פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 90 מישיבת הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה יום שלישי, ט' בשבט התשפ"ו (27 בינואר 2026), שעה 13:38 סדר היום: << נושא >> ישיבת הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה לציון יום השואה הבינלאומי, בנושא: "המשפחה היהודית בשואה - אובדן, זיכרון והמשכיות" << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: יסמין פרידמן – היו"ר מירב כהן חברי הכנסת: סימון דוידסון אלי דלל מוזמנים: מזכיר הכנסת דן מרזוק רונית רוזין – מנהלת הרשות, הרשות לזכויות ניצולי השואה, משרד ראש הממשלה גדעון זעירא – מרכז המחקר והמידע של הכנסת ציונה קניג-יאיר – סגנית נשיא לישראל, ועידת התביעות קולט אביטל – חכ"ל, יושבת ראש מרכז הארגונים לניצולי השואה מרים גרייבר – שורדת שואה יוסף כץ – שורד שואה שוש טריסטר – שורדת שואה צחי אוריאן – משפחות שורדי השואה שיר לוי – מנהלת פעילות בארץ, זיכרון בסלון אילנה יהב – אמנית ייעוץ משפטי: שלומית ארליך אמתי כהן מנהלת הוועדה: אריאלה אהרון רישום פרלמנטרי: נועם כהן, חבר תרגומים ‏‏רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> ישיבת הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה לציון יום השואה הבינלאומי, בנושא: "המשפחה היהודית בשואה - אובדן, זיכרון והמשכיות" << נושא >> << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> שלום לכולם, אני מתכבדת לפתוח את הישיבה המיוחדת של הוועדה לטיפול בשורדי שואה לציון יום השואה הבינלאומי, בנושא: "המשפחה היהודית בשואה - אובדן, זיכרון והמשכיות" (נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגומם:) ברצוני גם להביע את הערכתי לשגרירי המדינות המכבדות אותנו בנוכחותן היום: אירלנד, סלובקיה, דנמרק, יוון, קפריסין, צפון מקדוניה, מולדובה, שבדיה, פולין, מלטה, סרביה, נורווגיה, צרפת, אוסטריה, בלגיה ואוסטרליה. כמו גם נציגים מלטביה, צ'כיה, האיחוד האירופי, קרואטיה, אסטוניה, רומניה, גרמניה, סלובניה וגואטמלה, תודה רבה שאתם כאן. (חוזרת לעברית) עבורי כיושבת ראש הוועדה לטיפול בשורדי השואה, היום הזה מרגש במיוחד, אבל מעבר לתפקידי הציבורי, זהו רגע אנושי, רגע שמזכיר לנו שהשואה איננה רק פרק בהיסטוריה, היא חיה בזיכרונות, בגוף ובנפש של אלו ששרדו אותה, והיא ממשיכה להדהד בדורות הבאים. שורדות ושורדים יקרים, אתם לא רק עדות חיה למה שהיה, אתם סמל לעוצמה אנושית, לתקווה, וליכולת לקום מחדש גם אחרי התהום העמוקה ביותר. כל אחת ואחד מכם נושא סיפור של אובדן, אך גם של הישרדות, של תקומה, של חיים. ביום הזה אנחנו לא רק זוכרים את ששת המיליונים שנרצחו, אנחנו מתחייבים מחדש לאחריות שלנו כחברה – לא להשאיר אף שורד או שורדת מאחור, להבטיח זקנה בכבוד, טיפול רפואי ראוי, ביטחון כלכלי וליווי אנושי, ובעיקר להקשיב. הוועדה לטיפול בשורדי השואה קמה לפני שלוש שנים בדיוק בגלל ההתחייבות הזאת. זוהי חובתנו לשים את שורדי השואה ואת האתגרים איתם הם מתמודדים על סדר היום כל יום, להיות להם אוזן קשבת ומקום שהם יוכלו לפנות אליו עם כל בעיה שיש להם, לדון בפערים ולהיות הגורם שמקשר בינם לבין מוסדות הממשלה, ובעיקר לדאוג שהם יחיו בכבוד אחרי כל מה שהם הקריבו. הזיכרון איננו עניין טקסי בלבד; הוא מחייב אותנו לפעולה. הוא מחייב אותנו להיאבק באנטישמיות, בגזענות ובהסתה בכל מקום שבו הן מרימות את הראש. הוא מחייב אותנו לחנך את הדור הצעיר לא רק לדעת מה קרה, אלא להבין לאן שנאה ואדישות עלולות להוביל. נוכחותכם כאן היום, שגרירים, נציגי מדינות וארגונים, היא הצהרה חשובה. הזיכרון הוא אחריות משותפת של הקהילה הבין-לאומית כולה. מדינת ישראל קמה מתוך האפר, אך החובה שלנו כלפי שורדות ושורדי השואה איננה מסתיימת בעצם קיומה, היא מתבטאת במעשים יום-יומיים, במדיניות, בתקציבים וביחס אנושי. מחוץ לאולם מוצבת תערוכת ציורים המספרת את סיפור השואה מנקודת מבטן של שתי שורדות: שוש טריסטר, שנמצאת איתנו כאן היום, ופאני בן עמי, שלצערי, נבצר ממנה להגיע, ואנחנו מצפים להזדמנות הבאה שבה נוכל לארח אותה. אני מזמינה את כל מי שלא עשה זאת קודם לכן לצפות בתערוכה בסיום הישיבה ולקרוא על הסיפורים שעומדים מאחורי יצירות האמנות. אני רוצה להודות לכל השותפים שעמלו על קיום הכנס, לכל הארגונים, ולכל מי שלוקח חלק בעשייה החשובה הזאת, וכמובן לצוות הוועדה. נסיים בהתחייבות משותפת לזכור, ללמד ולפעול. תודה. אנחנו נצפה כרגע בסרטון של יושב ראש האופוזיציה, שאביו הוא שורד שואה. << דובר >> יאיר לפיד (יש עתיד): << דובר >> (באמצעות סרטון מוקלט) אבא שלי היה ילד בגטו, והוא קיווה כל הזמן שמישהו יבוא להציל אותו, אבל אף אחד לא בא. וסבא שלי מת עירום בשלג במחנה ריכוז כי אף אחד לא בא. בגלל זה יש את יום השואה הבין-לאומי, כדי שהעולם יזכור שהוא לא היה שם, שהעולם יזכור שהיה לו תפקיד, להציל את האנשים האלה שנספו, והוא לא הגיע. בגלל זה גם יש את מדינת ישראל, כדי שלעולם לא נהיה יותר בידי העולם, אלא אנחנו נגן על עצמנו במו ידינו. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> תודה. אני מעבירה את רשות הדיבור לגדעון זעירא ממרכז המחקר והמידע של הכנסת, לתת לנו סקירה קצרה על דף המידע שהם הכינו לנו עם הנתונים הכי עדכניים ליום השואה הבין-לאומי 2026. << אורח >> גדעון זעירא: << אורח >> תודה רבה, כבוד יושבת הראש. גדעון זעירא, מרכז המחקר והמידע של הכנסת. על בסיס נתוני הרשות לזכויות ניצולי שואה, נכון לאמצע ינואר 2026, בישראל חיים כ-112,000 ניצולי שואה ונפגעי התנכלות אנטישמית. מטבע הדברים, האוכלוסייה נהיית ותיקה יותר – הגיל הממוצע בינואר 2024 היה 86 וכיום הוא 88. הצרכים נהיים מורכבים – יותר מ-70% מהמוכרים כיום הם סיעודיים ברמות תלות שונות. לצד זכויות נוספות שמשתנות בין קבוצות, הרשות משלמת לזכאים תגמול חודשי או מענק שנתי. כשליש מהמוכרים מקבלים תגמול חודשי, שגובהו משתנה בהתאם לדרגת הנכות ולהכנסות האדם. כשני שלישים, אלה ניצולי שואה ונפגעי התנכלות אנטישמית, מקבלים מענק שנתי בגובה של 7,688 שקלים. וצריך לציין שכ-45% מהם נזקקים לקבלת גמלת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי שמשולמת לבעלי הכנסות נמוכות, מרביתם יוצאי ברית המועצות לשעבר. כמו שציינת, מידע נוסף אפשר למצוא בדף המידע שהכנו, כמו מצב משפחתי ומועד העלייה לארץ. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> תודה רבה. עדות ראשונה אנחנו נשמע מפי שורדת השואה מרים גרייבר, ילידת בודפשט, הונגריה. היא עלתה לישראל בשנת 1941 עם הוריה ואחותה יהודית, זיכרונה לברכה. מרים היא אשת חינוך בכל רמ"ח איבריה, שימשה כמורה ומנהלת בית ספר, ולאחר מכן פנתה לפעילות התנדבותית. היא כיהנה כנשיאה ארצית של נשות הדסה בישראל, יושבת ראש עמותת י"ש לשורדי וניצולי שואה, וגם היום היא חברה בוועדות שונות הפועלות למען שורדי שואה. מרים נישאה למשה, זיכרונו לברכה, ולהם שלושה בנים ושישה נכדים. << אורח >> מרים גרייבר: << אורח >> תודה רבה. אני אתחיל עם מעט היסטוריה על יהודי הונגריה. ההסכם בין ממשלות גרמניה והונגריה היה שהונגריה תקבל חזרה את כל הטריטוריה שהיא הפסידה במלחמת העולם הראשונה, ובתמורה ממשלת הונגריה הסכימה להשמיד את יהדות הונגריה. ב-1941 מנו יהודי הונגריה המורחבת 825,000 נפש. לפני השואה היהודים בערים הגדולות היו שייכים לאורתודוקסים, לנאולוגים, או לאף אחת משתי הקבוצות. בערים הקטנות ובכפרים היו חסידים. הטרגדיה של יהדות הונגריה הייתה שהיא הייתה האחרונה למוות. הגרמנים, יחד עם אנשי החץ ההונגרים, הצליחו תוך ארבעה חודשים לרצוח 600,000 יהודים. רובם נרצחו במחנות השמדה כגון אושוויץ-בירקנאו ועוד מחנות כמותם, ומתוכם 100,000 יהודים נרצחו על ידי צלב החץ ההונגרי בהונגריה. בשנת 1941 נכנסו חוקי נירנברג לאפליה גזענית מלאה. לאנשי החץ לא היה אכפת לאיזו קבוצה היית שייך, צלב החץ רצח יהודי מאחר שהוא יהודי, ללא הבדל לשייכות שלו. בשנת 1939, כשהגרמנים כבשו את צ'כוסלובקיה, רוב היהודים ברחו לבודפשט. הוריי, הרב יהודה מייזלס ושרה, החביאו במיוחד ילדים אצלנו במרתף עד שיהודי הלשין על אבי ואבי נלקח לצבא ההונגרי. ומשם, אבי היה על הרכבת הראשונה שיצאה לאושוויץ. החיים התחילו להיות בלתי נסבלים בבודפשט. את הבית שלנו סימנו כבית יהודי, ואנחנו כבר היינו עם טלאי צהוב. היה עלינו עוצר, רק יכולנו לצאת בזמן מסוים לחפש אוכל. יום אחד אימי, אחותי ואני יצאנו ועמדנו בתור כאשר כומר התקרב לאמי ואמר לה: "אחרי שתקבלי את האוכל, תבואי אליי". אימי לא ידעה מי הוא, מה הוא רוצה, אבל עם שתי ילדות קטנות היא לא יכלה לברוח. היא ניגשה אליו והוא נתן לה תעודת לידה מזויפת שהיא נוצרייה. ב-19 במרץ 1944 הגיעו אייכמן וחבריו לבודפשט, ומייד התמקדו במשרדי הקהילה היהודית, ומפלגת החץ הפשיסטית עלתה לשלטון. הם מייד הגדירו את הגטו. את היהודים מהבתים המסומנים בטלאי צהוב הכניסו לגטו. אימי, אחותי יהודית ז"ל ואני, מרים, יחד עם הסבא והסבתא, הוכנסנו לגטו. הגטו היה סגור ולא היה אפשר לצאת או להיכנס. הגטו לא היה גדול, אבל היה צפוף מאוד ובקושי היה אוכל. אף פעם לא הוציאו את הזבל. יום אחד ישבנו אחותי ואני עם הסבא ליד השולחן, והוא ביקש מאחותי להביא לו תה. אחותי ביקשה מהסבתא, הסבתא חיממה מים ושלחה מים חמים עם אחותי לסבא, ופתאום הראש שלו נשען על השולחן והוא נפטר. כמובן, זו הייתה טראומה גדולה לאחותי ולי לראות את הסבא האהוב שלנו נפטר. בכל יום התחילו להוציא אנשים, נשים וטף לרכבת שנסעה לאושוויץ. אימי חיפשה מקום להסתתר בגטו. היא לא ידעה לאן לוקחים את האנשים, אבל היא כן ידעה שמשם אנשים לא חוזרים ולא שומעים מהם. היא ידעה שבעלה נסע ברכבת והיא לא שמעה ממנו. אייכמן הסתכל מה נעשה בגטו מלמעלה. יום אחד אימי ועוד כמה אנשים מצאו מרתף קר שבזמנים רגילים שמו שם תפוחי אדמה ותפוחים כדי לשמור על טריותם. המקום היה צפוף וכל אחד רק יכל לשבת או לעמוד. אני הייתי על הברכיים של אימא, הרגליים שלי קפאו וכאבו, אחותי ישבה על סבתא. יום אחד אנשי צלב החץ מצאו אותנו, הם כיוונו רובים אלינו וצעקו: "החוצה, החוצה, להרים ידיים". אימי הרימה אותי על הידיים מאחר שלא יכולתי לעמוד על הרגליים, ואחותי לא הרימה ידיים. צלב החץ הפנה את הרובה לאחותי. סבתי אמרה לאחותי: "הוא חייל נחמד, תרימי את הידיים והוא לא יעשה לך כלום". בנס, כך היה. שם אימי סומנה ללכת לרכבת. אמרו לה: "הכיני מזוודה, ומחר בבוקר את יוצאת עם הטרנספורט". אימי הייתה בדילמה גדולה, איך להציל את הבנות שלה? אם היא לוקחת אותן לרכבת, זה כנראה מוות בטוח, ואם להשאיר אותן בגטו, היא ידעה שבסוף הגטו יתרוקן לגמרי מאנשים. באותו לילה היא לקחה אותנו לערמת הזבל, עשתה גומה, נתנה לאחותי ולי כרים לשים על הפנים, הכניסה אותנו עמוק בזבל ואמרה לנו: "לא לבכות ולא לדבר, להישאר בזבל", עד שהיא תחזור ותוציא אותנו משם. אימי זיכרונה לברכה תמיד הייתה הגיבורה שלי. כמובן שאחותי ואני אחזנו ידיים, בכינו ונרדמנו. אין לי מושג כמה זמן היינו שם. שמעתי את אימי מספרת לסבתא שבדרך לרכבת היא זרקה את המזוודה והתחילה לרוץ. היא המשיכה לרוץ עד שנהיה שקט. היא חזרה מתישהו לגטו שהיה סגור, ובשער עמדו הנילאש. אני חושבת שהיא הצליחה להיכנס לגטו עם תעודת הלידה המזויפת שהיא קיבלה מהכומר. אימי הייתה בלונדינית, וגם אחותי ואני. אימא הוציאה אותנו מהזבל, אין לי מושג איך היא הצליחה להוציא אותנו מחוץ לגטו. כאשר היינו בחוץ, הרוסים עמדו והפציצו בכל יום את בודפשט. היה מאוד מסוכן ליהודי להיות ברחוב. אנחנו התחבאנו בכל לילה במקום אחר. בינתיים אבי ז"ל היה באושוויץ בבלוק ארבע. היום זה חדר לדוגמה. אבי סיפר לי שביום שישי הם שמו סדין על השולחן שהיה בחדר, כל אחד שמר חתיכת לחם לקידוש לליל שישי, כל יום הם יצאו למחצבה לעבוד, ובכל לילה אבי נרדם עם השיר "אני מאמין". כשביקרתי באושוויץ, החדר שאבי תיאר והשולחן שהיה שם עם סדין לבן ממש הדהימו אותי. אבי נלקח לגרמניה בצעדת המוות. הוא סיפר שהם יצאו מאושוויץ 15,000 והגיעו לגרמניה כ-3,000 איש. בסוף הוא הגיע למחנה של הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, ושם העבידו אותם למוות, עד שיום אחד הוא כבר לא יכל לדבר ואנשים זרקו אותו על ערימה גדולה של מתים. כאן החץ מראה את אבי בערמה. (מוקרנת תמונה) למזלו, באותו יום, הארמיה ה-65 של האמריקאים נכנסה ונעמדה ליד הר המתים. הם היו חיילים, אבל מראה כזה הם לא ראו. פתאום חייל יהודי בשם סידני שכמייסטר אומר על אבי: "הבן אדם הזה חי, הוא ממצמץ בעיניים, בואו ניקח אותו לבית חולים", וכך הצילו את אבי. כאשר אבי יצא מבית החולים, גדוד 65 של אייזנהאואר ביקש מאבי, מאחר שהוא היה רב, לארגן את המחנה שהפך למחנה עקורים. אבי מצא יהודי הונגרי שחזר להונגריה למצוא את אשתו והילדים, אבי ביקש ממנו לחפש את אשתו שרה ושתי בנותיו, אבי נתן לו את הכתובת. כאשר הוא הגיע לאימי וסיפר לה שבעלה בגרמניה מחכה לה ולילדות היא חשבה שהוא אדם הזוי, אך אמי נסעה לגרמניה, לפוקינג, ושם פגשה את אבי. היא אמרה שהפנים לא השתנו, אבל הגוף עוד לא הבריא. היא חזרה להונגריה ולקחה אותנו ברכבת למחנה העקורים. כאשר ירדנו מהרכבת, ראינו כמעט את כל המחנה מחכה לראות את הנס שמשפחה שלמה מתאחדת, הם קיבלו חיזוק מזה. כל הארגונים היהודיים התחילו להתארגן ולעזור לכל מחנות העקורים, הפיצו עיתונים, והמדור שנקרא הכי הרבה היה חיפוש קרובים. לאט-לאט האנשים חזרו לחיים וכמובן רצו להקים משפחות שאיבדו בשואה. אבי חיתן את רוב הזוגות במחנה, לעיתים הוא חיתן דור שני בארץ. דבר ראשון שאבי עשה היה לתת קבורה יהודית לנרצחים במחנה. הדבר השני, הוא בנה אובליסק, אנדרטה גדולה שנחנכה בשנת 1947, בתהלוכה מכובדת ממחנה העקורים עד למצבה. אבי היה הדובר הראשי והוא אמר שהאנדרטה פה כדי להזכיר לעולם שאסור לשכוח את השואה, ולכל אדם יש את הזכות לחיות ולמות בכבוד. ג'ייקובס, ראש העיר של פוקינג צלצל אליי בשנת 1997 ואמר שהם רוצים לחנוך את האנדרטה שוב וביקש שאבוא ואדבר. להפתעתי, עשרה מהחיילים שהיו איתנו בשנת 1947 הגיעו ב-1997, 50 שנה אחרי. ב-2005 בנינו מצבה על הקברים של התינוקות שנפטרו במחנה, לטקס הגיעו חמישה חיילים, מאוד התרגשתי מנוכחותם, ואז השגתי תעודות הוקרה חתומות על ידי הרמטכ"ל דאז שאול מופז, וכן מדליות. חמשת החיילים מגדוד 65 קיבלו אותן בטקס במוזיאון להיסטוריה יהודית בניו יורק על ידי הקונסול של ניו יורק, מר אפק. האנשים במחנה קיבלו אשרות כניסה לאן שהם רצו להגיע. רוב אנשי המחנה עלו לארץ ישראל, במיוחד הצעירים שיצאו מהתופת ועלו להילחם למען המדינה. משפחת מייזלס הגיעה באווירון, אנחנו נחתנו בלוד ביום העצמאות הראשון, מאי 1949. באולם חיכה לנו מיץ תפוזים סחוט טרי, אני עדיין מרגישה את המתיקות שלו בפה. משם נשלחנו למעברת רחובות. נולדו לנו בארץ שני אחים: שמעון, שנמצא כאן איתי, ודני שלא כאן, התיישבנו בירושלים. ההורים שלנו, יחד עם כל השורדים והניצולים שעלו לארץ ישראל, יכולים להיות מאוד גאים על שנלחמו על הארץ, הקימו יישובים, בנו אוניברסיטאות ולימדו בהן. כל אחד ואחת יכולים להיות מאוד גאים בדור השני והשלישי. עם ישראל חי. (מחיאות כפיים) << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> תודה רבה, מרים. גאבור ארדש, זיכרונו לברכה, בן 13 בלבד, כתב את שיריו הנפלאים במקום מחבואו בבודפשט בזמן השואה. הוא היה סגור בחדר קטן במשך שישה חודשים יחד עם אימו, סבו וסבתו. לאחר שכבר לא יכל עוד, הוא פרץ החוצה מהמחבוא כדי לנשום אוויר, ואימו רצה אחריו. הם נתפסו במהרה על ידי הנאצים שירו בשניהם והשליכו את גופותיהם לנהר הדנובה. סבו וסבתו שניצלו אספו את הפתקים עליהם כתב גאבור את שיריו הנפלאים והביאו אותם עימם לארץ ישראל בשנת 1957 במטרה לפרסם אותם בעברית, אך כעבור שנתיים הלכו לעולמם מבלי שהתגשם חלומם. לימים, מי שהצליחה להוציא לאור את ספר השירים הייתה מריאן מילר, שאת קולה גם נשמע בסרטון הבא. השיר "מילות פרידה" לקוח מתוך האלבום והפרויקט "בכל זאת אינני נפרד" שיצא בשנת 2017, תורגם לעברית על ידי דני נוימן, מלחן ומבצע: הזמר והיוצר טל סונדוק, הפקה מוזיקלית של קורין אלאל. על יצירת האומנות שתלווה את השיר אחראית האומנית אילנה יהב, שגם מכבדת אותנו בנוכחותה כאן באולם, ואנחנו מודים לה שנתנה לנו להשתמש ביצירה שלה. (מוקרן סרטון, מנוגן שיר) בעודני דומע בחלון הרכבת / זולגות להן תמונות העבר / ועמן הולכים ונשטפים / זיכרונות ישנים מני כבר // עודני רואה דמות אימי כך ניצבת / מנופפת אחרי בדאגה / עדיין רואה את ידה המושטת, הטובה, המבורכת, היקרה. // אחר כך נגוז לו אותו רגע יקר ומנחם / והרכבת הלאה תנוע / מתקדמת היא בלא רחם / מתקדמת היא בלא רחם. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> מדהים. תודה, אילנה. כל כך מרגש, באמת. אנחנו נעבור לעדות השנייה שלנו, יוסף כץ, יליד דברצן, הונגריה. הוא עלה לישראל בשנת 1945 עם אחיותיו כאשר היה בן שבע, גדל במוסד בית צעירות מזרחי בירושלים, שם עבר את מלחמת העצמאות. בשאר מלחמות ישראל, החל ממבצע קדש ועד מלחמת המפרץ, שירת כלוחם בצה"ל. היה נשוי לחנה, זיכרונה לברכה, ולהם שני ילדים, שלושה נכדים ונין. יוסף, בבקשה. << אורח >> יוסף כץ: << אורח >> אמי נולדה ב-25 בדצמבר 1903, אבא נולד ב-5 בדצמבר 1904, הם נישאו בשנת 1928 ונולדו להם שישה ילדים: חוה, יהודית, אסתר, שרה, יוסף ובתיה. ב-1943 אבא נלקח למחנה עבודה. ביוני 1944 אנחנו נלקחנו לבודפשט, שם היה גטו גדול. משם יצאו שלושה טרנספורטים לאושוויץ, ואנחנו היינו בטרנספורט השני. הנסיעה הייתה בקרונות בקר, כ-100 איש בקרון אטום היטב. הרכבת עצרה בקאשוי, הורידו ממנה את הצעירים, ומשם היא המשיכה לאושוויץ. אנחנו נשארנו עם אימא, שישה ילדים. משם לקחו אותנו לגייסלינגן, משם הגענו לסנקט פלטן, בסנקט פלטן הייתה מחצבה שבכל יום לקחו את כולם מהמחנה לעבוד בה. הצעירים – שרה, בתיה ואני, נשארנו במחנה. יום אחד לא לקחו את יהודית לעבודה במחצבה, השאירו אותה במחנה. באותו יום אני נפלתי לבור ביוב. מישהו ראה אותי, זיהה אותי בתור אח של יהודית, ידע איפה היא, קרא לה, ונערה בת 14 שלפה אותי מתוך הבור, רחצה אותי בשלג. אם זה לא נס, אני לא יודע מהו נס. משם המשכנו לשטוקראו, משם הגענו למאוטהאוזן. מאוטהאוזן היה מחנה השמדה עם קרמטוריום. כשבעלות הברית התקרבו לשם, האס אס פינה את המחנה ולקח אותנו לצעדת המוות. ישר בהתחלה, אימא כבר התיישבה, כשל כוחה, ביקשה מחוה שנשאיר אצלה את בתיה בת השנה. חוה כבר עמדה למסור לה אותה, עבר מישהו ואמר לה: "אם את רוצה שהילדה הזאת תחיה, תיקחו אותה, כמה שאני אוכל, אני אעזור לכם". וכך השארנו שישה ילדים את אימא, ביד ספר תהילים קטן שאף פעם לא עזב אותה, ועם היד למעלה, באמונה שהיא עוד תפגוש את אבא. לכל הילדים היה מה לעשות. אני סחבתי את הדלי, שממנו בין השאר חוה רחצה אותנו במקום. עברו עגלות מדי פעם של כפריים שמדי פעם עצרו ולקחו טרמפ של ילדים מפה לשם. עברה עגלה, לקחה אותנו, ולחוה לא היה מקום. היא רצה עם הסוסים, היא לא זוכרת עד כמה, אבל אין כוח בעולם שיפריד את אחיותיה, אחיה, ילדיה ממנה, אפילו הסוסים. בהמשך הדרך, אסתר הלכה לאיבוד. חיכתה לנו ילדה בת 12 בכניסה למחנה הבא, אם היא הייתה נכנסת, לא היינו מוצאים אותה. היא לא רק חיכתה לנו, היא חיכתה לנו עם שני כיכרות לחם, שהיא לא יודעת מי נתן לה אותן, אבל אף אחד לא נגע בה לרעה. שוב פעם, אם זה לא נס, אני לא יודע נס מהו. ב-8 במאי 1945 שוחררנו מגלזנקירכן על ידי הצבא האמריקאי. יום אחד הגיעה משאית של הצבא הבריטי, ועל הברזנט היו אותיות גדולות: T.T.G. ירד ממנה חייל, על אחד מזרועותיו היה סרט מגן דוד – חייל מהבריגדה היהודית. הוא אמר: "אנחנו באנו להעביר 50 ילדים לאיטליה". הם העבירו אותנו קודם במודנה, אחר כך לפיאצה טורה ומשם לסלבינו. אב הבית היה משה זעירא מקבוצת שילר. שם הם טיפלו בנו, טיילו איתנו, וגם שם למדנו את השירים הראשונים בעברית: אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה/אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות//ארצה עלינו, ארצה עלינו, ארצה עלינו, ארצה//כבר חרשנו וגם זרענו, כבר חרשנו וגם זרענו/אבל עוד לא קצרנו, אבל עוד לא קצרנו. באוקטובר 1945 הם לקחו אותנו למחנה שם והעלו אותנו לאוניית משא, נושאת גייסות אמריקאית בשם - - - הם ציידו אותנו בסרטיפיקטים, Government of Palestine, סרטיפיקט מספר 195. ב-9 בנובמבר 1945 ירדנו בחיפה. קודם כול לקחו אותנו למחנה עתלית ומשם העבירו אותנו לכרמל, לבית אשל. שם נפגשנו עשרה ילדים משתי משפחות. שישה ילדים ממשפחת כץ – חמש אחיותיי ואני, וארבעה ילדים ממשפחת גרינוולד – ארבעה אחים ואחותם. יום אחד הטלפון צלצל, העוזר הראשי של הנרייטה סאלד עם עליית הנוער, צלצל ואמר לחוה: "ההורים שלכם חיים". חוה התרגזה על אבא, הוא לא יכל לחכות - - - אבא השתחרר מהמחנות, חזר להונגריה לחפש את המשפחה. מסביב למאוטהאוזן אספו את אלה שעדיין הייתה קצת נשימה בחייהם, העבירו אותם חזרה למאוטהאוזן. היחידות הגדולות של היהודים, אחרי המלחמה הם עברו במחנות ההשמדה, לעזור לאלה שעדיין נשארו למצוא אותם. לקחו את אימא, החזירו אותה להונגריה, לאחד מבתי החולים שהם הקימו בשם זה. אבא חזר מהמחנות, חזר להונגריה לחפש את המשפחה, אימא הייתה שם באחד מבתי החולים. אבא עבר בין בתי החולים, עבר ליד אימא, לא זיהה אותה. מישהי משכה לו בכנף המעיל, קראה לו את שמו ההונגרי. כמו שאותנו שאלו איפה אימא, אמרנו "אין אימא", הוא שאל אותה, "איפה הילדים?", היא אמרה "אין ילדים". הוא אמר: "עכשיו מצאתי אותך, תבריאי ונלך לחפש את המשפחה". חייל מהבריגדה היהודית שראה אותנו באיטליה, נסע להונגריה לאתר משפחות של קרובי משפחה שראה אותם באיטליה, וכך נודע לנו, דרך עליית הנוער, שההורים חיים, נמצאים בהונגריה, ואנחנו בפלשתינה, ארץ ישראל. עשרה ילדים בגיל הזה של 17 ושנתיים, לא היה מקום לשים את כולם ביחד, ואז חילקו אותנו. חוה ודבורה גרינוולד עברו לבית צעירות מזרחי, רחוב רש"י 60 בירושלים. יהודית, אסתר, אריה ושלמה גרינוולד הלכו לכפר הנוער הדתי שהיה ליד כפר חסידים. את בתיה ואת אשר גרינוולד הביאו לבית ארמון, זה היה כפר עברי בין נווה יעקב של אז, ליד עטרות הישנה. אותי ואת שרה השאירו בחיפה, היינו חולים - - - לא שרה ולא אני לא זוכרים כלום מהשנה הזאת, איפה היינו ומה היה לנו. מצאנו את עצמנו ב-1946 בבית צעירות מזרחי בירושלים, בבית הילדים. שם לא היה בית ספר, הבנות הלכו ללמוד בבית הספר רוחמה שהיה ליד כפר הנוער אדיסון, אנחנו למדנו בבית הספר לדוגמה, בית המדרש למורים מזרחי, שהיה בהמשך רחוב הלל בירושלים. לאחר מכן, יהודית עברה לכפר הנוער הדתי והתחברה לקיבוץ כפר דרום. קיבוץ כפר דרום היה אחד מ-11 הקבוצות שהוקמו במוצאי יום כיפור 1946, מיקומן היה ברצועת עזה. במלחמת השחרור, כפר דרום נלחם בגבורה נגד הצבא המצרי, מנעו מהם להגיע לתל אביב. הצבא המצרי באמת הגיע רק עד לגשר עד הלום, ויש שם אנדרטה שמספרת על כך. כפר דרום קיבלו הוראה לעזוב את רצועת עזה שהייתה שם ולעבור לקיבוץ אחר. הם הקימו את הקיבוץ החדש שנמצא היום לא הרחק מצומת אשדוד, שאז לא הייתה קיימת. היא הייתה שם חברת הקיבוץ. אחרי מלחמת העולם השנייה, הונגריה, שהייתה אחת ממדינות הגוש המזרחי תחת השלטון הרוסי, הם נתנו אישור לעלות לישראל לאיחוד משפחות. וכך קרה שבט' באב 1950, הם ירדו בארץ. אחרי שהם עברו ואחרי איחודם מחדש, הם הגיעו עם בת שנולדה להם אחרי איחודם מחדש ב-1947. יהודית הביאה אותם לכפר דרום. חברי המשק שאלו אותם: "איך קוראים לבת שלכם?" היא אמרה, יהודית. "רגע, אחת הבנות שלכם, קוראים לה יהודית. מה, ההורים לא ידעו את שמות ילדיהם? יהודית, השם שלה היה משהו אחר. השם של שרה למשל היה רוז'י, השם של בתיה היה אירן, ואז הם שינו את שמה לחיה. אין דבר יותר מתאים לאכסניה שאנחנו יושבים בה היום מאשר שיר הפרטיזנים היהודים. אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה/את אור היום הסתירו שמי העננה/זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא/ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה. שאלת השאלות הייתה אז, אם יש אלוהים, איך הוא נתן לדבר כזה לקרות? ולכל אחד, תשובתו הוא. התשובה שלי היא שאנחנו נגיע לכאן, תקום מדינת ישראל ב-1948, וכולנו נשב כאן, כולנו ביחד. תודה על שאפשרתם לי לספר את מה שעבר על משפחתנו המפוארת, תודה רבה. (מחיאות כפיים) << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> תודה רבה, יוסי היקר. חברת הכנסת מירב כהן, את רוצה לומר כמה דברים? מירב הייתה יושבת ראש הוועדה שנים רבות. << דובר >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר >> למרות שאני מתעסקת בנושא השואה כבר שנים, אני אף פעם לא מסתגלת לזה, זה כל כך מרגש. אתה היית נורא-נורא מרגש. ואולי בגלל שזה גם מתכתב עם הדאגות הקיומיות שיש לנו, למדינה שלנו היום, אתה כמו תזכורת ממש-ממש חשובה על מה אנחנו נאבקים ועד כמה המדינה שלנו אהובה, וכמה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות טעויות, וכמה אנחנו צריכים להשתפר. תודה על הדברים שלך, הם היו הדבר הכי חשוב שקרה לי בימים האלה. קודם כול, זה מוזר לי להיות כאן לא כיושבת ראש הוועדה. שנים רבות הייתה לי הזכות לנהל את הוועדה הזו, ואני רואה איזו עבודה נפלאה אתן עושות, יסמין, אריאלה. תודה שאתן ממשיכות בכל הכוח. מדי יום אנחנו נפרדים מעוד ועוד שורדי שואה, והמשימה שלנו, וזו משימה קדושה, גם לזכור ולהנציח, ושנפיק את הלקח לדורות הבאים, אבל לא פחות חשוב מזה, לאפשר לאנשים היקרים האלה את הזכות להזדקן בכבוד במדינת ישראל. ואני חושבת שחשוב להזכיר שעדיין יש שורדי שואה במדינת ישראל שחיים בעוני, מרביתם יוצאי ברית המועצות, אנשים שלא זכאים לקצבה חודשית, אלא רק למענק פעם בשנה. אבל אנחנו עדיין רואים את התופעה הזו אחרי כל כך הרבה שנים, אנשים שבנו את המדינה ועדיין לא חיים בכבוד במדינת ישראל, וזו המשימה הכי דחופה שיש. וחשוב להזכיר את זה עכשיו, כי אנחנו ממש בימים אלה נאשר תקציב מדינה נוסף. צריך לא רק לעשות כבוד ולהקשיב ולהרכין ראש, צריך גם לתקצב את תוכנית העבודה הזו. ויש לנו באמת שנים ספורות לפעול למען האנשים היקרים האלה, וכל יום שעובר שאנחנו לא עושים את זה, זה פשע. הייתה לנו את הזכות לפעול מתוך הממשלה, וכל יום שהיינו שם, עשינו את זה, הבאנו תקציבים והבאנו תוכניות, ואנחנו לא רואים את זה בתקציבים האחרונים. אני חושבת שצריכה לצאת מפה קריאה חד-משמעית. מגיע עכשיו עוד תקציב מדינה, בכל התקציבים הקודמים לא קיבלנו מענים תקציביים לנושאים של השורדים, וחשוב להביא את זה גם עכשיו. נכון שזה יום סמלי ומדברים על הרוח ועל הערכים ועל למה הקמנו מדינה, אבל אחרי שאמרנו את כל זה, בואו נעשה את הדבר הבסיסי ונתעדף את זה כשמביאים תקציב מדינה לאישור הכנסת. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> בהחלט. << דובר >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר >> זהו, אני חיילת שלכם לנצח נצחים, גם אני, גם יסמין. כל דבר שאפשר לעשות בתחום הזה זו זכות ענקית. תודה רבה, וזכות לשמוע אתכם. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> תודה, מירב. אנחנו נעבור לשורדת השואה שוש טריסטר, שנולדה בעיר חודורוב בפולין, עלתה לארץ בשנת 1950 עם הוריה ואחיה, התנדבה לשירות צבאי ושירתה בחיל הרפואה במחנה ג'וליס. כשנה לאחר השחרור התחתנה עם שלמה, זיכרונו לברכה, ולהם שלושה בנים, ארבעה נכדים ושתי נינות. אחרי שנים בהן בחרה שוש שלא לפתוח את פצע השואה, שוש החלה לספר את סיפורה בכתיבה, בציור ובהתנדבות בכל מקום בו זקוקים לה. בשנת 2022 התלוותה שוש לראש הממשלה דאז, יאיר לפיד, לביקור מדיני בגרמניה, במהלכו ביקרו גם בווילה ואנזה, המקום בו הוחלט על הפתרון הסופי. שוש, בבקשה. << אורח >> שוש טריסטר: << אורח >> תודה רבה. תסלחו לי, אני אצטרך קצת לקצר, כי הסיפורים הם לא רק הרבה, אלא מאוד קשים ומאוד ארוכים. מפאת הזמן שהקציבו לי, אצטרך ממש לקצר. אולי פעם תזמינו אותי בזמנים הקרובים, אני אשמח עוד סיפורים לספר. קצת שמעתם, לא אציג את עצמי. נולדתי בחודורוב, זאת עיר ליד לבוב, היום אוקראינה. פעם זו הייתה גליציה, היהדות הכי יפה, הכי טובה. בתקופה שאני נולדתי, רק דברים טובים ושמחים אני זוכרת. כמובן בסביבות שאני גרתי הייתה יהדות, גם דתיים, אבל דתיים שעבדו ותרמו, ולא היה הבדל. אנחנו לא היינו דתיים, מסורתיים. אגב, אני חייבת להגיד, היום הדת היא לא מה שאני מכירה. אתם תסלחו לי, אני מוכרחה פה בנקודה הזאת להגיד. בזיכרונות הילדות שלי, אנשים מאמינים, טובים, עוזרים ועובדים ותורמים. מה זה תורמים? מתנדבים. לא היה "אני יושב ולומד". תסלחו לי, זה כל כך כואב לי. עכשיו אני חייבת לעבור הלאה, כי יש הרבה דברים כואבים. אני אדלג, תסלחו לי. אימא שלי למדה רוקחות בלבוב, ופעם בשבוע היא הייתה נוסעת לשם ללימודים, כעבור יום חוזרת, היו לי מטפלות, היה מצב טוב, חייתי בתנאים מאוד נוחים וסבירים, היו יופי של חיים בפולין, לא ידענו משהו אחר. יום אחד אימא ואבא אומרים שהם רוצים להראות לי את לבוב היפה. כמובן הלבישו אותנו, נסענו ברכבת ללבוב. היינו מספר ימים. יום אחד אבא אומר, כי היינו כבר שלושה ימים בלבוב, טיילנו בפארק עם פסלים, על כל פסל אבא מספר לנו מה שמו ומי בנה אותו. אנחנו מטיילים בפארק אחד, פתאום, אני אגיד פתאום מפאת הזמן שלי, מתנפלים עלינו בחורים צעירים, שקוצים קראו להם ביידיש, והם חטפו אותי ואת אחי. לא אמרתי, היו לי שני אחים, אחד תינוק, מת לי לאימא על הידיים בגטו, ואימא השאירה אותו אצל קרובי משפחה בחודורוב. אנחנו מטיילים בפארק עם אח שצעיר ממני בשנה ורבע. הוא זכה לתהילה גדולה פה בארץ, הוא היה אחד הפרופסורים, גיאולוג, בגיל 42 קיבל כבר פרופסורה. פרופ' אלי גביש. כל כך המדינה הזאת הייתה יקרה, אין כזה דבר שפה בארץ לא יהיו לנו מקורות. מה זה מקורות? הוא אמר לי, משהו שאנחנו נשאב מהאדמה. אני אמצא, נפט פה אין, אבל מקורות אחרים אני אמצא. מאחר ופה היינו עולים חדשים ולמדנו מאוד קשה את העברית, לאוניברסיטה הוא התקבל מייד לניו יורק, קרובי משפחה מייד בשמחה קיבלו אותו, ושם הוא למד עשר שנים, עם כל התארים, ובסטיפנדיות בהצטיינות. פה לא קיבלו אותו, למה? כי היה שבע בבגרות. וגם לי היה שבע בבגרות. העולים החדשים, מה יכולנו יותר מזה? גם זה היה מאוד קשה. הוא הגיע לארץ, שם הציעו לו פאר של עבודה עם 80,000-60,000 דולר בחודש משכורת, עם הצטיינות כזאת נשאו אותו על הידיים. הוא אומר: "תודה רבה". זה היה אחרי ששת הימים מייד. "אני ישראלי", ואז ישראל הייתה באמת בכל הכותרות וכל התהילות שסיפרו על ישראל. הוא אומר: "אני חוזר לארץ, את מה שלמדתי, תודה רבה, אני חוזר לתת ולתרום למדינה החדשה שלי", וכך הוא עשה. לנו לא היה כסף לנסוע לראות את התארים ואת ההצלחה שלו, לא היה כסף. ההורים עבדו קשה פה, אבל אף פעם מעולם לא התלוננו. עובדים כי רצינו, כי באנו. כך חינכתי את שלושת בניי, שניים שירתו בסיירות. שמעתם, אני שירתי בג'וליס חובשת קרבית, התנדבתי. מה זאת אומרת? אני באתי לפה, זו המדינה, אין מקום אחר, לא קיים כזה דבר. והיה יפה, עשינו את הקטע הזה, אחי חוזר עם הצלחות רבות, התקבל כפרופסור גם בירושלים וגם באוניברסיטת תל אביב. באותה תקופה אני מסיימת גם את הצבא שלי ואני מתחילה ללמוד. אני תוך שנה מתחתנת, מפסיקה את הלימודים, רק בערב למדתי. למדתי תולדות האמנות, מאוד אהבתי את זה, והמשכתי. אני מציירת המון. את מה שתראו בתערוכה בחוץ, זה לא רק יופי של ציורים, אלה סיפורי חיים שלי. אינני יודעת אם פה מהכנסת קצת הצליחו להכניס מה כל ציור מתאר, כי אלה דברים מאוד קשים מהגטו. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> יש תיאור. << אורח >> שוש טריסטר: << אורח >> יש כיתוב? כדאי לעבור ולקרוא את זה ולראות, אולי להיכנס גם כן לפרטים, כי אלה סיפורים שלא שומעים עליהם, ואני כתבתי אותם. בעקבות זה שכתבתי, התחלתי לצייר, ככה זה התחיל, ואז למדתי, זה דחף אותי. התחתנתי עם בחור מקסים, הבאנו שלושה ילדים לעולם. בעלי שירת במוסד הרבה שנים. בתקופה מסוימת אמרתי לו: "מספיק, קשה לי לבד". אני למדתי גם קורסים. אני רוצה קצת לספר לכם לא על הארץ, על הגטאות, על הזוועות שאני עברתי, כי אלה דברים שהביאו אותי לידי הציורים הקשים. אחת האקציות, כולנו יודעים מה היו האקציות, בחודורוב, אבא איננו, הוא נלקח. לפעמים הוא היה יוצא להחליף איזה בגד תמורת כסף איזה לחם שיתנו לו או משהו. הפולנים היו מרביצים לו, האוקראינים יותר נכון, הם היו אכזריים יותר מהפולנים. תסלחו לי, אבל אני לא מרחמת היום על אוקראינה, מה שאוקראינים עושים. זה קשה, אני לא אכנס לזה, כי הם עינו אותנו, את הילדים ואת הזקנים. רק ראו גרמני, הם הרשו לעצמם, התירו את כל הרסן. באחת האקציות, אימא באה, מעלה אותי במהירות, לא היה מקלט, לא היה מחבוא, הם היו מתנפלים באקציות, או שהרגו ורצחו ודקרו את מי שמצאו בדירות, או שירו. ואני לא פעם אמרתי: "אבא, כשיורים, זה כואב?", כשהוא היה בבית, כי הוא לא היה בבית, אף פעם לא מצאתי אותו, או בעבודות כפייה, ושם הוא עבד, והיו מביאים אותו חבול. באותה פעם, אימא מעלה אותנו, את אחי הקטן ואותי, כבר לא היה חי, על הידיים. היא מעלה אותנו לעליית הגג. בעליית הגג היו ארגזים של פסח, כלים, כל מיני זיכרונות שאימא שמרה למזכרת. ואנחנו בעליית הגג, אימא מכניסה אותי לארגז כלים, ואני עוד אומרת בפולנית: "זה רטוב לי". אחר כך, אחרי הרבה זמן, אימא אומרת: "כולי הייתי דם", כי היו כלים בארגז. אבל זה לא כאב, שום דבר לא כאב. עקב המתח, הצעקות שהיו, היריות. אימא מכניסה אותי ואת אחי עליי לתוך הארגז, והיא, אישה קטנה כמוני, היה שם איזה ארגז, אולי ארון, והיא דחפה אותו לפתח, לכניסה, חסמה את הדלת. חשבה שזה יציל אותנו. האמת שכן. הם באו, שמענו שהם דוקרים עם הכידונים לתוך הארון, לתוך הארגז, מה שחסם את הדלת. לא ידעתי איפה אימא, אני רק בוכה: "מאמא, איפה את?". רק יריות שומעים, הם יורים ודוקרים ושוברים. הם לא נכנסו פנימה. אלה היו הנאצים. הם לא נכנסו. באותו רגע, אפילו רשרוש של אימא, אבל נהיה שקט, שניות זה לקח, אני לא יודעת, אף פעם לא היה זמן, כמה וכמה עוד ייקח. נהיה שקט, ואני מטפסת על אחי. על הקיר לידי היה קיר מעץ עם מרווחים בין הקרשים, ואני מסתכלת ואני קוראת: "מאמא, מאמא". כנראה שכל כך בשקט דיברתי, אימא לא שמעה, כי היא הייתה בפינה אחרת. היא אמרה: "אף פעם לא קראת לי". ומה אני רואה ממולי? בית גדול, וצעקות. חשבתי אולי אני אראה שם את אימא. וחלון גדול נפתח לרווחה, ובחלון עומדים שני נאצים, אחד עם כובע מסובב, אחד בלי כובע, מחזיקים תינוק, מצאו בבית, כי היה טירוף. נשים השאירו את הילדים, יש כמה ילדים, אחד שכחו לקחת. מחזיקים תינוק, ובשמחה ובצהלה התחילו לנער את הילד, וכל אחד לכיוון אחר. ואני מסתכלת למטה, יש שני תינוקות, ככה אני מסתכלת על הרצפה, כולה אבן, שני תינוקות. ואמרתי אחר כך: "מאמא, היה מאוד רטוב שם". לא הבנתי מה זה. הם קרעו את הילד לשניים. לא יודעת כמה זמן, אני חוזרת חזרה, מחבקת את אחי, אני בתוך ארגז יושבת, לא יודעת כמה זמן, פתאום אימא באה ומדברת אליי, קוראת לי: "רוז'יה, בואי, בואי נצא". אימא אמרה לי ששבעה, אולי שמונה חודשים, אולי יותר, לא דיברתי אף מילה. היא לא ידעה למה אני לא יכולה, אף מילה, לא יכולתי לקרוא לה בשם. כזה שוק, כזה הלם היה לי, חזק, ורק חיבקתי ורק שכבתי על הרצפה בפינה. כשלא היו אקציות היה שקט, אימא הייתה באה ומשחקת, מדברת אליי. רק שתיתי, לא אכלתי. אימא הלכה לרוקח שם לשאול, אולי היחידי שהיה בגטו, אולי אתה יכול לעזור לנו? הילדה לא מדברת כבר חודש, חודשיים, שום דבר. והיו אקציות. אימא פעמיים נשארה איתי באקציות, לא הייתה ברירה. היא אחר כך סיפרה, היא חשבה לא פעם, אולי אנחנו ניגמר שתינו. היא לא יודעת איפה אחי הקטן היה, אולי השכנים לקחו אותו לאיזה מקום. הטירוף היה בלתי ייאמן. אני אולי אספר עוד איזה מקרה קשה. כעבור חודשים, לאט-לאט התחלתי, היו אקציות. באקציה אחת אימא לא יודעת מה לעשות, אבא שוב איננו, אני מושכת את אימא למעלה, לעליית הגג, וגמגמתי כבר. אימא אומרת: "לא, כבר היינו שם, יש כדורים, אנחנו לא נלך לשם". באותו רגע אימא החליטה, ככה היא אחר כך סיפרה לי, שהיא רוצה מה שאני מחליטה. אנחנו עלינו למעלה, ואני התקרבתי לאותו ארגז על יד הקיר, בדיוק היו עוד ארגזים, והתחלתי לצעוק בפולנית, "פה, מאמא". ואני התחלתי באותו רגע לדבר, חלפו חודשים. התחלתי, לא בבת אחת, אבל מילים. אימא התחילה לארגן לעצמה את כל - - - באחת הפעמים שאני כבר הבראתי, יש אקציה. אימא אומרת: "עכשיו נעים בחוץ, ילדים יש בחצר, בואי, תרדי לשחק". לא היינו בבית שלנו, גירשו אותנו בגטו, היינו בבית אחד עם הרבה משפחות, אבל היו טובים, אחד היה טוב לשני, כי לא היה מישהו, לא היה עתיד לחשוב שיהיה טוב, אולי מחר מישהו יציל אותנו. להבדיל 7 באוקטובר פה, החטופים ידעו שיש לנו צבא הכי טוב בעולם, יש תקווה. נכון, לקח הרבה זמן, על כל הפשלות אני לא מדברת, אבל הייתה תקווה לכל המשפחות, לנו לא היה שום שמץ. רק אבא דיבר: "אלוהים יעזור לנו". "אבא, מי זה אלוהים? למה הוא לא מבין?", ככה הייתי מדברת אליו, "למה אתה מדבר על אלוהים? הוא לא רואה שאני רוצה קצת מים, אני רוצה משהו לאכול?", זה היה בגטו. אחר כך חפרנו לעצמנו בור מתחת לאדמה, שם שרדנו 25 חודשים. בתוך הבור לא היה אוכל, היה קר, אבל נצמדנו אחד עם השני. אבא הביא שקים, הלך לגנוב מאיפה שהוא ראה באזור בלילה, אסם פה, אסם שם, יש חזירים, תרנגולות, הוא היה מביא את השקים ומכסה אותנו, עוטף אותנו. מה אכלנו? מה אוכלים חזירים? מישהו יודע? אני אכלתי. אבא אמר שבעה-שמונה חודשים. אבא היה גונב את הדלי מהחזירים, מהשכנים, לנו היו למעלה גם חזירים, ואכלנו עם הידיים. לא היו בעיות, לא קיבה, שום דבר לא כאב, רק אכלנו עם הידיים. בחורף, החורף הפולני מאוד קשה, מינוס 15, מינוס 20 מעלות, נורא, אבא היה יוצא מהבור, זוחל לתוך היערות, לתוך גנים, הכל היה מכוסה שלג. אימא תמיד הייתה אומרת, אחרי המלחמה, תמיד היא פחדה שאבא יקפא, הוא לא יחזור, וכבר אנחנו שנה, שנתיים, שלוש של גטאות. אנחנו הכל ביחד, לא ביחד וכן, חזרנו אחד לשני. ובאותה פעם שאבא הולך והוא מביא לנו שני תפוחי אדמה, כל הציפורניים לא היו לו, אני זוכרת, דם ירד לו, לא שאלתי מה זה. הכול השאירו לאחרי, הכול יצבור פנימה. זה משהו נורא, הזיכרונות, ולא לספר. לא היו פסיכולוגים, לא היה מישהו שיעזור לנו אחרי המלחמה, אני חוזרת. כי אחרי המלחמה, אימא השביעה אותי, אנחנו שרדנו. אני אספר גם את זה, לא ייאמן, לגמרי. "ילדה שלי, את לא תספרי לאף אחד מה עברנו". הייתי שואלת, אימא הייתה אצלי, כל הזמן טיפלתי בה, ושתי מטפלות הבאתי, "מאמא, למה אסור לי לדבר?". כבר לפני 15 שנה התחילו לספר על מסעות לפולין, ומה, ופותחים ומדברים, ומה היה, כל אחד מה שיכול היה סיפר, ואני סיפרתי לה דברים. היא אמרה: "אף אחד בעולם, את שומעת אותי?", ככה אימא אמרה לי: "לא יאמין את מה שעברנו אנחנו". אמרתי לה: "מאמא, אני קצת אספר מהדברים", "את לא מספרת כלום". עם זה חייתי, אתם לא מבינים כמה שנים. הלכתי פעם לפסיכולוגית אחת שהכרתי, ידעתי שהיא מקשיבה, ואני אומרת לה: "יש לי פיצול אישיות". היא אומרת לי: "מה זה?", אמרתי: "אני לא יכולה להגיד, אבל יש איזה חלק נורא קשה שאסור לי לדבר", אז למה באת אליי?", הלכתי והמשכתי לחיות, התחלתי לכתוב, לצייר. היה בחור נחמד, מני פאר, שכולנו בארץ מכירים אותו, הוא ראה פעם את הסיפורים, מישהי הראתה לו, אני לא יודעת איך היא הגיעה אליו, הוא מצלצל אליי יום אחד: "גברת שושנה טריסטר?", אמרתי: "אוי, הקול מוכר לי". (מוקרנת מצגת) זה אחי היקר שמת ממלנומה מאוד קשה, שכיסיתי אותו. ואני התגייסתי לצה"ל. באותה תקופה, הדברים הנוראיים, אספר עוד מקרה קשה. אימא אמרה: "תרדי למטה לשחק בחצר", בגטו, הכול בגטו. הדברים כשהיינו במחבוא, זה קטע בלתי ייאמן, כי האקזמות אכלו לי את הידיים, לא היה לי עור ולא בשר. לא בכיתי, גנחתי: "מאמא, זה רטוב לי". אחר כך, אימא מספרת, זה הכול דם ומוגלה, והיא הייתה שותה את זה, מלקקת לי, כי לא היה משהו אחר. את התקופה הזאת, הכי קשה, אני עוד אספר שאימא אמרה לי לרדת לשחק לפני שנכנסנו למחבוא. תסלחו לי על הסדר, זה לא חשוב סדר כרונולוגי פה. אימא אומרת לרדת לחצר ואני יורדת. יש ילדים משחקים עם סמרטוטים, מגלגלים, ואני גם עומדת בצד, גדולים ממני. ואימא אומרת מהחלון, היא מסתכלת, אחי בבית, היא עושה לי שאני אכנס פנימה. ילדה אחת באה, לוקחת אותי לאמצע החצר, כל הילדים שם, ואני איתם עומדת. פתאום, אני לא יודעת כמה זמן, אני שוב אומרת פתאום, אני שומעת נביחות של כלבים, אבל לא כלב, הרבה. סביב לחצר הייתה גדר, ומעל הגדר קופצים כלבים, עם הלשון, עם העיניים. אחר כך סיפרו לנו, האוקראינים הרעיבו כלבים בכל מיני מכלאות, הרעיבו אותם ושלחו אותם לאכול, "יש פה אוכל בחצר". כל כלב, אני לא יודעת כמה, מי, רק אני זוכרת, לפני שאיבדתי את ההכרה לגמרי, כלב אחד באוויר, ככה קופץ, מחזיק איזה ילד, ילדה, לא יודעת, הלשון שלו כולה בחוץ, הכלב הגדול עבר מתחת לגדר, כולם הלכו לאכול שם את המנות שלהם. אני נשארתי, כלב אחד תפס אותי, רק כלב אחד. הוא קרע לי את כל הפנים. החזיקו אותי. ואימא שמעה את כל הטבח, מה שנעשה שם בחצר, בהתחלה היא פחדה לרדת, ואימא יורדת, והיא מתעלפת לפני שהיא רואה את הכלב, כשאני שוכבת. אני כבר לא יודעת כלום, כי באותו רגע אני כבר לא הייתי בהכרה. רק את הכלב אני עוד זוכרת, גדול, מאוד גדול. ואימא באה לידי, היא מתעלפת, אימא נופלת. בא איזה איש, את זה היא סיפרה, אחר כך סיפרו לה, איזה איש מבוגר בא עם מערוך, זה מה שהיה לו במטבח, נתן לכלב מכה, ככה אמרו, והכלב פתח את הפה, עזב אותי, לא לקח אותי, אותי השאיר מעולפת. והוא ברח, הכלב. אחרי ימים, לא יודעת כמה, אבא חזר, עזרו לו ללכת, אבא לא עמד על הרגליים, אמרו לו: "בוא הביתה, הילדה שלך חולה מאוד". ואבא מגיע הביתה, הוא לא זז ממני, הוא כבר לא הלך להביא ולא לקחו אותו לשום עבודה. אבא ישב על ידי, כי אני גססתי, לא היה במה לטפל, לא היו רופאים, שום דבר. יום אחד דופקים בדלת, באים שני בחורים. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> שוש, אנחנו פשוט חייבים ממש לקצר. שני משפטים לסיום, כי אנחנו חייבים לעבור לדברים הבאים. << אורח >> שוש טריסטר: << אורח >> איך שרדנו, איך הגענו. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> אנחנו ממש חייבים להתקדם כי יש לנו פה עוד דוברים. << אורח >> שוש טריסטר: << אורח >> אמרתי סיפורים קשים. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> כן, בהחלט סיפורים קשים. אנחנו גם נמצא הזדמנות. << אורח >> שוש טריסטר: << אורח >> אני מסכמת. היינו שם מתחת לאדמה 25 חודשים. יום אחד, זה לא יום אחד, אבל אני אומרת, שוב, פתאום אנחנו שומעים מלא מטוסים מעלינו חגים. ולא ידענו, אף אחד לא ידע כמה זמן היינו. אחר כך הרוסים סיפרו לנו ש-25 חודשים אנחנו נמצאים מתחת לאדמה. ופתאום המטוסים, נופלות פצצות מסביב. אבא אומר: "הלוואי שהפצצה תיפול פה עלינו". אני אומרת: "אבא, זה יכאב?", ככה תמיד שאלתי. אבא מחבק אותי, שר או התפלל, לא יודעת מה, לתוך האוזן. הוא אומר: "את זוכרת פעם, ילדה? את שאלת, אני אמרתי, פה זה בור אתה חופר", אבא שלי אומר לי: "לא, אני חופר קבר לנו". הוא אומר לי באותו רגע: "את זוכרת, ילדה, שאת שאלת, ואני אמרתי, יש הבדל בין קבר לבור? עכשיו אנחנו בקבר, כי אנחנו ביחד, אנחנו נלך מחובקים". ובאותו רגע, הפצצות, אני לא יודעת כמה זמן, פתאום נהיה שקט. ואז אבא יוצא החוצה, ואימא מושכת אותו. אנחנו כל כך הרבה, כבר שש שנים אנחנו ביחד בסבל. מה שאני עברתי, האחים שלי לא עברו את זה. ואבא יוצא החוצה, אימא אומרת לו: "אל תלך", עד שהיא דיברה, בקושי דיברו גם. והוא מטפס והוא יוצא החוצה מהבור, ואימא ידעה שהוא לא יחזור. אחר כך היא מספרת לי, כשכבר חזרנו, המחשבות לא היו כבר, היינו לגמרי אפתיים, שכבנו. ובאותו רגע אבא יוצא, אני שומעת אחרי, לא יודעת שוב פעם כמה שעות, הוא קורא, הוא קורא לאימא שלי: "רבקה, רבקה'לה", לאימא שלי קראו רבקה, ואני אומרת: "מאמא, אני שומעת את אבא". היא הכניסה את הראש שלי פנימה: "לא, את חושבת רק על אבא". היא לא האמינה לי. וכעבור רגעים עוד פעם, ואז הוא מתחיל בפולנית. הוא קורא לה, הוא אומר: "אני חוזר, אני חוזר, אני באה להציל, אני באה להציל אתכם". ככה אני שומעת בעברית. ואימא לא האמינה גם, ופתאום הכול זז הצידה, ובחוץ אני רואה את אבא, לא ידעתי אם זה אבא, שני קצינים רוסים ועל ידו חיילים, גם קצינים. מה היה? אבא יצא, ולא רחוק הייתה מפקדה של הרוסים, ורצו להרוג אותו. "אתה מרגל". הוא אומר, "לא, אני יהודי, יש לי משפחה פה". ככה הוא התחיל לבכות: "אז תשכב". אבא יושב על האדמה. "אתה לא מרגל". אבא אומר: "יש לי משפחה פה". הם רצו, הביאו שני קצינים מהמפקדה, גדולים, אחד בא, מחבק את אבא, מחזיק אותו, מרים אותו, אומר לו: "אני יהודי, אני מפקד פה של הרוסים. עברנו את כל פולין, אין יהודים כבר. איפה אתם, בבית קברות?", אבא אומר כן. ואבא לקח אותם, היו כמה, אני לא זוכרת כמה, אלינו, הוא מושיט ידיים: "בואי, רוז'לה, בואי, ילדה שלי", וקורא לאחי. ואימא מחזיקה אותי, "לא, זה לא אבא". יצאנו עם זה. אני צריכה לסיים. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> כן, יש לנו סדר דוברים, אני ממש מתנצלת, אנחנו ניאלץ לשמוע את שאר הסיפור בהזדמנות אחרת, יהיו לנו עוד דיונים בוועדה. פשוט יש סדר דוברים ואנחנו חייבים, חייבים להתקדם. גם ברגע שנפתחת המליאה אסור להשאיר את האולם אפילו לדקה. תודה רבה, שוש, תודה שחלקת איתנו את הסיפורים הקשים האלה. (מחיאות כפיים) אנחנו עוברים לאיזשהו סרטון קצר, קצת לראות עשייה שקשורה לזיכרון. (מוקרן סרטון, להלן הדברים:) יש לי רסיסי זיכרונות. אני זוכר את אימא ואותי מתחבאים בעליית גג בחווה מאחורי ערמות חציר, והגרמנים נכנסים. והאורות של הפנסים שלהם מחפשים יהודים, אז אימא שלו סותמת לו את הפה בכוח, והוא בקושי מצליח לנשום. זה נמשך רק כמה דקות, אבל הרגיש כמו שעות, והוא זוכר אותו ואת אמא שלו במקום אחר בכלל, ביערות. מיום ליום פחות שורדי שואה נשארים בשביל לספר, ועכשיו זה התפקיד שלנו, דורות ההמשך, להמשיך ולספר את הסיפור המשפחתי שלנו בזיכרון בסלון ולהשתתף במסורת ישראלית לציון יום השואה. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> שיר לוי מ"זיכרון בסלון", שהסרטון הזה הוא כמובן של הארגון. << אורח >> שיר לוי: << אורח >> נכון. תודה רבה, ונראה לי שאנחנו מרגישים כמה זו זכות גדולה לשבת לשמוע את הסיפורים. זה לא פשוט, אני ממש מודה על ההזדמנות לשבת פה ולשמוע. ואני באמת רוצה לספר לכם על "זיכרון בסלון". "זיכרון בסלון" היא מסורת ישראלית יהודית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שכבר יותר מעשור מכנסת אנשים לשמוע את הסיפורים בסלון הבית כדי להמשיך את הזיכרון ולתת הזדמנות גם לאנשים לספר וגם לאנשים לשמוע. בשנה האחרונה התכנסו למעלה מ-2.5 מיליון אנשים בארץ וב-65 מדינות בעולם. אני רוצה לספר לכם שגם היום וגם ממש ברגעים אלה מתכנסים אנשים בכל רחבי העולם למפגשים בסלון כדי להתכנס בצורה אינטימית, שאפשר לשבת, להסתכל בעיניים לאנשים שחוו, שעברו, שרוצים להעביר אלינו את סיפור החיים שלהם, ובצורה כל כך משמעותית לשבת ולהקשיב להם. אני חושבת שהנתונים שנתנו בתחילת הוועדה, מראים לנו כמה האחריות עלינו גדולה, כמה האחריות עלינו הצעירים כל כך גדולה, כמה בשנים הקרובות אנחנו נתמודד עם אתגרי הזיכרון, איך זיכרון ממשיך הלאה, איך הילדים והנכדים והנינים שלנו גם יצליחו לזכור את השואה ויצליחו לשמוע את הסיפורים האישיים והמשפחתיים ושל העם ושל החברה הישראלית. ועוד יותר אחרי שנתיים כל כך קשות לחברה הישראלית, איך אנחנו מתכנסים השנה בסלון, איך אנחנו שומעים את מה שקרה אז כדי לייצר חוסן וריפוי ותקווה למה שקורה לנו היום וגם לעתיד טוב יותר. וזה באמת עלינו, זה עלינו, זה על דורות ההמשך, זה על כל אחד ואחת מאיתנו לקחת סיפור, לקחת זיכרון, ולהמשיך לספר אותו הלאה << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> תודה רבה. אנחנו עוברים לרונית רוזין, מנהלת הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד ראש הממשלה. << אורח >> רונית רוזין: << אורח >> תודה. אני אעשה את זה קצר. חברת הכנסת יסמין פרידמן, הגברת קולט אביטל, יושבת ראש מרכז הארגונים, הגברת ציונה קניג יאיר, סגנית נשיאת ועידת התביעות, השותפות שלי ביום-יום למען ניצולי השואה, חברי ארגונים, שגרירים ונציגי מדינות, והכי חשובים – מרים, יוסף ושוש, שורדי השואה היקרים, שמענו בקשב רב את הסיפורים הקשים שלכם, וכל פעם זה מרגש ולא נתפס מחדש. אני אגיד בכמה מילים. אני מגיעה היום לכאן מאירוע שקיימנו ברשות לזכויות ניצולי שואה ליום הזיכרון הבין-לאומי שחל היום, עם קרוב ל-600 שורדי ושורדות שואה שהגיעו מכל רחבי הארץ לציון האירוע במעמד נשיא המדינה. ציינו את האירוע גם כן בסימן של דורות ההמשך, התקווה שניצחה, והבית שבנינו. וגם כאן אנחנו מתכנסים באותו סימן של אובדן, זיכרון והמשכיות. אובדן של חיים, של משפחות ושל עולמות שנגדעו, זיכרון של מה שהיה ושל מי שלא שבו, והמשכיות, החשובה כל כך, של החיים שבחרתם בהם שוב מחדש, ושימשתם ועודכם משמשים עבור כולנו מצפן באיך לקום מחדש ולבחור כל יום מחדש בחיים. רבים משורדי השואה, וציינתי את זה גם היום באירוע, אמרו, "במהלך השנים ניצחתי את היטלר", לא מתוך מחיקת הכאב, אלא מתוך בחירה להמשיך, להקים משפחות, לבנות בתים, להעביר סיפור מדור לדור. האומץ הגדול מכולם היה האומץ להביא ילדים לעולם, ושמענו פה את הסיפורים אחרי שראית מקרוב כל כך את פניו המפלצתיים של הרוע. לא מתוך ודאות, אלא מתוך הסיכוי של אחד למיליון, מתוך הסיכוי הזה נולדו דורות, נולד רצף, נולדה המשכיות. והזיכרון הזה שאנחנו נושאים הוא לא רק מבט לאחור, אלא גם מחויבות של כולנו, בני דורות ההמשך קדימה, להקשיב ולספר, לוודא שהסיפור שלכם ממשיך להישמע כחלק מהזהות שלנו כחברה וכמדינה. הרשות לזכויות ניצולי שואה רואה בכך שליחות עמוקה. אנחנו מתחייבים בפניכם, 112,000 ניצולי השואה ונפגעי התנכלויות אנטישמיות החיים בישראל, להמשיך לפעול יום-יום, כל יום בשנה, ללא לאות למענכם, להבטיח את זכויותיכם, לדאוג לרווחתכם, ומעבר לכך, אנחנו מתחייבים לשמר ולהעביר את המורשת שלכם, כפי שאתם מבקשים, לא כקורבנות, אלא כגיבורים, גיבורים של החיים, כדרך חיה של תקווה, של רצף ושל אחריות. אני מבקשת להודות לחברת הכנסת יסמין פרידמן, גם לחברת הכנסת היוצאת מירב כהן, לאריאלה, רכזת הוועדה, על העבודה, המחויבות המתמשכת לשורדי השואה, ולסייע לנו, לכל השותפים ולכל הארגונים הפועלים יום-יום למענכם כדי למקסם את הזכויות שלכם ולאפשר לכם המשך חיים בכבוד ומתוך איכות חיים. אסיים בברכות לבריאות ולאריכות ימים לכל שורדי ושורדות השואה. יהי זכר ששת המיליונים ברוך, ושהדרך שלכם, הדרך של הזיכרון וההמשכיות, תמשיך לשמש נר לרגלינו. תודה רבה. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> תודה רבה. אנחנו נעבור לקולט אביטל, יושבת ראש מרכז הארגונים לניצולי השואה. << אורח >> קולט אביטל: << אורח >> תודה רבה, גברתי היושבת ראש. שורדים יקרים, מכובדיי. הוועדה הזאת עוסקת בכל ימות השנה, וכולנו יחד, במה ניתן לעשות עוד כדי להקל על החיים של שורדי השואה, זה המאבק שלנו. אנחנו חושבים שאחרי כל מה שהם עברו, מגיע להם להזדקן בכבוד. אני אתרחק לרגע מהעבודה היום-יומית, אני אתרחק מהסיפורים הכואבים, ואני אולי אדבר לרגע על משהו כואב אחר, וזה היחסים שלנו עם הקהילה הבין-לאומית. כי באיחור של 60 שנה, ב-2005, החליטה העצרת הכללית של האומות המאוחדות לקיים את היום הזה, שהוא יום לזיכרון הקורבנות, הוא יום שכולו זיכרון לטרגדיה הגדולה, לרצח העם הכי גדול שקרה בהיסטוריה, והוא יום שפרלמנטים בעולם, בתי מחוקקים, ממשלות, מוסדות האו"ם, כולם מנסים לזכור, לא רק את הקורבנות, אלא גם את הלקח. ואני חושבת שכדאי שהיום גם נחשוב לרגע על הלקח, בעיקר בימים שבהם 81 שנים אחרי ששחררו את המחנות, אנחנו פתאום קמים בכל בוקר ליום חדש שבו אנחנו שומעים על עוד תקריות קשות של אנטישמיות, אם זה במנצ'סטר או אם זה בסידני, אוסטרליה, או אם זה בטורונטו או אם זה בפריז. ואם ליום הזה יש משמעות, לפחות בקהילה הבין-לאומית, אני חושבת שכולנו צריכים לעצור ולחשוב. אני לא אומרת שהיום האנטישמיות היא של ממשלות לגמרי, לא. ממשלות נלחמות, ממשלות מנסות להגן על קהילות יהודיות. אבל יש לנו אחריות, ואני חושבת שככל שעובר הזמן ואנחנו מתרחקים מהשואה, ככל שהאנטישמיות והפיכת ההיסטוריה על פניה, כשאנחנו שומעים בבירות העולם שלא הייתה שואה, היהודים המציאו את זה כדי לסחוט יותר כסף, או אנחנו אפילו שומעים מאוניברסיטאות שאנחנו הנאצים החדשים. אני חושבת שצריכה להיות פה התעוררות ביום הזה, צריכה להיות חשיבה לא רק על החקיקה, והיא קיימת בכמה מקומות, והיא חשובה, והיא חיונית, ואנחנו צריכים להמשיך בה, אבל אנחנו חייבים לחשוב יחד על הלקחים במובן הזה של איזה סוג חינוך אנחנו נותנים. היה ניצול שואה ידוע בפולין ששמו מריאן טורסקי, הוא נפטר לפני כמה חודשים, כמעט לפני שנה, והוא אמר דבר נכון: "השואה לא נפלה מהשמיים". השואה לא נפלה מהשמיים בגלל שהייתה שנאה, ואנחנו היום חיים עם אותה השנאה, אולי אפילו יותר. ואם יש דבר אחד שאני חושבת שאנחנו חייבים לשאול אותו היום, 81 שנה אחרי, מדוע השנאה, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי פשוט להילחם נגד השנאה הזאת. ואני מודה לכם. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> תודה רבה. אנחנו עוברים לדוברת האחרונה שלנו, עו"ד ציונה קניג-יאיר, סגנית נשיאת ועדת התביעות. << אורח >> ציונה קניג-יאיר: << אורח >> תודה רבה, יושבת ראש הוועדה, מכובדיי כולם. אני רוצה להגיד שאני גאה לשבת פה, דור שלישי לארבעה ניצולי אושוויץ. הלוואי שבישיבה שלנו פה זה היה מספיק עבור כל הניצולים ששרדו ועבור כל אלה שלא זכו. מרגש לראות כל כך הרבה נציגים מכל כך הרבה מקומות בעולם שבאו לציין ולכבד את ניצולי השואה. והיום, כנציגת ועידת התביעות שפועלת 75 שנה אך ורק עבור הניצולים בכל רחבי העולם, אני מרגישה שיש משהו, נחמה קטנה עבורכם, הניצולים, עבור כל מה שעברתם וכל מה שאתם מייצגים לדורות הבאים. יש משהו בזה שאנחנו מתרחקים, כפי שאמרה קולט אביטל לפני רגע, וכפי שאמרו יושבת הראש ואחרים, שאנחנו מתרחקים מאוד מאותם אירועים מזעזעים. והיום אנחנו יושבים לשמוע עדות, אבל ביום-יום זה לא העיסוק של רוב מי שנמצא כאן. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה החובה שלנו להמשך הדורות, מה מוטל עלינו. כי כל מי שנמצא פה בחדר הוא מזוהה, מזדהה וחשוב לו הנושא. מה מוטל עלינו, איזו חובה מוטלת עלינו לדורות ההמשך. והתופעה היחידה שאני רוצה לציין היום היא תופעה חדשה שאנחנו עדים לה, בנוסף לאנטישמיות, זה Holocaust Inversion. זה לקיחת השפה של השואה, את תופעת השואה, והפיכתה על העם היהודי. השינוי הזה והשימוש במה שקרה בשואה כנגד יהודים וכנגד מדינת ישראל היא תופעה שצריך מאוד מאוד להיזהר ממנה. ואני אסיים ואני אגיד שבכל מה שקשור למה שניצולי שואה צריכים, בין אם אלה פיצויים, בין אם זה סיעוד, בין אם זה חינוך, הנצחה, מחקר, ארכיונים – כל הדברים האלה שוועידת התביעות היא המתווכת למעשה והמוציאה לפועל את העשייה של ממשלת גרמניה לדורותיהן, אנחנו נמשיך ונקיים, נמשיך ונקיים עבור ניצולי השואה עם השותפים שלנו בעולם כולו ובמדינת ישראל בפרט. ולכם, ניצולי השואה, ולזכר הסבים והסבתות שלי שכבר אינם בחיים, תודה, אתם השראה עבור כולנו. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> תודה רבה. הצטרף אלינו חבר הכנסת אלי דלל. אנחנו ממש מסיימים, אתה רוצה לומר משהו? << דובר >> אלי דלל (הליכוד): << דובר >> משפט. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> רק שנייה לפני שאתה מדבר, אנחנו צריכים ממש לסיים. הכנו תעודות הוקרה לשורדים שחלקו איתנו את הסיפור שלהם היום. אני אבוא אליכם לתת לכם אותה. << דובר >> אלי דלל (הליכוד): << דובר >> אני אשמח לחלק יחד איתך. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> אתה גם מוזמן להגיד כמה דברים תוך כדי. תודה לכל מי שהגיע, זה כל כך מוערך ולא מובן מאליו בימים אלה. אנחנו מאוד מעריכים את זה, ותודה על הסבלנות שלכם ועל כל העבודה המשותפת שלנו יחד. << דובר >> אלי דלל (הליכוד): << דובר >> מגיעה תודה רבה לחברת הכנסת יסמין פרידמן, מגיעות לה מחיאות כפיים, באמת. היא עשתה פה משהו. (מחיאות כפיים) << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> לא, זה הצוות של הוועדה, באמת, הצוות שלי והצוות של הוועדה ואריאלה. << דובר >> אלי דלל (הליכוד): << דובר >> לא, זה בסדר, אבל זו את. יישר כוח לך ולצוות שלך, וזה כל כך חשוב. אני מתנצל שהגעתי ברגע האחרון, אבל אני חייב לומר לכם שהנושא של האנטישמיות בעולם הוא אחת הבעיות הקשות ביותר, וכשאנחנו אומרים "לא עוד", אסור שתהיה אנטישמיות, כי מפה זה מגיע. ואני רוצה לומר לכם עוד דבר אחד. השואה והאנטישמיות לא היו רק בגרמניה ולא היו רק באירופה, היא הייתה גם במחנות בצפון אפריקה. אחד המחנות שעליו דובר זה מחנה ג'אדו, שהכירו בו ביד ושם לפני כשנתיים בערך בגלל עדויות כאלה או אחרות. וצריך לזכור שאין מקום בעולם שאין בו אנטישמיות, ולכן צריכים את הקטע הזה באמת לגדוע. אני רוצה לומר לכם שגם בעיראק. ההורים שלי נולדו בבגדד, אבא שלי ואימא שלי ניצולי הפרהוד, שזה היה ב-1941, ושם הנאצים הגיעו יחד עם המופתי של ירושלים. << אורח >> שוש טריסטר: << אורח >> הוא היה נאצי הכי גדול. << דובר >> אלי דלל (הליכוד): << דובר >> הוא היה נאצי, נכון. ואסור לנו לשכוח את הדברים האלה. ולכן אני מודה לך מאוד, יסמין, חברת הכנסת, על האירוע הזה. וכשאומרים אירוע בין-לאומי ליום השואה, אני רוצה לומר לכם שלפני כשבע או משהו שנים, או אפילו עשר שנים, הייתי ברומניה, בעיר יאש, ששם לא הכירו בנרצחים בזמנו. היו שם 43,000 נרצחים, בעיר יאש ברומניה. ורק אחרי זה, כשראש העיר שם התחלף הכירו בזה ועשו שם טקסים. הייתי אחד מאלו שהגיע כנציג ישראל או נציג עיריית נתניה, כי העיר יאש הייתה העיר התאומה של נתניה. תודה רבה לכולם. << אורח >> שוש טריסטר: << אורח >> הפסדת שלא באת בזמן. << דובר >> אלי דלל (הליכוד): << דובר >> את צודקת, אבל מה לעשות? אנחנו, חברי הכנסת, עסוקים. את יודעת איפה הייתי? הייתי באירוע שבו נתנו הכרה לחיילים ושוטרים חרדים שמשרתים בצבא. << אורח >> שוש טריסטר: << אורח >> מגיע להם. << יור >> היו"ר יסמין פרידמן: << יור >> (חלוקת תעודות הוקרה) הדיון נעול. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 15:20. << סיום >>