פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 211 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי יום ראשון, ב' באייר התשפ"ו (19 באפריל 2026), שעה 09:00 סדר היום: << נושא >> אימהות ומשפחות החטופים החללים – לציון יום הזיכרון << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: מירב כהן – היו"ר שלי טל מירון חברי הכנסת: סימון דוידסון מוזמנים: ירון משה כהן – ראש המינהלת, מינהלת החטופים, הנעדרים והשבים, משרד ראש הממשלה הדס גבריאל זני – עו"ד, ממונה ארצית נפגעי עבירות המתה, הסיוע המשפטי, משרד המשפטים אור צוברי – מינהלת אגף חרבות ברזל, משרד הרווחה והביטחון החברתי ליאת זיסקינד – אגף השיקום, המוסד לביטוח לאומי ד"ר עינת יהנה – מומחה מקצועי, מטה משפחות החטופים אושרה גדרון – ר' תחום ממשל, מינהלת החטופים, הנעדרים והשבים מור פרץ – מנכ"ל 255, ארגון החטופים ומשפחותיהם ליאת קליין – מנהלת תחום מדיניות, ארגון החטופים והמשפחות אסתר בוכשטב – משפחה, ארגון החטופים והמשפחות דוריס אילוז – משפחות חטופים, ארגון החטופים והמשפחות אמונה ליבמן – משפחות חטופים, ארגון החטופים והמשפחות דלית שתיוי – אימו של עידן שתיוי, משפחות החטופים שי יוסף הראש – חבר משפחות חטופים, חבר של החטוף החלל הרש גולדברג פולין ז"ל משתתפים באמצעים מקוונים: שירה אתגר – ראש החטיבה לתגמולים ורווחה חברתית, משרד הביטחון חגית חן – ארגון החטופים והמשפחות רובי חן – ארגון החטופים והמשפחות אילת סמרנו – משפחות חטופים, ארגון החטופים והמשפחות חיים היימן – אביה של ענבר היימן שנרצחה בנובה וגופתה חטופה בעזה, משפחות החטופים יפעת היימן – אימה של ענבר היימן שנרצחה בנובה וגופתה חטופה בעזה, משפחות החטופים רישל צרפתי – אימו של אופיר צרפתי, משפחות החטופים יעל אדר – משפחות חטופים, ארגון החטופים והמשפחות ייעוץ משפטי: ענת מימון מנהלת הוועדה: דלית אזולאי רישום פרלמנטרי: אתי רוקח, איטייפ רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> אימהות ומשפחות החטופים החללים - לציון יום הזיכרון << נושא >> << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שלום ותודה לכל מי שהצטרפו לדיון החשוב היום. אנחנו מתכנסות היום בוועדה לקידום מעמד האישה לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. היום אנחנו רוצות להתמקד באימהות ובמשפחות של החטופים והחטופות, החללים, אלה שלמרות כל התפילות והמאמצים חזרו אלינו שלא בחיים. בטבח הנורא ב-7 באוקטובר נחטפו לנו 251 חיילים ואזרחים, ישראלים וזרים, והם הצטרפו לארבעה החטופים שהיו לנו לפני כן במשך כעשור. בסך הכול 255 חטופים, ולצערנו 87 מתוכם חזרו כחללים, לא בחיים. מתוכם, שימו לב לנתון מצמרר, 41 נהרגו או נרצחו בשבי, שזה הנתון שאנחנו משחזרים כל הזמן בראש, מה היינו יכולים לעשות? איך היינו יכולים למנוע את האסון הזה? מאחורי המספרים שאנחנו אומרים פה, כמובן, יש שמות, פנים, חיים יפים, צעירים, מבוגרים, נשים, גברים, חיים שלמים שנגדעו במשפחות שלא הפסיקו לאהוב, לא הפסיקו להיאבק. אנשים שנתנו את כל מה שיש להם כדי להחזיר את האהובים שלהם למדינת ישראל. מאבק שנמשך 843 ימים עד החזרתו של החטוף האחרון, רן גווילי, זיכרונו לברכה. הוא היה האחרון שחזר. כל מדינת ישראל עקבה בהערצה אחר המשפחות האלה, הערצה עמוקה למשפחות שניהלו מאבק גיבורים עיקש ואמיץ להחזיר את היקירים שלהם. בקדמת הבמה היו האימהות שעשו הכול בשביל להחזיר את הילדים. אימהות שנלחמו בכל הכוח שלהן כדי להחזיר את הילדים, וקמו בכל בוקר לאי-ודאות מטורפת, אני לא אשכח את הימים האלה. אי אפשר בכלל במילים להזכיר את המציאות הזו. הן נשאו על הכתפיים שלהן משא בלתי נתפס, וגם כשהילד או הילדה שלהם חזרו, הם נשארו במאבק עד שאחרון החטופים והחטופות חזרו למדינת ישראל. בין המשפחות הייתה סולידריות מאוד מאוד מרגשת, וכל משפחה של חטוף דאגה גם למשפחה אחרת. הם נהיו משפחה אחת גדולה. מי שראה את זה מקרוב, כל משפחות החטופים הפכו למשפחה אחת גדולה. והיום המאבק כביכול הסתיים, כי החזרנו את כל החטופים, החיים והחללים, אבל המשפחות נשארו עם השקט הכבד הזה, עם תחושת האבל, עם הגעגוע ועם שאלות רבות מאוד שעדיין לא קיבלו מענה. לכן היום, אימהות יקרות, הדיון מוקדש לכן. חלק נמצאות איתנו פה פיזית וחלק איתנו בזום. אני אציין את האימהות שיהיו כאן היום איתנו. יעל, אימא של תמיר הדר, זיכרונו לברכה. דוריס, אימא של גיא אילוז, זיכרונו לברכה. אסתר, אימא של יגב בוכשטב, זיכרונו לברכה. יפעת, אימא של ענבר היימן, יחד עם האבא חיים. חגית, אימא של איתי חן, זיכרונו לברכה, יחד עם האבא רובי. רישל, אימא של אופיר צרפתי, זיכרונו לברכה. דלית, אימא של עידן שתיוי, זיכרונו לברכה, יחד עם האבא אלי. אמונה, אחותו של אליקים ליבמן, זיכרונו לברכה. אני רוצה להודות לכן, שיש בכן את הכוחות לבוא ביום הזה לכנסת ישראל. תודה על הכוח לשבת כאן. אני רוצה להודות גם ללירון כהן, ראש מינהלת החטופים והנעדרים, השבים ובני משפחותיהם במשרד ראש הממשלה, שהגיע לדיון החשוב הזה. ואני רוצה להודות לארגון 255, שמלווה את המשפחות של החטופים והחללים שחזרו מהשבי וסייעו לנו מאוד בהפקת האירוע הזה פה היום. תסתכלו על התמונות סביבכן, זו סדרת צילומים, תמונות שנוגעות בנשמה, של צלמת מאוד מוכשרת, אבישג שאר-יישוב, שצילמה בשבוע שעבר לקראת יום הזיכרון אימהות וקרובות משפחה של חטופים שאינם בין החיים, שמחזיקות את התמונות של היקירים שלהן, משפחות שנכנסו לנו לתוך הנשמה ויישארו שם לתמיד, ורק שנשכיל להפיק לקחים ולא לשכוח את זה לעולם. נתחיל עם האימהות היקרות. אסתר בוכשטב, אימא של יוגב, זיכרונו לברכה. << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> בוקר טוב. אני מאוד התלבטתי מה להגיד ואם להגיע לפה. אני פה כבר מנובמבר 2023, ואומרת את הדברים שלי שוב ושוב. בשנה הראשונה הייתי מלאת תקווה שאצליח במאבק ואחזיר את הבן שלי. לצערי הרב, זה לא קרה. והסיפור שלנו, משפחות החטופים, החללים, החטופים שנרצחו בשבי, הוא סיפור מורכב. אני מתחילה ב-7 באוקטובר, ביום שהבנו, כשאנחנו היינו בממ״ד שלנו, ויגב ורימון היו בממ״ד שלהם, והם נעדרים. התחושות שעוברות בגוף הן תחושות שאי אפשר להסביר. זה חוסר אונים שאף אחד לא יכול לעזור בו. אתה לבד, ואנחנו מהר מאוד הבנו שעלינו המאבק כמשפחה, ולא לסמוך על אף אחד, ואני בן אדם שסומך ואני בן אדם מאוד אופטימי, אבל באותו יום אחרי השעות בממ״ד הבנתי שאנחנו חייבים לפעול בעצמנו. נכנסנו למאבק, והיינו במאבק, והאמנו שהמדינה תעשה הכול כדי להחזיר את יגב ואת כל החטופים, החיים והחללים. בחודש מרס קיבלנו סרטון של החמאס שהודיע לנו שיגב לא בחיים. לא האמנו לסרטון. המדינה עמדה מאחורינו ואמרה, "זה לא, אין לזה שום הוכחה". המשכנו במאבק, המשכנו בתקווה. בחודש מאי הצבא הודיע לנו שיגב לא בחיים. פעם ראשונה. הודיעו לנו שאסור לנו לדבר על זה כי יש בעיות מודיעין. הוא עדיין שם, ויש בעיות מודיעין, ושאסור לדבר. שבועיים, משפחה הולכת עם הראש באדמה, ואסור לנו לדבר. אחרי שבועיים הודיעו לנו שזה לא בטוח שזה הוא, שיש חשש כבד לחייו, אבל הבשורה המרה מבוטלת. ומי אם לא אנחנו נשמח ונחזור לתקווה שיגב שם, אבל הוא יחזור בחיים. והמשכנו במאבק, ואחרי חודשיים קיבלנו את הבשורה המרה. פעם שנייה, יגב לא בחיים, הפעם בוודאות. עשינו שבעה, עשינו טקס פרידה, ובטקס פרידה הבטחתי ליגב שאנחנו נחזיר אותו הביתה. אבל הפעם הבטחתי למישהו שכבר לא בחיים. אחרי חודש יגב חזר הביתה. והאובדן המשובש הזה, והאבל הבלתי אפשרי, עד שאתה לא רואה את הארון נכנס לבית הקברות בקיבוץ, אתה לא מאמין שזה נכון. כי אולי עוד פעם טעו, ואולי עוד פעם משהו השתבש. אבל לא, הפעם זה היה אמיתי, זה היה הוא. והחיים שלנו נכנסו לייאוש. ואני מספרת את הסיפור הזה שוב ושוב, כדי שתבינו מה קורה למשפחה, משפחה שהייתה משפחה רגילה, משפחה שחיה בעוטף, משפחה שלא הכירה את הציבוריות הישראלית, היא הייתה חיה חיים פשוטים בקיבוץ, משפחה של חקלאים, אני מורה. אלה היו חיינו. ונכנסנו לתוך הסיפור של המאבק. אחרי הקבורה של יגב, בסוף ההלוויה, הבנתי שאנחנו סיימנו את הסיפור שלנו, אבל הסיפור של החטופים עדיין לא הסתיים. ולא הרשינו לעצמנו להישאר בבית ולהתאבל, אלא המשכנו במאבק, וביקשתי מכל בני המשפחה שלי המורחבת שהיו במאבק כל דקה, נתנו את החיים שלהם במאבק. אמרתי להם, "אתם ממשיכים, אין לנו ברירה, יש עוד חטופים בעזה", והיו עוד ילדים, והיו עוד נשים, והיו עוד גברים, וקשישים, והמשכנו במאבק עד החטוף האחרון, כמו שהבטחנו. ואנחנו החלטנו שאנחנו חוזרים לקיבוץ רק אחרי החטוף האחרון. וחזרנו לקיבוץ בינואר השנה, חזרנו לבית שלנו, לחיים אחרים, לא לחיים שהיו לנו קודם, אבל חזרנו. ואנחנו עדיין מחכים שהמדינה תדבר איתנו ותגיד לנו מה קרה ביום הזה, למה זה קרה, מה קרה אחרי. קיבלנו תחקיר מהצבא מה קרה אחרי, אבל לא קיבלנו אחריות של המדינה. ואני חושבת שיש לזה חשיבות ראשונה במעלה, שהמשפחות יקבלו את ההסבר מה קרה, ושהמדינה תיקח אחריות על מה שקרה. ואנחנו עדיין מחכים לוועדת חקירה ממלכתית. ובתוך כל הסיפור הקשה הזה אני נמצאת בקבוצה שמטפלת בקידום מדיניות וחקיקה של משפחות חטופים. ואחד הדברים שאנחנו מבינים, שבתוך האירוע הזה משפחות החטופים עוברות אירוע אחר, אירוע של חוסר ודאות, אובדן עמום, כל המילים האלה שלמדתי בשלוש שנים האלה כמעט. דוקטור עינת ייהנה תסביר את זה הרבה יותר טוב ממני במחיה המקצועית. די ברור לנו מהשנה האחרונה, שמשפחות חטופים צריכות להיות כקבוצה של נפגעי חטיפה, כל המשפחות, לא רק משפחות כמונו שהיו בעוטף באותו היום, והן מוגדרות כנפגעות פעולות איבה. כל המשפחות שבני משפחתם נחטפו. צריך להחריג את הסיפור הזה, הנושא של נפגעי חטיפה זה סיפור שצריך להיות בחקיקה מסודרת. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה, אסתר, וגם תודה על כל העשייה החברתית. את ממש עוגן בקהילה שלך. את כל הבעיות של כל הקהילה, זקנים, ילדים, בתי ספר, עובדים סיעודיים. לא מספיק הקושי שלך, את גם לוקחת על עצמך את הטיפול של הבעיות החברתיות בכל הקהילה, ואני ממש בהכרת תודה גדולה לך. - - - דוריס, אימא של גיא, זיכרונו לברכה. << דובר >> דוריס אילוז: << דובר >> ב-7 באוקטובר קיבלתי טלפון מהבן שלי. לילה לפני כן הוא בא הביתה, היה חג, וידעתי שהוא הולך למסיבה. ב-06:00 אני מקבלת ממנו טלפון. והטלפון היה נשמע לי טלפון טעות. שמעתי שזו מסיבה ברקע. רעש. אמרתי, בטח נפתח לו הטלפון בטעות. ומייד הייתה אזעקה. הלכתי לחדר, ואתם יודעים כולם חשבו שכנראה טעות האזעקה הזאת. התקשרתי לגיא חזרה. הוא היה ברכב, אמר לי, "כן, אימא, הכול בסדר, אני באוטו, הכול בסדר". אמרתי, "הייתה אזעקה". הוא אומר, "כן, כן, התפנינו". ואני שואלת, "לאן אתה נוסע?", הוא אומר, "לא יודע". אמרתי לו, "מה זאת אומרת, לא יודע? לאיזה כיוון אתה". יש המולה באוטו. "אנחנו עוד לא יודעים", אבל אני מקשה, הוא אומר לי, "אני בא הביתה". הוא גר בתל-אביב, ואני אומרת, "למה אתה בא הביתה?" בסדר, שיחה כזאת, "הכול בסדר". ואז התחילו הטלפונים. האקס שלי, שאני גרושה ממנו 20 שנה, ואין בינינו תקשורת כלשהי, מתקשר אליי בשיחות לא נורמליות, צעקות מטורפות. לא הצלחתי אפילו להבין מה הוא אומר. ואני באמת, אני לא זוכרת, זו הייתה מן שעה מאוד מבולבלת. ניסיתי לפתוח את הטלוויזיה, לא הצלחתי. הצלחתי להתקשר לאקס השני שלי, שהגיע מייד, שידע כבר מה קורה, אני לא הצלחתי להבין. וגם, תוך כדי, קיבלתי את הטלפון גם מגיא. אני לא יכולה לספר אותו עכשיו. התקפת פוסט טראומה ראשונה שלי הייתה כשבועיים אחרי. זה היה בדיוק אחרי, המשלחת הראשונה, באמת, סליחה, אני מבולבלת סליחה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> הכול בסדר. << דובר >> דוריס אילוז: << דובר >> עשרה ימים לא ידענו כלום. אף אחד לא פנה אלינו. אף אחד. נסענו פעמיים למשטרה, כי היינו צריכים לתת עדות, ועוד פעם התקשרו אלינו, לא מוצאים את העדות. ואגב, כבר פעם שלישית גם לא הייתה להם עדות. דברים הזויים, אבל אנחנו לא ידענו כלום. עשרה ימים הוא נחשב נעדר, וגם סיפור כזה דומה של "חייבים לשמור על שתיקה כל הזמן". אבל כשהבנתי שהוא יכול להיות בחיים, הבן אדם הראשון שיצא במשלחת, וזה לא היה המטה, היה אני. יצאתי למשלחת, נפגשתי עם האו״ם ועם הצלב האדום, עם מיריאנה - - - מה שלא ציינתי, ואני כן חושבת שיש לזה השלכות, זה שאני לבד. גיא היה הבן היחיד שלי. אין לי כל תמיכה שהיא ממשפחה כזו או אחרת. יום אחרי חזרתי, ואני מקבלת טלפון ממישהי עם מבטא, טלפון בוואטסאפ, והיא אומרת לי שהיא יד ימינה של מיריאנה, שהיא ישבה לצידה, אני לא מצליחה בכלל, גם עד היום אני לא מצליחה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> לשחזר את הזיכרון הזה. << דובר >> דוריס אילוז: << דובר >> והיא אומרת לי שהסיפור שלי מאוד נגע לליבה, ושהיא יוצאת בעוד כמה שעות, ושהיא רוצה לשים את הבן שלי בראש הרשימה, ושאני חייבת להעביר מהר את כל הפרטים, את התעודות, את הכול. ואני עושה את זה מהר-מהר, והיא שואלת אותי אם אני רוצה לבוא, כי יש לי דרכון אמריקאי. ואני אומרת לה, "כן, כן", והיא שולחת לי מונית, ואני שולחת את הכול, ואסור לי לספר לאף אחד ואם אספר אאבד כל סיכוי לראות את הבן שלי שוב אי פעם. עדיין הרגשתי שאני חייבת לעדכן מישהו. עדכנתי את הקצינה שלי. היא צועקת עליי בטלפון, "מה פתאום? למי? למה?" תוך כדי הצעקות, יש אזעקה. אני חשבתי שפרצו אליי הביתה, שנכנסו לי הביתה, מצאו אותי עדיין שוכבת, היו צריכים לפרוץ למקלט. ושם התחילו התקפות הפוסט-טראומה שלי. אני לא מוכרת כנפגעת פעולות איבה. קשה לי מאוד, אני עם התפרצויות זעם קשות, אני לא מצליחה - - - המוח שלי עבר פגיעה אמיתית. שנתיים לפני האירוע סיימתי תואר ראשון בציונים מרהיבים. אני לא מצליחה לקרוא יותר מארבעה משפטים ברציפות וגם להבין אותם. אני לוקחת תרופות, גם השירותים שכביכול ניתנו, אני לא מקבלת אותם. אני אמורה לקחת תרופות, אני לא מצליחה להוציא אותן. אם אוכר כפעולות איבה, יכולים להביא לי את התרופות הביתה. יושבים פה אנשים שמבינים איזו סאגה אני עוברת בכל פעם - - - כשאני מנסה לדאוג לעצמי וכבר אין לי כוחות. אין אף גוף. הגוף היחידי שאולי אמור לעזור, זה מנהלת החטופים. הם לא ידעו על הישיבה הזאת היום. מי מטפל בי? אם בעבר חשבתי על אובדן, כי זה חלק מפוסט-טראומה, היום אני כבר בייאוש. למה אתם מחכים? היו לי עוד הרבה דברים להגיד, אני לא יודעת מה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אם תיזכרי ותרצי להגיד עוד משהו בכל שלב בדיון, תינתן לך זכות הדיבור, ואני גם אבקש את ההתייחסות של מינהלת החטופים. ירון אתה היית רוצה להתייחס עכשיו, או בהמשך, בסיכום הדברים של המשפחות כולן? << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> נראה לי שכדאי שאני אתייחס בסוף. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בסדר. << דובר >> דוריס אילוז: << דובר >> ואני לא אומרת שום דבר אישי, בוודאי לא נגד אף אחד. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ברור, שום דבר הוא לא אישי. המצוקה היא פשוט אדירה. << דובר >> דוריס אילוז: << דובר >> אני גם יכולה לפרוט את זה, זה המון דברים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה ששיתפת. אני רוצה לעבור לזום, ברשותך, לחגית חן אימא שלי, איתי חן, זיכרונו לברכה - - - << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> אני רק אגיד, לפני שרובי וחגית מדברים. ביום חמישי בנתניה היה טקס כל כך מרגש בעיר, האולם היא מלא, מעל 400 איש. זה היה כמו זיכרון בסלון, ודיבר גם מפקד השריון. זה היה כל כך מרגש לשמוע על הסיפור האמיתי שקרה בלחימה של הטנק של הצוות עצמו. זלגו שם הדמעות לאנשים בלי שירגישו, אבל זה היה ערב של אהבה וחיבוק גדול לאיתי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> חגית ורובי, אם אתם יכולים לסובב את המצלמה, - - - אני מזהה שאתם בבית העלמין. << דובר >> רובי חן: << דובר >> כן, כל יום. << דובר >> חגית חן: << דובר >> גם יותר משנתיים וחצי אחרי שהחזירו את איתי, אנחנו לא במסוגלות לעבוד. אנחנו קמים בבוקר ובאים לאיתי, בגלל זה הסכמנו לבוא ולהשתתף, פשוט מאיתי. אין לי אפשרות לעשות שום דבר חוץ מאשר לשבת פה איתו, לעשות דברים לזכרו. אני בקושי מצליחה לצאת מהבית לבד אם רובי לא מגיע איתי. וכשאני מגיעה לפה, לבית העלמין, ואני רואה עוד אימהות מסכנות במצב שלי, אני רואה גם דברים נוספים שהן כן מסוגלות לעשות יותר, וזה ממש לפנים מה שאנחנו עברנו בשנתיים וחודש שאיתי היה חטוף. זה לא שקיבלנו את ההודעה שאיתי שלנו לא בחיים, ו"תמשיכו ותתמודדו ותלכו לכמה חודשים פסיכולוג ותשקמו את החיים". המשפחה שלנו מפורקת לגמרי, לא מתפקדת. יש לי עוד שני ילדים ואני לא מצליחה להיות אימא שלהם. אני כבר לא מדברת על זה שלרובי ולי היה עסק, אנחנו שנינו היינו עצמאים ביום שלפני, והעסק כבר לא קיים. אי אפשר להחזיק שנתיים וחצי עסק של אדם שהוא עצמאי, ולהמשיך לתת שירות ללקוחות, כשאנחנו עסוקים כל הזמן, בכל דרך אפשרית, להחזיר את הבן שלנו הביתה. כשהחזירו את איתי וברגע אחד אמרו לנו, "זהו, הפכתם להיות משפחה שכולה", נקודה. אין כפתור כזה שיכול פשוט להעביר אותנו ממשפחה חטופה למשפחה שכולה. אנחנו עדיין, בהרגשה שלנו. אני בהרגשה שלי, עדיין לא הצלחתי לעכל אפילו שהחזירו את איתי. במעט שאני מצליחה להירדם בלילה, אני עדיין בתוך המאבק להחזיר אותו. אני גם לא מרגישה שבאמת הצלחתי להיפרד ממנו, כי אחרי שנתיים וחודש, אני לא רוצה לספר לכם מה מחזירים. זה לא שבאמת אפשר לעשות זיהוי ולהבין ש"כן, החזירו לך את איתי". אני לא ראיתי אפילו את ההוכחות ללמה הוא לא בחיים. אני לא יכולה להתמודד עם זה. והמחשבה הזאת שברגע אחד המדינה מעבירה אותנו ממשפחה חטופה למשפחה שכולה וכל מה שיש זה לזרוק עלינו פסיכולוג, "תדברו איתו", אני לא מצליחה להבין את זה. לא מצליחה להבין איפה המעטפת למשפחות החטופים החללים, ולמה אני צריכה לראות שחטופים שיחזרו בחיים מקבלים את ההכרה המלאה, ומעולה שנתתם להם, אבל גם לנו מגיע. וזה קשה, קשה מאוד המצב הזה. אני אבקש גם מרובי להגיד כמה מילים, כי הוא חייב להמשיך. << דובר >> רובי חן: << דובר >> תודה, מירב, סימון, ולכל שאר הנוכחים. כמו שחגית התחילה, אתם בבוקר קמתם והלכתם לעבודה. אנחנו באים לפה, וזה ההבדל. דיברו לפניי על המושג "אבל משובש", "אבל מושהה". משפחה שמקבלת את הבשורה המרה, לא במקרה של חטיפה, עדיין נשארים לה עוגנים. יש לה עוגן תעסוקתי, עוגן חברתי, ובמהלך השנתיים האלו שוגרנו לאיזה יקום מקביל. וכל העוגנים האלו נעלמו. וכשחזרנו ליקום הזה, אחרי 760 ימים של גיהינום, אנחנו צריכים להתחיל מחדש. ירון כהן מכיר את הסיפור שלי ושל חגית, שהיינו עצמאים. המחזור של העסק שלי משנת 2023 לשנת 2025 ירד ב-80%. העסק שלי ושל חגית, כל אחד בנפרד, אנחנו תושבי העיר נתניה, אנחנו לא בעוטף, או ביישובי העימות בצפון, אנחנו לא זכאים לשום דבר. גם כשדיברתי עם מנכ״ל רשות המיסים, אמרתי לו, "תחשוב שהייתי במילואים 760 ימים". הרי למילואים יש מתווה שמאפשר לעסקים, בעלי עסק שהיו במילואים, לקבל פיצוי. פה אין מענה ואין תשובה. אני באמת חושב שהגיע הזמן שהכנסת, הנציגים שלנו, יבינו שעברנו משהו שונה. צריך לעשות אפיון צרכים, מה שונה אצלנו, ולתת את המענה המתאים. ירון בתקופתו עשה כל הזמן אפיון צרכים, מה המשפחות צריכות בזמן החטיפה. גם יש לנו דבר כזה שנעשה גם ביום שהחטופים החללים שבו. ואני לא מבין למה אי אפשר לקחת את האפיון הזה ולחוקק אותו, ולתת לנו מענה, כמו שאנחנו מבקשים. תודה על ההקשבה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ירון נשמע את ההתייחסות שלך בסוף הדברים. אני פונה לאמונה ליבמן, אחותו של אליקים, זיכרונו לברכה. תודה רבה שבאת. << דובר >> אמונה ליבמן: << דובר >> תודה לכל המשתתפים פה, שהגעתם פה בתוך כל העיסוקים, ולעמותת 255 שעוטפת אותנו. אליקים, אח שלי, היה מאבטח במסיבת הנובה. ונעדר. הוא התקשר לאבא שלי ב-09:23, ואמר שיורים עליו ושיש הרבה פצועים. הוא ביקש את העזרה בשבילם. הוא לא חשב לרגע על עצמו, הוא עזר והוא היה חובש, והוא לא עזב את המקום של המסיבה, כי הוא נשאר לטפל בפצועים. אחרי עשרה ימים שהוא היה נעדר וחיפשנו אותו, הודיעו לנו הודעה רשמית של מדינת ישראל שאליקים נחטף. הראו לנו סרטון שלו חטוף לעזה ואמרו שככל הנראה, הוא בחיים. ובמשך 210 ימים היינו חלק מהמאבק דרך פורום תקווה ודרך מטה משפחות החטופים, והיינו בכל המשלחות והעצרות ובתקשורת בעשייה בלתי פוסקת בשביל להחזיר אותו. לאורך כל התקופה הזאת עברנו הרבה טלטלות, מההודעה שהוא נעדר להודעה שהוא חטוף ובחיים, ובסוף הסרטון לא היה שלו, ועברנו הרבה טלטלות בתוך הדבר הזה, עד שהודיעו לנו שהוא נשרף באמבולנס כשהוא ניסה להציל אנשים ונקבר בטעות בקבר אחר. אחרי חיפוש בקברים, שישה או שבעה קברים הצליחו למצוא דגימות מהעצמות שלו, כמעט ולא היה מה לקבור. אימא שלי לא יכלה להגיע. אני באתי לייצג פה גם את המשפחה שלנו, אבל גם את האחים של משפחות החטופים החללים, שהקול שלהם משמעותי בתוך הדיון הזה. בטבע שלנו אנחנו לא אוהבים לבקש עזרה ונאחזים בכל הזדמנות בחיים ובהמשכיות, אבל זה לא פשוט. האובדן בטח בימים האלה מורגש. אנחנו ציינו לפני שבוע ביום השואה את יום הקבורה השני שלו, הוא נקבר פעמיים, כמה ימים אחרי 7 באוקטובר וביום השואה קברנו אותו בפעם השנייה. יש לנו הרבה תאריכים בשנה שאנחנו מציינים את זה, ביום השואה זה סמלי מאוד. כי אנחנו מודים על שיכולנו בכלל לקבור אותו, היינו יכולים במצב שהוא היה נחשב עדיין חטוף ומקום קבורתו לא היה נודע. גם בפרופורציות, יום השואה מזכיר לנו שזה לא מובן מאליו שזכינו לקבור אותו. אבל בתוך ההתמודדות הבלתי נתפסת הזאת עם האובדן, יש עוד התמודדות נוספת של התקופה שהוא היה מוגדר כחטוף. פיזית הוא לא היה בעזה, אבל מבחינתנו עברנו את אותו המסע כמו שאר המשפחות, וזה עוד מסע שלם לעבור בנוסף לאובדן הגדול הזה. אנחנו נאחזים בחיים ומשתדלים כל הזמן להמשיך קדימה, אבל זה לא פשוט. אני עובדת סוציאלית, יש לי תואר ראשון, תואר שני, יש לי מקצוע, ואני כרגע מובטלת, ואני לא היחידה מהמשפחה שלי. אנחנו לפחות ארבעה בני משפחה שמובטלים ולא מצליחים לחזור למעגל העבודה, כי זה קשה מאוד. רק לפני כמה חודשים התחלנו לעכל את מה שקרה כשהחטוף האחרון, איתן, חזר. איתן מור היה חבר טוב שלו, ושאר החטופים, שעוד היינו בתוך החוויה הזאת, משפחות החטופים, אנחנו כמו משפחה אחת גדולה, ועד שהחטוף האחרון לא חזר, גווילי, היינו בתוך המסע הזה. רק בתקופה האחרונה אנחנו מתחילים בכלל להבין מה קרה לנו, ומה עברנו, את כל התקופה הזאת של החוסר ודאות, והדריכות, וחוסר האונים המשוגע הזה, שהוא באמת עוד דבר במקביל להתמודדות עם האובדן שהיא התמודדות בפני עצמה, שזה עוד משהו אחר לגמרי, וזה שני דברים שכל אחד בפני עצמו הוא בלתי נתפס. אני מייצגת גם את בני המשפחה שלי ואנחנו לא היחידים. לא חזרנו למעגל העבודה, גם אחים של חטופים, חללים. יצא לי לפגוש לא מעט אחים, שלא מצליחים לחזור לשגרה, וכרגע אין לנו שום מעטפת בתוך הדבר הזה, חוץ מלחתום אבטלה כמו כל אזרחית של מדינת ישראל. אנחנו נאחזים בחיים ומסתכלים קדימה, ולא קל לנו להראות את הקושי הזה, כי באמת אנחנו, כל עם ישראל חווה טלטלה עצומה מ-7 באוקטובר, וכל אחד בהתמודדות שלו, ואנחנו גם כולנו, בעלי במילואים, וכל המשפחה במילואים, ויש את תושבי הצפון ואת הפצועים בגוף ובנפש, אבל בכל זאת, כן חשוב לי להגיד שהמשפחות שהתמודדו עם בן משפחה חטוף, יש להם צרכים נוספים והן מתמודדות עם התמודדויות נוספות ייחודיות להם. נשמח שיהיה מענה לדבר הזה, ותודה לכולם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה לך. תודה רבה. << דובר >> אמונה ליבמן: << דובר >> רגע, ואני רוצה להוסיף עוד משהו. כרגע אנחנו לא מוכרים רשמית כמשפחה של חטופים. קיבלנו הודעה רשמית ממדינת ישראל, הגיעה אלינו משלחת של קצינים שהודיעה לנו עשרה ימים אחרי שאליקים חטוף, קיבלנו מסמך רשמי שהוא חטוף, הראו לנו סרטון פיזי שרואים דמות שדומה לו, ואמרו לנו שזה הוא. ואת זה חיינו 210 ימים. אותו דבר בדיוק. פיזית, הגופה בפועל הייתה בארץ, אבל כרגע אין לנו שום הכרה כמשפחות החטופים. כן עמותות וולונטריות הכירו בנו, אבל מבחינה רשמית של מדינת ישראל, אין לנו הכרה. אנחנו לא מוגדרים, אנחנו מוגדרים משפחה שכולה, ומשפחת חטוף חלל, למרות שבאמת גם מעגל השייכות שלנו, של משפחות החטופים, גם ההתמודדות, אין באמת שום הבדל. היינו שמחים להכרה רשמית. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אנחנו תכף נבקש את ההתייחסות של מינהלת החטופים. שלי. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אני מודה לך שאת מקיימת את הדיון הזה. לצערי, אני צריכה עוד כמה דקות לצאת לוועדה אחרת, כי יש עדיין זירות שצריך להיאבק בהן בכנסת במקביל, אבל אין דיון חשוב מהדיון הזה כאן היום. אני מרגישה איזו תחושת דז'ה-וו. ישבנו פה במשך שנתיים ובדיונים אין-סופיים במאבק להשיב את החטופים. כל כך הרבה אנשים פה ישבו בעשרות רבות של דיונים ושמענו את המשפחות, ועשינו הכול כדי שהם ישובו. אני מרגישה בדיון הזה, כשאני שומעת את האימהות פה, ואת האחות כמובן, אני מרגישה כישלון כל כך עמוק, כישלון מוסרי וערכי עמוק, בעצם זה שאנחנו בכלל צריכים לדבר את זה. נכשלנו בלהחזיר אותם מספיק מהר הביתה, נכשלנו בלהציל חיים של חלק מהם, ועכשיו אנחנו נכשלים לעשות את המובן מאליו. המובן מאליו זה לתת את המעטפת למשפחות. לפני חודשים רבים, עוד כשהושבו החטופים האחרונים, כתבתי מכתב ליושב-ראש הכנסת, גם לפני שהושבו, אבל בטח אחרי שהם הושבו, כתבתי לו מכתב וביקשתי ממנו שנקים ועדה מיוחדת בכנסת, ועדה לטיפול בחטופים, בחטופים ששבו ובבני משפחותיהם, מתוך חשיבה שהאירוע הזה ילווה אותנו שנים קדימה. זה לא דבר שלוחצים על הכפתור והוא הסתיים. לצערי, לא נעניתי בכלל על המכתב הזה, וחזרתי והוצאתי שוב ושוב את המכתב לבקש את זה ממנו, כי אין שום קשר לפוליטיקה, וגם לא לקואליציה ואופוזיציה. יש קשר לאחריות המוסרית והערכית של מדינת ישראל לטפל במשפחות החטופים. וזה יכול להיות גם להורים ולאחים ומבחינתי גם להרחיב את המעגל. היו פה בני דודים שהקדישו את החיים שלהם להשיב את החטופים. היו פה אנשים שנתנו הכול-הכול למען המאבק הזה. גם הם שילמו מחיר כבד. הייתי בהלוויה של יגב, הייתי בשבעה של יגב, והייתי בהלוויה של ענבר, כמובן, ואני כמובן הייתי בקשר רציף עם ההורים ועם הדודה חנה שהייתה פה קול כל כך אמיץ וברור במשך תקופה מאוד ארוכה. וחנה היטיבה להגיד לי את זה. אני נפגשתי איתה אחרי שענבר נקברה, והיא אמרה לי, "שלי, אני לא רוצה כלום לעצמי. ההורים של ענבר מחוקים, הם כבר לא בני אדם". ואף אחד לא רואה אותם. זה שהם הופכים למשפחה שכולה, בדיוק כמו שנאמר פה, זה לא במחי יד הופך את הכול בסדר. לא, הם לא. הם צריכים מעטפת שלמה של מענים, ומדינת ישראל חייבת לתת להם את זה. אני בכלל לא מדברת על האחריות של המדינה ועל לחקור את מה שקרה ולתת להם את התשובות, שזה המינימום הנדרש, אבל לתת להם את המעטפת. זה לא עניין של כסף. יש כסף. אני רואה לאן הכסף הולך. אנחנו ישבנו פה בחודש האחרון עם תקציב המדינה ועם הכספים הקואליציוניים, וראינו את ההעברות שבוצעו. יש כסף. השאלה מה עושים עם הכסף. ואני מפה יוצאת בקריאה שוב ליושב-ראש הכנסת, למרות שזו כנסת שסופה קרב, להקים ועדה מיוחדת שתיתן את הטיפול ואת המענים. זה לא מאוחר מדי. יש לנו שנים קדימה לטפל במשפחות האלה, ואם זה לא יקרה בכנסת הזאת, זה יהיה על שולחן הכנסת הבאה והממשלה הבאה, ואנחנו נעשה את זה. זה לפחות המעט, המעט, המעט שאנחנו חייבים לעשות למען המשפחות האלה. וסליחה שזה מה שאתם עוברים, זה לא צריך להיות כך. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. אני עוברת לזום. רישל צרפתי, אימא של אופיר צרפתי, זיכרונו לברכה. << דובר >> רישל צרפתי: << דובר >> בוקר טוב, אני רישל, אימא של אופיר צרפתי. הבן שלי יצא לחגוג את יום הולדתו ה-27 במסיבה בנובה, ברעים. יצא עם עוגה שעשיתי לו כמה שעות קודם. עוגה שהכנתי לו בהמון אהבה. יצא מהבית מצויד עם ברכה של יום הולדת שמח, "צא, תחגוג ותיהנה, תבלה, תחגוג את החיים". ולא ידעתי שזאת תהיה העוגה האחרונה שאני אעשה לו. אופיר שלי נחטף מהמסיבה ברעים, 18 ימים שהוא היה חטוף, 18 ימים שלא ידעתי מה עולה בגורלו. אני יודעת שהוא נכנס לעזה כפצוע, לא ידעתי אם אופיר ראה רופא, אם הפציעה שלו טופלה, לא ידעתי אם הוא שרד את הפציעה. אחרי 18 ימים, הקצינים הודיעו לי שאופיר שלי חטוף. מצד אחד הייתה הקלה לדעת שיש לי ילד והוא חי, אבל מצד שני זו צרה חדשה, יש לי בן חטוף בעזה. כל אותה תקופה היטלטלנו בין חרדה לתקווה שהסיפור של אופיר שלי יסתיים בחזרה שלו הביתה. אופיר חזר מעזה כנרצח אחרי חודשיים, ונאלצתי לבצע קבורה שנייה של אופיר כעבור חצי שנה, וקברתי את אופיר שלי בפעם השלישית לפני חצי שנה. לילד אחד שלוש קבורות, שלושה דוחות פתולוגיים, שלוש הודעות שונות למוות של אופיר שלי. זו טרגדיה עצומה. זה סיפור על אופיר. אני מסתובבת כל היום עם תהומות של עצב וכאב מאוד-מאוד קשים. זה כאב שיושב לי עמוק בתוך חדרי הלב. אני עמדתי מול הקבר הפתוח של הבן שלי שלוש פעמים, שלושה הספדים, שלוש הלוויות. בפעם האחרונה, בפעם השלישית, רציתי להגיד לאופיר, "פנה מקום, בא לי להיכנס יחד איתך". לאורך כל התקופה שאופיר היה חטוף, ראינו סרטונים קשים שהחמאס פרסם, קיבלנו המון מודיעין שאף בן אדם, בר אנוש, לא מסוגל לראות ולהכיל את הזוועות שהילדים האלה עברו. אבל הפעם השלישית שאופיר חזר טרפה לי את כל הקלפים. והחמאס החזיק בבן שלי כקלף מיקוח. המדינה לא טרחה לומר לי ולעדכן אותי שאני לא מקבלת ילד שלם, שאני מקבלת ילד בתשלומים, שצריכה לקבור אותו בשלבים. והיום אני מנסה להכיר בבן שלי כחלל חטוף עד ליום קבורתו השלישית. אין הכנה ואין חזרה גנרלית לאימא שצריכה להתמודד עם אובדן של ילד. אין שום תקופת הסתגלות. מענק הסתגלות קיבלו משפחות של חטופים חיים, שזה נכון לתת, אבל איפה אנחנו, אימהות החללים? לא מגיע לנו תקופת הסתגלות? אני אחרי קבורה שלישית אמורה למוחרת לקום וללכת לעבודה? לא מגיע לי יום אחד של חסד? אנחנו שנתיים וחצי מדברים המון, ולכולם יש כוונות טובות ורצון לעזור ולסייע, ואני חושבת שצריך כבר לעבור מהמילים למעשים. והצדק צריך להיאמר ולהיעשות. זהו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה. אני רגע עושה הפסקה עם המשפחות בזום. יש עוד משפחות שאנחנו כבר נשמע אותן, אבל כיוון שיש פה טענות שחוזרות על עצמן, אני רוצה לפנות אליך, ירון כהן, כדי להבין ולעשות סדר במה מגיע ומה חסר בתמיכה ובהכרה שיש למשפחות האלה. תעשה לנו סדר בתשתית החוקית ומה הזכויות של המשפחות, ונחדד את החוסרים. ולאחר מכן נחזור לעוד משפחות בזום. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> תודה רבה, היושבת-ראש. זאת ישיבה חשובה מאוד, ואני גם אסביר למה. במשך שנתיים, עד לאוקטובר 2025, התגבשה שלא מרצונה קבוצה של משפחות שהפכו להיות משפחה, לא מבחירה, אלא מתוך טראומה של אירועי 7 באוקטובר, סבל בל יתואר. אני מזכיר שהחלטת הממשלה מנובמבר 2023 על הקמת המינהלת באה בעקבות ההבנה של גודל האירוע, המורכבות שלו, כמות האנשים, העובדה שלראשונה מדינת ישראל מתמודדת עם אזרחים חטופים. המינהלת הוקמה בהגדרתה לטפל במשפחות, בכל מה שנדרש להן, במיפוי הפערים, בתכלול עבודת משרדי הממשלה, בהיבטי הטיפול במשפחות. יש משהו אחד שהמינהלת לא עוסקת בו, והמשפחות כבר מכירות, היא לא עוסקת במשא ומתן, היא לא עסקה בהיבט המודיעיני-מבצעי. זה תחום של הצבא ושל גורמי ביטחון למיניהם. במשך שנתיים ליוו את התהליך ההד הציבורי, תשומת הלב הציבורית, ההבנה של עם ישראל שמדובר באירוע חריג, שמחייב להיעמד לצד המשפחות במאבק. החל מאוקטובר 2025 ישנה תחושה שהאירוע נגמר. החטופים חזרו והאירוע נגמר. אבל אנחנו מבינים שבמובנים מסוימים האירוע רק מתחיל. כפי שאסתר אמרה קודם, והיא אמרה לי את זה מספר פעמים גם בארבע עיניים, שבשביל לא מעט משפחות, שום דבר מהיכולת להתחיל תהליך של שיקום, של לחזור לנסות לראות קדימה איך מתקדמים, לא יכול להתחיל כל עוד שאר החטופים לא חוזרים. בקרב משפחות החטופים החללים המשבר הוא קשה אף יותר, כי מדובר במשפחות שנחשפו לאירועים קשים, ואין פה פירמידה של כאב, חשוב לומר. המשפחות בעצמן אומרות את זה. הן לא מדברות על כאב אחר מכאב של משפחות שכולות רגילות, מדובר על מצב של אנשים שחוו במשך תקופה מאוד ארוכה, אירועים שהדעת לא סובלת. זה טרור פסיכולוגי מתמשך. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ירון, אנחנו כמובן שומעים את זה מהמשפחות. אני רוצה לדעת מה הפער בזכויות. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> בשנתיים האלה בוצעו תהליכי חקיקה שעניינם החטופים עצמם, עניינם משפחות החטופים, ועניינם השבים ומשפחות השבים. לשבים עצמם, מי שחזר בחיים, ההסדרה שהוסדרה היא מעטפת שיקומית מלאה של טיפולים רפואיים, נפשיים וכולי, הכרה במי שהוא נכה 50% לצמיתות. יש תהליך שהתחיל לפני המלחמה, ועניינו הגדלת ההכרה ל-100% נכות לצמיתות, מתוך ההבנה שמדובר באמת באירוע משמעותי. יש עוד כל מיני דברים שיש - - - << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> מה זה בתהליך? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ה-100% זה בתהליך. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> זה אומר שזה נמצא בוועדת העבודה והרווחה. << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> אבל זה באישור הממשלה? זה משהו שהוא בהסכמה? << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> חוק ממשלתי. אני לא רוצה להרחיב פה, אני רק אגיד שהוא נכנס להמתנה הלוך וחזור, גם בגלל שיש פה היבטים של השלכות רוחב, שבאו פדויי שבי מהעבר שאמרו, "חברים, גם אנחנו", ויש פה היבטים של משפחות שכולות והיבטים של משפחות השבים החללים וכולי, כל אחד בהיבט שלו שאל את השאלות בהקשר של החוק הזה, אבל לשבים - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> יש את השבים עצמם, מעטפת רפואית ונפשית, והכרה כרגע 50% בתהליך ל-100%? << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> נכון. הכרה 50% היא גם הכרה כלכלית. גם ההכרה הזאת היא הכרה שנעשתה, אסתר הייתה חלק מצוות החקיקה במטה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ואחוז הנכות גם קשור לגובה הקצבה ולדברים האלה? << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> נכון. כמובן שמעבר לאחוז נכות או לצמיתות, ל-50% כל אחד מהשבים היה יכול להגיש בקשה להגדלה, וחלקם הגדול גם עשו את זה בהכרה. אבל ההליך שקורה עכשיו הוא הכרה אוטומטית ב-100% נכות. בזמן היותם של החטופים בשבי, הועבר חוק שנקרא "חלף שכר חטוף", שתכליתו הייתה לוודא שחטופים ממשיכים לקבל את שכרם גם בתקופת היותם בשבי, הכסף הזה שנכנס לחשבון שלהם, כמובן ניתן להם כשהם חזרו מהשבי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> זה קשור למקום שהם עבדו בו לפני כן? << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> זה קשור לממוצע של שלוש המשכורות האחרונות שלהם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אם במקרה זה היה בן אדם מובטל והוא נחטף? << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> קבענו בחוק 7,000 שקלים כשכר מינימום, והוא ניתן להם. והייתה תקרה של עד 50,000 שקלים בחודש לשכר. במקרה של חטופים שהוגדרו כחטופים חללים, במועד שבו החטוף הוגדר על ידי צבא ההגנה לישראל כחטוף שאיננו בין החיים, זה היה הסעיף היחיד שהשתנה והופסק לשלם לו חלף שכר חטוף. כלומר, חטוף שאיננו בחיים. משפחות החטופים, בחוק שהוא חוק התגמולים, לצורך מאמצי ההשבה, החוק הגדיר מימון סיוע במאמצי ההשבה, וקיבלו מענק רבעוני של 90,000 שקלים. בהגדרה הזאת המשפחות הוגדרו כהורים, בני ובנות זוג, אחים וילדים, מענק רבעוני, ילדים מעל גיל 18, מענק רבעוני, כאשר המענק להורים הוא 90,000 שקלים ברבעון, המענק לאחים וילדים הוא 20,000 שקלים ברבעון, לאחר מכן עשינו תיקון, וזה עלה ל-25,000-24,000 שקלים ברבעון. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> למשך איזו תקופה? << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> כל עוד הוא היה חטוף, כדי לאפשר לאחים, להורים, לילדים, להתמקד במאמצי ההשבה, גם מתוך הבנה שהמעגל המשפחתי הזה לא חוזר לעבודה כל עוד - - - << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> גם אלה שכבר הוגדרו חללים. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> גם אלה שכבר הוגדרו חללים, כן. בהקשר הזה של המענקים האלה לא הייתה הבחנה בין חטוף חלל לחטוף חי. מרגע שחזר חטוף לארץ, בין אם הוא שב חי, או שלצערנו הובא לקבר ישראל, המענק הרבעוני הזה הופסק. בזמן שהחטוף היה חטוף, כל המשפחות, ההורים ובני בנות הזוג הוכרו כמשפחות שכול. הווה אומר, גם היה תגמול כאילו הם משפחות שכול, כלומר, היה גם תגמול חודשי כמשפחת שכול בנוסף לתגמול הרבעוני. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> וכשהם חזרו? << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> אם מישהו חזר כשהוא לא בחיים, הם הוגדרו כמשפחת שכול והמשיכו לקבל את המענק של הורים שכולים, תגמול של הורים שכולים, ומי שחזר בחיים - - - << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> אתה יכול קצת לפרט לגבי תמלוגים למשפחות שכולות? << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> אני יכול, אבל נראה לי שנכון יותר שיעשו את זה נציגי הביטוח הלאומי פה, הם הבקיאים, הם תכף יפרטו. וכשחזר חטוף שלא בחיים, עקרונית המענק מופסק, אני אומר "עקרונית", כי עשינו השלמה לרבעון האחרון. הרי המשפחה מקבלת תמיד את התגמול קדימה לרבעון הבא, עשינו השלמה, אם החטוף חזר בחודש הראשון של הרבעון, יש השלמה שהולכת ופוחתת עד סוף הרבעון. ובהקשר הזה, כשהמשפחות אומרות ש"הופסקה התמיכה בבת אחת והציפייה מאיתנו הייתה לחזור לתהליך של עבודה בלי שקיבלנו מעטפת", בהקשר הזה, האמירה היא נכונה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כי זה היה רבעוני והופסק. והם עוברים למצב של משפחה שכולה. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> להורים של שב חי זה היה גם חודשי כמשפחה שכולה, ואם הוא חזר חי, הם מפסיקים לקבל את כל התגמולים האלה. הורים של תושב חלל, הם עכשיו מקבלים תגמול כמשפחה שכולה, והאמירה שלהם, ויש לה הרבה על מה להישען, היא שלמעשה זה מתעלם מהתקופה שהם חוו בנוסף להיותם משפחה שכולה, את ההשלכות של התקופה הזאת. לפני המלחמה, בשיחה עם שר האוצר, ואחרי שעשינו ישיבה גם עם הביטוח הלאומי וגם עם משרד הביטחון, ההבנה שלנו הייתה שנכון לייצר תקופת ביניים שתכליתה לתת סיוע כלכלי נוסף, שלא במסגרת חקיקה, כי ההבנה הייתה שאם נעשה את זה במסגרת חקיקה, לא נצליח בהשלכות הרוחב. והמשפחות שיושבות פה יודעות יותר טוב ממני, חלקן ישבו פה בוועדות. ואני מזכיר שוב, אין פה פירמידה של כאב, אנחנו ממש נזהרים שלא לייצר היבטים של חשוב יותר או חשוב פחות, אלא צרכים אחרים. התהליך הזה הופסק בגלל הסיפור של המלחמה, והוא עתיד לחזור. גם בשיחה עם שר האוצר, ההבנה הייתה שיש מענה ושאפשר לתת אותו, אך לא נכון לעשות אותו בחקיקה כדי להימנע מהסיפור - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> איך אפשר לעשות את זה בלי חקיקה? << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> אפשר, החלטת ממשלה. << דובר >> דוריס אילוז: << דובר >> אני יכולה להתפרץ? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> את תמיד יכולה, כן. יש זכות רק למשפחות, כן. << דובר >> דוריס אילוז: << דובר >> אני רוצה לתת דוגמה שאני חווה. אגב, אני שלושה שבועות אחרי שישבתי פעם ראשונה חזרתי לעבודה. כולם יסכימו שכדאי שאני אחזור הביתה. אין לי מסוגלות באמת לעבוד. עוד מעט תביני כמה אני אמורה לקבל ולהמשיך לחיות. המינהלת הודיעה לכולם וגם הוציאה ברושורים מאוד יפים, שאנחנו מקבלים תמיכה פיננסית ומשפטית. באמת קיבלנו מדי שלושה חודשים. אני לא קיבלתי 90,000, אני לבד, קיבלתי 45,000. אני מודה על זה. ואני לא בזבזתי, תמיד חייתי בצניעות, ואני מבינה שאני צריכה לשמור את הכסף, כי אני לא יכולה להשתכר מ-7,000 או 8,000. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שזה התשלום על משפחה שכולה. << דובר >> דוריס אילוז: << דובר >> אני נלחמת לעלות. אני ב-40%. אני לא ב-50%. אני תושבת ארצות הברית. כדי שאני אשקיע את הכסף, יש איזה משהו שצריך לעשות עם ארצות הברית. אני לא יכולה להשקיע את הכסף לא בקופות גמל, לא בשום דבר כי אני תושבת ארצות הברית ואני צריכה לשלם משהו. פניתי, אמרו לי שמגיע לי שירות משפטי, או של רואה חשבון, זה יושב אצל שניהם. לא, הם לא מטפלים בזה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ונתקעת, הבנתי. << דובר >> דוריס אילוז: << דובר >> גם השירותים האלה, אני לא מבינה איך אני יכולה - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רגע, קודם כול, המקרה הזה מוכר לכם, או שאפשר אולי אחר כך לטפל בזה פרטני? << דובר >> דוריס אילוז: << דובר >> לא, מוכר, הוא מוכר לו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> וזה פתיר? << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> בנוסף לקצין הקשר של צה״ל, שליווה אותם בהקשר המודיעיני-מבצעי, לכל משפחות החטופים יש מעטפת של צוות שעוטף אותם עם עובדת שיקום של הביטוח הלאומי, מלווה מטעם המינהלת, מיום החטיפה שלהם. אישי לכל משפחה, מלווה מטעם משרד הרווחה, ואחות קשר בקופת החולים מטעם משרד הבריאות, כדי לייצר צוות שמטפל. << דובר >> דוריס אילוז: << דובר >> הוא לא באמת - - - << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> זה היה בזמן שהם היו חטופים. לא אחרי שהחלל או החטוף חזר. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> גם אחרי שהוא חזר. << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> כל המעטפת הזאת נשארת בעינה? << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> כן, נשארת בעינה, יותר מזה - - - << דובר >> דוריס אילוז: << דובר >> אבל היא לא מתפקדת. אם היא נשארת בעינה, זה נהדר, אבל אם היא לא נותנת מענה, איך זה עוזר? אני מדברת עם הבחורה הזאת ממכבי, שאמורה להיות אחראית עליי, ואני צריכה לרדוף אחריה בלי סוף, והחליפו אותה, לא משנה. אין לה מענה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> חשוב רגע לשבת ולפתור גם כל מקרה לגופו. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> נכון. זאת הערה מאוד חשובה, כי אחד הדברים שקורים עכשיו הוא שעברנו מטיפול רוחבי, לטיפול פרטני. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כמה משפחות זה? << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> משפחות חללים ששבו 87. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> 87, זו הקבוצה. << דובר >> אמונה ליבמן: << דובר >> אנחנו למשל לא כלולים, ואין לנו את המעטפת הזאת, למרות שאנחנו עברנו את אותו המסע כמו כולם. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> נכון. אמונה צודקת. בהגדרות של מדינת ישראל. ברגע שיש לא מעט אנשים שהוגדרו כחטופים, ובמעלה הדרך הסתבר שלא נחטפו - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אבל המשפחה חוותה את החוויה שלו - - - << דובר >> אמונה ליבמן: << דובר >> זה מעט, זה לא המון. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> נכון. חלקם מדובר על תקופות קצרות מאוד, של שבוע, שבועיים, שלושה. חלקם זה כמו אמונה, ויש לנו אפילו יותר - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ברור שבסוף הם עברו את אותה חוויה של משפחה של חטופים. מה עושים במצב כזה? << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> יש הבדל בין ההתייחסות האישית של המינהלת. משפחת ליבמן, למשל, מוזמנת לכל האירועים שהמינהלת עושה, כחלק ממשפחות החטופים. אבל בהיבט הזכויות בחקיקה, היא עוד לא מוגדרת כמשפחת חטוף לצורך הזכויות שלה בחקיקה, היא מוגדרת כמשפחת שכול. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אמרנו, אפשר לפתור את זה בהחלטת ממשלה, בלי חקיקה. תפתרו את זה בהחלטת ממשלה. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> לא, הם לא. אצלם זה סוגיה משפטית, הסיפור הזה. החלטת הממשלה זה על הסיפור של המענקים הנוספים שאנחנו רוצים לתת למשפחות שמוגדרות משפחות חטופים, שעליהם ההגדרה מאוד ברורה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מה, צריך להביא חקיקה שאומרת שגם מי שבטעות חשבו שהוא נחטף - - - << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> לא בטוח שזו חקיקה, זה פשוט להכניס לתוך החוק - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> מה הפרוצדורה החוקית שצריך לעבור? תגידו מה צריך, ונעשה את זה. כי ברור שלזה התכוון המחוקק. המחוקק התכוון שמשפחות כאלה יקבלו מענה. זו הייתה תקלה. היה בלגן אטומי במדינה, וחשבו שהוא נחטף, וכך פעלה הממשלה וכך פעלה המדינה. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> כל התגמולים שמשפחת ליבמן קיבלה בגין היותו של אליקים חטוף לא נלקחו ממשפחת ליבמן. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> ברור, אבל אנחנו רוצים גם מעתה הלאה. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> חשוב להגיד שהזכויות שניתנות למשפחות חטופים, חללים שחזרו, הווה אומר, המעטפת, חוק שעוד לא הספקתי אפילו לציין אותו, כי עצרנו באמצע, אבל כשלמשפחות של השבים חוקק חוק, חוק משפחות השבים, שעושה הבחנה בין משפחות של החטופים החללים שחזרו למשפחות שכולות רגילות. הוא נותן מסגרת של שלוש שנים או ארבע שנים של זכויות, תלוי איזו זכות, לאחים שכולים. הוא נותן זכויות לאחים של שבים בחיים, הוא נותן זכויות להורים של שבים בחיים. הוא נועד לתת מעטפת טיפולית, רפואית, ויש לה גם זכויות שקשורות במימון לימודים אקדמיים, מימון הכשרה תעסוקתית. החוק הזה הוא חוק שנוצר רק עבור המשפחות של החטופים, הוא לא קיים עבור משפחות שכולות רגילות. כלומר, אח של חטוף חלל שהוחזר לקבורה בישראל, יש לו מעטפת זכויות שונה מאח של חייל שכול או אזרח נפגע פעולות איבה רגיל. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אם אני ממפה פרקטית, יש שתי לקונות. אחת, תקופת הביניים של הסיוע הכלכלי הנוסף, מהרגע שהופסק התשלום הרבעוני ועברנו לקצבה של משפחת שכול, צריך לתת איזשהו סיוע ביניים. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> לא רק משפחת שכול, חשוב להגיד, אנחנו בדיון פה עם משפחות, חטופים חללים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> נכון. זה הרבעוני, לכן. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> הטענה לסיוע המשך ביניים עולה גם מצד המשפחות של השבים. גם אם אני אימא של חייל שב, שהיה שנתיים בשבי, אבל בסוף הוא חזר, לשנתיים האלה יש השלכות על מה שאני חוויתי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אוקיי. יש לנו את תקופת הביניים, והדבר השני, מקרים שבהם בהתחלה חשבו שזה היה חלל חטוף, ואחר כך הסתבר שהוא היה פה, שכמובן החוויה של המשפחה זו בדיוק אותה חוויה. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> והדבר העיקרי הוא ההכרה הייחודית שהמשפחות דורשות כנפגעי חטיפה או כנפגעי פעולות איבה. גם למי שלא שהה. אני מזכיר, מי ששהה בעוטף בבוקר 7 באוקטובר, הוכר כנפגע פעולות איבה. מי שלא שהה בעוטף והוגדר מה שאנחנו מגדירים נפגע דיגיטלי, ראה בסרטונים, בשיחות טלפון. דוריס היטיבה לתאר את החוויה, הוא לא מוכר כנפגע פעולות איבה. גם פה צריך לומר, ההכרה כנפגע פעולות איבה בהקשר הזה, היא מייצרת פתח לאוכלוסיית איבה שלמה, ולכן הרצון לייצר פה אוכלוסייה של לא נפגעי פעולות איבה, אלא כנפגעי חטיפה, כדי למנוע את הדבר הזה של השלכות רוחב. << דובר >> הדס גבריאל זני: << דובר >> עורכת דין הדס גבריאל זני מהסיוע המשפטי, משרד המשפטים. קודם כול, בהיבט של סיוע משפטי, אתם זכאים לקבל סיוע משפטי דרכנו, גם נכות, אובדן כושר עבודה. אני אצור איתך קשר לאחר מכן ואנחנו נשמח לסייע בכל מה שנדרש. וגם לכם, יש לנו מקרים של משפחות שלא הוכרו כמשפחות חטופים והגשנו עבורן תביעות הכרה, ואם תרצי נשוחח על זה כמובן. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן, היא רוצה. << דובר >> הדס גבריאל זני: << דובר >> בהיבט של פגיעות נפגעי פעולות איבה כנפגעים ישירים, נפגעים דיגיטליים כפי שהוגדרו כאן. הסיוע המשפטי מנהל למעלה מ-60 הליכים משפטיים שבהם הגשנו עבור המשפחות תביעות הכרה כנפגעי איבה במישרין, גם אם לא נכחו במקום האירוע. לפני אירועי 7 באוקטובר יש ארבעה פסקי דין שלמעשה מכירים במקרים של אנשים שלא נכחו באופן פיזי אבל הוכרו כנפגעי איבה, ועל כך אנחנו מנהלים הליכים משפטיים. ככל שתרצו לשמוע על זה גם לאחר מכן, אנחנו נשמח. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אסתר, בבקשה. << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> להגינות אגיד שאני הייתי בעוטף, המשפחה שלי, אני ואורן מוכרים כנפגעי פעולות איבה, כי היינו בנירים, היינו חלק מהאירוע, ואני יכולה להגיד שבתחילת הדרך שלנו אנחנו כמשפחות לא הבנו את האירוע של משפחה של חטופים, משפחה של חטוף חלל, ואני יכולה להבין שגם המינהלת לא הבינה. אבל אני שואלת היום, למה בכלל צריך להגיע לדיון המשפטי הזה שמשפחה מגישה באופן אישי פנייה שיכירו בה. צריכה להיות החלטה מסודרת של מדינת ישראל, שהבינה אחרי שנתיים וחצי של האירוע שהאירוע הזה הוא שונה, וכל מי שהוא בן משפחה של חטוף חלל וחטוף הוא נפגע חטיפה, והמחקרים היום מדברים על זה. לפני 7 באוקטובר לא היו חטופים אזרחים במספרים כאלה. אני לא יודעת אם היו שבויים חטופים אזרחים, אבל היום כבר אנחנו יודעים, אנחנו אחרי שנתיים וחצי. אני יכולה להגיד על עצמי שאני לא האמנתי בתחילת הדרך שזה יהיה מצבי אחרי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תחדדי לי את המשימה הפרקטית, אסתר. << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> צריכה להיות החלטה, הצעת חוק שתגיע כבר ותתקדם, של נפגעי חטיפה. גם אני, שאני לא צריכה את החוק הזה, אני נלחמת בשבילו, כי אני מבינה עד כמה המצב שלנו כמשפחות, הורים לחטופים - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> רגע, החקיקה של נפגעי חטיפה, מה היא תעשה? << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> היא תכיר בכל משפחות החטופים כנפגעי חטיפה, כמקבילים, תחת הכותרת של נפגעי פעולות איבה. כמו שאני מוגדרת היום, כי הייתי בנירים, גם משפחה, גם דוריס. אני יכולה להגיד שהפגיעה שלי היא בעיקר סביב החטיפה, היא לא בגלל שהייתי באותו יום בנירים, זה בגלל האירוע של החטיפה. אני לא חזרתי לעבוד. עבדתי עד 7 באוקטובר בשתי משרות מלאות. היום הפסקתי לעבוד רשמית, אני עושה את הכול מחוץ לעבודה. הסיפור שלי, אני מוכרת, אבל ההכרה היא רק בגלל שהייתי בנירים, לא בגלל האירוע של החטיפה של יגב, וזאת הסיבה האמיתית שאני צריכה להיות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה - - - כן, בבקשה. << דובר >> ליאת קליין: << דובר >> אני רק רוצה להגיד משפט אחד על נפגעי החטיפה. הוכר שטרור פסיכולוגי הוא פגיעת איבה לכל דבר. המשפחות הן נפגעים ישירים, הן לא רק בני משפחה, הם אנשים שעברו פגיעה, הם עברו טרור פסיכולוגי במשך ימים ושנים, והדבר הזה יוצר פגיעה בפני עצמה. והם צריכים לעמוד כמוכרים בפני הדבר הזה. זה עצם ההכרה שעליה אנחנו מדברים, וזה מה שאנחנו מבקשים, ואני יודעת שגם משרדי הממשלה מנסים לקדם הכרה, ואני חושבת שזה צריך לבוא בשורה מפה, מהכנסת, וצריך להיות קידום של הדבר הזה, שיכירו במה שהם עברו כאנשים כנפגעים ישירים של האירוע הזה. סליחה על ההפרעה. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> היושב-ראש, רק תיקון קטן, אני מבקש להוסיף, שכחתי. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> בצוות שמלווה את משפחות החטופים, יש נציג של משרד החינוך במשפחות שבהן יש ילדים במערכת החינוך, מפקחת ממשרד החינוך, שגם מטפלת בכל מה שקשור בהקלות, התאמות וכולי, וכמובן הסיוע המשפטי, שמלווה מטעם הסיוע המשפטי עורך דין למשפחות שנזקקות לזה בהקשרים שקשורים לאירועי 7 באוקטובר. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. חבר הכנסת סימון דוידסון. << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> תודה מירב. אתמול בערב ראיתי את הנושא של הדיון הזה ורצתי לכנסת, כי אני חושב שהוא חשוב ביותר. תודה לך שאת מעלה את הנושא. קודם עלו פה חבריי היקרים ממשפחת חן, חגית ורובי, שאני מהיום הראשון מלווה אותם, הם גם שכנים שלי בנתניה. אני מלווה את המשפחה הזו מהיום הראשון. אני רוצה לומר לכם שאני מתחבר לכל מילה של המשפחות. כל מה שאגיד לא יכול לשנות את הכאב האדיר של כל משפחה ומשפחה. אנחנו יכולים רק לחבק אתכם, לחזק אתכם, ולהבטיח שאנחנו נעשה ככל שביכולתנו פה בבניין המטורף הזה, להקל גם על הנושא הכלכלי שלכם, אבל בעיקר על הזיכרון, ולא לשכוח. דיברתם על אחים, ואני אספר לך, מירב, שלאיתי יש שני אחים. אחד מהם זה רועי, גאון מחשבים, שסיים בהצטיינות יתרה לימודים במדעי המחשב, וכל העולם פרוס לפניו. ישבתי איתו בשבוע שעבר, ואני שואל אותו, "רועי, למה אתה לא מתחיל לעבוד? יש לך הצעות מפה ועד כפר סבא". הוא לא מסוגל. הוא פשוט לא יכול לעבוד. הוא לא יכול לשבת במשרד, הוא לא יכול להיות מוקף באנשים. מה שהאחים האלה עברו, ומה שהאחים של משפחות אחרות עברו, זה לא דבר שאנחנו יכולים בכלל להבין אותו. אי אפשר להבין את זה שאח שלך חטוף, כולם מכירים את הסיפור של איתי, אבל יש עשרות רבות של מקרים דומים, והמשפחה חווה את הכאב הזה ברמות שאנחנו לא יכולים להבין. וזה שאיתי חזר כחלל וקברו אותו ויש קבר, אתם רואים את המשפחה. כל יום חגית נמצאת שם. וגם רובי. והאחים לא יכולים לחזור לחיים. כשאנחנו מדברים על להבין ולדאוג למשפחות, יש פה אירוע שבסוף זה כסף, ירון. ואנחנו בוועדת כספים, ואנחנו יודעים שהכסף קיים. זה לא שהכסף איננו. יש כסף במדינת ישראל. צריך לדעת איך לכוון אותו, צריך לדעת מה לחוקק ואיך לעזור לכם, אבל בסוף כל אותן משפחות, לא מדובר על משפחה שכולה שצריכה לקבל את ה-8,000 שקל. יש הרבה מעבר לזה. יש אחים ואחיות שהיו בתוך אירוע מטורף ואנחנו לא יכולים להבין אותו. ואני בטוח שאתה מבין את זה. אבל אנחנו פה כדי להבין מה צריכים לעשות. מה אנחנו צריכים לעשות כמחוקקים, ככנסת ישראל. חבל לי שאין פה חברי קואליציה. אני בטוח שתהיה פה הבנה משותפת של קואליציה ואופוזיציה כדי לקדם תהליכים לעשות ולשנות את החיים לקלים יותר. כי את מה שהיה, אנחנו לא יכולים לשנות. אנחנו רק יכולים לדרוש כל יום, שתקום ועדת חקירה ממלכתית במדינת ישראל, כדי שהאמת תצא לפועל, ושכל משפחה תדע בדיוק מה קרה ולמה קרה הטבח הנוראי הזה ב-7 באוקטובר. אם אני מסתכל קדימה לעתיד, אנחנו חייבים לעזור לאותן משפחות. לאותו רועי חן שלא מסוגל לעבוד, אנחנו צריכים לעזור להם. ולאותה אחות שדיברה עכשיו, ויש עוד עשרות דוגמאות, אנחנו צריכים לדעת מה לעשות, וזה לא מספיק מה שאנחנו עושים. חד-משמעית, לא מספיק. בואו נעבוד ביחד, ואני מכיר את מירב, היא לא תוותר והיא תרוץ על זה, ואנחנו נעזור במה שאפשר לעזור. אבל צריך לעשות. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה. אני עוברת לאיילת סמרנו בזום. << דובר >> אילת סמרנו: << דובר >> אחד מהסממנים של להיות הורה לחלל חטוף, שאין לי שום יכולת להישאר בארץ ביום הזיכרון. זה יום הזיכרון השלישי שאני בורחת מהארץ. ואני רוצה ברשותכם להסביר לכם מה אנחנו עוברים. המשפחות שיושבות בחדר שם, וגם המשפחות שבזום, וגם אנשי המינהלת, יעידו על כמה אני חזקה. אני נתפסת כחזקה במאבק שלי, ויש לי מאבק נוסף נגד אונר״א, שאני ממשיכה לעשות אותו בעולם, ועדיין, אני לאורך כל התקופה הזאת, מאז שהבן שלי חזר, מרגישה שקופה. מרגישה שהיחס הוא, "זהו, הבן שלך חזר, מה את רוצה? תמשיכי הלאה". הציפייה ממני, יום אחרי שהילד שלי חזר. ירון דיבר קודם על הרבעוני, איך קיבלנו, איך השלימו. הילד שלי שב ארצה במבצע ב-22 ביוני. בסוף יוני נגמר הרבעון, מקזזים לך את שמונת הימים האלו מהתשלום שקיבלת. והציפייה היא שיום אחרי שאני קמה מהשבעה, אני אחזור לעבוד. אני לאורך כל תקופת השבי עבדתי כי הרגשתי שזו הדרך שלי לברוח, לנקות קצת את הראש מהמאבק, לעשות משהו אחר. נאבקתי, רצתי בעולם, אבל גם עבדתי. עבדתי כל הזמן, בלילות, כי לא ישנתי. השלמתי את כל שעות העבודה שהייתי צריכה, כי זה היה מקום הבריחה שלי. ביום שהילד שלי חזר לא הייתי מסוגלת לקום וללכת לעבודה. הייתי וורקהוליק כל ימי חיי. לא הייתי מסוגלת לנסוע. נסעתי למשרד פעם אחר פעם, הסתובבתי בחניון וחזרתי הביתה. יש לי בלוק. אני מאז 7 באוקטובר לא מסוגלת לעשות ימי שישי, חגים, עם המשפחה שלי, עם האחים שלי ועם ההורים שלי. הילד שלי לא רק איבד אח, הוא איבד הורים, כי ההורים שלו לא מתפקדים. אני כואבת את האובדן של הבן שלי, אבל אני גם כואבת יום-יום את מה שהבן שלי הצעיר חווה. בתור אישה שנתפסת חזקה, בכל מקום שאליו אני הולכת אני שבר כלי שלא מצליח לקום. אני עבדתי קודם, השתכרתי מהמשכורות הגבוהות במשק, היו לי תנאים מצוינים, ומה שאני עושה היום, מאז שהילד שלי חזר, זה לבזבז את הכסף שצברתי בתקופה, את אותם 45,000 ולא 90,000 כי הייתי גרושה, ואף אחד לא השכיל להבין שבית הוא בית. זה לא משנה אם אתה גרוש או נשוי, להחזיק בית זה אותו דבר. פיצלו בינינו את הסכומים, אין לי בעיה, לא באתי בתלונות, אבל את הכסף הזה חסכתי כי ידעתי שאני לא יודעת מה יהיה ביום שאחרי. אין שוני בכאב של אובדן בין אימא שאיבדה ילד במלחמה, בין אימא שאיבדה ילד בנובה, בין אימא שאיבדה ילד ממחלה, בין אימא שאיבדה ילד שהתאבד. אין שוני בכאב. יש שוני מהותי בתהליך המטורף שהמוח שלנו לא יכול היה לעכל. יש שוני מהותי בתהליך שעברנו שעה-שעה, דקה-דקה, בחוסר ודאות, בציפייה לסרטון הבא. אחרי 57 יום אמרו לי שהילד שלי לא חי, ואני עד הדקה האחרונה ציפיתי וקיוויתי שאולי זו טעות. ואני אספר לכם מעט מהדמיונות הפרועים שלי, כדי שתבינו מה שהמוח שלי עבר. כל הזמן חיפשתי חטוף שאולי דומה לבן שלי, כי אולי התבלבלו. אולי הוא חלל והבן שלי חי. כל הזמן הלכתי ברחובות, וכשראיתי הומלס, קיוויתי שאולי זה הבן שלי, אולי הוא הצליח לברוח, ואולי הוא לא יודע איפה הוא, אולי הוא איבד את הדעת ואני צריכה למצוא אותו, ואני נחשבת אישה חזקה. כל הזמן קיוויתי שטעו, שאולי זה טרור פסיכולוגי שאולי עשו כאילו. ואחרי שנתיים אני אמורה לחזור למעגל החברים שלי, למעגל המשפחתי שלי, ואני לא מסוגלת להגיע לחתונות, לאירועים, אני לא מסוגלת לשבת בערב שישי, כי אני מרגישה שמרחמים עליי, כי כל האחים שלי יושבים עם הילדים שלהם, ואני לא. אבל זה הכאב של השכול. עברנו תהליכים מטורפים בשנתיים האלה, וביום שהילד שלי חזר הרגשתי שהכניסו שואב אבק לגוף שלי ושאבו הכול, ואני ריקה. אין לי שום משמעות יותר. המאבק החזיק אותנו, הוא שם את כולנו עם הראש מעל המים והוא מנע מאיתנו להבין את השכול. הוא שם את השכול שלנו בצד, בהמתנה, ולא באמת חווינו תהליך של שכול. וגם אחר כך, ישבנו שבעה פעמיים, עשינו הכול. בעיניי הילד שלי עדיין חטוף, הוא כל החיים יהיה חטוף, כי הוא לא חזר. וזו התחושה של כל המשפחות. ואין שום התייחסות ושום הבנה. ויש אנשים שהם אנשים עצמאיים, שאיבדו את העסקים שלהם, שלא תפקדו שנתיים. שהבנק לא התחשב בהם, והם משלמים ריביות על ריביות והם קורסים היום כלכלית, כי הם מנסים לשקם את עצמם, הם מנסים להתאבל ובו בזמן, הם גם צריכים לפתור את הבעיות הכלכליות שהם יצרו לעצמם במשך שנתיים. ואין שום התחשבות מצד המדינה. כלום. אני יכולה להגיד על המינהלת ועל המעטפת של טיפולים פסיכולוגיים, ונכון, יש ייעוץ משפטי ויש הכול. יש לנו מעטפת שבאמת מקבלת אותנו ובאה לקראתנו ועוזרת לנו. אבל בסוף אנחנו צריכים לחיות ממשהו. הפסיכולוג לא משלם לי את המשכנתה. יש לי משכנתה מטורפת. הוא לא משלם לי את המשכנתה. אני צריכה להחזיק בית, בית שאילולא הצוואה של הבן שלי הייתה שלא מוכרים את הבית הזה, כי יונתן מאוד אהב את הבית הזה, ואני חזרתי בעל כורחי לבית הזה, כי זה היה בית שהוא אהב, ואני לא אמכור אותו גם אם אני אצטרך לגווע ברעב, כי הוא הצוואה של הבן שלי, ולכל אחד יש סיפור משלו. זה לא אומר. זה שיש לנו מעטפת של אנשי מקצוע, זה יפה מאוד, זה המון. אבל בסוף אנחנו צריכים להתפרנס בכבוד. אנחנו צריכים להחזיק את עצמנו, ומגיע לנו, לעזאזל, מגיע לנו, כי הילד שלי הלך לחגוג במסיבה אחרי שהוא שירת בצבא. מגיע לנו. אני עד היום אמרתי, "לא מגיע". אני אומרת, "מגיע", די, אני מפסיקה להתבייש. אני לא רוצה להיות נזקקת. אני לא רוצה להיות נתמכת מדינה. אני מצפה מהמדינה לתת לנו תקופת הסתגלות ראויה. שנתיים היינו חטופים, תנו לנו שנתיים תקופת הסתגלות שנוכל להרים את עצמנו. אני לא יודעת כמה, אבל תנו לנו תקופת הסתגלות, אחר כך תחוקקו איזה חוקים שאתם רוצים. כולנו יודעים מה זה חוקים. אני לא רוצה לחוקק חוק. הכנסת הזאת, אנחנו לא יודעים לאן היא תלך, לא יודעים מתי הממשלה תתחלף, כן תתחלף, שרים חדשים, אני לא רוצה להיות שבויה בידי פוליטיקאים, סליחה שאני אומרת את זה. ואני מבקשת מהאנשים בכנסת, מכן, תבינו אותנו, ותבינו מה אנחנו עוברים. ואני אספר עוד משהו קטן, אני מרצה בעולם ובארץ. בארץ לא נותנים לי במה, כי לא רוצים להיות עצובים. ביום האישה הבין-לאומי שריינו אותי חודשיים לפני, יום האישה הבין-לאומי כי אני השראה, אבל שבוע לפני ביטלו אותי כי אימא של חטוף חי זה סוף שמח, ואני לא. זו ההתייחסות. הכול סובב היום סביב כוכבי הריאליטי, החטופים שיצאו. הכול. טיולים מסביב לעולם, להם ולכל המשפחה, אחים, אחיות, הורים, ואנחנו עמוק בבור של עצמנו. אף אחד לא רואה אותנו. וגם מצעד החיים שיצא, ואני פונה לאנשים שיושבים שם, ולא מצאו לנכון להוציא משפחות של חטופים חללים, חס וחלילה. רק של שורדי שבי, הניצחון המוחלט. ואני מבקשת שוב ושוב, אנחנו לא שקופים. אנחנו חווינו חוויה זוועתית, ובסוף נשארנו חטופים. משפחות החטופים החיים יעברו שיקום, הילדים שלהם יתחתנו, יביאו ילדים, הם יזכו לנכדים, מה שאנחנו לא. ובשבילי, אם הייתי מקבלת את הילד שלי חי זה עולם ומלואו, לא הייתי רוצה שקל מהמדינה. לא הייתי רוצה שקל מאף אחד. הייתי מקבלת את כל העולם שלי אם הייתי מקבלת את הילד שלי. בזה הייתי מסתפקת. אני שומעת שם אמירות, "הם כמונו, הם לא כמונו". חבר'ה, אף אחד לא כמונו. אף אחד לא כמונו. אנחנו בתחתית של התחתית. זהו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה על הדברים קורעי הלב והנשמה. אני עוברת ליפעת וחיים היימן, הוריה של ענבר היימן, זיכרונה לברכה. << דובר >> חיים היימן: << דובר >> אני אחרי שנתיים וחצי - - - דיון רציני על הצרכים של משפחות החללים החטופים. קודם כול, זו תעודת עניות למדינה, לממשלה, לכנסת, ואני לא אחסוך בביקורת, וגם על המינהלת. רק אחרי שנתיים וחצי מתחילים להבין את הצרכים שלנו. ירון דיבר, והוא אמר שהוא לא רוצה להשוות בין כאב, אבל מפה מתחיל הסיפור. מפה מתחיל המחדל והעיוות שזועק לשמיים. כמו שאיילת היטיבה לספר ולהגיד שאנחנו נמצאים בתחתית שבתחתית, אבל מבחינת המענים וההיענות של החוקים שעברו לטובת המשפחות החטופים החללים, זה עומד ביחס הפוך. אם אנחנו נמצאים בראש הפירמידה של הכאב והצרכים בשיקום, אני לא יודע אם אני אוכל להשתקם אי פעם. עזבתי עבודה, עבודה מכבדת, עבודה מכניסה, עבדתי בהייטק, אשתי עזבה עבודה. אני לא מסוגל לחזור לעבודה. אני כל יום מגיע פה לבית העלמין. זה העיסוק היחידי שלי. אני לא יוצא מהבית, אני חי בטראומה, אני חי בדיכאון, חי בכאב אינסופי. ועזבתי עבודה. מי עכשיו מכסה לי את זה? גם איבדנו את ענבר בטרגדיה מאוד-מאוד קשה, וגם נעשה לי פיגוע, פיגוע כלכלי. אני לא יכול לחזור לעבוד. רק לסבר את האוזן, רק שתבינו מה המדינה נותנת לי. המדינה זרקה אותנו, אני קורא לזה "זרקה" כי מה שהמשפחות השכולות מקבלות, זה 9,000 שקלים לזוג. אם תחלקי את זה ל-2, זה 4,500 שקלים. רק לסבר את האוזן שהיום המדינה גם מרוויחה עליי. אני היום תובע את חברת הביטוח שלי על אובדן כושר עבודה. זה הדבר היחידי שמחזיק אותי היום. לא 4,500 שקלים. רק שתביני שהמדינה, מתוך התביעה שלי לאובדן כושר עבודה, היא לוקחת מס הכנסה - - -. כלומר, יד אחת מכניסה ויד אחת מוציאה. כלומר, המדינה לא נותנת לי פה כלום. כלום. דווקא הפוך, המדינה עוד מקבלת ממני על ידי כל המיסים שהיא גובה ממני. אובדן כושר עבודה זה הדבר היחידי שמחזיק אותי, אבל אין לי את זה לאורך זמן. באחד מן הימים חברת הביטוח תבוא ותעצור לי את זה. מי מפצה אותי על זה שאני לא מסוגל לעבוד? וברגע שייעצר לי אובדן כושר עבודה, איך אני אתקיים מ-4,500 שקלים לבן אדם? זה מה שהמדינה נותנת לנו. אני לא מכיר אף משפחה שמסוגלת להתקיים מכזה דבר. גם אנחנו מתמודדים פה עם כאב אין-סופי. שנתיים חיכינו להביא את ענבר לקבר ישראל. וכשהבאנו אותה לקבר ישראל, במקום להתחיל להתאבל עליה, אנחנו מוצאים את עצמנו נאבקים על הזכויות שלנו. לא נותנים לנו שקט. לא נותנים לנו להתאבל על היקירים שלנו. אנחנו צריכים כל הזמן להיות במאבקים. במדינה מתוקנת היו עוטפים אותנו בדיוק כמו שעוטפים את שורדי השבי. יש פה פער שזועק לשמיים בין מה שהמשפחות השכולות מקבלות לבין מה ששורדי השבי מקבלים. כל החוקים שעברו הם חוקים פופוליסטיים. והמינהלת עדיין ממשיכה. שורדי השבי קיבלו 50%. פתרתם את הבעיה, הם ראויים לזה, הם צריכים לקבל את זה, כל הכבוד. אבל במקום להמשיך לצעוד קדימה לכיוון שורדי השבי ולבוא ולשפר להם ל-100%, טפלו בקבוצות אחרות. תנו מענים לקבוצות אחרות, ואחר כך תחזרו ל-100% של שורדי השבי. ואם שורד שבי מקבל 100%, כשאנחנו נמצאים בשיא הכאב, בראש הפירמידה של השיקום, ועוד פעם, אני לא אוכל להשתקם, אבל אפשר יהיה להקל עליי. אני אקח את זה עד הקבר. אני שבר כלי, לא מסוגל לתפקד, לא אני, לא אשתי, לא הבן שלי, שמטופל בטיפולי יום. אם לשורדי השבי אתם הולכים לכיוון של חוק של 100%, קדימה, תצרפו את המשפחות השכולות. כשאני הולך לפסיכיאטר שלי, הוא לא מבין אותי על מה אני מדבר איתו. אנחנו לא מדברים באותה שפה. הוא אומר לי, "כן, זה אבל, אתה צודק, זה אבל". ואני מנסה להסביר לו, "תשמע, אני בטראומה. אני נחשפתי לסרטונים, נחשפתי לעדויות, אני חי בטראומה. אני 24/7, חושב רק על ענבר". כל הזמן יש לי פלשבקים מהסרטונים, מהזוועות, מהעדויות, מהרצח הטראומטי הזה. ואף אחד לא מבין אותנו, אף אחד לא מטפל בנו. זו תעודת עניות למדינה, שרק אחרי שנתיים וחצי אנחנו מגיעים לדיון כזה, ואני מקווה מאוד שהדיון הזה יהיה שונה מכל הדיונים. אין שום סיבה בעולם שמה ששורדי השבי קיבלו, ואם יש מישהו שחולק עליי, שורדי השבי שילמו פה מחירים הרבה יותר קטנים מהמשפחות השכולות. לנו אין הפי-אנד. אני את ענבר לא אוכל לשקם. אני נושא את הכאב של ענבר עד סוף ימיי. אני לא אותו בן אדם. אני הייתי וורקהוליק. עבדתי 12 שעות, עבדתי בהייטק, הרווחתי משכורת מאוד יפה, ונהפכתי לשבר כלי. תחסכו מאיתנו את ההשפלות האלה, תחסכו מאיתנו את הביזיון הזה, תחסכו מאיתנו את זה שאנחנו צריכים להעלות, להסביר, לבזות את עצמנו. טפלו בנו כמו שאתם מטפלים בשורדי השבי. אנחנו סובלים לא פחות, אם לא יותר. אצלנו אין סוף טוב. אספר לכם מה קורה בוועדות. אני במקרה, בניגוד לאחרים, עליתי באזורים שם, ואני מוכר כנפגע פעולות איבה. וזרקו אותנו לגלגלי הביורוקרטיה. בפעם הראשונה הייתה לי אפשרות שלא להגיע לוועדה. לא הגעתי לוועדה, וייצגה אותי עורכת דין מהמחלקה המשפטית, והייתי בטוח שהם יבינו אותי מייד, במינימום 50%. פסקו לי 20%. כשבכל רמ"ח איבריי, הצער, הכאב והשיקום שאני נזקק לו צועק. כך גם אשתי, קבעו לה 50%. היא באה לוועדה. לי קבעו 20%. אנחנו עוברים את אותה טראומה, עברנו את אותו דבר, ואותן אבחנות יש לנו. לי 20%, לה 50%. רק תראו את השרירותיות של הוועדות האלה. בפעם השנייה, בעצתה של עורכת הדין המעולה שיש לי, הלכתי לוועדה וקיבלתי 40%. היא שואלת אותי בוועדה אם אני בוכה. זה כל כך משפיל, כל הוועדות האלה. ואני שואל, למה לא חוסכים מאיתנו את כל הביורוקרטיות האלה? איזו סיבה יש לשורדי השבי להעביר חוק גורף אוטומטי, כשאנחנו שילמנו פה את המחיר הגדול ביותר, ובסופו של דבר זורקים אותנו לגלגלי הביורוקרטיה. אני רוצה תשובה אחת, איזו הצדקה אחת למה זה נעשה. ידברו איתי על השלכות רוחב. זה לא מעניין אותי, השלכות הרוחב. וגם יכולים לייחד אותנו כמשפחות חטופים. ועוד דבר אחד, אל תסתכלו עלינו כעל מקשה אחת. שלא תעזו להשוות את הכאב שלי, של משפחה שכולה, שהחטוף שלה חזר מת, למשפחה של שורד שבי. שלא תעזו להשוות אותנו מבחינת הצרכים שלנו ומבחינת איפה שאנחנו נמצאים. אתם צריכים לחוקק חוק ייעודי ולא תקנות שעה ולא דברים שאנחנו נצטרך להתעסק בהם, לא דברים זמניים. אנחנו צריכים לקבל לכל הפחות אותו דבר, כי הצרכים שלנו הם צרכים זהים, ואל תבלבלו את המוח שהצרכים שלנו שונים. אני נדרש לאובדן כושר עבודה בדיוק כמו שורד שבי, אני נדרש ל-100% הזה בדיוק כמו שורד שבי. דאגתם עד עכשיו לשורדי שבי. תעשו ברקס, יש להם את ה-50%. מה שלי אין עדיין, אני צריך להילחם בביורוקרטיה הזאת, ותתחילו לטפל. אני יודע שזה לא נחמד, זה לא פופוליסטי, תתחילו לטפל במה שנכון, לא במה שמביא מנדטים וקולות. תודה רבה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה חיים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> יעל הדר, אימא של תמיר הדר, זיכרונו לברכה, בזום. << דובר >> יעל אדר: << דובר >> הלב שלי פועם בחוזקה ועוצמה אחרי שאני שומעת את איילת ואת חיים, שמשקפים בצורה כל כך כנה את מה שאנחנו מתמודדים איתו, ובאמת אני רוצה לבקש מכל אחד שלא לטעות בנו. מי שמשקף חוסן רגשי כזה או אחר, או מדבר יפה, מה שאנחנו עוברים זה מה שהם תיארו. אני דווקא אתחיל בלהשתתף בצער משפחות הנופלים אתמול, היום, ולקשור את זה למציאות שלנו, שמדינת ישראל, ממשלת ישראל, החברה בישראל אולי, סומכים על זה שתמיד יש לנו את המלחמה החדשה ואת החללים החדשים כדי שנשכח מהקודמים. אני מרגישה שמהיום שתמיר הוטמן באדמה, פשוט הפכתי למשפחה שכולה של חלל צה״ל. זה הכול. וה"זה הכול" הזה הוא איום ונורא בפני עצמו. תמיר היה חבר כיתת כוננות, סגן רבש"ץ שיצא להגן על קהילת ניר עוז. הוא לא התלבט ובשם האחריות, הערבות ההדדית, השאיר בממ״ד אישה ושני ילדים ושילם בחייו, כי מדינת ישראל על כל מוסדותיה נעדרה באותו יום. כל גופי ההצלה, ולא רק צבא ההגנה לישראל. ותמיר שילם בחייו, נפצע קשה, נחטף. אנחנו קיבלנו את תמיר אחרי 746 ימים, שזה שנתיים ושבועיים. ועכשיו שכל אחד ינסה לדמיין מה אפשר לעבור בשנתיים ושבועיים האלו. דיבר פה ירון על תקופת ביניים. זה בדיוק המודל איך למוסס את הכול. היו לנו לא מעט פגישות עם צוות של מיצוי מדיניות, עם חבר הכנסת קריב ועם חבר הכנסת קרויזר, וכולם מבינים אותנו ומסכימים איתנו וממשיכים בדרכם, מהקואליציה ומהאופוזיציה, אני חייבת לומר. היום לאופוזיציה יש פה את התפקיד המשמעותי, כי תראו, לפי דעתי בוועדה אפילו אין חבר קואליציה אחד. כי אנחנו לא מעניינים. כי דברים אחרים מעניינים פה את ממשלת ישראל, ואני מאוד מעריכה את מי שעובד במינהלת, אני מעריכה את ירון, אבל בואו לא נשכח, אתם הנציגים של הממשלה, ולא שלי. וגם בשיחות הקודמות, כשהגעתם לניר עוז, ירון, אני ביקשתי שפעם אחת לא תבואו לשתף שוב מה עושים, אלא תבואו עם בשורה שאומרת, "אתם לא צריכים יותר לגשת לביטוח לאומי". אני תושבת העוטף, קיבלתי הכרה, אבל ההכרה הזו היא זמנית, ובכל שנה צריכה להוכיח כמה אני פגועה. למה אני צריכה להוכיח שהייתי תושבת העוטף בממ״ד כל כך הרבה שעות, שארבעת ילדיי בניר עוז, שתמיר שילם בחייו ושיש לי שורדי טבח שחיים את הטראומה? הלילה הבת של תמיר ישנה אצלי. אתם יודעים איזה מחשבות הגיעו לי בלילה? אם מחבלים מגיעים לכאן, אם הם יתחילו בקומה ראשונה או תשיעית, כי אנחנו עקורים מבית, גרים בכרמי גת, ואם הם יירו בדלת, ואיפה אני מחביאה את הנכדה שלי. אלה המחשבות שאנחנו עדיין איתן. וכל דבר שמזכיר לי מה קרה לתמיר שם. אני רוצה רגע לנסות לסדר את זה. אני, כמו קודמיי, הייתי בתפקיד מאוד בכיר עם שכר גבוה בעשירון השלישי, עם רכב צמוד וכן הלאה. כלומר, אי אפשר לחשוד שאין לנו עניין לעבוד. אני בניתי קריירה ותכננתי לעבוד עד הפנסיה. מדינת ישראל לא שמרה עליי, ונאלצתי להתפטר. אף נציג מדינה לא הגיע למקום העבודה שלי ואמר, "אתם לא נוגעים בה". התפטרתי כי הם היו חסרי סבלנות להכיל את האירוע, למרות שהוא אירוע לאומי. וזו הסוגיה. האירוע הלאומי הפך להיות אירוע פרטי. אנחנו מתמודדים לבד יום-יום. נאלצתי להתפטר. אף אחד לא מגשר על הפנסיה שלא מופרשת לי, על קרנות ההשתלמות שחסכתי, על השכר הגבוה. בתור משפחה שכולה, שזה מה שאני היום בעיני המדינה, זה כאילו שלילה אחד דפקו לי בדלת, הודיעו לי שהבן שלי נפל בקרב, נאחזתי בחיים, קברתי אותו באותו יום או למוחרת, ואחרי השלושים אולי חזרתי למעגל העבודה. אבל לא, אצלנו זה אירוע מזדחל, שבמהלכו, בכל השנתיים האלה, איבדנו את כל העוגנים. כי לחזור לעבודה אחרי השבעה או השלושים זה עוגן. אם הייתי קוברת את תמיר ב-8 באוקטובר, כנראה שהייתי נאחזת בעוגן הזה. אבל כשאני מביאה את תמיר לקבורה אחרי שנתיים ושבועיים, העוגנים שלי השתחררו, ובהם תעסוקה, חברה, איילת ברחה, אני לא ברחתי לחו״ל, אבל אתם לא מבינים מה מתחולל לי בראש ובלב ובגוף, איך אני הולכת להתנהל ביום הזיכרון הזה, ששנתיים ביום הזיכרון אני עמדתי במקום שממנו תמיר נחטף, כי לא היה לי שום מקום אחר, ואף נציג מדינה לא שאל אותי מה אני עושה ביום הזיכרון. והיום אני מרגישה, "רגע, אני הולכת לבית עלמין? מי מגיע? יש הספדים"", אני שואלת את עצמי שאלות, ואני אהיה שם, אבל אחר כך אני אהיה בבית. אני לא אחגוג עצמאות ולא שום דבר. הלוואי שיכולתי לברוח, אבל יש לי נכדים, תמיר השאיר פה ילדים, אני לא יכולה לברוח. אבל העוגנים האלה השתחררו, לא חיי חברה, המשפחה השתנתה באופן מוחלט. דיבר פה קודם אחד מהנציגים על רועי חן, שאני קרובה גם למשפחת חן. אני רוצה לספר על הילדים שלי. לתמיר יש עוד שלושה אחים והם כולם שורדי הטבח בניר עוז. ניר בן 35, עדיין שנתיים, נכון שמדברים לא מעט איך לא עשו איזשהו מתווה פיצויים לעסקים שנפגעו בצפון, איך יעשו להם אם עוד לא סיימו את מתווה הפיצויים לניר שנפגע ב-7 באוקטובר? שנתיים וחצי אחרי, שכן צמוד של משפחת ביבס שורד הטבח עם שתי ילדות, שאיבד את העסק שלו כי הוא נעקר מביתו, כי הלקוחות שלו נרצחו, כי הוא לא מסוגל, ועדיין לא סיימו לסגור איתו את מתווה הפיצויים לעסק שלו. והוא, שחשב שהוא יהיה בסדר, אתם יודעים מתי הוא התפרק? מהיום שהשיבו את תמיר. את תמיר השיבו ב-21 באוקטובר 2025, שנתיים ושבועיים אחרי שהוא נעלם מחיינו בצורה הכי מזוויעה שיש. מהיום שתמיר הושב, הוא הולך ומתפרק, הכול פורץ החוצה. ולכל הצעירים האלה, ויש לי בחורה, הבת שלי בת 25, ויש לי בן 28, החיים של כולם נעצרו. כשיושבים באחד האולמות של שלום הילד ומדברים על עיכוב התפתחותי, אני רוצה שתזכרו את העיכוב התפתחותי של בני ה-20 וה-30. אלה הילדים שלי, שלו, שלנו, של האחים של החטופים, שהחיים שלהם נעצרו כשהם ממש אמורים להתחיל ללמוד, או אמורים להתחיל לבנות את עצמם מקצועית, או אמורים להתחיל לבנות את עצמם זוגית, כולם נתקעו. כולם נתקעו. נכון, נתנו להם, לאחים, 21,000 רבעוני. אני רוצה לדבר על המענק, ירון. קודם כול, אני מציעה להוריד את המילה "מענק". מענק, יש לו קונוטציה מאוד חיובית. זה רסיס, ממש רסיס של פיצוי על מה שאיבדנו, על מה שקרה לנו, על מה שלא נשמרנו. וגם ה-90,000, אני גם 45 לא קיבלתי, וגם את זה המינהלת יודעים, כי אני לא רק גרושה, אלא זה גם מתחלק עם האישה של תמיר. בהתחלה עוד קיבלתי 25%, עד שערערתי, וזה עלה ל-80% של 50%, שזה 36,000 שקלים, כשאני איבדתי שכר של 22,000 שקלים בחודש. אבל לאף אחד זה לא היה ממש אכפת. מה שקרה ב-7 באוקטובר, קרה הכול, זה שבר אמון מטורף שהולך ומעמיק. אמרו לי, "את שכולה, יש לך קצבה". הקצבה הזו, כי מישהו גזל לי את הילד שלי ולא שמר עליו, הקצבה הזו לא נועדה להיות הכיסוי שלי לחיים, לכאב, לאובדן, לכל מה שעברנו. הרי תמיר נחטף. אם שורד שבי הוא חטוף לנצח, חלל שבי הוא חלל לנצח. תמיר נחטף, וההשלכות של השנתיים ושבועיים האלה יהיו אצלי לנצח. לנצח. למה אין שום ביטוי לתקופת החטיפה מהיום שהוא הושב? שום ביטוי, אבל גם שום הבנה, שום הכלה. אני גם פניתי למינהלת, כי לא קיבלנו, כמו שרישל ציינה, הסתגלות, קראו לזה "מענק הסתגלות למשפחות החיים". אבל החלל מת, את לא צריכה להסתגל. דרך אגב, הייתי בטוחה, אמרתי את זה לעצמי, לבן הזוג שלי, כשתמיר יושב אחרי השלושים, אני חייבת לחזור למעגל התעסוקה, כי אני בן אדם שמשדר חוזק. ניסיתי, ואני לא מסוגלת. רק לאחרונה אני מסוגלת לומר בהשלמה שאינני מסוגלת לחזור למעגל התעסוקה, גם את זה היה לי קשה לומר. אני לא אשוב למעגל התעסוקה, וזו פגיעה מאוד גדולה באיתנות הכלכלית שלי. אני עושה הכול לצאת מהמיטה כל בוקר, אבל כדי לצאת אני צריכה שיהיה לי לו"ז. מתי אני בפסיכולוג? מתי אני בשיקום הגופני? אתם יודעים מה קרה לתזונה שלנו, לשינה שלנו, לגוף שלנו, לנפש שלנו, לתפקוד שלנו? הסיפור של "שיקום" היא מילה בשבילי, רק בשבילי היא כרגע ריקה. אנחנו צריכים להביא את עצמנו לא לשיקום, כי גם כשביטוח לאומי מתייחס לשיקום, כי הורידו לי 10%, כל שנה מורידים כי רוצים להיפטר מאיתנו, אומרים, "היא בת שיקום". זה לא סיפור של שיקום, זו היכולת לתפקד ורמת התפקוד והיקפו ביחס לחיים הקודמים. זה שמיים וארץ, ואני לעולם לא אחזור לחיים הקודמים שלי ברמת התפקוד שהייתה לי. לא אותה אימא, לא אותה בת זוג, לא חברה, לא אותה אשת עבודה שהייתי. ובאמת שאי אפשר לחשוד שלא רצינו לעבוד. מגיל 19 עד גיל 60 זה מה שעשיתי, ובתפקידים בכירים, ומסביב לשעון. לא מתייחסים להיותנו משפחות חטופים לתמיד. לשורד שבי, זה עד סוף חייו, גם לנו זה עד סוף חיינו. ביקשתי את הבשורה בפגישה שהייתה בחדר האוכל בכרמי גת לקהילת ניר עוז. ירון, ביקשתי מכם שתבואו עם הבשורה, שביטוח לאומי יאמר לנו, "הסירו דאגה מליבכם, אתם לא צריכים יותר להוכיח שום דבר. יש לכם לצמיתות, יש לכם חמש שנים קדימה, ובהן נראה מה עושים". אבל לא, הינה, יש עוד ועדה, ואני שוב צריכה ללכת להוכיח. למה? ואחרי שתמיר הושב ושאלנו על ההסתגלות, אתה אמרת לי, ירון, וסליחה שאני פונה לירון, כי הוא נציג הממשלה פה כרגע, אתה אמרת לי, "יעל, אנחנו עובדים על זה לתקציב 2026 למשפחות החללים, לתת לכם איזה סוף שבוע", ואני אמרתי, אני חייבת רגע להתכנס עם המשפחה שלי, לאסוף את כל הילדים, לעצור רגע למנוחה. הינה, אנחנו עמוק בתוך 2026, אין לנו שום בשורה בעניין. לא קיבלנו שום דבר, כי באמת, כמו שחיים אמר, כל הזמן עוסקים, וטוב שכך, אני רוצה לומר, בשיקום או בהטבות או בלראות את השורדים החיים, אבל זה לא יכול להיות שבמקביל לא מסתכלים על החללים. ביום שתמיר הוטמן באדמה, והוא הגיבור האמיתי שיצא כשמדינת ישראל לא הייתה שם, שהוא האמין בה, שהוא האמין שהוא מוגן, ביום שהוא הוטמן, כולם מתייחסים לזה שקולו נדם, שפיזית זה נכון, אבל נותנים להורים קצבה, תסתדרו. לא. הקצבה הזו, מקבלת אותה אימא שכולה שמקבלת את הנורא מכול, אבל כשהיא ממשיכה במעגל העבודה, כשהבן שלה לא נחטף, ושאין את ההשלכות ואין את המצב שהמדינה לא הגנה גם עליה ועל משפחתה, שהוא יצא לקרב עם חובש קרבי ועם מסוק הפינוי ועם פלוגה ועם מפקד, לא כמו תמיר. אין לזה שום התייחסות. זה לתת לנו עוד סטירה על מה שנתתם, מדינת ישראל, כבר למשפחות החטופים ביום 7 באוקטובר. ושופכים כספים בלי סוף, ראינו בקואליציוניים לאן, וגם בעוטף, בשיקום הפיזי, משקמים פיזית בתים, כיכרות, כבישים, לא משקמים אנשים. מגיע לנו שיכירו בנו. וזו הייתה ההצעה של קרויזר, הגדלת הקצבה החודשית. כי אין מה לעשות, בסוף זה כלכלי אם אני לא מסוגלת לחזור למעגל העבודה, אבל כדי לא להישאר במיטה, אני צריכה כל יום שיהיה לי את סדר היום שלי. מתי אצא לפסיכולוג, מתי אני בשיקום הפיזי, מתי אני בפילאטיס השיקומי, מתי אני בקרמיקה עם אימהות שכולות, מתי אני בקבוצת חיזוק כדי לדבר ולעבד את האירוע הזה, אני חייבת שיהיה לי איזשהו גיבוי כלכלי. לא רק שגזלו לי את תמיר, ואת היום-יום, ואת הבית, אנחנו במקרה שלנו גם עוד עקורים מבית, כל ילדיי עוד לא יודעים איפה הם יחיו. בעוד שנתיים, כשזה קרה לפני שנתיים וחצי. כי זו מדינת ישראל, מייצרת עוד מלחמה, עוד קורבנות, והקודמים כבר נשכחים. לכן לא יכולים לדבר על תקופת ביניים. אם זה לא קורה כאן ועכשיו, אני לא מאמינה יותר שמישהו עוד ידאג לי, כי הדביקו לי את הקצבה החודשית, ואומרים לי, "קיבלת עד סוף חייך", ומתעלמים ממה שקרה. והמחשבות שעוברות לי בראש, ולכל הורה, ולכל אח, על מה קרה בדרך, איך דרך השדות כשהוא היה פצוע, על ההתעללות שהייתה שם. קיבלנו הודעה אחרי שלושה חודשים, על זה שהוא היה מוטמן באדמה רעה שנתיים פלוס, והיינו צריכים להיאבק להשבתו לקבורה, כשזה היה הדבר הבסיסי. אף אחד לא מתייחס להשלכות של מה שמתחולל לנו במחשבות, ברגשות, וכן הלאה. אני מצפה שהמינהלת תילחם עליי, בעוד המינהלת, בעיניי, בחוויה שלי, נלחמת באמת על החיים, כי על החיים אפשר לעשות עוד פרק של עובדה ועוד מימון המונים, ועוד הרצאה עם 10 ו-20 ו-30,000 שקלים להרצאה. לחללים זה לא קורה. וגם כשמדברים על הפיצוי הריבוני הזה, שאלמנה מקבלת 45,000 ולא 90,000, שמישהו יחשוב על זה, מספיק להתפאר עם ה-90,000. גם היא עבדה והיא לא עובדת יותר, כי היא צריכה עכשיו להחזיק בית של שני ילדים. וגם אני, וגם האבא, וגם האחים. ובסוף זה יתחלק, אם הייתם נותנים 90,000, כי יש שם גם אובדן, היה שם אובדן הכנסות. מגיע לנו בגזרה אחת שקט, כי נפשי כבר לא יהיה לנו עד סוף חיינו. המשפחה השתנתה לחלוטין. אני מנסה לבנות אותה מחדש, כי העסק מתפרק, אין מה לעשות, והיא לעולם לא תהיה מה שהיא הייתה. ויש לכל משפחה שכולה את החיים הקודמים ואת החיים הנוכחיים. ולנו יש פי עשרה את הקודמים והנוכחיים, כי בין לבין היו לנו שנתיים איומות של טרור פסיכולוגי, של תקוות, של שברון לב, של עוד תקווה, של עוד שברון. ב-22 באוקטובר, ב-01:30, כשקיבלתי טלפון מהקמ"נית, "תמיר זוהה בוודאות". איזו הקלה שהבן שלי פה, ואיזה כאב איום ונורא. זו החותמת האחרונה שהוא לא בחיים, כי הוא זוהה. כי תמיד שביב התקווה עוד שם, גם אם הודיעו לנו. אבל המדינה על מוסדותיה מתייחסים אלינו, שביום שהודיעו לנו שהוא אינו בין החיים, זה היום הקובע. מה היה שם עוד שנה ותשעה חודשים, זה לא עניין אף אחד. אפילו עוד הציעו לי לעשות קבורה עם חפץ. עם חפץ, כאילו גידלתי חפץ. ואחר כך קיבלתי תעודת פטירה עם מקום קבורתו לא נודע. וגם על זה הייתי צריכה להילחם. כולם צריכים להבין עוד מה עברנו בדרך. עברנו בלי סוף, כי לא יכולתי לקבל את זה שיש מקום קבורה שהוא לא נודע. ההשוואה הזו היא עוד נדבך לפילוג החברתי שיש בתוכנו, של שווים יותר ושווים פחות. כי באמת זה נורא מסקרן לראות את מי שמשתקם, מתחתן, ישבור את הכוס ברגל הפצועה או לא, יהיה היריון וכן הלאה. ואני מחבקת את כולם ומאחלת להם רק טוב, ובאמת מכל הלב שמחה בשמחתם. אבל הגיע הזמן לראות את משפחות החללים, ששילמו את הנורא מכול. שמעתם כמה מאיתנו שאמרו שלא נחזור למעגל העבודה, ואף אחד לא מתייחס לזה. החטיפה, האירועים הפסיכולוגיים של החטיפה, במקרה שלנו גם החדירה לבית, ההפקרה של קיבוץ ניר עוז, הנכדה שלי, שאתמול הלכתי איתה לגלידה, ואחר כך היא יצאה בבכי כי היא ראתה משהו חשוד, והיא פחדה שאני צריכה לסגור את החלון כי שומעים אופנוע בחוץ. אנחנו חיים את זה יום-יום. אבל אומרים, משפחה שכולה, אתם מקבלים קצבה. אתם לא רואים מעבר לזה. זה מביש אפילו, אבל זה גם בעיקר מביש שאני צריכה שוב ושוב ושוב להסביר את זה. וזה הולך ומתמוסס. זה לא התקדם במיצוי מדיניות כשקריב היה שם, הוא אמר לנו, "אתם צודקים, צריך לשכנע את סמוטריץ'". אני צריכה ללכת לשכנע את סמוטריץ' שהיה בניר עוז וראה הזוועות בעיניו, והבטיח שלא יחסר דבר? אנחנו אזרחי המדינה, תמיר חבר כיתת כוננות. אני עבדתי מגיל 19 עד גיל 60. מה קורה פה? למה ממשיכים לפגוע בנו? גם המעמד הזה של להסביר מה קשה לי, תדעו לכם שזה הדבר הכי קשה שיכול להיות. אסתר ואני עבדנו ביחד, היא יודעת מה עשינו. אנחנו צריכים להסביר שקשה? למה? זה לא ברור מאליו מה עברנו, מה חווינו, מה איבדנו, ושהחיים השתנו לבלי הכר? אין שום משמעות לחטיפה? בואו, שיחטפו פה בלי סוף. מי שיחזירו חי, יופי לו, ומי שלא, לא. ויקבלו קצבה אחרי זה. החיים שלי התהפכו לבלי הכר. זה לא נעים שאני צריכה להמשיך להסביר. אני עליתי למינהלת יותר מפעם אחת, הסברתי את עצמי ליעל, הסברתי את עצמי לירון. וירון, מה שאתם מתארים על המעטפת, נכון מאוד למי שנפגע פעולות איבה. הבן שלי, שמוגדר חלל צה"ל, יש לנו קצינת נפגעים בלבד. קצינת נפגעים מדהימה, רק שיש לה המון חללים. ולכן, לי אין עטיפה כזו. אתה יודע שגם פה יש השוואות. אנחנו כל הזמן שונים זה מזה. די, יש חטיפה. יש שורד שבי, יש חלל שבי. תנו לכולם אותו דבר. השורד שבי זה לעצמו, החלל שבי זה למשפחתו. כי משפחתו מפורקת. אני לא יכולה עוד ללכת לראות בבית העלמין את השם הזה של הבן שלי על הקבר. זה פשוט לא הגיוני. ואני גם מזמינה אתכם לבוא לראות. גם הבית שלו מגורד. מישהו מבין מה זה משמעות של בית מגורד? כי היו בתים, אבל הם נהרסו, כי המדינה לא שמרה. ועכשיו גירדו אותם, כי אין בית. אבל אחר כך גם אין לאן לחזור, כי כבר לא מסוגלים. מי לוקח אחריות, וזו המילה, הזכירו פה ועדת חקירה ממלכתית והכול, אבל אחריות מינימלית על התוצאות, שיתווכחו עד מוחרתיים, למרות שאני ממועצת אוקטובר, עד מוחרתיים, שיתווכחו, כן ועדת חקירה, אחריות מינימלית לתוצאה. אני לא אומרת של מי האחריות שזה קרה, לתוצאה. יש אחריות לתוצאות. האחריות היא לא שלנו, שבחרנו לגור בעוטף, לעבד אדמות, להחזיק גבול מדינה, וקראו לנו פריווילגים. והחבר'ה האלה שיצאו והגנו, ואף אחד לא בא. האחריות היא של מוסדות המדינה. להגיד שמשפחות החללים החטופים שילמו את היקר מכול. חייהם התפרקו. יש משפחות שלא יצליחו לאסוף את עצמן. אני עושה הכול לאסוף את המשפחה. כדי לאסוף אותה, אני לא יכולה להתפנות למעגל העבודה. אני יכולה להתפנות רק לטפל בעצמי, וזה לא שיקום, זה חיזוק, חיזוק המערכות הפנימיות שלי, כדי להיות פנויה לילדים שלי, לכלתי האלמנה, לנכדים היתומים שלי. כי אם לא, גם זה אני לא אוכל להיות. וכדי שאני אהיה מחוזקת, אני כל יום צריכה לטפל בעצמי במשהו שבחלקו משרד הביטחון אכן מממן, ואת חלקו ביטוח לאומי, וביטוח לאומי לא ברור עד מתי הוא יכיר בי, ואת החלק הנותר אני לעצמי, כי לא מכירים, כי יש קטגוריות, מה כן ומה לא. ולכן ההצעה שלנו הייתה, או שייתנו לנו הכרה אוטומטית של 50% לצמיתות, או שיגדילו בעשרות אחוזים, את הקצבה החודשית, וזו הייתה ההצעה של קריב. אלו שני הנתיבים שצריך ללכת עליהם, כי זה הסיפור של לאפשר לנו כלכלית להחזיק את עצמנו, כי מדינת ישראל ריסקה אותנו ביום של 7 באוקטובר ועוד שנתיים פלוס, ואני לא מבינה עד היום למה לקח כל כך הרבה זמן להחזיר לנו את תמיר. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה, יעל. דברים חשובים. אני הבנתי שביקשתם שבמקום שמשפחת שתיוי תדבר, תדבר עינת, שהיא פסיכולוגית שיקומית שליוותה את המשפחות. בבקשה. << דובר >> עינת יהנה: << דובר >> בוקר טוב לכולם. למי שלא מכיר אותי, לי קוראים דוקטור עינת יהנה. אני פסיכולוגית שיקומית מומחית-מדריכה, חברת סגל באקדמיה תל אביב-יפו, וכיום גם מנהלת את נמל מבטחים, שהוא מרכז הכשרות לנפגעי חטיפה ואובדן עמום. ארבעה חודשים אל תוך הטראומה של 7 באוקטובר הצטרפתי בהתנדבות למטה משפחות החטופים, ושימשתי לאורך כל התקופה ראש תחום שיקום במערך הבריאות. תפקיד שבתוכו גם למדתי וחקרתי והמשגתי את כל החוויות של משפחות החטופים, וגם של הציבור הישראלי. אני רוצה לבנות דווקא על כל העדויות המאוד מצמררות ששמענו בבוקר הזה מדם ליבן של המשפחות, ולעלות קומה ולהסביר במילים קצת מקצועיות את מה שאנחנו רואים. ואני רוצה שבדקות הקרובות שאני מדברת, להזמין את כל מי ששומע אותי, לחשוב תהליך ולא לחשוב תוצאה. חי, מת, הושב בחיים, לא הושב בחיים, כי כל מה שאנחנו מדברים עליו הוא רצף שיבושים שלא היה קיים במדינת ישראל עד 7 באוקטובר. בתהליכי שכול נורמטיביים אנחנו מדברים על קבלת בשורה חדה ומיידית, על מצב שבו משפחות מזהות את המת בעין, נפרדות ממנו, קוברות אותו תוך 24 שעות, ויושבות שבעה אחת, עושות אזכרת 30 אחת, שנה אחת וכדומה. התהליך הזה ידוע גם קלינית וגם בספרות המחקרית ככזה שעוזר לאבלים לעכל את בשורת המוות ולהגיע לימים, למה שאנחנו קוראים, "שכול מסתגל", "שכול אינטגרטיבי". הווה אומר, היכולת להשתקם ולהשתתף בחיים מחדש עם זהות חדשה לצד הזהות המתאבלת. ומה שקרה פה זה שבאמת משפחות התחילו ממצב של נעדרות, אי-ודאות וסטרס טראומטי לגבי גורל היקירים. אנחנו לימים המשגנו את זה כ"אובדן עמום דינמי סטטי", כלומר כל הזמן היו טריגרים, גם טריגרים שקשורים לחטוף עצמו, טריגרים שקשורים לקבוצה, טריגרים לגבי כניסה קרקעית, טריגרים לגבי אמירות אם יהיה סוף, משא ומתן וכדומה, לצד חיים שהיו בקיפאון ובאיזושהי סטטיות בלתי מתפשרת. כשמשפחות החטופים החללים קיבלו בשורת חלל, הבשורה הזו הייתה משובשת וטראומטית. אופן מסירת הבשורה היה משובש וטראומטי, החל ממשפחות שנאבקו על יקיריהן, ובוקר אחד חולצה גופתו של חטוף והוא זוהה, ובין אם זה הרציחות בשבי, והיו פה המון עדויות, אסתר ואחרים, על ההסתברויות, על ההיפוך של הקביעה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> על השמועות שרצו ברשתות. << דובר >> עינת יהנה: << דובר >> והשמועות שרצו ברשתות החברתיות, אגב טרור פסיכולוגי. זה רק הגדיל את יסוד העמימות שהמשיך גם באמת ברגע קבלת הבשורה בסופו של דבר, וחליטת המוות, כמו שאנחנו קוראים לה, עד הרגע האחרון המשפחות עדיין החזיקו תקווה. וגם בתוך המשפחה היה שבר גדול, כי חלק האמינו וחלק לא האמינו, מה שלא מאפשר גם למשפחות לייצר איזשהו סיפור מוות משותף ולהתאגד סביבו, וגם הדבר הזה גורם לפירוק ותהליכי פרגמנטציה שאנחנו רואים אותם היום ביתר שאת. גם אחרי קבלת בשורה ושבעה ללא גופתו של היקר, משפחות נותרות בעמימות וחוזרות למאבק. וגם שם, שוב, יש אובדן עמום, דינמי, סטטי, רק שהפעם הדינמיות והיעדר הביטחון, אם החללים ייהפכו באמת להיות נעדרים. אני אפילו ישבתי פה בוועדה הזאת למעמד האישה לפני שנה, ודיברתי על סכנת היעלמות החללים והתסריט התרבותי של מדינת ישראל להפוך להיות רון ארד. בתהליך הזה, גם כל תהליך האבל מושהה. וגם ביום שבו סוף-סוף ובשלבים וטפטופים חזרו חללים עד האחרון שבהם בחודש ינואר, משפחות קיבלו דברים שונים. מחלקי דנ"א ועד חלקי אחוזים מהגוף ועד מצבים שונים של יקירים. יש משפחות שעד היום מחכות לחלקי שיירי גוף של יקיריהן שיחזרו מעזה, והמקרה של משפחות החטופים החללים מלמד אותנו שהדברים לא מסתיימים בקבורה. קבורה היא תנאי הכרחי לשיקום, אבל לא מספיק, כי העמימות ממשיכה להיות. גם סיפור המוות עדיין עמום. יש עוד הרבה תשובות באמת שלא מגיעות. הוזכרה פה גם ועדת החקירה, ויש פה הרבה מאוד באמת שיבושים גם ברמה הסוציו-פוליטית של כל האקלים במה שקורה כאן והמאבק עצמו שלא נותן את הפלטפורמה להתחיל את תהליך האבל המושהה ולעכל אותו, ולהיות בתוך הנושא הזה של הכרה. עוד כמה משפטים אחרונים חשובים ביותר, כי אני כך מכירה ולומדת את הדברים כל הזמן, בזמן אמת, ורואה באמת גם את המצוקות המאוד גדולות של המשפחות. דובר פה על השלכות רוחב, אני עם שותפים שלי עוסקים לאחרונה בכתיבה של דוח לכתב עת מדעי, אנחנו כבר נמצאים בתהליכי שיפוט מתקדמים של העבודה הזאת, שהיא ייחודית. הקונפיגורציה הזאת של האבל של משפחות חטופים, חללים, היא ייחודית ואין כמוה. נכון, היו מקרים ב-7 באוקטובר שאנשים לא נקברו בשלמותם. נכון, היו משפחות, גם בנובה היה אובדן עמום של שבוע. נכון, יש נעדרות במדינת ישראל. הקונפיגורציה הזאת, וזה בדוק, מגלמת בתוכה את מכלול השיבושים. הווה אומר, אם הייתי עושה צ'קליסט, הייתי מסמנת וי-וי-וי על כל הדברים האלה. ולכן אני חושבת שההשלכות הרוחביות פה, כולל העניין של עדות וטראומה משנית מלצפות בסרטונים, זה דבר אחד. העניין הדיגיטלי הוא לא רק לעניין 7 באוקטובר ומשפחות שדיברו בטלפון וראו את יקיריהן, הוא תקף לכל תקופת השבי, לכל הסרטונים, וגם ברמה הקבוצתית, כי כשמישהו ממשפחות החטופים מקבל סרטון, הטריגרים הם לכולם. גם כשחטוף חזר בחיים, הטריגר היה לכל המשפחות שלא זכו לרגע הזה. יש פה מקרה רבוד ומורכב ואני כל הזמן עסוקה בלהגיד אותו, אבל השיבושים פה הם שיבושים גם ברמה הפסיכולוגית של אובדן הקשר הטראומטי עם שכול טראומטי, הווה אומר, משפחות עם תסמינים פוסט-טראומטיים קשים, בעיקר סיוטים וחודרנות שצפים ועולים. גם היעדר הפרידה, גם הפרוצדורות, ריבוי התאריכים, דיברה פה רישל בתור מישהי שטבעה את המושג קבורה בתשלומים, וכמובן גם ברמה של היחסים עם המדינה, האמון והשבר. זה רק מעצים. וגם המילה "משפחה שכולה" היא סמנטיקה שחוטאת ומייצרת בדיוק את היעדר ההכרה הזה, שרק מעצים ומחריב. אנחנו רוצים להתחיל להניע לתהליך של שיקום. חייבים קודם כול להסתכל בתהליכיות הזאת, לספור את השיבושים האלה ולבדל את הקבוצה הזאת ולבדל אותה גם בחוק. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> יש עוד מישהו או מישהי מנציגי המשפחות שלא נתתי להם לדבר? << דובר >> דוריס אילוז: << דובר >> אני רוצה עוד פעם. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> בבקשה. בבקשה, מתי שתרצי. << דובר >> דוריס אילוז: << דובר >> עשרה ימים אף אחד לא דיבר איתי, שום דבר. אחרי עשרה ימים התפרסם בחדשות בכווית שגיא נפטר. קיבלנו את הסרטון הזה מאחד העובדים, איכשהו מצאנו את הסרטון יומיים אחרי, הגיעו להודיע לי שגיא לא נעדר אלא חטוף. אני לא רוצה לתאר מה קרה כשראיתי את הסרטון. אבל דבר אחד הבנתי, שאני צריכה להחזיר את הילד שלי. אני הייתי צריכה להחזיר את הילד שלי, נסעתי לכל מקום וייצגתי את המדינה בכבוד, ולא משנה מה חשבתי. אני אשמה, כי אני לא החזרתי אותו. בואו תראו לי עוד מקרה כזה. וסיפרתי לכם דבר אחד, אבל היו הרבה מאוד אירועים כאלה. אף אחד לא נלחם, אני חושבת, בשביל זה יש מדינה בדרך כלל. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> היה לך תפקיד אופרטיבי, זה היה על הכתפיים שלך. << דובר >> דוריס אילוז: << דובר >> חלקכם יודעים מה זה פוסט-טראומה, אבל אני מגיעה לחו"ל, אין לי בגדים, כי אני לא מצליחה לסיים משימות, משימות פשוטות. אני לא מסוגלת לבשל, כי אני לא מצליחה לסיים פעולות. אני מגיעה לחו"ל בחורף, אני צריכה לקנות מייד גרדרובה, אין לי מה ללבוש. אתם צריכים להבין שהמענק הזה, עשינו בו שימוש. זהו. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. מור, פספסתי מישהו? << דובר >> מור פרץ: << דובר >> לא, גם דלית לדעתי לא בדיון הזה. ממש רק משפט. קודם כול ממש תודה ליו"ר הוועדה על קיום הדיון הזה, וגם תודה למשרדי הממשלה, למינהלת ולכל המשרדים שעושים כל מה שאפשר והרבה מעבר, ומגמישים את כל החוקים הקיימים במטרה לתת את העזרה ואת המענה למשפחות. גם תודה לאבישג, שנעתרה לבקשה, ולכל האימהות הנפלאות שכאן והמשפחות שעלו בזום כדי לדבר את הכאב שלהן ביום המורכב הזה. האירוע הזה מעולם לא קרה במדינת ישראל לפני כן. כולנו מקווים שהוא גם לעולם לא יקרה שוב במדינת ישראל. אין לו תקדים, לא במדינת ישראל ולא בעולם המערבי. ולכן כל השיח על השלכות רוחב הוא שיח שצריך לשים עליו סימן שאלה, ולהבין איך מגדרים את משפחות החטופים ואת אירוע החטיפה כאירוע ייחודי, לצערנו, שקרה לקבוצה מאוד קטנה בחברה הישראלית. במעגל ראשון אנחנו מדברים על כ-1,500 אנשים שמדינת ישראל יש לה את התקציבים כדי לעשות את זה, ומדובר כאן גם בהכרה וגם מתוך כך, בתקציבים שבאמת יכולים לעזור לאנשים האלה לעמוד חזרה על הרגליים. תודה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> שי הרוש, חבר של הירש, זיכרונו לברכה. << דובר >> שי יוסף הראש: << דובר >> שתי נקודות קצרות. נקודה ראשונה, דובר כאן על עניין השמועות. השמועתי הזה טיפס מרב-סרן שמועתי לתת-אלוף שמועתי, אם לא לאלוף. אנחנו קיבלנו את ההודעה על הרצח של הירש והחמישה הנוספים דרך שמועות שבמשך שבע שעות באותו לילה הודעות עפו באוויר, וזה מצריך כאן שאלה למשרד התקשורת בעיקר, איך אנחנו מונעים את השמועתי הבא. כי זה לא בא לידי ביטוי רק במשפחות חטופים, זה בא לידי ביטוי בהרבה מאוד היבטים. והדבר השני, זו נקודה קטנה של אופטימיות, הנושא הקהילתי. אם נדע להשתמש בקהילות כמו הקהילה שהקיפה את המשפחה של הירש, קהילת - - -, שהקהילה הזאת לקחה על עצמה, ומתוך הקהילה הזאת קמו אנשי מקצוע, מתוך הקהילה הזאת הגיעו אנשים, אם נדע לתת את המענה לקהילות האלה ונדע להצמיח את המענה הקהילתי, אני לא יודע אם נצליח להגיע לפתרון, אבל לפחות נראה קצת אור. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה. ברשותכם, אני מסכמת. אלא אם כן, ירון, יש לך משהו להוסיף לפני שאני מסכמת. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> לא, רק מעבר לזה שהדברים שעלו פה הם דברים שאנחנו מכירים אותם מהשיח עם המשפחות, ואני חושב שהחשיבות של קיום הדיון היא בכך שחלק מהתפקידים של המינהלת, גם בעת הזאת, הוא העובדה שאסור לתת לשום דבר להשכיח את זה, לא מתוך רצון אפילו להשכיח בכוונה, אלא מתוך המקום שבו מדינת ישראל ספוגה, לצערנו, באירועים. אגיד שרק בהקשר של יום הזיכרון הקרוב, כדי לשמר גם את זכרם של 87 החטופים החללים, וזה בהמשך לקבוצת מיקוד שעשינו עם המשפחות של החטופים החללים, יש מערך שיעור של משרד החינוך שיוצא לבתי הספר, יש גם זיכרון בסלון שמתקיים גם במינהלת וגם במקומות אחרים, להשמיע את קולם, יש את הרצון לשמר את הזכר הזה ולוודא שהוא לא נשכח בתוך העולם של השכול הכללי. << דובר >> ליאת קליין: << דובר >> מירב, אפשר רק להגיד תודה במשפט? << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> כן, בטח. << דובר >> ליאת קליין: << דובר >> לדלית שתיוי, אימא של עידן שתיוי, לאורין גנץ, אימא של עדן זכריה, זיכרונה לברכה, לנעמי ברוך, אימא של אוריאל ברוך, זיכרונו לברכה, לחירות נמרודי, אימא של תמיר נמרודי, זיכרונו לברכה, ולחנה כהן, דודה של ענבר היימן, וכמובן גם לאבישג שר, הצלמת, שהתגייסה לפרויקט המיוחד הזה. ותודה למשפחות, גם אלה שהגיעו לדבר, וגם אלה שדיברו בזום, וגם למשפחות שצולמו פה והשקיעו הרבה מאוד כוחות בלתי אפשריים מול יום הזיכרון. ותודה גדולה לך ולצוות, שערב יום הזיכרון הסיפור והקול שלהם נשמע. עד היום לא היה דיון על הורים שכולים. בכל ועדה שדיברו על חוק התגמולים, התמקדו באלמנות ויתומים, ודיברו באופן כללי על חטופים, זה דיון ראשון שנותן כזה קול משמעותי להורים של חטופים חללים, ותודה רבה לך על שאפשרת את זה. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> תודה רבה. בואו ננסה לסכם את הדיון הטעון והקשה הזה. בסוף קרה לנו סרט אימה. בתסריטים הגרועים ביותר, אי אפשר להאמין שיבואו, ייקחו אנשים מהמיטות שלהם, מהמסיבה, יטבחו כך באנשים, ייקחו חטופים, ישחררו צילומים שלהם מהשבי, יצלמו איך מתעללים בהם, והכול לא מצונזר ברשתות. אני לא יודעת אם יש במאי של סרט שהיה יכול לדמיין משהו כל-כך אכזרי וקשה, שכל עם ישראל חווה, והמשפחות האלה, אי אפשר לנשום בכלל. עכשיו משהתממש לנו תסריט האימה הזה, וצריך לתרגם אותו עכשיו לביורוקרטיה וקצבאות, זה לא מתכנס, זה אירוע פשוט בלתי נתפס. זה לא משהו שיכולנו להעלות על הדעת, לא ידענו דבר כזה ושלא נדע דבר כזה, ולכן הדיון על השלכות רוחב הוא משונה מיסודו. וכואב לי לשמוע שאחרי כל משבר האמון שקרה ב-7 באוקטובר, גם שנתיים וחצי, עוד מעט שלוש אחרי, המשפחות עדיין מרגישות שלא רואים אותן, ולא סופרים אותן, ולא מתייחסים אליהן כמו שצריך. היינו מאוד רוצים שלפחות אחרי האירוע הכל-כך קשה, נרגיש שאנחנו ביחד בזה, ושיש יחס מכבד. כולם מכבדים, וחס וחלילה, ירון, שלא יישמע שזה משהו אישי, אתה בתפקיד מאוד קשה, אבל בסוף, בשורה התחתונה, משפחות אומרות, אנחנו לבד באירוע. נשארנו עם כל הבלגן לבד, והקצבה הזו לא נותנת מענה. אחרי הפדיחה המטורפת שהייתה פה לפחות שהם ירגישו שהמדינה, למדה על לקח, ופורסת שטיח אדום. וזו לא התחושה ממה שעולה פה. ברמה המעשית, יש את העניין של סיוע הביניים, תקופת הביניים גם לשבים וגם לשבים החללים, עם תקופת הסתגלות. יש את הנקודה של מי שבסוף הסתבר שהוא לא חטוף, והמשפחה חוותה את כל התלאות של משפחת חטוף, ובסוף הוא לא חטוף, שגם לזה צריך לתת לו מענה. יש את הנקודה של דוריס גם על הסיוע המשפטי, אני מבקשת שתיצרו קשר אחר כך ותפתרו. יש את העניין של נפגעי חטיפה, להכיר במשפחות של החטופים כנפגעי פעולות איבה, כי הם עברו פעולת איבה. יש את העניין של כל פעם צריך לבוא ולהוכיח מול ביטוח לאומי את המצב. יש את העניין של ההגנה התעסוקתית. עלו פה הסוגיות האלה כסוגיות אופרטיביות. ירון, אני מזהה את הרצון הטוב באמת ואת העבודה הקשה, ואני חושבת שאתה נשלחת לצומת הזו בעת היסטורית של מדינת ישראל, ויש לך תפקיד מאוד חשוב, ואני מבקשת שכל דבר שאנחנו בכנסת יכולים לעשות כדי לשמש פלטפורמה לעזור לך במילוי תפקידך החשוב, אנא תשתמש בנו, כל דבר. ברור לי שאתה עושה את המרב, אתה והצוות, ברור לי שאתם פועלים מתחושת שליחות אמיתית, ואני מבינה את האתגרים שאתם ניצבים בפניהם. אנא תאפשרו לנו לעזור לכם בכל מה שאפשר במילוי תפקידכם. ברור לי שאתם באים ממקום טוב וראוי, ואני רק רוצה להיות כלי עזר מבחינת הסיוע והגיבוי הפוליטי והציבורי שאתם אולי זקוקים לו, כי במדינת ישראל יש הרבה אתגרים בו זמנית במלחמה שפשוט לא נגמרת, אבל אנחנו לא יכולים להפקיר את הנפגעים האלה, שפשוט לא ישתקמו אחרת, וזה יגזור גם דורות קדימה של משפחות שיהיו הרוסות לגמרי. זה המון רבדים. אני באמת אומרת, תראו בנו כלי עזר, כל מה שצריך כדי להעלות את זה למודעות, להעלות עוד ועוד כינוסים, מה שצריך, תשתמשו בנו. זאת תהיה זכות עבורנו להועיל ולעזור בכל מה שאפשר בעבודה שלכם כדי שזה יגיע לגמר וסיום. ואני חושבת שיש לכם הצדקות טובות לתת סיוע חריג לאירוע שהוא חריג. אפשר למצוא לזה צידוקים, זה הגיוני. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> המינהלת מעצם היותה - - - << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> היא כבר חריגה. << דובר >> ירון משה כהן: << דובר >> היא מטפלת רק במשפחות חטופים. << יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >> אני יכולה להגיד לך שאני הייתי יושבת-ראש הוועדה לשורדי שואה, ואני חושבת שיש הרבה מה ללמוד מהמודל שניתן לשורדי השואה. הוא מודל שבנו אותו אחרי שעשו הרבה טעויות בדרך, עם ביטוח לאומי והשפלה של שורדים, אפשר ללמוד מהמודל הזה. יש קווי דמיון, זה לא אותו הדבר בדיוק, אבל יש קווי דמיון. בהצלחה בתפקיד הזה, ואנא, תשתמשו בנו בכל מה שאפשר. באמת, זאת תהיה זכות. בכל מה שצריך, אם צריך, לכנס דיון כל שבוע, נכנס דיון כל שבוע. תודה למשפחות, תודה לכל מי שהשתתפו כאן ובזום, אנחנו לרשותכם בכל עת, באמת. לעולם לא נרפה מזה. אני מרגישה רגשות אשם שאנחנו ממשיכים בחיים שלנו, ואתם באותו אירוע. כל מה שאפשר לעשות, זאת תהיה זכות לפעול בעניין הזה. תודה, ואני נועלת את הדיון. תודה רבה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:28. << סיום >>