פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 204 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי יום שלישי, ז' באדר התשפ"ו (24 בפברואר 2026), שעה 12:00 סדר היום: << נושא >> מדיניות האכיפה וההליכים המשפטיים בעבירות מין << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: מירב כהן – היו"ר מירב בן ארי עדי עזוז חברי הכנסת: קארין אלהרר שרון ניר איימן עודה מוזמנים: עמית איסמן – פרקליט המדינה, פרקליטות המדינה אפרת גרינבאום – המשנה לפרקליט המדינה עניינים פליליים, פרקליטות המדינה טוני גולדנברג – ממונה בפרקליטות מחוז תל אביב, פרקליטות המדינה אורלי רוזנטל נעמן – ממונה ארצית נפגעי עבירה, פרקליטות המדינה אשרת שהם – עו"ד פרקליטות מחוז ירושלים, פרקליטות המדינה גלית יוספן – מחלקת חנינות, פרקליטות המדינה פלג ינון – עוזרת למשנה לפרקליט המדינה עניינים פליליים, פרקליטות המדינה רעות כהן – פרקליטות המדינה מריה ציבלין – ע. פרקליט המדינה, פרקליטות המדינה מאיה יוזבגי – ע. פרקליט המדינה, פרקליטות המדינה תמאם סמרי – מ"מ ממונה ארצית על ייצוג קטינים, משרד המשפטים שרה רובק – עו"ד במחלקת ייעוץ וחקיקה פלילי, משרד המשפטים נילי פינקלשטיין – ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים סנ"צ ענת יקיר בלום – מנהלת תחום פ"א נפגעי עבירה, המשרד לביטחון לאומי ליאור בן דוד – ק' מדור חטיבת החקירות מ"י, המשרד לביטחון לאומי עמית הרפז – יועמ"ש חלופות כליאה שב"ס, המשרד לביטחון לאומי גיל חמו – קרימינולוג שב"ס, המשרד לביטחון לאומי אפרת ליפשיץ – יועמ"ש בל"מ, המשרד לביטחון לאומי ענת הראל – מנהלת תחום פ"א נפגעי עבירה, משרד הרווחה והביטחון החברתי חנית אברהם בכר – עו"ד, הנהלת בתי המשפט בטי בר סאטאנובסקי – עו״ס נפגעי עבירה, עיריות ומועצות מקומיות מיקה שלומוביץ – מתאמת פעולות בכנסת מטעם מועצת התלמידים והנוער הארצית, מועצת התלמידים הארצית אורית סוליציאנו – מנכ"לית, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל דור אילן – מקדמת מדיניות וקשרי ממשל, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל קרן מרון – נותנת עדות, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל נגה ברגר – מנהלת תוכן ודאטא, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל נעם פרידמן רז – אמנית מרצה אקטיביסטית ונפגעת עבירה, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל רחלי סונגו – מנהלת מחלקת קשרי ממשל, שדולת הנשים בישראל מאירה בסוק – יועצת משפטית, נעמ"ת עומר שטיינמץ הסקל – מנכל״ית, בונות אלטרנטיבה ש' – אזרחית שחר אבוקסיס – אזרחית שי-לי עטרי – נפגעת תקיפה מינית הגר כהן – יועצת שי-לי עטרי בנימין לוי – מלווה את שי-לי עטרי טאיסיה זמולוצקי – נפגעת תקיפה מינית א' – נפגעת תקיפה מינית חנית מתן ייעוץ משפטי: ענת מימון מנהלת הוועדה: דלית אזולאי רישום פרלמנטרי: הילה לוי רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> מדיניות האכיפה וההליכים המשפטיים בעבירות מין << נושא >> << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שלום לכולם, הדיון היום עוסק בלב ליבה של סוגיה ציבורית משפטית, מוסרית מהמעלה הראשונה – מדיניות האכיפה וההליכים המשפטיים בעבירות מין. קודם כול, אני רוצה לומר תודה לפרקליט המדינה עורך הדין עמית איסמן, שהקדיש לנו מהזמן שלו והגיע להשתתף היום בדיון החשוב הזה. תודה רבה ולכל חברי הצוות שהגיעו. לאורך השנים התגלו ליקויים מאוד משמעותיים בטיפול וביחס לנפגעות ולנפגעי עבירות מין מצד גורמי האכיפה והמשפט. הליקויים האלה נגעו לא רק להליך הפלילי עצמו, אלא גם לאופן ניהולו – לרגישות, לליווי, לממשקים עם הנפגעות והנפגעים, לתחושת הצדק של הנפגעים והנפגעות ולאמון במערכת. על הרקע הזה, ב-2018 הוקמה ועדה בין-משרדית שבחנה את הטיפול בנפגעי עבירות מין בהליך הפלילי. הוועדה הזאת הייתה בראשותה של השופטת בדימוס ברלינר, והיא הגישה את המסקנות שלה בדצמבר 2019. הדוח הזה הוא אבן דרך מאוד משמעותית בתשתית שהונחה לגבי שינויים מערכתיים רחבים בכל הטיפול בנושא הזה. אני אבקש מכולם להיות מאוד תמציתיים, כדי שנעשה דיון ממצה ונגיע לתובנות אופרטיביות. נתחיל להפנות לפרקליט המדינה ולחברי הצוות שלו. אני אודה כבר לאורית ממרכזי הסיוע, שסייעה בהכנת הדיון הזה. אני אתחיל עם השאלות, ואם תרצי לדייק אותי, את מוזמנת. אני חושבת שיהיה הכי טוב והכי מלמד, שנדבר מייד על הסוגיות כפי שהן נשלחו מראש. קודם כול, ברשותך, נשמח לקבל תמונת מצב כוללת על היקף התיקים בעבירות מין, שמטופלים היום בפרקליטות המדינה. כמה תיקים מועברים מהמשטרה מדי שנה? כמה מגיעים לכדי כתב אישום? מה משך הזמן הממוצע בטיפול בהליכים האלה, וכיצד הם מסתיימים? נבין את מצב המקרו ואז נעבור לשאלות נוספות. תודה רבה. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> צוהריים טובים, והתודה היא לכם, לא לי. אני מודה לוועדה על ההזמנה ועל האפשרות להופיע כאן, ולשתף אתכם ואתכן בפעילות שלנו בכל מה שקשור בטיפול בעבירות מין. נמצאות איתי המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים עורכת הדין אפרת גרינבוים; אושרת שוהם פרקליטת מחוז ירושלים, שבכובעה הקודם הייתה ראש תחום עבירות מין; אורלי רוזנטל שהיא ממונה על תחום נפגעי העבירה הפרקליטות המדינה, והיום עומדת בראש הפורום של עבירות מין; עורכת הדין טוני גולדנברג מפרקליטות מחוז תל אביב פלילי היא מנהלת מחלקת עבירות מין בפרקליטות המחוז. אני מקווה שלא שכחתי אף אחד. קודם כול, אנחנו כאן לרשותכם כדי לנסות לענות על השאלות. על חלק מהשאלות יש לנו תשובות יותר טובות, ולחלק התשובות פחות טובות. לחלק אין לנו תשובות, וככל שאין כאלה, אנחנו נסביר מדוע אין לנו כאלה. בטרם אנחנו צוללים לנתונים, ברשותכם, חשוב לנו לציין שמבחינתנו יש חשיבות רבה לנושא עבירות מין והדרך שבה אנחנו כפרקליטות מטפלים בהן. זאת בדיוק הסיבה לכך שאחד היעדים בתוכניות העבודה הרב-שנתיות של פרקליטות המדינה – פרקליטות 2027, ואנחנו נמצאים בשנתה השלישית או הרביעית – בחרה כאחד היעדים שלה את הטיפול בנושא עבירות מין, מתוך הבנה שמדובר בנושא עם חשיבות ציבורית גדולה מאוד, ועם מורכבות לא פשוטה בכל מה שקשור גם לתהליך של התלונה וגם לתהליך של ניהול התיק. בדרך כלל גם לאחר ההליך, מבחינתנו הוא לא מסתיים עם הכרעת הדין, תהא התוצאה אשר תהא. זאת הסיבה לכך שבחרנו בנושא הזה כאחד היעדים שלנו, ובו אנחנו מושקעים. נתחיל מהסוף. הסוף הוא שעוד לא הגענו למקום שבו אנחנו רוצים להיות. אנחנו בדרך. מכיוון שכך, יש תקלות וקורות תקלות. אנחנו מודעים לכך שיש תקלות, וככל שיש כאלה אנחנו מנסים לתת להן מענה ולנסות ללמוד מהן. אין מערכת שחפה מקשיים וחפה מתקלות, ואנחנו בטח לא כאלה. כמו שאני נוהג לומר, אני הראשון לטועים וכולם טועים אחריי. התהליך הוא של למידה והתמקצעות. בתוך הדבר הזה החלטנו לגשת לעניין בצורה אמפירית, במובן הזה שבטרם החלטנו על היעד כיעד בתוכניות העבודה, ובטרם הגדרנו מהם תתי היעדים, מהן אבני הדרך מבחינתנו ולאן אנחנו חותרים, ביצענו מחקר אמפירי שבו נפגשה החברה שמשרד המשפטים שכר את שירותיה עם כ-200 נפגעות ונפגעי עבירה וכן עם אנשי ארגוני הסיוע, כדי לראות איפה האנשים הכי חשובים באירוע הזה, קרי המתלוננות והמתלוננים ומי שמלווים אותם. כיצד הם רואים אותנו, איפה הם רואים את הקשיים שלנו ואיפה הם חושבים שאנחנו יכולים להיות יותר טובים. בתוך הדבר הזה קיימנו שולחנות עגולים שלנו יחד עם גורמים נוספים, כדי לראות איפה אנחנו צריכים להשתפר. הצוות שהקמנו המליץ מספר המלצות, שבחלקן התבקשה התייחסות שלנו אליהן היום, ואנחנו נתייחס. באופן אמיתי, ההמלצה העיקרית שאותה היכרנו וידענו אבל החלטנו לפרוט אותה לפרוטות, הייתה הצורך בהתמקצעות ספציפית בתחום הזה. שנית, טיפול מקצה לקצה. אנחנו זיהינו שני צמתים חשובים: ההתמקצעות והטיפול מקצה לקצה בכל התלונות. אחרי לא מעט דיונים אצלנו – אני רוצה לפתוח סוגריים ולומר שאני לא נוהג לשבת ולתנות את צרותיי בכלל, ובכנסת בפרט, אז לא ניכנס לצרותיי, אבל אחת ההחלטות המשמעותיות שלנו הייתה באמת הקמת מחלקות ייעודיות לטיפול בעבירות מין. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זה גם היה חלק ממסקנות ברלינגר. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> אני מייד מגיע לזה. צריך לזכור שאני מניח שאנחנו לא הארגון היחיד שחווה את הדבר. אחד הדברים, כפי שאמרתי, זה הקמת המחלקות. בכל ארגון, ובטח בארגון שמשאביו מוגבלים, קיים מתח פנימי בין מה שמוגדר לא פעם על ידי המנהלים גמישות ניהולית – הרצון לשמור על גמישות ניהולית, ובעברית פחות מסובכת, היכולת להיעזר בכל הפרקליטים לכל המשימות כי אני עם שמיכה קצרה מאוד והמיטה רחבה מאוד, מול הרצון שלנו לייצר התמקצעות לא רק בתחום עבירות המין. אני יכול לומר שגם בתחום עבירות המוות ברשלנות, שגם הן עבירות קשות מאוד – אומנם בעלות מאפיינים שונים וכו' – גם שם יש צורך בהתמקצעות. בכל זאת, קיבלנו החלטה ניהולית שהיו שותפים לה כל פרקליטי המחוז ולפיה יוקמו המחלקות לטיפול בעבירות מין. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> לפני כמה זמן הן הוקמו? << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> התחלנו להריץ אותן בספטמבר שנה שעברה. נעשתה לפני כן הרבה מאוד עבודה של איסוף נתונים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ממסקנות ברלינר ב-2018, זה הוקם בספטמבר האחרון. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> נכון, נכון. היה תהליך ארוך של חשיבה, וכמו שאני אומר, הקושי העיקרי היה איך מאזנים בין שלל המשימות שיש לפרקליטות ואיך נותנים לנושא החשוב הזה את הייעודיות ואת הייחודיות שלו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> האם הן בפריסה ארצית? << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> כן. רק כדי להשלים בהמשך לשאלה המגולמת באמירה, כן, מן הסתם מ-2018 עד היום זה פרק זמן ארוך, ונכון היה יותר לעשות את זה לפני כן. יכול להיות שהכך היינו צריכים לעשות, אבל טוב מאוחר מאשר אף פעם לא, ושנית, אני רק אומר ברמת הכותרת שהאירוע הזה ברמה הפרקליטותית היא לייחד אנשים לטיפול בנושא ספציפי באופן מלא, שלמעשה מוציא אותם לכאורה מכלל מאוכלוסיית הפרקליטים, הוא אירוע ניהולי לא פשוט. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זה בכל הארץ וכל התיקים מועברים לשם? אין תיקים שמטופלים ביחידות אחרות? << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> הפריסה שלנו היא פריסה ארצית, כלומר, בכל אחת מפרקליטויות המחוז יש מחלקה לטיפול בעבירות מין. זה אחד הדברים שהיו חשובים לנו ולא רצינו לצאת עם פיילוט יחידה אחת. היה לנו חשוב לצאת עם כל היחידות ביחד ולמעשה, המחלקות עובדות בכל הארץ. התיקים כולם, ותקנו אותי אם אני טועה, מטופלים על ידי המחלקות. כלומר, כל תיקי עבירות המין מטופלים על ידי המחלקות. אתם בוודאי יודעים שהתיקים מתקבלים אצלנו במספר מסלולים שונה, וזה נראה לי פחות רלוונטי כרגע, כי אנחנו מבקשים להתייחס לתיקים האלה במלוא הרצינות, ולא משנה באיזה מסלול הם מגיעים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מה היקף כוח האדם? << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> היקף כוח האדם ממספר התיקים מול מספר הפרקליטים. אנחנו נעים בין 18% ל-25% כמדומני מכלל הפרקליטים בכל הפרקליטויות, כשבאופן אמיתי ניסינו למצוא את הנוסחה הנכונה בין מספר התיקים לבין מספר הפרקליטים. << דובר >> איימן עודה (חד"ש-תע"ל): << דובר >> סליחה, דיברת על אחוז ולא דיברת על מספרים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כדי שהדיון לא יתבדר, רק לי מותר להפריע כרגע, ואני אתן אחר כך רשות דיבור. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> בכל פרקליטות יש מספר שונה של פרקליטים. אנחנו יכולים לדבר על פרקליטות שיש בה 100 פרקליטים ועל פרקליטות שיש בה 50 פרקליטים. מספר התיקים, גם הוא משתנה ממחוז למחוז, ולכן לקחנו את מספר התיקים וניסינו ליצור איזושהי נוסחה שמדברת, חבר הכנסת עודה, על מספר התיקים מול מספר הפרקליטים שאנחנו צריכים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כמה תיקים יש לכל פרקליט? << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> אם רוצים לעבור מייד לנתונים, אני אעצור, אבל אם תרשי לי, אשלים את המבנה כי הוא לא אחיד בכל הפרקליטויות. יש ניואנסים מסוימים וכדאי שיכירו אותם. כשאנחנו נמצאים בשרשרת הערך של האכיפה, תחילתה בחקירה, פענוח, פיצוח, חקירה, איסוף ראיות, הגשת כתבי אישום – זאת שרשרת הערך וצריך לזכור אותה בכל פעם. לפני שאנחנו צוללים לנתונים, עוד מספר מילים על המחלקות ולפי השאלות ששאלתם. ניסינו לייצר תמהיל במחלקות שבו קודם כול ולפני הכול מנהלת המחלקה היא פרקליטה ותיקה, מנוסה, בדרג של מנהלת מחלקה. זה לא רק תואר רשמי, אלא זאת דרגה אצלנו בפרקליטות, דרגה גבוהה מאוד. בעלת ניסיון בתחום הזה. יצרנו תמהיל בכל אחת מהפרקליטויות של פרקליטות בעלות ותק וניסיון בתחום – תכף נרחיב גם על ההכשרה שאנחנו נותנים ובכל הפעולות על מנת לוודא שבאמת יש אחידות בעניין הזה. יצרנו את התמהיל הזה, וכך גם בנהלי העבודה שלנו שהם אחידים למחלקות מבחינת הדרך שבה נקלט תיק, מטפלים בתיק ופועלים בעניינו. ביחס לפרקליטים שנבחרו למחלקות, ביקשתי מכל אחת מהפרקליטויות להעביר אליי ואל המשנה הפלילית את שמות הפרקליטות והפרקליטים המועמדים למחלקה. ביקשתי לדעת על כל אחת ואחד מהם מהו הוותק שלו, מה הניסיון שלו בתחום וכן הלאה. את חלקם אישרנו ואת חלקם לא. כלומר, היו בהחלט מקרים שבהם אמרנו שזה לא נראה לנו מתאים, וזה פחות מתאים לאירוע. לכן, כך נוצרה המחלקה. עורכת הדין גולדנברג, ככל שתרצו, תוכל לשתף אתכם בחיי היום-יום של מחלקה כזאת, וכיצד אנחנו מפקחים על העניין. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זה המצב מספטמבר, הכול מועבר משם. מה רמת העומס על הפרקליטים שם? כמה תיקים יש לפרקליט בממוצע? אני מניחה שזה משפיע על משך הטיפול. << אורח >> אפרת גרינבוים: << אורח >> אני המשנה הפלילית ואני אשיב. מספר תיקים על פרקליט הוא לא אינדיקציה שאפשר ללמוד ממנה על העומס. התיקים שונים במורכבות, הם שונים בהיקפים. יש לנו תיקי גניזה מהירה שהם תיקים שמומלצים על ידי המשטרה לגניזה. הם מטופלים על ידי הגייטור שגם הוא מנתב את התיקים האם הוא מעביר את זה לפרקליט או האם הוא בודק את התיק בעצמו. הוא גם גייטור ייעודי עם ניסיון בתחום של עבירות מין. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> את יכולה לצייר לנו את התמונה הגדולה כדי שנבין בכמה תיקים מדובר? כמה זמן זה לוקח? איך לרוב מסיימים? ברור שסטטיסטית כל מקרה הוא עולם ומלואו, אבל נבין את תמונת המקרו. << אורח >> אפרת גרינבאום: << אורח >> מבחינה כמותית, תיקי עבירות מין שנכנסים לפרקליטות הם כ-5,000 פלוס-מינוס בשנה. אלה נתונים מ-2023 עד 2025, ופחות או יותר זה נע על כ-5,000 תיקים. מספר כתבי האישום שהוגשו בעבירות מין על ידי הפרקליטות נע בין 620 ל-670 מדי שנה. << דובר >> עדי עזוז (יש עתיד): << דובר >> ממש לא הרבה. כמה זה באחוזים בערך? << אורח >> אפרת גרינבאום: << אורח >> כ-20%. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רק אני מפריעה. תודה. << אורח >> אפרת גרינבאום: << אורח >> אחוז הגשת התיקים בעבירות מין דומה לאחוז הגשת כתבי אישום בעבירות כלליות, כלומר בעבירות אחרות. הוא נע סביב 20%. אין פערים בין עבירות רגילות לעבירות מין, וזה נע סביב אותו אחוז של הגניזה ושל הגשת כתב אישום. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מה משך הזמן? << אורח >> אפרת גרינבאום: << אורח >> משך הזמן הממוצע הוא שישה חודשים וחצי, אבל הממוצע לא משקף בהכרח כי תיקי מין, החמורים שבהם, מוגשים כתיקי מעצר. מטבע הדברים, בתיקי מעצר, מן הסתם, משך הטיפול בהם קצר. זה עד 30 ימי מעצר, ותוך כדי מעצר אנחנו מגישים כתבי אישום. בחלק יותר קטן מהתיקים שמוגשים הם תיקי מב"ד, נמשכים יותר, כי הם מטופלים במסלול רגיל. יש לנו חובת שימוע שלוקחת זמן. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שישה חודשים וחצי עד מיצוי התיק? << אורח >> אפרת גרינבאום: << אורח >> כן, עד מיצוי התיק. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מה הסטטיסטיקה לגבי התוצאה - כמה בהסדרי טיעון? כמה בהרשעה? כמה בזיכוי? << דובר >> עדי עזוז (יש עתיד): << דובר >> חשוב לי לשאול. דיברת על שישה חודשים וחצי, ואני מכירה מספרים אחרים לגמרי. של מה הממוצע? << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> בזמן שאנחנו מאתרים את הנתונים על מנת להשיב, אני אומר שני דברים. כפי שנאמר, אחוז ההגשה דומה לאחוז ההגשה בתיקים רגילים, וחשוב להכיר את זה. דבר שני, בתוכניות העבודה שלנו זיהינו שאחוז התיקים שנסגרים מחוסר ראיות בעבירות מין גבוה יותר מאשר אחוז התיקים הנסגרים באוכלוסייה הכללית של התיקים. לכן, המהלכים שאנחנו מבצעים כרגע נועדו בעיקר לנסות לשנות את המצב שבו נסגרים תיקים מחוסר ראיות, על מנת לנסות ולחלץ מהם ככל הניתן תיקים שניתן יהיה להגיש בהם כתבי אישום. כי פה יש הבדל בין עילות הסגירה. זאת קבוצת היעד, תיקים שנסגרים מחוסר ראיות, שאליהן כל המבנה הזה שלנו מכוון. טיפול מקצה לקצה מהשלב הראשון, וכו'. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שישה חודשים וחצי עד שזה מגיע לבית המשפט? << דובר >> עדי עזוז (יש עתיד): << דובר >> חשוב מאוד מה שאמרת עכשיו. תודה. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> ברשותך, השאלה שנשאלה על ידי חברת הכנסת היא שאלה נכונה וטובה. אנחנו ודאי נשמע סיפורים של חלק מהאנשים שנמצאים כאן, וגם אני מכיר סיפורים על תקופות ארוכות הרבה יותר של טיפול בתיקים, גם בתיקים שאני טיפלתי בהם כפרקליט. במסגרת הגילוי הנאות שבו אנחנו חייבים ואוהבים לעשות אותו, בתוך דבריה של המשנה נאמרו הדברים, ולכן אני מחדד אותם. חלק לא מבוטל מהתיקים מתקבל כתיקי מעצר, 50% מהתיקים. מהו תיק מעצר? אם אנחנו הולכים לעולמות אחרים של עולם הרפואה, יש חדר מיון, מגיע מהר, יש ניתוח, מכניסים לניתוח וכו'. תיק מעצר, משך זמן החיים שלו כתיק בחקירה, תמיד יותר קצר. אם הוא מוגש תוך תקופת המעצר, אנחנו מוגבלים בזמנים – 30 יום, לא משנה מבחינת סדר הדין הפלילי. לכן, הסטטיסטיקה פה לא משקפת. קודם כול, יש שאלה על איזו חצי כוס מסתכלים – על חצי הכוס המלאה או על חצי הכוס הריקה. << דובר >> עדי עזוז (יש עתיד): << דובר >> גם וגם. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> בואו נסתכל על חצי הכוס המלאה. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> על חצי הכוס של הנפגעת. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רגע, אני מבקשת. אני רוצה לקבל המון מידע, אני לא אאפשר הפרעות. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> אני פה בגלל הנפגעת. אני אף פעם לא שוכח, לא את החשודים ולא את הנאשמים, ואני פה בגלל הנפגעות. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> בזכות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני מבקשת לתת להשלים את הדברים אני לא אאפשר בדיון הזה הפרעות. תנו לנו להבין את האינפורמציה. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> לכן, צריך קצת לדייק את הסטטיסטיקה הזאת מבחינת התפיסה. לכאורה, אמרת בצדק שזה לא מתיישב עם מה שאת שומעת ומה שמגיע אלייך כחברת הכנסת. אומרים לך שלוש שנים, ארבע שנים ויותר. וזה נכון. מקום שבו 50% מהתיקים מוגשים בתוך תקופת המעצר, ופה אני משיב לשאלה של גברתי, כן, זה אומר שתוך שישה וחצי חודשים הם בבית המשפט. << קריאה >> עדי עזוז (יש עתיד): << קריאה >> 2,500. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> בדיוק. מגיעים לבית המשפט, מתוך 670, שזה כתבי אישום. << דובר >> עדי עזוז (יש עתיד): << דובר >> אה, נכון. 300. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> בתוך הדבר הזה יש לנו תיקים שמתקבלים לא כתיקי מעצר, או שהם התקבלו כתיק מעצר, ואגב המעצר שוחרר הנאשם. בחקר עומק שעשינו אצלנו, ניסינו לזהות מה הגורמים לעיכובים ועד כמה הדבר הזה רובץ לפתחנו. עשינו חקר ובקרה בעניין הזה כדי לראות איך קורה כדבר הזה. בהקשר הזה זיהינו כמה דברים, שעל חלקם אנחנו יכולים לתת מענה ועל חלקם פחות. חלק אחד הוא חלק של השלמות חקירה, וזה תלוי גם בעומס של משטרת ישראל, ואין לי ולו ראשיתה של טרוניה כנגד המשטרה בהקשרים הללו ובכלל. זיהינו שיש גם חסמים – אני לא יודע אם אפשר לקרוא להם חסמים, אבל גורמים מעכבים שנובעים לא פעם מהמורכבות של התיקים ומהמורכבות של הסיטואציה. אם תרצו, נוכל לשתף בדוגמאות, חלילה לא בשמות, אלא בדוגמאות גנריות שמוכרות היטב גם לארגוני הסיוע ולכל העוסקים במלאכה. הגשת תלונה בתיק עבירות מין זה אירוע מז'ורי קשה מאוד מבחינתה של המתלוננת. הוא לא פעם מלווה בצעדים של לך ושוב, שאפשר להבין אותם; לא פעם הגרסה מתפתחת באופן טבעי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ברור, ברור. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> לכן, בשאלה האם ניתן לקצר, בחלק מהדברים כן. אני יכול ללחוץ על המשטרה ולהגיד: תעשו לי את ההשלמות. אבל מקום שבו מתלוננת, ובצדק מבחינתה, אומרת: לא, אני כרגע מבקשת להפסיק את זה, כי אני רוצה לנסוע לחו"ל או רוצה לחשוב או אני כרגע בטיפול, אני אכבד את זה. יכול להיות שבתיקים אחרים אנחנו נגיד: חברים, נגמר, לא מתאים, מתקדמים הלאה. אתה טענת שרימו איתך? עבירה של קבלת דבר במרמה? צריך להתקדם. הרחבתי קצת כדי להסביר. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני רוצה להבין איך מסתיימים ההליכים, ואחר כך לגעת בשיעור הגבוה של סגירת התיקים. איך הם מסתיימים? מה הסטטיסטיקות? << אורח >> אפרת גרינבאום: << אורח >> תיקי מב"ד שלא מטופלים במסלול של מעצר, הממוצע של הטיפול הוא 14 חודשים. לגבי סיום ההליכים, ההבחנה היא בין תיקים שמסתיימים ונסגרים, מוגשים לבית המשפט, והנתונים הם לגבי הסדרי טיעון. אלה נתונים המבוקשים? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ביקשנו גם את זה וגם את הסגירות, למה זה נסגר. << דובר >> עדי עזוז (יש עתיד): << דובר >> פילוח עילת סגירת התיק. << אורח >> אפרת גרינבאום: << אורח >> מבחינת עילות הסגירה, אחוז הסגירה של תיקי מין לעומת תיקים רגילים, כפי שאמרתי, הוא אותו אחוז סגירה, והשוני הוא בפילוח לעילות הסגירה. בעוד שבעבירות רגילות, עילה של חוסר ראיות עומדת על 57%, בעבירות מין, אחוז סגירת התיקים יותר גבוה, 69%. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> אתם מוכנים להסביר את זה? יש ראיות נסיבתיות וכל הנושא הזה מאוד משפיע על נכונות של נשים להתלונן. איך אתם משנים את העוגה, ובתפיסת עולם, איך אתם מתייחסים לזה כי ברור שזה הוא והיא ולא תמיד יהיו ראיות? << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> אני אומר כמה מילים ואני מציע שניתן לפרקליטת מחוז ירושלים כדי לשתף אותנו. אם אני צריך למקד את הדיון מבחינתנו, לא הדיון הזה אלא את הדיון שהיה אצלנו בבית, זה בדיוק הדיון. הנקודה שהעלית היא נקודה נכונה מאוד. אלה תיקים קשים, ולא פעם יותר קשים מתיקים אחרים. בסופו של דבר, הרף הראייתי הנדרש בפלילים לא שונה לסוגי עבירות שונים, וצריך להבין את זה. בסוף אנחנו מכוונים לאותו רף ראייתי שהוא סיכוי סביר להרשעה, והוא נע בכל העבירות. אין לנו רף לזה ורף לזה. אני מודה, גם צריך להיזהר מלייצר רף שונה לסוג אחר של עבירות. גם כך החקיקה והמחוקק הכירו בדבר הזה, ולכן הרשעה על סמך עדות יחידה, אנחנו מכירים את כל הדברים הללו. פה בדיוק אנחנו מתמקדים. הנקודה שזיהינו כנקודה חשובה מאוד, היא, כמו שאמרתי, הטיפול מקצה לקצה, וכמה שפחות העברת ידיים של תיק. כלומר, היום תיק לא עובר ידיים כי זיהינו שלפעמים יש קושי. שנית, השיח מול נפגעת העבירה, ותכף אשרת תוכל לספר בדיוק איך זה נעשה הלכה למעשה, וחשוב שהוועדה תשמע את זה, נועד בדיוק לזה, גם לספק תמיכה וגם לוודא שהתיק לא נסגר לפני שמיצינו את כל האפשרויות. בזה אנחנו מתמקדים ונוסיף על זה את העובדה שמקום שבו הפרקליטות שמטפלות הן פרקליטות עם ניסיון בתחום הזה, ונתקלו בעברן במקרים מורכבים, ולא חששו מהם, זה נותן יתרון, ואני מקווה שזה גם יסייע. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני רוצה לקבל את הנתונים שיש לכם ואז נתחיל לשמוע את הנפגעות, כדי שנעבור מהשיח היבש על הנתונים לחיים עצמם. תנו את ההתייחסות שלכם לנתונים שיש לכם לתת לגבי איך זה מסתיים והתייחסות לגבי שיעור הסגירה הגבוה של תיקי עבירות מין. אחרי זה נעבור למתלוננות. << אורח >> אשרת שהם: << אורח >> לגבי סגירת תיקים, אחוז סגירת התיקים בעבירות מין הוא אחוז דומה לעבירות רגילות. מתוך סך התיקים, 22% הגשה, כולל התיקים שבהם המשטרה עצמה ממליצה לגנוז את התיק – אני לא כל-כך אוהבת את המילה גניזה – כי לא היה ממש בסיס להמשיך בחקירה. מתוך התיקים שבהם יש המלצה או שיש איזשהו בסיס, אנחנו מגישים 22%. אלה נתונים שמאוד דומים לעבירות נוספות. מתוך עילות הגניזה, עילות הגניזה הרבה יותר גבוהות בתיקי עבירות מין בעילה של חוסר ראיות מספיקות. להבדיל, למשל, מתיקים אחרים, שיותר תיקים נסגרים מחוסר אשמה. אם אני אומר את הנתונים, בגניזה מחוסר ראיות בעבירות מין, זה כ-70%, כאשר בכלל התיקים סגירה מחוסר ראיות זה 57%. כלומר, בתיקים אחרים אנחנו יותר "בקלות" סוגרים מחוסר אשמה, ובתיקי עבירות מין לפעמים הרף הראייתי לא מספיק. אני אומר עוד דבר, שאנחנו לא מסתפקים בנתונים. אנחנו עושים גם מחקרי עומק ויש לנו שני מחקרי עומק משמעותיים שנעשו בשנתיים האחרונות בנושא סגירה והגשה של תיקים, גם הסגירה וגם האופן שבו מתנהלים התיקים. בחנו את עצמנו גם כמותי וגם באיכותי מבחינת טיב המחקר, ורצינו לבחון את עצמנו למה תיקים נסגרים. מה קורה שם שתיקים נסגרים מחוסר ראיות? עשינו ניתוח, ואני לא אפרט כי הזמן מאוד מאוד קצר, אבל זיהינו מקומות שבהם אנחנו יכולים להיות יותר טובים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כמו מה? << אורח >> אשרת שהם: << אורח >> ב-40% מהתיקים, הסגירה תואמת את עמדת המתלונן. כלומר, המתלונן לא רוצה בתיק או שהוא כבר לא רוצה בתיק. אמרנו את המילים כבר לא רוצה בתיק, ואנחנו שואלים מה זה כבר לא רוצה בתיק. אם אדם מגיע להתלונן, התיק נמצא במשטרה ואחר כך הוא נמצא אצלנו, מה זאת אומרת שהוא כבר לא רוצה? יכול להיות שהוא כבר לא רוצה כי החיים שלו אובייקטיבית השתנו והוא לא רוצה, אבל יכול להיות שמשהו בטיפול שלנו מצריך שידוד. יש לנו יחידת סיוע ויש לנו יחס מיוחד ויש לנו את מה שאמר פרקליט המדינה, טיפול מקצה לקצה ועדכון של נפגע העבירה, כך שלא נאבד נפגעים בדרך. זה דבר מאוד משמעותי. דבר נוסף שאני אוסיף לעניין זה ליווי של נפגעי עבירה, באמת כדי שלא נאבד, ואת האחוז זה של מתלוננים שאנחנו מאבדים בדרך, זה דבר שאנחנו עושים בו למידה. אני אוסיף גם הכשרות למשטרה, שיתוף פעולה והעובדה שאנשי מקצוע מלווים את תיקי המעצר או את תיקי החקירה מראשיתם. גם זה נועד לשפר את החקירה ולמצות את הראיות כך שלא יהיה תיק שנגיד שיכולנו לעשות השלמת חקירה קודם לכן, אולי יכולנו למצות קודם, לעשות איזשהו תרגיל חקירה. אנחנו עושים הרבה בדק בית כדי לנסות ללמוד את הדברים הללו ולהשתפר באופן שבו אנחנו מטפלים בתיקים, ובעצם להביא להקטנה של סגירה במקומות שלא נכון היה לסגור או שיכולנו למנוע את זה. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> אנחנו רוצים להשלים את הנתונים. << אורח >> אפרת גרינבאום: << אורח >> אני אשלים את הנתונים לגבי תוצאות ההליך בבית משפט. אחוז המורשעים, התיקים שבהם הורשעו הנאשמים, הוא כ-80%; שיעור הזיכויים נע בין 2% ל-3.8%. הוא מעט יותר גבוה משיעור העבירות הכלליות. זה אומנם באחוז, אבל זה אחוז משמעותי. מטבע הדברים, התיקים יותר קשים ויותר מורכבים, ולכן נתח הזיכוי לעומת הרשעה מעט משתנה, אבל לא בצורה דרמטית. לגבי תיקים שהסתיימו בהסדרי טיעון לעומת הרשעה, כלומר הכרעת דין, 66% מהתיקים. << דובר >> עדי עזוז (יש עתיד): << דובר >> רגע, רגע. 80% מורשעים, 4% זיכוי. << אורח >> אפרת גרינבאום: << אורח >> תיקים שמסתיימים ללא הרשעה מסיבות כאלה ואחרות, למשל, לא אחראי למעשיו מחמת מחלת נפש, זה נע בין 4% ל-6% בשלוש השנים האחרונות; תיקים שהופסקו בהם הליכים או הותלו, אם המתלונן אינו כשיר למסור עדות, ההליכים מפסיקים, או אם מותלים הליכים כשלא מאתרים את הנאשם, זה נע בין 4% ל-5%. אם אנחנו סוכמים הורשע, זוכה, הסתיים ללא הרשעה והפסקת התליית הליכים, אנחנו מגיעים ל-100% תיקים שהוגשו לבית המשפט. הסדרי טיעון – 66% מהתיקים מסתיימים בהסדרי טיעון, ו-34% בהכרעת דין. אין לי כאן את הנתון המדויק, אבל תיקים של עבירות מין מסתיימים פחות בהסדרי טיעון, כלומר יש יותר תיקים שמתנהלים ומסתיימים בהכרעת דין. התיק מתנהל עד הסוף ובית המשפט נותן פסק דין. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> גם בהסדרי הטיעון יש תנועתיות בנושא הסדרי הטיעון? מה המגמה? פחות הסדרי טיעון ויותר הכרעת דין? << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> כמו שאמרה המשנה, למיטב ידיעתי, האחוז של הסדרי טיעון בתיקי עבירות מין נמוך באופן משמעותי מאשר בכלל אוכלוסיית התיקים. בסופו של דבר, אנחנו נותנים משקל משמעותי מאוד לכל מה שקשור להסדרי טיעון לעמדת נפגעת העבירה או נפגע העבירה. בכל פעם שאני אומר נפגעת הכוונה גם לנפגע, כי לצערנו יש לנו גם נפגעים. אנחנו נותנים משקל מאוד משמעותי ומאוד מעמיקים בתהליך הזה בטרם אנחנו מקבלים הכרעה על הסדר טיעון. הסדרי טיעון, ככל שאנחנו יכולים להימנע מהם, אנחנו מנסים להימנע מהם. המקרים שבהם נגיע להסדרי טיעון בסוג העבירות הזה, הם לא פעם אותם מקרים שבהם נפגעת העבירה יחד איתנו מגיעים לכלל החלטה, ולפיה נכון יותר לסיים את התיק בהסדר טיעון. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> 66% הסדרי טיעון – אין פה הימנעות. זה הלך רוח רווח. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. אורית, משפט אחד שלך, ותני לי להגיע למתלוננות. תודה, אני עוצרת את הדיון על הסדרי הטיעון, כי אני חייבת להגיע למתלוננות עצמן, שהן הדוברות הכי חשובות בדיון הזה. אורית ממרכזי הסיוע, בבקשה. << אורח >> אורית סוליציאנו: << אורח >> אנחנו יושבים כאן ומדברים על כל הסטטיסטיקות שהן חשובות, כמובן. אנחנו במרכזי הסיוע מקבלים עשרות אלפי פניות מדי שנה, כשבשנה האחרונה היה לנו פיצוץ של פניות. כל פניה, כל תיק זה בן אדם או בת אדם שעוברים את אחת הטראומות אם לא הכי קשה בחיים. ואז אנחנו רואים שבר אדיר, וזה לא מספק אותנו. חלק מהדברים גם לא בדיוק מדויקים. אכן, המון המון שנים אנחנו עוקבות ומנטרות את הנתונים, ואכן, 80% מהתיקים נסגרים, ורק ב-20% מוגש כתב אישום. בדקנו על ידי נגה ברגר, שהיא ראש תחום דאטה באיגוד, שמדוח של הפרקליטות עצמה עולה ש-? << אורח >> נגה ברגר: << אורח >> בכלל התיקים, לפי הפרסום של הפרקליטות, 30% מגיעים לכתב אישום, כלומר זה 50% יותר. << אורח >> אורית סוליציאנו: << אורח >> יש פער. מה שאנחנו רוצות להגיד מדוח של הפרקליטות עצמה, שיש פער בין שיעור הגשת כתבי האישום בעבירות מין, לבין שיעור הגשת כתבי אישום בדברים אחרים. עבירות מין זה מכת מדינה. כל מי שיושב כאן בחדר, יש לו מישהו במשפחה או עם החברים שעובר את זה. אנחנו כחברה לא יכולים להגיד שזה המספר ולנצח להמשיך כך. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> ואין הרתעה. << אורח >> אורית סוליציאנו: << אורח >> אי-אפשר להמשיך את זה. יש כאן חברי כנסת שנמצאים איתנו שנים ארוכות. כל מי שיושב כאן יודעת ויודע שהדבר הזה קטסטרופלי. לכן, לא מקובל עלינו שזה יישאר 80% וזה חייב לעלות. אחר כך אני אתייחס גם לבעיות שקשורות לסמי אונס ולעוד עבירות חדשות. אנחנו מקבלים עשרות תלונות למרכזי הסיוע על חוסר יידוע של הנפגעות והנפגעים שהתיק נסגר. יש כאן דוגמאות למספרים, ואני לא אגיד אותם עכשיו. יש כאן גם נשים שנפגעו וידברו. יש משהו שלא עובד בסיסטם, שפתאום היא נכנסת למערכת ורואה שהתיק נסגר בלי שאף אחד יידע אותה. זה דבר מאוד פשוט לטפל בו, ולא יכול להיות שזה יימשך. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> עלו כאן שלוש נקודות: 1. שיעור סגירת התיקים הגבוה מאוד; 2. התקשורת בין הפרקליט המלווה לבין המתלוננת, שלפעמים יש חוסר העברת מידע; 3. סם האונס, שם יש מצב עוד יותר חמור של סגירת תיקים. << אורח >> אורית סוליציאנו: << אורח >> חד-משמעית. סם אונס ועבירות הפצה. אני ארצה להתייחס לזה אחר כך. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אתה רוצה להתייחס לשלושת ההיבטים האלה? << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> גברתי מנהלת את הדיון, אבל נראה לי נכון שנתייחס בכל פעם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תתייחס, ואחריך תדבר המתלוננת הראשונה, קרן. קרן, תתכונני, את הבאה אחרי התגובה של הפרקליט. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> אנחנו נסביר לגבי הנתונים, אחר כך התקשורת, ובסוף נדבר על סם האונס. << אורח >> אשרת שהם: << אורח >> לגבי הנתונים, רציתי לחלוק על אורית. פרקליט המדינה לא אמר דבר אחד שהוא משמעותי, והוא שבשנתיים האחרונות העברנו כמעט את כל תיקי עבירות המין ממסלול של מה שאנחנו קוראים לו גניזה מהירה, למסלול של תיקי הכנה. כלומר, אנחנו לא סוגרים תיקים באופן מהיר, אלא כל התיקים מועברים לבחינה מעמיקה אצל מחלקות עבירות המין שהוקמו השנה, ולפני כן זה היה אצל גונזים מיוחדים. זה אומר שהנתונים שחלים לגבי כלל התיקים, הם שונים. יכול להיות ש-30% מהתיקים בעבירות הכלליות מוגשים, אבל זה בניכוי תיקי הגניזה, לעומת עבירות המין, שם אין כמעט תיקי גניזה. לכן, יכול להיות שמכאן הטעות שלכם בניתוח הנתונים. אנחנו יודעים את הנתונים ואנחנו יודעים שבעבירות מין, לצערנו אגב, היינו רוצים לסגור פחות תיקים, אבל בסוף אנחנו מחויבים לרף ראייתי מקצועי, ואין דרך אחרת אלא לבחון את התיק באופן מקצועי. אני כן אומר שהקמת מחלקות עבירות המין, וההכשרות שאנחנו מעניקים לפרקליטים, הן לא הכשרות בשביל הכשרה סתם. פרקליט שמוכשר מסתכל על הודאה של מתלוננת, הוא מסתכל על מכלול של ראיות, הוא מבין יותר לעומק את הדינמיקה של עבירות מין, את הקשיים שיכולים להיות בעדות של נפגעת עבירות מין ובהתנהגות שלה. לכן, כאשר הוא ינתח את התיק, אם זה היה פרקליט לא מוכשר, אולי הוא היה סוגר את התיק ביתר מהירות, ואם זה פרקליט שהוא מוכשר ומכיר - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> את אומרת שאולי זה יפתור גם את הבעיה הזאת. << אורח >> אשרת שהם: << אורח >> לטווח ארוך, הציפייה שלנו היא שההחלטות תהינה יותר מקצועיות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> האם נתתם את הדעת גם על עניין התקשורת בין הפרקליט למתלוננת? << אורח >> אשרת שהם: << אורח >> אני לא רוצה לדבר במקום חברתי שיושבת לידי, ואולי היא תגיד את הדברים. אני חושבת שחשוב לשמוע את זה. << אורח >> אורלי רוזנטל נעמן: << אורח >> אני רוצה להתייחס לשני נושאים מרכזיים, בהקשר למה שנשאל. הזכירה חברתי את נושא ההכשרות שאני ארצה להתייחס אליהן, וגם את נושא השיח עם נפגעי עבירה. בשנה האחרונה עשינו מספר מהלכים לשיפור השירות מול נפגעי עבירה. ראשית, בתוך יחידת הסיוע הארצית נקלטו עובדים סוציאליים שמטרתם לתת מענה לנפגעי עבירה. העובדים הסוציאליים יוצרים קשר יזום עם פתיחת התיק או בסמוך לאחר פתיחת התיק בפרקליטות בתיקי עבירות מין ואלימות עם נפגעי העבירה. הם נותנים להם מידע על ההליך, על הזכויות, הם מבררים את הצרכים שלהם, הם מפנים אותם לארגוני סיוע, הם מעדכנים אותם על הסיוע המשפטי. השירות הזה ניתן גם במספר שפות, ויש לנו עובד סוציאלי דובר ערבית. בסיום השיחה נשלחת הודעת סמ"ס לנפגע העבירה עם קישורים והפניות לכל המידע הרלוונטי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני מבינה שזה אירוע חדש יחסית. בואו נראה שזה באמת עובד. << אורח >> אורלי רוזנטל נעמן: << אורח >> אירוע נוסף חדש, בהתאם להחלטת ממשלה 1889, שעסקה בנושא קידום זכויות נפגעי עבירה, הוחלט לשלב יועצים ויקטימולוגים ביחידות הסיוע לנפגעי עבירה. בשנת 2025 נקלטו שלוש יועצות ויקטימולוגיות, שהמטרה שלהן היא להכשיר את הפרקליטים, לסייע להם בשיח, לתווך את השיח המשפטי. כל זה לא מעבר לקשר הישיר והרציף שיש לפרקליט שמנהל את התיק מול נפגע העבירה. הקשר הוא לאורך כל ההליך, והרבה פעמים גם אחרי סיום ההליך. << אורח >> אורית סוליציאנו: << אורח >> יושבת-ראש הוועדה, אני רק רוצה להגיד כדי שזה יהיה ספציפי. בסוגיית סמי האונס, כולנו במדינת ישראל מכירים מה קורה היום. אין לפרקליטות דרכים מתוחכמות להתמודד עם הבעיה. יש לי כאן דוגמה לתיק בנושא עבירת הפצה אדירה – גם על עבירות הפצה וגם על סמי אונס – בכל רחבי הארץ. רק פרקליטות הסייבר הצליחה להעמיד לדין. זאת אומרת, חייבת להיות הנחיה לשאר הפרקליטויות כי זאת אחת הרעות החולות של החברה. סמי אונס – אני רוצה להגיד לכם מה זה סמי אונס היום. סמי אונס זה לא רק לשים משהו בתוך הבר; זה בתוך רוטב רוזה בפסטה. הגיעה אלינו תלונה על סם אונס כזה. לא יכול להיות שיש כל-כך הרבה פוגעים שפוגעים עם סמי אונס, שהם מעוכבים. יש כל מיני סמים היום, אין כלים להתמודד עם זה ולא מוגשים כתבי אישום. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תנו תשובה על זה, ואני חייבת לתת לקרן לדבר, כי הבטחתי לה. הבמה הכי חשובה פה היא לנפגעות, ואחרי הנפגעות אני אתן גם לכל חברות הכנסת ולארגוני החברה האזרחית. בבקשה, רק תעני על השאלה הזאת. << אורח >> אשרת שהם: << אורח >> בעניין סמי אונס אני אומר שמלכתחילה מדובר באירוע מאוד מאוד מורכב כי סם אונס לכתחילה יוצר סיטואציה של חוסר מודעות למה שקורה. כידוע, הליך פלילי הוא הליך שמבקש סיפור של אירוע. דבר נוסף הוא האיסוף של סם האונס, וגם ההבנה מי שם את סם האונס. כלומר, יש כאן כל-כך הרבה נקודות ואנחנו מדברים על הליך פלילי מעל לכל ספק סביר, שצריך להתגבר עליהן. בשנה וחצי-שנתיים האחרונות עבדנו בצמוד עם המשטרה לייעל את הנושא של איסוף הדגימות מהמתלוננות. בכל מחוז או אפילו מרחב יש היום חוקרים שיכולים לעשות את נטילת הדגימה ולא צריך לשלוח את המתלוננת לבית חולים לא לוולפסון או לא למכון לרפואה משפטית. בכל יחידה משטרתית יש מישהו שאמור לדגום, והדבר הזה באמת נעשה כדי לקצר וכדי לייעל את הדברים הללו. שוב, יש מורכבות גדולה בזה. << דובר >> עדי עזוז (יש עתיד): << דובר >> אתם משתמשים גם בסעיף הרעלה? << אורח >> אשרת שהם: << אורח >> כשיהיו לנו ראיות לקשור אדם מסוים לעבירה, שהוא זה ששם את סם האונס ונוכל לקשור אותו, ברור שיהיה אפשר להשתמש גם בסעיף הזה. הקושי הוא לחבר את אותו אדם כמי שהניח את סם האונס וגרם לדברים, שלא לדבר על הסיפור שקרה שם, וזאת המורכבות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בשורה התחתונה, בתיקי סם אונס, כמה סגירות תיקים יש? << דובר >> עדי עזוז (יש עתיד): << דובר >> שני תיקים, לדעתי. << אורח >> אשרת שהם: << אורח >> יש ממש תיקים ספורים שמגישים בתיקי סם אונס מתוך הקושי הראייתי הגדול מאוד. יש מודעות גדולה גם במשטרה וגם בפרקליטות בנהלים איך אנחנו מתייחסים לדברים האלה ומנסים להעמיק חקור. זה אירוע מאוד מאוד מטריד מבחינה ציבורית ואגב, אנחנו נלחמים בזה בכיוון אחר, של העמדה לדין של מייבאים של סם אונס, של מחזיקים בסם אונס, של סוחרים בסמי אונס. מאוד קשה להגיע לעבריינים באופן פלילי. << דובר >> עדי עזוז (יש עתיד): << דובר >> אולי שווה לקיים דיון. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. אני עוברת לקרן מרון. הבמה שלך. << אורח >> קרן מרון: << אורח >> שלום לכולם, נעים מאוד. אני בת 28, סרן במילואים, ואני אמורה לקבל בקרוב דרגת רב-סרן עם מאות ימי מילואים בחרבות ברזל. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> קרן, זה בסדר לצלם אותך? << אורח >> קרן מרון: << אורח >> זה בסדר גמור לצלם אותי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אם יש מישהו שלא רוצה שהיא תצולם, אנא, תגידו לי לפני כן. סליחה, קרן, אני מתנצלת. << אורח >> קרן מרון: << אורח >> אני גרה בכפר סבא. בחרתי להגיע לכאן היום ולספר את הסיפור שלי בשם קרן, הילדה שגדלה בפריפריה, במגדל העמק, בת 11, שהייתה שברירית ולא היה לה עורף משפחתי. כל הנתונים שהפרקליטות אמרה פה, אתם באמת מרימים לי להנחתה. אני אספר את הסיפור שלי, ואתם תבינו בדיוק למה. מאז שסבתא שלי עלתה לארץ מברית המועצות בשנות ה-90, היא חיה בזוגיות כ-30 שנה עם אותו אדם שהכירה בארץ. הם נחשבים ידועים בציבור לכל דבר, חוץ מהתחום הזה, כמובן – ירושה, הכול. תיקי מין – כלום. כמו שאמרתי, הם נחשבו לידועים בציבור לכל דבר, והוא היה הסבא החורג שלי. הבן שלו היה כמו דוד שלי, הוא היה דוד חורג שלי. היינו משפחה לכל דבר ועניין – קידוש, ארוחות. משפחה. בכיתה ו', במהלך חופשת פסח הלכתי לישון בבית של אותו דוד חורג. באותו לילה הוא רצח לי את הנפש. בת 11 הייתי, בכיתה ו'. כמה שעות אחרי האירוע כבר הייתי בתחנת המשטרה של מגדל העמק עם הממצאים שלי. הם לא אספו את הממצאים ולא שלחו אותי להיבדק בבית חולים. אם חשבתם ששם הטראומה שלי תסתיים – אז לא. הטראומה שלי תחריף ותחריף בחסות החוק, המדינה, המשטרה והפרקליטות. כמו שאמרתי, הם סירבו לקחת את הממצאים שלי ולא תצליחו לטייח את זה כי יש עדויות. היו המון אנשים סביב זה שראו אותי לאחר המקרה, וידעו בדיוק איזה ממצאים מסרתי להם. כשרציתי למסור להם, הם סירבו לקחת. דרך אגב, הוא לא נעצר, הוא לא נעצר. עברו ימים לאחר האירוע והתחלתי להפנים שזאת לא פעם ראשונה שהוא פגע בי מינית. הוא התחיל לפגוע בי מינית מאז שהייתי ילדה בכיתה ג'. במשך שבועות האנס הזה הסתובב חופשי, חופשי, בלי שנעשה איתו כלום, ולמרות שכמה ימים לאחר האירוע הייתי במצוקה נפשית והגעתי לבית חולים. הם כתבו במסמכים: חשד חמור לאונס. הם פנו למשטרה, וגם אחרי הפנייה של בית החולים למשטרה, הם לא עצרו אותו. לא עצרו אותו. לקחו אותו לחקירה שהסתכמה בכמה שעות. האנס הזה, הפדופיל הזה הסתובב חופשי. במקביל, אותה משפחה – כמו שאתם מכירים כבר את האשמת הקורבן, שזה דבר שהוא מאוד שכיח במדינה שלנו בגלל שאין הרתעה – התחילו להפיץ שמועות בעיר על ילדה קטנה בת 11. הפכתי להיות השרמוטה המשוגעת של העיר, והייתי ילדה בסיכון כי לא היה לי עורף. מילדה מחוננת, מקובלת, שהייתה במועצת התלמידים, הפכתי להיות כלום. כל החיים שלי נמחקו. היו חייבים להעביר אותי לפנימייה. בכיתה ז', כמה חודשים אחרי האירוע הזה, התחלתי חיים חדשים בכפר סבא בפנימייה. הייתי חייבת להתחיל הכול מאפס, וכל החיים נמחקו. מילדה שתפקדה, שהכול היה לה, פשוט הכול נמחק. בפנימייה קיבלתי סוף-סוף מפלט ומקלט, אך בסופי שבוע כשכולם צריכים לחזור לבתים של ההורים שלהם, אני הייתי צריכה לחזור לבית של סבתא שלי. כמו שאמרתי, הייתי ילדה בסיכון, שברירית, שהרשויות פספסו אותה. כמו שאמרתי, הטראומה שלי לא נעצרה אז. אותו סבא, בן הזוג של סבתא שלי, כאקט נקמה התחיל להטריד אותי מינית. כשהייתי בכיתה ז' ועברתי לפנימייה התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית. דרך אגב, אותה פסיכולוגית מלווה אותי עד היום במשך כל השנים, ואני יודעת שעדות מפסיכולוגית מהווה ראייה. המשטרה לא פנתה אליה, למרות שהבאתי את הפרטים שלה. פניתי לפסיכולוגית והיא עודדה אותי לעדכן את המשטרה. אמרתי: איך אני אעדכן? אין לי אמון. יהפכו אותי משרמוטה המשוגעת של העיר לשרמוטה המשוגעת עוד יותר של העיר. מילדה מקובלת, הייתי כלום, אני מזכירה לכם. כל החיים שלי נמחקו. לאחר תקופה, התיק על האונס הגיע לפרקליטות אך לא דאגו לי לליווי משפטי מסודר. לא היה לי ליווי משפטי מסודר. אני זוכרת שסיפרתי לפרקליטה, כי היא גרמה לי להרגיש איתה בהתחלה בנוח. דרך אגב, זאת עינת גוטסמן, אותה פרקליטה שנמצאת שם גם היום. סיפרתי לה שגם הסבא פוגע בי. סיפרתי לה את זה. מסתבר שהיא דאגה שייצא צו הרחקה לי ולאחותי הקטנה מהבית של הסבא והסבתא, אבל לא ידעתי שהיה צו. גם סבתא שלי לא ידעה שהיה צו, גם הוא לא ידע שהיה צו ולא גורמי הטיפול. איך אני יודעת שהיה צו? לפני כמה שנים משכתי את התיק שלי מהרווחה וככה גיליתי על אותו צו. עד גיל 18, בכל סוף שבוע הייתי יוצאת לבית שלהם והייתי נפגעת מינית בכל פעם מחדש. יש עדויות אצל הפסיכולוגית שלי, וכל הגורמים בפנימייה מאמינים לי. אם אתם רואים אותי, אני ממש לא משוגעת, הסיפור הזה עשה אותי – יותר חישל אותי. הקשר עם הפרקליטות נותק עם הזמן, והקשר היחיד, הצינור שהיה לי עם הפרקליטות הוא עם מתנדבת מטעם המועצה לשלום הילד, שהייתה איתי ארבעה חודשים בלבד, והיא לא הייתה עורכת דין. היא הייתה סטודנטית למשפטים. לא היה לי ליווי של עורך דין; היה לי רק ליווי של סטודנטית למשפטים, וגם היא אומרת שאותה פרקליטה לא הייתה לה זמינה. הקשר נותק. אני המשכתי לחוות איומים. אותו סבא היה מתקשר אליי והיה אומר לי שהוא יגיע עד לפנימייה, שהוא יחשוף לכולם שאני משוגעת אם אני לא אבקש שיסגרו את התיק בפרקליטות. פשוט רמסו אותי, דרכו ווידאו הריגה בכל פעם מחדש. לא היה לי למי לפנות, לא היה לי למי לספר את הדברים האלה מטעם רשויות החוק. נאלצתי להתמודד עם השלכות קשות, איך אפשר שלא? נפשיות, חברתיות, לימודיות. מילדה מחוננת לא הייתי מסוגלת להיכנס לכיתה. סיימתי עם אפס יחידות בגרות. למרות הכול לא ויתרתי לעצמי. התגייסתי לצה"ל, יצאתי לקצונה, שירתי כחמש שנים כקצינת ת"ש מצטיינת. גם היום, כמו שאמרתי, אני משרתת כסרן במילואים. לאחר השירות הצבאי אני השלמתי את כל הבגרויות מאפס. סיימתי תואר ראשון בממשל ודיפלומטיה ברייכמן, והיום אני ראש מטה של תנועת דור הניצחון. אני עוסקת גם בחינוך וני עושה עכשיו קורס מנהלי פנימיות. אני מספרת את זה כדי שתבינו שאני ההפך ממשוגעת. לפני כשנה, לאחר שנים של שתיקה, בחרתי לפתוח את הנושא מול אחותי הקטנה. מה שגיליתי הפך לי את העולם. במשך שנים הם עשו לי כזה הליך פסיכולוגי, שחשבתי שרק אני נפגעת, אבל אולי זה בראש שלי. גיליתי שגם אחותי נפגעה מינית על ידי אותו סבא, האבא של מי שאנס אותי. שם העולם שלי התהפך. אמרתי שאני לא שותקת יותר, שאני לוקחת את כל הנתונים שאספתי עם השנים – עשרות מסמכים רפואיים, אין סוף עדויות לטראומה. דרך אגב, בדקתי את זה ואי-אפשר לזייף טראומה. אין דרך להמציא טראומה. טראומה זאת ראייה. יומן – הבנתי שזה מספיק בסף ההרשעה כדי להרשיע. מצאתי יומן עם אין ספור דברים שכתבתי. הבאתי להם גם את היומן, פריט הערך הכי יקר לי. באותו יום, כשהגעתי לתחנת המשטרה – דרך אגב, בן הזוג שלי עד לזה ואתם לא תצליחו לטייח את זה – כשהגעתי להגיש את התלונה גילינו שהתיק פתוח 14 שנה. הוא פתוח במשך כל השנים האלה, וגם את זה אתם לא תצליחו לטייח. אני מודיעה לכם כאן, הם ניסו לטייח אותי. גם השוטרים וגם אותה פרקליטה. הוא פתוח בגלל רשלנות. אני לא אספר לכם מה קרה לי באותו רגע שגיליתי שהוא פתוח. העולם שלי קרס עליי, ואתם לא תוציאו אותי שקרנית כי יש פה עדות לזה שהוא היה פתוח. יש לי את כתב היד של החוקרת, אם אתם רוצים לנתח. תבינו שהחוקרת כתבה. זה כתב היד של התיק שפתוח כל השנים האלה. בגלל שהם הבינו שיש פאשלה, באותו יום הפרקליטה יצרה איתי קשר. דרך אגב, אותה פרקליטה שליוותה אותי כל השנים וידעה שאני מוטרדת מינית על ידי הסבא, לא דאגה לאכוף את הצו. היא יכלה בכל-כך הרבה הזדמנויות לעצור גם אותו וגם את הסבא ולא עשתה את זה. אתם יודעים מה עוד יותר גרוע? כשהתחלתי לפתוח את ההליך הזה, מי שאנס אותי, הבן של הסבא, מסתבר שלפני כמה שנים המשטרה עשתה את העבודה שלה. החוקרת התחזתה לקטינה, יצרה איתו קשר ברשת והוא נעצר על פדופיליה, אבל מה? ומה עוד? אותה פרקליטה יכלה לראות שיש מתלוננת ולהביא צדק. להרתיע את הציבור מהאנסים, מהפדופילים. אבל כלום לא קרה. הוא כבר נעצר, הבן אדם פדופיל. איך נראה פדופיל? הוא התכתב עם קטינה, הוא פדופיל, הוא נעצר. היו לכם ראיות ולא עשיתם עם זה כלום. כל זה קרה לפני פחות משנה, במרץ 2025. באיזשהו שלב יצרה איתי קשר החוקרת ממשטרת מגדל העמק. אני אגיד שאני מרגישה ששם היה לי קול ומענה. היא אמרה לי שהפרקליטה שאלה אותה האם אני מוכנה לבצע עימות. דרך אגב, כבר ב-2011 אמרתי שאני מוכנה לבצע עימות. שלחו אותי לעשות עימות עם האנס, ואתם בטח מתארים לעצמכם איזו חוויה קשה זאת. הפרקליטה זימנה את אחותי לשיחה והודיעה לה שלאור חומרת המקרים, יהיו שני תיקים נפרדים. אחר כך היא זימנה גם אותי לשיחה, לא פחות קשה מריאיון עבודה. לדעתי, זה ריאיון העבודה הכי קשה שעשו לי אי-פעם. הייתי צריכה במשך שעתיים לשחזר את מה שעברתי, ואני אפילו זוכרת שאמרתי לה: עינת, את צריכה להבין, הסיפור הזה זה כל החיים שלי. ואז היא אמרה: אוי, לא טוב שזה כל החיים שלך. הרגשתי שאני בריאיון עבודה ולא מקבלים אותי. אמרתי: לא, לא, לא, אני חוזרת בי. זה לא כל החיים שלי. אני מתפקדת, הכול בסדר. זה היחס שאנחנו מקבלות בשיחות עם הפרקליטות. אני לא אני מתפקדת. זה היחס שאנחנו מקבלות בשיחות עם הפרקליטות. בוחנים אותנו כאילו אנחנו בריאיון עבודה. בסוף השיחה איתה היא אמרה שאני מרשימה ואני משכנעת והיא סבורה שאני אשכנע שופט, אז יהיה שימוע. גם את זה אתם לא תצליחו לטייח כי הייתה שם מתמחה שלה שכתבה את זה. שימוע זה אומר כתב אישום. זה היה היום המאושר בחיי, אחרי שנים של סבל, אחרי לילות – בן הזוג שלי יעיד איזה פדיחות יש איתי בלילה. כשאני ישנה עם חברות שלי מהצבא, הן תמיד אומרות לי: קרן, מה היה לך בלילה? מה הצעקה הזאת? אני אומרת להן: לא, סתם, זה היה סיוט. לא, זאת טראומה קשה מאוד. בגלל זה, זה היה היום המאושר בחיי. הודעתי לעורכת הדין שלי שיש שימוע, ודרך אגב, חסכתי פרוטה לפרוטה כדי לקחת עורכת דין טובה. חגגנו, שמחנו, חיכינו שיהיה שימוע. עברו חודש-חודשיים, ואני מחכה לקבל עדכונים. אני נכנסת למערכת מנ"ע להבין מה קורה – כלום. זה קרה בתחילת דצמבר האחרון, אני בדרך למילואים בחרבות ברזל, ואותה פרקליטה מתקשרת אליי, אומרת לי: קרן, הוחלט שלא יהיה שימוע כי אין מספיק ראיות בתיק. אמרתי לה: מה זאת אומרת? את אמרת לי שיש שימוע ויש המון ראיות בתיק. אני עדה בתיק ולא רק אני עדה בתיק, גם אחותי עדה בתיק. עברנו גיהינום. היא דיברה בקרירות, ואני אומרת לכם שהיא הבטיחה לי בשיחה איתה שאם היא תחליט אחרת, היא תזמן קודם אותי ואת עורכת הדין שלי לשיחה אצלה. אז היא לא עמדה בהתחייבויות שלה. היא פשוט החליטה לסגור את התיק והעולם קרס עליי איך אין מספיק ראיות. מה אתם חושבים שיקרה? בזמן האונס אני אגיד לאנס: לא, תעצור, צריך להדליק מצלמה או מכשיר הקלטה? ואז הוא יאנוס אותי? מה אתם חושבים, שאנחנו באח הגדול או משהו? אני באמת לא מצליחה להבין איזה עוד ראיות צריך. יש כל-כך הרבה מסמכים רפואיים, יומנים, עדויות של אנשים שראו אותי, שזה מספיק לסף ההרשעה. זה לא מספיק מבחינתכם? דרך אגב, בגלל שזה כל-כך קשה, נחקק חוק שאומר שמספיקה עדות מהימנה של אישה כדי להגיע לשופט, ומנעתם ממני את הזכות הזאת. התיק נסגר, ודרך אגב, לאחותי לא הודיעו שהתיק נסגר, אז למה הרמתם לי להנחתה? כי אתם אומרים שמודיעים לנפגעות כשהתיקים נסגרים. לא. עד היום הפרקליטה לא יצרה קשר עם אחותי, לא הודיעה לה שהתיק נסגר. מאז ניסיתי למנוע את הפנייה שלי לערר כי רציתי להיפגש עם הפרקליטה או עם הפרקליטה המחוזית, כדי למנוע את ההליך המורכב הזה, שנמשך עוד חצי שנה. דרך אגב, ערר לפרקליט המדינה – עוד סבל. אבל אותה פרקליטה לא ענתה, וכשהגשנו פנייה לפרקליטה המחוזית, היא התנערה מכל הטענות שלי. למה? תחשבו שהן כבר החברות הכי טובות, הן דלת ליד דלת, וברור שהן יגבו אחת את השנייה. חרטוטים על גבי חרטוטים במסמך שהיא ענתה. הבנתי שאין ברירה וצריך להגיש ערר לפרקליט המדינה, ולחכות עוד חצי שנה של סבל. הערר הוגש בסוף ינואר ואני מחכה לתשובה. אני עומדת היום לא רק בשם עצמי, אני עומדת בשם אותה ילדה בת 11 שנעשה לה עוול. תדעו, עשיתי הכול, שיתפתי איתכם פעולה עם הכול, ומערכות המדינה צריכות להגן על ילדים זמן אמת. יש שני פדופילים שמסתובבים במגדל העמק ולא נעשה איתם כלום. אני חווה את הטראומה לילה-לילה, יום יום, ולא נעשה כלום. אותה פרקליטה יושבת באותו תפקיד כבר למעלה מעשר שנים. כנראה אין לה כוח, היא כנראה שחוקה. הרי זה באמת קשה. אבל לעם ישראל נמאס מפרקליטות שסורחות בתפקידן וחושבות שהן מעל החוק, כמו איזו חונטה. זאת לא חונטה. היא לא יכולה להחליט כי מגיע לי לבוא ולראות שופט. מגיע לי לראות שופט. אני הראיה. אין מספיק ראיות? אני הראיה למה שעברתי. אני רוצה להגיד שצדק כבר לא יהיה. הוא היה קורה אם אי-שם כשהייתי בת 11 היו עוצרים אותו, ואז הייתה הרתעה ואז לא הייתי נפגעת מינית גם על ידי הסבא. ככה הוא היה קורה. אז אני דורשת סדר, להישמע לחוקי המדינה שאומרים שמספיקה עדות של מתלוננת להגיע למשפט. אני רוצה להגיד עוד משהו, מוניקה סקס אומרים בשיר שלהם: החוק היבש לא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה. אני הייתי אותה ילדה שבכתה, שאוימה, שהוטרדה. פרקליט המדינה, יש לך פה מישהי שאתה חייב לזכור את השם שלה. קוראים לי קרן מרון, והערר שלי מוגש אצלך. אתה חייב לתת לי את הזכות שלי להגיע ולעמוד מול שופט. הפרקליטות מתייחסת אלינו כאילו אנחנו מניה – עם מי יש את הסיכויים הכי גבוהים להכריע את האנסים והפדופילים. אז אני מודיעה לכם, אנחנו לא מניה, אנחנו בנות אדם שעברו טראומה ובגלל זה מגיע לנו לראות שופטים. לא מגיע לנו להיות נתונות תחת פרקליטות, שלפעמים אנחנו באות לה בטוב ולפעמים לא באות לה בטוב. רק בזכות ריאיון העבודה הזה היא תחליט את מי היא מגישה לכתב אישום ואת מי לא. אני אולי יודעת לדבר, אבל יש בנות שלא יודעות לדבר; לא יודעות לבוא לפה ולצעוק את הזעקה שלהם. אולי הן לא ייצוגיות, כי אחרי הטראומה ממש לא הייתי ייצוגית. לא ידעתי לדבר. היו צריכים לדברר אותי. אותן בנות, מגיע להן שייעשה להן צדק. מגיע להן שייעשה צדק. פרקליט המדינה, אני פונה אליך, אני מבקשת סדר. ואם יש לכם טיפת רגש ואתם רוצים להרתיע אנסים ופדופילים, תביאו לי את הצדק שמגיע לי כל השנים, כי התיק הזה הוא כל החיים שלי. אמרתי את זה לפרקליטה והיא נבהלה. לא, אני מודיעה לכם שהוא כל החיים שלי ומגיע לי גם צדק בסופו של דבר. מגיע לי להמשיך הלאה. באפריל אני מתחתנת, אני רוצה להביא את הבנות שלי לעולם שבו אני מרגישה שאם הן ייפגעו מינית, תהיה אכיפה, או תהיה לפחות הרתעה. שיהיה משהו. תודה רבה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה לך, קרן. אם תחליטו שאתם רוצים להתייחס למשהו, יש לי עוד רשימה של נפגעות שרוצות לדבר. אתם רוצים בסוף או עכשיו? << דובר >> עדי עזוז (יש עתיד): << דובר >> אני רוצה לומר שהיה קשה לשמוע אותך. << אורח >> אורלי רוזנטל נעמן: << אורח >> זה מה שאני רוצה לומר לפני הכול. כהערה כללית, אני אומר שלצערי אנחנו לא יכולים להתייחס למקרה ספציפי. אני מבינה גם שיש ערר תלוי ועומד, אבל אני כן רוצה לומר שמאוד מאוד כאב לי לשמוע אותך. כולנו, כולנו ראינו את הזעקה שלך מדם ליבך, ועד כמה הנושא הזה כואב לך. אני ממש מצטערת לשמוע על החוויה הקשה הזאת, ועל המקרה הזה, כמו עוד מקרים אחרים שנשמע היום. אנחנו נלמד את הדברים, נלמד וננסה להפיק לקחים ולראות איך אנחנו יכולים לטייב את הטיפול שלנו בתיקים ובמקרים הספציפיים. אני רוצה להתייחס לכמה נקודות שהעלית שהן עקרוניות. דיברת בהתחלה על המשטרה שלא רצתה לקחת ראיות, ועל איסוף הראיות. חשוב להבין שאנחנו מקבלים את הראיות מהמשטרה. המשטרה היא זאת שמבצעת את החקירה. לפעמים, כאשר לא נאספות הראיות בשלב ראשוני, יש קושי לאחר מכן. אנחנו בוחנים את התיק מאוד לעומק, כמובן, ואנחנו בוחנים את הראיות בתיק. כשאנחנו מוצאים שיש צורך לבצע השלמות חקירה, אנחנו מחזירים את התיק למשטרה במטרה שיאספו ראיות כדי להגיע לחקר האמת. אני לא אכנס לשיקולים וכבר דובר על סגירות תיקים, בוודאי לא למקרה הספציפי הזה. חשוב לדעת שלמתלוננות ולמתלוננים יש זכות ערר, כמו שאת ציינת פה. << אורח >> אורית סוליציאנו: << אורח >> אני חייבת להתפרץ ולומר ש-90% מהעררים נסגרים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני חייבת לתת למתלוננות לדבר. אני לא אחיה עם עצמי אם הן הגיעו עד לכאן והן לא ידברו מול הפרקליטות. אנחנו נעשה התייחסות מרוכזת. אני מפחדת שאתם תלכו ב-14:00 ויש פה נשים שהתכוננו לזה. אני נותנת כרגע רק לנפגעות לדבר, וסליחה מחברות הכנסת. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> ברשותכם, שתי הערות קצרות ונמשיך הלאה. אני כבר אומר ליושבת-הראש, שככל שיהיה צורך לחרוג מעבר לשעה 14:00, אנחנו נחרוג מעבר לשעת 14:00. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי, זאת אמירה חשובה. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> הנושא מספיק חשוב ולא הייתי רוצה שמתלוננת כזאת או אחרת תחשוב שהיא לא קיבלה את יומה כי הדיון הסתיים בשעה 14:00. אני אסתדר איכשהו עם העניין הזה. דבר שני שיש לי לומר, קרן, קודם כול, קשה מאוד כאשר הפרקליטה לא נמצאת כאן לשבת מנגד, כאשר היא לא כאן כדי להשמיע את דברה. מעבר לזה שאני יכול לומר שהיא פרקליטה מצוינת, אני חושב שלא יהיה נכון להתייחס כרגע לחלק הזה בדברים שלך. אני כן יכול לומר את הדבר הבא, זה לא כל-כך משנה, בעיניי לפחות, ברמה העובדתית אם המשטרה לקחה או לא לקחה, אם היה צו או לא היה צו. בשורה התחתונה, החוויה שלך, הקשר שלך עם מערכת אכיפת החוק כפי שאת משקפת אותו כאן, הוא אירוע שאסור לו לקרות. אני יכול לשבת ולדון בשאלה האם ככל שהמשטרה הייתה אוספת את הראיות בשנת 2011 הייתי במקום אחר, ואני יכול לדון בשאלה אם צו כזה או אחר היה. כל הדבר הזה פחות משנה. באופן אמיתי, ככל שזאת החוויה שלך מהאירוע הזה, וזה מה שעבר אלייך – המערכת נכשלה. המערכת כמכלול נכשלה. זה לא משנה כרגע מה תהיה התוצאה בערר שהוגש על ידך, וידון על ידי המשנה לפרקליט המדינה. המערכת על כל חלקיה, כך משטרה – אני מרשה לעצמי לדבר בשמכם – וכך הפרקליטות, ואני מדבר בשמה כמי שעומד בראשה. על זה מגיעה לך התנצלות ועל זה אני מתנצל. זה פחות רלוונטי בעיניי כרגע בסוג הזה של השיח להיכנס לשאלה האם על ציר הזמן מהלך כזה או אחר, או פעולה כזאת או אחרת. זה לא נראה לי הפורום הנכון וכמו שאמרתי, אני מקבל את כל מה שאת אומרת כתורה מסיני. אני לא מכיר את המקרה. ברורים לי שני דברים: אחד, שהנושא הזה צריך להיבדק והוא ייבדק לפני ולפנים. אני לא יכול להתחייב על התוצאה כי בסוף צריך לראות את העובדות. הדבר השני, חלק מהסיבה לכך שאנחנו כאן וחלק מהסיבה שאני נפגש עם ארגוני הסיוע והאנשים שלי נפגשים עם ארגוני הסיוע, והעובדה שעשינו את כל המהלך הזה, היא כדי לנסות ולהביא למצב שיהיו פחות נפגעות עבירה. אני בכוונה לא אומר שלא יהיו בכלל כי ברור לי שבסוף אנחנו עוסקים בבני אדם, וכולנו טועים. ופה, ככל הנראה, טעינו. לצמצם את המקרים. אני מודה לך על השיתוף בדברים שנאמרו בצורה סופר-רהוטה וסופר-ברורה. את אישה מרשימה מאוד, ואני מתנצל בשמה של המערכת כולה, שעל חלקה אני אחראי ועל חלקה לא, על כך שזאת החוויה שלך את האירוע שלך כקורבן לעבירה, ובמקרה הזה לעבירות מין. << אורח >> קרן מרון: << אורח >> תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ש', בבקשה. אני מבקשת לא לצלם את ש'. יש סעיף משפטי שאני צריכה להקריא: אני קובעת כי לפי סעיף 120 לתקנון, ככל שתהיה בקשה או שיעלה הצורך, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברים או חלקים מסוימים מתוך הדברים שנאמרו לפרוטוקול, ככל שהדבר נדרש לבקשת מי שהשתתף בישיבה, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עשויה לגרום לו נזק או לזולתו. ש' נמצאת כאן? בבקשה. << דובר >> ש': << דובר >> נעים מאוד, אני ש'. אני נמצאת פה כדי להגיד את כל מה שאני חווה כל החיים שלי, ובעשר השנים האחרונות. בגיל 17, כשהגשתי תלונה נגד אבי שאנס אותי, המשטרה סגרה את התיק מחוסר ראיות. ככה זה המשיך והמשיך. זה המשיך עד גיל 30, ובעקבות כל האונס הזה וכל מה שעברתי איתו, נולדה לי ממנו ילדה שנפטרה. עם השנים גם אימא שלי נכנסה לתמונה והתחילה לאנוס אותי. ב-2016 באתי לחוקרת ואמרתי שאני מתלוננת כי אני רוצה שהצדק ייעשה, כי מתה לי ילדה – היום אני לא מסוגלת להביא ילדים לעולם, לא מסוגלת לראות ילד. אני סעדתי את הילדה הזאת שנה בבית חולים, חייתי שנה בבית חולים ולא היו לי חיים. התמודדתי בזכות, והיום אני אומרת בזכות, אבל אני מכורה-נקייה במשך תשע שנים. התנקיתי מסמים, התנקיתי מאלכוהול, התנקיתי מזנות, התנקיתי מהכול. הוא הביא אותי למצבים של – לכי תעבדי בזנות כדי להביא כסף הביתה. אני מגישה תלונה תוך כדי זה שאני נכנסת לגמילה מהסמים. אני יוצאת אחרי עשרה חודשים ושואלת את השוטרת איפה התיק עומד. היא אומרת לי: תבטלי את התלונה, לא ייצא מזה כלום. היא שלחה אותי לבטל אותה. אומרת לי: לא ייצא מזה כלום. אני שואלת אותה: מי את שתגידי לי דבר כזה? רק כשחזרתי למשטרה ואמרתי שכל מה שאמרתי זאת אמת ואמיתה. יש פה ילדה, יש דנ"א, יותר מזה? החליטו לפתוח את התיק מחדש אחרי ששלחו אותו לגניזה. עשר שנים אני מנהלת תיק. את הנשמה שלי רצחו, את החיים שלי גמרו. אני נלחמת במשטרה, אני נלחמת בפרקליטות, אני נלחמת בבית משפט, אני רואה אותם בכל פעם מחדש, ואני נאנסת בכל פעם מחדש אם זה בחקירות, אם זה במשטרה, אם זה לראות את הילדה בתמונות, אם זה להגיד איך נכנסתי להיריון, לפרט תיאורים איך נאנסתי. אני לא מדברת עכשיו רק על עצמי; אני מדברת על כל נפגעי ונפגעות תקיפה מינית. תשימו לב, בבקשה, למה שקורה לנו. אנחנו עוברות אונס, זה דבר אחד. מגיעים למשטרה – עוברים עוד פעם את האונס. עוברים יום יום את האונס לראות את האנס. מגיעים לבית משפט, את נחקרת, אונסים אותך מחדש. לא רק שאונסים אותך, גם אומרים לך כמה את זונה, כמה את שרמוטה, כמה את אשמה, כמה את פיתית אותם. כמה, כמה, כמה. אני באמת שואלת, יש במדינה הזאת בחורה שהייתה רוצה להיאנס? יש גבר שהיה רוצה להיאנס? אני באמת שואלת. היינו רוצים להיאנס במדינה הזאת? אני לא חושבת שבכלל נתנו לנו זכות לבחור לשמור על הגוף שלנו. יותר מזה. אני אומרת: אלה ההורים שלי. יותר מזה? איפה המשטרה, הפרקליטות ובית מהשפט להקים את עצמם על הרגליים ולסיים את זה תיק-תק? אני עוד לא סיימתי את המשפט שלי. אני עשר שנים בתוך התיק הזה. עשר שנים שאני הולכת וחוזרת, דוחים אותי עוד חצי שנה ועוד שלושה חודשים ודוחים אותי עוד ארבעה חודשים. תחכי ותסבלי ארבעה חודשים עד שיהיה הדיון הבא. ובדיון הבא ימציאו עוד תירוץ למה הם לא יכולים להגיע. הפרקליטות תאשר את זה, בית המשפט יאשר את זה. גם אני יכולתי למצוא מלא תירוצים למה לא להגיע, אבל אני מגיעה, כי את הצדק שלי אני רוצה ואת מה שמגיע לי אני רוצה. אם המשטרה, אם הפרקליטות ואם בית משפט החליטו שהם לא לוקחים את זה ברצינות, אז מי ייקח אותי ברצינות? אם כל הרשויות לא לקחו אותי ברצינות – לא הרווחה, לא המשטרה, לא בית המשפט, לא הפרקליטות. למי אני אאמין? אני לא מסוגלת לחיות. היום אני חיה עם פוסט טראומה, למרות שאני קמה ומנסה לתפקד. ואני מתפקדת. אני צועקת בלילות והמון דברים בחיים אני לא מסוגלת לעשות. המון. זה שהגעתי לפה, מבחינתי זה ניצחון. אני לא האמנתי שאני אשב פה. בחיים שלי לא האמנתי. הגעתי למצב שהייתי צריכה להגיע לחברי כנסת שיעזרו לי לזרז את התיק הזה. להזיז אותו. התיק הזה לא זז. יש לי לפחות עוד שנה עד שהוא ייגמר. לפחות עוד שנה. אין לי חיים. אני לא יודעת מה זה לחיות וכואב לי. לכל האחים שלי יש ילדים, למרות שכולם בעטו בי כי אני אשמה. מחקו אותי כל המשפחה. אין לי משפחה, לא בצד הזה, לא בצד הזה. לא הורים, לא דודים, לא בני דודים, לא אחיינים, לא כלום. לי לא יהיו ילדים, לא יהיה מי שימשיך אותי. לא יהיה מי שיבוא ויקרא לי אימא. הילדה היחידה שהייתה לי הלכה. לא יהיה מי שיקרא לי אימא היום. אני לא מסוגלת לחשוב על להיכנס להיריון וללדת. אני אומרת דבר מאוד קשה, אני מודה לאלוהים שהילדה הזאת לא חיה. אני מודה לאלוהים עם כל הכאב. מה הייתי אומרת לה, אבא שלך זה סבא שלך? אחותך היא דודה שלך? אני אימא שלך? אחותך? זאת סבתא שלך? מה הייתי אומרת לה? כנראה לאף אחד זה לא אכפת ואת אף אחד זה לא מעניין. אני עומדת על הרגליים ומנסה לראות איך אני מתמודדת עם זה שאני צריכה לראות את ההורים שלי בכל פעם בבית משפט. הם באים ואומרים שאני אשמה, שאומרים שהילדה הזאת מתה בגללי. אם אימא אומרת לי שהילדה הזאת מתה בגללי, והוא שמח שילדתי בשבילו, איזה עולם חרא. סליחה על הביטוי, אבל אני חיה בעולם חרא. אני חיה בעולם שאני לא מאמינה שבשביל הצדק שלי אני עוברת בכל יום מחדש את האונס, כל עוד המשפט הזה חי ולא נגמר. כל יום מחדש. אני כל-כך מתחננת לרשויות, לפרקליט המדינה, לסניגורים, לשוטרים, שימו אנשים מיומנים לדברים האלה, שימו שופטים מיומנים, שימו אנשים, שימו פרקליטים, שימו שוטרים. זה נושא רגיש ומחפפים בנושא הזה. לא מקדישים עומק לדבר הזה, מה זה נאנסת. אם שוטרת אומרת לנאנסת: תסגרי את התיק, לא ייצא מזה כלום, למה שבנות יבואו ויגידו שהן נאנסו? למה בנים יבואו ויגידו: נאנסו? למה. צריך להקים מערך מיוחד לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. צריך שופטים מיוחדים שמנהלים אך ורק את התיקים האלה, בשביל שהסאגה של הנפגעת או הנפגע תיגמר מהר. למה עשר שנים אני צריכה להילחם? למה? אני שבורה לרסיסים. יש לי מזל שהאישה שלי מרימה אותי כל פעם מחדש; יש לי מזל שהאישה שלי מלווה אותי. בכל פעם מחדש היא מלווה אותי לדיונים, סובלת איתי את התקפי החרדה, סובלת איתי את הצעקות, סובלת איתי את הכול. אם לא האישה שלי, ואני אומרת את זה בלב שלם, אם לא האישה שלי, שהיא המשפחה שלי היום, אני לא יודעת אם הייתי פה, אם לא הייתי מתה ממנת יתר של סמים או של אלכוהול. אני לא יודעת איך אני יושבת פה היום. אני נס, אני נס מהלך. הנס הזה היה קרוב למות, קרוב מאוד למות. בזכות האישה שלי אני על הרגליים היום. אם לא האישה שלי, למה לחיות? לא בא לי לחיות. באמת, לא בא לי לחיות. אם ככה מתייחסים אלינו, למה לחיות? ככה רצחו לי את הנשמה, אז להמשיך שירצחו לה את הנשמה עוד? אני באמת מקווה שהאנשים שיושבים פה ייקחו את מה שאמרנו לתשומת ליבם. תקימו מערך, בבקשה, שדואג אך ורק לדברים האלה. אך ורק לדברים האלה. לא הגיוני שנפגעות יצטרכו להיות מושפלות בכל פעם מחדש. נפגעות, נפגעים – לא משנה מי. אנחנו לא יכולים להיות מושפלים בכל פעם מחדש. זה לא תקין. איפה זה קיים? איפה רואים את זה שאנחנו מושפלים? תסתכלו עלינו, אנחנו לא עוד דף בקלסר, אנחנו לא עוד דף שמכניסים ואומרים: קיבלנו את התלונה, יאללה, בואו נמשיך הלאה. לא. לא. תסתכלו עלינו, בבקשה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זה מקרה שבאמת יש ראיה, יש ילדה שכבר נפטרה, אבל היא ראיה. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> אני מסכים לגמרי. שרשרת הערך של ההליך היא קריטית. כך שלב החקירה, שאנחנו שומעים עליו מדי פעם, כך כמובן הטיפול שלנו כפרקליטות, וכמובן בתי המשפט. דוח ברלינר התייחס לזה וציין מפורשות את החשיבות של התמקצעות של כלל הגופים וכו'. אנחנו מנסים ליישם את דוח ברלינר ואנחנו פה, זה בסדר. אנחנו מקבלים גם את האש שמופנית לגופים אחרים ומקבלים את זה באהבה. זאת נקודה ראשונה, ואני לגמרי לגמרי מסכים. עניין שני, המקרה הספציפי הזה, אם אנחנו מצליחים להבין בין השורות, הוא מקרה שהגיע לפתחנו וההחלטה לחדש את החקירה, אלא אם כן הבנו לא נכון ואנחנו מזהים לא נכון את המקרה, הייתה החלטה של אפרת לפתוח מחדש את החקירה. אלא אם כן אנחנו טועים, ואם אנחנו טועים, אני מתנצל. נראה לי שזה המקרה הזה. זה במחוז חיפה? << דובר >> ש': << דובר >> במחוז צפון. אבל זה עצוב שאתה צריך להילחם כדי שיפתחו את התיק מחדש. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> אני מסכים איתך. קודם כול, כל הסיטואציה שבה את נמצאת, שבהן אתן נמצאות, היא סיטואציה קשה, על גבול הבלתי אפשרית. אתן לא צריכות להיאבק כדי לפתוח ואתן לא צריכות להיאבק כדי שהרשויות יעשו. התפקיד שלנו, הרשויות, הוא לוודא שאתן מקבלות את השירות או את הטיפול המקצועי ביותר, היעיל ביותר והמהיר ביותר. << דובר >> ש': << דובר >> שאלה, יש פה ראיה, למה אני צריכה לסחוב את זה עשר שנים? יש פה ראיה, בואו תגידו לי מה אתם אמורים לעשות בדבר כזה. << אורח >> קרן מרון: << אורח >> זה אותו מחוז. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> אני חושב שזה מחוז אחר. אכן, אני מסכים איתך לחלוטין. אני לא מתווכח, אני מסכים איתך. ככל שאנחנו נפעל כולנו, כל השרשרת בצורה מקצועית יותר, כך הדברים ייעשו בצורה טובה יותר. אני מקווה שנצליח לצמצם. אני מבין שיש עוד קורבנות שרוצות לדבר? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן. יש עוד ארבע נשים שרוצות להתייחס. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> אני הייתי מבקש מהיושבת-ראש שבשלב כזה או אחר תאפשרי לנו כן לשקף מה העבודה שנעשית במחלקות האלה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אתה רוצה בסוף שמיעת העדויות של הנשים? זה מקובל עליך? << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> כן, כדי שיכירו. יכול להיות שדרך הפעולה הזאת, לפחות חלק מהדברים נצליח למנוע. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בואו נשמע את הנשים. אני נותנת תעדוף לנפגעות, תשיבו להן, ואז אני אתן לחברות הכנסת ולארגונים. סליחה מכל מי שממתינה. אני עוברת לאיילת, זה בסדר לצלם אותך? את רוצה או לא? מה שאת רוצה וטוב לך. אין לי עמדה, רק מה שמקובל עלייך. << דובר >> איילת: << דובר >> תודה רבה ליושבת הראש מירב כהן. אני באמת מאוד מעריכה את זה. אני נאבקת באלימות מינית בילדיי מהאבא, מאותו גבר שממנו הבאתי את הילדים. אחרי שמונה שנים שלא היו לנו ילדים, ובמהלך שמונה השנים האלה היו תלונות משכנות, מכל מיני ילדות וגם מאחותי שהייתה בת 12. אנחנו באנו מבית חרדי והיא נאלצה לברוח מהבית, וההשלכות של זה נוראיות. לפני חמש שנים ארזתי שלוש שקיות זבל ואת שלושת ילדיי. השקיות היו ריקות, היה שם רק סיפור של 11 משנה, ריק מתוכן. זה היה כי הפגיעות המיניות בילדים היו נוראיות. הייתי בניתוח ובזמן ההתאוששות קיבלתי ממנו תמונה נוראית שבה ראיתי את הילדים, ופשוט ברחתי במקום להיות בהתאוששות. ברחתי לילדים. העימות היה נוראי, וזה היה המון זמן, כמה חודשים שאני מנסה לברוח ממנו. כמה חודשים לפני כן הוא שלח אליי מישהו שניסה לאיים עליי עם רעלת פנים, שראו רק את העיניים. זה היה במשטרה, מדווח. ראו את מה שקרה ברחוב, והגיעה יחידת אלמ"ב ממשטרת לב הבירה, אמרו לי שאני נמצאת בסיכון גבוה. בגלל שבאותה עת התנהל תיק שהוא דקר אותי והאמנתי שאני אשמה בדקירה, הייתי צריכה לבקש מהמשטרה לסגור את התיק כדי לקבל את הגט שלי. זה היה ההסכם ביני לבינו. בזמן שהילדה הגדולה הייתה על הידיים שלי, הוא דקר אותי. לא האמנתי למשטרה, ואמרתי שלא הגיוני שהוא שלח אליי מישהו שינסה לאיים על החיים שלי. כשאת בתוך אלימות, את לא מודעת בכלל לרמת האלימות שאת נמצאת בה ולרמת המסוכנות. את לא מבינה כלום ושום דבר מזה. לאט-לאט הדברים התבהרו לי, עד שהילדה התחילה לתאר מעשים מגונים קשים שהוא עושה בה. כשאני מתעוררת מאוחר בבוקר, ואני לא מבינה איך זה קרה, אני רואה שמן קנביס מונח על השיש, פתוח. בדיעבד אני מנסה לשחזר היום, ומאוד יכול להיות שכוס התה שקיבלתי בלילה הייתה עם שמן קנביס, דבר שגרם לי לישון טוב מאוד עד כדי כך שלא שמעתי כלום. הילדה מתארת את כל מה שקרה בלילה ואת לא מאמינה, ואת חושבת שאת מאמינה לו. אולי באמת צריך להיבדק אצל פסיכיאטר, אולי באמת היא משוגעת. כמעט נפלתי לזה. כשברחתי עם הילדים הוא חשף אותי בדרך, זרק את כל השקיות, והצלחתי ללכת בלי כלום, כשהילדה מרטיבה על עצמה בלי סוף. הגעתי לאותה אחות שהוא פגע בה מינית בגיל 12, ואף אחד מהמשפחה לא היה שם. כולם הרימו עליי גבה וכולם חשבו שאולי בגלל שאני עם פאה בלונדינית, אני צריכה יותר להתחזק, לא לשים אודם ולשים כיסוי ראש. בזה שהוא דקר אותי, זה התיקון שלי. חוויתי אלימות מאוד קשה בילדות, וכנראה לשם כך נולדתי. אני בן אדם שגורם לאנשים להתנהג אליי ברמה אלימה. ככה האמנתי. להגיד שהמשטרה לא עושה כלום – אני רוצה לחדד את הדברים. ברחתי לצפון, לאותה אחות. הילדה הפסיקה להרטיב על עצמה. יום למוחרת אני קולטת שמרוב שאני עסוקה בחיפוש מחסה, לראות מה אני עושה, אני באה אחרי כמה שעות ואני רואה שהילדה לא הרטיבה על עצמה. זה היה כאילו האישור שלי שעשיתי את הצעד הנכון, ולהישאר חזקה. מלא טלפונים, מלא איומים. הכול. ניסיתי לחזור לכיוון ירושלים, למקום ממנו ברחתי, ורציתי לפתוח חיים מחדש. חשבתי שנוכל לפתור את זה דרך בית משפט, דרך משטרה, דרך בית הדין לקבל גט בקלות. שום דבר מזה לא קרה. התבדיתי לגלות שאולי אם הייתי כותרת על הקיר, בסוף היה נעשה משהו. אני בדרך לירושלים, הולכת להתלונן, החוקר לא מקבל אותי במשך חמש שעות. הוא לא מקבל אותי. זה חוקר שמכיר את הגרוש שלי, שהיה נוכח בבית שלי, שהפך את כל הבית בגלל סמים במשך שנים. שיודע שיש לו כתב אישום על גידול והכול. אותו חוקר לא יודע אפילו על מה אני הולכת לדבר, הוא יוצא אליי ואומר לי: אחרי 15 שנה נזכרת לבוא ולהתלונן שהוא פדופיל? אני הייתי בהלם מאיפה הוא יודע. אני מתחילה לתאר לו – איזה תשובה יש לך לגבי זה? אני מתחילה לתאר את כל מה שנעשה, ואני חוסכת את זה מכם כי זה מצולם. לכי תשתי איתו כוס קפה, תירגעי – זה מה שהשוטר אומר לי. עוקבת אחריי חבורה בריונית, עם פולקסווגן לבנה. אני לעולם לא אשכח את הערב הזה; זה הערב שבו נכנסתי למקלט. כל פעם באותו מקום שבו נהגתי במשך שנים, בשלוש השנים האחרונות אני עושה שם תאונות. אני שם ואני מקבלת ממנו הודעה: יש לך ד"ש מזה שלידך. אני מרימה את הראש, וזה שלידי עושה לי ככה, רעול פנים. הוא משחק עם האורות ואני יכולה לפנות רק לוואדי. אני מבינה שזה שמע ישראל האחרון שאני אומרת, וזה מה שעשיתי. התקשרה אליי מישהי מהמשפחה, ומייד סיפרתי את הכול בלהט הרגע. המשטרה זיהתה במצלמות ואני הבנתי בגלל שזה הוא, שהגרוש שלי בעצם שלח, הצלחתי ללכת לנווה אילן כי היה לו מעקב על הרכב, מעקב על כל מקום. הוא הראה לי איך הוא עוקב אחריי וזכרתי שהוא בטוח חושב שאני צריכה לפנות לנווה אילן כי זאת הייתה הנסיעה האחרונה. רציתי לנסוע לשם, ושם הוא נכנס. אני עפתי הצידה, ותודה לאל שלא קרה לי כלום. הוא נסע, וזה היה בזמן הקורונה. לא היו רכבים בכביש, נס מעל הטבע. הגעתי להר טוב לתלונה בבית שמש, ושם הכניסו אותי למקלט באותו לילה. לא ידעתי לאיזה חיים אני הולכת, ולאיזה השלכות נוראיות לאישה שנכנסת למקלט עם שלושה ילדים, שלא מאמינים לה לכלום. וגם לא משפחה תומכת. גם אני חוויתי פגיעה מינית בתור ילדה, גם אני שמעתי שאני אשמה, שאני פלרטטתי, שאני זונה. אני אומרת את הדברים הכי מוקצנים וקשים. חשבתי במהלך השנים שבאמת אני כזאת, שזה מה שמגיע לי והכול, אבל כשזה הגיע לבת שלי, שם אמרתי שאני עוצרת את הטראומה הבין-דורית הזאת ואני לא הולכת להיות הדמות הזאת שלא מגנה ולא שומעת, ולא משנה מה הרשויות יעשו לי. לא אכפת לי. אני רוצה לפרט יותר. כשנכנסתי למקלט הראשון בהרצליה, הוא הגיע עד לשם. הוא חשף אותי. הוא חיכה לי מחוץ למקלט. זה לא ייתכן, זה מישהו מתוך המשטרה שנתן לו מידע. משם העבירו אותי באותו לילה למקלט אחר. במקלט שם, אפילו החלון – עד היום אני לא מבינה את רמת החרדה שאני נמצאת בה במשך שנים – החלון סגור בתוך מתחם כזה, אני הייתי סוגרת ונועלת עם התריסים, מפחדת שאולי הוא רואה אותי. חלון גדול בשירותים, מפחדת שאולי כאן יש לו מרוב שאני רגילה לזה שבכל מקום הוא יודע בדיוק איפה אני. המשטרה לא עשתה הרבה וסגרה את התיק ואת התלונה. לא האמינו לי. אני הייתי צריכה להתמודד מול אטימות של מערכת שלמה, כשאני בעצמי רוצה חיבוק ואני בעצמי לא מבינה איך הוא לא הצליח באותה עת להרוג אותי. היו שלושה ניסיונות לרצח – אחד באותו לילה שנכנסתי למקלט, אחד ביום שהוא דקר אותי, ואחד כשהוא השחיז את סכיני השחיטה – הוא היה שוחט – ואני עזרתי לו לחפש אותם בגלל שיש לו טיול עבודה בחו"ל. עד שבסוף אני קולטת שזאת לא שום עבודה בחו"ל, הוא עם עיניים אדומות, על סמים, מסתכל עליי ואומר לי: שעתיים השחזתי את הסכינים לשחיטה ועוד מעט תראי אותם מושחזים עלייך, ואת תחזרי בשקית זבל. מי שהצילו אותי הם השכנה והילד. אבל את כל הזמן שם ואת כל הזמן מאמינה שאת היית לא בסדר. את מחפשת איפה היית לא בסדר, ואת נלחמת. את מכירה רק את המושג שלום בית ולא מכירה את המושג גירושים. אני באה ממגזר חרדי, והרב שליווה אותנו תמיד אמר שלום בית. בכל פעם שברחתי, גם כשלא היו ילדים. הפגיעה המינית לא הייתה רק באחותי ובי, אלא גם בבייבי סיטר שבאה יום אחד, התעמתה וסיפרה את מה שנעשה, ובעוד קטינות בשכונה. וכל התיקים נסגרו. תיק שנסגר, זה מסמך בשבילכם וזה חיים שלמים בשבילי. זה חיים שלמים שנסגרים. זאת ההבנה שהכול מול ראש בקיר. כשיצאתי מהמקלט, האלימות המשיכה ועד היום אני מול מערכת אלימה, מול בית הדין. המשמורת שלנו היא משמורת משותפת. משמורת משותפת. הוא עדיין חופשי. הרווחה החליטה לשלוח אותנו להערכת מסוכנות. אני זאת שעשיתי הכול כדי להציל אותי ואת הילדים, צריכה להיבדק על יציבות כי התיקים נסגרו; צריכה להיבדק על אמינות כי התיקים נסגרו. התיקים נסגרו מחוסר ראיות. הראיות היו גם מהגן, גם מבית הספר, מחוק לנוער, מהמועדונית מהחוגים, מהבייביסיטר שהייתה. מכל מקום היה דיווח. מכל מקום היה דיווח, ועדיין – חוסר ראיות. אני זוכרת, בבית לין בבאר שבע, ואני אגיד את שמה – הלוואי והיא צופה בי – לילך. אני זוכרת את היום שאני אמרתי לה: לילך, את עוד תשמעי ממני. אני אגיע יום אחד למעלה ואני אדאג שבכיסא הזה את יותר לא תישארי. היא צעקה עליי על זה שאני בחרתי להוריד את החזות החרדית, ואם אני רוצה לעשות את זה, אז למה אני מעלילה עליו עלילות? היא דיברה בלי לשמוע כלום, בלי לחקור. קיבלה טלפון מאחד הגורמים, ניתקה, אמרה: אל דאגה, אני אטפל בזה, אני אגיד לה את הדברים. קראה לי לחדר וזה מה שנעשה. התעקשנו אני והעו"סית מהמקלט שהבת שלי תיכנס בכל זאת לחקירה. נשאלה שאלה כזאת אטומה כלפי הילדה, והילדה לא ענתה ויצאה מהחדר. נעשו חקירות בלי ידיעתי מהמקלט, מהגן ומבית הספר, ודיווח מבית הספר. הילדה זרקה יום אחד כיסא בשיעור, כי בהפסקה היא הבינה שרק אבא שלה עשה לה ככה וככה. עד היום הילדה עם פוסט טראומה מורכבת. היא יוצאת למרפסת וצורחת שאימא לא בסדר, על זה שהיא בחרה את האבא הזה. אני חיה את זה ברמה היום-יומית. התיקים נסגרו, בית הדין קבע שאני מנכרת. אימא שמתלוננת היא אימא שמנכרת, אבל המצב היה נורא גרוע אז החליטו לבקש מבית הדין אישור מיוחד בהיעדר הסכמת האב, למרכז רימונים. שם הילדה מטופלת כשנתיים פלוס. שם נפתחו ואפילו הבאתי עדויות שהילדה אמרה שם, וזה רשום שחור על גבי לבן, אבל זה נחשב לחוסר ראיות. אני רוצה להתמקד בזה שאני לא מצליחה להבין איך עד עכשיו אין לי אפוטרופוס, אישור חתימה. ברור לכם שהוא לא רוצה שהילדים יהיו מטופלים, ברור לכם שאלימות זאת אלימות. אז איך עד היום אני רוצה אישור, טיפול פסיכולוגי, טיפול פסיכיאטר, אבחון. אתה אומר שהיא משוגעת? אין בעיה, בוא נלך איתך עד הסוף, בואו נלך לאבחון. אין אישור. למה? הוא גם כותב לבית הדין כי הרופאים ואנשי המקצוע יכניסו להם מילים לפה. איך יכניסו להם מילים לפה? אנחנו מדברים פה על אנשי מקצוע ועל רופאים. ואיפה האטימות של בית הדין? אני ברחתי עם חובות שנצברו, אני ברחתי בלי רכוש. הוא יכול לשלוח לי תמונות כשהוא רוצה על הרכוש שלנו, הכול. כל הציוד שלי, הכול, הכול. חיים שלמים מאחור. בגדים, הכול, הכול. הבית מחכה לך. אלה ההודעות שאני מקבלת, ואני אמורה להיות במענה איתו, כי זאת ההחלטה של בית הדין. כל זה השלכות של תיקים שנסגרו. אני רוצה לסיים בזה שכל המהלך הזה משפיע על כל ההליכים האזרחיים, על המשמורת, על אמינות הנפגעת. אני לא מבקשת רחמים, אני מבקשת שלושה דברים: בעבירות מין ואלימות במשפחה מותאמת טראומה, שתהיה חוקרת עומק; מנגנון פיקוח חיצוני על סגירת התיקים בתחום הזה; חיבור אמיתי בין מידע מהרווחה, ממסגרות החינוך וממרכזי טיפול, לבין ההליך הפלילי, ולא לשלוח בדואר שהתיק נסגר מחוסר ראיות. אי-אפשר לטפל מצד אחד בילדה על הפגיעות, ומצד שני להגיד שאין ראיות ובסיס פלילי לבדיקה מעמיקה. אני הייתי במקלט במשך שנה כדי להגן עליי ועל הילדים שלי. ברחתי בלי כלום כדי להציל אותם. אני עומדת שנים מול המערכת ומול מספר רב של מערכות. אני לא מבקשת נקמה; אני מבקשת שהמערכת לא תמהר לסגור. התיק נסגר, הטראומה לא נסגרת. היא גדלה, מוכפלת ומשולשת. ההשפעה על הילדים לא נסגרת. האמון נסגר. כשאני מדברת איתכם פה, הוא עדיין חופשי. יש פדופיל שמסתובב חופשי. תודה רבה לכולם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה, קשה לנשום. אני אתן בסוף התייחסות מרוכזת. טאיסיה, את רוצה לדבר? אחריה שי-לי ואחריה נועם. תתכוננו נפשית. << דובר >> טאיסיה זמולוצקי: << דובר >> שלום לכולם, אפתח בתודה רבה ליו"ר מירב כהן ולחברת הכנסת עדי עזוז שנותנות לי במה להביא את הטענות שלי בפני הכנסת. כנפגעת עבירה בפרשת משחקי חברה, שבה אביו של אייל גולן הורשע בעסקת טיעון על עבירות סרסור בקטינה, אף פעם לא היה לי מפגש עם פרקליטה. את ההודעות על סגירת התיק מחוסר ראיות שמעתי בתקשורת בפעם הראשונה, ובפעם השנייה מעורכת הדין שלי, שציינה שהפרקליטה שואלת לשלומי, ואיך אני מרגישה לאחר סגירת התיק. אז היום אני רוצה לדבר לא על רגשות, אלא יותר על עובדות. את מחדלי החקירה של המשטרה כבר כולם ראו בתחקירים שהיו בנושא בתקשורת, ולא רק בתקשורת. גם הפרקליטה לבנת מלמד שליוותה את התיק אמרה שהחוקרים עזרו לאייל גולן ומקורבים לצאת מהסיפור. הגדיל לעשות החוקר יוני חג'ג' וביקש סגירה לאייל מחוסר אשמה לאחר שפשוט השמיד ראיות בחקירה, ואת החשוד באונס, חברו של אייל פשוט לא חקר ולא זימן. את החקירה עצר על ה מקרה באילת ברגע שהשם שלי עלה בצמד המילים: נקסט, לא מעניין אותי. לאחר עשור, כשנמסרו התלונות, הגיע אותו א' מאילת לחקירה, ומסר, אני מצטטת: אייל התקשר אליי ואמר לי: תגיע למלון. אמרתי לו שאני בעבודה והוא התעקש. אני הגעתי ואייל אמר לי: כנס, הבנות יאהבו אותך כמו שהן אוהבות אותי. זאת הודאה חד-משמעית בעבירת סרסור בקטינה. ובאותה סיטואציה אני נאנסתי על ידי א'. אז אני שואלת את הפרקליטות: על מה סגרתם את התיק בפעם השנייה מחוסר ראיות? אלו ראיות חדשות בתיק שמאמתות את הטיעונים שלנו, הנפגעות. אז אולי פעם אחת ולתמיד יגידו לי כאן אנשי הפרקליטות שבמשך 13 שנים גורמים לי לעינוי דין, וערר שהגשתי כבר לפני 15 חודשים לא מקבל מענה, ונדחה לארבעה חודשים. הכניסו הודעה על דחייה לעוד ארבעה חודשים. בסך הכול זה כבר מתקרב לשנתיים. תגידו במילים פשוטות לאישה פשוטה – את לא מעיינת אותנו, אנחנו שומרים על עצמנו, ולא עלייך. ואז אלך לחפש את הצדק שלי במקומות אחרים. הגיע הזמן שבאמת תיתנו לי תשובות על ההחלטה לסגור את התיק בפעם השנייה, שהיא החלטה שלא יכולה להחזיק אחרי טיעונים של הזמר שהוא לא מכיר אותנו. אסיים בזה שמאז שנחשפתי אצל עמרי אסנהיים, בכל הופעה באצטדיונים הזמר שם ומרים לקהל, שצועק: טאיסיה זונה. הביזיון הזה הוא לא עליי, אלא על מערכת אכיפת החוק. כל מתלוננת שרואה את זה לא תעז להתלונן על אנשים כאלה בעלי כוח והשפעה. הגיע הזמן שתעשו חשבון נפש ותגישו כתבי אישום בפרשה המטויחת שכמוה לא ראיתם מעולם, ותיתנו לבית המשפט להכריע ולהגיע לאמת. כילדה קטינה ללא שום ניסיון בהבנת הסיטואציה, היה קל מאוד לעבוד עליי. היום אני אישה בוגרת, אימא לשתי בנות והזמן שלי אמור להיות מוקדש להן. הן גם עם צרכים מיוחדים. אני מקווה מאוד שתעצרו את עינוי הדין הזה ותגיעו להכרעה ככל שתהיה. אחזור ואזכיר שאני הובלתי באזיקים מהבית, בחקירות איימו עליי בהפללה, צעקו עליי בזמן שאייל גולן זכה לחיבוקים ולמאכלים. אני מוכנה פעם אחת ולתמיד שיראו את החקירות שלי ואת החקירות שלו, ואז הכול יהיה מובן. תודה רבה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה, טאיסיה. שי-לי עטרי, בבקשה. << דובר >> שי-לי עטרי: << דובר >> אני נפגעת עבירה שבשנת 2022 הגישה תלונה על אונס ועל מרמה, ובו זמנית אני גם אימא לילדה בת שנתיים וחצי בשם שייה, ששרדה איתי את 7 באוקטובר בקיבוץ כפר עזה. בעלי יהב, זיכרונו לברכה, נאבק במחבלים שחדרו לנו לחדר השינה, ובכך אפשר לי ולה לברוח. ודווקא הקרבה למוות וההבנה שהחיים קצרים מדיי וכדי לא לחיות אותם, זאת היא שמעניקה לי את הכוחות לבוא לכאן היום כי אני אוהבת את המדינה שלי ויש לי ילדה. אני אעשה כמיטב יכולתי כדי שהיא תגדל לעולם מוגן יותר. אני אציין שהפרקליטה של התיק שלי שעדיין נמצא לפני החלטה, שאלה אותי פעמיים אם אני בכלל כשירה אחרי 7 באוקטובר. אם יהיו לי כוחות. אני רוצה להגיד לכם שאנחנו מדינה בטראומה, וזאת שאלה לא לגיטימית. יש הרבה אנשים פה שחווים, וזה הרבה מעבר לאנשים שחוו את 7 באוקטובר. קרה לנו משהו לא נורמלי ואנחנו מגיבים סופר-נורמלי. ובעיניי, אם כבר כמו שקרן אמרה, אנחנו צריכות לעמוד פה ולהראות שאנחנו כשירות לעמוד לדין, זה בטח לא צריך להישקל. בעיניי, דווקא החוויה היא זאת שגרמה לי לא לאבד את התקווה לחיים בגלל מחבל, היא זאת שבגללה אני כן יכולה לעמוד פה היום. כרגע, במציאות שאנחנו חיים בה, רוב האנשים שיעברו תקיפה מינית בכלל לא יגיעו לתחנת משטרה. רוב הציבור שחי כאן היום, אין לו אמון בכך שמערכת המשפט תגן עליו. בטח, אני לא אשכח איך אמרה לי מטפלת כשהייתי במרכז לוטם, מטפלת מדהימה אמרה לי: אני לא חושבת שהנפש שלך תעמוד בהליך. האמת שהם צדקו. מערכת המשפט בישראל סוגרת יותר מ-80% מתיקי עבירות המין, אז למה שתגישי תלונה? גם יתייחסו אלייך כמו אחרונת החשודות, ובסוף גם יעניקו לתוקף שלך צו איסור פרסום, והתיק גם ככה ייסגר. ואז מה קורה כשאותם 80% מתיקי עבירות המין נסגרים? אותם תוקפים זוכים לחסות איסור צו פרסום עד סוף החיים, וזה הזוי. איך יכול להיות שלאונס, מערכת החוק כל-כך מתעקשת שתהיה התיישנות ולא חשבתם על זה שבמקרה לצווי איסור פרסום, במקרה שכחתם שאין התיישנות במערכת החוקים שלכם. למה שאנשים שרוצים לאנוס יפסיקו לאנוס? למה? הרי בסגירת 80% מהתיקים אתם גם נותנים להם רישיון לאנוס אבל גם נותנים להם רישיון לרדוף נפגעות דרך צללים. אף אחד לא יודע מי הם. ובעיקר אתם פוגעים בחקר האמת. בלי הסרת צו איסור פרסום, לא ניתן להגיע לנפגעות נוספות. הרבה נפגעות כמוני הגיעו למשטרה, אחרי שבמהלך החיים הגיעו אליי ביוזמתן כמה נפגעות מאותו תוקף. מה המערכת עושה כמעט באופן גורף? זה קורה ברוב התיקים, אפשר לראות את זה. בית המשפט לפני שהוא נותן צו איסור פרסום, מבקש את עמדת הפרקליטות ואת עמדת המשטרה. ברוב המקרים הם נותנים תשובה די אוטומטית: לשיקול בית המשפט. אני רוצה להבין, אם אותו שופט שנותן את הצו, בכלל לא קורא את התלונה, הוא לא קורא את התלונה של הנפגע או הנפגעת, הוא אפילו לא מקבל לידיו את חומרי החקירה כי השאירו את זה לשיקול בית המשפט, אז על סמך מה מקבלים צו איסור פרסום? על סמך מה? על סמך העורך דין? על סמך מה? תחשבו על זה. כי אותם אנסים בדרך כלל ייקחו את הטובים ביותר, הם ישקיעו בזה את מיטב כספם. תכל'ס, לפני הכול, מתן צו איסור פרסום אמור להיות יוצא מן הכלל במדינת ישראל. עיקרון הפומביות אמור לעמוד לנגד עינינו ואי-אפשר להגיע לעוד נפגעות בלי זה. יש פה זכות לציבור לדעת לפני כל מוניטין של חשוד. ואם בכלל לא קוראים את התלונה, תמיד יהיה לנו משהו שלא יכול להשתוות כי רוב הנאנסות, רוב הבנות – אנחנו לא רק מתלוננות, אנחנו לא נפגעות, אנחנו בני אדם שנהרסו לנו החיים, שהרסו לנו את החיים ואנחנו חיות את זה יום-יום. את מיטב כספנו אנחנו לא נשקיע בעורכות דין. אין לנו את זה. אנחנו משקיעות את הכסף בטיפול, בשיקום. אנחנו נלך לאיגוד מרכזי סיוע שילוו אותנו כמו לביאות. אנחנו ניקח עורכות דין שלא יעזבו אותנו, כמו עורכת הדין שלי אושרת, שבחיים היא לא תעזוב אותי גם אם לא יהיה לי שקל. אני אגיד לכם בכנות, שבכלל לא רציתי להגיש תלונה אף פעם. אני עזבתי את המקצוע שלי. הייתי עסוקה שנים עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים ולא רציתי לראות אותו. הפסקתי לשיר. רק להרגיע כל הזמן את הטיקים שמילאו לי את הפנים מהמכות שהוא הרביץ לי. הלכתי ללמוד מקצוע חדש, עזבתי את תל אביב ועברתי לכפר עזה. רציתי להחלים, אבל כשהלכתי ללמוד מקצוע חדש באוניברסיטת תל אביב, אותו אדם שאנס אותי, בלי בושה ובלי פחד, שכר חוקר פרטי שהתחזה בפני גוף כמו אוניברסיטת תל אביב למתווך תרומות לאקדמיה. בדרך מרמה שהוא הצליח לעשות עליהם ועליי, הוא גנב ממני סרט סטודנטים – אור פנס יחיד – והאמת שזה סרט על חברות ביום שהוא אחרי תקיפה מינית. זה בכלל לא סרט על האנס, הוא לא דמות פה. זה על החשיבות של אדם קרוב ברגעים האלה. על ידי ההתחזות למתווך תרומות, מה הוא גילה? הוא רצה להבין באיזה מצב כלכלי אני. כמה כסף אני צריכה להשלמת החובות של הסרט? כמה את צריכה? זה נשמע קצת קרימינלי מה שאני מספרת לכם, אבל למה שאנס יפחד לעשות את זה. אם גם ככה 80% מהתיקים נסגרים, מה אכפת לו? הוא אפילו יזכה עכשיו בהגנה חוקית על השם שלו. הרי הוא יכול להיות ב' ו-ג'. אפילו לא יודעים מי הוא, כי שכחו, פשוט שכחו לשנות חוק שלא שונה בערך משנות ה-90. בעבר, אנחנו רצינו להיות ב' ו-ג', ובשביל זה נועד החוק במקור, כדי לאפשר לנו פרטיות, לנפגעות העבירה שפחדו להיחשף בשם. ועכשיו, כשהיה לו מידע עליי, על המצב הכלכלי דאז, זוג אומנים בכפר עזה אני ויהב, מיליונרים לא היינו, בטח לא כמו שעורך דינו דאג לציין בפני עורכת דיני אז, שבשביל אותו בן אדם אל תדאגי, הכול ימומן. הוא ערוך, יהיו לו את עורכי הדין הכי טובים. אתם יודעים כמה איומי השתקה נעשים על נשים? תכתבו בפייסבוק תביעת השתקה, ותראו כמה נעלם ה-Metoo. למה הוא נעלם? נשים בתביעות השתקה, נשים מפחדות לדבר. הן לא מוגנות על ידי מערכת החוק. במדינה שלנו אין לאנס מה להפסיד. אם התיק ייסגר, שמו לא יפורסם וגם אם הוא יפסיד בתביעה, והוא ינסה לאיים איתה, בדרך כלל, הפער הכלכלי הוא משהו מתביעת השתקה. בשבילו גם ההפסד יהיה רק מכה בכנף. לקבל איום מהאנס שלך, זה אומר שברגע אחד את שוב נאנסת. והפעם זה פתאום לא רק האונס הפיזי, הוא גם אונס את הקול שלך ואת מרגישה שוב חוסר אונים והכול עולה. חוסר אונים הוא חלק בלתי נפרד מטראומה. את מרגישה שזה רוע טהור, שזה כמו הרצחת וגם ירשת. הוא שוב שולט בחייך, מעלה את כל הרגשות האלה שהן חלק בלתי נפרד מהטראומה שהיית. רק מעצם ההצפה הנפשית שתחווי, הכספים שתצטרכי להוסיף ועוד טיפולים שתצטרכי, עורכי דין, הפלישה התוקף של התוקף לחייך – תכל'ס, את תדברי פחות. ככה זה עובד. לא משנה מה יהיה עם התביעה הזאת, את תפחדי לדבר מהחוויה הזאת, חוויה נוראית. קשה להבין אבל צריך להתחיל להבין שמדינת ישראל היא גן עדן לאנסים. בכל רגע אנחנו רואים בטלוויזיה כתב גדולה כי התקשורת עושה את מה שמערכת המשפט, החוק והפרקליטות לא עושים. כתבה גדולה – הבן אדם הזה אנס, עשרות תלונות במשטרה ו-תק, התיק נסגר. אנשים יושבים בבית ואומרים: מה קורה? יש עוד כתבה וממשיכים לצפות בטלוויזיה. עוד אונס, רצח, מה זה? תק – צו איסור פרסום, התיק נסגר. זה כבר נראה לאנשים לא טוב, אנשים לא מאמינים לכם, לא מאמינים בכם. מערכת המשפט בישראל איבדה את אמון הציבור. אתם משאירים אותנו, נפגעי ונפגעות העבירה, שקופים. אנחנו מרגישים אוויר. אתם כבר מזמן לא מגנים על הזכות הבסיסית שלנו לביטחון. אנחנו מרגישים שהגוף שלנו הפקר. יש לי ילדה ששרדה את 7 באוקטובר ומגיע לה הכול בחוויה שלי. לחיות טוב ובטוח. היא צריכה לגדול פה ואני אעשה כמיטב יכולתי, כמו שאמרתי, כדי שהיא תגדל לעולם יותר מוגן מזה. למזלי יש לי אמונה, אני בן אדם מאמין ואני לא רוצה לחיות בשום מקום אחר. יחד עם איגוד מרכזי סיוע סיימנו לכתוב הצעת חוק שהיא למעשה תיקון לחוק זכויות נפגעות עבירה, שיאפשר לנפגעות העבירה להיות מיודעות על ההליך לבקשת צו איסור פרסום על שם חשוד בעבירות מין, וכן להביע את עמדתן בנוגע לבקשה. כמו כן, מנגנון שיפקח על הזכות הבסיסית של נפגעי ונפגעות אונס, שזה שמץ שהוא נותן צו שישתיק אותנו ברשות החוק, אז לפחות שייתן לנו את הכבוד המינימלי ופשוט יקראו את התלונה שלנו כחלק משיקול הדעת לפני מתן הצו. אנחנו חושבות שיש לזה ערך מהותי והכרחי עבור חקר האמת בהוספת הזכויות האלה לחוק זכויות נפגעות עבירה. מדינות רבות כבר הרבה לפנינו הוסיפו זכויות כמו אלה לנפגעי עבירה, ביניהן ארצות הברית, גרמניה, בריטניה ועוד. אני אוהבת את מדינת ישראל אהבת נפש, ואני לא אתן למחבל שנכנס מהחלון ולאיש שאנס אותי את התענוג לראות אותי מאבדת תקווה. אני עדיין מקווה שיהיה פה יותר טוב, שנצליח להשתקם מכל זה. גם אם זה ייקח זמן ובטח תהיה קריאה ראשונה, שנייה שלישית, ומערכות הצדק, מה נעשה, אתם יודעים כולכם, עובדות פה לאט, \וגם אם זה לא יהיה רלוונטי למקרה שלי, לפחות בלילה על הכרית לנצח אני אדע שעשיתי מה שיכולתי לאלה שיבואו אחריי, לביטחון הבסיסי שמגיע לבת שלי ולילדים של כולנו פה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה, שי-לי, שבאת ושיתפת בוועדה בפעם השנייה. תודה. נעם, בבקשה. << אורח >> נעם פרידמן רז: << אורח >> שלום לכולם, אני בת 33, אני אומנית ומרצה, ומובילה את המאבק "למה לא התלוננת". החוויה המינית הראשונה שלי הייתה אונס בגיל 14. לא התלוננתי כי לא הבנתי בכלל מה קרה מלי. עשר שנים מאוחר יותר נאנסתי תחת השפעת סם האונס. שוב לא התלוננתי כי פחדתי מכל ההתמודדות הזאת עם המערכת. לפני ארבע שנים הגעתי להחלטה שאני צריכה ללמוד להגן על עצמי, כי אין פה מישהו שיגן עליי. במשך שלושה חודשים הלכתי לאימונים אצל מורה לאומנות לחימה כדי ללמוד להגן על עצמי. שתי פגיעות מיניות בשני עשורים. כעבור שלושה חודשים, המורה שלי לאומנות לחימה אנס אותי. רק תבינו כמה זה דפוק. אני אמרתי שזהו, אני לא מסוגלת יותר לשתוק, למרות שאני לא מאמינה במערכות. אני הולכת להגיש תלונה. התקשרתי למרכז הסיוע, הגעתי לחדר האקוטי ועשיתי ערכת אונס, ויש ראיות פורנזיות על מפגש מיני שהתקיים תחת יחסי מרות בין מורה לתלמידה. מפגש אסור. ארבע שנים, ארבע שנים התהליך הזה נמשך: השלמות חקירה, עימותים במשטרה. כל הראיות קיימות, כל הראיות נמצאות. אני משתפת פעולה בכל דבר שאני יכולה. עד שביום רביעי שעבר קיבלתי הודעה מהפרקליטות על סגירת התיק. אני לא האמנתי כי הייתי כאן בדיונים קודמים בוועדה, וקיבלתי קצת תקווה, קצת תקווה שאולי במקרה הספציפי הזה יש מספיק ראיות. בסופו של דבר, איזה עוד ראיות אתם צריכים? אני באמת שואלת, איזה עוד ראיות אתם צריכים? קיבלתי את ההודעה הזאת באוטובוס. יצאתי מהאוטובוס והתמוטטתי. אני צעקתי ברחוב, צעקתי: למה? למה? ככה אני צעקתי, עד שאישה הגיעה לעזור לי. היא שאלה אותי מה קרה, ואני אמרתי לה, את לא יכול לעזור לי. אני פונה אליך, איסמן, אולי אתה יכול לעזור לי, אולי הפרקליטות יכולה לעזור לי. זה לא רק הצדק שלי, זאת החברה כולה. מסתובבים פה אנסים, מסתובבים פה פדופילים. אנחנו לא תיאמנו גרסאות. למה כל אחת אומרת: איך ישראל נהייתה גן עדן לאנסים? איך? מה אתם עושים? מה אתם עושים בשביל לשמור עלינו? מה אתם עושים בשביל לשמור על החברה? זהו, אני פה כדי להשמיע זעקה של 81% מהתיקים שנסגרים מחוסר ראיות. זה מה שבאתי לעשות פה היום. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה, נעם. תודה לכל הנשים האמיצות שבאו ושיתפו את הסיפור שלהן, שהוא שלהן, אבל הוא של כולנו, כי זאת יכלה להיות כל אחת מאיתנו. זה מאוד מאוד ממחיש, אחרי ששומעים את הנתונים במקרו, מה המשמעות של סגירת תיק. כל אחד מהמקרים ששמענו פה, אתה לא מאמין שהתיק נסגר. לאישה יש ילדה מאבא שלה והתיק נסגר. << אורח >> אורית סוליציאנו: << אורח >> אני חייבת להגיד שאסור לשכוח. נמצאת כאן קרן שהולכת להגיש ערר, ו-90% מהעררים נסגרים. לא יכול להיות שזאת אות מתה בספר החוקים. יש אפשרות חוקית להגיש ערר, ולא יכול להיות ש-90% נסגרים. זה לא הגיוני. << דובר >> עדי עזוז (יש עתיד): << דובר >> זה לא רק שנסגרים. אחת הבעיות היא שגם דוחים את המענה בתשובה. פרקליט המדינה, אני אשמח שתתייחס. הגשתי לשר המשפטים פנייה ב-1 בדצמבר. במקרה הספציפי הזה גם על טאיסיה שהגיעה לכאן, ואז היו כבר ארבע פעמים של דחייה. עכשיו אנחנו כבר בשש פעמים. זה לא שהערר נדחה, אלא שהתשובה בערר נדחית. עינוי הדין הזה בלתי נסבל עבורן. אני אשמח להתייחסותך לזה בדבריך. דבר נוסף שאי-אפשר היה להתעלם ממנו, דיברתם בהתחלה על 80% ו-20%, וראינו את הפער הזה, איפה נופלים 80% – פנים, שמות סיפורים. הגעתי מעולמות תוכן שאני מכירה סיפורים קשים, ישבתי פה ולא יכולתי להפסיק לבכות. אי-אפשר לשמוע את הסיפורים האלה על 80% האלה. מה התוכנית שלכם להתמודד עם זה? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> התייחסות שלכם, בבקשה. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> ברשותכם, ככל שאין עוד שאלות, אני מציע שנאפשר לעורכת הדין גולדנברג מפרקליטות מחוז תל אביב להציג ולו לרגע. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אגב, אני רק אגיד שנרשמו הרבה מאוד ארגונים מהחברה האזרחית וגם משרדי ממשלה, אבל בגלל שנתנו את כל הבמה לנשים, כרגע נעבור אליכם ואם תרצו לשמוע אחר כך עוד התייחסויות, בשמחה. עכשיו זה גם ככה חורג מהזמן שהתחייבתי לשחרר אתכם. אני אומרת ביושר שתודה שנשארתם אחרי שעה 14:00. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> ברשותכם, אני מציע שתתואר עבודת המחלקה כדי שנוכל להמחיש ולו לרגע מה אנחנו מנסים לעשות, ואחר כך אני אומר מספר דברים, ברשותכם, כולל התייחסויות לדברים שנאמרו. << אורח >> טוני גולדנברג: << אורח >> שלום, אני מנהלת מחלקת עבירות מין בפרקליטות מחוז תל אביב. לפני שאני אכנס לעבודה של המחלקה ואוריד אתכם קצת לשטח, אני רוצה להגיד לכם שהיה קשה מנשוא לשמוע אתכן. אני יכולה להגיד בשם המערכת שחלק מהאמירות ששמעתם מגורמי אכיפת החוק, הן במשטרה והן בפרקליטות, הן לא פחות ממביכות. זה לא היה אמור להיאמר. האנשים שמטפלים בתיקים האלה אמורים להכיר גם את הטראומה וגם את הדינמיקה של החשיפה, ואמורים להיות הרבה יותר טולרנטים, מכילים ומאפשרים, לתת לכם את כל הבמה גם בשלב החקירה וגם בשלב ליווי התיק. אני 30 שנה במערכת, אני ניהלתי עשרות תיקי מין בבית המשפט, אני גם גנזתי הרבה תיקים וישבתי עם נפגעות. ונפגעת לא יצאה אצלי מהחדר לפני שהצלחתי להפיס את דעתה. אפילו לסגור מעגל הצלחתי בחלק מהתיקים, לעבד איתה את החוויה ולגרום לה להבין שזה בסדר שהיא התלוננה וזה בסדר שהיא גייסה את הכוחות להתלונן, ולמה התיק נסגר. הקמנו את המחלקות האלה בספטמבר שנה שעברה, ושני עקרונות הובילו את הקמת המחלקה מבחינתנו במחוז תל אביב לפחות: לרכז את הטיפול בכל תיקי המין. כשאני אומרת כל תיקי המין, אני מתכוונת למעט הטרדה מינית ומעשה מגונה בפומבי, כי אנחנו צריכים בכל זאת לתת את מלוא הקשב לתיקים היותר חמורים. מרבית התיקים, למעט שתי העבירות האלה, מטופלים רק על ידי המחלקה בכל שלבי ההליך, הן בשלב בחינת התיק וההחלטה על הגשה או לגניזה, הן בשלב הגשת תיק המעצר, הופעה בדיני המעצר, והן בשלב ניהול הוכחות. העיקרון המוביל הוא שפרקליט שנגע בתיק, ראיין נפגעת עבירה בשלב הכנסת התיק, והתיק הולך לבית משפט, נפגע העבירה לא יראה פרקליט אחר. הוא יראה רק את הפרקליט שהתחיל לטפל בתיק. הוא לא יצטרך לבסס יחסי אמון עם גורם אחר, הוא לא יצטרך לספר את הסיפור יותר מפעם אחת לאדם אחר בפרקליטות. זה עיקרון אחד. בחרנו את הפרקליטים עם הכי הרבה ניסיון בטיפול בעבירות מין, וכשאני אומרת ניסיון, זה לא רק הבנה ויכולת לקרוא ולהעריך ראיות על המאפיינים המיוחדים של תיקי מין. אני מדברת על רקורד חיובי בליווי נפגעות עבירה. אנחנו מכירים את האנשים שלנו, אנחנו יודעים למי יש את זה ולמי פחות. אנחנו ריכזנו את הטיפול בתיקים האלה בידיים של 17% מכוח העבודה בפרקליטות מחוז תל אביב. רק האנשים האלה יטפלו בתיקי מין. יש לנו 19 פרקליטים במחלקה ו-11 מתמחים, מחולקים לשלושה צוותים. כל צוות יש לו ראש צוות, ושלוש ראשות הצוות שלי במחלקה מטפלות ומרכזות רפרנטיות תחום עם אוריינטציה שרלוונטית לעבירות מין. רפרנטית נפגעי עבירה של כל המחוז נמצאת אצלי במחלקה; רפרנטית חקירות ילדים ממרכזי הגנה נמצאת אצלי במחלקה; רפרנטית אנשים עם מוגבלויות נמצאת אצלי במחלקה. היא גם חברה בפורום משפחות מיוחדות, אם מישהו מכיר. אני עומדת בראש הפורום הפסיכיאטרי המשפטית בפרקליטות המדינה. אנחנו ארבע מנהלות. לא שחוקות, לא עייפות, נפגעות תקיפה מינית בנפשנו. זאת המחלקה. אני כבר יכולה להגיד לכם שאין לי מספיק פרספקטיבה, כי זה פועל רק חצי שנה. אני לא יכולה להגיד אם נשיג שיפור, ולדבר כבר עכשיו על עלייה בכמות התיקים שיוגשו ופחות סגירות מחוסר ראיות. אין לי כרגע מספרים ונתונים. אני יכולה להציג לכם שתי דוגמאות של ניצנים של שינוי שאני כבר רואה במחלקה, וזה מתכתב עם מה שסיפרה לנו כאן קרן. אני לא רוצה להיכנס לתיק, אבל אני אדבר באופן כללי. זה תיק שהגיע אלינו כתיק הכנה רגיל, כלומר תיק שמוגש לא בתנאי מעצר. בתיק ההכנה הזה, הפוגע הוא סבא שבמשטרה שוחרר. התיק הגיע לשולחן של פרקליטה שמטפלת, אבל יש להם הנחיות ממנהלת המחלקה, ממני, בכל חודש לעשות תעדוף של התיקים. לפתוח אותם, ובפגישות עם ראשות הצוות ואיתי אנחנו מתעדפים. תיקים עם קטינים, צופי הגשה והעדה לפי נוהל נשיאה אמורים להיות מוגשים מוקדם מכפי שקרה לפני הקמת המחלקות. היא עיינה בתיק הזה ושיער ראשה סמר מזה שהפוגע שוחרר בתחנת המשטרה. בהברקה שלה ושל ראשת הצוות שלה הם יזמו מהלך של השלמת חקירה יצירתי והביאו למעצר שלו. התיק הוגש במעצר והוא מתנהל עכשיו כשהוא עצור עד תום ההליכים. זה סבא שפגע באחת הנכדות שלו. גם בשבוע שעבר הגשנו ערעור על איסור צו איסור פרסום שניתן בתיק מסוים שמטופל על ידינו. מכיוון שמדובר בפרקליט אחד בכל המחלקה ופרקליטות מאוד minded, עם אוריינטציה מאוד לעבירות מין, יש עבודה רצינית עם הרבה הבנה של המאטריה, גם ביכולת לנתח את הראיות וגם מבחינת היכולת ללוות את נפגעי העבירה ולהבין מה עובר עליהם. לא רק שריכזנו את כל תיקי המין בידיים של קבוצה מאוד ספציפית, מוגדרת, צבועה, מומחית, מנוסה בעבירות מין, גם פינינו אותם מעשייה אחרת. הם עוסקים וממקדים את הקשב שלהם בעיקר בעבירות מין. זה גם תורם ומשפר את איכות קבלת ההחלטות. יש לנו שלוש מנהלות ומנהלת מחלקה, וזה מייצר גם יותר סיעורי מוחות, דיונים, ויכוחים ורעיונות לקידום ולטיפול בתיקים האלה. נתתי לכם שתי דוגמאות, ואני באמת רואה ניצנים של שינוי. גם מבחינת קצב הטיפול בתיקים, וגם מבחינת התעדוף, אנחנו יושבים בפגישות עיתיות אחת לחודש, ממש כמו סודוקו מסדרים את התיקים בכל פעם מחדש. מעלים למעלה הערימה את התיקים היותר דחופים, שמצדיקים טיפול יותר מהיר. לגבי הקשר עם הנפגעת, אני ממש מצטערת לשמוע על נפגעות שקיבלו הודעה בדואר על תיק שנסגר. אני יכולה להגיד לכם מהניסיון הפרטי שלי ומהפרקליטים שמקיפים אותי, שאני לא מכירה אירועים כאלה. אולי זה במסלול של הליכי גניזה מהירה. הקשר עם הנפגע הוא ציר משמעותי של הטיפול בתיק. אני יכולה לספר לכם שפרקליטה שניהלה תיק, סיימה אותו לפני שבועיים בתוצאה מאוד יפה, והנפגעת אמרה לה שהיא הולכת ללמוד משפטים. הפרקליטה קנתה לה גלימה, ויש לי תמונה של זה. מצולם. << אורח >> קרן מרון: << אורח >> זה לא נכון, את מדברת על מקרה יחיד. יש אלפי מקרים וצריך שלא המקרה היחיד הזה יהיה ההצלחה שלכם. צריך שאלפי מקרים יהפכו להצלחה של הפרקליטות. שכל המקרים האלה יקבלו מענה, שכולנו כאן, הפרקליטות תזמן אותנו לשיחות, ליידע אותנו. דרך אגב, המקרה שתיארתי עם הפרקליטה קרה אחרי הרפורמה המדוברת, אחרי ספטמבר. אחותי לא זומנה לשיחה עד עכשיו. אני קיבלתי את זה בשיחת טלפון, ולא בפגישה. היא, עולמה קרס עליה כשהיא יצאה מהאוטובוס כי היא קיבלה הודעה. זה הופך לנו את העולם וזה לא הגיוני. אתם מדברים פה על נתונים שסותרים את מה שקורה בשטח. בשטח אנחנו לא מקבלות. שי-לי עטרי לא הייתה בקשר אפילו עם הפרקליטה. << דובר >> טאיסיה זמולוצקי: << דובר >> זאת המדיניות, זאת המדיניות, זאת השיטה. הפכתם את זה לדבר קבוע. << אורח >> קרן מרון: << אורח >> הנתונים שאתם מציגים סותרים את מה שקורה איתנו. אני מצטערת, אבל אני לא מאמינה לנתונים האלה. אנחנו המציאות, אנחנו מדברות אמת את מה שקורה בשטח. זה לא מה שקורה. אני מצטערת. << אורח >> טוני גולדנברג: << אורח >> קרן, קיבלתי את מה שאת אומרת ואמרתי לך לא פחות מזה, שהייתי נבוכה לשמוע את הדברים. גם משפטים ששמעת וגם על איכות הטיפול שקיבלת. אני לא בורחת מזה ואני לא מתעלמת מזה. << אורח >> קרן מרון: << אורח >> אבל להגיד שאת לא מכירה מקרים של בנות שמזמנים אותן לשיחות? זה לא נכון. אותי לא זימנו לשיחה. היא התחייבה, דרך אגב, היא התחייבה. אם אתם מקליטים שיחות שלנו, היא התחייבה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ההערה ממש חשובה, אבל תני לה להשלים את הדברים. << אורח >> טוני גולדנברג: << אורח >> אני מקבלת את זה, ואני אמרתי שאני נבוכתי להיתקל בזה כי בחוויה שלי כפרקליטה ושל הפרקליטות שאיתן אני עובדת, לא נתקלתי במצב כזה. אני עומדת מאחורי האמירה הזאת. צר לי שזה וקרה, ואני מקווה שזה שיש מנהלי מחלקה וראשי צוותים מאוד minded לעבירות האלה, עם פיקוח הדוק, שפנויות לטפל בעבירות האלה, אני מקווה שזה יטייב גם את איכות קבלת ההחלטות וגם את איכות השירות שנפגעות יקבלו. אלה שתי תכליות הקמת המחלקה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> קרן, אם יש משהו חשוב במה שעשינו בדיון הזה היום, זה שהיא שומעת. עכשיו היא שומעת. לפעמים עובדים על הרבה תיקים. << אורח >> קרן מרון: << אורח >> צריך להבין שכל מקרה הוא עולם ומלואו. כל אלפי התיקים. ובכל תיק צריך לפעול לפי המדיניות הזאת. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני רוצה לתת לה לסיים את דברה. ההערה שלך הייתה במקומה וחשובה, ותודה שאמרת אותה. תשלימי את דברייך. << אורח >> טוני גולדנברג: << אורח >> אני רוצה לומר שכרגע הפרספקטיבה שלי היא קצרת מודע, רק חצי שנה. אני מקווה שבחלוף הזמן אנחנו נראה את זה בנתונים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שההרגשה בשטח תשתפר. << אורח >> טוני גולדנברג: << אורח >> אני לא רוצה לדבר גבוהה-גבוהה על העלאת האמון. אמון זה מושג מאוד אמורפי, וכל חוויה כזאת היא בוודאי שבר באותה חומת אמון שאנחנו מנסים לבנות. אני באמת מקווה שזה כן יביא לשיפור בשירות ובאיכות הטיפול בתיקים. כרגע אני רוצה לומר שאנחנו בהתכוונות מלאה לעשות שינוי, ואני מקווה שנצליח להביא לכמה שיותר נפגעות מקסימום מזור אפשרי. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אתה רוצה להוסיף? << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> כן, מילות סיכום. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אגב, נמצאים פה גם נציגים מבתי המשפט. אתה רוצה לשמוע גם אותם? << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> את מנהלת את הדיון. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אולי זה יהיה לך רלוונטי לשמוע. אחריך אני אתן להם לדבר. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> אני אדבר על החלק שלנו. אני הצטרפתי לפרקליטות לפני למעלה מ-30 שנה. התחלתי את דרכי בתור מתמחה ואחר כך כפרקליט, וזכיתי לטפל בכל סוגי התיקים, בהם גם תיקי עבירות מין. אם יש משהו שלמדתי במשך השנים, זה שכל מתלונן הוא עולם ומלואו, והדברים נכונים ביתר שאת בכל מה שקשור לעבירות מין. זאת הסיבה לכך שלמרות שהמהלך ברמה הניהולית לא היה פשוט, הוא עורר לא מעט – אני לא רוצה לומר התנגדות – אבל עורר לא מעט מחלוקת בתוך הפרקליטות. אגב מה שהתחלתי איתו לגבי היכולת שלנו לתת מענה וכו' ואותה גמישות ניהולית, חשבתי שזה מהלך שחייבים להוביל גם אם המשמעות היא שאני למעשה כופה הר כגיגית על פרקליטי המחוז לנהל את המחוז שלהם בדרך שיכול להיות שהם סבורים שהיא לא מיטבית. כשעשיתי את המהלך הזה, מי שעמדו לנגד עיניי אלה אתן, ולא רק אתן אלא כל אותן קורבנות שטיפלתי בהן במשך השנים, וזה לא משנה באיזה כובע טיפלתי בהן, בין אם כפרקליט, בין אם כפרקליט מחוז, בין אם כמשנה לפרקליט המדינה ובין אם כפרקליט המדינה. התחלתי עם שני דברים. האחד, תודה על ההזמנה לכאן, והשני, בעובדה שאנחנו לא מושלמים ויש לנו תקלות. אני רוצה גם לסיים בדברים האלה. קודם כול ולפני הכול, אם ההגעה שלי היום לכאן היוותה עבורכן או אפשרה לכן לומר את הדברים ולהקל ולו במעט על החוויה הנוראית שעברתן, ומעבר לכך, על המגע הלא טוב שהיה לכן עם מערכת אכיפת החוק, אז זה פחות משנה כרגע בעיניי אם זאת המשטרה הזאת או הפרקליטות הזאת. זכיתי והתודה גדולה ואני מודה לכן על מה שאמרתן. הדברים שאמרתן היו לא קלים, ולצערי שמעתי דברים כאלה בעבר. אני חושש שאני אמשיך לשמוע דברים כאלה בעתיד, אבל התפקיד שלי והתפקיד שלנו הוא לנסות לצמצם את המקרים מהסוג שקרו לכן, והם נוראיים. שנית, ככל שהם קורים, לצערנו, אפשר יהיה למצות את הדין עם מי שעשה אותם. כהרגלי, אני לא מתעמת אף פעם עם קורבנות עבירה ואני תמיד תמיד תמיד מקבל את כל מה שנאמר על ידם ככזה ראה וקדש. אני כן רוצה לומר שיש לנו פרקליטות ופרקליטים מצוינים שעושים לילות כימים בעבודה בכלל, ובטיפול בעבירות מין בפרט. מי מכם שמכיר את התהליך, ארגוני הסיוע מכירים אותו היטב, זה 24/7. הפרקליטות שלנו והפרקליטים שלנו הם בעיניי מי שחווים טראומה משנית לא פחות מחלק גדול מהאנשים שעוסקים בתחום הזה. אחת הדילמות הגדולות שלנו הייתה האם אני יכול לדרוש מפרקליט לעסוק במאה אחוזים מזמנו בסוג הזה של העבירות, ומי נותן לאותן פרקליטות את מערך התמיכה שהן צריכות לו. לא הגענו לדבר על זה, אבל אנחנו משתדלים לתת את זה. לכן, כולנו בעניין הזה ביחד. זה לא שאתן ניצבות מהצד האחד ואנחנו ניצבים מהצד השני. אחרי שאמרתי את זה, יש כמה דברים שנראים לי בולטים. ראשית, כל החוליות של המערכת צריכות, לטעמי, לאותו מהלך שאנחנו עשינו. אותו מהלך של התמקצעות, שתחילתו בחקירה שראינו אותה שזורה בסיפורים ששמענו, אחר כך עובר אלינו, ולימים לבית המשפט. וזה לא משנה כרגע אם זה בצו איסור הפרסום או בזמן ניהול ההליך. כולם צריכים להפנים טוב יותר את האמור בדוח ברלינר, ולמעשה לבצע את מה שנקבע שם. דבר נוסף, שגם ממנו אסור להתעלם, הוא שבסוף מדובר בטיפול של הרשויות כולן. מקום שבו בוצעה עבירה, אנחנו באירוע שהמערכת כשלה. המערכת צריכה להיות במקום שבו היא מונעת את העבירה, ואם קרתה עבירה, המערכת נכשלה כי היא לא הצליחה למנוע את העבירה. בשלב הזה אנחנו צריכים לנסות ולתקן על ידי כך שאנחנו נותנים את הטיפול המיטבי ועושים את מה שצריך בעניין הזה. שתי הערות אחרונות לסיום. ראשית, התיקים האלה הם תיקים מאוד מאוד מאתגרים. מאוד מאתגרים. הם תיקים קשים. הם תיקים קשים מכיוון שאפילו בתוך הדברים שלכן, כפי שנשמעו הדברים, לעולם הגילוי הוא קשה, החזרה היא קשה. הצד השני הוא קשה מאוד – אני מתכוון לתוקף. זה לא פוטר אותנו מאחריות, אלא להפך. זאת בדיוק הסיבה לכך שהובלנו את המהלך הזה, כדי שמי שיעסוק בדבר הזה, יוכל לתת את השירות ואת המענה המקצועיים ביותר. הערה אחרונה, אנחנו לא חפים מתקלות. ממש לא. התחלתי בזה ואני אסיים בזה. אני הראשון לטועים, זאת האמת. תמיד אני אומר את זה. הפרקליטים על ההצלחות ואני על הכישלונות. אני מציע לא לתת לתקלות שתיארתם, ויש עוד אחרות, לשקף את עבודת הפרקליטות. לצד האמור, וחשוב שתדעו את זה, יש לנו לא מעט הצלחות וארגוני הסיוע מכירים את ההצלחות האלו היטב. אנחנו באמת משתדלים לעשות כמיטב יכולתנו. כך עשינו, ואני מקווה שביתר שאת עכשיו. אני מקווה שנוכל בעתיד לשבת, להישיר מבט ולומר שצמצמנו. תמיד יהיו תקלות. קודם כול, שצמצמנו את התקלות וכן שהצלחנו לצמצם את אחוז התיקים שבהם אנחנו סוגרים את התיק מחוסר ראיות. << אורח >> קרן מרון: << אורח >> סליחה, אני רוצה להגיד שיש לכם הזדמנות עכשיו לתקן את העוול שנעשה לנו. תזכרו את השמות של כולנו. << דובר >> טאיסיה זמולוצקי: << דובר >> גם המתנה של 15 חודשים לתשובה בערר, אי-אפשר לכנות את זה תקלה. זה לא תקלות, אלה החיים שלנו וזה משולש שיטתי בין פרקליטות, משטרה ופוגעים. הוא כבר קיים שנים, ופשוט די עם זה. << אורח >> קרן מרון: << אורח >> אנחנו רוצות סגירת מעגל. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> קודם כול, אני רוצה לראות אתכן, אבל אני לא רוצה לראות רק אתכן כאלה שהגיעו לכאן, ולזכור רק אתכן כאלה שהגיעו לכאן וחשפו את הסיפור. החובה שלי היא כלפי כל המתלוננות, גם אלה שלא נמצאות כאן ולא השמיעו את קולן. אני מסכים איתך, טאיסיה, שהימשכות ההליך היא לא תקלה. היא לא תקלה. זה תהליך שאנחנו צריכים לשפר את עצמנו בו, ואנחנו פחות טובים בו. אנחנו עובדים בו וננסה לשפר אותו. << אורח >> נעם פרידמן רז: << אורח >> תגדירו זמנים מקסימליים. החוק אומר חצי שנה. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> הגדרנו. לא רק שהגדרנו זמנים. היום כל אורכה מקבלת אישור בניגוד לעבר. לא רציתי לצלול יותר מדי, אבל אם צריך, נצלול גם לזה. עשינו שינוי גם בעניין הזה. בעבר הלא רחוק, זמני הטיפול בעררים היו לא מוגדרים. היום הם קצובים, ואורכות מגיעות לא פעם לפרקליט מדינה על מנת לאפשר, אחרי שאני מקבל את ההנמקה מדוע טרם הסתיים הטיפול, ושם אני נחשף לא פעם לפעולות שמבוצעות שאת חלקן אתן לא מכירות, לצורך לעבור על חומרים נוספים שחלקם לא הועברו, לצערנו. זה יכול להיות ממחוז, זה יכול להיות מהמשטרה. רק אחרי שאני משתכנע שאכן יש הצדקה לתת את אותה אורכה, אני נותן אותה. אני יכול לומר לך, ונמצאת פה המשנה הפלילית שלי, שלא פעם - - - << דובר >> טאיסיה זמולוצקי: << דובר >> נכון, הערר אצלה. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> אני יודע. אני יכול לומר שלא פעם, האורכות שאני נותן הן לא האורכות שמתבקשות, ואנחנו מקצרים אותן. אנחנו לגמרי על זה ולגמרי מכירים את זה. ברשותך, אני אסכם. אכן, כשניגשתי אלייך בצוהריים, ביקשתי מאוד שננסה לעמוד בלוח הזמנים. אני מודה לך והיה לי די ברור מהר מאוד שכל זמן שיידרש אני פה, בטח ובטח כדי לשמוע אתכן. אני מודה לך על ההזמנה ומודה לכן גם על הדברים וגם על הנכונות לחשוף אותם בכזאת כנות ובכאב אמיתי שיוצא מן הלב ונכנס אל הלב. אנחנו מבחינתנו, אני מבחינתי נעשה כל מה שאנחנו יכולים. האם יביא הדבר מזור להכול? ברור לי שלא. אם ישתפר, ואני מעריך שנשתפר, אז עשינו הרבה. תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה לך. אני אסכם את הדיון ואני כבר מתנצלת בפני כל מי שלא הצליחה לדבר. הבנתם את המבנה היוצא דופן של הדיון הזה. היו פה מקרים מטורפים, שקורעים את הנשמה. אלה רגעים שאני אקח בכל דבר שאני אעשה בעשייה הציבורית שלי. אתן מאוד מאוד משמעותיות, והתיקון של כל אחד מהמקרים פה מאוד מאוד משמעותי, לכן ולבאות בתור. אתן מייצגות המון נשים, הרבה יותר מ-5,000 מקרים שמגיעים לפרקליטות. אנחנו יודעים שמדובר בעשרות אלפי אנשים. אנחנו יודעות את זה. הן פשוט לא מאמינות במערכת אז הן לא פונות. הסיפורים קשים בגלל הסיפור האנושי, אבל מה שיותר קשה זה לשמוע איך המערכת מתעלמת. ממש, זאת תחושת בגידה. אני שמעתי את הסיפור שלכן והרגשתי תחושת בגידה, כאילו המדינה שלי בוגדת בי. היא לא מספקת לי הגנה ואמון בסיסי שהיא מחויבת לספק לי. אנחנו נמשיך לעקוב אחרי זה. חלקכן לא נמצאות כאן בפעם הראשונה, ואנחנו נמשיך לעקוב אחרי זה. אני חושבת שהדבר הכי חשוב שקרה פה היום – כולנו בני אדם. אני בטוחה שכל אחד שישב פה, בטח הפרקליטים והפרקליטות שעושים עבודה מאוד חשובה, אתם תהיו בראש ובלב של כל אחד ואחת מהם. אני בטוחה, וזה הדבר הכי חשוב בדיון הזה היום. לא כי זה רק לפתור מקרה פרטי של אחת, וכל מקרה פרטי הוא חשוב, אלא כדי להבין את חרדת הקודש שבה צריך לעבוד כשניגשים לנושא כזה. אלה חיים שלמים. תודה לנשים האמיצות שבאו ושיתפו, אני יודעת כמה זה קשה. אני יודעת שעבור חלקכן זה ממש לסכן את עצמכן כדי לעשות תיקון עולם. תודה רבה, ואני מבטיחה שאנחנו נמשיך לעקוב אחרי זה. כל עוד יש לי אפשרות להקדיש לנושא הזה את תשומת הלב, את הבמה, את המשאבים, לקדם תוכניות עבודה כדי לעשות תיקון עולם, אין יותר חשוב מזה. תודה רבה שבאתן. תודה לך, זה לא מובן מאליו. אני מכירה הרבה מאוד עובדי ציבור שחוששים מהמעמד הזה, והתמודדתם עם זה בצורה מכבדת. אני חושבת שזה גם תחילתו של שינוי. << אורח >> אורית סוליציאנו: << אורח >> תודה על דיון מאוד מאוד חשוב. באמת, כל הכבוד. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה לך, אורית, ולמרכזי הסיוע, ולכל ארגוני החברה האזרחים. סליחה מכל מי שלא הספיקה לדבר. << אורח >> עמית איסמן: << אורח >> תודה לכם. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 14:36. << סיום >>