פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 532 מישיבת ועדת העבודה והרווחה יום שלישי, ט"ז בשבט התשפ"ו (03 בפברואר 2026), שעה 11:15 סדר היום: << נושא >> דרישה לפי סעיף 111(ה) לכינוס הוועדה בנושא: היעדר מעני חירום ללהט"בים בפריפריה הדרישה הוגשה ע"י חברי הכנסת יוראי להב הרצנו, מאיר כהן, דבי ביטון, חילי טרופר, אפרת רייטן מרום ושרון ניר << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: דבי ביטון – מ"מ היו"ר חברי הכנסת: יוראי להב הרצנו מוזמנים: עדי פז – מנהלת ארצית תחום להט"ב, משרד הרווחה והביטחון החברתי ענבר סימון שרעבי – מנהלת תחום מעני חירום, משרד הרווחה והביטחון החברתי נצ"מ אברהם אוחיון – רמ"ח נוער ומשפחה, חטיבת החקירות, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי רפ"ק רחלי צימבר – ראש תחום הקהילה הלהט"בית, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי קטי פיאסצקי – משנה לראש העיר, מחזיקת תיק רווחה והקהילה הגאה, עיריית בת ים גלעד שמיר – מנהל תחום להט"ב, עיריית בת ים ים בכר – מנהלת תחום קהילה גאה, עיריית באר שבע עידו אטיאס – חבר מועצת העיר, עיריית באר שבע אבישג טביב אבגר – מנהלת הבית הגאה בבאר שבע ליה נדן – הבית הגאה בבאר שבע שילה ברי פנייר – לשעבר עו"ס להט"ב בבאר שבע עינב דונג – נציג, מועצת התלמידים והנוער הארצית איציק סלמה – מנהל קשרי ממשל, קואליציית ארגוני הקהילה הגאה בישראל מאיה מיכאל רייטן – מנכ"ל עמותת מעברים לקשת הטרנסית לינור אברג'ל – יו"ר עמותת טרנסיות ישראל יעל סיני ביבלש – מנכ"לית האגודה למען הלהט"ב בישראל חמודי עומר – מנהל בית אל-מים, האגודה לשמירת זכויות הפרט לילית ברתנא – פעילה, הקשת החיפאית מוזמנים באמצעים מקוונים: מיכל לוינסון – עו"ס להט"ב, עיריית שדרות, מרכז השלטון המקומי סגנית מנהלת הוועדה: אורית ארז רישום פרלמנטרי: חבר תרגומים, יפית גולן רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> דרישה לפי סעיף 111(ה) לכינוס הוועדה בנושא: היעדר מעני חירום ללהט"בים בפריפריה הדרישה הוגשה ע"י חברי הכנסת יוראי להב הרצנו, מאיר כהן, דבי ביטון, חילי טרופר, אפרת רייטן מרום ושרון ניר << נושא >> << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> שלום, ברוכים הבאים. כמה טוב לראות אתכם. אנחנו היום מתכנסים לדיון בתאריך 3 בפברואר 2026, ט"ז בשבט התשפ״ו. השעה 11:15. הנושא – דרישה לפי סעיף 111(ה) לכינוס הוועדה בנושא: היעדר מענה חירום ללהט״בים בפריפריה. הדרישה הוגשה על ידי חבר הכנסת יוראי להב הרצנו, וחברים נוספים – מאיר כהן, אנוכי, חילי טרופר, אפרת רייטן מרום ושרון ניר. אני מאוד מאוד מברכת, וכפי שאמרתי, הייתי חלק בלהיענות לדיון החשוב הזה. אין ספק שהיום המענים הם מענים דלים, שאנחנו יכולים ופוגשים בפריפריה, גם כמי שגרה בפריפריה. ויש לא מעט בנסיבות האלה מי שנמצא בסכנת חיים לעיתים, בין אם זה קטינים, כי אין מענה חירום, ובאופן כללי גם חסרים הרבה מענים. ברשותכם, חבר הכנסת יוראי, שנלחם ושומר ומדהים, יציג ונתקדם. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, גברתי היו"ר, על השותפות ועל ניהול הדיון הזה, זה לא מובן מאליו, ותודה רבה. הערה מקדימה לדיון הזה. אני ניגש לנושא מתוך הערכה אדירה לפעילות שמבצע משרד הרווחה והביטחון החברתי כלפי כל מי שזקוק לעזרה במדינת ישראל, ודאי קהילת הלהט״ב. אתם ואתן עושות עבודה יוצאת דופן. המסגרות הקיימות הן מסגרות מופלאות, בין אם זה בית דרור, בין אם זה הגג הוורוד ובין אם זה מסגרות עברות נוספות. זה מקלטים שמתחילתם ועד סופם הם אור וביטחון ותקווה עבור אנשים בשעתם הקשה ביותר, ועל כן אני מצדיע בראש ובראשונה, גם אם יש לי ביקורת על היקף המענים, על המקום הגיאוגרפי שלהם. נקודת המוצא שלי היא שאני מתחיל בתודה, הודיה והצדעה על הפעילות המדהימה של נשות ואנשי הרווחה במדינת ישראל. גם מכם אין מספיק, אבל זה נושא לדיון אחר. להט״בים נזרקים יותר מהבית. גם מי שגדל בבית ליברלי וגם מי שבוודאי גדל בבתים שמרניים יודע שהוא נמצא בסיכון מוגבר, כי יציאה מהארון היא תהליך לא פשוט, לא עבור האדם שיוצא וגם לא עבור הסביבה שלו, ולכן יותר להט״בים נזרקים מהבתים שלהם בישראל. הממשלה הנוכחית לא תורמת לאווירה הכללית. כששר בממשלה, שר המורשת, אומר שנטייה מינית הומוסקסואלית זה דבר רע שצריך להילחם בו, והוא קורא לעמוד בעוז נגד המשפחות הלהט״ביות ולומר, כאן זה לא יהיה. כששר בממשלה, בדיון להנצחת מורשתו של רב שקרא ללהט״בים בהמות הולכות על שתיים, מכנה חבר כנסת, שהוא במקרה גם להט״ב, 'בהמה'. לא צריך להגיד את המילה הזאת, לא כלפי להט״בים ולא כלפי אף אדם במדינת ישראל, ודאי כשאתה שר בממשלה, זה לא תורם לתחושת הביטחון של חברות וחברי הקהילה הגאה. כשהם שומעים שר מכנה כך להט״ב במליאת הכנסת, אז מה ימנע מהבריון הבית ספרי או השכונתי לומר 'בהמה' כלפי אותם ילדים וילדות מהקהילה הגאה? ההומופוביה מתחילה במסדרונות הממשלה והיא לא תורמת לתחושת הביטחון של חברות וחברי הקהילה הגאה. קיוויתי שיהיו ברשותי נתונים שיאפשרו לנו לקיים את הדיון הזה יותר נכון, אבל השאילתה ששלחתי למשרד הרווחה בינואר, שהתשובה עליה הייתה אמורה להתקבל עד לפני שבוע וחצי, לא התקבלה. זאת אומרת, לא עניתם לי על השאילתה לגבי מסגרות לנוער ולצעירים להט״בים בסיכון, ולכן אני אולי אשמח להבין היום את המצב. אבל נקודת המוצא הנוספת שלי זה שיש להט״בים גם מחוץ לתל אביב, ולכן אני לא מצליח להבין איך מסגרות סיכון ללהט״בים, מסגרות חירום, שאמורות לקלוט להט״בים שנזרקו מהבתים שלהם או נמצאים ברחוב מכל סיבה אחרת, נמצאות רק בתל אביב. יש מסגרת אחת לנוער, מסגרת אחת לצעירים, ושתיהן ממוקמות בתל אביב. מה קורה ללהט״בים שנמצאים בסיכון ובחירום בבאר שבע או בצפת או בגדרה? מה עליהם לעשות? לי ברור שמסגרת אחת לא מספיקה, גם אם היא לא בתפוסה מלאה כל השנה. אני יודע, כי אני עובד עם המסגרות האלה, שיש מספיק מקרים במהלך השנה שבהן הן בתפוסה מלאה, ושהן מפנות את הפונים אליהן למסגרות אחרות שהן פחות מותאמות לטפל בצרכים של הקהילה שלנו. ולכן אני אשמח לדעת האם זה באמת המצב לאשורו, האם יש מסגרת אחת לנוער ומסגרת אחת לצעירים והיא רק ממוקמת בתל אביב? מה על צעירים להט״בים בפריפריה לעשות? האם לא נכון גם להקים מסגרת מותאמת ללהט״בים מהחברה הערבית? האם יש תוכניות לעשות את זה אולי ללהט״בים בחברה החרדית? האם אתם שבעי ושבעות רצון מהמצב הנוכחי מבחינת המענים? ואם לא, מה התכנון שלכם במידה ויהיה לכם מספיק תקציב כדי להרחיב את היריעה גם מבחינת מספר המסגרות וגם מבחינת ההיקף של המענים לאוכלוסיות נוספות? תודה רבה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת יוראי. ואני חושבת שבהמשך לשאלות, אני אשמח לקבל סקירה ממשרד הרווחה לפני שנמשיך לשמוע. ראשית, כפי שהוא אמר, בהחלט אנחנו מצדיעים לעבודה, אבל יש עוד הרבה. ומדוע הוא לא קיבל בעצם מענה על נתונים? כי מאוד קשה אחר כך לשבת ולדון על דברים שאין לנו גם נתונים. תודה. עדי פז. << אורח >> עדי פז: << אורח >> תודה רבה על ההערכה ועל המחמאות. לגבי השאילתה, היה איזשהו עיכוב טכני, התשובה בדרך אליך. יש לי גם את הנתונים כאן עכשיו. המשרד מתייחס למענים לא רק כמעני דיור או מענים חירומיים, אלא לרצף מענים שהם גם מענים בקהילה וגם מענים חוץ-ביתיים. יש לנו היום, להערכתי, 74 רשויות, תכף אני יכולה לראות את המספר המדויק, עו"ס להט"ב בקהילה בהיקפים שונים של בין שליש משרה לחמש משרות בכל רשות. המשרות האלה נפתחות בהתאם לבקשת הרשות, מתוך תקציב גמיש שעומד לרשותה. זאת אומרת, הרשות מבינה מה הצורך שלה ומקבלת הקצאה בהתאם, שזה בעצם קו המענה הראשון מבחינתנו. יש התקשרויות ישירות של המשרד שפועלות בתוך הקהילה עם ארגונים שונים, גם קבוצות לנוער, גם מענים טיפוליים מסוגים שונים, גם קבוצות להורים ולבני משפחה. כולם נמצאים בתוך מערך המענים שלנו, ובעצם ההמשך של הדבר הזה זה המענים החוץ-ביתיים. כל המענים שציינתי עד עכשיו הם בפריסה ארצית, חלקם מחוזית, אבל נמצאים בכל המחוזות. המענים החוץ-ביתיים מרוכזים באמת בעיקר באזור תל אביב, מתוך צורך שאנחנו רואים בשטח. המשרד מקיים כל הזמן דיונים גם עם הארגונים, גם עם בודק צרכים שעולים מתוך השירותים הקיימים היום, מתוך העו"סיות ברשויות המקומיות. גם כשאנחנו רואים, זה לא שאין צורך בפריפריות, אין בני נוער או צעירים, ואני רוצה רגע להפריד בין שתי האוכלוסיות שזקוקות למענה חירום. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> מאה אחוז. << אורח >> עדי פז: << אורח >> גם המספר שאנחנו רואים בצפון ובדרום של צעירים כרגע, אני תכף אתייחס בנפרד לבני נוער שזקוקים למענים חירומיים הוא קטן מאוד, וברמה של היכולת להחזיק מסגרת, גם מבחינת ההוצאות שזה מטיל על ספק שמפעיל את המסגרת הזו, וגם מבחינת עצם קיומה של מסגרת, כי בסוף מסגרת שיש בה שניים-שלושה אנשים ברגע נתון, היא לא יודעת לתפקד גם טיפולית. זאת אומרת, לא שאין צורך, אלא אין יכולת להחזיק מסגרת כזו, ולכן המסגרות מרוכזות במרכז. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> מסגרת אחת לצעירים. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> מה עם השיקול למסגרת אזורית, למשל? << אורח >> עדי פז: << אורח >> המסגרת יושבת על 80% תפוסה בשנת 2025. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> האם היה במהלך שנת 2025 מקרה שבו היה מעל ל-100%? << אורח >> עדי פז: << אורח >> כן. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> ואז מה עושים? << אורח >> עדי פז: << אורח >> אנחנו מוצאים פתרונות אחרים. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> איזה? << אורח >> עדי פז: << אורח >> ואני גם אגיד שלא כל אוכלוסיית להט״ב מלכתחילה מגיעה דווקא למסגרת הזו. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> בואי ניקח דוגמה ספציפית, כי בסוף המספרים פוגשים את החיים. טרנסית, שאני לא רוצה להגיד שהיא נדקרה בבאר שבע, אבל כשהיא נזרקה מהבית בבאר שבע. יש עו"ס להט"ב בבאר שבע, לאן הוא יכול לשלוח את אותה נערה, אלא לתל אביב? << אורח >> עדי פז: << אורח >> אני לא רוצה להתייחס למקרה הספציפי. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> לא, אני לא מדבר על מקרה ספציפי, על טרנסית שנזרקת בבאר שבע מהבית. << אורח >> עדי פז: << אורח >> אני באמת רוצה להפריד בין קטינים לבגירים בהקשר הזה, כי על פי חוק, כל השמה של קטינים או כל טיפול בקטינים דורש הסכמת הורים. הרבה פעמים עצם העובדה שפונים להורים ומבקשים שליחה למסגרת שהיא מסגרת מזוהה להט"בים, מגדילה את הסיכון שבה הנער או הנערה נמצאים. ולכן מבחינה מקצועית, נכון יותר מבחינה טיפולית, מבחינת הנער או הנערה עצמם, נכון יותר להפנות אותם למענה חירומי שהוא לא מוכוון להט"ב. בתוך המענה הזה יכול להיות שתהיה עבודה עם הנער או הנערה, יכול להיות שתהיה עבודה עם המשפחה של הנער או הנערה, כדי להפנות למענה המשכי שהוא מוכוון להט"ב. יכול להיות גם שבתוך המענה הזה נגלה שיש צרכים אחרים. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> אני מדבר על צעירה שהיא לא נוער, צעירה שהיא מעל לגיל 18. תכף נגיע לנוער. << אורח >> עדי פז: << אורח >> צעירה מעל גיל 18, באמת המקום הראשון להפנות אליו יהיה, אני אפרוס רגע את המענים שיש לנו ואז אגיד את המסלול. יש לנו מוכוון להט"ב את הגג הוורוד, שזה בעצם מענה חירומי ללהט"ב באופן כללי. יש לנו את בית לינה, שזה מענה חירומי לטרנסיות על רצף הזנות. יש לנו מענים ארוכי הטווח, הוסטל אבני דרך, שמיועד לצעירים וצעירות בגילאי 18-25, ובית הצבעים, 23-35. << אורח >> ענבר סימון שרעבי: << אורח >> ויש לנו דירות מעבר. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> כן, אנחנו מדברים על מענה חירומי. << אורח >> עדי פז: << אורח >> הם לא מענים חירומיים. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> כן, אני מדבר על מענה חירומי שיש אחד ללהט"ב ואחד לטרנסים, ושניהם ממוקמים באזור המרכז. << אורח >> עדי פז: << אורח >> נכון מאוד. אז מה אמורים לעשות בבאר שבע? << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> סליחה, צריך לציין שהמענה החירומי לטרנסיות הוא לטרנסיות שעוסקות בזנות והתמכרויות. אין היום מענה חירומי בכל הארץ לטרנסיות שלא עוסקות בזנות והתמכרויות. כלומר, כשמגיעות אליי טרנסיות שצריכות מענה חירומי, ואני פונה לבית לינה, היא אומרת לי, את תפגעי בה. אם את מביאה אותה אליי, את פוגעת בה. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> אז אני אומר, חוץ מהגג הוורוד, שהוא נמצא, יש רגעים בשנה, נגיד חודש יוני, ניקח לדוגמה, היה בתפוסה מלאה. אנשים פנו אליו והופנו למסגרות פחות מתאימות עבורם. ולכן אני שואל, אם אכן יש מקרים כאלה, ודאי עבור תושבי באר שבע, תושבי הצפון, יכול להיות שהם לא רוצים להגיע לתל אביב, ויכול להיות שיותר נכון לשלוח את הדרומיים לצפון. זאת אומרת, לתת לפונים שנמצאים במצב חירומי איזושהי מניפה של אפשרויות שמתוכה הם יבחרו. << אורח >> עדי פז: << אורח >> יש לנו עוד אפשרויות שהן באמת אולי לא מותאמות להט"ב. מבחינה מספרית, אם אני מסתכלת רגע על הנתונים של אזור באר שבע והדרום, ואבישג, אם את מכירה מספרים אחרים אז אני אשמח לשמוע, אבל אנחנו מכירים סדר גודל של 10-12 מקרים בשנה של קטינים ובגירים. << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> ברשותכם, אני אבישג טביב, מנהלת הבית הגאה בבאר שבע. הגעתי לפה עם דוברות מטעמנו היום, ופנינו לשטח ופנינו לנותנות המענה בשטח, והבאנו לפה נתונים היום, ואני אשמח שהחבר'ה שלי יציגו אותם בצורה מסודרת. תודה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> בבקשה, רק להציג את עצמכם. << אורח >> ליה נדן: << אורח >> ליה נדן, מהבית הגאה בבאר שבע. אני אדלג על חלקים, נגיע רגע לעניין של הנתונים. אני רוצה להתחיל ולהגיד שגם כשפיזית אין את המענים בדרום, הצורך לא נעלם. אותם אנשים שאתם לא רואים כמספרים או כנתונים בסטטיסטיקה, פשוט מגיעים למקומות אחרים. במקום להגיע לאותן דירות מעבר או להוסטלים, הם מגיעים פשוט למקומות שלא מסוגלים לתת להם בסוף מענה. הארגון שלנו, ארגון קהילתי שפועל באופן עצמאי, בסוף מקבל הרבה פניות במצבי חירום שמגיעות אלינו באופן לא פורמלי, לטלפונים הפרטיים של פעילים ושל פעילות, לטלפון של אבישג, שהיא המנהלת של הבית, לא כי זה המענה הנכון או המענה הראוי, כי פשוט זה מה שקיים בשטח. רק בשבועות האחרונים אבישג קיבלה לפחות חמישה טלפונים למספר האישי שלה מכל מיני אנשים על הקשת הטרנסית שנמצאים במצבי סיכון, ובסוף לנו אין את הכלים, גם את הידע וגם את המשאבים לתת את הטיפול שראוי לאנשים האלה. הם נמצאים במצב הישרדותי קשה. הייתה פה התייחסות לאירוע הדקירה שהיה לאחרונה בבאר שבע. כל מה שיכולנו לעשות כארגון היה בעצם לפעול באמצעים הקהילתיים שיש לנו, אספנו תרומות מחברי קהילה בשביל ציוד בסיסי עבורה, ביקרנו אותה בבית החולים, יוראי היה איתנו, ביקר אותה, וניסינו ללוות אותה בכל הכלים שיש לנו בידיים שלנו. אנחנו בסוף היינו המענה, אבל לא הייתה לנו מערכת שליוותה אותה, לא מסגרת חירום ולא שום תקציב, או צוות מקצועי שמאפשר לנו שום ליווי רציף. אני קצת אדלג. הרבה פעמים אנחנו שומעות שאין את הצורך במענה החירום הייעודי ללהט״בים בדרום כי אין כמות של מקרים שמצדיקים את זה, אבל חשוב לנו שוב להדגיש שהמקרים האלה קיימים, הם פשוט לא מדווחים. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אני אשמח אם תתמקדי בנתונים, כי יש המון דוברים, ואנחנו רוצים בסוף מספרים כדי להבין איך לתרגם את זה. << אורח >> ליה נדן: << אורח >> הנתונים שכן יש לנו מראים שהרבה פעמים הפונים מגיעים פשוט למקומות הלא נכונים. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אוקיי, יש מספרים? << אורח >> ליה נדן: << אורח >> כן, אני מגיעה לזה. לדוגמה, פנינו למרפאת לוינסקי בבאר שבע, זו מרפאה שמעניקה מענה פסיכו-סוציאלי לאנשים במעגל הזנות. הם דיווחו לנו שרק בשבועיים האחרונים היו להם 15 פניות מגברים הומואים דוברי ערבית, שהם ברובם לא אנשים שבמעגל הזנות, פשוט זה המענה שהם מכירים. אז לשם הם פונים, ובסוף העו"סיות שעובדות שם נאלצות להפנות אותם למענים לא מותאמים. << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> ללב חיפה. היא דיברה על 30 מקרים לפחות בשנה האחרונה. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> זה לא רק מענה לא מותאם, זה מענה שגם מייצר נזק. כי אם המסגרת שמתאימה לטיפול בך היא מסגרת שמתויגת ככזו שמתאימה לזנות ולמכורים, אז יכול להיות שזה המקום שאתה צריך להיות בו. כשהמדינה מסלילה אותך לשם הכוונה, וזה בלתי מתקבל על הדעת. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> רגע, יש עוד נתונים נוספים? << אורח >> ליה נדן: << אורח >> היום בבוקר קיבלנו גם תגובה מהגג הוורוד. אבישג, את רוצה? << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> לווינסקי אומרים שהם לפחות מעל 30 מקרים בשנה האחרונה. אני יכולה להגיד לכם שאני אישית טיפלתי בלפחות קרוב לעשרה מקרים חירומיים ברמת הביטחון של כלכלת בית ומזון, או בכלל שמישהו ישמע אותם. אנחנו מדברות על זה שהגג הוורוד, בדקנו בבית לינה, אנחנו מדברים על לפחות 25% מהשוהות שם הן מהדרום. אנחנו מדברים על זה שמעבירים ללב חיפה מאצלנו למענים. << אורח >> ליה נדן: << אורח >> אז בסוף מי שקיים, שממלא את אותם מקומות שאתם טוענים שאולי לא מלאים עד הסוף, חלקים נכבדים ממי שממלאים אותם זה אנשים שהיו מבקשים מענה בדרום אם הוא היה קיים, וזה אנשים שהמעבר בכלל למרכז או לצפון הוא אתגר בפני עצמו עבורם. וזה גם הרבה פעמים הסיבה שהם לא יפנו בכלל לאותו מענה ולכן גם יהיה פחות דיווח. << אורח >> ים בכר: << אורח >> אתגר זו מילה עדינה לדבר הזה. אני ים בכר, אני מנהלת הקהילה הגאה בבאר שבע. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> רגע, את מעיריית באר שבע. את רשומה, ומאוד חשוב לי שנלך לפי סדר כדי שאנשים יבינו על מה מדובר. << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> אני אשמח לפני, גם הבאנו אותנו את שילה, שהייתה עו"ס להט"ב אצלנו בבית בשנתיים האחרונות, לספר מה הידע המקצועי שלה. << אורח >> שילה ברי פנייר: << אורח >> אני ממש לאחרונה סיימתי את התפקיד שלי. אני שילה ברי פנייר. אני כבר לא עו"ס להט"ב בבאר שבע, כרגע אין שם, אבל אני ממשיכה להתנדב בבית הגאה. אני רוצה לדבר רגע באמת על הפונים והפונות שמגיעים אלינו, ואני אתמקד במצבי החירום. ברוב המקרים האנשים האלה באמת נמצאים במצב הישרדותי, שאין יציבות רגשית, נפשית או פיזית, שמאפשרת להם להיכנס בעצם לתהליך, כמו שאנחנו מכירות את התהליכים בעולם הרווחה. המערכת שלנו בנויה, ובצדק, על תהליכים של אבחון, ליווי, בניית תוכנית טיפול ושיקום. הפונים שמגיעים אלינו בחירום לא מסוגלים לעבור את השלבים האלה. הם זקוקים קודם כל למרחב בטוח, קרוב וזמין שיהיה להם מעכשיו לעכשיו. וכשאין לנו את המענים החירומיים בדרום, המשמעות היא שמוצע להם מענה מרוחק, שזה הוסטל, דירת מעבר, או איזשהו מקום חירומי אחר שנמצא הרחק ממקום המגורים שלהם, מהמקום שמוכר להם, לפעמים מהמשפחה שכן תומכת, מהחברים, מהמעט שיש להם כעוגן. במצב ההישרדותי הזה, זה לא תמיד הגיוני ואפשרי לבקש את זה. בשלוש שנים שאני עסקתי בעבודה שלי כעו"ס להט"ב, היו מגיעים אליי המון המון פניות, אוקיי? אני מודה שלא אספתי נתונים כמו שצריך. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> מה זה המון? << אורח >> שילה ברי פנייר: << אורח >> אני יכולה להגיד שבחצי שנה האחרונה שלי לתפקיד היו אליי כעשר פניות למענים חירומיים, שהם רק מתוך באר שבע. המספר הזה נשמע נמוך, אבל הוא לא נמוך כי אין צורך, אלא כי מלכתחילה לא פונים אליי כי יודעים שאין לי את המענה הזה לתת להם. אנחנו רואות פונים שלא מצליחים להתחיל בתהליך, שהם מוותרים באמצע, שלא פונים בכלל, כי רק המחשבה הזאת של לעבור למקום רחוק, לעבור איזשהו תהליך ארוך שמצריך מהם התעסקות בבירוקרטיה, הם לא במקום הזה, הם בהישרדות, הם צריכים כאן ועכשיו. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אוקיי. ברשותך, אנחנו נקצר משום שאנחנו מבינים, זו הבעיה העיקרית שלנו. << אורח >> שילה ברי פנייר: << אורח >> כן חשוב לי אבל רגע לתת דוגמה שנייה, כדי שנבין במה מדובר. אני אתן דוגמה של מקרה שהגיע אליי וגם היה מלווה אצלי. מ׳, שהוא נולד כנקבה, גדל במשפחה חרדית עם אבא שהיה אלים. לאורך השנים הוא פחד שיגלו את הזהות המינית והמגדרית שלו, כי הוא ידע שהוא מסתכן בזה שהוא יישאר בלי קורת גג, בלי התמיכה מהמשפחה או מהקהילה, כי הקהילה החרדית היא הרבה פעמים מקור התמיכה העיקרי שלי. הדבר הזה הוביל אותו למצוקה נפשית, להתנהגויות של פגיעה עצמית, לאובדנות. זה היה ממש חיים בלתי נסבלים. ואני לא נכנסת פה אפילו להגדרות של הגילאים, שבקהילה זה לא גילאים שהם רלוונטיים עד גיל 25, אני מצטערת שאני אומרת את זה, אבל להגיד לצעיר כזה סע לתל אביב ותמצא שם את המענה החירומי, זה לא הגיוני. הוא לא מכיר את העולם הזה. תודה רבה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אין ספק בכלל. תודה לך. זה באמת אחד מיני רבים מהסיפורים שאנחנו מכירים ומתוודעים, ואני חושבת ש-2026, זו לא קהילה שבעבר הסתתרה או שהיה קשה מאוד ולא רצו להיחשף, אנחנו היום כבר מכירים פחות או יותר את הנתונים. מצופה אחרי תל אביב, אז אולי מרכז בבאר שבע, מרכזים אזוריים, כי פה יש עשרה, ונניח בשדרות יש שלושה, וכאן באופקים יהיה מישהו, אבל בסוף בואו נאמוד גם את נושא המרחקים, שזה לא הגיוני גם ללכת לעבור לתל אביב. תל אביב זה לא פריפריה, בסדר? גם מבחינת הקיום, גם מבחינת להתרגל לסוג האנשים. אז אני חושבת שאת זה הייתי מצפה ממשרד הרווחה, אף על פי שאתם נותנים איזשהן תשובות. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> מה הם אומרים? << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> בדיוק. מה התשובה שלכם, ולמה עד היום באמת לא חושבים על אזורים? כי בסוף 10, 12, 30 זה כבר מספרים שיש להם משמעות. << אורח >> עדי פז: << אורח >> בוודאי שאלה מקרים שצריכים מענה, ואליי כמנהלת תחום ארצית מגיעים מקרים, ואני עוסקת הרבה פעמים באמת במקרים פרטניים ובלמצוא פתרונות, גם אתמול בערב. עשרה מקרים בשנה, 20 מקרים בשנה, באמת, אני אומרת פה משהו ואני מתנצלת, לא מחזיקים מענה. אין לא ברמה הכלכלית ולא ברמה הטיפולית יכולת להחזיק מענה חירום לסדר גודל כזה של אנשים. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אבל זה עשרה מתוך באר שבע, אין לכם מהאזור בכלל? << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> אבל, עדי, זה אלה ששמעו שיש למי לפנות. זה ללא פרסום, זה ללא טלפון, זה ללא להגיש להם את זה. << אורח >> שילה ברי פנייר: << אורח >> זה למי שמתגברים על כל המכשולים הקיימים שיש. << אורח >> מאיה מיכאל רייטן: << אורח >> גם הפתרון לא חייב להיות במענה חירומי בנוי. יש כל כך הרבה פתרונות יצירתיים אחרים שאפשר לתת אותם. << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> לא, אבל זה הקולות הכי מוחלשים, אנחנו לא נשמע אותם לעולם. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> זה אפילו לא לוגי. לומר שבאזור שיש בו מעל למיליון אזרחים, שסטטיסטית בין 8%-12% מהם הם להט"בים, לא כולם נזרקים מהבית, לא כולם במצב חירום, אבל לא יכול להיות שאין מרכז, מסגרת חירומית אחת שיכולה לטפל בהם. << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> אבל גם בגלל האוכלוסייה שלנו הם ישר בסכנת חיים. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> אז אני אומר, על אחת כמה וכמה. << אורח >> עדי פז: << אורח >> והרבה פעמים המענה לסכנת החיים הזאת הוא דווקא להרחיק אותם מהדרום. << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> אין בעיה, אבל מישהו צריך לקלוט אותם. גם אם נעשה בסוף גשר בין חיפה לבאר שבע. << אורח >> עדי פז: << אורח >> אבל מה זה מישהו צריך לקלוט אותם? התקן של עו"ס להט"ב זה תקן של המשרד, זה חלק מהמענים. << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> אבל הוא לא עו"ס חירומי, המספר שלהם לא נמצא שם בחוץ, הם לא זמינים 24/7, וגם אנחנו לא מצליחים לגייס אותם כי תנאי השכר כל כך נמוכים, שכבר חצי שנה בכלל אין לי עו"ס להט"ב אצלי. << אורח >> מאיה מיכאל רייטן: << אורח >> אבל אנחנו יודעים שהשירותים של הרווחה הם לא מתאימים. אנחנו יודעים את זה גם לגבי האוכלוסייה הטרנסית, זה לא שזה נותן מענה. אני מאיה מיכאל, מנכ״ל מעברים לקשת הטרנסית. אני אומרת שגם בדיונים בינינו, אנחנו יודעים שהמענה שהרווחה נותנת לא מותאם בהכרח לכל הקהילות. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> נכון. << אורח >> מאיה מיכאל רייטן: << אורח >> אם צריך להוסיף מספרים, אז לנו היו 30 פניות בשנה, אוקיי? וזה של טרנסים שכן פונים וכן ייענו. ואני חושבת שלהגיד זה לא מצדיק מענה, צריך אולי לחשוב קצת מחוץ לקופסה. << אורח >> עדי פז: << אורח >> 30 פניות בשנה שקיבלו מענה. << אורח >> מאיה מיכאל רייטן: << אורח >> 30 פניות בשנה שלא בהכרח קיבלו מענה. לפי הנתונים שאני קיבלתי, לא בהכרח קיבלו מענה. אבל אפשר גם לחשוב מחוץ לקופסה, ואפשר לחשוב על פתרונות שיש, כמו לתת לגופים שכן מקבלים מהשטח תקציבים, בדיוק לתת את המענה הזה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אני חושבת שבגלל שאין איזשהו מקום שהוא ידוע, כי בהנחה שיהיה בבאר שבע, שידעו שקיימת נקודה כזו, זה כבר לא יהיו עשרה. סביר להניח שגם אלה שעד היום חששו או לא ידעו לאן לפנות, או שפנו ישירות לתל אביב, יכול להיות שזה נתונים שנעלמים מעיניכם. << אורח >> מאיה מיכאל רייטן: << אורח >> יותר מזה, יש גם באמת גופים שמטפלים. אפשר לתת לאבישג תקציב, שתנהל אותו. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> יש בתל אביב תפוסה מלאה בחלק מהחודשים, ואז מה קורה? הדברים האלה נבחנים לא כשהכול סבבה ויש מספיק מיטות. מה קורה לאותו אדם בקצה כשהוא נמצא בסכנת חיים או במצב חירום, ואין לו מקום? אבל אני רוצה להתחבר למה שנאמר פה. אני הייתי לא מסתפק, אבל בסדר עם תשובה שאומרת אנחנו מזהים צורך, אבל אין לנו יכולת תקציבית כרגע. לומר אני לא מזהה צורך בלהעמיד מענים ללהט״בים בדרום, בצפון, איך יכול להיות? << אורח >> עדי פז: << אורח >> אני לא אומרת שאני לא מזהה צורך בלהעמיד מענים. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> את אומרת שיש מספיק מענים. << אורח >> עדי פז: << אורח >> לא. אני אומרת שספציפית מענה חירום זה צורך שנבדק ועלה וחזר, ונעשו גם שיתופי ציבור בנושא, גם פניות לארגונים, גם פניות לעו"סים, ספציפית על המענה הנקודתי הזה של מענה חירומי. אנחנו לא רואים היתכנות לפתוח מסגרת בהיקף שיחזיק. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> כי אין צורך בזה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אפשר לשלב. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> חוסר ההיתכנות מבוסס על מה? על היעדר צורך שאתם מזהים, לא על היעדר תקציב. אז אני רק רוצה להבין שזאת התשובה שלך. << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> לא שותפנו בשום שיתוף ציבור. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> אני כן רוצה לדקור את הנקודה הזאת, כי חשוב לי להבין מאיפה אתן מגיעות. אתן לא מזהות צורך מספיק בדרום ובצפון לפתוח? אין מספיק אנשים שזקוקים למענה? << אורח >> עדי פז: << אורח >> מענה חירומי. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> אין. << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> אני מוכנה להיכנס לניסוי שבו נפרסם את המספרים האישיים שלכם למענה חירום בנגב, ובסוף החודש הקרוב תעדכני אותי אם יש צורך או אין. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אני חושבת שזו הצעה נכונה. זה סוג של פיילוט, של מסגרת שכבר פחות או יותר מכירה ויכולה לתת מענה, שאולי אתם גורמי הרווחה ביחד, עם תקן רלוונטי. כי זה לא משנה, גם אם יהיה חירום אחד, בסוף האזרח שלנו צריך לקבל את התשובה. זו העבודה שלנו. << אורח >> עדי פז: << אורח >> אני אומרת לך, אני אתמול עד שעה 22:30 טיפלתי במקרה של אישה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אוקיי, אז את טיפלת. << אורח >> עדי פז: << אורח >> לא, אבל כתפקידי, לא כי לא יכולים להגיע אליי, בסדר? כשיש מקרה קיצון של אדם שאין לו מענה, כל המערכת נעמדת על הרגליים ומוצאת לו מענה. יש הבדל בין להגיד צריך למצוא מענה במקום הפרטני, שחד וחלק זו אחריותי כמנהלת תחום להט״ב, זה עליי, לבין לבוא ולהגיד יש צורך במסגרת שיש לה עלות של כספי ציבור, שיש לה עלות של ספק שמפעיל אותה ובסוף מפסיד כסף כי הוא מחזיק את הצוות ואת המקום ואת ה-facilities, ולא מקבל מהמשרד כסף כי אין בה אנשים. וזה שיקול שאנחנו צריכים כל הזמן לעשות. << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> אז החיים שלנו לא שווים. << דובר_המשך >> מאיה מיכאל רייטן: << דובר_המשך >> אבל למה המענה הוא רק הבניין הזה? למה המענה הוא לא לתת תקציבים חיצוניים, שמישהו מהקהילה ינהל אותם? בדיוק לשלב את המלונית הזאת, למשל. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> לצערי, אני מרגישה כאן שפריפריה תישאר כל החיים שלה פריפריה והמרכז זה מרכז, וככה זו ההתייחסות גם לאנשים ולמרקם בסוף. << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> אני שומעת – 'תמותו'. זה מה שאני שומעת. אתם גרים בבאר שבע, אתם מרהט, תמותו. מה לעשות? אתם גם דוברי שפה ערבית. << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> לינור, יו"ר טרנסיות ישראל. אדם הפך להיות מספר, אם הוא לא מספר שווה, הוא לא נכנס למערכת הזאת, וזו הבירוקרטיה הקשה שקיימת במשרד הרווחה. למען השקיפות, אנחנו עשינו התקשרות עכשיו בחיפה עם משרד הרווחה. זה נכון, משרד הרווחה לא ישלם לנו את השכירות של המקום, אבל כן ייתן לנו את העו"סית ואת אנשי הצוות ואת הפעילות ואת הכול. בסוף, כשטרנסית מגיעה רעבה אלינו, או כשטרנסית מגיעה כשאין לה שום דבר בחיים, אנחנו נעשה את המגבית של הכסף של העמותה ונעזור לה. המשרד לא יעזור, לא ישתתף, לא יהיה חלק מדבר כזה. אני אומרת את האמת. והעניין הוא שגם המקרה הספציפי בבאר שבע זו פונה שלנו. היא הגיעה אלינו כשהיא הייתה צעירה, לא בזנות. הכנסנו אותה לתוך מערכת שדרדרה אותה למעגל הזנות, עברה למערכת אחרת, יצאה מהמערכת האחרת, קרה מה שקרה בבאר שבע, באמת בזכותם של כל הצוות שם בבית הגאה בבאר שבע. ואני אומרת, אם לא היה את הדבר הזה, אני לא יודעת מה היינו יכולים לעשות מולה. באמת, לא היינו יודעים מה לעשות מולה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> הדבר הזה גם, באמת, תחשבו שהיא הגיעה צעירה, היא בכלל לא הייתה במעגל הזנות, החיים הובילו אותה לזה. << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> היא הגיעה למערכת מדרדרת. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> ואולי זה באמת הכישלון שלנו כמערכת, שבסוף אלה יהיו התוצאות, והאם את זה אנחנו רוצים? בסך הכול, כשזה מדרדר למצבים האלה, זה עולה גם למדינה יותר. << אורח >> עדי פז: << אורח >> אני לא יכולה להתייחס בפורום הפומבי הזה. << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> לא, ממש לא למקרה הספציפי. << אורח >> עדי פז: << אורח >> אבל אני כן רוצה לומר שהדברים הם לא כמו שהוצגו, ואני אשמח באופן חסוי להציג בפני הוועדה את הסיפור של האישה המסוימת הזו, שעלה פה כמה פעמים, כי המשרד עשה פה, והיו לא מעט התערבויות. אני אומרת שוב, האמירה שחיים לא נספרים, או שאדם הוא לא נספר, היא בדיוק באמת, באמת, רחוקה מאוד מהמצב שאנחנו נמצאים בו. << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> עדי, אבל את אומרת עכשיו, אם אנחנו נקים מערכת שבה לא יהיו אנשים בתוך הבית הזה, המערכת לא תקבל כסף על הבית, כי אדם הוא מספר. זאת אומרת, אדם נספר בזה שאת ממלאה את המיטות שקיימות בבית הזה, במקום החירום. אם אני עכשיו אקים, סתם לדוגמה, אני אשכור דירה בחיפה ויהיו לי שם שמונה מיטות, ואני לא אצליח להכניס ארבע מתוכן, אני לא אקבל על ארבע הריקות כסף. זה מה שאת אומרת. אני לא אמרתי את הדבר הזה, כרגע את אמרת. אם אני אקים את כל המערך הזה ולא יהיו לי מיטות להכניס פנימה, אני לא אקבל על זה כסף. אדם הוא מספר, ככה זה נשמע. תקנו אותי אם אני טועה. << אורח >> שילה ברי פנייר: << אורח >> לא, אדם הוא השמה, אני מסכימה מאוד. אנשים שפנו אליי כעו"ס להט"ב ולא יכולתי לפתוח להם השמה מסיבה כזו או אחרת, לא נספרו בפול שלי כעו"ס להט"ב, לא יכולתי לטפל בהם. אני באמת לא מתקיפה, כי אני מגיעה מתוך המערכת ואני יודעת כמה נכונות ורצון יש לנו לעזור לכל הפונים והפונות האלה. << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> לחלוטין, אין פה ביקורת אישית. << אורח >> שילה ברי פנייר: << אורח >> באמת, אני יכולה להגיד ששלוש שנים הייתי בתפקיד, עשיתי מעל ומעבר. מעולם לא אספתי נתונים, כי קודם כל לא הייתה לי הנחיה כזאת, וזה לא היה בחשיבה היום-יומית שלי, כי מה לעשות, אני מתעסקת בכל כך הרבה. ודבר שני, לפעמים המחשבה רק שלצורך העניין תגיע נערה ואני אציע לה ללכת לבית דרור, אני מנתקת אותה מבית הספר שלה, מבחינות הבגרות שאולי היא צריכה לעשות, מכל החברים והחברות שלה. זה סיפורים שלי כאשת מקצוע מאוד כאבו. באמת, כי אני מגיעה מתוך המשרד, אני אומרת, אנחנו לא באים בהתקפה, אבל חשוב לנו רגע להצביע על הדבר הזה, שבאמת אין לנו מספיק מענים, לא בבאר שבע, אני יודעת שגם בחיפה הם במצב דומה, והבקשה פה נראית לי מאוד לגיטימית. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה רבה. אני רוצה לשמוע את עינב, מועצת התלמידים. << אורח >> עינב דונג: << אורח >> שלום. אני עינב דונג, בן 17 וחצי, תלמיד כיתה י״ב בבית הספר כרמל זבולון, ונציג מועצת התלמידים והנוער הארצית. בנוסף לזה, אני גם ביסקסואל. בני נוער להט"בים עומדים מול המון סכנות, בין אם זה שיקראו לנו במילות גנאי, או אם בכלל ידברו איתנו, או ניתוק מהמשפחה, מהחברים, מכל הסביבה שלנו. קשה לי להאמין שבמצבים כאלה, בני נוער להט"בים, וספציפית בפריפריה, יודעים לאן הם יכולים לפנות. מה ילד טרנסג'נדר שגר בטבעון, או ילדה פאנסקסואלית שגרה בשדה בוקר, אמורים לעשות אם ההורים שלהם מעיפים אותם מהבית, כי הם מעדיפים שלא יהיו להם ילדים מאשר שיהיה להם ילד הומו? נכון שיש מקומות כמו בית דרור בתל אביב, אבל רוב בני הנוער לא גרים בתל אביב. בתור בן נוער בקהילה הגאה שגר בפריפריה, אני לא שמעתי על אף מענה חירום כזה או אחר ללהט"בים. אני כן שמעתי על ער"ן, על איגי או בית דרור, אבל אם למקומות האלה יש מענה טלפוני שפתוח 24/7, שבני נוער להט"בים יכולים לפנות אליו ולא רק במצבי קיצון של אובדנות, זה פשוט לא ידוע לנו. << אורח >> יעל סיני ביבלש: << אורח >> יש את קו הקשב של האגודה. << אורח >> עדי פז: << אורח >> שגם אותו המשרד מממן. << אורח >> עינב דונג: << אורח >> מה שבאתי לומר זה שזה לא עוזר שיש מענה טלפוני, אם אנחנו, בני הנוער, לא יודעים שיש מענה טלפוני. בנוסף לכל הסכנות הפיזיות, יש עוד אתגר שעומד בפני נוער להט"בי, והוא שרבים מאיתנו פשוט לא מרגישים שייכות לשום מקום. אין לנו עם מי לדבר. להרבה אין אנשים מהקהילה בסביבתם, או לפחות כאלה שמחוץ לארון, ולחלקנו הסביבה בכלל לא תומכת, מקבלת או פתוחה לכל עניין הלהט"ב. זה גורם לבני נוער להרגיש לבד, ועלול ליצור דיכאון ואפילו אובדנות. הרבה בני נוער צריכים רק אוזן קשבת, מישהו לדבר איתו, מישהו שיכול ומוכן להסביר להם על להט"ב ושאין בושה להיות בקהילה הגאה. כל מה שאמרתי עד עכשיו זה פתרונות יחסית שטחיים. לא הגיוני, לדעתי, שהגענו למצב שצריך מעני חירום כאלה. הבעיה האמיתית פה היא לא היעדר מענה חירום בפריפריה, הבעיה האמיתית היא להט"בופוביה. והלהט"בופוביה, השנאה והאלימות, כל הדברים האלה מתחילים מאה אחוז מחינוך. כשמלמדים ילדים לשנוא הומואים, הם ישנאו הומואים ויהיה קשה לשנות את דעתם. כשלא מלמדים אותם בכלל מה זה להט"ב, כשהם כן ילמדו, הם לא יבינו, ייגעלו, ובמקום מסוים יפחדו. כי הדבר הכי מפחיד זה משהו ששונה ממני, משהו שאני לא מכיר, ופחד מהר מאוד הופך לשנאה. צריך להכניס תכנים על להט"בים למוסדות החינוך, אבל חשוב גם ללמד את אותם הדברים למבוגרים. בסוף חינוך מגיע מהבית. אם יש הורה להט"בופוב, סביר שגם הילד שלו יהיה להט"בופוב. המינימום זה ללמד את הילדים ואת ההורים על קבלת האחר. אם אנחנו רוצים לעזור לנוער הלהט"בי, ואני בטוח שאנחנו רוצים, צריך קודם כל להנגיש את המוקדים לנוער. לעשות קמפיינים, פרסומות, מדבקות בשירותים, כל מה שלא יהיה, כדי שהנוער ידע שיש למי לפנות. ולא רק כשרוצים להתאבד, אלא גם כשסתם צריך לדבר, כשסתם קשה לי, כשפשוט אין לי למי לפנות. צריך להסדיר תקציבים לארגונים כמו איגי, חוש"ן וברית הלביאות, כי לא הגיוני שארגונים שלא פעם ולא פעמיים הצילו חיים של בני נוער, מתקשים לעבוד ולפעול בגלל חוסר כסף. חיי אדם חייבים להיות בראש סדר העדיפויות של המדינה ושל כולנו. חייבים להכניס תוכן על קבלת האחר ועל הקהילה הגאה למוסדות החינוך כבר מגילאי יסודי. זה לא יהפוך את הילדים שלכם לגייז, זה יהפוך אותם לבני אדם טובים יותר, חכמים יותר ומקבלים יותר. ובנוסף, צריך גם להעביר את התכנים האלה למבוגרים, לסגל המורים, ליועצות, והכי חשוב, להורים. כי שוב, אם ההורים להט"בופובים, גם הילדים יהיו. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה רבה, עינב, על הדברים החשובים שאמרת. אני חושבת שזה בדיוק המקום פה, יוראי, לגייס את משרד החינוך, את ועדת החינוך. << אורח >> קטי פיאסצקי: << אורח >> ועדת החינוך עכשיו לא נראה לי שתהיה כל כך מגויסת. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> כן, זה נכון. זה המקום להביא את זה לוועדת החינוך. לינור, את לא סיימת, רק ענית. אחרייך מאיה ובכר. << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> למען ההגינות, אני מאוד מעריכה את עדי ואת העבודה שלה. אני חושבת שהם עושים עבודה נפלאה. בסוף מטרת העל של משרד הרווחה היא לא להגביר חסמים ולהסיר כמה שיותר חסמים, כי בסופו של יום אנחנו נמצאים כאן בוועדת רווחה, ובוועדה כזו צריך להתמקד באמת בבעיות של אנשים שנמצאים בקצה החברה הישראלית, בעוני. הם מגיעים מתוך המקום הזה. זה לא רק החינוך, זה גם המקומות שהם מגיעים מהם. עוני והישרדות יומית הם קשים לחלוטין לטרנסים, לטרנסיות, להומואים, ללסביות, לכל מי שנמצא בקצה. זה קשה גם ככה, מעבר לזהות המגדרית והמינית. ועוד דבר אחד באמת שמאוד חשוב לי. הרבה נשים טרנסיות מקבלות קצבת נכות. אנחנו כטרנסיות מקבלות קצבת נכות, 175 שקלים העלו לנו בשנה, כשלחברי הכנסת העלו ב-5,000 שקל. תקציב של טרנסית או כל נכה בישראל זה שכר של 4,700 שקל כמעט בנכות. חבר הכנסת פשוט אימץ לו טרנס או טרנסית, ממש ככה, למשכורת שלו אוטומטית. זה מביך. אף חבר כנסת לא התרעם על הדבר הזה, נראה לי חוץ מיאיר לפיד, אבל אף חבר כנסת לא התרעם על הדבר הזה, לא משמאל ולא מימין. זה לא לעניין בכלל כשחברי כנסת מעלים לעצמם את השכר כי יוקר המחיה. גם אנחנו סובלים את יוקר המחיה, וטרנסיות עוברות בעיקר לפריפריה, כי הן לא יכולות להחזיק את עצמן כלכלית בתל אביב היקרה, והן עוברות לבאר שבע ולחיפה כדי לנסות להתכלכל. ובאמת הרעיון הוא שהמשרד יושיט את היד ויסיר הרבה מאוד חסמים שמגיעים באופן ישיר לבן אדם עצמו, לא רק לעמותות, שבעמותות זה יכול להיות מגולען בעובדת סוציאלית, בפעילות והכול. כי בסוף עובדת סוציאלית, וגם יושבת כאן אחת, יכולה לעשות הכול, להגיש אותם לקצבאות, להגיש אותם לכל מיני. אבל בסוף כשבן אדם רעב ואין לו אוכל במקרר, זה לא יעזור לו עכשיו אם הבקשה שלו נמצאת בביטוח לאומי. זה לא יעזור לו, הוא צריך ישירות את הדברים האלה. ואני חושבת שהחסמים הם להקל בביקורת הזאת, במה שקורה בכלל בעניין של החסמים. תודה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה רבה. מאיה. תשתדלו רק לקצר. << אורח >> מאיה מיכאל רייטן: << אורח >> אני מצטרפת ללינור, אני חושבת שבכל דיון בבית הזה הדרג המקצועי הוא הדרג המקצועי, והוא עושה עבודה מקצועית ומצוינת. על אינספור מיילים אני מכותבת, שגם עדי מכותבת עליהם, ונפתרים דברים נקודתית, אבל זה הדברים שמגיעים אלינו ומועברים לעדי. זה לא ה-דברים, אוקיי? אי אפשר להתייחס לזה כאל סטטיסטיקה. ובגלל שהקהילה היא קהילה אחרת, אולי המענים שצריכים לתת, או החשיבה לאיזה מענים צריך לתת, היא גם צריכה להיות אחרת. כי יכול להיות שבאמת לא מצדיק מבחינה מספרית לפתוח בית כזה בבאר שבע, אבל זה לא אומר שאין פתרונות אחרים, שאפשר לשים עליהם תווית 'מיועד לקהילה הלהט"בית', ולא לכל הקהילות האחרות. תקציבים יכולים לעבור, ואם הטלפון של אבישג ידוע ויהיה לה תקציב חירומי שאותו היא מנהלת, שאיתו היא יכולה לעבוד בשטח, בלי כל רגע להוציא אישור לזה, לזה, לזה. << אורח >> עדי פז: << אורח >> קיים. << אורח >> מאיה מיכאל רייטן: << אורח >> אני לא אומרת שלא קיים. גם לי יש תקציב חירומי, בסדר? כן, שלך, אני יודעת. בגלל זה אני אומרת שהדרג המקצועי עובד, אין לי בעיה עם הדרג המקצועי. << אורח >> עדי פז: << אורח >> לכן אני אומרת, התקציבים האלה קיימים. << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> עדי, איפה הם קיימים? << אורח >> עדי פז: << אורח >> לכל מחלקה. << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> לשירותים חברתיים בעיר? << אורח >> עדי פז: << אורח >> שנייה. לכל מחלקה לשירותים חברתיים, זאת אומרת, בכל מקום שיש לי בו, בוודאי איפה שיש עו”ס להט"ב, גם במקומות שאין בהם עו”ס להט"ב יש יכולת לתת מענה חירומי מיידי, גם במזון, גם בהלנה, גם בכל מיני דברים. בהתקשרויות שלנו יש את התקציבים האלה ומקבלים. << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> אומרים לי לשלוח מייל. נשבעת, עדי, באמת, תקשיבי, את לא יודעת כמה ריבים עם הרווחה שלנו. אין לי שום תקציב ייעודי. תשאלי אותם, בטרנסיות ישראל, אני לא מפסיקה לפנות אליהם. << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> אנחנו כל חודש שולחים מזון לטרנסית בבאר שבע. כל חודש יש לנו בבאר שבע, בחיפה, אנחנו שולחות מזון ישיר. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> חברים, אחד-אחד כי אנחנו צריכים את זה לפרוטוקול, ואנחנו גם צריכים לזהות מי מדבר. << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> אין לי סל מענים גמיש, אני לא פתוחה לסל מענים גמיש. תבדקי את זה. << אורח >> מאיה מיכאל רייטן: << אורח >> אני פתוחה לסל מענשים גמיש, אוקיי? ועדיין אני אומרת לך. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> זה לא פתרון. << אורח >> עדי פז: << אורח >> לא. אמרו, יש פה בעיה פרטנית. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> זו בעיה מערכתית. << אורח >> מאיה מיכאל רייטן: << אורח >> אני לא אומרת בעיה פרטנית. אני אומרת שיש פה קהילה שהיא לא קהילה רגילה, ויש לה צרכים אחרים, וגם היכולת שלה להיחשף ולפנות אל הרווחה, ואנחנו יודעים את זה, כי אנחנו מדברות על זה בישיבות, אף טרנס לא יפנה ל-105 או 106 או לכל מספר אחר שתיתני לו, זה לא יעזור. << אורח >> עדי פז: << אורח >> בשביל זה אנחנו בהתקשרות איתך. << אורח >> מאיה מיכאל רייטן: << אורח >> אין בעיה, אבל הפתרון הוא לא אני. הפתרון זה שנכשיר את האנשים. יש פתרונות שהם מחוץ לקופסה, לקהילה שנמצאת מחוץ לקופסה, תרתי משמע. בסדר? ואני אומרת, יש עוד דברים שצריך לחשוב עליהם בצורה יצירתית, איך אנחנו פותרים אותם. << אורח >> עדי פז: << אורח >> אני מזמינה את כל הארגונים, איציק, דרכך. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> לשולחן עגול. << אורח >> עדי פז: << אורח >> אני אוציא תאריך, מוזמנים, נקבע שלוש-ארבע ישיבות מלכתחילה ונחשוב על פתרונות שבעיניכם הם מתאימים. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> מצוין. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> מעולה. << אורח >> עדי פז: << אורח >> צריך אבל באמת לקחת בחשבון בתוך הדבר הזה גם את ההיבטים המערכתיים וגם את היכולת להחזיק בסוף את הדבר הזה. בואו נחשוב וננסה למצוא פתרונות. << אורח >> מאיה מיכאל רייטן: << אורח >> ואני מזמינה לדיונים האלה את המערכת לחשוב איפה היא כן יכולה לחשוב מחוץ לקופסה של המערכת ולתת פתרונות. << אורח >> עדי פז: << אורח >> בשביל זה יש אתכם, ובואו תעלו פתרונות. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה, מאיה. עדי, תודה רבה. אני חושבת שאולי ככה היינו צריכים להתחיל את הדיון. ברשותכם, אני רוצה להעלות את מיכל לוינסון משדרות, היא בזום. שלום, מיכל. << אורח >> מיכל לוינסון: << אורח >> שלום לכולם. אני נכנסתי לא מזמן לתפקיד עו"ס להט"ב בשדרות. זכות גדולה, בעיר שככה היא יחסית שמרנית, שבאמת נותנים מקום ונפח לתפקיד הזה. אני כאן בעיקר בשביל להקשיב, כי ממש ככה נכנסתי לתפקיד לאחרונה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אני אשמח אם את תפרטי מה קורה בעיר, זאת אומרת, איך אתם מתנהלים, איך הפניות שם, האם המקום ידוע, האם יש פעילות שהיא מעבר. קצת ספרי לנו, בכל זאת, שדרות. << אורח >> מיכל לוינסון: << אורח >> יש בעיר פעילות של איגי. יש קבוצה של להט״בים יחסית נורמטיביים שאין להם איזושהי מצוקה מיוחדת, שהתארגנה בזכות עצמם, והם ממש עושים פעילויות אחת לכמה זמן ומקבלים גם תקציבים ממוסדים כדי לקיים את הפעילות הזאת. אני עו"ס להט״ב ב-65% משרה, נותנת מענה מגיל 13 והלאה עד 120. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> נתקלת במקרה חירום? היו פונים במקרה חירום אלייך? << אורח >> מיכל לוינסון: << אורח >> עוד לא. אני ממש ממש חדשה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אוקיי. טוב, את רוצה להגיד עוד משהו? << אורח >> מיכל לוינסון: << אורח >> לא, זהו בינתיים. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה רבה, מיכל. אני רוצה לשמוע את בכר ים, באר שבע. << אורח >> ים בכר: << אורח >> כן, שלום. אני ים, אני מנהלת תחום קהילה גאה בבאר שבע, מטעם הקול הקורא של המשרד לשוויון חברתי. אני רוצה להעלות שלושה נושאים, אני אהיה קצרה, אני מבטיחה. הקולות הקוראים שיש עכשיו הם מאוד קצרים. צריך תוכנית חומש במקום הקולות הקוראים הקצרים האלה. אי אפשר לבנות מענה ארוך. בתוך התפקיד שלי כרגע וההיכרות עם השטח, חוץ מבית גאה בבאר שבע ובדרום, כל המענים, כמעט כל ההכשרות, אפילו של צוותי רווחה, קשורים לקול הקורא של המשרד לשוויון חברתי. אנחנו עובדות כל פעם שמונה חודשים, עשרה חודשים, 12 חודשים. אי אפשר לבנות ככה תהליך ארוך ומסודר כמו שצריך. ואני מבינה אחרי הרבה מאוד זמן שאני שומעת אנשים אחרים מדברים על זה, שהבעיה היא לא באגף. האגף עובד, יש שם אנשים מסורים מאוד, ומקשים עליו כל פעם, מוסיפים חסמים בירוקרטיים, תוקעים מקלות בגלגלים, ואני לא יודעת איך אני יכולה לייצר תהליך כשעוד חצי שנה אני לא יודעת אם יאשרו לי את הפעילות שאתמול אישרו לי. << אורח >> מאיה מיכאל רייטן: << אורח >> או שישלמו לך את הפעילות. אנחנו עדיין מחכים לשקלים של 2025. << אורח >> ים בכר: << אורח >> בדיוק. דחו לי בנובמבר של 2025 דוח רבעון רביעי של 2024. הם אמורים לשלם לי חודשיים אחרי ההגשה. איך אני מקבלת דחייה ממשרד ראש הממשלה ארבעה חודשים אחרי שאני אמורה שישלמו לי? << אורח >> קטי פיאסצקי: << אורח >> אל תתרגשי, זה לא כזה הרבה כסף. << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> אנחנו מחכים לרבעון הראשון של 2025. << אורח >> ים בכר: << אורח >> מצוין, כולנו באותה סירה. << אורח >> מאיה מיכאל רייטן: << אורח >> מהמשרד לשוויון חברתי. חשוב להגיד שהרווחה משלמים, ייאמר לזכותם, כמו שעון. << אורח >> ים בכר: << אורח >> אני מבינה שהבעיה היא לא באגף, אני מבינה שזה איזשהו מכלול ודברים שמקשים על האגף. בנוסף, היה מכרז להקמה של מענה חירום לקהילת להט״ב חברה ערבית, אני מכירה שזה נפל בטענה שבעלי נכסים לא שיתפו פעולה וכל מיני דברים כאלה. אתמול הייתי בשיחה עם יהודית, שהיא מנהלת תחום קהילה גאה של המועצה האזורית רמת נגב, היא אמרה לי שמהיכרות שלה עם ראש הרשות ובדיקה של הנושא הזה ובדיקה של קב״סים שם, היא יכולה מחר להתחיל לפתוח שם מענה חירום. זה חצי שעה מבאר שבע ואפשר להתחיל את זה מחר, אם יש אישור והתחייבות קדימה. << אורח >> מאיה מיכאל רייטן: << אורח >> ערן דורון, ייאמר לזכותו, ראש המועצה. << אורח >> ים בכר: << אורח >> צריך תקציב הגיוני ומשרות מתאימות. כרגע באמת יש לנו חצי משרה פה, חצי משרה שם. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אבל כל הרעיונות האלה, אני חושבת שזה נכון לעשות את זה במפגשים מסודרים. << אורח >> ים בכר: << אורח >> מאה אחוז, סבבה. אני אתקדם רגע לשלב האחרון שלי. בנושא חוסר של עו"ס. אני יודעת שזו בעיה רוחבית, חסר גם הדרום, גם בצפון, אני יודעת שזו בעיה כואבת. יש תוכניות אפקטיביות שיושמו גם של משרד הפנים וגם של משרד החינוך. יש את תוכנית צוערים לשלטון המקומי, שהיא תוכנית שמיושמת בצורה נהדרת, הכניסה מאות אנשים בכל רחבי הארץ, שהם איכותיים, לשלטון המקומי. למה אין תוכנית מקבילה לשירותי רווחה? למה אין שמשלמים על הלימודים שלהם, אומרים להם, בואו תעבדו פה שלוש שנים בבאר שבע ונדאג לכם? אני לא מכירה אותה, וגם מחיפוש לא מצאתי אותה. ויש עוד תוכנית, נקראת תוכנית אילת, של משרד החינוך בשיתוף עם עיריית אילת, שמקבלים מענקים עבור התחייבות ללמד כמה שנים. כי אנחנו מבינות שאחת הבעיות היא שיש בעיה ברשות, בעיה בלא יודעת מה, ואז יוצאים מהתפקיד אחרי שנה. אין המשכיות לטיפול, אין המשכיות לתהליך. למה באילת אפשר לעשות תוכנית כזאת, ובכל הדרום או בצפון לא? זה תוכניות מדהימות, מדהימות, מדהימות. מורה שמתחייב להיות ארבע שנים באילת, מקבל תוספת על 100% משרה. 12,000 שקל בחודש ברוטו, 85,000 שקל לשנה מענק. זה יותר מ-1.5 משכורת. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה. << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> אולי כדאי לשמוע גם אנשים מחיפה, זה חשוב מאוד, וגם מבית אל-מים, שזה עוד יותר חשוב. << אורח >> שילה ברי פנייר: << אורח >> אני שנייה רוצה להתייחס, כי חשוב לי. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> רגע, לא, את לא מתייחסת. סבלנות, יש פה אנשים שלא דיברו בכלל. << אורח >> שילה ברי פנייר: << אורח >> אני יודעת רק להגיד משהו על ההכשרה של עובדות סוציאליות בתחום הזה. הוא לוקה בחסר, אני מצטערת שאני רגע מעלה את זה פה. הדרכה פרטנית זה משהו שאני נלחמתי עליו במשך כל שלוש השנים שהייתי בתפקיד. ואני מבינה שמשרד הרווחה משלם על הדרכה קבוצתית, חשוב גם להכניס את הסעיף הזה. סליחה שהתפרצתי. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה רבה. עידו אטיאס, אתה תסיים את הדרום ונעבור גם לצפון, לשמוע מה קורה. << אורח >> עידו אטיאס: << אורח >> צהריים טובים, תודה על קיום הדיון החשוב הזה. תודה, יו"ר הוועדה. תודה, חבר הכנסת יוראי להב הרצנו. בהחלט זו סוגיה דחופה. שמי עידו אטיאס, חבר מועצה בעיריית באר שבע, שותף קרוב של הבית הגאה בעיר, הקהילה הגאה של אבישג, מנהל את הבית. אני לא חושב שאני צריך להאריך על כמה הדרום צריך עכשיו שיקום, תמיכה, משאבים, אחרי השנתיים הקשות שעברנו, ובטח בזמנים כאלה. מי שגם ככה נמצא בשוליים ומחוץ לאור הזרקורים, נדחק עוד יותר. באר שבע היא באמת בירת הנגב, והבית הגאה, שמעתם כאן, מצליח לתת מענה לאוכלוסייה רחבה שמגיעה מכל הנגב כי היא פשוט לא מוצאת מענה. אם התשובה שלנו למעני חירום זה לשלוח אותם למרכז, זה פשוט לעודד את עזיבת העיר, לעודד עוד הגירה שלילית ולהגיד, פה אי אפשר להיות להט״בים, פה אין לכם מענה, פה תסתדרו, או תמותו, או לא תקבלו את הכלים שצריך. ובאמת נעשית פה עבודת קודש, ואנחנו כעירייה נכונים לאתגר הזה, נכונים ללוות את הבית הגאה, לתת את המשאבים שאפשר, אבל אנחנו צריכים אתכם איתנו. העיר מתמודדת עם הרבה אתגרים עכשיו, בין אם זה מעבר צה״ל דרומה, שיקום סורוקה, הקמה של עוד בית חולים, באמת קצרה היריעה, ופה אנחנו צריכים את משרדי הממשלה איתנו. אני לא יודע למה המשרד לשוויון חברתי נעדר מהישיבה הזאת. גם חברי הקואליציה, אני לא יודע כמה זה מפתיע, אבל זה דבר שמעיד על איפה הדבר הזה בסדר העדיפויות מבחינתם. אבל לנו זה חשוב, אנחנו כעירייה רתומים לזה אך השמיכה קצרה מדי, ואנחנו צריכים גם את המשרדים איתנו. בסוף זה דיני נפשות. מעני החירום האלה זה לתפוס את האנשים רגע לפני שמאוחר מדי. תודה רבה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה על הדברים החשובים, בהחלט ההתייחסות, ובאמת קצרה היריעה. אני אשמח לשמוע מהצפון, אנחנו רוצים את מוחמד. << אורח >> חמודי עומר: << אורח >> שלום לכולם. אני חמודי עומר, מנהל בית אל-מים לקהילה הלהט"בית בחברה הערבית, שנמצא תחת האגודה לשמירת זכויות הפרט. כשאנחנו מדברים על הפריפריה, אנחנו בראש ובראשונה מדברים על הקהילה הלהט"בית הערבית גם, לא לשכוח את זה, וגם במיוחד בצפון וחיפה. לא רק באר שבע, לא רק האנשים שנמצאים במרכז, ובכל מקום. אני רוצה לשתף אתכם במקרה שקרה לאחרונה, שכל הצוות עבד על זה ליום שלם. בחור טרנס מכפר ערבי באזור כרמיאל יצא מבית המשפחה שלו בגלל שהוא קיבל הרבה איומים, רצח, הרבה אלימות מהסביבה גם, והוא נאלץ לעזוב את המקום ולברוח. יום שלם אנחנו מחפשים מקום כדי שהוא ישכב לישון. לא מצאנו. בסוף, אחרי יום שלם, מצאנו מקום בחולון. בואו נדמיין ונחשוב כמה זמן, כמה סבל וכמה כוחות ומאמץ היינו יכולים לחסוך אם היה מענה חירום בחיפה ובצפון במיוחד. << אורח >> עדי פז: << אורח >> אני לא יכולה לענות פרטנית, אני אשמח לענות. << אורח >> חמודי עומר: << אורח >> אני אחשוף גם קצת כמה נתונים מקו הקשב שלנו, וכמה פניות מטופלים של השירות הפסיכו-סוציאלי. בקו הקשב של בית אל-מים לשנת 2025 נרשמו 1,317 פניות, מתוכן 410 פניות מהפריפריה, שזה חיפה והצפון, וגם 6% מבאר שבע והדרום. כמעט שליש מכלל הפניות. גילאי הפונים הם בעיקר גילאי 18-26, להט״בים ערבים שנמצאים בשלב פגיע במיוחד בחייהם. סוגי הפניות היו אלימות מהמשפחה והחברה, הומופוביה וטרנספוביה, פגיעה מינית, זנות והתמכרויות לסמים ואלכוהול. גם הפניות של העובדים והעובדות הסוציאליים בבית אל-מים מתריעות על עומס כבד ועל היעדר מענים זמינים בפריפריה, במיוחד בחיפה. כתוצאה מכך שוב ושוב נאלצים להפנות את הצעירים למרכז הארץ, גם כשהמחיר לכך גבוה, מסוכן ומעמיק את הפגיעה. בשנה האחרונה 28 פונים קיבלו ליווי סוציאלי בבית אל-מים, מתוכם 25 פונים שהופנו למסגרות חירום ושהו בהן בפועל. במקביל אנחנו רואים מעבר הולך וגובר על הצעירים הערבים לחיפה ולצפון, מבלי שתשתיות החירום מתאימות את עצמן למציאות המשתנה, ומבלי שקיים מענה רגיש, תרבותי וראשוני. המסגרת שלא נפתחה הותירה את הקהילה הלהט״בית הערבית בצפון ללא מענה חירום נגיש ורגיש תרבותית, וחשפה הרבה להט״בים ערבים במצבי סכנה להמשך פגיעה ולסיכון חייהם. לכן הדרישה שלנו מאוד ברורה, הקמה וחיזוק של מעני חירום ללהט״ב בפריפריה, בחיפה, בצפון, בבאר שבע, בנגב, במיוחד בחיפה וצפון גם, תוך התייחסות גם למקלט שהיה אמור להיות מוקם כבר בשנת 2022 ולא הוקם. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> אני כן אשמח, בהמשך לדבריו של חמודי, עדי, לא פרטנית אלא מערכתית. הרצון להקים מסגרת חירום לחברה הערבית באזור חיפה היא פרי של עבודת מטה מקצועית שלא הבשילה, כי הבנתי שלא מצאתם מקום. השאלה היא, האם אתם עדיין מחפשים מקום? זאת אומרת, פה מצאתם צורך, אני מניח, כי זה פרי של המלצה של עבודה מקצועית. מה המענה שאתם מספקים לאותה אוכלוסייה בהיעדר הקמת המסגרת הזאת? << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אולי לפני שהיא תענה, נשמע את לילית מחיפה. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> בטח. << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> אגב, גם בחוק ההפללה היו ארבע דירות לוויין בתקציב שלא מומש. << אורח >> עדי פז: << אורח >> אלה שני דברים נפרדים. << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> לא, בלי קשר. אבל זה לא מומש, חבל על הכסף שחזר מזמן כבר. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> שר הרווחה, לגבי המסגרת הזאת, אישר ותיקצב, וזה לא קם, אז השאלה, מה החלופה לצורך שזיהיתם, שכרגע לא ניתן לו מענה? << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> נשמע את לילית בבקשה, ואת התשובה מעדי. << אורח >> לילית ברתנא: << אורח >> אני אשמח גם להתייחס לסיפור של ההוסטל. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תשתדלו עם פחות פרטים. << אורח >> לילית ברתנא: << אורח >> אין בעיה. אני לילית, אני פעילה בקשת החיפאית, שזו התארגנות דמוקרטית של חברי וחברות הקהילה הגאה בחיפה. כמו שנאמר פה, כבר לפני ארבע שנים היה אמור להיפתח הוסטל חירום לצעירים להט"בים ערבים. בארבע השנים האלה הצורך רק נהיה יותר ויותר דחוף, כולנו יודעות מה קרה בשנים האחרונות, זה היה קשה מאוד, כלכלית, ביטחונית, ואנשים בסיכון רק נהיו בסיכון גבוה יותר. נראה לי שלא צריך לפרט למה, עד כמה זה דחוף, וגם זה שזה צריך להיפתח דווקא בחיפה. זאת אומרת, אם אנחנו יודעים שהרבה צעירים להט"בים יהודים מגיעים לתל אביב כשהם מחפשים ביטחון וקהילה וזה, אז הרבה צעירים ערבים באמת מגיעים לחיפה. זאת אומרת, זה מרכז משמעותי לקהילה הגאה הערבית, יש תרבות להט"בית-ערבית וכל זה. אבל תרבות לא יכולה להיות תחליף לקורת גג, למסגרת מקצועית שנותנת מענה אמיתי ועוזרת להתייצב בחיים. הסיפור זה שזה כבר הוחלט להיפתח בחיפה, מתוך באמת זיהוי נכון. הצעירים נמצאים בסיכון שהרבה פעמים גם מתממש, סיכון להיכנס למעגל הזנות, סיכון לאלימות בצורות שונות ומגוונות, יודעים את כל זה, לא אפרט. יש מחסור מאוד קשה במענים ללהט"בים ערבים במסגרות חירומיות. זאת אומרת, גם במרכז אין מספיק עובדים סוציאליים ערבים, בצפון בכלל אין מספיק מסגרות חירום, ובחיפה אין מסגרות ייעודיות. אנחנו, חברי הקהילה בחיפה, אנחנו רואים את הצורך הזה בשטח, אנחנו רואים את זה במרחבים הקהילתיים שלנו, במרחבים העירוניים, ואנחנו רואים צעירים שפשוט אין להם מענה. מענה שמוודא שהם לא נופלים בין הכיסאות, מענה שהוא ייעודי, שהוא רלוונטי להם. כי זה צורך שהוא, גם כמוני אמרת, מענה לשנים, כאילו השפה זה סיפור קריטי כמובן, מענה שיודע לענות על הצרכים הספציפיים של הקהילה הערבית. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> פה הספק לא יפסיד כסף. << אורח >> לילית ברתנא: << אורח >> איזה כיף, יש המון צורך. יש צורך מטורף. כמו שנאמר, נפתח מכרז, נמצא גם מפעיל, אבל לא נמצא מבנה מתאים, אז כאילו, בסדר, הכול נתקע, ובהצלחה להם, והצעירים שהיו כל כך צריכים את המענה הזה, במקרה הטוב הלכו וקיבלו מענים שהם לא מותאמים, שהרבה מהם הם באמת במרכז, והרבה פעמים גם כאילו 'תסתדרו לבד, אין מענה'. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה, לילית. << אורח >> ליה נדן: << אורח >> תסתדרו לבד זו מילת מפתח לנשארו בסכנת חיים או נכנסו למעגל הזנות. צריך להגיד את הדברים כמו שהם. אנחנו כאילו מכסים או מכבסים את המילים. אנחנו משאירים פה אנשים צעירים, לא צעירים, בכל שלבי החיים, בסכנת חיים שהיא יום-יומית, אנשים שאין להם ביטחון תזונתי, דיברנו פה על אספקת מזון, אנשים שבאמת יגיעו למצבי קיצון שבהם יעשו הכול בשביל קורת גג, מקלחת והארוחה הבאה שלהם. זה לא רק המיטה בסוף, זה גם כל המסביב. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> כן, תודה. אני חושבת שאנחנו מבינים את ההשלכות. << אורח >> לילית ברתנא: << אורח >> אני אסיים רק, כי יש לי עוד נקודה. כמו שאמרתי, כל הקהילה הגאה בחיפה רואה את הצורך האקוטי במענה הזה. חשוב לי להגיד את זה, זה דבר שעולה שוב ושוב בדיונים קהילתיים, במפגשים, בקבוצות וואטסאפ של מאות אנשים. למה המענה הזה עדיין לא נפתח ואיך גורמים לזה לקרות? וצריך שמשרד הרווחה ועיריית חיפה ייקחו על זה אחריות. זה היה אמור להיפתח לפני ארבע שנים, למה זה עדיין לא נפתח? << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה, לילית. אנחנו נשמע את משרד הרווחה. << אורח >> חמודי עומר: << אורח >> אני רוצה להוסיף גם משהו לעיריית חיפה. כשאנחנו פונים לעיריית חיפה ואנחנו חושפים גם את המספרים ואת הנתונים שלנו, אומרים שזה לא מספיק. כאילו, מה יותר מספיק מזה? אני לא יודע, לא מבין מה צריך להביא להם. << אורח >> לילית ברתנא: << אורח >> כבר התקבלה ההחלטה. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> חמודי, דווקא במקרה הזה, זאת לא התשובה ששמענו ממשרד הרווחה. זאת אומרת, ההחלטה של מאיר כהן להקים ולתקצב מסגרת חירומית כזאת היא פרי של עבודת מטה מקצועית. יש צורך, הוא מזוהה על ידי גורמי הרווחה, והשאלה היא, איפה הצורך הזה בא לידי ביטוי היום? << אורח >> עדי פז: << אורח >> המשרד מכיר את הצורך בחיפה, אנחנו מכירים את המגמות שם. המענה שמדובר עליו לא נפתח מכל מיני סיבות. אני לא יודעת כרגע אם יש יכולת לפתוח אותו. << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> בבקשה תגידי את הסיבות, כי הסיבות הן שלא רצו את הבית הזה. לא רצו להשכיר את המבנה. זו הסיבה. << אורח >> ים בכר: << אורח >> זו התשובה הרשמית שכתובה בהמשך לבקשת חופש מידע. << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> עדי, כפרה עלייך, בואי נהיה כנות. את יודעת, אנחנו פה יושבות, יש לנו גג, יש לנו מה לשתות. האנשים האלה שאנחנו באות בשמם, אין להם את זה. את היכולת הזאת לשבת פה, אין להם. ואני לא יכולה עם ה-"לא יכולנו לפתוח". לא נתנו לנו לפתוח. לא נתנו לפתוח מענה חירום לאנשים שפונים אלינו, שאין להם מה לאכול, שאין להם את היכולת לחיות. אנחנו מנסים להיות מנומסים. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אנחנו מכירים גם את החסם הזה באוכלוסייה. << אורח >> לילית ברתנא: << אורח >> אני חוויתי זריקת אחריות מאוד גדולה בין הגורם המפעיל, לעיריית חיפה, למשרד הרווחה, לעיריית חיפה, לגורם המפעיל, זריקת אחריות. קחו אחריות, טפלו בזה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אוקיי, חברים, תתנו לעדי מהרווחה לענות. זה חשוב, כי יש לנו כאן התחייבות כבר על מפגשים מסודרים, ואני חושבת שבאמת הצליח הדיון הזה, כי יש פה באמת לב פתוח ורוצים לגבש ולהצליח, אז בואו נשמע. << אורח >> אבישג טביב אבגר: << אורח >> סליחה, גם ההגדרה הזו של צעירים ונוער. הקהילה הטרנסית, לצערי, לרוב מדובר על הקהילה הטרנסית שהם פונים אלינו, באמת. אבל הקהילה, על הקשת המגדרית, היא חלשה גם בגיל 30, והמענה צריך להיות כלל האוכלוסייה, וגם מתוך מקום של שוויון, לא בזה ששמתי לכולם את אותה מדרגה. אני צריכה לחזק את האוכלוסייה המוחלשת ביותר. וזה לא נגמר ב-2026, הם גם יוצאים מהארון בשלבים מאוחרים יותר. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אבישג, תודה רבה. עדי, את רוצה לסיים? << אורח >> עדי פז: << אורח >> אני רוצה רגע לפרוס ולהתייחס לכל הנקודות האלה. לגבי המענה החירומי שדובר עליו, באמת היה קושי להקים אותו, ואנחנו צריכים להתמודד עם הקושי הזה. אני כן מדברת על רצף שירותים. אנחנו מכירים את הצורך בחיפה. את מה שיכולנו לפתוח באופן שהוא יחסית מיידי, אם זו הוספה של תקן של עו"ס לחברה הערבית דרך האגודה, אם זו הוספה של עוד עו"ס להט"ב דוברת ערבית בעיריית חיפה, אם זה הבית הטרנסי, שהמשרד נמצא כבר כמה חודשים בהתקשרות עם טרנסיות ישראל. שירותים שיחסית מהיר יותר להקים, אנחנו פותחים ומקימים כדי לתת קודם כל איזשהו מענה. לגבי מענים שהם מענים חירומיים, חוץ-ביתיים, מכל הסוגים, גם עצם ההקמה, התהליך לוקח יותר זמן. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> ארבע שנים? << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> זה מכרז? << אורח >> עדי פז: << אורח >> זה מכרז. היו שם גורמים מעכבים במכרז הזה. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> זה בתקציב 2026? לא? << אורח >> עדי פז: << אורח >> לא. מה שהיום אנחנו מאוד מאוד מוטרדים לגביו, זה הסיפור של להט"בים מאוימים, בעיקר מהחברה הערבית, אבל לא רק. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> איך זה בא לידי ביטוי? << אורח >> עדי פז: << אורח >> זה לקראת 2026, אנחנו עובדים היום על איך לפתוח מענה שהוא מענה מוגן, מענה מקלטי, הוא שונה באופי שלו, הוא שונה בצרכים שלו. המשרד כרגע באמת מנסה להבין איך פותחים את זה, גם מקצועית וגם מבחינת ההגדרה איפה הוא יישב ולאן. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> כמה כסף הקצבתם לזה בתקציב 2026? << אורח >> עדי פז: << אורח >> זה חלק מתוך התקשרות של מקלטים. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> מה זאת אומרת? << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> כאילו, זה כמה מקלטים מוגנים? אחד מהם ללהט"ב. << אורח >> עדי פז: << אורח >> אני לא יודעת להגיד לך עלות כרגע נקודתית. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> אוקיי, אבל אתם עם מטרה להקים את המקלט הזה עוד ב-2026, נכון? לא בבחינה. << אורח >> עדי פז: << אורח >> מבחינת הליכים של מדינת ישראל, אין לי יכולת להקים מסגרת כזאת בטווח זמן של שנה. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> אז למתי זה רלוונטי? 2034? לא, נו מה. << אורח >> ענבר סימון שרעבי: << אורח >> אני אענה לך על מה ששאלת, זה בתהליכי בחינה של פיתוח מענה. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> פה נמצא צורך להקמת מסגרת חירום כזאת, עכשיו אתם הולכים על מסגרת חירום אחרת שהיא מוגנת או באופי אחר. זו לא קמה, וזו תקום אולי, לא יודע, ב-2034. אז אני שואל, מה אמורים לעשות האנשים שנמצאים בסיכון כרגע? לחכות לכם? אני באמת שואל. << אורח >> חמודי עומר: << אורח >> לחפש מקום, אולי יהיה זמין, אולי לא. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> ברור לי שאתן מגיעות ממקום טוב. אני לא שואל את זה מתוך מקום להתריס, אלא מה אמורים אותם אנשים לעשות, גם בבאר שבע וגם בחיפה, אם יש צורך, אתם מזהים אותו, אבל זה לא קורה בפועל? << אורח >> עדי פז: << אורח >> לכן אני אומרת, יש דברים שאנחנו יכולים לעשות מהר יותר, ואותם אנחנו עושים. אם אני מתייחסת לעניין הגיל, חלק מהמענים כבר הגדלנו, כמו בית הצבעים למשל, הרחבנו עד גיל 35. מכרז שעומד להתפרסם ב-2026 להלנת חירום, גם את הלנת החירום ירחיבו. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> כן, אני מדבר על מחוץ לגבולות העיר תל אביב. זה לא יכול להסתכם שם. << אורח >> עדי פז: << אורח >> אני אומרת שוב, בין הרחבה של מכרז קיים, שאותה אני יכולה לעשות יחסית מהר ולתת מענה ראשוני, לבין לצאת למכרז, שזה תהליך שלוקח זמן - - - << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> עדי, שר הרווחה אישר ותיקצב הקמה של מסגרת כזאת בחיפה. אחרי ארבע שנים היא לא קמה. מה יותר מזה? עכשיו, אני מבין שאת לא רוצה להיכנס לסיבות. אני לא אדרוש ממך את התשובה, כי אנחנו בשיח שהוא לא משודר. אבל כן חשוב לי להבהיר לך את מידת הדחיפות ואת מידת הוודאות שאת חייבת לספק לאנשים כשאת אומרת תהיה מסגרת. תהיה מסגרת זה לא אולי תהיה מסגרת, אלא אנחנו נקים מסגרת כזאת כי אנחנו מזהים צורך, ואם לא תהיה מסגרת שנותנת מענה לצורך, אנשים ימותו. זאת המשמעות. אני סיימתי, תודה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה. הגברת יעל סיני, מנכ״לית. << אורח >> יעל סיני ביבלש: << אורח >> אהלן. קודם כל תודה רבה, ותודה רבה על ההזדמנות לדבר. אני יעל סיני ביבלש, אני מנכ״לית האגודה למען הלהט״ב. בעברי ניהלתי הרבה מאוד שנים את בית דרור, אז אני מכירה גם את הנושא החוץ-ביתי לעומק. אני יודעת גם מה זה להחזיק מסגרת ריקה, אוקיי? אני חושבת שרגע נפריד שנייה בין נוער לצעירים. אני חושבת שההפרדה היא מאוד חשובה. קודם כל, יש לנו בעיה גדולה בנוער. לא כל הנוער רוצה לצאת מהארון, לא כל הנוער יכול להגיע למסגרת להט״בית, לא כל ההורים מאשרים. יש לנו פה בעיה שצריך אישור הורים. יש פתרונות שצריך לעשות בנוער, שהם לאו דווקא הקמת מסגרות. אני רגע שמה את זה על השולחן. הבעיה הגדולה והאקוטית שאנחנו רואים, ואנחנו רואים את זה גם בנציגות המרשימה שהגיעה לפה מבאר שבע, וגם בבית אל-מים, אנחנו רואים את זה בקרב הצעירים, ובאמת, כמו שאמרו פה, הצעירים מגיעים לא רק בגיל 18-26, גם מעבר לזה, גם גילאי 30, ואני חושבת שזה מבורך שאתן גם רואות את זה ואת הצורך הזה. קודם כל, חסרה לי פה מאוד נציגות גם של עיריית חיפה. ואני רוצה רגע להתחיל דווקא מעיריית תל אביב. עיריית תל אביב מבינה שהיא מקום שקולט אנשים וצעירים מכל הארץ. הם מבינים את זה, הם דואגים שתהיה להם מנהלת של השירותים החברתיים שתדאג לפתוח מרכז טיפולי בתל אביב לקהילת הלהט״ב עם 11 עו״סים ועו״סיות. הם ידאגו שיהיה להם מענה חירום, והם יושיטו יד בכל מה שצריך. עיריית חיפה, איפה היא? איפה עיריית חיפה? עכשיו, לקראת הדיון, אני ביקשתי מטלי מהרווחה בחיפה שתגיע לדיון. לצערי, היא לא יכלה להגיע. אני חושבת שהם שחקן מאוד משמעותי פה. אני חושבת שקודם כל צריך שעיריית חיפה תבין שהיא מקום שקולט להט״בים מכל אזור הצפון. יש עשרות, אם לא מאות כפרים בצפון, במיוחד החבר'ה הפגיעים, גיל 18 ומעלה, שמגיעים לאוניברסיטה ללמוד. חבר'ה שרוצים להיות במקום יותר ליברלי. אנחנו יודעים שאחוזים גבוהים מהם הם להט״בים. אנחנו יודעים גם שמי שממלא את המסגרות החוץ-ביתיות הם ערבים. אנחנו יודעים ש-50%-60% מהאנשים שמגיעים למסגרות חוץ-ביתיות, אם זה בגג הוורוד, אם זה באבני דרך, אם זה בבית הצבעים, אם זה בבית לינה, אם זה בכל מקום, אם זה בלב, אנחנו יודעים שהחברה הערבית היא חברה שהיא פגיעה. הם מגיעים אלינו לקו הקשב בבית אל-מים, הם מגיעים בדרום, אם זה הבדואים בדרום, אנשים שלא יודעים בכלל מה זה להט"ב. ואני מסכימה מאוד עם חברתי פה מאיה שאמרה שצריך גם לחשוב מחוץ לקופסה. צריך לשבת עם עיריית חיפה, וקודם כל אני רוצה להודות לשתיכן, אתן נפלאות. העבודה איתכן באמת מקדמת וחשובה, והקשר הוא יום-יומי ומאוד מוערך. ואני חושבת שצריך לחשוב פה מחוץ לקופסה, אם אין מספיק מספרים, אני מבינה מה זה לאמוד עם מסגרת ריקה. אני מבינה למה מפעיל גם לא ירצה לקחת, ואני חושבת שזה לא מענייננו, בסדר, אנחנו באים עם הצורך, אנחנו השטח, אנחנו צריכים את המענים. אבל אני מבינה גם למה, לא יודעת, מפעיל כמו אותות או כמו אלה, הם יגידו רגע, זה לא כלכלי לי לפתוח מסגרת. צריך מענים שהם קטנים יותר. צריך בעיניי, ואפשר להעביר את זה לדיון מקצועי, שאני חושבת שצריך להתקיים, אם זה דירות חירום יותר קטנות, באמת סל מענים שהוא גמיש. בהקשר הזה אני אגיד גם שלנו באגודה יש קופת חירום לטרנסים וטרנסיות שמסתיימת מאוד מהר. ואנחנו דורשים דוח סוציאלי של עובד סוציאלי כל פעם שאנחנו מוציאים כסף מקופת החירום, ואנחנו רואים שעדיין הקופה הזאת מסתיימת מאוד מאוד מהר, כי הצורך הזה רגע לתת פתרון למישהו שאין לו מה לקנות, אוכל למקרר, או שאין לו איפה לישון היום בלילה, או שהוא צריך איזשהו מענה. לא שמענו את עמדת המשטרה, אבל הרבה פעמים אתם פוגשים גם את החבר'ה שצריכים עכשיו איזשהו מענה חירומי. אז גם הסלים הגמישים האלה שדיברת, גם אמרתי, הדירות, גם אני חושבת שדיברת על רצף מענים. רצף המענים הוא קריטי. לא רק קריטי כי בעצם אפשר למנוע את החירומיות, כי ברגע שיש מסגרות של קידום תעסוקה וכשיש קבוצות וכשיש מענה של התמכרויות, אפשר גם למנוע את מצבי הסיכון האלה. אני חושבת גם שיש בעיה מאוד גדולה של איסוף נתונים. באמת, אנחנו לא פוגשים את האנשים האלה. אנחנו פוגשים את הטרנסית אחרי שהיא כבר נדקרת. אבל הרבה פעמים הם לא יוצאים מהארון. אנחנו יודעים שעובדות סוציאליות שעובדות לפעמים בכפרים ערבים הן חלק מאותה משפחה גם, או מהמשפחה המורחבת של המשפחה, הם לא ייצאו מהארון. אנחנו נפגוש את זה מאוד בשוליים. זו בעיה גדולה. צריך שהמענים הקהילתיים יהיו, במיוחד לצעירים שהם לא חייבים דין וחשבון, לא צריכים אישור הורים, שיוכלו להגיע, אנחנו גם נפגוש אותם. אני חושבת שצריך להתחיל משם, וצריך להתחיל לחשוב על פתרונות יצירתיים בתחום החירום, דירות קטנות או אפילו חדרים. אפשר לחשוב, לפתוח את הראש, ואני בטוחה שאנחנו נגיע לפתרונות. ואני אשמח שאם משהו ייצא מהוועדה הזאת, זה באמת אולי איזשהו דיון מעקב בעוד תקופה, אחרי שסיימנו לעשות שלושה-ארבעה דיונים מקצועיים בנושא עם כל הגורמים, כולל עיריית חיפה. תודה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה רבה. המשטרה, יש לכם מה להגיד? << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> אנחנו נשמח לשתף פעולה עם כל המשך הדיונים, ואם יש משהו שאנחנו יכולים לתרום, אז באהבה. רחלי צימבר, ראש תחום הקהילה הלהט"בית. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> משרד הבריאות, רוצים להתייחס? יש לכם מה להגיד? << אורח >> אברהם אוחיון: << אורח >> אני רק רוצה להתייחס בקצרה. שמי אברהם אוחיון, רמ״ח נוער ומשפחה בחטיבת החקירות. אנחנו בעיקר עובדים עם האגודה, ואני הייתי בדיון הקודם. קודם כל אנשים מרשימים, גם בצפון וגם בדרום. אני רוצה להתייחס, להגיד על משרד הרווחה, דרך אגב, בתפקיד הזה גיליתי אותם, מלאכים. ובכובע האחר שלי אני מתעסק בבתי חירום שקשורים לאלמ״ב, ושם לקח זמן. היום יש ארבעה מרכזים כאלה בארץ, נקראים מרכזי אלומה, שהם מרכזים חירומיים. נפתח כרגע בבאר שבע חדש, גם אויש, ואני מכיר את זה גם בעניין של כל הזמן אנחנו אומרים, האם מלא, לא מלא, זה גם עניין שאנחנו כל הזמן, כי אנחנו נותנים חוקרים לשם. אבל בסופו של דבר, אני חושב שזה עושה שכל שצריך להיות פרוס בכל הארץ. זאת אומרת, נכון שבתל אביב זה המרכז. אני יכול להגיד מה אנחנו עושים באלומה, לפעמים כשיש עומס במקום מסוים, אז זה הפוך, מתל אביב אנחנו שולחים לפריפריה, כיוון שיש שם מרכזים. אם לא היו מרכזים, מן הסתם באר שבע, כשלא היה מרכז, היינו לפעמים מעבירים לעכו. היום כשיש כבר בבאר שבע, בית שמש, ראשון לציון ועכו, כבר זה מפוזר. כדי לעשות כזה דבר, לדעתי, צריך לעשות איזשהו שולחן עגול כדי לראות ממש את הנתונים, את הצורך, ואז לסדר את זה כמו שצריך. מבחינתנו, אני רק אומר לכם, מבחינת הסטטיסטיקה לפחות, ברגע שנפתח מרכז, יש מי שרוצה לבוא אליו. זאת אומרת, זה ככה בדרך כלל. כשאין מרכז, מן הסתם אף אחד לא יודע, ומה שנקרא הוא לא מתמלא. הכול זו חשיפה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה רבה. << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> ממש משהו קטן. עדי, אנחנו בטח נשב על זה בשולחנות העגולים. לא חייב שזו תהיה עיריית חיפה. יש ראש עיר נהדר בקריית מוצקין, יש קריית אתא, יש קריית חיים. לא חסר שם בקריות אנשים שיעשו עבודה נהדרת, שיכולה גם להיתלות על מה שנעשה או לא נעשה בעיריית חיפה. אפשר להעלות את זה אליהם דרך הרווחה, אני מתארת לעצמי שיש עם מי לדבר. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה רבה. בבקשה. << אורח >> קטי פיאסצקי: << אורח >> השם שלי הוא קטי פיאסצקי, אני משנה לראש עיריית בת ים, מחזיקה תיק הרווחה והקהילה הגאה. ההתייחסות כאן היא רק לפריפריה גיאוגרפית, וחשוב גם שנדבר על הפריפריה החברתית, למרות הקרבה לתל אביב. אני רוצה לחזור אחורה, לפני בכלל שיש בתים שאפשר להעביר את מי שצריך בחירום. אנחנו, העיר בת ים עם 160,000 תושבים, יש לנו עו"ס להט"ב ב-50% משרה, שנותן מענה בעיקר לצעירים. העיר בת ים היא העיר המבוגרת בארץ. אין לנו שום מענה לגיל שלישי, אין לנו שום מענה לדוברי רוסית, כ-38% מתושבי ותושבות העיר הם עולים חדשים דוברי רוסית, ואנחנו לא מצליחים, בכלל, בלי קשר לנושא הזה, לרווחה, אנחנו לא מצליחים לאייש את כל התקנים שיש לנו גם ככה. זה מאוד קשה. ואנחנו באיזושהי סיטואציה שיש לנו פה את גלעד, שהוא הרכז שלנו, שהוא כרגע ב-100% משרה אחרי שהעלינו תקציבים, אחרי שבכלל פתחנו תיק וועדה, והנושא הזה הוא בכלל דבר שלא מדובר. ברוב ערי הפריפריה, כשיש אירועי אלימות כלפי הקהילה הלהטב״קית, אין שום התייחסות של נבחרי הציבור. זה דבר כזה שלא מתייחסים אליו ומקווים שיעבור. ואני רוצה להגיד שבחמש-שש השנים האחרונות, יש עלייה מצד אחד באלימות המאוד קשה כלפי הקהילה ומצד שני במצוקה. כולנו מרגישים את זה במדינת ישראל. זה התחיל בחוקי הטרלול שיצאו מהבית הזה וממשיכים, ואחר כך המלחמה, המתקפה של ה-7 באוקטובר, שנפגעו בה הרבה חברי וחברות קהילה. אצלנו נפל טיל בבת ים, פינינו למעלה מ-1.5% מתושבי ותושבות העיר. כמובן האוכלוסייה המבוגרת ביותר, 8% מהמשפחות חד הוריות, הרבה ילדים שמאובחנים על הרצף, אנשים שלא מרוויחים הרבה כסף. והנפגעים והנפגעות העיקריים הם גם האוכלוסייה המוחלשת, אבל גם חברי וחברות הקהילה שפנו אליי גם אחרי ה-7 באוקטובר וגם אחרי נפילת הטיל, והצלחנו לתת פתרונות נקודתיים. אבל זה לא יכול להימשך ככה. יש לנו כ-10,000 שקלים במינהל הרווחה, אגף שהפך למינהל, לפתרונות חירום לכלל האוכלוסייה. אנחנו מדברים פה באמת על הקהילה הגאה, אבל גם לנשים במעגל האלימות, ואנחנו העיר המובילה בארץ באלימות במשפחה ובאלימות מינית במשפחה. כן, מדהים. אין לנו כסף, אין לנו פתרונות של חירום, ומשרד הרווחה, שבאמת אתם עושים עבודה מדהימה, זה אולי היה הדבר היחיד שתפקד מה-7 באוקטובר ואחרי נפילת הטיל בבת ים, באמת עבודת קודש נעשתה אצלנו, זה היה מדהים לראות איך יש משהו מתפקד במדינה הזאת, אבל אנחנו לא יכולים לתת מענים. אין לנו כוח אדם, אין לנו תקציבים, אין לנו פתרונות. החבר'ה אצלנו לא יידעו בכלל שיש להם את האפשרויות של לקבל איזשהו דיור חירום, לא משנה אם זה בבאר שבע, בתל אביב, או בירושלים, או בחיפה. אין להם את הפריבילגיה הזאת בכלל לדעת. ואני מבקשת ממשרד הרווחה לתת דגש על המקומות האלה, שמצד אחד נבחרי הציבור מעלימים את התופעה הזו כאילו היא לא קיימת, ומצד שני יש צורך. אני שומעת פה על 11 עובדים סוציאליים בתל אביב. אני עם עובד סוציאלי ב-50% על 160,000 תושבים. אז אני מבקשת לא להתייחס רק לפתרונות של מצבי החירום, אלא גם איך להגיע לשם. << אורח >> לינור אברג'ל: << אורח >> תל אביב היא עירייה חזקה. << אורח >> קטי פיאסצקי: << אורח >> אז יש בעיה של תקצוב. לי אין איך לייצר הכנסות. << אורח >> עדי פז: << אורח >> ההקצבה לעו"ס להט"ב היא מתוך תקציב גמיש, הרשות בוחרת כמה אחוזי משרה היא רוצה. תבחר אחרת, תקבל. << אורח >> קטי פיאסצקי: << אורח >> אם אנחנו נבקש להגדיל את זה בשניים וחצי תקנים, אנחנו נקבל? << אורח >> עדי פז: << אורח >> מתוך התקציב הגמיש שלכם. << אורח >> ליה נדן: << אורח >> הבעיה היא גם בלמלא את התקן. זאת אומרת, גם במקומות שהתקנים קיימים. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> חברים, תודה רבה. אני רוצה להודות לחבר הכנסת יוראי על הדיון החשוב, להודות לכל אחד ואחת מכם שהתייצבתם ואמרתם. אני רוצה לסכם, שמכאן נצא, וכפי שנאמר כאן על ידי עדי, לכנס שולחן עגול, לשמוע ולנסות באמת ליישב את ההדורים ואת הפתרונות, כי בסוף המטרה היא לקרב את הפריפריה לתל אביב, הגיע הזמן ב-2026. אין רק עיר אחת גדולה, אני חושבת שכל הערים גדולות, בטח אחרי ה-7 באוקטובר, ברור לנו מה קרה. גם הזעקה מבת ים היא זעקה כואבת, וחיפה וכו'. אני מודה לכם, ואני אבקש גם שיהיה דיון מעקב. אנחנו נשמח לקבל לוועדה עדכונים לגבי מפגשים שאתם מקיימים. תודה רבה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 12:41. << סיום >>