חומר רקע - גורמים חיצוניים

SUPPORT FOR THE HOSTAGES AND THEIR FAMILIES (R.A) 580815447 המלאכה 8 ,תל אביב, 6721508 [email protected]מור 0527995962 לכבוד חברי הועדה לקידום מעמד האישה ,שלום רב הנדון: נייר עמדה מטעם 255 – ארגון החטופים ומשפחותיהם לקראת הדיון בנושא " אימהות מש ו פחות חטופים חללים- לציון יום הזיכרון" 1. יום הזיכרון הוא היום שבו מדינת ישראל עוצרת לרגע ומבקשת להביט באובדן .אך עבור אימהות ומשפחות של חטופים חללים ,אין מדובר ברגע אחד בשנה , אלא במציאות מתמשכת . הן חיו חודשים ארוכים ואף שנים בתוך זמן אחר ,של ניסיון להחזיק חיים שלמים בזמן שהלב נמצא במקום אחר .עבורן ,יום הזיכרון אינו רק יום של געגוע .הוא יום שבו מתכנסים יחד כל שלבי הכאב :החטיפה ,ההמתנה ,התקווה ,הידיעה , הקבורה המאוחרת והשבר שלא הסתיים . 2. אימהות החטופים החללים נשאו בשנים האחרונות תפקיד כפול ובלתי אפשרי .הן נדרשו להיות גם אימהות שילדן נחטף ,גם מובילות מאבק ציבורי ,גם מי שמחזיקות משפחה שלמה , ילדים נוספים ,בני זוג ,הורים ונכדים ,ובסופו של דבר גם אימהות שכולות . בשונה ממשפחות שכול אחרות , ובשונה ממשפחות חטופים ששבו ,הן חיו תקופה ממושכת של אובדן עמום ,מצב שבו אין ודאות אם האדם חי או מת ולכן גם לא ניתן להתחיל להתאבל .הן נשאו את הטרור הפסיכולוגי של השבי , את החשיפה למידע קשה ,את ההמתנה לכל אות חיים ,ואת ההכרח להמשיך להילחם בשם ילדיהן גם כאשר הן עצמן נשברו . ,למעשה משפחות חטופים חללים הן קבוצה ייחודית שאינה משתייכת באופן מלא לאף אחת מן הקטגוריות הקיימות . מחד , מדובר במשפחות שכולות ,חלק בלתי נפרד ממשפחת השכול בישראל .מאידך ,הן נושאות מאפיינים ייחודיים של משפחות חטופים במשך חודשים ארוכים של חוסר ודאות , מאבק ציבורי , תקווה שנשברה באחת ,חשיפה לטרור פסיכולוגי ולמידע קשה .הן אינן "רק " משפחות שכולות ואינן "רק "משפחות חטופים ;הן מתמודדות עם שני העולמות גם יחד . המודלים הקיימים של משפחות שכולות מחד ושל משפחות חטופים מאידך אינם נותנים מענה מלא למורכבות זו . 3. הפגיעה באימהות היא פגיעה מתמשכת , מגדרית ורב-דורית . מרבית האימהות נשאו את עיקר נטל ההתמודדות : הן ליוו את המאבק , הופיעו בתקשורת , עמדו מול מוסדות המדינה , החזיקו את המשפחה ,ולעיתים גם היו אלה שנשארו לתפקד עבור ילדים נוספים בזמן שהעולם כולו קרס .אצל רבות מהן ,השבר לא הסתיים עם ההשבה והקבורה ;להפך ,רק אז התאפשר להן לראשונה לקרוס . 4. חשוב לציין כי הפגיעה אינה מסתיימת באם עצמה .כאשר אם נשברת כל המשפחה נשברת איתה .ילדים ,אחים , נכדים ובני זוג מושפעים מן האובדן ,מן היעדר התפקוד , מן החרדה ומן הקריסה הכלכלית . מדובר בפגיעה רב-דורית המחייבת מענה מותאם , ארוך טווח ,עם התייחסות מיוחדת לנשים כאימהות , כבנות זוג וכמי שנשאו את עיקר העומס הנפשי והמשפחתי . 5. לפיכך ,ועל רקע כל האמור ,יש להכיר באימהות ובבני המשפחה כנפגעי חטיפה וכנפגעי הטרור הפסיכולוגי . הורים ובני משפחה של חטופים חללים נפגעו באופן ישיר מאירוע החטיפה ומהשבי המתמשך .הם חוו טרור פסיכולוגי יומיומי ,פגיעה תפקודית קשה ,חרדה ,פוסט-טראומה , דיכאון , החמרה במצבים רפואיים ולעיתים אובדן מוחלט של היכולת לשוב לחיים קודמים . 6. יש לעגן בחקיקה ובהסדרים הקיימים הכרה בנ ב י המשפחה מדרגה ראשונה כנפגעי חטיפה , לרבות במסגרת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה , כך שניתן יהיה לקבוע אחוזי נכות בגין הפגיעה הנפשית והגופנית שנגרמה להם ,ולהעניק להם תגמול ושיקום בהתאם . SUPPORT FOR THE HOSTAGES AND THEIR FAMILIES (R.A) 580815447 המלאכה 8 ,תל אביב, 6721508 [email protected]מור 0527995962 7. בנוסף ,נדרש מסלול שיקום כלכלי ותעסוקתי ייעודי. רבות מן האימהות ,האבות והאחים , הפסיקו לעבוד במהלך תקופת החטיפה והמאבק .חלקם איבדו עסקים , יצאו לחל"ת ממושך או צמצמו באופן דרמטי את עבודתן .לא מדובר בבחירה ,אלא בתוצאה ישירה של המאבק על חיי ילדיהן ושל הפגיעה הנפשית הקשה . 8. גם כיום ,לאחר השבתם וקבורתם של יקיריהן ,רבות אינן מסוגלות לשוב לעבודה .רבות מהן חיות כיום מקצבה של כ- 9,000 ש"ח לזוג הורים שכולים – סכום שאינו משקף את עומק הפגיעה , את אובדן כושר ההשתכרות ואת הצורך להחזיק משפחה שלמה. לפיכך נדרש : הכרה באובדן כושר השתכרות של אימהות והורים שכולים של חטופים חללים , יציר ת מסלול שיקום תעסוקתי מותאם טראומה ,רב-שנתי וגמיש, מענק הסתגלות ושיקום כלכלי למשפחות , תמיכה בלימודים ,הכשרות מקצועיות וחזרה הדרגתית לעבודה, ימי היעדרות בתשלום ביום הזיכרון ,ביום ה- 7.10 וביום האזכרה האישית מבלי שהדבר יבוא על חשבון ימי העבודה או החופשה של בני המשפחה ,כפי שקיים במגזר הציבורי . 9. בנוסף ,יש להרחיב את המענה גם לאחים ,לאחיות ולילדים הבוגרים. אחים ואחיות של חטופים חללים נשאו על גבם חלק משמעותי מן המאבק .רבים מהם דחו לימודים , שירות צבאי , עבודה או הקמת משפחה .הם נשארו להחזיק את ההורים ,לדבר בשם המשפחה , ולהמשיך לתפקד בתוך מציאות בלתי אפשרית . גם ילדים בוגרים שאיבדו הורה חטוף נותרים כיום ללא מענה מספק ,משום שהם מעל גיל הזכאות הפורמלי .בפועל ,מדובר בצעירים הנמצאים בשנות עיצוב הזהות ,הלימודים והקמת החיים , בדיוק בשלב שבו הקרקע נשמטה תחת רגליהם. יש לגבש עבורם מסלול ליווי ייעודי ,הכולל :טיפול וליווי נפשי ארוך טווח ,מלגות וסיוע בלימודים , ליווי תעסוקתי והכשרות מקצועיות , הכרה בפגיעה בהם כתוצאה ישירה של אירוע החטיפה והשבי . 10 . יום הזיכרון מחייב גם הכרה ,נראות והקשבה . מעבר לזכויות ולשיקום ,יש צורך גם בהכרה ציבורית בסיפורן הייחודי של אימהות החטופים החללים .במשך חודשים ארוכים הן היו הפנים של המאבק . לאחר מכן ,פעמים רבות ,הן נותרו לבדן ,עם השקט ,עם הבית ועם האובדן . 11 . ומכאן ,לקראת יום הזיכרון קיימנו תערוכה מיוחדת של הצלמת אבישג שאר-ישוב ,אשר צילמה אימהות של חטופים חללים .התמונות אינן רק תיעוד . הן אינן "עוד "צילום של כאב . במקום שבו לעיתים נדמה שאין מילים ואין דרך לפגוש באמת את מה שעברו האימהות הללו , התמונה הופכת למפגש .מפגש עם פנים ,עם מבט ,עם כאב ,עם כוח ועם אהבה שלא הסתיימה . א נו מבקשים לומר תודה לאבישג שאר- ישוב – על הרגישות ,על היכולת לראות ,ועל כך שבמקום של עוד תמונה ,היא יצרה עבור האימהות מקום של הכרה ומפגש. 12 . יום הזיכרון הזה חייב להיות גם רגע שבו המדינה והחברה מביטות באימהות הללו ורואות אותן במלואן : לא רק כאימהות של מי שאיבדו ,אלא כנשים שנשאו על גבן את המאבק , את התקווה ואת השבר , ושעדיין ממשיכות לקום בכל בוקר .