קודם. לא הכרתי אותה על אף שהיינו אצלכם בהכשרה, אבל באמת גם אנחנו ראינו את זה אצלנו בתוך בתי הלוחם, איך חשוב שאנחנו נשים לב לדברים האלה בתוך הבית, לכן לקחנו את הצוותים שלנו להכשרה ראשונה ב-ICA ואנחנו נמשיך את הקשר איתם כי אנחנו רוצים לראות איך אנחנו כן יכולים לתת את המענה אצלנו.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אתם גם למעשה עכשיו מתמודדים עם מציאות שבגלל הכמות העצומה זה רק התחיל, מה שנקרא.
<< אורח >> חלי גולדנברג: << אורח >>
נכון.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
הם עכשיו צריכים את כל המענים כי דווקא בשלב הזה אתם תתחילו לראות את כל - - -
<< אורח >> חלי גולדנברג: << אורח >>
נכון. אני כן אדגיש ואומר שארגון נכי צה"ל הוא לא ארגון מטפל.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
נכון.
<< אורח >> חלי גולדנברג: << אורח >>
אנחנו רוצים להעביר את למשרד הביטחון, אני לא יודעת אם הם נמצאים פה, בשביל שהם ידאגו לדברים האלה. אני לא מכירה תוכנית ייעודית להתמכרויות במשרד הביטחון. יכול להיות שקיימת ואני לא מכירה אותה, אבל פה מבחינתי נמצא הפער. אני מזהה אבל אין לי את הפרטנר בשביל להעביר הלאה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
זאת נקודה מאוד חשובה. את אומרת שנוכח המציאות שמתקיימת היום, צריך אולי גם להרחיב במשרד הביטחון את המענים גם בהקשר של התמכרויות בעקבות הטראומה הפיזית או הנפשית.
<< אורח >> חלי גולדנברג: << אורח >>
נכון.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אני נוטה ממש להסכים עם הנקודה הזאת. היא חשובה ואנחנו גם נשים את זה. איפה עוד את מזהה אולי פערים חקיקתיים או בכלל?
<< אורח >> חלי גולדנברג: << אורח >>
אני חושבת שזה בעיקר. זה באמת ברמת המענים הטיפוליים שאני פשוט מרגישה שהם חסרים, אבל מבחינת השאר לא רואה עוד משהו.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תודה רבה.
עכשיו אנחנו נעלה את ד"ר אורית שפירו, מנכ"לית עמותת איזון.
<< אורח >> אורית שפירו: << אורח >>
בוקר טוב.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
שלום אורית, תודה שאת איתנו.
<< אורח >> אורית שפירו: << אורח >>
תודה על הדיון החשוב הזה. אני אוסיף ואני אומר שמאז ה-7 באוקטובר בעמותת איזון הקמנו שישה מרחבים טיפוליים כפועל יוצא מהצורך בשטח. הקמנו את "איזונובה" לשורדים ובני המשפחות שלהם מייד אחרי ה-7 באוקטובר. הקמנו את איזון ארנה לשורדי המסיבות ולצעירי העוטף וההורים שלהם. הקמנו עוד בית מאזן, "דרך האמצע" לנפגעי ה-7 באוקטובר, דירת מעבר לצעירים שסיימו אצלנו את הכפר וזקוקים לעוד. הגענו עד למנלי, לריטריט ל-220 צעירים בממוצע גילים של 25–27 שהגיעו לשם והיו עם סימנים מאוד בולטים של טראומה, של חרדה, של בכי, של התכנסות. ממש לא בהכרח כולם מאובחנים עם PTSD מלא. זה ממש לא הסיפור אלא על הרצף של השלכות של הטראומה, וממש בימים אלה אנחנו מקימים את חאן איזון "האלמנט החמישי" שהוא יהיה מרכז לטיפול בנפגעי טראומה כפי שאנחנו רואים אותו לעשור הקרוב, וכמובן בהמשך לזה יש לנו עוד דירת מעבר שאנחנו מפעילים כבר שש שנים, וכפר איזון שהשנה חוגג 25 שנה.
אני רוצה להתייחס לדברים שהעלו כאן קודמיי בחשיבות עליונה ומשמעותית. אנחנו מדברים וההתמחות שלנו בעמותה היא עבודה על משבר כפול. לא מה שבעבר קראנו לזה תחלואה כפולה. לא כל מי שמגיע אלינו הוא מכור לחומרים או להתנהגויות, אבל יש לו הפרעה שהיא פועל יוצא של משבר נפשי אקוטי ביחד עם שימוש בחומרים, שמביא לקריסה ולחוסר יכולת שלהם לתפקד במצב הזה. לשם אנחנו צריכים לכוון ושם אנחנו צריכים לראות מה אנחנו צריכים לעשות. אני יכולה לומר שמאז ה-7 באוקטובר אנחנו נמצאים ברשימות המתנה לכל אחד מהמרחבים שלנו. בכדי שאני אדייק, אני אומר ש-95% מהמטופלים והמטופלות שמגיעים אלינו באינטקים מדווחים שהאירוע המכונן, הדיספוזיציה שגרמה למשבר הנוכחי, יש לה נגיעה ל-7 באוקטובר בין אם באופן עקיף או בין אם באופן ישיר. אני לא אומרת 100% כי לא בדקתי אחד-אחד את כל האלפים שהגיעו אלינו, אבל 95%, יש להם נגיעה להשלכות של ה-7 באוקטובר בשל המלחמה המתמשכת.
אני אציין ואומר שברוב המרחבים שלנו אנחנו נותנים שירות של הכול תחת קורת גג אחת כי אנחנו מאמינים בחשיבות של המודל האינטגרטיבי שמשלב גם טיפול רפואי פסיכיאטרי ביחד עם טיפול פסיכוסוציאלי ביחד עם שיתוף ושילוב של פעילות של גוף-נפש, עבודה קבוצתית ועבודה פרטנית, כשהיום מאוד ברור שבתוך המרחבים שלנו אנחנו מפעילים גם כלים שהם evidence based לאפקטיביות שלהם במאפיינים של הצעירים היום מאז ה-7 באוקטובר, בין היתר EMDR, PE ,CPT, אבל כאמור זה לא עומד לפני עצמו של טיפול פסיכותרפי אלא ביחד עם טיפולים אחרים, ומעל הכול השילוב של המשפחות. זה נושא קריטי ומשמעותי לראות את ההורים, את בני ובנות הזוג, את הילדים שלהם, כי כשהמטופלים שלנו מסיימים טיפול, הם אחר כך חוזרים לקהילה וחוזרים למשפחה ושם יש מנגנונים שחייבים להתייחס אליהם.
אני חושבת שלמדינה יש מקום מאוד משמעותי בכל התהליכים האלה. היכולת שלנו להקים מרחבים רבים כאלה היא הייתה קודם כל צו השעה שלנו, ההבנה שזה המילואים שלנו כעמותה ושאנחנו חייבים לעשות את כל מה שצריך, אבל הדברים האלה, זה לא יעזור, עולים המון כסף. נדרשים תקציבים כאן שאנחנו לא מקבלים את כולם מהמדינה, ואני אשים איזו שהיא כוכבית שהיא שווה השקעה וחשיבה. על פי רוב המכרזים וקולות קוראים לא משתתפים בכלל בכל מה שנדרש להקמה של המרחבים, ואי אפשר להקים בית מאזן וישר לצלול לתוך הטיפול וישר להביא את כל הצוות שיש שם. קודם כל צריך להקים אותו. צריך להביא את התקציבים להקמה. החאן היום שאנחנו מקימים, שאנחנו מאמינים שייתן מענה לפחות ל-600 מטופלים ומטופלות בכל שנה, ותחשבו על העשור הקרוב, עולה לנו מיליונים להקים אותו, אבל המכרזים של המדינה לא יודעים לתת מענה להקמה.
הקריאה שלי כאן היא לבדוק איך אפשר לצרף את המדינה גם לשלב הראשון ובוודאי להחזקה השוטפת של המרחבים האלה. זה קריטי. אנחנו מקפידים הקפדה יתרה במודלים טיפוליים שהם מאוד יקרים. ברור שאם אנחנו עושים על מודל אינטגרטיבי שכזה, אנחנו חייבים מגוון מאוד גדול של מטפלים. רק שתבינו, בכפר איזון עבור 42 מטופלים, בכל זמן נתון יש לנו צוות של 70 מטפלים ומטפלות. בבתים המאזנים 24 מטופלים ומטופלים, יש לנו צוות של מעל 50 מטפלים. אלה האינדיקציות שלנו. הצורך הוא צורך שזועק היום. אם לפני חצי שנה פרופ' יובל נריה דיבר על הערכה של 600,000 מטופלים ומטופלות במדינת ישראל שיסבלו מ-PTSD, אנחנו מדברים על הרבה יותר ולא רק על קצה הרצף. יש לנו אוכלוסייה רחבה שסובלת ממרכיבים כאלה ואחרים בתוך הטראומה. די לחרדה, להתכנסות, לדיכאון, להתרחקות מקבוצת השווים שלהם ומתוך המשפחה. כל אלה, יש להם בכדי לבלום צמיחה ומשמעותיות בקרב המטופלים והמטופלות.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תודה רבה, אורית, מסכימים כמובן.
הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, אסתי לנדי, תודה שאת פה איתנו.
<< אורח >> אסתי לנדי: << אורח >>
תודה לכם. אני אמשיך את הדברים שאמרו כאן. אנחנו גם מתייחסים לכל הדבר הזה כאיזה שהוא רצף השימוש בין השימוש שיש במסיבות, ואנחנו רוצים לייצר שיח שהוא מותאם מציאות, כי אנחנו יודעים מה קורה גם בארץ וגם בעולם.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
איך השפיע הקיצוץ על ההתמודדות?
<< אורח >> אסתי לנדי: << אורח >>
זה השפיע. היה קיצוץ משמעותי ואנחנו באמת בחוסר ודאות.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
חבל. זה ספציפית הרשות שהיא רשות שכולה מניעה. אני כל כך מאמינה בתפקיד של הרשות, לכן אני גם שואלת את זה כי ברור לי שזה ממש בעייתי הקיצוץ הזה גם בהיבט הזה של למנוע את הכניסה לתוך המציאות הזאת.
<< אורח >> אסתי לנדי: << אורח >>
אני אגיד שהצוותים בשטח באמת מרגישים את התחושה של הדבר הזה, והרבה סימני שאלה. יש אנשים שרוצים לעבוד בצורה יותר ודאית, אז יש לנו התמודדות עם הדבר הזה ואנחנו מקווים שזה ייפתר.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
בתקציב הנוכחי את יודעת על השלמת הקיצוץ?
<< אורח >> אסתי לנדי: << אורח >>
אני לא יודעת. אני יודעת שמדברים על זה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אנחנו ננסה אולי לשאול על השלמת הקיצוץ לרשות לביטחון קהילתי, כי בסוף הם הגוף במשרד לביטחון לאומי שאמור למנוע את הכניסה לפשיעה, וכמובן ששימוש בחומרים, התמכרויות זה - - -
<< אורח >> אסתי לנדי: << אורח >>
כן, זאת ליבת העבודה שלנו. אני כן אגיד שהיום אנחנו באיזו שהיא הבנה שאנחנו רוצים לדבר גם על מזעור נזקים ולהתייחס לזה כאיזו שהיא מציאות שיש שימוש, וגם בתוך הרצף בין השימוש כשבני נוער או צעירים משתמשים במסיבות ודברים כאלה, ובין השימוש כמו שיאיר אמר, של ריפוי עצמי ותרופות מרשם. אתה דיברת על תרופות מרשם שאנשים מקבלים, אז אנחנו מכירים את הדבר הזה שאנשים לוקחים מחברים בצורה לא אחראית. אני גם אגיד שבאמת התייחסנו לזה בעבר, על כל הנושא שלפעמים אדם מגיע ומקבל תרופה ואין התייחסות של הרופא לעבר שלו ולהיסטוריה של ההתמכרויות שלו, ושם צריך להיות גם את זה, אבחנה בתרופות מרשם.
אנחנו עושים פרויקט עם מפעל הפיס של עבודה בתוך אוניברסיטאות, של שיח על הדבר הזה, לתת להם כלים, חומרים וגם ידע בכל הנושא, כמה הם משתמשים ומתי הגבול, מתי הרגע שהם צריכים לדעת לפנות לעזרה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אגב, בשבוע הבא יהיה גם דיון חירום על הסוגיה של הפסיכולוגים באוניברסיטאות והסכם השכר. הם שם במשבר. בסוף זה דבר על דבר. אנחנו צריכים שהשירות הפסיכולוגי יהיה שירות שמצליח לטפל בכל אותם חיילי מילואים שחוזרים עם הטראומה וכל אותן אוכלוסיות. זה גם סוגיה משלימה. אני מקווה שתהיה בשורה גם פה. הבטיחו לנו את זה בדיון הקודם. תודה לך.
אני אעבור לרווחה. ענת שגב והילה סופרמן הרניק, תודה שאתן פה.
<< אורח >> הילה סופרמן הרניק: << אורח >>
הילה מתוכנית יתד, ממשרד הרווחה. אנחנו מייצרות פה איזה שהוא רצף כי יתד היא תוכנית לאומית לצעירים על רצף מצבי הסיכון, וענת מגיעה מהשירות לטיפול בהתמכרויות, לכן יש כאן רצף שהוא גם ביחס לשימוש בחומרים. אני יכולה להגיד שבשנתיים האחרונות אנחנו בהרחבה של התפיסה בעבודה ביתד עם צעירים בכל מה שקשור בשימוש בחומרים, הרבה גם בזכות העבודה עםICA כי אנחנו יותר ויותר מבינות שהיום עבודה עם צעירים זו עבודה שמתייחסת לשימוש בחומרים, ואנחנו רואות החמרת שימוש. יאיר דיבר על נתונים, אז אני לא אתייחס לנתונים, אבל אנחנו רואות החמרה בשימוש בחומרים בקרב כל הצעירים שאנחנו מתמודדות איתם. היה כאן חבר הכנסת איימן עודה. ברור שגם בחברה הערבית, שם פחות מדובר, נראה קצת אחרת.
סימנו כמה יעדים לשנה הקרובה גם בהיבטים של הכשרות קודם כל לאנשי המקצוע שלנו שילמדו בכלל לשאול, להסתכל, לברר, לדבר. גם הכשרות בקרב צעירים. יש לנו יעד בשנה הקרובה להתעמק גם במחקר עומק. אנחנו מחכים לתקציב מדינה כדי לעשות כאן תוספת תקציבית משמעותית.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
את יודעת להגיד מה התוספת שאתם מעריכים שצריכה להיות?
<< אורח >> הילה סופרמן הרניק: << אורח >>
אנחנו כרגע בחשיבה ענייה. המהלך המצומצם שאנחנו רוצות לצאת אליו זה לתקצב במיליון שקלים. אני לא מדברת על כל מה שיושב אצלם שזה הרבה יותר כסף. אנחנו מחכות היום לתוספת של מיליון שקלים ייעודיים לטובת המהלך הזה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אי אפשר אפילו להסביר כמה זה גרושים. זה פשוט כלום.
<< אורח >> הילה סופרמן הרניק: << אורח >>
זה ממש כסף קטן אבל זה כסף שיתניע מבחינתנו מהלך בעבודה משותפת עם השותפים שלנו. היום שותף מרכזי זהICA אבל לא רק. אולי ענת תרחיב על זה טיפה יותר. לעבוד בתוך הבנה יותר מעמיקה של תת הקבוצה של צעירים, שזה גם הייעוד של הוועדה פה. אחד, זה הנושא של מחקר שבכוונתנו בשנת 2026 לעשות. להרחיב את הנושא של הכשרות. אנחנו יודעות שיש עלייה משמעותית, וזה גם ביטחון קהילתי מכירים, במסיבות טבע. הרבה יותר מסיבות טבע בשנתיים האחרונות, איזה סוג של תופעת לוואי גם של אירועי נובה בהפוך על הפוך או לא בהפוך על הפוך, אבל הרבה יותר צעירים מגיעים היום למסיבות טבע גם במנעד יותר רחב מהאוכלוסייה שהגיעה בפעמים קודמות. אני יודעת שהיה גם דיון בהקשר של מסיבות טבע לפני כמה זמן. אנחנו לא נכחנו בו אבל יש אופי שונה לשימוש בחומרים. בעיניי בכלל כמדינה אנחנו צריכים להיערך לזה ולעסוק הרבה מאוד במניעה. אנחנו מחזיקות היום את ההבנה שזה צריך להיות מהלך לאומי, ממש לחרוט כאן על הדגל מהלך לאומי של מניעה עם דאגה מאוד גדולה למה שקורה בשטח.
הנקודה האחרונה נוגעת גם אולי למה שאורית אמרה. אנחנו ניכנס היום כמערכות גם בשותפות שלנו עם השירות לטיפול בהתמכרויות. ניכנס לתוכניות שהן תוכניות מניעה. יש לנו היום צורך מאוד גדול בהתאמה לאפיון המסוים של הצעירים שמגיעים לפתחינו. הם צעירים שהם מחפשים מענים רכים, מגוונים, אלטרנטיביים, אחרת אנחנו לא רלוונטיים, וזה גם דורש משאבים.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אנחנו פוגשות את זה הרבה בדיונים שלנו, הילה, עם שורדי המסיבות.
<< אורח >> הילה סופרמן הרניק: << אורח >>
נכון. זה פוגש את כולם. אגב הדף שהרמת קודם, שהבאתי לך בעקבות הדיון שהיה לנו כאן לפני כמה ימים, אנחנו עוסקים היום גם בנושא של מניעת אובדנות. אנחנו מזהים גם את הקשר בין אובדנות ובין שימוש בחומרים וזה גם מדאיג אותנו מאוד. אחד המהלכים שאנחנו עוסקים בו היום הוא לגבי שורדי המסיבות ששם החמרת שימוש בחומרים הוא אחד לשלוש ולא אחד לארבע, ובקרב מי שמוגדר כפוסט-טראומטי אחד לשניים. זה באמת נתונים מאוד גבוהים. אנחנו ממש מוצאים קשר בין הסכנה ואמירות אובדניות לבין שימוש בחומרים, וזה עניין שאנחנו גם רוצות להעמיק בו, לפתח אותו ולטפל בו כי הקשר הזה הוא קשר מדאיג. אני מעבירה לענת כי ענת עוסקת בטיפול העמוק.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תודה.
<< אורח >> ענת שגב: << אורח >>
היי, אני ענת שגב, אני מנהלת תחום התמכרויות בקהילה בשירות לטיפול בהתמכרויות במשרד. אין ספק שמציאות המלחמה והמציאות הביטחונית הפגישו אותנו עם מקרים חסרי תקדים של טראומה, חרדה וכל מה שאנחנו מכירים. קודם כל אנחנו יודעים על עלייה בשימוש בקרב הצעירים שמתמודדים ועל ההשפעות עליהם. מבחינת המשרד השירות להתמכרויות נותן מענה טיפולי-שיקומי באמצעות היחידות הייעודיות לטיפול בהתמכרויות שהן בעצם המענה הבסיסי שניתן, העיקרי. יש לנו מסגרות נוספות משלימות, מרכזי יום, מרכזי מטרה, מרכזי שיקום תעסוקתי אבל היחידות הן בעצם המוקד.
קצת לספר מה עושים ביחידות, איזה טיפול ניתן, מה הפעילות שנעשית. בעיקרון איתור, אבחון, טיפול רגשי, טיפול פרטני, טיפול קבוצתי, מיצוי זכויות, ליווי, כל הנושא של ליווי ושיקום ארוך טווח בתחום של תעסוקה, התערבות במשפחה, השכלה, כל הדברים האלו. גם העשרות ובעצם כל מה שקשור לפעילויות של שייכות לקהילה, כשהמטרה בסופו של דבר היא להחזיר את המטופלים לתפקוד, לאיכות חיים טובה יותר, לתקווה והצלחה לחזור לתפקד טוב יותר. חשוב לי לומר שהטיפול ביחידות לאורך השנים נשען בין היתר על ההגדרות של ה-DSN, זאת אומרת שרואים בהתמכרות מחלה כרונית מתמשכת, ארוכת טווח כשיש לצד ההיבט האבחנתי את ההתייחסות שהיא רחבה יותר וכוללת כמובן את ההיבטים הנפשיים, הרגשיים, משפחתיים, תפקודיים.
קצת מבחינת נתונים. המשרד מפעיל 350 מסגרות ויחידות טיפול בפריסה ארצית ומעניק טיפול, היום הוא ל-16,500 צעירים ובוגרים. אנחנו מדברים לא על הנוער כמובן, על 18 פלוס. בשנת 2025 אותרו וטופלו 3,800 צעירים ובוגרים נוספים, מתמודדים עם שימוש לרעה בחומרים ועם התמכרויות התנהגותיות בעיקר הימורים, מין, מתוכם 350 צעירים שהגיעו על רקע המשבר הלאומי, זאת אומרת שהם במצבי סיכון ייחודיים שנקלעו לשימוש מופרז עקב הדבר, ו-250 מטופלים שפנו לטיפול בשל טראומה והתמכרויות מיישובי העוטף, הצפון והפריפריה.
המשרד במהלך התקופה הזאת פתח כמענה למציאות שקורית בשטח תשע יחידות ייעודיות בצפון עבור המפונים ובעוטף עזה, שמתאימות לאוכלוסייה של הצעירים עם שימוש מוגבר בחומרים. בנוסף נפתחו 25 יחידות. הייתה האצה של פתיחה והקמה של מסגרות חדשות ברחבי הארץ.
חשוב לי לומר לגבי הצעירים נפגעי המלחמה. אם אנחנו מדברים על חיילים שורדי נובה, מילואימניקים, אז בתחילת המלחמה בשלבים הראשונים לא נרשמה אצלנו פנייה משמעותית של צעירים שמתפקדים, שהם נורמטיביים יותר, שסובלים מטראומה ושימוש מוגבר בחומרים. לא נרשמה פנייה משמעותית ליחידות שלנו, שאנחנו יודעים שזה סביב הנושא של לגיטימציה חברתית רחבה על השימוש בחומרים כאמצעי להקלה על סבל וחרדה ושינה. היום אנחנו כן יודעים לומר מבחינת נתונים שקיימת עלייה בפניות של צעירים נורמטיביים, כאלה שהם בלי עבר על רקע המלחמה, שכן יש להם מאפיינים של טראומה והתמכרות, גם תחלואה כפולה, אבל הם יגיעו ליחידות שלנו, של משרד הרווחה אחרי שהם הגיעו לקצה, לתחתית. הם לא ימהרו להגיע עלינו, אלא רק כשמתבהרת אצלם ההבנה שהשימוש אצלם הוא בעייתי, שיש כאן בעיה של התמכרות, וזה צריך להיות במוקד הטיפול.
דיברנו בעבר שאצל אותם צעירים הטיפול בהתמכרות לא נתפס כמשהו שצריך לטפל בו. זה לא המוקד של הטיפול. הוא נלווה. בעצם יש לנו כאן איזה שהוא אתגר. יש את החסמים של הפנייה למחלקות, ליחידות לטיפול בהתמכרויות. הם הרי לא יפנו אלינו בשלבים המוקדים, ולמה? כי יש קודם כל סטיגמה חברתית סביב טיפול בהתמכרויות, כל הנושא של השימוש במכורים נקיים, מושגים של פעם שהם שמרניים יותר. יש את ההסתרה הזאת של תחושה של אני נורמטיבי, זה לא בשבילי, אני לא צריך לטפל בהתמכרות. יש את מה שדיברנו על הלגיטימיות לשימוש נוכח האירועים הכול כך עוצמתיים וקשים. שמענו כל מיני סיפורים בקיבוצים על הורים שמשתמשים ליד הילדים ואנשים שחוו באמת אירועים בלתי נתפסים של רצח של עשרות חברים לצידם, והשימוש בקנביס לצורך העניין מתגמד או נתפס בטח לא כמשהו משמעותי אלא באמת נועד להקל כרגע על הסבל ולהצליח להתמודד עם כל הדבר הזה.
מתוך ההבנה הזו שחלק ניכר מהאוכלוסייה הזאת בעיקר של הצעירים עוד לפני המלחמה וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, אנחנו מבינים שהצעירים האלה לא יגיעו ליחידות שלנו ברווחה או חלקם כן יגיעו. אנחנו כן רואים עלייה בצעירים האלו שמגיעים אבל בשלבים המאוחרים יותר. גם אנחנו כדי להיות רלוונטיים למציאות, למה שקורה בשטח מקדמים היום את הנושא של מזעור נזקים שנמצא היום בלב העשייה המקצועית בארץ, בעולם. יש את הפן הרפואי שקצת יותר מוכר, החלפת מזרקים, תחליפי סם, תרופות מסוימות להורדת דחף וכאלו, אבל מבחינתנו החידוש והאתגר המשמעותי יותר הוא מזעור הנזקים בהקשר הפסיכוסוציאלי של הטיפול הרגשי, בעצם לפתח מענים שמאפשרים שיפור תפקוד, הפחתת נזקים נלווים ולדעת לנהל את השימוש במצבים שבהם הפסקת שימוש מלאה לא אפשרית.
גם אנחנו היום מבינים שאנחנו צריכים לפתוח את הדלת לאוכלוסייה הזאת שהיא לא תפסיק להשתמש, אבל אנחנו רוצים לעזור להם כי אנחנו כן רוצים להצליח להגיע אליהם, כשהמטרה העליונה היא לא התנזרות, הפסקה מלאה של חומרים. המטרה העליונה הופכת להיות שיפור איכות החיים, שיפור התפקוד וניהול השימוש במקום דרישה דיכוטומית להתנזרות, מה שעדיין קיים בחלק מהמקומות כמובן. זה מסלול נפרד. מבחינתנו זה להגיע, להיות עם האנשים במקום שבו הם נמצאים ולתת להם את הסיכוי הזה לשיפור, להפחתה של הסבל, לתפקד טוב יותר ולאיזו שהיא תקווה. זה בגדול.
יש גם את הנושא של קופות החולים. המסקנות מ-2022, מסקנות הועדה הבין-משרדית לקידום מערך הטיפול בהתמכרויות, בעקבות הוועדה הזאת קופות החולים קיבלו את המנדט לטיפול בהתמכרויות, שזו החלטה שמסמנת איזה שהוא שינוי בתפיסה של הרחבת האחריות של המדינה בטיפול בהתמכרויות בקהילה, זאת אומרת לחזק את התפקיד של מערכת הבריאות בטיפול בקהילה וגם לשמר ולחזק את המומחיות של משרד הרווחה בתחום ארוך הטווח של השיקום והליווי החברתי מעבר לטיפול.
בשנה האחרונה נעשה מהלך של משרד הרווחה, משרד הבריאות וקופות החולים לאיזו שהיא הבניה כדי שלא ייווצרו חפיפות, כי המשרד מטפל בהתמכרויות, משרד הבריאות מטפל, קופות החולים, להבין איפה כל אחד נמצא, ליצור איזה שהוא רצף טיפולי בתחום של התמכרויות. אנחנו נמצאים היום בשלבים של כתיבת מסמך משותף שמבוסס על היכרות של כל ארגון, מה עושה כל אחד וחלוקה של המומחיות של כל מערכת. אנחנו עובדים על שערי כניסה. יהיו את הצעירים שיגיעו לקופות החולים ואני מניחה שיותר בקלות, הצעירים שאנחנו מדברים עליהם, כי זה באמת נתפס כמערכת נורמטיבית יותר שמכוונת לכלל האוכלוסייה. עובדים על שערי הכניסה, מי מגיע למשרד הרווחה, מי שמגיע לקופות החולים, איך אנחנו עושים את ההפניות מאחד לשני, מתאמי טיפול.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
משרד הביטחון לא חלק מזה?
<< אורח >> ענת שגב: << אורח >>
כרגע לא. זה מהלך ממש ממוקד בתחום הטיפול בהתמכרות. הטיפול במקביל בשתי המערכות, מה קורה עם צעירים שמטופלים.
בתוך הדבר הזה אנחנו מנסים לעשות את הטיפול במקביל בשתי המערכות, ממש ליצור איזה שהוא רצף, מסע לקוח של צעיר שמגיע לקופת החולים, ואם צריך להפנות אותו לרווחה או טיפול במקביל או כל הדברים האלו מסביב כדי לצמצם בסופו של דבר את הנפילה בין הכיסאות של אותם צעירים או בוגרים שנמצאים על הרצף ההתמכרות. זה כמה מילים על קופות החולים.
המהלך המשותף הזה עם משרד הבריאות וקופות חולים נועד מתוך ההחלטה הזאת ומתוך רצון להבין איפה אנחנו בתוך ההחלטה. אם קופות החולים מקבלות את המנדט לטיפול בהתמכרויות, מה זה אומר? איזה סוג של טיפול? הבנו שמתוך ההחלטה הזאת יש שם הרבה דברים שקצת חופפים עם המשרד, אז היינו חייבים לצאת לאיזו שהיא הסדרה. שוב, יכולה להיות גם חפיפה ויכולים להיות אנשים שיהיו כאן ואנשים שיהיו כאן. שערי הכניסה פתוחים לכולם, אבל בתוך זה לעשות איזה שהוא סדר והבניה.
<< אורח >> חלי גולדנברג: << אורח >>
נעמה, אני יכולה להגיד משהו?
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
כן, בטח.
<< אורח >> חלי גולדנברג: << אורח >>
אני אגיד שאחד הכשלים הגדולים אצל נכי צה"ל זה ההבנה בתחילת הדרך אם הם פונים לתהליך הכרה והם מוכרים על ידי משרד הביטחון. מבחינתם הגוף שאמור לטפל בהם הוא משרד הביטחון. כשיש בעיות נלוות, אם זה התמכרויות, אם זה נטייה לאובדנות, אם זה אלימות במשפחה, כל הדברים האלה, החיבור בין המערכות הוא קריטי, וזה שהם לא חלק מהדבר הזה, זה משהו שהוא מאוד בעייתי.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אנחנו נוסיף את זה במסקנה. חד משמעי קריטי.
<< אורח >> חלי גולדנברג: << אורח >>
אני רוצה להגיד עוד משהו כי נכנס פה אח שלי שהרשה לי לספר. אח שלי, בועז, שיושב כאן אובחן עם פוסט-טראומה הרבה שנים אחרי הפציעה שלו. הוא נפצע ב"חומת מגן". גם פוסט-טראומה עם התמכרות גם לאלכוהול וגם לסמים. כשאנחנו התחלנו את תהליך ההכרה גלגלו אותנו מהמדרגות ביחידה לתגובות קרב, ואני חוזרת אליך, איך המטפלים צריכים להיות מוכשרים בשביל לדעת.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
זאת אומרת שזה לא רק עבור הטיפול. את אומרת, אפילו ההכרה יכולה להישלל, שזה הדבר הכי קריטי.
<< אורח >> חלי גולדנברג: << אורח >>
היחידה לתגובות קרב אמרה, אנחנו לא יכולים לטפל בך כי אנחנו לא מבינים בהתמכרויות, אז קודם תלך לטפל בהתמכרות. המקומות של ההתמכרויות אמרו, אבל אתה פוסט-טראומה. אני מודאגת מאוד מהעתיד. החבר'ה של "חרבות ברזל" שאולי עכשיו הם עוד לא מכורים אלא הם רק עם שימוש מוגבר, ואולי המילואימניקים, הם בכלל לא פנו לתהליכי הכרה. בעוד מספר שנים כשכבר העניינים יתערבבו וזה כבר יהיה כרוני ומאוד משמעותי, המערכות לא ידעו להתמודד עם הדבר הזה. באמת זאת הייתה דרך מאוד ארוכה שעברנו כי פשוט המערכות או פה או שם לא מסונכרנות ביניהן. זה קריטי שמשרד הביטחון שמאוד מפתיע אותי שהוא לא כאן פיזית גם היום מסביב לשולחן - - -
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
הוא היה אמור להיות פה. זה גם מפתיע אותנו למען האמת, אז אנחנו נבדוק את הדבר הזה, כי לי הם מופיעים פה גם בדוברים. יכול להיות שהם בזום?
<< קריאה >> דפנה סידס-כהן: << קריאה >>
אוקיי, בזום.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
בסדר גמור. משרד הביטחון בזום. אנחנו נעלה אותם גם. אני רק רוצה שכן משרד הבריאות ישלים. ניר שער, מנהל תחום מסגרות לטיפול בהתמכרויות. תודה שאתה איתנו, ניר.
<< אורח >> ניר שער: << אורח >>
שלום לכולם ותודה על ההזמנה להשתתף פה. אני רוצה לציין כמה דברים שהם חשובים. בעקבות סקר שעשינו אחרי "חרבות ברזל", ישנה התפלגות בין הצעירים הערבים לצעירים היהודים. החומרים שבהם משתמשים הצעירים היהודים זה יותר בקנביס ואלכוהול, והאוכלוסייה הערבית בחומרים נדיפים יותר.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
מה זה אומר?
<< אורח >> ניר שער: << אורח >>
חומרים נדיפים, גז קצפות לדוגמה וגם עלייה באלכוהול. העלייה הגדולה היא באוכלוסייה שלפני זה הייתה בסיכון. מי שהיה לפני זה בסיכון נוטה היום להשתמש הרבה יותר. קופות החולים קיבלו את המנדט וקיבלו כסף לפתח מרפאות בהתמכרויות, ונוצר באמת שיתוף פעולה טוב מאוד גם עם משרד הרווחה כאשר יש הבנה שאדם נורמטיבי, יהיה לו יותר נוח להגיע לקופת חולים ופחות ללשכת הרווחה. לשכת הרווחה אימצה את התפיסה של מזעור נזקים ולא גמילה טוטלית, מתוך הבנה שהאוכלוסייה היום משתמשת יותר ורוצים לתת לכולם הרבה יותר מענה.
מבחינת הנוער, משרד הבריאות פיתח הכשרה למטפלים של נוער וזה כרגע ביחד עם האוניברסיטה. זה בשלבים סופיים של הצעה. יש עומס מאוד גדול כי על רטורנו ומלכישוע, שתי אשפוזיות של נוער שבהם יש זמן המתנה שהוא ארוך וגדול יותר למרות ההוספה של המיטות. מה שכן, יש נתון שמעניין עם כל הדברים האחרים שאמרו, שיש ירידה באשפוז הפסיכיאטרי וזה כנראה בעקבות הבתים המאזנים הרבים שנפתחו. זה נתון שהוא מעניין ושווה לדון בו. אנחנו כן חושבים שצריך לעשות כצעדים אחרים סקר כל שנה לגבי הצעירים האלה, כי המגמה היא באמת מדאיגה, ולפתוח מחלקה לתחלואה כפולה לנוער שזה היום לא קיים בארץ. תודה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תודה רבה.
אני אעבור למשרד הביטחון. שלום ד"ר גילי גבעתי, רופאה ראשית באגף השיקום. תודה שאת איתנו.
<< אורח >> גילי גבעתי: << אורח >>
אני מתנצלת שאני מרחוק. אני קודם כל מודה על הדיון המאוד חשוב הזה והקריטי, כי אני חושבת שזו סוגיה שאנחנו מתמודדים איתה בעולמות בעיקר בשימוש בתרופות ולא רק בחומרים. אני נכנסתי לתפקיד הזה לפני שלושה חודשים. צריך לזכור שאנשים שמטופלים אצלנו, החלק של הנכות מטופל אצלנו כתוצאה מהפגיעה אבל זה גם מטופלים של קופות החולים בבעיות אחרות. יכול להיות שמישהו מקבל תרופות מסוימות אצלנו ותרופות מסוימות בקופת חולים ולא תמיד אנחנו יודעים, אז באמת אנחנו עושים איחוד מידע, והחל ממרץ לפחות לתרופות הנרקוטיות אנחנו נקבל מידע גם של הקופה וגם של משרד הביטחון, שנוכל לאחד בין התיקים. זה קודם כל שלב ראשון בהכרת המידע שיש והכרת הצרכים והמקומות הבעייתיים. זה דבר ראשון.
במקביל התחלנו בתהליך הכשרה של הצוותים שלנו בהכרת נושא ההתמכרויות וההתמודדות עם התמכרויות. בנינו תוכנית הדרכה שהתחלנו אותה כבר והיא ממשיכה, כי הממשקים של הרופאים שלנו הם רק לעיתים. להבדיל מרופא משפחה, רופא מטפל שרואה באופן קבוע, הרופאים אצלנו רואים את האנשים לעיתים יותר רחוקות אבל הם כן נותנים את המרשמים. בנינו תוכנית שכתוצאה נגיד מריבוי מרשמים או איזה שהוא סף מסוים, לזהות מי בסיכון להתמכרויות ואיפה אנחנו צריכים לעשות את הטיפול האינטנסיבי. כמובן שצריך לזכור שהמטופלים שלנו בייחוד החבר'ה הצעירים הם לא מנותקים מהסביבה, זאת אומרת שהם נמצאים בסביבה שצורכת הרבה חומרים והרבה תרופות מרשם או לא מרשם והרבה חומרים משני תודעה. לא ניתן לנתק אותם. הם הכי פגיעים. אם בתוך החברה שלהם זה קיים, אז לא ניתן לטפל רק בדבר הזה אלא באמת יש גם צורך במענה חברתי מאוד משמעותי שלנו כמדינה על הסתכלות והבנה של הסיכון בחומרים האלה.
פרט לזה, באנשים שכבר הגיעו למצבים של התמכרויות אנחנו פתחנו סל שירותים. חלקם הם בטיפול מרפאתי, חלקם הם באשפוז בבתים להתמודדות כפולה, תחלואה כפולה, כשהחל מינואר גם הכנסנו עוד מסגרות חדשות לתוך המערכת כי לנו אין שירותים רפואיים נפרדים אלא אנחנו מסתמכים על שירותי הבריאות שקיימים בישראל. הבנו את הצורך הזה לכל הדרגות ואנחנו בונים תמהיל שייתן מענה למי שירצה להיות שותף לתהליך. זה חייב לבוא גם עם רצון של המטופל. קשה מאוד לרתום מישהו שהוא לא רתום.
<< דובר >> דפנה סידס-כהן: << דובר >>
מה קורה עם חיילי מילואים שנפצעו במלחמה ומבקשים בתים מאזנים? שמענו על מחסור. מה קורה לגביהם? מה המענה?
<< אורח >> גילי גבעתי: << אורח >>
אנחנו הוספנו החל מינואר שמונה בתים מאזנים נוספים שאנחנו מתקשרים איתם כדי להגדיל את ההיצע בצורה משמעותית. אחד מהם הוא בית של התמכרויות והשאר הם לא רק. הם טיפוליים אחרים. בגלל הצורך הגדלנו מאוד את האפשרות לקבל טיפול.
אני כן אומרת שלשמחתי הרבה בעקבות חוק ניוד המידע שהוא בתהליך, המידע הרפואי, אנחנו הולכים להיות שותפים לו תוך כשנה גם עם קופות החולים, גם מסגרות אחרות כי היום הרבה אנשים מטופלים בכמה מסגרות ולא כל אחד יודע מה קורה במקום אחר, איזה מרשמים ניתנו, איזה תרופות ניתנו. הצורך הכי משמעותי זה לדעת מי בבעיה, כי היום אנחנו לא מספיק רואים את זה כי הפריזמה היא נקודתית. אני חושבת שהקידום של החוק הזה שהיה באמת קריטי, הוא מחייב את כולנו להסתנכרן אל המידע הרפואי.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תודה רבה, ד"ר גילי גבעתי.
אני עוברת לצה"ל, סא"ל מיכל ליפשיץ. תודה רבה שאת איתנו פה היום.
<< אורח >> מיכל ליפשיץ: << אורח >>
בשמחה. נעים מאוד, אני ד"ר מיכל ליפשיץ, אני פסיכיאטרית, ראש ענף תעצומות בצבא. מערך בריאות הנפש בשיתוף פעולה עם ICA כבר שנים. אנחנו שולחים את הקב"נים שלנו כל שנה להכשרה ב-ICA כדי שגם ידעו לזהות טוב מצבים של שימוש בחומרים בקרב חיילים וגם ידעו לטפל. בשנתיים האחרונות מאז שפרצה המלחמה ובעצם הוקם ענף תעצומות שאני עומדת בראשו, זה ענף שמטפל בחיילים עם תסמינים פוסט-טראומטיים בעקבות המלחמה. שיתוף הפעולה מאוד התעמק והתרחב ובעצם גם שלחנו את כל המטפלים שלנו בענף החדש לכמה הכשרות ב-ICA. האחרונה הייתה ממש לא מזמן, וגם התחלנו לקיים ממש קבוצות טיפוליות של שימוש בחומרים כי באמת כמו שיאיר התייחס לפניי, טראומה זה דבר שהולך עם שימוש בחומרים.
כמעט כל החיילים שמגיעים אלינו, יש להם הפרעה קשה בשינה, יש להם בעיות של ויסות. קנביס, אלכוהול זה דברים שעוזרים להם אפילו ברמה הכי בסיסית להירדם בלילה, לישון שינה נטולת סיוטים, והדבר הזה הוא בהחלט מובן. אנחנו מלמדים את המטפלים שלנו איך צריך להתייחס לזה בגישה שהיא נטולת שיפוטיות, איך לייצר מרחב לדבר על זה בחדר בלי ביקורת, ובאמת אנחנו כל הזמן מעלים את הדבר הזה לשיח. המון פסיכו-חינוך. מדברים על זה הרבה גם עם ההורים או בכלל עם האחר המשמעותי של המטופלים שלנו כדי שהדבר הזה יהיה נוכח גם בבית, ומאוד מתעסקים בזה ממש ברמה היום-יומית גם במרפאת תעצומות וגם אצל כל קב"ני השטח ביחידות השונות.
<< אורח >> יאיר רבין: << אורח >>
אני אוסיף ששיתוף הפעולה מאוד פורה ומאוד מפתיע שהתחלנו דווקא מהצבא. מקווים ששאר הגופים כמו משרד הביטחון יצטרפו ונוכל להרחיב את זה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
לגמרי.
<< דובר >> דפנה סידס-כהן: << דובר >>
שתי שאלות ברשותך. אחת, אם את יכולה להתייחס גם כן לעלייה בשימוש בחומרים ממכרים בקרב פצועי צה"ל פיזית ולאו דווקא הפצועים הנפשית. הדבר השני, איך אתם מוודאים היום שמקרה כמו שדיברה עליו חלי, שלא מתנים טיפול בנפגע נפשית בזה שהוא ילך קודם לגמילה.
<< אורח >> מיכל ליפשיץ: << אורח >>
אני אתחיל אולי מהשאלה השנייה. אני חושבת שכל מסגרת צריכה לדעת מה היא מסוגלת ולא מסוגלת לעשות. היחידה לתגובות קרב מטפלת בחיילים משוחררים שבאמת יש להם טראומה כתוצאה מלחימה, במסגרת מעולה ואיכותית, אבל מה שהיא יודעת לעשות זה לספק טיפול מרפאתי אחת לשבוע. היופי זה שהיחידה לת"ק יודעת להגיד, יש מצבים שבהם אני יכולה לטפל במסגרת אמבולטורית מרפאית של אחת לשבוע, ויש מצבים שדורשים מענה שהוא מענה יותר אינטנסיבי מזה ולכן כדאי לפנות לאגף השיקום במשרד הביטחון ולקבל מענה שהוא מענה אינטנסיבי יותר עם מעטפת טובה יותר דרכם.
אצלנו בתעצומות שאנחנו מטפלים בחיילים בתוך שירות, יש מסגרת אינטנסיבית שהיא ממש ברמה של אשפוז יום. זה מסלול הדגל שלנו. 86% מהחיילים שמופנים אלינו מופנים למסלולה, ואז בעצם אנחנו ממש רואים אותם יום-יום וקל לנו יותר לספק את המעטפת היותר רחבה כי הם מגיעים אלינו כל יום מהבוקר עד אחר הצוהריים, מסגרת מאוד אינטנסיבית. לא כל מרפאה יודעת להציע את הדבר הזה ונורא חשוב לדעת לאן לפנות כדי שניתן יהיה לקבל את הטיפול המותאם.
לגבי פצועים בגוף עם התמכרות למשככי כאבים, אין לי כאן נתונים. אנחנו יכולים בהחלט לאסוף אותם ולהציג אותם.
<< דובר >> דפנה סידס-כהן: << דובר >>
אנחנו התרענו על זה בעבר, אגב, על שימוש בחומרים, בתרופות של חברים יותר ויותר גם בקרב הפצועים עצמם וגם בקרב החברים שלהם.
<< אורח >> מיכל ליפשיץ: << אורח >>
יכול להיות. זה משהו שאין לי נתונים לגביו. חלק מהמטופלים שמגיעים אלינו שהם פוסט-טראומטיים בהחלט מגיעים גם אחרי פציעה פיזית ולכן אנחנו גם רואים את המצב הזה שאת מתארת, של שימוש במשככי כאבים. שוב, זה מאוד קיים אצלנו בשיח. זה מדובר בלי סוף. אנחנו מדברים על זה שכשבן אדם מגיע לטיפול הוא מקבל המון מיומנויות. זה המון קבוצות מיומנויות אבל כל אחד, יש לו מטפל שהוא עובר איתו טיפול שהוא טיפול ממוקד טראומה לפי פרוטוקול. נכון שמסבירים להם איך כשאתה מגיע תחת שימוש בחומרים, אז הדבר הזה הוא פשוט פחות יעיל. אתה מגיע כשאתה מאוד קהה. אתה מגיע עם כל החומות מורמות. אי אפשר באמת להגיע לעיבוד של הטראומה בטיפול בצורה טובה ומעמיקה אם אתה מגיע תחת שימוש בחומרים, אז דרך הדבר הזה אנחנו מנסים לגעת בנושאים האלה וגם כמובן לתת הרבה שיטות ומיומנויות של איך להפחית את השימוש, איך למצוא דרכים אחרות לוויסות שהן לא דרך שימוש בחומרים. זה מה שאני יודעת להגיד.
<< דובר >> דפנה סידס-כהן: << דובר >>
היחידה לחיילים משוחררים, נבצר מהגורם הרלוונטי להגיע לפה. הוא בחו"ל. את יכולה מהצד שלכם לדבר איתנו על איזה הכשרות או איזה הרצאות אתם כן יכולים לעשות קרב משתחררים?
<< אורח >> מיכל ליפשיץ: << אורח >>
את יכולה לדייק את השאלה?
<< דובר >> דפנה סידס-כהן: << דובר >>
בסופו של דבר היחידה לחיילים משוחררים, יש ביכולתה לקיים כנסים כאלו ואחרים, בין אם זה בהקשרי חינוך, אקדמיה, תעסוקה וכדומה. איך אפשר לקיים שיתוף פעולה ביניכם לבינם, גם להכניס בתוך הכנסים האלה עבור חיילים משוחררים מניעה של שימוש בחומרים ממכרים? להעלות את זה למודעות בכלל.
<< אורח >> מיכל ליפשיץ: << אורח >>
המנדט שלי הוא רק לטפל בחיילים משרתים אבל אנחנו מדברים עם היחידה לחיילים משוחררים. עשינו שולחנות אתכם מתחילת המלחמה. ככה נולדה תוכנית "עמית".
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אולי אפשר לתת ליחידה לחיילים משוחררים עצמה אופציה בהקשר הזה, לדעתי אפילו כמה חודשים אחרי השחרור. אני חושבת שבשחרור עצמו זה לא כל כך אפקטיבי, ואולי כמה חודשים אחרי כשמזהים איזה דפוס, שלושה-ארבעה, זה אפילו יותר אפקטיבי. זה רעיון ממש טוב.
<< אורח >> מיכל ליפשיץ: << אורח >>
אנחנו בטח נשמח לשתף פעולה. הם יודעים את זה. אנחנו יכולים גם לפנות אליהם ולהציע את זה. זה רעיון טוב.
<< אורח >> יאיר רבין: << אורח >>
גם אנחנו נשמח. הגענו לכנסי משתחררים, לחלקם.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
בכנסי משתחררים זה מספיק אפקטיבי?
<< אורח >> יאיר רבין: << אורח >>
יכול להיות שלא. יכול להיות שצריך בהמשך אבל גם כנס משתחררים, ברגע ששמים את זה על השולחן כמידע פסיכו-חינוכי, זה ממש יכול לעזור.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
חד משמעית. ברור. בסוף הסיפור הוא לא שזה יהיה נוכח אלא שהמענה הזה, ישתמשו בו, אז כדאי גם להנכיח את זה אחר כך באיזה שלב.
<< אורח >> ניר שער: << אורח >>
יש לי שאלה בבקשה לד"ר ליפשיץ. אנחנו לא חיים בוואקום, כי אותם חבר'ה צעירים שהשתמשו לפני הצבא, חלקם גם משתמשים בצבא.
<< אורח >> מיכל ליפשיץ: << אורח >>
נכון.
<< אורח >> ניר שער: << אורח >>
במידה ויש חייל, ויש לדעתי הרבה כאלה, שמשתמשים וצריכים גמילה, מה עושים איתם? כי אלינו הם לא מגיעים.
<< אורח >> מיכל ליפשיץ: << אורח >>
מה הכוונה "אלינו"?
<< אורח >> ניר שער: << אורח >>
למשרד הבריאות. לאשפוזיות הם לא מגיעים. לדעתי או שאתם מוציאים אותם משירות או משהו אחר, אז אני אשמח לדעת מה אפשר לעשות.
<< אורח >> מיכל ליפשיץ: << אורח >>
זה מאוד תלוי באיזה שלב של השירות אנחנו מבינים שיש בעיה של שימוש בחומרים. אם זו בעיה שאפשר להכיל ברמתנו, אנחנו מאוד נשתדל לעשות את זה אצלנו. אם לא וזה באמת ברמה כבר של התמכרות, כלומר יש כבר פגיעה תפקודית במישורים רבים בחיים של האדם והוא ניסה להפסיק ולא מצליח ואנחנו רואים שזה גם מייצר סבל וגם גורר פגיעה תפקודית לרמה של מסוכנות, אנחנו ניאלץ לשחרר את אותו חייל, וכמובן לשחרר אותו לאיזו שהיא מסגרת גמילה. אנחנו עושים את הדבר הזה. אנחנו דואגים שתהיה העברת מקל. בהרבה מקרים מדובר בחיילים חסרי עורף משפחתי ואז מדובר בחיילים בודדים, אז יש לנו קשר הדוק עם הרווחה, עם תוכנית יתד, ניצוץ. הייתה כאן הילה שדיברה על זה. אנחנו יודעים לייצר את הקשר הזה. יש להם היום דירות שהם יכולים לשכן בהם חיילים. יש כל מיני אפשרויות. אנחנו עושים העברת מקל מסודרת.
<< אורח >> ניר שער: << אורח >>
תודה. אני רוצה להגיד לך שאם צריך משהו, אפשר לפנות ישירות אליי בשביל גם לזרז את הזמן לקבלה שלהם לאשפוזית כזאת או אחרת, כי אלינו מעולם צה"ל לא פנה.
<< אורח >> מיכל ליפשיץ: << אורח >>
אוקיי, תודה רבה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תודה רבה.
ארגון "פעמונים", דנה גניש, שרון לוין, תודה שאתן איתנו.
<< אורח >> שרון לוין: << אורח >>
תודה רבה. תודה על הדיון המאוד חשוב הזה. אני אגיד שב"פעמונים" כשאנחנו מלווים משפחות ויחידים בהתנהלות כלכלית נבונה ושיקום כלכלי, אנחנו בדרך כלל לא מלווים משפחות או אנשים שנמצאים תוך כדי התמכרות אלא רק לאחר מכן, אבל כן אנחנו רואים עלייה בפניות של צעירים אלינו. 50% מהפונים אלינו הם בגילי צעירים עד גיל 35. מגיעים אלינו עם גובה חובות ממוצע של משהו כמו 91,000 שקלים. זה משהו שאנחנו מאוד שמנו לב אליו בתקופה האחרונה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
ממוצע מטורף של חובות.
<< אורח >> שרון לוין: << אורח >>
נכון. באמת גובה חובות מאוד גבוה. אנחנו רואים את זה גם אצל משפחות, אבל פה זה בהקשר של צעירים. אנחנו יודעים שמחצית מבני ה-21 עד 34, המחשבה על המצב הכלכלי זה משהו שמאוד גורם לחרדה וללחץ מאוד משמעותי. באופן כללי באסטרטגיה שלנו לשנים הקרובות אנחנו הולכים יותר ויותר לפנות לצעירים ולתת להם מענים, כשבעצם יש שילוב גם עם עמותת אנוש, ואנחנו הולכים לתת משהו גם כמענה לפן הרגשי והנפשי. יושבת איתי כאן דנה שהיא מנהלת את התוכנית שנקראת "תכל'ס", תכנון כלכלי לנוער וצעירים בסיכון. מי שדיבר כאן ממשרד הבריאות דיבר על הנושא הזה של חבר'ה צעירים בסיכון. הם רגע לפני, אז אנחנו באמת פוגשים אותם רגע קודם.
היה לנו חשוב להגיע לדיון הספציפי הזה כי אנחנו מרגישים שאנחנו יודעים שכל תחום שיקום כל שהוא חייב לכלול את הרכיב הכלכלי בתוכו. לא מספיק לתת את הכלים לשיקום בתכנים נוספים, כי הפן הכלכלי משפיע על הכול, גם על הדימוי העצמי ועל התקציב בוודאי. אנחנו רואים קניות של פיצוי רגשי בעקבות טראומות שהצעירים האלה חוו בשנתיים האחרונות, ובאמת כל הנושא הכלכלי הוא שזור בכל נושא וכל דבר, לכן היה לנו חשוב כן לשים את זה על השולחן, כי כשנותנים את המענה השיקומי חייבים לכלול את הרכיב הכלכלי בתוך הדבר הזה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
כשאני מבינה התמכרויות, האם אתם מזהים משהו, ואולי אתם תוכלו להשלים את זה יחד עם יאיר, זה כנראה גם התמכרויות, אני לא אקרא לזה הימורים אלא כל מיני דרכים שהן לא כל כך חכמות אולי לכסף מהיר או משהו כזה, וזה מייצר איזו שהיא בעיה במיוחד בקרב צעירים.
<< אורח >> שרון לוין: << אורח >>
כן, בהחלט. זה גם מהימורים, לוטו, טוטו כזה שהם ממלאים כל הזמן, אבל בהחלט זה גם בנושא של צרכנות, של קניות וקניות ברשת שאת קונה בשנייה כל דבר. אנחנו רואים את זה לא מעט ובטח אצל צעירים, ואנחנו רואים את ההשפעה של הרשתות החברתיות בתוך הדבר הזה. אני יכולה להגיד שאנחנו גם למודי ניסיון מתוך הדרכות שאנחנו עושים לאוכלוסייה בשירות המבחן במסגרות יום של אנשים שנמצאים בתהליך גמילה עם התמכרויות, אז אנחנו גם לוקחים את הכלים שלנו למסגרות האלה. גם במסגרת סניפי הסטודנטים שלנו, צעירים שמלווים צעירים או פוגשים צעירים אחרים, אנחנו רואים את זה. על זה דנה תוכל להרחיב. תודה.
<< אורח >> דנה גניש: << אורח >>
אני מנהלת תוכנית של ליווי כלכלי לצעירים בסיכון, וסדנאות. אני כן אגיד שאנחנו ממש רואים החמרה מאוד גדולה במצב הכלכלי שלהם. הרבה גם לוקחים חובות. הם כאילו באיזו שהיא תחושה כזאת שהם צריכים עכשיו לבזבז את הכסף שלהם כי מי יודע מה יהיה, ואז זה המון עניין של קנייה רגשית, איזה שהוא פיצוי רגשי.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אגב, זה מחקרית משהו שמעמד נמוך עושה בגלל שאין יכולת לחסוך לעתיד כי הכול נראה כל כך כאילו אין סיכוי.
<< אורח >> דנה גניש: << אורח >>
כן, זה לא אפשרי.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
אני לא אגיע לדירה, אז למה לשמור?
<< אורח >> דנה גניש: << אורח >>
עכשיו אנחנו רואים החמרה מאוד גדולה בעניין הזה. אני מאוד מתחברת גם לפן הנפשי כי זה מייצר המון קושי גם בחוסן האישי. קשה להם ביום-יום בפן הכלכלי. זה מאוד מוסיף על חרדות. זה משליף על כל כך הרבה דברים ואנחנו ממש רואים שמאז המלחמה המצב מאוד מחמיר בעניין הזה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
ממש. תודה על הדברים החשובים.
<< אורח >> יאיר רבין: << אורח >>
אני אשמח להוסיף על זה שני דברים. קודם כל יצא נייר עמדה של ICA שמדבר כל הנושא הזה, גם על הכלכלה וגם על בריאות הציבור. בטח שיש השלכות כלכליות גם כדי להשיג את החומרים. לא רק הימורים. להשיג את החומרים עולה כסף, וגם אנשים שמשתמשים פחות עובדים. נוסיף לזה את ההימורים ואת הקניות. המטפלת שלנו ב-ICL שעובדת ביחד עם תעצומות מדווחת שהחיילים מדברים הרבה על הסיפור הזה של הימורים גם ברשת, לא רק הימורים חוקיים. גם קניות כהחזרת שליטה אחרי הרבה זמן בלחימה וכל התסמינים שמרגישים, כדי להחזיר את השליטה. עובדים הרבה על קניות, על הימורים והם מייצרים חובות ושוק אפור וכל מה שמשתמע מזה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תודה.
<< אורח >> שרון לוין: << אורח >>
אני רוצה ברשותך להוסיף עוד נושא, זה הפן התעסוקתי כי אנחנו רואים שקשה להם מאוד להתמיד, דבר ראשון בכלל למצוא עבודה שהיא באמת תביא להכנסה יציבה וקבועה ולאורך זמן, וזה עוד איזה שהוא קושי, בטח החבר'ה שפתחו עסקים קטנים תוך כדי המלחמה ונסגרו, נפלו, דברים מהסוג הזה, אז זה עוד חלק מהדבר הזה כי בעצם אם אין הכנסה יציבה וקבועה, זה משליך על כל המצב.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
נכון.
<< אורח >> שי יוסף הראש: << אורח >>
שי יוסף הראש, פעיל חברתי. תודה, שי, שאתה איתנו.
<< אורח >> שי יוסף הראש: << אורח >>
תודה רבה. אני מנסה לא להתרגש יותר מידי. ב-17 בינואר 2024 חרב עליי עולמי. החבר הכי טוב שלי, אוריה איימלק גושן נפל ברצועה. ביחד איתו עוד שישה חברים נוספים איבדתי, חבר שנחטף ונרצח בשבי, הרש, וזה הוביל אותי למשבר אישי.
דיברו פה מקודם על קנייה רגשית. זה חלק מהמשבר שזה הוביל. הייתי מוציא על הרבה מאוד דברים עד שהגעתי למצב שאני גירדתי את המינוס. אני רוצה להגיד, ארגון "פעמונים", תודה לכם על הכול. אני רוצה לנצל את המקום הזה כדי להגיד, חברים שכולים זה האוכלוסייה שנפגעת הכי הרבה בקרב צעירים. צעירים שאיבדו חברים שלהם זה האוכלוסייה שהכי לוקחת את זה. המשפחה, יש לה את העורף. פה אני רוצה לציין לשבח את חברת מועצת העיר ירושלים, הגברת יעלה ביטון דה-לנגה מהאיחוד הירושלמי שלקחה על עצמה ובוועדת ההנצחה של העירייה נתנה לנו את המקום הזה של חברים, אם זה במפעלי הנצחה, אם זה בתמיכה רגשית שלה אישית וליווי אישי שלה לי וכלל החברים לכל אורך הדרך. תחשבו עלינו, על החברים שאיבדנו את החבר הקרוב. באמת זה האוכלוסייה שהכי לוקחת את זה למקומות האלה. אני אמנם בר מזל. אני זכיתי בחברת מועצה שבאמת נתנה לי את הכתף ברגע הכי כואב שהיה לי, אבל באמת תחשבו על מי שצריך את זה. תודה.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
שי, תודה. שלא תדעו צער. מילים חשובות ממש. אנחנו משתתפים בצערך כמובן, ואתה גם מאוד צודק. דור שלם של צעירים, צעירות שגם איבדו וראו סביבם שכול בלתי פוסק, ויש לזה השלכות, גם אם לא נכחו בלחימה או לא חוו בעצמם את הטראומה אלא הטראומה מגיעה אליהם דרך השכול הקשה.
יש עוד מישהו שרוצה לדבר?
<< אורח >> יהודה איש שלום: << אורח >>
היי, יהודה איש שלום, ראש אגף בריאות הנפש ופוסט-טראומה, ארגון נכי צה"ל. אני רוצה להגיד שטראומה והתמכרויות הולכים מצוין ביחד, ואירוע של התמכרויות הוא לא עוד כוכבית קטנה בסיפור של טראומה. זה מרכיב מרכזי באירוע וככזה צריך להתייחס אליו. זה הרבה פעמים נובע מניסיון לריפוי עצמי ולהשתקת הכאב באמצעים לא מוצלחים, אבל זה חלק מרכזי באירוע.
המצב הרווח כרגע הוא שיש היררכיה פנימית בתוך השקיפות. יש את השקופים ובתוך השקופים יש את העוד יותר שקופים שמתמודדים גם עם התמכרות, והם נמצאים למעשה בתחתית שרשרת המזון מבחינת ההתייחסות אליהם. כמו שברור לנו שלא מתאים לשלוח פוסט-טראומטיים לאשפז אותם במחלקות סגורות פסיכיאטריות כי הסביבה הזאת לא מתאימה להם ומזיקה להם ומחמירה את המצב שלהם וצריך לבנות להם מסגרות מתאימות, אותו דבר לגבי פצועים פוסט-טראומטיים שהם מתמודדים גם עם התמכרויות. צריך שתהיינה להם מסגרות מותאמות. כרגע המצב הוא שמי שפצוע בנפש, שמתמודד עם פוסט-טראומה הוא צריך לכתת רגליים. הוא מרגיש שהוא סוג ב' כי רבים מידי מהמרכזים אומרים לו כמו ששמענו, אם יש לך התמכרויות, אז לא בבית ספרינו. בסופו של יום הוא מוצא את עצמו באיזה שהוא מרכז נידח לגמילה מהתמכרויות עם נרקומנים ועם כל מיני. וואלה, לא מתאים.
אני חושב שכדי לשפר את המצב צריך קודם כל לשים את זה על השולחן ולראות את זה כחלק אינטגרלי מהאירוע ולא כעוד איזו בעיה שולית שצריך למצוא לה איזה מענה איזוטרי, אלא שהמערכת, משרד הביטחון יכנס, יכיר במרכיב המרכזי הזה ויבנה מסגרות מותאמות בהיקפים. זה לא תופעה שולית. זה מרכזי מאוד וככל שנקדים לייצר באמת, לא מצגות ולא אנחנו עובדים על ואנחנו פה אלא באמת לייצר מסגרות מותאמות לשילוב הזה של טראומה והתמכרות בפריסה ארצית, עד אז אנחנו נעמוד במקום.
<< יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >>
תודה רבה. מישהו נוסף שלא דיבר?
סיכום והחלטות ועדה מהישיבה בנושא שיקום והחלמה בקרב צעירים המתמודדים עם והתמכרות בעקבות מלחמת "חרבות ברזל".
בישראל חיים 2.5 מיליון צעירים. הרוב דיווחו על החמרה במצבם הנפשי מאז מלחמת "חרבות ברזל", כשהשימוש בחומרים מסוכנים הפך להיות התמודדות שקטה על רקע המשבר הלאומי. הוועדה שמעה על עלייה בפוסט-טראומה ולצידה עלייה בשימוש מוגבר בחומרים ממכרים עד כדי התדרדרות למחלה כרונית. במהלך המלחמה אחד מכל שלושה צעירים דיווח על שימוש מוגבר בחומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות, לרבות אנשי סדיר, מילואים וקבע, כשנתון חמור יותר, אחד מכל שניים בקרב מי שהשתתף בלחימה דיווח על כך.
בנוסף לסובלים מפוסט-טראומה, יודגש כי מדובר גם בתופעת התמכרות לתרופות מרשם וחומרים ממכרים אחרים בקרב פצועי צה"ל. הוועדה שמעה על מסגרות גמילה וטיפול שלא מתאימות להם. בהתאם, הוועדה פונה למשרד הביטחון ולצה"ל לגבש תוכנית ייעודית להתמכרויות באגף שיקום נכים, השקעה והקמת מסגרות ייעודיות, תקצוב והכשרה בהתאם. הוועדה מבקשת ממשרד הרווחה, משרד הבריאות, צה"ל ומשרד הביטחון להרחיב הכשרות המשלבות בין טיפול בטראומה לבין שימוש בחומרים ממכרים, זיהוי וטיפול, תקצובן גם בהתאם.
לוועדה עלתה סוגיית המחסור בבתי איזון לטיפול, בשעה ש-95% מהמטופלים בהם דיווחו שיש ל-7 באוקטובר ולמלחמה השלכות על מצבם הנפשי. הוועדה פונה למשרד האוצר ולמשרד הרווחה לפעול להרחבת מערך בתי איזון הן עבור צעירים במצוקה נפשית מכלל האוכלוסייה והן עבור חיילי צה"ל, סדיר, מילואים וקבע. יצוין כי עצם המחסור בבתי איזון הוא אחד הגורמים להתדרדרות בפועל ולשימוש בחומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות. עוד באשר לבתים מאזנים, הוועדה פונה למשרד האוצר ולמשרד הרווחה לפעול לזירוז המכרזים הממשלתיים עבור מערך זה ותקצובו בהתאם.
בישיבה עלו ההשלכות על הקיצוץ התקציבי ברשות לביטחון קהילתי על יציבות הצוותים המטפלים, יציבות יישום תוכניות לטיפול ומניעה, פשיעה ושימוש בסמים. הוועדה פונה לרשות בבקשה לקבל נתונים תקציביים הנוגעים לקיצוץ, מה היקף התקציב בשנת 2022 ועד כה בכל אחת משנות התקציב? מה הן השלכות הקיצוץ? אילו תוכניות נסגרו או נדחו בשלב זה? אני גם אוסיף, מכרזים ופירוט עיקרי ההשלכות.
הוועדה פונה למשרד האוצר להוסיף לשנת התקציב 2026 לפחות מיליון שקלים, שזה פשוט בדיחה של סכום, לתוכנית יתד עבור מחקר הרחבת ההכשרות, התאמת טיפול ייעודי והוצאה לפועל של תוכניות לטיפול בנושא בקרב צעירים, שזה גם מתחבר לצעירים במצבי סיכון שאנחנו חייבים לטפל בהם.
תמונת המצב הנוכחית לפיה יותר ויותר צעירים נורמטיביים מתדרדרים לשימוש כרוני בחומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות, הוועדה קוראת לכלל משרדי הממשלה שנכחו בדיון ובראשם משרד הרווחה, משרד הבריאות והחינוך, הרשות לביטחון קהילתי, לגבש תוכנית לאומית בין-משרדית לטיפול בנושא ותקצובה בהתאם תוך שיתוף משרד הביטחון, צה"ל, רשות הצעירים וארגוני חברה אזרחית מובילים, כל מי שכאן כמובן.
הוועדה פונה ליחידה לחיילים משוחררים לפעול בקרב חיילים משוחררים – כנסים, הנגשת המידע לכתובת הייעודית במשרד הביטחון וכו' להעלאת מודעות לנושא תוך שיתוף ענף תעצומות בצה"ל, אגף שיקום נכים, משרד הביטחון ו-ICA. הוועדה מודיעה כי לתופעה השלכות כלכליות הנובעות מפגיעה בהשתתפות הכוח העובד דווקא בקרב צעירים בגיל 21–34, עלייה בקניות ובהימורים והתדרדרות לחובות.
אני מודה לכל מי שכאן. נהיה במעקב ונדבר על זה. לפני שאני נועלת את הישיבה, כידוע ישיבת הוועדה מוקלטת ומשודרת. הפרוטוקול וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת. נוכח העובדה שעלולים לעלות בישיבה נושאים הנוגעים לצנעת הפרט של משתתפים בדיון, אני קובעת כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, ככל שתהיה בקשה כמפורט בסעיף האמור, ימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברים/דוברות או קטינים/קטינות או חלקים, מתוך הדיון, אם הדבר דרוש לשם הגנה על עניינו של קטין או חסר ישע או אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עשויים לגרום נזק לאדם שהשתתף בישיבה, לזהותו.
תודה רבה, הישיבה נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 10:30. << סיום >>