פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 412 מישיבת ועדת הבריאות יום שלישי, כ"ג בשבט התשפ"ו (10 בפברואר 2026), שעה 14:08 סדר היום: << נושא >> מעקב אחר יישום התוכנית הלאומית למניעת אובדנות << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: טטיאנה מזרסקי – מ"מ היו"ר מוזמנים: אורית מועלם – ס. מנהלת היחידה למניעת אובדנות, משרד הבריאות יעל פומרנץ – מנהלת היחידה למניעת אובדנות, משרד הבריאות סא"ל גל כהנר – רע"ן השירות, אגף כוח אדם, צה"ל, משרד הביטחון יאיר קנון – רפרנט בריאות, אג"ת, משרד האוצר ריבה שכטר – ממונה התמודדות במצבי משבר, חירום ואובדנות, שפ"י, משרד החינוך יפית חסן – סגנית מנהלת אגף פסיכולוגיה, שפ"י, משרד החינוך אהוד קוגן – עו"ס, אגף שיקום, המוסד לביטוח לאומי יעל פוליבודה – מומחית קלינית בפסיכיאטריה, קופת חולים לאומית סיגל סידליק אלון – פסיכולוגית ארצית, שירותי בריאות כללית ליאור בר-ניר – עו"ד, ראש תחום חינוך ומשפט פלילי, המועצה לשלום הילד ד"ר דבי צפתי – יו"ר ועד מנהל, עמותת בשביל החיים עינת ברכה – מנהלת תקשורת שיווקית ופרויקטים, עמותת בשביל החיים סתיו כהן – ראש תחום רשתות חברתיות, עמותת בשביל החיים נחמה פבר בן פזי – מנהלת תחום גילאי בית ספר, אותי - עמותה ישראלית לאוטיזם רותם גלילי פאר – מייסדת ומנכ"לית, עמותת לנפ"ש אסתר קרמר – חברת ועד מנהל, עמותת לשמ"ה רוחמה גמרמן – יו"ר פורום של תקווה מרים קוטן פלג – עו"ס, אחראית על תחום טיפול משפחתי, המחלקה הפסיכיאטרית לילדים ונוער, המרכז הרפואי לגליל ד"ר עמיחי תמיר – יו"ר ארגון הנכים מאיה אדמון – מתמודדת נפש ומרצת סיפור חיים ע' – מתמודד נפש, אזרח קטין עם אישור הורים מיכל גרץ – אזרחית מוזמנים באמצעים מקוונים: סא"ל כרמל קלה – רע"ן קליני, משרד הביטחון מנהלת הוועדה: מיכל דיבנר כרמל רישום פרלמנטרי: חבר תרגומים, יפית גולן רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> מעקב אחר יישום התוכנית הלאומית למניעת אובדנות << נושא >> << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> צהריים טובים. אנחנו ב-10 בפברואר 2026, כ"ג בשבט התשפ"ו. השעה 14:08, ואנחנו מתחילים דיון שמזמן כבר ביקשתי לקיים, דיון מעקב אחר יישום התוכנית הלאומית למניעת אובדנות. נתון מזעזע, אלפי מקרים של ניסיונות אובדנות כל שנה. כל שנה כמעט 500 מקרים רשומים, גם ניסיונות רשומים וגם מקרי אובדנות רשומים, ואנחנו עוד לא יודעים מה המקרים שלא נכנסו לסטטיסטיקה. בחודשים האחרונים דנו כאן רבות בוועדות הכנסת על חרמות בבתי ספר, דנו על מקרי בולינג וגזענות שפשוט דחפו את בני הנוער והאנשים למצבים מאוד מאוד קשים. אנחנו נחשפים כל שבוע כמעט למקרים נוספים מהתקשורת, ולצערי מקרים רבים כאלה מובילים את האנשים למצב שהם אינם מסוגלים להתמודד עם הכאב והפגיעה הנפשית, והם מקבלים החלטה לשים קץ לחייהם. אנחנו מדברים בשנה האחרונה הרבה על הלומי קרב, ואתמול התקיים דיון מעמיק של ועדת הבריאות בנושא המודעות, ומה קורה עם הלוחמים שסיימו את המלחמה אבל המלחמה עדיין לא הסתיימה בתוך הנפש שלהם. אנחנו פוגשים הרבה כאן בכנסת וגם מחוץ לכנסת שורדים של ה-7 באוקטובר, אנחנו מחבקים את המשפחות השכולות, ולצערי אנחנו מכירים גם מקרים שאנשים לא מסוגלים להתמודד עם האובדן שהם חשים, עם השכול. אני אישית מכירה שתי משפחות שההורים, האבא והאמא שמו קץ לחייהם, כי הם לא התמודדו עם האובדן של הילדים שלהם אחרי ה-7 באוקטובר. היום אנחנו דנים בנושא שקשור לכל הנושאים שבעצם הזכרתי בהתחלה, ונדבר על סטטוס יישום התוכנית הלאומית למניעת אובדנות. הממשלה קבעה ב-2013 שיש צורך בתוכנית הזאת. יעל גרמן, שרת הבריאות דאז, זיהתה שזה ממש אתגר לאומי, שאנחנו יכולים לעשות משהו כדי לעצור ולמנוע את המקרים ולהציל עוד חיים. מניעת אובדנות היא אינטרס לאומי, המחייבת פעולה משותפת של משרדי הממשלה עד היום, והתוכנית הלאומית למניעת אובדנות נמצאת היום בתת-תקצוב ביחס לתקציב המקורי. בתוכנית המקורית, על פי החלטת הממשלה, התקציב של התוכנית היה אמור להגיע תוך שלוש שנים ל-27 מיליון שקלים. והיום, אחרי 12 שנים שפועלת התוכנית, התקציב שלה 17 מיליון בלבד. 17 מיליון אחרי שנתיים של מלחמה ושנתיים של כאב נפשי. כחברה בוועדת הבריאות אני עוקבת ומלווה בשנותיי בכנסת את התוכנית. לפני כחודשיים, לקראת דיוני התקציב והצגת תוכנית העבודה של משרד הבריאות, העליתי את נושא תת-התקצוב של התוכנית פעם נוספת גם במליאת הכנסת, וקיבלתי תשובה של הממשלה, אחד השרים הקריא לי את התשובה, ובישר שתקציב התוכנית אמור לעלות ב-10 מיליון שקלים. מספר שבועות לאחר מכן נודע לי כי העלייה התקציבית צפויה לעמוד על 5 מיליון בלבד. התוכנית הזאת כוללת פעילות למניעת מקרי אובדנות, כוללת הכשרות בקהילה. ועכשיו, כשאנחנו כל כך זקוקים לפעילות שתמנע את האובדנות ותציל חיים, אנחנו זקוקים לתוכנית הזאת יותר מאי פעם, ואנחנו רואים שהממשלה לא כל כך מקדמת, לא מגדילה ולא מרחיבה את התקציב. בעבר, יו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות, פרופ' גיל זלצמן, הזהיר כאן בכנסת באחד הדיונים כי דווקא בשנים שאחרי המלחמה ייתכן שיגיע גל צונאמי של התאבדויות. על כן, אני רואה חשיבות רבה לכך שהתוכנית הלאומית למניעת אובדנות תקבל תוספת תקציבית ראויה באופן דחוף. ביקשתי לכנס את הדיון היום כאן בוועדה כדי לשמוע ממשרד הבריאות מהו הסטטוס העדכני של יישום התוכנית למניעת אובדנות, אילו פעולות בוצעו במסגרת התוכנית בשנה האחרונה, ומהו היקף התקציב שהוקצה לתוכנית בשנים האחרונות ומהו התקציב שנוצל בפועל כל שנה. כמובן, ארצה לשמוע האם לדעת משרד התקציב שהתבקש לשנת 2026 הוא מספק. נשמע גם את משרד החינוך והשירות הפסיכולוגי, נשמע גם שירותי בריאות בקהילה, נשמע את האזרחים, האזרחיות, שבעצמם מתמודדים עם כאב נפשי והם ישתפו על המקרים הנפשיים שלהם, מה הם עוברים ואיך עמדו במצב מאוד קריטי. וכמובן, אני רוצה להודות ולהוקיר לעמותות וארגונים שפועלים ופועלות במסגרת התוכנית למניעת אובדנות, שעוסקים בנושא מניעת אובדנות, שמלווים את המשפחות ועושים הדרכות והכשרות בקהילה. זה מאוד מוערך, ואתם צריכים לקבל תקציב ראוי כדי להמשיך לפעול. אתם בעצם הזרוע הביצועית של המדינה. אני מחויבת לפי החוק להקריא איזה קטע לגבי מידע. כידוע, ישיבות הוועדה מוקלטות ומשודרות, והפרוטוקול וגם שידור הישיבה עתידים להתפרסם באתר הכנסת ובאינטרנט, ובהתאם להוראות סעיף 120ד לתקנון הכנסת, יש אפשרות לחסות פרטים מזהים של הדוברים או דברים שנאמרים אם הדבר דרוש לשם הגנה על עניינו של קטין או חסר ישע, או אם פרסום הפרוטוקול יגרום נזק למזומן לוועדה או לאדם אחר. לפיכך אבקש להודיע בפתח הישיבה כי ככל שיעלה צורך או נתבקש, יימחקו מהפרוטוקול של הדיון פרטים מזהים של הדוברים או חלקים מסוימים מתוך הפרוטוקול. ואנחנו נתחיל, קודם כל נשמע את הנציגה של משרד הבריאות, מנהלת התוכנית למניעת אובדנות, יעל פומרנץ, שאני מדברת איתך מדי פעם, כי אני מאוד רוצה שתמשיכו ותרחיבו את הפעילות. את מנהלת היחידה למניעת אובדנות של משרד הבריאות, בבקשה נשמע את הנתונים. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> קודם כל, תודה רבה על הפתיחה החשובה הזאת. תודה רבה, טטיאנה, ועל הנושא שאת שמה על סדר היום באופן מתמשך אצלך, וזה מאוד מאוד מוערך מצידנו, והתוכנית שלנו אכן מתפתחת ואני מיד אציג את ההתפתחות המתמשכת הזאת, ובפרט עם הדגשים לנוכח המלחמה והשנתיים האחרונות. (הצגת מצגת) הנתונים כמו שהצגת, ואני ארוץ מהר על דברים שאני חושבת שהם מאוד מוכרים, אלה הנתונים השנתיים. בין 400 ל-500 איש בשנה מתאבדים, יש תת דיווח של בין 30%-40%, למעלה מ-7,000 ניסיונות אובדניים בשנה מדווחים. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> זה יותר ממה שאנחנו מאבדים במלחמה עצמה. צריך לזעזע את כולם. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> אנחנו שם. השקף הבא שאני אראה כדי לתת תמונת מצב, אצבע על הדופק בזמן אמת. מה שאנחנו במשרד הבריאות עושים, זה שאנחנו מוציאים נתונים מהמכון לרפואה משפטית באבו כביר. הנתונים האלה, חשוב להדגיש, הם מהווים כשני שליש מהמקרים, וזו אחת הדרכים שלנו להיות עם אצבע על הדופק על המגמות. אנחנו רוצים לנהל שיח של שינויים במגמות במניעת אובדנות. אובדנות זו לא תופעה של מהיום למחר. אנחנו בעצם רוצים לראות איפה אנחנו לפני המלחמה, ביחס למלחמה ואחרי. בטח השותפים של התוכנית יודעים, אנחנו באמת קצת מסתכלים קדימה וגם דרוכים קדימה לקראת לאן פנינו. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> סליחה שאני קוטעת אותך. במשך שנים לא היה בארץ רשם אובדנות. גם היה ויכוח מי אמור להיות בקר ורשם, ואני אפילו התערבתי ואז קידמתי שכן יהיה מכרז, והמכרז יאפשר שלא רק רופא במקצוע, אלא בעל תואר שלישי, דוקטור, לא בהכרח לרפואה, יכול להתמודד ולהיכנס כדי למלא את המשרה של רשם האובדנות. מישהו נמצא כאן מרשם האובדנות? << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> אני אשמח לפרט על הנושא הזה. הייתה באמת הרבה מאוד התקדמות. לפני שנה ומשהו נכנסה לתקן ד"ר איילה בורגר. צריך לדייק, זה לא רשם אובדנות, זה בקר נתוני אובדנות. זה שני תפקידים. זה נשמע דומה, זה תפקידים מאוד שונים עם תשתית אחרת. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אתם עובדים בשיתוף פעולה? << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> אנחנו עובדים איתה, לא מזמן גם היא הציגה תוצר של הפעילות בשנה האחרונה, ותפקידה בעצם עוסק בטיוב הנתונים. זה לא רשם שעושה רישום של כל נתוני האובדנות בישראל בזמן אמת, זה לא האירוע, זה משהו אחר לגמרי. אבל יש הרבה ערך בעבודה שלה, והיא כבר בתפקיד, ואכן עזרו ההתערבויות, ובהחלט זה כבר תפקיד שהוא תקן במשרד ועובד. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> כי פעם היו רושמים, נפילה מגובה, מוות מחנק וזה, ולא ידענו, ואף אחד לא יכל להתייחס למגמות כי לא היה רשום כמו שצריך. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> את צודקת, יש עוד עבודה בנושא הזה, כי מייצרים פה איזשהו שינוי ועבודה בתוך המערכות כדי לטייב את אופן הרישום, הדיוק של הדברים האלה, האם זה מוות, האם זו התאבדות, האם זה חנק. יש הרבה עולם תוכן סביב זה. אבל זה בהחלט כבר תקן קיים ומתפקד לגמרי במשרד. זה לגמרי הישג. אני חוזרת לנתונים במכון לרפואה המשפטית באבו כביר. למעשה, אלה הנתונים האחרונים שנותנים לנו תמונת מצב על המגמות בישראל. כאמור, זה שני שליש מהמקרים, זו אינה תמונה ארצית מלאה. אבל מה שמעניין אותנו לראות, זה בעצם להסתכל ביחס למלחמה. השירות הוא שורה האפורה למטה, ינואר עד דצמבר. אתם יכולים לראות את הנתונים ב-2020, קורונה, 2021, 2022. 2023, שנת המלחמה שלנו זה 284 מקרים. ב-2024, שימו לב שיש ירידה משמעותית של כמה עשרות מקרים, וזה מאוד מתאים למה שהמחקר בתחום מלמד אותנו. הוא מלמד אותנו שבעת משבר, אני חושבת שזה נושא שכבר יחסית מאוד מוכר, כמו קורונה, כמו מלחמות, אנחנו לא נראה שם עלייה בשיעור האובדנות, אנחנו נראה שם ירידה. אנחנו עסוקים, מה שנקרא, באויב שבחוץ עכשיו, ולא באויב שבפנים. יש לנו הישרדות אחרת להתמודד איתה, וזה קצת מראה לנו את מה שקורה ב-2024 ומסביר את הירידה הזאת. אבל ב-2025 אנחנו רואים מספר שהוא 293 מקרים. למעשה, נראה שהשווינו פחות או יותר חזרה לאיפה שהיינו לפני המלחמה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אולי לא היה באמת רישום מקרים ולא הועברו נתונים? << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> תראי, הנתונים האלה הם אחרי טיוב שנעשה במשרד. וזה נכון שבגלל שהרישום של נושא האובדנות יש בו מורכבות ויש בו אתגרים, והמשרד דווקא עובד בזכות אותה בקרית איך לטייב ולדייק את העבודה, אבל אני חושבת שזה נותן לנו איזושהי תמונה של המגמות עד דצמבר 2025, על איפה אנחנו. בעצם היינו באיזשהו מקום, הייתה איזושהי ירידה, ועכשיו השווינו חזרה למספרים הקודמים, והשנים שלפנינו יתנו לנו את הפרספקטיבה הנוספת על התופעה. יש פה את זה גם בגרף, אבל אני חושבת שאפשר לרוץ הלאה. מהשקף היקר הזה, אני חושבת שלא צריך להכביר מילים על הטראומה, על מה שמדינת ישראל עברה ואוכלוסיות בתוכה ספציפיות, נוצרו מבחינתנו אוכלוסיות בסיכון חדשות. אוכלוסייה שאנחנו עובדים איתה באופן צמוד, עמותת שורדי המסיבות, שבט הנובה, אלה לא אוכלוסיות שהיה לנו שיח, לא היו צבועות קודם כאוכלוסייה שצריך להקצות לה כוחות, משאבים, ליווי מקצועי, הכשרות. נוצרו מבחינתנו עוד אוכלוסיות בפוקוס של התוכנית. ואם אני לוקחת משפט אחד מפה, זה שאנחנו צריכים להיות ערוכים לעלייה באובדנות לטווח לא ידוע. התוכנית, ואני אגיד את זה בשלב הזה, מאוד מאוד גדלה בשנת 2025. כמות שיתופי הפעולה, כמות ההכשרות, כמות הגופים, שאם בעבר, איך לומר, קצת ישבו על הגדר, או היו להם הרבה נושאים על שולחן העבודה, עכשיו אובדנות נמצאת על שולחן העבודה של הרבה יותר גופים ורשויות מקומיות ומשרדי הממשלה. אנחנו שמחים, וגם לא שמחים על המצב הזה, אבל אנחנו מרגישים שיש המון שותפים שהשיח של מניעת אובדנות נוכח אצלם היום בצורה מאוד משמעותית. החלטת הממשלה, אני רצה על זה, כי כבר ציינת, בדצמבר 2013. החלטת הממשלה דיברה על מתווה של מספר אסטרטגיות מניעת אובדנות, שהן מוכחות בעולם כאפקטיביות. מיושמות בישראל אותן אסטרטגיות שמיושמות גם בעולם. יש פה בעצם איזשהו מהלך. וחשוב להגיד, אנחנו מרתון לטווח ארוך, זו אינה תוכנית שהיא ספרינט. אנחנו תוכנית רב-מערכתית, רב-שנתית, שבעצם מקדמת עוד ועוד, דוחפת את אותן אסטרטגיות מניעה קדימה, חלקן יכולות להיות ברמת רגולציה, כמו הקטנת נגישות לאמצעים מסוכנים, איך נקטין נגישות לבניינים שאנחנו חוששים שיהיה שם ריבוי של מקרים, או לתרופות, שאפשר לרכוש כמות גדולה של תרופות. אבל גם ברמה של בואו נבנה רצפי טיפול בתוך רשות קטנה, ואיך אנחנו נוהגים שהאדם בקהילה שמאותר, איך הוא מגיע לטיפול, איך אנחנו מייצרים את הרצפים האלה בין המערכות. יש פה אלמנטים גם של הסברה, הכשרות שומרי סף. אני חושבת שעד היום בישראל הכשרנו למעלה מ-120-130 אלף איש שהוכשרו להיות שומרי סף למניעת אובדנות. אנשים שיודעים לדבר את השפה, להסתכל, לזהות סימני אזהרה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> ואיך אתם מכשירים אותם? באמצעות מה? << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> יש לנו בתוך מודל העבודה של התוכנית מעין מערך הדרכה שלם, כולל מרצים, בפריסה ארצית, בשפות שונות, עם הנגשה תרבותית ושפתית, מצפון לדרום. אנחנו מכשירים באילת ואנחנו מכשירים בצפון. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> דרך רשויות מקומיות או עמותות? << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> גם ברשויות, גם בארגונים, גם במשרדי הממשלה, גם ממש בקהילה. בתוך קבוצות בקהילה. יש לנו, לשמחתנו, גמישות לתת את המענה הזה באופן רחב. אנחנו כמובן צריכים לתעדף ולעשות את הדברים מאוד יעילים. אנחנו תוכנית, במובן מסוים, כאילו רזה ויעילה. יש לנו דרך עבודה סדורה, וככה אנחנו בעצם מטמיעים את אותן אסטרטגיות. אני אגיד מילה. סיוע לבני משפחה אשר יקיריהם התאבדו. נמצאת פה גם דבי צפתי וגם סתיו, מעמותת בשביל החיים, שהם שותפים יקרים, ובעצם גם פה יש לנו פעילות באמצעות משרד הרווחה לתת סיוע ותמיכה, לצידנו גם משרד החינוך היקרים, ריבה שכטר ויפית, ששם יש גם מתווה עבודה ממוקד בילדים ונוער, ויש שיתוף פעולה מאוד הדוק ומאוד מיטיב ורב שנים. אנחנו יודעים לצעוד ביחד את הדרך הזאת. כמובן שיש עוד לא מעט משרדי ממשלה שותפים. השקף הזה, אפשר לדבר עליו דקה ואפשר לדבר עליו שעה, כי הוא בעצם פורס לעיניכם את המהלך הרב-שנתי המתפתח של התוכנית. 230 רשויות שעוברות תהליך, הם מטמיעים בשלב ראשון, הם מגיעים לשלב של מעקב ובקרה, והמטרה שלנו שיהיו כמה שיותר שגרירי מניעת אובדנות. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> יש לכם איזה משהו מרוכז, מרכז או אחראי במרכז שלטון מקומי? << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> השלטון המקומי אני חושבת שהם היו שותפים מאוד הדוקים בתחילה בהקמה בכלל של התוכנית. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> כמו שיש יועצת, למשל למעמד האישה, כאילו אם יש מישהו שיכול בנוסף לתפקיד אחר למשל, אבל שיקדם את נושא מניעת האובדנות. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> כמו ממונה מניעת אובדנות? << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> כן. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> כבר היום אנחנו דרך ראשי הרשויות, יש ממונה מניעת אובדנות בכל אחת מהרשויות האלה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> מצוין. רק 230 רשויות, יש לנו הרבה יותר. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> יש לנו 257. מבחינתנו, אנחנו כפסע מפריסה ארצית מלאה, מקוות בסוף השנה או בחודשים הקרובים להגיע. יש הרבה רשויות מאתגרות, יש כאלה שאנחנו במשך שנים מנסים להכניס אותן. 2025 הייתה שנה שהרבה רשויות נכנסו, כי הן הבינו שזה הזמן לעסוק במניעה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אשמח לסייע יחד איתכם לפנות לרשויות. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> מעולה. יש קבוצה, בסדר. מערכת הבריאות, שזה אירוע מאוד חשוב. בתי חולים, קופות חולים, שם נמצאים המטפלים שלנו, הפסיכולוגים, העו"סים. אנחנו רוצים שהם ידעו לטפל ב-CBT לאובדנות, ב-IPT לאובדנות, ובעצם יש איזה מערך הכשרות. ושוב, זה תהליכים ארוכי טווח, חשוב להבין את זה, אבל כשהם קורים, זאת אומרת שהייתה הטמעה. כלומר, הצלחנו לחולל איזשהו שינוי. כשעשרות או מאות מטפלים בישראל כבר יודעים, האזרח בקצה יכול להגיע ולקבל שם טיפול קצר מועד, ממוקד לאובדנות, בהחלט ככה אנחנו יכולים לחולל את השינוי. כנ"ל רופאים, מאוד חשוב. רופאים זה באמת מהאוכלוסיות המשמעותיות, שמה שנקרא evidence-base, שכשנכשיר רופאים ראשוניים נצליח במהלך הזה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> זה חשוב מאוד. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> אפשר לפתוח חלון ולדבר שעה על כל פרויקט. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> לפעמים בן אדם מגיע, אומר, ד"ר, אני לא ישן או לא ישנה, תן לי תרופה לישון, ומאחורי זה עומד משהו הרבה יותר עמוק. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> בדיוק. בגלל שרופאים עם זמן קצר, אז פיתחנו לומדה של 25 דקות שמאגדת את כל החומר, כולל ההיבט הפרמקולוגי. כי רופאים, להבדיל מהפרופסיות האחרות, באמת יכולים לתת תרופה. יכולים לסייע במיידית לאדם שהם מזהים בסיכון. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> יש לומדה, כאילו, מה שאמרת, כן? איך אתם מפיצים? ואתם בודקים אחר כך ביצוע ללומדות האלה? << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> את מתפרצת לדלת פתוחה כי יושבת פה מישהי מלאומית, שהחלפנו מילה קודם. לאומית, נגיד, עשו את הפיילוט על הלומדה. לקחו עשרות רופאים, אני לא זוכרת אפילו את המספר כרגע, עשרות רבות של רופאי משפחה ורופאי ילדים, הלומדה הותאמה לשתי הפרופסיות, ובשיתוף פעולה עם הקופה מריצים את זה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אבל יש לכם פיקוח סדור? << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> מכיוון שאנחנו עובדים עם ארגונים מאוד מסודרים, אז כשלאומית מחליטה, אנחנו מטמיעים עכשיו את הלומדה, אני נותנת להם, הם מטמיעים, הם רואים מי מבצע. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אז זה פיקוח פנימי שלהם רק. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> יש דרך לעשות את זה. אבל את צודקת שיש מקומות שבהם נעשה שיתוף פעולה, נגיד עם ההסתדרות הרפואית, וזה יצטרך לרוץ, אני אעשה את הבקרה במקסימום שנוכל. יש את המגבלות המערכתיות. חינוך, בריאות, רווחה, משרד הפנים, ביטחון, ביטחון לאומי, שוויון חברתי, עלייה וקליטה, וגם משרד העבודה, שגם כבר נכנסו לשת״פ איתנו יותר מעמיק. זה אומר שהאוכלוסיות בסיכון שמתחת לכל אחד ממשרדי הממשלה האלה, בעצם מקבלות איזושהי התייחסות, מעטפת, ושוב, זה תהליכים ארוכי טווח. חברה אזרחית, עמותות, אתם יכולים לראות פה, בעצם יש הרבה מאוד ארגונים מבתי אבות, עד פורום נשות המילואים, נובה, שינשינים, פרויקט של שנים, אלפי שינשינים, שהם לדוגמה עובדים עם ילדים ונוער, ויש עוד דוגמאות כאלה. אנחנו משתדלות, מה שנקרא, כל מי שרוצה לקחת חלק, מבחינתנו שותף. שותפים צריך לתעדף ולייצר תהליכים ארוכי טווח להטמעה בכל ארגון כזה. קווים חמים, עמותות כמו ער"ן וסה"ר, ועוד כ-20 עמותות נוספות מקבלות תמיכות ממשרד הבריאות על מנת לתת עזרה ראשונה נפשית, טלפונית, אנונימית, 24/7, וזה קו ראשון מאוד מאוד חשוב, שכל אדם, בכל שעה, בחוויה של דיכאון, בדידות, יכול להרים טלפון ולקבל סיוע ממתנדב שהוא הוכשר לכך. כמובן, אם עולה חשד לאובדנות מיידית, יש נוהל חירום שמופעל, ויש מנגנון עבודה שמוסדר סביב זה. אני חושבת שאני ארוץ קדימה. גם פה אני לא אעבור על כל השקף, אבל בעצם זה איזשהו סנאפשוט כזה, איזושהי תמונת מצב של היקף שיתופי הפעולה בתוכנית. את יכולה לראות שמרכז השלטון המקומי, גם הלוגו שלו מופיע שם. מאות של ועדות היגוי, רצפי טיפול, פורומים מחוזיים. הרבה מאוד קבוצות שונות או פורומים שונים שמתכנסים כדי לדבר מניעת אובדנות, כדי לבנות רצפי טיפול, כדי לחולל שינוי בתוך רשות. כשראש רשות אומר, אני לוקח על עצמי, על הרשות הזאת, את הנושא הזה, ואני שם אותו על סדר יום, הוא ממנה יושב ראש ועדת היגוי, הוא מכנס ועדת היגוי, הוא ממנה ממונה אובדנות שעובד איתנו בשוטף. ובעצם עם אותם שגרירים שמריצים את הפרויקטים האלה, אתם רואים שינוי שלאורך שנים הולך ומתחולל. אני חושבת שרוב הדברים האחרים כבר נגענו, אבל ארגונים גדולים כמו המשטרה, אני חושבת שממש ראוי לתת להם רגע מקום. המשטרה בכלל מגיבים ראשונים, שאגב, הנושא של חרבות ברזל וה-7 באוקטובר. מצד אחד הם שומרי הסף שלנו, הם אלה שנמצאים עבורנו ברגעים שאנחנו צריכים אותם. זה יכול להיות המשטרה ואיחוד הצלה וארגוני הצלה לסוגיהם, והם גם בעצמם אוכלוסייה בסיכון מוגבר. גם עבורם, לדוגמה, עכשיו אנחנו עובדים על לומדה למגיבים ראשוניים וכוחות הביטחון, כדי להנגיש בצורה מהירה לאוכלוסיות עם אופי כזה, מענה לצרכים שלהם. בבתי חולים אפשר גם לדבר עוד הרבה זמן, אבל אנחנו כבר נרוץ. עכשיו אני ארוץ על פרויקטים שהם בפוקוס של מלחמת חרבות ברזל, אבל חשוב לי להגיד לפני זה, לצד הפוקוס של המלחמה, השוטף לא הסתיים. כלומר, איפה שהיינו לפני ה-7 באוקטובר, התוכנית בעצם צברה תנועה ופעילות והתרחבות גם לפני ה-7 באוקטובר. ולצד זה, אני אתייחס לנחמה פבר שנמצאת פה, שמייצגת את נושא האוטיסטים. גם בנושא של אוטיסטים ומניעת אובדנות, השוטף שלנו לא הסתיים, ולצד הרבה מאוד דברים שקרו, השוטף חייב להמשיך, כי היו לנו אוכלוסיות בסיכון גם לפני כן. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> היו גם החמרות במצבם הנפשי אצל מי שכבר סבל מקודם, האוכלוסייה שכבר הייתה בסיכון, עם האזעקות והמתח ומצב אי היציבות. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> איפה שיש יותר פגיעות. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> כן. אני מכירה אישית שאנשים שמו קץ לחייהם, שהיו להם בעיות נפשיות קודם ופשוט לא הצליחו להתגבר בחצי שנה הראשונה של המלחמה. << אורח >> יעל פוליבודה: << אורח >> זה חשוב לזכור שאנחנו אחרי הקורונה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> כן, שכבר אנשים היו בבדידות. << אורח >> יעל פוליבודה: << אורח >> לא הספקנו להתאושש מהקורונה, ואז הגיעה המלחמה. יעל פוליבודה, אני מומחית קלינית בפסיכיאטריה. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> נכון, מדויק לגמרי. יש אוכלוסיות בסיכון שהגב שלהן אולי קצת יותר חלש, ובתוך הנסיבות שנוצרות פה אנחנו רואים את הסיכון. וגם הטראומה לא נגמרת, היא לא נגמרת בחודש, אנחנו עוד נראה את זה לשנים קדימה, ועם זה אנחנו מתמודדים. לצד זה, אני חושבת שכן ראוי להגיד, וזה גם מסר שככה שומעים הרבה מתוך מינהל בריאות הנפש במשרד, שהחברה בישראל, יש בה חוסן. היא חסינה, יש לה יכולות התמודדות, ואני אומרת את זה לצד הכאב וההתמודדויות המורכבות שיש לנו, מבלי לבטל את הכאב של הרבה פרטים וציבורים שלמים שסובלים, כן יש פה כוחות התמודדות, וצריך להסתכל גם באמת על החוסן. בהקשר הזה, כן, כשהזכרת את הקורונה, אני לא רוצה לסתור, אבל אחרי הקורונה גם הייתה ציפייה לעלייה, אבל לא הייתה עלייה ושיעורי אובדנות אחרי הקורונה, ואנחנו מחזיקים את המורכבות, ועדיין אנחנו מרגישים שמה שהיה ב-7 באוקטובר הוא באמת אירוע אחר. בואו נרוץ על זה, משרד הביטחון, שאני חושבת שהם איתנו פה בזום, אגף השיקום, שאנחנו עושים איתם עבודה מתמשכת, המשטרה ומג״ב, שבאמת צורכים יותר ויותר הכשרות, גם לאנשי מקצוע, למטפלים, וגם כשומרי סף. ביטוח לאומי שגם נמצאים כאן ועושים איתנו הכשרות שנים, וגם מדייקים את זה, לדוגמה מי שעוסקים בנושא נפגעי פעולות איבה בביטוח לאומי, אז עכשיו נראה אותם בעצם מתמקדים בלהגביר פעילות. ארגון נכי צה"ל, פורום נשות המילואים, מרכזי החוסן, וכמובן שורדי המסיבות, ועוד, ולכל דבר כזה אנחנו נותנים את המענה המקסימלי. ושוב, זה לטווח ארוך. יש לנו מיקוד בתשתיות שלנו, אותם אנשי מקצוע, אני חושבת שגם הזכרנו את זה, רופאים, מטפלים. יש פיילוטים שונים לפעמים שאנחנו מנסים כדי לתת עוד מענים, לראות לדוגמה מודלים שהם evidence-base, שהם חזקים עכשיו בעולם, האם אפשר לאמץ אותם, האם אפשר לעשות מודלים קצרים ויעילים בארץ, וזה משהו שהוא בבחינה לצד כל העבודה. קהילה – מסר שיוצא הרבה עכשיו בכל התקופה הזו, גם מהרבה מאוד אנשי מקצוע וגם מהמשרד, אנחנו נמנע אובדנות לא רק בקליניקות, אנחנו נמנע אובדנות גם בקהילה אם אנחנו נרד כמה שיותר לשטח. כי מבחינתנו המסר של התוכנית הוא שכל אחד יכול לסייע במניעת אובדנות. ויש פרויקטים כמו עוסקות במקצועות הטיפוח ואחרים, שעשינו ביחד עם משרד הרווחה, שגם הוא בזום, ולצד פרויקטים כמו רבנים ואימאמים, אנשי הדת של החברה החרדית והחברה הערבית, הכשרות למוקדי סיוע. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> סליחה, יעל, הכשרות שאתן מעבירות זה הכשרות רק בעברית? מה קיים? << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> לא, יש לנו גם ברוסית, בערבית, באמהרית, את זה לא הזכרתי. דווקא אחד הפרויקטים המעניינים שקרו אצלנו זה שיתוף פעולה, והכשרנו דור מנחים דוברי אמהרית להכשיר בקהילה. ממש להגיע לקהילה, והתאמנו את ההכשרה. הכשרנו בשיתוף פעולה עם טנא בריאות, וכל דבר כזה בעצם תופרים איזושהי חליפה שמותאמת ומטמיעה את אותן אסטרטגיות באופן הארגוני שמיטיב ומתאפשר. אני חושבת שזה אחד הדברים שאנחנו מאוד גאים בו, ושאנחנו נשמח להוציא את הבשורה ממנו כמה שיותר. כדי להגיע לציבור הרחב, כאמור, ולקהילה, יצרנו קורס בקמפוס GOV.IL, קורס חינמי, נגיש לכולם, בין שעתיים וחצי לשלוש, שכל אחד במדינת ישראל יכול לבוא ולעשות עצמאית אצלו בבית הכשרת שומרי סף, ואפילו לקבל תעודה בסוף. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> ואיך אפשר לראות איפה מפורסם הברקוד הזה? << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> זה אחד הדברים שאנחנו עובדים עליו, להריץ את זה כמה שיותר בשטח, להפיץ אותו, וגם זה בשת״פ. יש לנו תוכניות עבודה ואנחנו עובדים עליהן עכשיו. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אגודות הסטודנטים, למשל, ועדי עובדים. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> בדיוק, סטודנטים זה קהל מאוד רלוונטי. אלפי סטודנטים מבחינתנו יכולים לעבור את זה, אבל זה דברים שבעצם עובדים על איך לייצר את שיתופי הפעולה האלה כדי להגיע רחב. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אפשר גם כל מיני מועדונים וגמלאים כאלה, כי הם בקרב הגמלאים במיוחד. אנחנו יודעים שאזרחים ותיקים סובלים הרבה מבדידות וכושר ועייפות שהם סוחבים ממחלות, אז להגיע להתאחדויות של גמלאים כאלה ואחרים זה מאוד יסייע. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> מסכימה. זה חלק מהעבודה, גם בתוכנית העבודה שלנו להריץ את זה, אבל המסר שלי פה הוא הנגשה. כלומר, אתה לא חייב להזמין מאיתנו מנחה שיגיע אליך עוד חודשיים, אתה יכול גם פשוט לפתוח את המחשב. עלה קמפיין אחד למניעת אובדנות, זה היה בסוף 2024, אנחנו צופים מבחינתנו גם להעלות שוב עוד קמפיינים, וגם בלי קמפיינים, אנחנו עושים מהלכי הסברה ברשויות, מנגישים להם כמו קיטים לרשתות חברתיות, איך לדברר בעצמם מניעת אובדנות, לתת לאחרים כלים לעשות את זה בדרך שלהם, כי מבחינתנו זה חזון מאוד חשוב. ברמה של הכנסה של נושא AI, סיקור אחראי במדיה, אנחנו יודעים שהסברה לאובדנות זה אחד הנושאים הקריטיים, במיוחד בתקופה הזאת. סיקור תקשורתי אחראי לאובדנות הוא נושא משמעותי מאוד. חל כבר שינוי מסוים, רואים המון כתבות שמסתיימות ממש בסגיר, שאומר – אם אתה במצוקה, תפנה. אל תישאר עם זה לבד, בוא תפנה לער״ן, בוא תפנה לסה"ר, בוא תפנה למקומות נוספים כדי לקבל סיוע. ויותר נזהרים בסיקור, אבל זו עבודה רבה ומתמשכת. המחקרים מראים כמה זה משמעותי למניעת הדבקה, וכמה זה יכול להיות משמעותי גם בצד החיובי של זה יסייע למישהו ויעודד אותו לפנות לעזרה. יש לנו בשיתוף פעולה עם פרופ' יוסי לוי בלז מאוניברסיטת חיפה, במרכז על שם צפתי, היקרה שלנו, אפליקציה שבה כל עיתונאי יכול להכניס כתבה שהוא רוצה לפרסם בנושא אובדנות ולקבל פידבק – האם ההכשרה היא אחראית? איזה תיקונים צריך לעשות כדי שהיא תהיה בלי סיקור בעייתי, בלי אלמנטים בעייתיים של הסיקור. וגם זה זמין לכל אחד, כמובן, ללא עלות. דקה להסתכל על מבט קדימה לשנת 2026 וגם הלאה. חלק נגעתי וציינו, אנחנו עוסקים בנושא של מניעת הדבקה, יצירת כמו קיטים לרשויות וארגונים, מה אני עושה כשכבר קרה מקרה, איך אני מונע הדבקה, עם חומרים מתוקפים, אנשי מקצוע שמלווים, מייצרים כמו ערכה כזו לרשויות וארגונים, שכמובן תהיה נגישה. נמשיך להתמקד באוכלוסיות בסיכון מוגבר, וזה יהיה גם לצד השוטף, כאמור, כי אנחנו לא יכולים לעזוב לגמרי אלף ואחד דברים, להמשיך עם מערכת הבריאות ועם הקהילה, והרשויות המקומיות בפריסה ארצית מלאה בשאיפה. אני מתייחסת לנקודה – ביסוס תשתית לטווח ארוך של שגרירי מניעת אובדנות. אנחנו נגביר חלק מהתשתיות שלנו ככל שנכניס יותר אנשים לאירוע, ככל שנייצר עוד ממונים ועוד אנשים שזה באחריות על שולחן העבודה שלהם. ויש לנו ככה חזון, ואפילו הכשרה שנעשה בעתיד, כדי ממש, זה לא מקצוע, אבל בעצם לתת לזה תפקיד, מבנה, ידע וכלים. הסברה, דיברנו. ואני חושבת שזהו, פחות או יותר, על המתווה והעשייה, במיוחד אחרי חרבות ברזל. אני יכולה להתייחס בקצרה לתקציב, כי גם נתת את הנקודות לגבי התקציב. לקראת תוכניות העבודה של שנת 2026 היו דיוני תקציב, והתקבל תקציב שנותן מענה למרבית הדברים בתוכנית העבודה שלנו. ובנושא ההסברה, זה איזשהו ציר נוסף שעכשיו בתוך משרד הבריאות פועלים כדי לראות איך אפשר לחזק אותו עוד השנה. זה נושא שהוא מאוד בפוקוס במשרד, בריאות הנפש ומניעת אובדנות מבחינת קמפיינים. אז נעשית עבודה לראות איך אפשר לחזק אותנו בנושא הזה של הסברה במשרד. ובהמשך הדרך, גם לקראת שנת 2027, השאיפה והדחיפה היא שתהיה עוד הרחבה של הדברים. נראה איך אנחנו מתקדמים עם המדדים השונים בתוכנית ובמשרד. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> יעל, אני יכולה לשאול אותך משהו? מה התהליך? אתם נותנים תוכנית בהתאם לתקציב שיגדירו לכם, או שאתם כותבים תוכנית רחבה ואז אומרים את זה אנחנו מאשרים, את זה לא, ומגבילים אתכם תוך כדי? << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> תראי, יש דיאלוגים בדיוני התקציב יחד עם האוצר ויחד עם אגף תקציב במשרד. זה פשוט אופני העבודה הסדורים. יש תוכנית עבודה שמוגשת ובתוכה יש את מה שיכול להתממש לפי היכולות הכוללות, גם משאבי היחידה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> מה שעכשיו קיבלתם אומדן ל-2026 זה מספק? << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> תראי, זה נותן לנו מענה לחלק מהפעילות, חלק נרחב. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> זה 17 פלוס 5, כן? כאילו 22. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> זה יוצא 20.7. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אפילו פחות, 20.7. מה שהבטיחו במליאה זה בעצם לא. ואם אנחנו נשיג עוד תקציב נוסף, יש לך מה לעשות. כאילו, יש לך תוכנית כבר. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> אני מניחה שנרכז את המאמצים, בדיוק מה שציינו שבמשרד עכשיו עובדים עליו, על מאמצי הסברה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> ומה אחוזי הביצוע משנת 2025? כאילו, כמה אחוזי ביצוע מהתוכנית? << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> בתקציב היחידה? מימשנו הכול. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> 100%? מצוין. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> אפילו יותר. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אנחנו נילחם. כי עכשיו אנחנו חייבים אתכם בפעילות שאתם מובילים ומרכזים יותר מאי פעם. תודה רבה והמון הצלחה, מחזקים אתכם. בואו נשמע את נציג משרד הביטחון. נמצא סגן אלוף כרמל קלה בזום, ראש ענף קליני. שלום, כרמל. במדינת ישראל יש תוכנית למניעת אובדנות, מה החלק שלכם בנושא? << אורח >> כרמל קלה: << אורח >> אהלן, שלום, צהריים טובים. אנחנו פה שותפים עם אגף כוח אדם. נמצאת במליאה סגן אלוף גל כהנר, שיחד איתנו עוסקת בנושא של מניעת אובדנות. אני אתאר את החלק של המענה הטיפולי של חיל הרפואה, וגל תתאר את התפיסה הצה"לית למניעת אובדנות. ככלל, בצבא, כחלק מהתהליך הזה, אנחנו הרחבנו מאוד את שירותי הרפואה, החל בהגדלת מספר הקב״נים, יצירת קו חירום שכל פונה יכול לפנות אליו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, זה התחיל לפעול תוך כדי המלחמה ופועל עד היום. הרחבנו את המענים לאנשי הקבע, את היחידה לתגובות קרב, ייצרנו מענה של ענף תעצומות, שבעצם נותן מענה לחיילים בחובה שסבלים מתגובות קרב, ויש מענים נוספים בחיל הרפואה, כמו מהו"ת. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> סליחה, אתם עוסקים גם במילואימניקים? << אורח >> כרמל קלה: << אורח >> מילואימניקים בשירות פעיל מקבלים מענה דרך קב"ן היחידה שלהם. מילואימניקים שהשתחררו וסבלים מתגובות על רקע הפעילות הקרבית שלהם, מטופלים ביחידה לתגובות קרב, שהיא יחידת סמך של משרד הביטחון. מעבר לזה, יש לנו מענה חשוב לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, היחידה שנקראת מהו"ת. באופן כללי, עוד לפני המלחמה ותוך כדי הלחימה, הייתה התעצמות משמעותית במספר הקב״נים, במאות קב״נים, התעצמות בתקנים וגם בתשתיות לטיפול. זה מבחינת המענה הזה. אני חושב שגל מאגף כוח אדם תמשיך אותי בהקשר של מאמצי המניעה וההסברה שמתבצעים בצה"ל. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> יופי, תודה רבה. חשוב. בבקשה, סגן אלוף גל כהנר. << אורח >> גל כהנר: << אורח >> צהריים טובים לכולם, תודה על ההזמנה. אנחנו פועלים, כמובן כמו הרבה מאוד גופים, בעבודה משותפת יחד עם משרד הבריאות, עם הוועדה ועם עמותות אלו ואחרות, ואני חושבת שבשנים האחרונות מיסדנו יותר את העבודה. אנחנו מבינים שהחשיבות בלדבר עם גורמים מחוץ לצה״ל, מעבר לברה״ן ולאגף כוח האדם, אנחנו גם עובדים באמת עם גופים אחרים שמסייעים לנו למניעת האובדנות. אנחנו פועלים הרבה מאוד שנים למניעת אובדנות. יש לנו ממש תוכנית למניעת אובדנות מטכ"לית. מאז ה-7 באוקטובר אנחנו באמת פועלים ביתר שאת לאור כל המורכבויות הקיימות, גם אירועי הלחימה וכמות האנשים שמתגייסים לצה״ל, גם חיילי החובה והעיסוק בלוחמה, וגם כמובן העלייה באוכלוסיית המילואים שיותר מצטרפת, וזה כבר מראה גם על כמות הזמינות של נשק גם בצה״ל, גם במרחב האזרחי. וזה מאתגר אותנו, וגם יעל דיברה על זה במניעה שלהם. בסוף אנחנו מבינים שהנושא של נשק הוא דבר מאתגר. וכמו שאמרתי, גיוס המילואים, שיש הרבה מאוד אנשי מילואים שנמצאים ומתגייסים לצה״ל. לתוכנית המניעה שלנו קוראים תוכנית מג"ן, תוכנית מניעה, גילוי ונגישות, והיא בעצם תוכנית למפקדים. עיקר התוכנית, ומה שאנחנו רגע באים לעשות, אנחנו מבינים שהאתגר של צה״ל משתנה משנה לשנה. 2022 דיברנו קורונה, 2020, 2023, 2026, ואנחנו כל הזמן משנים את התוכנית שלנו ומשתנים יחד איתה, מפתחים כלים חדשים. המפקדים הם משנה מערכה מבחינתנו. זאת אומרת, שוב, אני אחזור ליעל, אבל יש פה באמת את העניין של ממונה מניעת אובדנות והמפקדים שצריכים להיות מחוברים לתוך התוכנית, ואנחנו כל הזמן מנסים לראות איך מצליחים לחבר אותם, ואנחנו מבצעים בקרה ואכיפה מביקורות. חלק מהתוכנית, מינינו בהמשך גם להמלצות, בכל יחידה בצה״ל היום יש ממונה למניעת אובדנות יחידתי, כדי שהוא יעלה את המודעות ביחידה למניעת אובדנות, כי בסוף מודעות מצילה חיים, וזה אחד הדברים שאנחנו הכי מבינים בתהליך הזה. תוכנית מג"ן, בעצם אנחנו קוראים לה תוכנית המעגלים. אנחנו מסתכלים על ארבעה מעגלים עיקריים, אליהם אנחנו רוצים להנגיש את הכלים. המעגל הראשון זה המעגל האישי, זה באמת החייל, המשרת, איך אנחנו מנגישים לו את המידע, וכרמל דיבר על מוקדים ועל הנגשת תור לקב"ן דרך האינטרנט, והגעה לקב"ן ללא אישור מפקד. זאת אומרת, בעבר הבנו שמפקדים צריכים לאשר כל דבר ולכתוב חוות דעת. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> ולא רצו לחסוך, ולא הגיעו. << אורח >> גל כהנר: << אורח >> אנחנו הבנו שאנחנו מחויבים לייצר רגע משהו אחר, אז באמת המוקדים וכל הנושא של הנגשת המידע. המעגל השני הוא מעגל החברים ליחידה. אני חושבת שאחד היתרונות, וזה מדובר בכל מחקר, שאנחנו צריכים את החברים, ובצבא החברים זה הרבה יותר מחבר רֵעַ, אלא החברים באמת נמצאים איתנו כל הזמן, הם רואים מי אוכל, מי הפסיק לאכול, מי שמח יותר, מי עצוב יותר. ולחברים יש אחריות גדולה, ואנחנו מנסים באמת כל הזמן להעלות את המודעות שם, דרך סרטונים חדשים שהצענו, דרך הסברות, ודרך מערכי שיעור שהמפקדים הם חלק משם. המעגל הנוסף זה מעגל המפקדים. המפקדים, כמו שאמרתי, הם משני מערכה, והמפקדים חייבים להכיר את כל הנושא הזה, מלהנגיש את הכלים למפקדים, וכמובן הם לחיילים. והמעגל הנוסף זה המעגל המטכ"לי. כל מקרה אובדנות שקורה בצה״ל והוא הוגדר כחשד לאובדנות, מתוחקר בצה״ל, ויש ועדה בראשות רמ"ט אכ״א, שהוא בעצם בודק את מקרה האובדנות המדובר, ובוחנים כיצד אפשר להפיק לקחים מערכתיים. זאת אומרת, אנחנו לא מחליפים את מצ"ח ולא מחליפים את הפרקליטות שבודקת שאכן מדובר במניעת אובדנות. מה שאנחנו כן עושים, זה שאנחנו באמת מתחקרים ובודקים איך ניתן למנוע מקרי אובדנות בעתיד, ואיך אפשר לתת למשרת מענה טוב יותר, לאו דווקא למניעת אובדנות. כל מקרה אנחנו מסיקים בין שלושה לקחים ועד עשרה ויותר, ויש הרבה מאוד עבודות ופקודות שהשתנו בצבא בעקבות אותם תחקור של מקרים. אנחנו עושים הרבה מאוד סדרות של פעולות, גם פנים-צה״ל וגם חוץ-צה״ל. בימים אלו יש קמפיין למניעת אובדנות שעשינו בשיתוף כל הגורמים שנמצאים פה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> הסטטיסטיקה השתנתה מאז שהרצתם את התוכנית הזאת? << אורח >> גל כהנר: << אורח >> תראי, התוכנית התחילה ב-2006. יש ירידה גדולה של כמות מקרי האובדנות, בעיקר סביב הנושא של צמצום נשק. והתוכנית שלנו, אנחנו באמת כל הזמן מנסים להנגיש כלים ולשנות אותה. אבל מ-2006 באמת יש ירידה לאור הנושא של הנשק. הקמפיין, אני יכולה להגיד שהוא עושה בינתיים דברים מאוד חיוביים. יש לנו מעל 100,000 כניסות לאתר צה״ל, ששם הנגשנו את המידע למי פונים, מתי פונים, גם למוקדים של צה״ל וגם למוקדים של ער״ן וסה"ר ונט"ל וכל מי שרק אפשר. יש שם שאלות-תשובות לבני המשפחה, יש שם שאלות-תשובות למפקד, יש שם שאלות לחייל שמרגיש לא טוב. כמעט 130,000 כניסות רק בשבוע אחד, שזה אומר הרבה מאוד, וזה נמצא ממש על שלטי חוצות ופרסומות בטלוויזיה, בגל"צ ובגלגלצ ובכל מיני מקומות, כי אנחנו מבינים שאנחנו רוצים להנגיש את המידע. אלו הדברים העיקריים, אנחנו מתעסקים באמת כל זמן בלשנות את הנושא הזה, להעלות המודעות של התוכנית שלנו, וכמו שאמרתי, הרבה מאוד עבודה עם עמותות. אנחנו לפני חודש קיימנו בורד למניעת אובדנות בשיתוף הרבה מאוד עמותות, בשיתוף הוועדה למניעת אובדנות, פרופ' גיל זלצמן ועוד אחרים, ביחד עם משפחות שכולות, שגם שם יש הרבה מה ללמוד מהן, ויש להן הרבה מאוד מה ללמד אותנו, וממש יוצאים לתהליך. וכמו שאמרתי בסוף, אכיפה ובקרה. זה היתרונות של צה״ל, שאפשר להחליט משהו ולאכוף ולוודא שזה קורה. אנחנו נכנסים לביקורות אכ״א, ביקורות נושאיות, ביקורות שתפקידן לבדוק את הנושא הזה של מניעת אובדנות, בשיתוף אותם ממונים ששמנו קודם. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> יופי, תודה רבה סא"ל גל כהנר. אני יודעת שהיחידה למניעת אובדנות גם מעבירה תקציבים למשרד החינוך. אנחנו מכירים את תוכנית 'בוחרים בחיים', ונשמח לשמוע את ריבה שכטר ממשרד החינוך. נשמח שאת תשתפי, גם תספרי לנו על שיתוף הפעולה של השירות הפסיכולוגי של משרד החינוך, ואיך אתם נלחמים בתופעה, כי רק בנובמבר שלושה בני נוער שמו קץ לחייהם. זו לא נורה אדומה, זו זעקה – הצילו ילדים. << אורח >> ריבה שכטר: << אורח >> נכון, אנחנו באמת ככה הרגשנו את החלק של הצבר של אירועי אובדנות כמו כולם, ומעבר לזה שזה זועק, כל אובדן חיים, מספיק של אחד, מבחינתנו זה כאב מאוד מאוד גדול, והרבה מאוד מעגלים, אדוות, שעוברים הלאה של מעגלי פגיעה. אז אני מודה על המעקב, אני מודה על זה שאתם איתנו, וכמובן שבשותפות גדולה עם משרד הבריאות, כמו שכבר יעל ציינה. אנחנו שותפים בתוכנית הלאומית למניעת אובדנות, במסגרת הזאת משרד החינוך מתוקצב ב-6.5 מיליון שקלים. בשנה הזאת, לאור המצוקות הרגשיות שעולות של תלמידים וההתארגנות למתן מענים, בדיוק כמו שיעל אמרה, שאנחנו צריכים להיות ערוכים לעלייה באובדנות, וגם רואים את המצוקות המאוד גדולות של התלמידים, אז משרד החינוך תקצב בעוד 3.5 מיליון שקלים את התוכנית במטרה להרחיב אותה. זאת אומרת, מבחינתנו הרחבת התוכנית אומרת שבוחרים בחיים, שזו תוכנית המניעה שלנו, התוכנית הפרו-אקטיבית, תוכנית המניעה שמועברת בכיתות ט', תעבור להיות בהדרגה תוכנית שתעבור בכל כיתות ט'. היא הפכה להיות תוכנית חובה, היא הוכרזה כתוכנית חובה, ואנחנו קיבלנו תגבור של תקציב מהמשרד כדי שנוכל לאפשר את ההחלטה הזאת. במסגרת ההרחבה של התוכנית תהיה גם הרחבה של המענים הפסיכולוגיים. יפית חסן תציג את זה עוד מעט, היא הנציגה שלנו, של אגף הפסיכולוגיה. זהו, הרעיון הוא גם להתאים את התוכנית לאוכלוסיות תלמידים נוספות. חלק מהעבודה של הקשר עם ההתאמה לילדים שעל הרצף האוטיסטי, ובכלל התאמה לחינוך המיוחד של התוכנית, הרחבה של התוכנית. אנחנו עובדים הרבה עם אגף עולים במשרד על חשיבה. וגם התקצוב הנוסף מאפשר לתת ליועצות שעדיין לא יכולות להעביר את התוכנית כי הן לא הוכשרו, או שהן יועצות חדשות, שבבתי הספר שלהם בכל זאת יוכלו לקבל את התוכנית על ידי יועצות ותיקות, מטמיעות, שיקבלו שעות. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> בכמה בתי ספר אתם פועלים? << אורח >> ריבה שכטר: << אורח >> נכון להיום, 2,765 כיתות כבר עוברות את התוכנית. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> במהלך שנת הלימודים הזאת? << אורח >> ריבה שכטר: << אורח >> במהלך שנת הלימודים הזאת. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> ובשנה שעברה? << אורח >> ריבה שכטר: << אורח >> שנה שעברה סיימנו את השנה עם קרוב ל-1,800 כיתות שעברו. השנה אנחנו רוצים פשוט שכל כיתות ט' יקבלו את התוכנית, זו הרחבה בהדרגה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> יש לך מפה, כאילו, איפה יותר רשויות, שאתן מעבירות פעילות? האם התוכנית מגיעה גם לפריפריה? כמו נוף הגליל, כרמיאל, שאני מכירה מקרים משם. << אורח >> ריבה שכטר: << אורח >> התוכנית מגיעה לנוף הגליל. אנחנו השנה, אגב, בנוף הגליל, באופן מיוחד, אמרנו שלא רק כיתות ט', אלא כל הכיתות של ט', י', י"א, י"ב, אנחנו ערוכים לתת להם את המענה. בכלל, זאת שנה, אומנם אנחנו מגדירים את התוכנית כתוכנית לכיתות ט', אבל אנחנו ערוכים לתת לכיתות שבשנים קודמות לא קיבלו את זה בכיתה ט', אנחנו ערוכים לתת את המענה גם לכיתות האלה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אני חושבת שי"א וי"ב זה בכלל מאוחר. << אורח >> ריבה שכטר: << אורח >> לא, זה רק לאלה שלא קיבלו. מבחינתנו, התוכנית היא תוכנית שמיועדת לכיתות ט'. תלמידים שהגיעו לכיתה י', י"א, י"ב, ועדיין לא קיבלו את התוכנית מסיבות שונות, אנחנו ערוכים השנה לתת להם. מבחינתנו, התוכנית עוברת בפריפריות, היא עוברת במרכזים. אני אגיד את זה אפילו יותר, אנחנו ערוכים לתת את התוכנית לכל בית ספר שיאפשר שהתוכנית תגיע אליו, ממש ברמה הזאת, והתוכנית גם הוכרזה על ידי המשרד כתוכנית חובה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> היא עדיין לא נחשבת תוכנית חובה? << אורח >> ריבה שכטר: << אורח >> היא נחשבת עכשיו. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> עכשיו, משנת 2025? או ממתי? << אורח >> ריבה שכטר: << אורח >> לא, אני רגע אגדיר את זה אחרת, בסדר? היא תמיד הייתה כחלק מהתוכנית של 'הכ"חות שבדרך', התוכנית של הכ"חות שבדרך היא תוכנית חובה. עכשיו ניתן לזה חיזוק נוסף על ידי אמירה של השר, שהחל מהשנה הזאת, אנחנו מדברים על 2026, זאת תהיה תוכנית חובה. כל מנהלי המחוזות בארץ קיבלו מכתבים עם הדרכה והנחיה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> התקציב שיש לכם מספק? << דובר_המשך >> ריבה שכטר: << דובר_המשך >> התקציב שעכשיו קיבלנו ביחד עם התקציב של משרד החינוך יאפשר לנו את זה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אוקיי, יופי. << אורח >> ליאור בר-ניר: << אורח >> סליחה, יש לי שאלה, אתם בעצם ערוכים להטמעה מלאה? ליאור בר-ניר, המועצה לשלום הילד. << אורח >> ריבה שכטר: << אורח >> אנחנו ערוכים להטמעה מלאה. היא תהיה בהדרגה, אבל שוב, בגלל שאנחנו גם צריכים לעמוד אל מול בתי הספר, שקצת יותר קשה להם להכניס את הנושא של אובדנות וצריכים שם לעשות יותר עבודה, אבל אנחנו ערוכים להטמעה מלאה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> טוב, תודה רבה. << אורח >> ריבה שכטר: << אורח >> יפית תגיד משהו, מאגף פסיכולוגיה, כי הטמעה מלאה, חלק מלהיות ערוכים, זה גם המענים של הפסיכולוגים של הערכות הסיכון, הטיפול והמעטפת של בתי הספר, שיפית תציג אותם. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> יפית, בבקשה. << אורח >> יפית חסן: << אורח >> יפית, מאגף פסיכולוגיה בשפ"י. אני ארחיב את מה שריבה אמרה, וכחלק משפ"י אנחנו שותפים באמת לתוכנית. ברמת העיקרון, השירותים הפסיכולוגיים, בכלל, שפ"י עובד לפי המעגלים שיעל תיארה קודם, והמעגלים הראשונים שהם מעגלי המניעה, אז בעצם ריבה כבר תיארה את המענה קודם. הפסיכולוגים נכנסים כחלק מהמענה. קודם כל 3,000 פסיכולוגים הוכשרו בתוכנית עצמה. ברמה השניונית, אנחנו מבצעים את הערכות הסיכון לתלמידים המאותרים. הם מופנים לפסיכולוגים החינוכיים בשפ"חים, והם מקיימים הערכות סיכון לתלמידים שמצויים בסיכון. וכמובן, אנחנו גם מספקים את המענה הטיפולי לתלמידים שנמצאים בסיכון בינוני ונמוך. אנחנו נותנים גם את המענה האבחוני וגם את המענה הטיפולי. בנוסף, פסיכולוגים מלווים גם את המערכות ואת הצוותים החינוכיים במוסדות חינוך שיש בהם חשש לתלמיד שנמצא בסיכון, ואנחנו מרחיבים כעת גם את הייעוץ הפסיכולוגי שאנחנו נותנים להורים. זאת אומרת, אנחנו נותנים ייעוץ פסיכולוגי להורים גם כיום, אבל היום אנחנו נרחיב אותו כחלק מההרחבה שריבה דיברה עליה לעוד הורים. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> יופי, תודה רבה, יפית. בהרבה מקומות בשטח רואים את הארגונים האזרחיים והעמותות, ואני מכירה מקרוב את הפעילות של העמותה 'בשביל החיים', שכבר מספר שנים השתתפתי בפעילויות שלכם, בצעדות ובכנסים, אין עליכם. ונמצאת כאן דבי, יו"ר העמותה, ואני מבינה שהכנתם בשבילנו סרטון, ואז ידבר סתיו כהן בשם העמותה. אתה רוצה קודם להגיד? בבקשה, סתיו כהן, בשביל החיים. << אורח >> סתיו כהן: << אורח >> תודה רבה, חברת הכנסת טטיאנה. סתיו כהן, יזם בתחום בריאות הנפש, ויש לי את הזכות לשבת לצד דבי ועינת. אני מתנדב בעמותת בשביל החיים. לפני חמש שנים אבא שלי התאבד, ואני ככה רוצה לגעת בכמה דברים, גם כאלה שנאמרו, גם דברים שאנחנו רואים ומוצאים שהם אקוטיים. בדרך כלל מעגלי השיח שיש סביב אובדנות זה מאוד רך ומאוד נעים, ומאוד כולם באים לתמוך, אבל צריך גם לבוא ולהגיד את הדברים בצורה ברורה ושלא יתמסמסו. פעם אחרונה שעודכן התקציב ליחידה למניעת אובדנות היה לפני עשר שנים, כמו שציינת, ומאז זה לא זז, ויש איזשהו חוסר הלימה בין הכמות והדרישה והצורך שיש כרגע במענים גם טיפוליים אל מול התקציב שקיים כרגע. דבר ראשון, מה שצריך לקרות זה שאותם ה-5 מיליון שנאמר שיתווספו לא ירדו מסדר היום, שזה לא יתפספס וייעלם בתוך התקופה הזאת. אני רגע אשתף שנייה מהמקום האישי. לפני הוועדה הזאת הייתי בוועדה גם של חברה נוספת בשדולה למניעת אובדנות, של מיכל וולדיגר ולימור סון הר מלך. הם התעסקו שם בדיוק בשלב הזה של עד שמגיעים לנקודה האובדנית ברצף הטיפולי. השם של הפרויקט זה מד"א נפשי. ואני רוצה רגע לשים את זה, כי זה מה שאני תופס, זה מה שאני רואה כחלק מהעשייה שלי בתוך בריאות הנפש. יש את האובדנות, שזה הקצה של המשפך של הטיפול בבריאות הנפש. אנחנו הבאפר האחרון לפני חיי אדם. ואסור לנו לשחק בכסף הזה כמו, זה רולטה רוסית שמשחקים בה בחיים של אנשים. אותם 5 מיליון שקל, אני אומר 5 מיליון שקל, אבל בואו, התקציב המקורי הראשוני היה 55 מיליון שקל, ומשם הדברים התגלגלו. אסור לנו לשחק בזה. חברת הכנסת טטיאנה, אני יודע שלך באופן אישי זה חשוב, וגם למיכל. אני אומר את זה כי זה קריטי במיוחד בתקופה הזאת. אנחנו כולנו מודעים ומוספמים ומוצפים בזה שהצונאמי עומד להגיע, ויש איזו בהלה כללית כזאת, אבל אסור לנו לתת לזה שאנחנו כבר קצת שחוקים, הרגש שלנו נשחק מלשמוע סיפורים קשים ומטראומות, אז אנחנו כזה קצת מעבירים את זה לידינו ואסור שזה יקרה. אני רוצה לשים דגש על דבר אחד ספציפי שיעל אמרה, וזה האופן שבו הקמפיינים והרשתות, איך זה מנוהל כרגע, ואני אומר את זה ככה, בחיי המקצועיים אני מתעסק בקמפיינים וברשתות חברתיות ובשיווק, ויש איזושהי נקודה ששמתי עליה את האצבע ויצא לי ככה למקם אותה ולשים אותה בשיחה עם יעל. יש עניין שהיחידה תוכל להפעיל בעצמה את הנכס הדיגיטלי הזה. אם אנחנו מסתכלים בצורה רחבה, כרגע מה שקורה זה שאנחנו מוציאים קמפיינים החוצה. אני אומר 'אנחנו', אני רגע מדבר גם כזה קצת כי אני מרגיש באותה כתף-כתף עם יעל ועם היחידה. וכשאנחנו מוציאים איזשהו קמפיין כזה ומסתמכים רק על גורם חיצוני, שהוא יהיה המתווך שלנו ללקוח קצה, סליחה, אני מדבר בצורה קרה, לאזרחים, אנחנו בעצם משאירים את אותו קמפיין באוויר לכמה דקות, הוא יורד, ואז המידע הזה מתאדה ונעלם. והבקשה שלי כאן היא להפנות תקציבים, בלי קשר ל-5 מיליון האלה שעכשיו יתווספו, להפנות תקציבים ייעודיים שייכנסו ויהוו איזשהו עוגן ואיזשהו בסיס בבסיס התקציב למערך תוכן שיהיה נגיש לקהל, שיהיה נגיש לאזרחים, שיפעל מתוך היחידה, גם אם זה יהיה ב-outsource מתוך היחידה, אבל שזה יהיה חלק מהפעילות השוטפת של היחידה, כדי שהיא תוכל לאפשר לעצמה איזשהו ערוץ תוכן, שאם עכשיו מישהו רוצה לגשת ולצרוך תוכן שקשור למניעה, שקשור לאינפורמציה כללית, הוא יודע לאן לגשת. זה שהוא ראה פעם אחת איזה פוסט באבא פגום, ופעם אחת איזה פוסט במקור אנונימי כזה או אחר, זה לא באמת רלוונטי. כמו שיש מערכי הסברה שלמים לכל אגף ואגף, צריך שיהיה משהו מבוסס כזה. תודה רבה על ההקשבה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> תודה רבה, סתיו. אפשר להעלות את הסרטון, בבקשה. << אורח >> סתיו כהן: << אורח >> כן, נראה את הסרטון ונדבר עליו. תוך כדי שאתם רואים את הקבצים המזעזעים האלה, אני אסביר למה זה כל כך חשוב. בסופו של דבר, כל זמן שאנחנו לא נמצאים ברשתות עם תוכן שהוא תוכן תומך, תוכן שנותן קונטרה, ספציפית פה אני מדבר על בני נוער, אנחנו משאירים אותם לשחות לבד בתוך האוקיינוס הזה, ואם אין לנו איזושהי יכולת לפזר גלגלי הצלה כאלה בתוך הרשתות, הם לבד. (הקרנת סרטון) << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> מה בעצם ראיתם בסרטון? מה הנופים האלה? האמירות, מה שכתוב. << אורח >> סתיו כהן: << אורח >> האמירות האלה הן כביכול נראות עלומות, ויכול להיות שהן עולות מ-יוזרים עלומים ושאף אחד לא יודע מי עומד מאחוריהם, אבל בפועל זה אנשים שכותבים את הדברים האלה. זה ילדים, בני נוער, שכותבים את הדברים האלה, יכול להיות ילדים, יכול להיות בני נוער, יכול להיות גם אנשים מבוגרים. בסוף, כשמישהו מפרסם ומעלה דבר כזה, זה אומר הרבה כנראה גם על המקום שהוא נמצא בו. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> איך אנחנו מגלים? איך אנחנו תופסים? << אורח >> סתיו כהן: << אורח >> אני יודע שיש את 105, שעושים פעולה נהדרת באיתור וזיהוי וגם מגיעים ומייצרים איזושהי מערכת שיודעת לתקף את הדבר הזה. סליחה, כן? בלי לפגוע באף אחד, לא בצורה מספקת. וגם יש פה שני אופנים שצריך להסתכל עליהם בצורה נכונה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אתה מציע, אם כבר קיימת תשתית של 105, להרחיב את הפעילות שלהם זה יעזור? זה לא מספיק מה שהם עושים? << אורח >> סתיו כהן: << אורח >> זה מה שהתחלתי להגיד, צריך להסתכל על זה בשני אופנים. מצד אחד, להבין שיש את החלק של האיתור והזיהוי. ודבר שני, זה לפזר. זה קצת כמו לשלוח גלגלי הצלה וגם לשלוח מסוקים שירימו את האנשים עם גלגלי ההצלה. זה שתי פעולות שונות שצריכות להתבצע באותה פלטפורמה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> כן, דוגמה מצוינת. << אורח >> עינת ברכה: << אורח >> שמי עינת, גם מעמותת בשביל החיים. אני רוצה רגע לדייק ולהסביר את מה שראינו. אני אגיד לכם את זה ברמה האישית, אני אספתי את החומרים האלה. זה מפלטפורמת טיקטוק, שכולנו יודעים שזו פלטפורמה מאוד מאוד פרוצה שאין לנו איך בעצם לאכוף אותה. מה שאתם רואים כרגע זה המסכים שאני אספתי, פשוט כתבתי מילות חיפוש ואספתי אין-ספור מסכים כאלה. זו ממש דוגמה מאוד קטנה למסכים שפשוט, נוער וילדים, כמו שגם סתיו אמר, אנחנו לא יודעים מי בדיוק עומד מאחורי. אני גם טשטשתי כדי שאפילו אם יש פה איזשהו ניק-ניים, שאנחנו לא נזהה את זה באיזושהי צורה. אבל שתבינו שהם נמצאים בטיקטוק, יש פה מסכים מ-2024, מ-2023, מ-2025 ו-2026. זאת אומרת, לאף אחד, "באף מקום", אין איזושהי נורה שנדלקה איפשהו, שילדים כותבים את זה. עכשיו, אני רואה את התגובות, והתגובות יותר מטרידות. כי כשנוער כותב את זה, ויש למשל 100 תגובות, 300 תגובות, 400 תגובות, הילדים האלה לא יודעים מה לעשות עם זה. הם יכולים לדבר בשפתם, בלקסיקון שלהם, אבל אין להם באמת את הכלי, כי בעצם יש פה הודעות מאוד ברורות של נוער וילדים. אני חסכתי מכם גם תמונות, כי יש גם כאלה שמעלים סרטונים שמדברים, וכאלה סרטונים שבתוך מיטה, אבל זה בעצם הזרע ששם זה נמצא. זאת אומרת, בכל רגע נתון, בטיקטוק, וזו ממש טיפה בים מה שהעליתי פה, יש המון מהסוגים האלה של הודעות, ואף אחד, אין איזשהו מישהו, גם את התגובות, למשל, אני יכולה להגיד לכם שבתוך התגובות יש גם נוער - - - << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> כן, רוצה להעלות מחשבות אובדניות. << אורח >> עינת ברכה: << אורח >> בדיוק, הם מתחילים לחלוק אחד עם השני, ואין שם שום במפר שעוצר את כל הדבר הזה, ושם, במקום הזה, זה זרע שקורה בעודנו פה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> עם כל הפופולאריות של הפלטפורמות, יש לנו יותר אפשרות להגיע לילדים האלה אם מישהו באמת יהיה עם הפוקוס ועם העיניים. << אורח >> סתיו כהן: << אורח >> אני אשמח לדייק את זה. זה לא אם מישהו, זה אנחנו צריכים. אולי זו היחידה, אולי זה 105, אבל אנחנו צריכים. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אז כאילו למנות כאלה שיהיו אחראים, לתת משאבים כדי שיהיו אנשים לא בהתנדבות, בשכר, וקבוע, שזה יהיה באחריות שלהם לדוג אנשים כאלה, ילדים, לאתר, ולכוון אותם לטיפול. << אורח >> דבי צפתי: << אורח >> אנחנו מבקשים שהתקציב הזה יהיה בנוסף על ה-5 מיליון, כי כרגע, ב-5 מיליון שיש, כל הנושא הזה לא קיבל תקציב. ולכן, אם בתום הוועדה הזאת נתבשר על תוספת של 2 מיליון לטובת הנושא הזה, זאת תהיה בשורה מצוינת. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> יופי. תודה רבה, דבי. << אורח >> עינת ברכה: << אורח >> תמיד אני אומרת שזה גם ברמה האישית, יש לי ילד בן 15 שגם כל היום בטיקטוק, ולנו ההורים אין שום יכולת לנטר. כל פלטפורמה אחרת, כן. ואני, בתור אמא שיודעת שהילד שלה יושב כל היום בטיקטוק, אין לי מושג מה הוא רואה. אני מניחה שכדורסל, כדורגל, כמו שהוא אוהב. זאת אומרת, מבחינתי, כשאני רואה את הדברים האלה, ואני רואה את זה הרבה בגלל העבודה שלי, החזון שלי זה שמישהו בתוך התגובות, יהיה לו את המידע. זאת אומרת, הסברה נכונה, חינוך נכון. זה בעצם לעשות את אותם ילדים ונוער שומרי סף שם בפנים, משפיענים. הם צריכים לפמפם להם את המידע, לא לקחת אחריות, שהם ידעו לאן להפנות את אותה נערה, ילדה, באותו רגע נתון שזה נכתב. כי יש שם כל כך הרבה תגובות, ולא ראיתי בשום מקום בעצם איזשהו מענה, ויש שם סכנה מאוד גדולה. ואני יכולה להגיד לכם שגם עקבתי אחרי כמה, ואני יודעת שגם נעשו מקרים, קרו, הלכו עד הסוף. כי אחרי זה נוער כתב – היא כנראה נעלמה, וכנראה שהיא עשתה את מה שהיא אמרה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> תודה, עינת. אתם עושים עבודה מאוד מאוד חשובה, יישר כוח, ותודה לכם. נמצאת כאן נציגה של עמותת אותי, נחמה. << אורח >> נחמה פבר בן פזי: << אורח >> תודה רבה. אכן, עמותת אותי, עמותה ישראלית לאוטיזם, לשעבר עמותה לילדים בסיכון, כבר 35 שנה עוסקת באוטיזם, וב-12-13 השנים האחרונות יש לנו גם מערך שלם לגילאי בית ספר, ושם חברנו ליעל פומרנץ ממשרד הבריאות, יעל שחר ממשרד החינוך, ואני רוצה ככה לתת איזו זווית של מצד אחד סוגריים, אבל מצד שני מאוד רלוונטית לחשיבות, כמו שיעל אמרה, להמשך העבודה המתמשכת. אבל אני רוצה דווקא להציג את זה מהזווית של המלחמה, מפני שהמלחמה והאסון הנוראי, האסון לנו ולאנושות שהוביל למלחמה הזאת, מדגיש את הסיבות שבגללן צריך לכתוב תוכנית, ויש כאן את החוברת שכתבנו יחד עם משרד החינוך ומשרד הבריאות. המלחמה הזאת הדגישה את הכשל המאוד גדול בעבודה עם אוטיסטים, ואת העובדה שהרבה פעמים אנחנו מפספסים את דרכי הבעת המצוקה, אנחנו מדירים אותם מהדיון מפני שאנחנו לא מבינים שהרבה פעמים ההסתגרות היא דווקא הדרך לספר – "אני כן שם לב". 2,600 ילדים ובני נוער אנחנו החזקנו בתקופה הזאת, כאשר אנחנו מקפידים להכניס אותם לעניינים, כן לדבר איתם, לא משנה מה רמת התמיכה שהנער או הילד צריך, הוא חייב להיות חלק מהסיפור אחרת המצוקה הולכת וגדלה, וידוע שתדירות האובדנות, שכיחות האובדנות, היא בין פי שלושה לשבעה באוכלוסיית האוטיסטים, וגם הרגישות שלהם ל-PTSD היא גבוהה בהרבה מאוד. התוכנית שנכתבה, ואני חושבת ששאפו גם למשרד החינוך וגם למשרד הבריאות, שהשאירו את התוכניות על כנן גם בתקופה שצריך להתמקד באמת במצוקות מאוד גדולות לאומיות, אבל אילו היינו שוכחים את האוכלוסיות הנוספות, היינו מקבלים את זה בצורה הרבה יותר משמעותית אחר כך. ואנחנו מקבלים את זה, כאילו זה ה-Ongoing. אני רוצה, בחוברת הזאת, ששוב, בתבונה מאוד גדולה היא הופצה לכל מי שרוצה, ועדיין יכולה להיות מופצת בצורה דיגיטלית, לא צריך את החוברת עצמה. החוברת עצמה מציינת גם את גורמי החוסן, גם את גורמי הסיכון, גם את ההקשר של המלחמה, אבל היא גם עושה דבר אחד נוסף בהקשר של מניעת אובדנות, וזה שצריך להבין שתפיסת האוטיזם הולכת ומשתנה, ואנחנו מדברים כיום לא רק על תפיסה של הפרעה, אלא תפיסה של שונות נוירולוגית. ובעצם היחס של הסביבה, וגם הצבא שותף לנו למחשבות האלה, אם אנחנו נייצר סביבה שלא מחזקת את אותם דברים שמכניסים אותם למצוקה, שלא מחזקת את זה שהם יסתירו את מי שהם, שלא מחזקת את זה שאנחנו לא מתחשבים ברגישויות השונות שלהם, וכן מחזקת את הזהות האוטיסטית החיובית, אנחנו נעשה צעד מאוד גדול של מניעה חיובית, מניעה פרואקטיבית. ולכן, למרות שהדיון כל כך כבד באוכלוסיות ובצרות אחרות, האוכלוסייה הזאת חשובה גם בהקשר של המלחמה וגם בהקשר באמת של השוטף, אז תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> תודה רבה לכם. אתם עושים גם עבודה טובה, אני רואה את הנציגים שלכם גם בוועדות אחרות, גם בוועדת הבריאות. עושים עבודה טובה, תודה רבה. נמצאת כאן נציגה של עמותת לנפ"ש, רותם גלילי פאר. << אורח >> רותם גלילי פאר: << אורח >> צהריים טובים. רותם גלילי פאר, מייסדת עמותת לנפ"ש, ואני מנהלת קהילות של למעלה מ-100,000 בני אדם שרובם מתמודדי נפש ובני משפחות, ומגיעות אלינו פניות רבות, במיוחד בשנתיים האחרונות, של אנשים במצוקה שלא מקבלים מענה. אנחנו לא מכירים את כל התוכניות האלה שמדברים עליהן אצלנו בקהילות. זה לא הגיע אלינו. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> קהילות גיאוגרפיות. איפה אתן ממוקמות? << אורח >> רותם גלילי פאר: << אורח >> זה קהילות דיגיטליות בפייסבוק. זה קהילות מאוד פעילות, ויש שם הרבה מאוד אנשים והרבה מצוקה, ואנחנו כמה מנהלים כבר כמה שנים שאין לנו דרך להתמודד עם כל הפניות האלה. רציתי להגיד שאובדנות לא נובעת ממחסור בתוכניות, כי כבר שנים יש מלא תוכניות, אלא ממערכת שמנותקת מהשטח, ובעיקר במחסור בתוכניות שפותרות בעיות בדידות. אחד מהגורמים העיקריים לאובדנות זו בדידות, ואת זה לא פותרים פה. אני לא שמעתי משהו שמייצר לאנשים שייכות ומשמעות פה. והכי חשוב, זה מאוד מאוד חשוב לי שיהיה כתוב בפרוטוקול, זה שצריך להפסיק להתייחס לאנשים במצוקה כאילו זה משהו שצריך לנהל ורק לסתום את הפה עם כימיקלים, ולהתחיל לראות באמת אנשים שזקוקים לסיוע, לשייכות, למשמעות, ולתחושת ערך. המעקב שלכם הוא באמת קריטי, והוא מאוד חשוב, אבל אני חושבת שהפרדיגמה הזאת פשוט נכשלה וצריך לבחון אותה. אני רוצה רק לשאול שלוש נקודות קצרות: האם אתם משלבים בתוכניות למניעת אובדנות מתמודדי נפש בעלי ידע מניסיון שהחלימו מאובדנות? כי אם לא, אני ממש אשמח שתשקלו את הנושא, כי אין כמו בעל ניסיון שיכול להיכנס לנעליים של אדם במצוקה, בטח כשהוא כבר עבר את זה והחלים מזה, ויש הרבה מאוד כאלה בישראל. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> ויכול להיות שזה יעצים את אותו בן אדם, שהוא לא ירצה לשחזר את הניסיון שלו שוב. << אורח >> רותם גלילי פאר: << אורח >> גם, וזה משקם אותו לגמרי. << אורח >> יעל פוליבודה: << אורח >> אם אפשר להוסיף, יש דבר כזה בסל שיקום שזה נקרא צרכנים נותני שירות, שזה אנשים שהם מתמודדי נפש, וכחלק מההתמודדות ומהעשייה שלהם, הם גם מטפלים, מלווים מתמודדי נפש. << אורח >> רותם גלילי פאר: << אורח >> אבל זה לא קורה מספיק, אין הרבה כאלה. << אורח >> יעל פוליבודה: << אורח >> אבל כן יש דבר כזה, ואולי כבר יש איזה בסיס שכן אפשר לפתח אותו. << אורח >> רותם גלילי פאר: << אורח >> מעולה. אז אני אשמח לראות איך אפשר לקדם את זה בקהילות שלנו, ושתכירו אנשים מדהימים שעברו את האובדנות וניצלו. יש לנו, כמו שאמרתי, קהילות מאוד מאוד גדולות, ואחרי כמה שנים, באמת, אני מותשת באופן אישי לענות לפניות ועוד בהתנדבות. הייתי ממש שמחה שגם תשקלו לתת לנו עזרה בסיוע, ממש עזרה למענה לפניות של הקהילה שלנו. 100 אלף אנשים, זה המון. עכשיו, תוך כדי שאני פה, אני מקבלת פניות בלייב. ונקודה אחרונה, בוועדות הקודמות עלה נתון במערכת החינוך של פסיכולוג אחד על כמעט 2,000 ילדים. רציתי לדעת אם הוסיפו פסיכולוגים, ולשאול למה לא ממש מפציצים את מערכת החינוך עכשיו במטפלים באומנות, שיש כל כך הרבה כאלה, מטפלים מדהימים, פורמליים, והם פשוט בחוץ, ועדיין פסיכולוג אחד ל-2,000 ילדים. זהו, תודה. << אורח >> סתיו כהן: << אורח >> הוסיפו תקצוב ספציפי לטיפול באומנות, ספציפית על מה שאת מדברת. יש תקצוב נוסף. << אורח >> רותם גלילי פאר: << אורח >> במערכת החינוך פסיכולוג אחד ל-2,000 ילדים. אז הוסיפו פסיכולוגים? << אורח >> סתיו כהן: << אורח >> לא, אני לא מדבר על מערכת החינוך. אולי לא המקום שלי להגיד את זה, אבל אני פשוט יודע את האינפורמציה הזאת. כן הוסיפו תקצוב ספציפי לטיפול באומנות בכל מה שקשור בבריאות הנפש. יש תקצוב נוסף לזה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> תודה רבה. << אורח >> ריבה שכטר: << אורח >> אני רק אענה כי התבקשתי. קודם כל התיקנון, לא מדויק מה שאמרת, אבל אני לא אתייחס לזה, אני אתייחס לזה שמאז עקרונות הסכם השכר, אנחנו בהחלט נמצאים במגמת עלייה בקליטת פסיכולוגים, בשימור פסיכולוגים ובהגדלות משרה לפסיכולוגים. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> מצוין. << אורח >> ריבה שכטר: << אורח >> עלייה של יותר מ-200 תקנים בשנה, זה רק התקנים, כמובן יותר פסיכולוגים, אז בהחלט, ואנחנו מקווים מאוד שזה יימשך. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> תודה רבה, הערה מאוד חשובה. נמצאת כאן מאיה אדמון, מתמודדת נפש ומרצת סיפור חיים. << אורח >> מאיה אדמון: << אורח >> נעים מאוד. תודה רבה שנתתם לי לדבר. אני מתנדבת בעמותת לנפ"ש, חברה בעמותת לשמ"ה, ומרצה בעמותת נגישות ישראל על סיפור החיים שלי. אני רוצה רגע להתעכב על מילה אחת – 'מעקב'. תוכנית לאומית למניעת אובדנות שלא נמדדת באמת, היא מסמך ריק ולא תוכנית מצילת חיים. אני מתמודדת עם מאניה דיפרסיה ועוד. מתמודדת נפש בתפקוד גבוה. וחשוב לי לומר כאן, כלפי חוץ תפקדתי, עבדתי, חייכתי, אני עובדת עכשיו למשל בשלוש עבודות, אבל בתוך כל זה הייתי מאוד לבד, וזה בדיוק השלב שבו מערכות נוטות לפספס. מניעת אובדנות לא מתרחשת ברגע של ניסיון אובדני, לא רק לפחות, אלא מתרחשת חודשים קודם. בזמני המתנה ארוכים, כשאין רצף טיפולי, ברגעים שבהם אין מי שחוזר אליך ואין לך גורם מקצועי אפילו אחד שאתה יכול לסמוך עליו, היא מתרחשת בבדידות שקופה. ולכן כשמדברים כאן על יישום, אני מבקשת שנשאל לא רק מה אושר, אלא מה באמת קרה בשטח, כמה אנשים נפלו בין הכיסאות, כמה ויתרו בדרך, כמה נראו מתפקדים ונשארו לבד. הבקשה שלי היא כזאת – תכניסו לתוך מנגנוני המעקב גם קולות של מתמודדים, לא כקישוט, לא כנספח, אלא כמרכיב שיטתי משמעותי, כי נתונים מספרים סיפור אחד והחיים עצמם מספרים סיפור אחר. ואם אנחנו באמת רוצים להציל חיים, אנחנו חייבים להקשיב לשניהם. תודה רבה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> תודה, מאיה. אנחנו שוב חוזרים על בדידות, כמה שחשוב לא להשאיר בן אדם לבד עם הכאב, עם הסבל שהוא עובר בפנים. תודה, רותם, ותודה לך, מאיה, שאת משתפת יותר. אסתר, ביקשת גם לשתף, בבקשה. << אורח >> אסתר קרמר: << אורח >> אני אסתר קרמר, מעמותת לשמ"ה. לרוב יותר קל לי לדבר, ועל הנושא הזה מאוד מאוד קשה לי לדבר. אני אישה אובדנית, לא אובדנית מחלימה ולא אובדנית שהחלימה, אני אישה אובדנית. אני כל בוקר קמה ורוצה למות, וכל ערב הולכת לישון ורוצה למות. וכל רגע, וגם הרגע, אני רוצה למות. אני יודעת שיש הרבה תוכניות והרבה דברים. אף אחת מהתוכניות האלה, אגב, לא פנתה אליי, לא הייתה לי נכונה אף פעם. כמו שרואים, אני אישה עם יכולות מאוד גבוהות. אני מסיימת כעת תואר בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בהצטיינות, שזה יכולות מאוד גבוהות בשביל לסיים תואר באוניברסיטה העברית בהצטיינות. באמת יש לי יכולות גבוהות. אני מגדלת שבעה ילדים, שישה נכדים. ביום-יום אני נראית אישה עם הרבה יכולות. באחד הימים שהיה לי ניסיון אובדני, אני גם קמתי בבוקר ואמרתי, אני הולכת להתאבד, ואני אומרת את זה עם חיוך על הפנים לרוב, לא רואים את זה עליי, ולא האמינו לי. גם למיון הגעתי ואמרתי שאני רוצה להתאבד, ואמרו לי, יש לנו בשבילך שתי אופציות, או להיכנס למחלקה ספציפית, שעברתי שם פגיעה, או ללכת הביתה. אז בחרתי ללכת הביתה. אף אחד לא עזר לי להגיע למקום שיותר מותאם לי, או לקבל את המענים שיותר מותאמים לי. הגעתי הביתה ונעשה ניסיון אובדני למחרת. יש לי פחד מאוד גדול כל פעם להגיד את המצב שלי, כי אני לא רוצה שזה יגרום לאשפוז בכפייה, ואני יודעת שזה מה שזה עלול לגרום, ולא באמת לתת לי את המענים שאני צריכה, כי המענים שאני צריכה זה לא אשפוז בכפייה. סליחה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אבל כל הכבוד לך, שעם כל מה שאת מרגישה את הלכת ללמוד, ואת משיגה דברים ואת מצליחה. << אורח >> אסתר קרמר: << אורח >> אשפוז בכפייה הוא לא דבר שעוזר לי. כל פעם שאני יוצאת מהאשפוז, אני מקבלת לפחות עוד חמישה רעיונות חדשים איך להתאבד. כי זה מה שאני עושה באשפוז, אני מנסה להבין איך להתאבד. זה מה שאני כל הזמן מנסה, כי כל הזמן זה מה שאני רוצה. אשפוז בכפייה לא עוזר לזה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> מה היה עוזר לך? << אורח >> אסתר קרמר: << אורח >> הייתי בבית מאזן תקופה, וזה כל כך עזר לי. למשל, היום אין בתים מאזנים נגישים לאנשים עם מוגבלות, אפשר לראות שאני גם עם מוגבלות פיזית. אני לא יכולה לקבל מענים שהיו יכולים לעזור לי. יש לי זכות לקבל סל שיקום במדינת ישראל, ואני לא מצליחה לקבל סל שיקום, כי סל שיקום אפשר לקבל רק מי שלא עובד או לומד. אבל אם אני רוצה גם לעבוד, ואני עובדת, אני מרצה במכללה, אני באמת עובדת בעבודה שהיא נחשבת עבודה טובה. ולא נותנים לי לעבוד אם אני רוצה סל שיקום. נאלצתי לוותר על סל שיקום, כי הוא לא עובד לי יחד עם להיות עובדת ולומדת. זה או-או. אי אפשר לקחת אותי. מאשימים אותי כל הזמן, אני חיה הרבה בהאשמה, אומרים לי, תצאי מזה, זה בראש שלך, אל תחשבי על זה, זו אשמתך. אני שומעת הרבה האשמה, אני חיה המון בהאשמה, כל הזמן אני חיה בהאשמה. אני אדבר גם על החזקה טיפולית. אני מקבלת היום טיפול, שנה רביעית שאני מקבלת טיפול, זה מעל ומעבר, אני יודעת שזה לא כל כך מקובל בקופות אחרות, ובאמת תודה לקופת חולים לאומית וליעל, אבל אני יודעת שרוצים עכשיו גם לקחת את הטיפול לאנשים, וזו החלטה של משרד הבריאות להפסיק לעשות טיפולים ארוכי טווח. יש אנשים שצריכים טיפול לאורך כל הזמן. אם ברגע שיפסיקו לי את הטיפול, והייתה לי עכשיו תקופה קצרה שהפסיכולוגית שלי עזבה את קופת החולים, עד שהתחלתי עכשיו עם מטפלת באומנות חדשה, ובתקופה הזאת היה לי ניסיון אובדני. אז צריכים לדעת את זה, שיש אנשים שבלי טיפול, שהוא כל הזמן, והוא חזק, והוא יציב, הם לא יכולים. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> משרד הבריאות צריך לדאוג שיהיו בתים מאזנים נגישים לאנשים עם מוגבלויות, ואנחנו נרשום את זה גם. << אורח >> אסתר קרמר: << אורח >> יש אנשים שצריכים שיחזיקו אותם תמיד, לאורך זמן. וגם סל שיקום, אגב, זה גם משהו שאני חושבת שצריכים לומר עליו, צריך להיות יותר רחב, נגיד לתת לי מענים. אני אמרתי, אני רוצה את המענה שלי, שהוא מענה מרחוק, כי אתם לא יכולים להיות זמינים לי, אז בואו תהיו זמינים לי בשעות שאני יכולה, גם זה הם לא הסכימו. המענים כל כך לא גמישים. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אסתר, תודה. אנחנו נחשוב, גם נפנה למשרד הבריאות. יעל למשל מיחידה אחרת, אבל את נחשפת תוך כדי הפעילות שלכם, אתם נחשפים לבעיות, אתם מעבירים הלאה לתיקון, לשינוי בתוך המשרד? << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> יש שיח, ואני מניחה שרובם פה יודעים את זה, בתוך בכלל מינהל בריאות הנפש, היחידה שלנו חונה תחתיו, התוכנית הלאומית חונה תחת מינהל בריאות הנפש, יש פעילות עצומה, במיוחד בשנתיים האחרונות, כדי להרחיב את המענים, הזרמת תקציבים עצומה גם לקופות, ובעצם לפיתוח המענים והתשתיות של בריאות הנפש ובריאות הנפשית היום במדינת ישראל. ועדיין, וזה לא סוד, יש הרבה מאוד אתגרים וחוסרים במדינת ישראל. זה נכון, כאילו אני לא מחדשת פה, לצערי כלום. אבל זה באמת מקרה נורא כואב. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> כבר במספר דיונים אנחנו מדברים על צורך בבתים מאזנים מותאמים לאוכלוסיות מסוימות, גם לקבוצה עם מוגבלויות, עם מוגבלות ניידות, גם נשים חרדיות ועוד קבוצות אוכלוסייה, עולים, למשל, דוברי שפות שונות. אנחנו צריכים לחשוב. זה גם יעלה פחות כסף למדינה וגם ישקם יותר אנשים כשהם יחזרו לשגרה ולתעסוקה. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> אני חושבת שזה נושא שבאמת אפשר להביא עוד למשרד, כי במקום שאחראי למניעת אובדנות זה בעצם באמת רחב יותר. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> כן, אנחנו נעביר. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> למי שלא יודע, התוכנית שלנו, גם בצניעות שלה, היא תוכנית מניעה. וכמובן תוכנית טיפולית שבעצם אנחנו, כתוכנית, אנחנו עוסקים במניעה לטווח הארוך כדי שלא נגיע למקומות האלה, וזה בעצם המתווה. ובוודאי שיש מערך בריאות נפש שנותן מענים רחבים יותר בישראל. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> תודה. בואו נשמע גם את יעל פוליבודה, מומחית קלינית בפסיכיאטריה בקופת חולים לאומית. גם כללית, כן, פשוט היא הזכירה את לאומית, אז נשמע. << אורח >> יעל פוליבודה: << אורח >> היי, שלום. אני מבינה שבאמת הנושא של הוועדה כאן הוא מניעה, אבל אנחנו, אני כקופה, כנותנת טיפול, נמצאת בקצה, בסוף. ולי הרבה פעמים, אני עובדת באמת בתנאים, לא רק אני, אני חושבת שכל האנשים שעובדים בבריאות הנפש עומדים בתנאים מאוד מאוד קשים. אין פסיכיאטרים של ילדים. אין. פשוט אין. אין להשיג. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> מי שהיה פרש לפנסיה בשנים האחרונות. << אורח >> יעל פוליבודה: << אורח >> בדיוק. פסיכיאטרים של מבוגרים זה גם נהיה משהו שמאוד קשה להשיג. מטפלים בבריאות הנפש, שאנחנו רוצים לגייס לקופות, לא שווה להם לבוא ולעבוד בקופות, כי משרד הבריאות תיקנן תקנים מסוימים של שכר, גם המטפלים באומנות, גם פסיכולוגים, גם פסיכותרפיסטים, גם פסיכיאטרים, אחים ואחיות. ניסו לעשות איזה משהו, אני אספר עכשיו באופן אישי, אני מומחית קלינית בפסיכיאטריה. מה זה אומר? זו אחות עם הרשאות של רופא. אנחנו היינו הקורס הראשון למעשה שקיבל את ההזדמנות הזאת, היינו רק 30 אנשים, עשינו את הקורס הזה. כרגע אנחנו עובדים תחת נוהל של מומחית קלינית, נוהל שמאוד מגביל אותנו, שלא באמת נותן לנו את האפשרות לעשות את מה שאנחנו יודעים ומאוד מאוד טובים בו. אז מניעה זה גם מאוד יפה, אבל אני חושבת שעם כל התקציבים ועם כל הדברים אנחנו עדיין עובדים עם המון חסר, ואני מניחה שאולי זו לא הייתה הוועדה המתאימה לזה, אבל כאילו זה לא נאמר מספיק, אני חושבת, החוסר הזה שקיים. וגם המטפלים שכבר נמצאים בתוך המערכת, כבר מאוד מאוד שחוקים, עייפים, לא יודעים איך להתמודד עם כל הצונאמי שמגיע אליהם. זהו, זה מה שיש לי להגיד. << אורח >> מאיה אדמון: << אורח >> אני יכולה רק להפנות פנייה למשרד החינוך, מילה אחת. בתור אחת שמרצה וניסתה, מנסה עדיין להגיע לתוך מערכת החינוך, זה קצת בעייתי, כי זה אפשרי רק דרך מערכת גפ"ן, ומי שלא מתקבל למערכת גפ"ן כי אין לו תואר לא יכול לצערי להרצות בבתי ספר. זו רק נקודה, מניסיון אישי פשוט. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> תודה על ההערה. מכללית שירותי בריאות, פסיכולוגית, סיגל. << אורח >> סיגל סידליק אלון: << אורח >> שלום. סיגל, פסיכולוגית ארצית של שירותי בריאות כללית. קודם כל אני רוצה להודות לחברת הכנסת טטיאנה על הדיון החשוב הזה ועל הרגישות שהוא מתנהל, שזה ראוי לציון ולהערכה, ותודה. זה מכבד את הנושא ואת כל הנוכחים. אין ספק שהעלייה בצרכים עלתה בשנים האחרונות מאז הקורונה. אני יכולה להגיד שאנחנו יכולים לראות בכללית, רק מאז המלחמה הגדלנו בעוד 40 מרפאות חדשות או מתרחבות את המענים. נוספו לנו כ-400 תקנים, שזה הרבה יותר מטפלים במערך בריאות הנפש, והעלייה בכמות המענה שניתן היא בעשרות אחוזים. יחד עם זאת, הצורך גם מאוד גדול ועולה, ואני רוצה בגלל זה להתייחס לסוגיה הספציפית שלשמה התכנסנו, וזו התוכנית היחידה והתוכנית למניעת אובדנות, כי אנחנו מתמודדים ביום-יום עם כל כך הרבה עומסים, וחשוב לי פה להגיד שהתוכנית מהווה עבורנו באמת גורם מאוד משמעותי לשיתוף פעולה. זה התחיל עוד טרם המלחמה, כמובן, עם יוזמה להכשרות של מטפלים בכללית. יש לנו גם בתי חולים וגם קהילה. עשינו הכשרה למאות מטפלים פרונטלית. אנחנו ביקשנו שזה יהיה פרונטלי, והיחידה נענתה, והגיעו למחוזות ולבתי החולים שלנו להעביר הכשרה פרונטלית של יום שלם לכל המטפלים שלנו בבריאות הנפש ובמערכי הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית בקופה, עם הרבה מאוד גמישות, הרבה מאוד היענות, כולל תוכניות שנתפרו. כשבסורוקה היה צורך למענה מיוחד, נתפר מענה מתאים. כשבאילת הייתה בקשה לעוד איזושהי הכשרה מיוחדת, זה גם היה. גם הפסיכיאטרים שלנו במחוזות מעידים וככה מדגישים את החשיבות שהתוכנית מהווה עבורם איזושהי כתובת, כשיש צורך להתייעץ, סביב עובדים במצוקה, סביב מקרים מיוחדים של מטופלים. יש לנו כמובן מענה מאוד גדול במסגרת מערך בריאות הנפש שלנו, אבל גם היחידה נותנת מענים כשמרגישים שיש איזו מרפאה שקרה מקרה של אובדנות וצריך לעשות עבודה עם הצוות, הם גם מתגייסים. אז מאוד חשוב לי להגיד שזה נכון שהזכרתם שזו מניעה ולא טיפול, אבל זה מעבה ומגבה את מערכי הטיפול. לכן ההגדלה של התקציב היא קריטית כדי לאפשר לאותם מטפלים ברחבי הארץ, בוודאי במערכת החינוך וגם במערכת הבריאות, לעשות את עבודתנו טוב יותר. העומס, השחיקה, הביקוש הוא עצום, ובצורה הזאת אנחנו מצליחים במכפלות להגיע ליותר צוותים. הלומדה שפותחה בשותפות עם כללית מול הרופאים, הכשרות לרופאים ראשוניים, רופאי ילדים, רופאי משפחה. מבחינתנו אלה, באמת, אני מניתי רק מעט מהתוכניות, שהתוכנית בצורה מרשימה באופן יחסי למשרדי ממשלה, מתגמשת, מתאימה ותופרת חליפות כל הזמן. ומבחינתנו, אני חושבת שאני אומרת את זה לא רק בשם כללית, אלא בשם כל הקופות, מאוד חשוב שהתוכנית הזאת תתוקצב ותוכל לקחת את זה צעד קדימה לעוד מקומות. אני בטוחה שלנו יש יוזמות ולהם יש יוזמות, ואנחנו יכולים להתקדם ביחד. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> תודה, סיגל. אני רוצה גם להדגיש שיש עוד קבוצת אוכלוסייה שאני שומעת הרבה בדיונים, גם בביקורים שלי במרכזים הרפואיים, קבוצה של רופאים מתמחים שעובדים משמרות ארוכות, שהם פשוט בעומס בלתי רגיל, שהם לפעמים מבצעים ומבצעות מגוון פעולות. גם רישום ודיגום ובדיקות, ולפעמים גם מחליפים את טכנאי הרנטגן כשחסרים טכנאים. ושמענו אתמול מהתקשורת, ראינו שהיה מקרה שרופא מתמחה נמצא ללא רוח חיים והסיבות נחקרות. האם נעשה משהו? האם אתם יכולים ליזום משהו בפנייה לרופאים מתמחים ולתת להם איזו הכשרה? וזה מעבר ללומדה שעושים במרכזים רפואיים. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> קודם כל, התשובה העקרונית היא כן, לגמרי. אני חושבת שגם איזשהו מחקר וסקר פנימי שעשה אצלנו מראה גם מה שאת אומרת, הלחץ שמופעל עליהם, לצד זה שהרבה פעמים הם בעצמם מקבלים, הם מאוד טריים במערכת, מטופלים אובדניים. יש פה בהחלט מורכבות. פרופ' גיל זלצמן, שאגב התנצל שהוא לא יכל להגיע היום, הוא שיתף אותי באיזשהו מחקר שבקנה בנושא. וחד משמעית זה כן במתווה העבודה שלנו, וזה מסוג הדברים שבשיתוף פעולה עם בתי חולים, אפילו ללכת לאקדמיות בשלב שהם עוד בלמידה, בשלבים מוקדמים, לתת להם מעטפת. זה לגמרי בתוכניות שלנו, חלק כבר אולי נכנסו בתוך ההכשרות שהיו לרופאים, איפה שהיו מקומות שזה קרה, אבל זה בהחלט חלק מהדרך הזו שאנחנו עוברים. יש תוכנית עבודה, ויש הרבה מאוד פרופסיות גם להכשיר בתוכה. << אורח >> סיגל סידליק אלון: << אורח >> אני אציין, זה אומנם לא התוכנית, אבל נגיד בכללית יש לנו מרפאת פרסונל, אנחנו בעזרת פסיכולוגים ועובדים סוציאליים של כללית נותנים מענה מקוון בחינם לעובדי כללית, ואנחנו מפרסמים את זה גם בפורומים של המתמחים כדי שהם יפנו. זה בחינם ודיסקרטי, ולא כתוב להם בשום מקום ולכן הם פונים. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> מצוין. תודה, סיגל. בואו נשמע גם את מרים קוטן, אחראית תחום טיפול משפחתי במחלקה פסיכיאטרית לנוער, מהמרכז הרפואי לגליל. השכנים שלי. את דוקטור? << אורח >> מרים קוטן פלג: << אורח >> לא, אני לא דוקטור. אני תואר שני, עובדת סוציאלית, אני מטפלת משפחתית וזוגית, ואחראית על התחום של הטיפול המשפחתי במחלקה הפסיכיאטרית לילדים ונוער בנהריה. ואני רוצה פשוט לשים על השולחן את הנושא של הטיפול המשפחתי, כי קודם כל זאת לא פרופסיה שמוכרת באופן ייחודי במשרד הבריאות, אלא אנחנו יושבים תחת כותרת של עובדים סוציאליים, והיא גם לא מתוגמלת בהתאם. וטיפול משפחתי, כמו שאנחנו מבינים, משפחה זה המעגל הראשון של כל אדם, ואנחנו כמובן עוסקים במניעת אובדנות. הטיפול המשפחתי הוא אחד הטיפולים היותר אפקטיביים כדי לעזור, במיוחד לבני נוער להתמודד עם דיכאון, שלפעמים מוביל לאובדנות. ואני רוצה לשים את זה על השולחן, כי שוב, הייתי מאוד רוצה שנצליח להשיג איזושהי הכרה בתחום הזה כתחום שהוא מספיק חשוב, שייכנס גם למרפאות לבריאות הנפש יותר, גם לקופות החולים. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> בהחלט, עובדים סוציאליים, עובדות סוציאליות, זה חלק בלתי נפרד מתהליך שהוא ריפוי גם נפשי. << אורח >> מרים קוטן פלג: << אורח >> כן, אבל ספציפית התחום של הטיפול המשפחתי, שאפשר להגיע אליו, דרך אגב, לא רק מעבודה סוציאלית, אלא מפסיכולוגיה וכל מיני תחומי טיפול, גם רופאים. ספציפית, אני יודעת שהאגודה לטיפול משפחתי ניסתה המון שנים לקבל הכרה דרך משרד הבריאות, ולא מצליחים לקבל הכרה לתחום שהוא נחקר כמאוד מועיל. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> תודה. אני ביקרתי בבית ירוק, יש גם בבני ברק ויש גם בגני תקווה, שהצוות, גם פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים נותנים טיפול למשפחה. אם יש משפחה שאחד מבני המשפחה או שניים עם בעיות, אז מטפלים במשפחה כולה, זה כולל הדרכה הורית וטיפול מסוים, וייעוץ, וטיפולים נפשיים והתנהגותיים. זה בא הכול ביחד. המשפחה מקבלת חבילה של טיפולים לכל בני המשפחה, ויש שיעור הצלחה נהדר, והטיפולים אפילו יכולים להיות יותר קצרים, כי זה בא ביחד. הצוות יושב בישיבות צוות, מסכמים, ומכוונים את תוכנית הטיפול. זה נהדר. << אורח >> מרים קוטן פלג: << אורח >> זה קיים אצלנו, ובעוד מחלקה אחת בארץ, וזהו. ביתר המחלקות הפסיכיאטריות אין טיפול משפחתי. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> יכול להיות באמת שכשחושבים על תקציב ובונים תוכניות במשרד הבריאות, צריך להתייחס שקיימות יחידות כאלה, ואם יש שיעור הצלחה לטיפול הוליסטי במשפחות, צריך להרחיב ולבנות תוכניות בהתאם למה שכן מוצלח. לא לעשות העתק-הדבק, אלא אם יש מענה חדש ומוצלח אז צריך להרחיב ולהשקיע בסוגים כאלה. תודה. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> זה מסוג הדברים שצריכים באמת לעבור יותר לבריאות הנפש, ושתדעו שהכשרות שאנחנו מטמיעים בתוך התוכנית, כמו CBT או IPT או דברים אחרים, זה כאלה שהן evidence based למניעת אובדנות, ולזה אנחנו מחויבים כדי לעבוד מסודר ומקצועי. וזה לא שולל את זה שיש הרבה דברים מעולים שנכון להטמיע אותם, ובאמת צריך להסתכל עוד יותר מערכתית מעבר להם. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> תודה. רוחמה גמרמן, יו"ר פורום התקווה, בבקשה. << אורח >> רוחמה גמרמן: << אורח >> כן, פורום של תקווה. תודה רבה על זכות הדיבור. ארגון פורום של תקווה הוא לנפגעות ונפגעי כתות ולבני משפחה. אני בעצמי גם שורדת כת. ויש פה סיכון אובדני, זו אוכלוסייה עם סיכון אובדני מאוד גבוה, שאין מספיק התייחסות מצד הגורמים המטפלים לאוכלוסייה הזאת. נכון לנתונים של המרכז לנפגעי כתות, יש נכון להיום 170 כתות שיודעים עליהן. יש הערכה, זה עוד לא כולל תת-דיווח, של כ-5,000 ילדים ובני נוער בתוך כתות. יש פה שתי אוכלוסיות בסיכון. אני מדברת קודם כל על מי שמשתחררים מכתות, שאני נתקלתי בחוסר ידע מצד אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, בין אם זה בטיפול במבוגרים שהיו בכתות, בין אם זה בטיפול בילדים. גם אם מגיעה אליי פנייה מאמא שאומרת, הצוות המטפל בילד או בילדה לא יודעים מה לעשות, כי הם לא מכירים את הנושא של כתות, אז מה יש לי להציע לה? זאת אומרת, זה נושא אחד שחשוב לעשות הכשרות, חשוב ליידע צוותים מטפלים ספציפית למצוקה הזאת. והקבוצה השנייה שאני רוצה להתייחס אליה, זה אלה שנמצאים בתוך הכתות. זאת אומרת, בקונטקסט של כת יש מנהיגי כתות ששולטים על כל העניינים הרפואיים של האדם, בין אם זה עניינים רפואיים פיזיים ובין אם זה עניינים רפואיים נפשיים. ויש בכתות מניעה של קבלת טיפול פסיכיאטרי וטיפול פסיכולוגי, ולצערי יש מקרים שזה מסתיים באובדנות עקב היעדר מתן טיפול פסיכיאטרי. ואני רוצה לשתף את הוועדה ששבוע שעבר הוגשה הצעת חוק שאני יזמתי, על ידי חברת הכנסת מירב כהן, לגבי הנושא של מניעת טיפול רפואי במצבים של ניצול ושליטה, בדיוק בשביל המקרים האלה, כדי שמנהיג כת שבאופן מכוון מונע קבלת טיפול פסיכיאטרי או מונע קבלת טיפול רפואי פיזי מציל חיים, שאפשר יהיה להעמיד אותם לדין, שאפשר יהיה לעצור את זה, שאפשר יהיה להציל חיי אדם. אני אומרת, כמה אנשים היה אפשר להציל את החיים שלהם אם החוק הזה היה קיים? כולל הורים שיודעים שבן או בת המשפחה נמנע מהם טיפול כזה, ולא יכולים לעשות כלום כי אין חקיקה. ולכן אני כל כך הייתי רוצה שהחוק הזה יעבור. גם ברמה האישית, אני אחות שכולה. אני בעצמי הרי הייתי בכת, אחותי המאומצת, נמנע ממנה, במקרה שלה זה היה טיפול פיזי מציל חיים. אבל יש מקרים שזה גם טיפול פסיכיאטרי, והמשפחה יודעת שנמנע טיפול פסיכיאטרי והיא לא יכולה לעשות כלום. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> תודה ששיתפת, רוחמה. זה דברים חשובים. ובאמת זה עוד קבוצת אוכלוסייה, ואם יש כבר פורום כזה ויש עמותה וארגון שיכולים להנגיש את השירותים של התוכנית למניעת אובדנות, לאוכלוסייה כזאת צריך להנגיש, לעבוד בשיתוף פעולה. רוחמה, תעבדו ביחד. << אורח >> רוחמה גמרמן: << אורח >> אני מאוד אשמח. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> החיבור הזה הוא חשוב. << אורח >> יעל פומרנץ: << אורח >> יש גם קשר סביב משרד הרווחה בנושא של כתות, ויש לנו, כמובן, שיתוף פעולה מאוד הדוק, ונעבוד על הנושא הזה. << אורח >> רוחמה גמרמן: << אורח >> אבל גם במשרד הרווחה אני נתקלת, יש להם נוהל לאיתור של נפגעי כתות לטיפול, ועובדים סוציאליים לא מכירים את הנוהל. אני נתקלת במקרים כאלה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אנחנו היום מדברים על מניעת אובדנות, ומה שאת אומרת דורש דיון נפרד, מעמיק. זה יכול להיות בוועדה לזכויות הילד, אז ניזום דיון כזה. תודה ששיתפת. שני דוברים אחרונים, בבקשה. אהוד קוגן, עובד סוציאלי, אגף שיקום, המוסד לביטוח לאומי. מה יש לכם להציע בנושא מניעת אובדנות? << אורח >> אהוד קוגן: << אורח >> שלום לכולם. אני עו"ס קליני, אני רפרנט, מפקח במטה אגף שיקום בביטוח לאומי. אני גם אחראי לנושא האובדנות באגף. אגף שיקום בביטוח לאומי מרכז ומלווה את כלל הנכויות במדינת ישראל, שהן נכויות אזרחיות, וכמובן שמאז ה-7 באוקטובר אנחנו מלווים ביתר שאת גם את נפגעי המלחמה, בין אם זה שורדי מסיבות, קיבוצים, תושבים ומשפחות שכולות. אנחנו מסתייעים הרבה ביחידה ובעבודה המאוד חשובה שלה. אנחנו בעצמנו מעבירים, אנחנו בעצם מסתייעים בהם ומתאמים לכל העובדים שלנו, בכל הסניפים, הדרכות על שומרי סף וריכוז וטיפול באובדנות. אני יכול לתת סתם דוגמה בלי להיכנס לשמות, כמובן. שבוע שעבר הייתה לנו הדרכה באחד הסניפים, ויום אחרי, בתור רכז האובדנות, קיבלתי טלפון מאחת העובדות שסיפרה לי על מקרה אובדני שהגיע אליה באחת הוועדות שלה, והיא פשוט הפעילה את הנוהל שלב אחרי שלב. הייתה תוכנית מוגנות, ליוותה אותו עד לרגע שהוא הגיע למיון פסיכיאטרי. זה מאוד חשוב. מעבר לזה, בהקשר של נפגעי פעולות איבה ומשפחות שכולות, הבנו, מיפינו את הצורך לתת את הכלים האלה גם לשירותים שאנחנו שוכרים, ביטוח לאומי, אגף שיקום, בעצם שוכר שירותים של מטפלים חיצוניים. יזמנו מפגש זום חשוב מאוד שעלו אליו 250 מטפלים, שלקחו חלק בהדרכה של כמה שעות, ואנחנו בקרוב ניזום גם עוד כמה מפגשים כאלה, ובתקווה להגיע לכמה שיותר. חשוב להגיד שמבחינת היכולות והכלים שלנו, אנחנו משתמשים במגוון של אפשרויות ומענים, כלומר, הטיפול הפרטני הקלאסי הוא אחד מהם, יש לנו טיפולים היום בקבוצות, יש לנו טיפולים משלימים, יש לנו תוכניות, בין אם זו נפש אחת, שאולי חלקכם מכירים, וכמובן גם שיתופי פעולה טובים עם שאר המקומות. יש לנו נוהל פנימי שלצערנו אנחנו נדרשים להפעיל אותו יחסית הרבה, שמדבר על טיפול במקרים שהם חשש לאובדנות ומסוכנות, אנחנו עובדים בקשר רציף גם עם משרד הרווחה וגם עם משרד הבריאות כדי לנסות לצמצם כמה שיותר את הסיכון ולהגיע לאנשים. בשונה מנכויות כמו נכות כללית או נפגעי עבודה, ששם אנחנו בעצם נדרשים להעביר את האחריות לאותו גוף המטפל, בין אם זה סל שיקום או גורם מטפל בקהילה, לגבי נפגעי פעולות איבה יש לנו באמת ליווי צמוד ורציף, ופה אנחנו יודעים להשתמש בעובדי השיקום המסורים שלנו כדי שגם יעשו את ה-reaching out הזה, גם יגיעו לאנשים וילוו אותם ברגעים הקשים, ואז נעזרים גם ברווחה ובאחריות שלהם ברשויות, כדי באמת להגיע עם אנשים בתקווה למעטפת כמה שיותר רחבה. אנחנו מודעים למורכבות, אנחנו מנסים כל הזמן לייצר מענים נוספים ולחשוב מה חסר. אני חושב שהיום באמת אנחנו במקום שבו אנחנו יודעים לתת לאנשים גם, כמו שאמרתי, את הטיפול הקלאסי, בין אם זה טיפול פרטני או קבוצתי, אבל גם בעזרת הטיפול המשלים ובעזרת הכשרות ופעילויות נוספות, ליצור משהו אידיאלי יותר, שבתקווה יכול גם להפחית טיפה את האובדנות. זהו, סך הכול. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אהוד, התקציב שיש לכם לפעילות בתחום מניעת אובדנות, זה מספיק לכם? << אורח >> אהוד קוגן: << אורח >> ביטוח לאומי מתוקצב טוב. אנחנו גם יודעים להפנות את זה נכון למקומות האלה. לשמחתנו גם היחידה לא דורשת תשלום על הדרכות כאלה, אבל בהחלט יש לנו יכולת. סתם בשביל הדוגמה, לפני ה-7 באוקטובר היה לנו סדר גודל של כ-500 מטפלים בתוך מאגר המטפלים שלנו, היום אנחנו עומדים על משהו כמו 5,000. לא כולם כמובן נותנים טיפול, אבל כל מי שיכול, רוצה ומוסמך ועומד בקריטריונים, יכול לתת מענים ויקבל כמובן תשלום עבור השירות שהוא נותן. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> יש לי עוד שאלה מהשטח, מהערות שאני מקבלת מאנשים. האם אתם נותנים הדרכות לצוותים של ועדות רפואיות, או מישהו שנותן שירות ומקבל לקוחות ואזרחים, האם אתם נותנים להם את ההדרכה הזאת לזיהוי סימנים של אובדנות? האם הם מספיק רגישים בוועדות רפואיות? לפעמים בן אדם שבא לוועדה רפואית בא עם בעיה פיזית, יכול להיות שזה בשילוב עם בעיה נפשית ועם מחשבות אובדניות וזה לא תמיד רשום בתיק רפואי, האם יש להם יכולת לזהות? האם אתם מכשירים את הצוותים שלכם? << אורח >> אהוד קוגן: << אורח >> אני אדגיש, אני באגף שיקום ולא באגף ועדות, אז אני לא רוצה להגיד בשמם. אני כן רוצה להגיד אבל בהחלט שאנחנו מאוד מעורבים בזה, אנחנו מודעים לזה שהיום הוועדות זה קודם כל, כנראה שזה משהו שאתם נחשפים אליו בתור משהו פומבי, שמדי פעם תופס כותרות. אנחנו מקיימים עשרות רבות של ועדות כל שבוע, אם לא מאות, בתקווה שהרוב עוברות בצורה טובה, אבל מדי פעם יש מקרים שדורשים התייחסות יותר, וגם שם אנחנו יודעים להיכנס. מקרה שאני מטפל בו ממש עכשיו, בימים האלה, על ועדה שהחוויה שם הייתה פחות טובה, ואנחנו יודעים להיכנס וללוות. הרופאים שלנו וגם מזכירי הוועדות כמובן עוברים תדרוכים לגבי מורכבות, וגם במידת הצורך, אם אנחנו יודעים על זה, אנחנו גם לפני זה מתריעים על נושא שצריך להיות רגיש יותר, ומנסים כל פעם לשפר. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> תודה, אהוד. ד"ר עמיחי תמיר, בבקשה. ממש שתי דקות. נתתי לך כבוד, כי אתה מגיע לכל הדיונים שלנו. << אורח >> עמיחי תמיר: << אורח >> כיוון שאני עוסק בוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי הרבה מאוד שנים, אז התשובה לשאלה של חברת הכנסת מזרסקי היא לא, בצורה הכי ברורה שיש. אני רק אעדכן את הוועדה, ואני אשמח שתהיה ועדה משותפת. אני ביקשתי מוועדת הרווחה, שיש לה את הסמכות לעסוק בנושא הוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי, לקיים דיון מאוד מקיף וממצה בכל התחום הזה. הפעם האחרונה שזה קרה הייתה לפני כעשר שנים. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> תודה. חשוב לי שאנחנו נספיק לשמוע את נציג האוצר, כי אנחנו מדברים על תקציב, מספיק, לא מספיק. יאיר קנון, בבקשה, משרד האוצר. << אורח >> יאיר קנון: << אורח >> שלום. יאיר קנון, אגף תקציבים. אין לי מה לחדש פה מעבר למה שיעל אמרה. בדיוני תקציב ל-2026, התוכנית קיבלה תוספת של 5 מיליון ש"ח. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> רגע, היה 17, עכשיו הם עומדים על 20.6, אז איפה 5? אולי אני לא טובה במתמטיקה. << אורח >> יאיר קנון: << אורח >> יש תקציב בסיס ויש על שינוייו, אבל בגדול היחידה תוקצבה בבסיס ב-15 מיליון ש"ח. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אז עכשיו זה 20.6? << אורח >> יאיר קנון: << אורח >> כן. מעבר לזה אין לי מה להוסיף, חוץ מזה שמשרד הבריאות מתעדף ככל והוא רוצה להוסיף במהלך השנה כסף לתוכנית הזאת, אז על פי סדר העדיפויות בתוך המשרד, יכול לתקצב ממקורותיו. אבל משנה לשנה אין משמעות מעבר לדיוני התקציב שנסגרו לדון עכשיו על תוספת תקציבית. לקראת 2027 זה יהיה רלוונטי, אני אוכל לתת תשובות לקראת 2027. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אני רוצה להעביר מסר, שמניעה ותמיכה יעלו הרבה פחות מאשר טיפול באנשים שכבר ביצעו ניסיון, שכבר סובלים ונמצאים ומגיעים לאשפוזים מתמשכים. הכי משתלם למדינה להשקיע במניעה ולא לטפל במקרים קשים. << אורח >> דבי צפתי: << אורח >> אתה לא רוצה להיות איש בשורה ולהוסיף לנו איזה 2 מיליון? ברצינות, כאילו, עכשיו כולנו נצא מרוצים. << אורח >> יאיר קנון: << אורח >> כאן לא, אבל ניפגש עם המשרד בדיוני תקציב לשנת 2027. << אורח >> דבי צפתי: << אורח >> אז אנחנו נזכור אותך. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> אני יכולה לתת דקה לע' שהגיע. יש אישור מיוחד, וממש דקה אחת, זה חשוב אם הגעת במיוחד. << אורח >> ע': << אורח >> אני אעשה את זה קצר כי יש לי דקה. 18% מהמתאבדים חזרו על ניסיון על פי התוכנית, וזה נתון מדצמבר 2024. בסוף, אני יכול לבוא ולהגיד שכנער מתמודד נפש, אין לנו מענה לנוער. יש עמותות, יש קווים חמים, יש הכול, יש מלא קמפיינים גם כן. כמה מאיתנו פונים אליהם? אחוז מאוד נמוך. אנחנו מעדיפים לפנות אחד לשני. אני פניתי לחברים שלי כשהייתי במצוקה אובדנית. חברים שלי פנו אליי כשהם היו במצוקה אובדנית. בסוף זה לא פותר את הבעיה, וצריך לבוא ולהכניס יותר את המודעות, ולבוא וממש להעלות את השיח הזה, כי זה נושא טאבו ואין לנו למי לפנות. תודה. << יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >> תודה רבה ששיתפת. אנחנו חייבים לסיים, ואני מסכמת את הדיון של היום. אנחנו מודים לכל אחד ולאחת שהגיעו, והוועדה מברכת על העשייה הענפה. הוועדה מבקשת ממשרד הבריאות להנחות את כל קופות החולים ושירותי הבריאות בקהילה, להעביר את הלומדה שנועדה לסייע לצוותים הרפואיים לזהות סימני אובדנות לכל הצוותים הרפואיים והצוותים המטפלים, כאילו לא רק רופאים, לכל העובדים במרכזים הרפואיים. לרבד את המענים בבריאות הנפש ולהתאימם לאוכלוסיות שונות, למשל בתים מאזניים נגישים, הנגשה של תחום הטיפול המשפחתי וכו'. הוועדה מבקשת לקבל דיווח ממשרד החינוך לקראת סוף שנת הלימודים הנוכחית לגבי מספר כיתות שהתווספו לתוכנית 'בוחרים בחיים'. הוועדה מבקשת ממוקד 105 להגביר את האיתור ברשת של הפוסטים והתגובות הנוגעים לאובדנות, והוועדה תמשיך לפעול כדי להגדיל את התקציב של התוכנית למניעת אובדנות. הרבה בריאות לכולם ובשורות טובות. הישיבה נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 16:01. << סיום >>