חומר רקע - גורמים חיצוניים
לכבוד
חברי הועדה המיוחדת להסרת חסמים
שלום רב,
הנדון: נייר עמדה מטעם 255 – ארגון החטופים ומשפחותיהם לקראת הדיון בנושא החסמים לשיקום משפחות החטופים החללים.
הורים ובני משפחה של חטופים חללים אינם משתייכים באופן מלא לאף אחת מהקטגוריות הקיימות במערכות המדינה. מחד, הם הורים שכולים שאיבדו את יקיריהם בנסיבות של שכול לאומי (חללי מערכות הביטחון ונפגעי פעולות איבה), והם חלק בלתי נפרד ממשפחת השכול בישראל; ומאידך, הם נושאים מאפיינים ייחודיים של משפחות חטופים, ובמובן זה שונים מאוד ממשפחות השכול האחרות. בשונה ממשפחות השכול האחרות, משפחות החטופים החללים התמודדו משך חודשים ארוכים ואף שנים עם מציאות בלתי אפשרית של חוסר ודאות. הן נשאו אובדן עמום, מאבק ציבורי מתמשך, חשיפה לתנאי שבי ולמידע קשה, טרור פסיכולוגי בלתי נסבל והחזקת תקווה שנשברה באחת. בשונה ממשפחות חטופים ששבו, במקרה של משפחות החטופים החללים אירוע החטיפה לא הסתיים עם החזרה – אלא הפך להתמודדות איומה עם השכול והאובדן. המשפחה נדרשת להתמודד בו־זמנית עם טראומת החטיפה ועם השכול עצמו; עם זיכרון התקווה ועם החלל שנפער; עם מאבק מתמשך שהפך באחת לאבל קבוע. מדובר בקבוצה בעלת מאפיינים מצטברים – גם שכול, גם טראומה מתמשכת, גם קריסה תפקודית וכלכלית – ובמקביל אחריות להחזיק את שאר בני המשפחה בזמן שהם עצמם מרוסקים. המודלים הקיימים של משפחות שכולות מחד ושל משפחות חטופים מאידך אינם נותנים מענה מלא למורכבות זו, והכרה בייחודיות הקבוצה היא תנאי בסיסי לבניית מענה שיקומי מותאם, צודק וארוך טווח.
הפגיעה במשפחות החטופים החללים אינה אירוע נקודתי אלא רצף טראומטי מתמשך. תחילתו בטראומה האקוטית של החטיפה, המשכו בחודשים ארוכים של אובדן עמום – מצב שבו אין ודאות אם האדם חי או מת ולכן תהליך האבל אינו יכול להתחיל – ובהמשך מאבק ציבורי אינטנסיבי שבו ההורים ובני המשפחה נשאו על גבם גם את כאבם האישי וגם אחריות לאומית. שלב ההשבה והקבורה המאוחרת לא סימן סיום, אלא לעיתים הוסיף טראומה נוספת: ידיעה על נסיבות המוות, חשיפה לפרטים קשים והבנה כי התקווה שהחזיקה אותם חודשים ארוכים הסתיימה. התוצאה היא טראומה מורכבת ומתמשכת הכוללת פוסט־טראומה, דיכאון, הפרעות חרדה, החמרת מצבים רפואיים, שחיקה נפשית עמוקה ואובדן אמון במערכות. השכול במקרה זה נדחה והוקפא בתוך מציאות של מאבק לאומי, והפגיעה המצטברת מחייבת התאמה ייחודית של מנגנוני השיקום.
לצד הפגיעה הנפשית קיימת קריסה תעסוקתית וכלכלית משמעותית. במהלך תקופת החטיפה והמאבק להשבת יקיריהם, הורים רבים הפסיקו לעבוד, יצאו לחל"ת ממושך, איבדו עסקים עצמאיים או צמצמו משמעותית את פעילותם. לא מדובר בבחירה אלא בהכרח תפקודי: אדם המצוי במאבק יומיומי על חיי ילדו אינו מסוגל להמשיך בשגרת עבודה רגילה. כיום, לאחר חודשים ואף למעלה משנים של ניתוק, רבים מתקשים לשוב למעגל העבודה בשל פגיעה נפשית עמוקה, אובדן זהות מקצועית וקושי לראות עתיד תעסוקתי. אין כיום מסלול ייעודי של שיקום תעסוקתי להורים שכולים של חטופים חללים, ואין הכרה מספקת בפגיעה התעסוקתית כנזק ישיר של אירוע טרור מתמשך. התוצאה היא הידרדרות כלכלית, תלות בקצבאות שאינן מספקות והעמקת המצוקה הנפשית. נדרש מסלול שיקום תעסוקתי מותאם טראומה, רב־שנתי, הכולל ליווי מקצועי אישי, גמישות תעסוקתית והכשרות ייעודיות, והכרה בפגיעה ארוכת טווח בכושר ההשתכרות.
הקצבה המשולמת כיום להורים שכולים, העומדת יחד על כ־9,000 ש"ח בחודש, אינה משקפת את עומק הפגיעה ואת השלכותיה. סכום זה אינו נותן מענה לאובדן כושר השתכרות, לפגיעה הבריאותית והנפשית ארוכת הטווח, ולאחריות המתמשכת של ההורים לשאר ילדיהם וליציבות המשפחה. בשנים האחרונות חלה התקדמות משמעותית במענים לאלמנות המגדלות יתומים וליתומים צעירים, מתוך הבנה שיש לאפשר להם לבנות חיים מחדש. לעומת זאת, המענה להורים שכולים נותר מצומצם. הורים אינם פותחים פרק חדש; הזהות ההורית ממשיכה להתקיים גם לאחר האובדן. במקביל הם נדרשים להוות עוגן לאחים, לנכדים ולעיתים גם לבני זוג קורסים. כאשר הקצבה אינה מאפשרת קיום בכבוד, נפגעת לא רק רווחת ההורים אלא יציבות התא המשפחתי כולו, והפגיעה הופכת רב־דורית. לפיכך יש למצוא מענה הולם לכלל בני המשפחה מדרגה ראשונה (הורים, אחים - כפי שיפורט - ואלמנות שילדיהם בגרו).
ואכן, מעבר להיבט ההורי, קיימת קבוצה נוספת שנופלת כיום בין הכיסאות – האחים והיתומים הבוגרים. אחים ואחיות של חטופים חללים הקדישו את השנים האחרונות למאבק להשבת יקיריהם. רבים מהם דחו לימודים, שירות צבאי או תעסוקה, נשאו אחריות ציבורית ותקשורתית, והחזיקו את המשפחה בשעה שההורים עצמם היו שקועים באובדן ובמאבק. עם תום ההשבה והקבורה, הם נותרו ללא מסלול תמיכה ייעודי, ללא ליווי נפשי מתמשך וללא מענה תעסוקתי או לימודי מותאם. כך גם יתומים בוגרים – צעירים מעל גיל הזכאות הפורמלית – אשר איבדו הורה חטוף לאחר תקופה ארוכה של חוסר ודאות, אך אינם זכאים למעטפת המלאה הניתנת לקטינים. מדובר בקבוצת צעירים המצויה בשנות עיצוב זהות, לימודים והקמת חיים עצמאיים, כאשר הקרקע נשמטה תחת רגליהם. היעדר מענה ייעודי לקבוצת האחים והצעירים מייצר סיכון ממשי לפגיעה ארוכת טווח בתפקודם האישי, הזוגי והתעסוקתי. יש לגבש עבורם מסלול ליווי מותאם, תמיכה בלימודים ובהכשרה מקצועית, והכרה בפגיעה כתוצאה ישירה של אירוע החטיפה והשבי המתמשך.
נכון להיום מתמודדות המשפחות גם עם סוגיה מהותית של הכרה. הורים ובני משפחה שנפגעו תפקודית ונפשית כתוצאה מהחטיפה והשבי המתמשך חוו פגיעה ישירה מאירוע החטיפה ומהטרור הפסיכולוגי שנלווה לו. יש לבחון הכרה בנכותם מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, כך שניתן יהיה לקבוע אחוזי נכות בגין פגיעה נפשית וגופנית, להעניק תגמול חודשי בהתאם ולהבטיח שיקום רפואי ותעסוקתי ארוך טווח. בנוסף, יש מקום לבחון פרשנות מרחיבה או תיקון במסגרת חוק פדויי שבי, כך שבני משפחה מדרגה ראשונה שנפגעו פגיעה תפקודית קשה כתוצאה ישירה מהשבי ייכללו בהסדר. ככל שהמסגרות הקיימות אינן מספקות מענה מלא, יש לשקול חקיקה ייעודית שתעגן הכרה בבני המשפחה כנפגעים ישירים ותיצור מסלול שיקום כולל ומתכלל.
הכרה בנכות ובהשלכותיה אינה רק סוגיה תקציבית; זו אמירה ערכית של המדינה כי הפגיעה שנגרמה להורים ולבני המשפחה היא ממשית, מדידה ונובעת מאירוע ביטחוני לאומי. ללא הכרה מלאה בפגיעה – המענה יישאר חלקי. שיקום אמיתי מחייב הגדלה משמעותית של הקצבה להורים שכולים, הכרה באובדן כושר השתכרות, הקמת תוכנית שיקום תעסוקתי רב־שנתית, ליווי פסיכו־סוציאלי ארוך טווח ומנגנון מתכלל שימנע התרוצצות בין מערכות. מדינה שידעה להילחם להשבת יקיריהם חייבת גם לדעת לשקם את מי שנותרו עם השבר, מתוך אחריות מוסרית, חברתית ולאומית.
היעדר הכרה רשמית ומלאה במשפחות כנפגעי חטיפה וכמי שנפגעו ישירות מטרור מתמשך אינו נייטרלי – הוא המשך של הפגיעה. כאשר המדינה אינה מכירה במלוא עומק הנזק שנגרם ואינה מעניקה לו מענה מותאם, היא מותירה את המשפחות להתמודד לבדן עם השלכותיו. הכרה מלאה היא תנאי לצדק, לשיקום ולחיזוק החוסן הלאומי כולו.