פרוטוקול ועדה
הכנסת העשרים-וחמש
מושב רביעי
פרוטוקול מס' 44
מישיבת ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון
ועדת המשנה למשאבי אנוש בצה"ל
יום ראשון, ט' באייר התשפ"ו (26 באפריל 2026), שעה 11:00
סדר היום:
<< נושא >> הכרה באובדנות לאחר השירות << נושא >>
נכחו:
חברי הוועדה:
אלעזר שטרן – היו"ר
שרון ניר
חברי הכנסת:
ירון לוי
סמיר סעיד
מיכל מרים וולדיגר
מוזמנים:
תא"ל עדנה איליה
–
קמש"ר, צה"ל, משרד הביטחון
צילה וייס
–
ר' החט' להכרה וקביעת זכאות, משרד הביטחון
שלומי ציפורי
–
יו"ר משותף ועדת צבא וביטחון, לשכת עורכי הדין
שמיר בניטה
–
פורום יהלומי קרב
חגי עזרן
–
הלום קרב
אבי ולרי פנקינסקי
–
אב שכול של גיל פנקינסקי ז"ל
אולה טלי פנקינסקי
–
אמא שכולה של גיל פנקינסקי ז"ל
יעל זרח
–
מובילת חזית הלוחמים, אימהות בחזית
אילת פלר מימון
–
ראש תחום קשרי ממשל וצבא, אימהות בחזית
פרופסור איל פרוכטר
–
שותף מייסד, מנהל תחום מדע ורפואה, קולקטיב עיקר
תומר בדני
–
הלום קרב
רועי פלד
–
שותף מייסד, מנהל תחום קשרי ממשל וקהילה, קולקטיב עיקר
ייעוץ משפטי:
מירי פרנקל-שור
מנהל הוועדה:
אמיר ברגר (ראש תחום בקרה, תקציב וכ"א)
רישום פרלמנטרי:
דנה אנקר, איטייפ
רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
<< נושא >> הכרה באובדנות לאחר השירות << נושא >>
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
התכנסנו כאן לדיון המשך על נושא האובדנות, אחרי המלחמה האחרונה שעוד לא הסתיימה. הסיבה המרכזית לדיון היא ההכרה במקרי האובדנות. בדיונים הקודמים עלו רעיונות מניעה, באיזה רמות זה מטופל. עלו פה סוגיות של היעדר נתונים, בעיקר בגלל שאנחנו מדברים גם על אירועים, שקורים לאחר סיום השירות, אולי לאחר סיום שירות המילואים. מערכת הביטחון פחות מחוברת לזה. הוצגו פה גם מקרים פרטיים, שלפחות חלק קטן מהם, הסתיימו בהכרה בסוף, גם אם היא לקחה הרבה מאוד זמן.
ידענו שיש את ועדת אלמוז והמסקנות שלה לא הוצגו ונאמר שהאלוף מוטי אלמוז עשה את העבודה שלו והוא לא מעוניין להגיע לכאן. אני מכבד את עמדתו, למרות שאני מקווה שלא מדובר בדפוס פעולה, כי הוא לא האלוף במיל' הראשון שממונה לבצע חקירה ולא מגיע להציג את הממצאים בכנסת, אפילו פעם אחת, למרות שדנים על זה בכנסת. אם דנים על כך בכנסת, מן הראוי שמי שריכז את הדוח יגיע לפחות פעם אחת להציג אותו. יש לי הערכה עמוקה למי שעמד בראש הוועדה וגם לכל מי שהיה מוכן לקחת חלק בוועדה הזו, שעסקה בנושא מאוד רגיש.
אני קראתי את הדוח של ששת העמודים ואני אגיד במה אני רוצה להיתלות. ההיגיון הזה עובר כחוט השני בנושאים שונים שאנחנו דנים בהם כאן בוועדה, לבין הנושא הזה. בכמה ועדות שקיימנו בנושא של פצועי ראש והלומי קרב, עלה שהמערכת יודעת להתמודד עם מה שהיא רואה. למשל, בנכים אורתופדיים, יש נכות מצטברת, אם למישהו יש פציעת יד ורגל יחד. לעומת זאת, אצל פצועי ראש אין אחוזים מצטברים וזה מתקזז כל פעם. אם יש לך גם וגם, הולכים למקסימום.
הבעיה הכי קשה היא יכולת הזיהוי והאיתור. אני לא מדבר על יכולת הזיהוי והאיתור של מי שהולך להתאבד, אלא של המגבלה, של מה עושה המגבלה.
אגף משפחות במשרד הביטחון טוען שהוא יודע לטפל בחייל. אם באותו זמן שקרה מה שקרה, פציעה, שלח יד בנפשו, הוא לא חייל, תשנו את החוק, אנחנו לא יודעים לטפל בזה. החריג קיים כשיש רצף אשפוזי, למרות שהוא לא חייל, הוא מוכר כחלל צה"ל.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
לרוב לא משחררים אותו ולכן, ברצף האשפוזי הוא גם חייב.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
לרוב?
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
לרוב. צריך לבדוק אם יש מקרים ששוחררו, אבל רצף אשפוזי מזכה בהכרה.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
אנחנו לא מדברים על הרוב, אנחנו מחפשים את הלוגיקה שאפשר להשליך. אני זוכר גם מקרים שהיה רצף אשפוזי, אבל הוא לא חייל.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
אני צריכה לבדוק.
<< דובר >> שמיר בניטה: << דובר >>
זה כתוב בחוק משפחות שכולות. נכה שמת עקב נכותו, זכאי להיות חלל צה"ל.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
זה לא רצף אשפוזי. זה משהו אחר.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
אם זה ככה, זה גם תומך.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
לא. אני אתייחס.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
על פניו, אם היינו יודעים לאתר את אותה נכות, שאנחנו מתקדמים עם הזמן וזה הופך לפוסט-טראומה, או הלום קרב, בשלב הראשון, ההיגיון שמאחורי רצף אשפוזי, גם אם הם לא שוכבים על מיטה באגף שיקום, הם צריכים להיכלל במונח הזה שנקרא רצף אשפוזי במה שהוא טומן בחובו. המונח רצף אשפוזי אומר שלאורך הזמן חייך הושפעו מהפציעה, עד כדי כך שהיית מאושפז.
אם אתה חווית בתוך המלחמה, כתוצאה משירות במקום שיש לו פוטנציאל גדול ליצירת פוסט-טראומה, לא משנה אם זה במחנה שורה, או בחאן יונס, או בבינת ג'בל וזה הולך איתך כל הזמן, רק לא זיהית שאתה צריך את האשפוז, או סוג האשפוז היה אחר.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
לא חייב אשפוז.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
לזה אני מתכוון. כשמדברים על רצף אשפוזי, מדברים על כך שאותה פציעה הובילה לתוצאה של אובדן החיים. אם אנחנו מזהים את הרצף שהוביל לכך שמישהו, חס וחלילה, שלח יד בנפשו, נכון בעיניי שיוחל עליו, מה שמוגדר כרצף אשפוזי, אם צריך להיתלות במשהו מבלי לשנות את החוק. אפשר גם לשנות את החוק.
אני יודע שהוועדה, אלה שאני מכיר מתוכם וגם בתוך משרד הביטחון, עושים הכול כדי להקל על המשפחות וללכת בגישה מרחיבה, אבל כל הזמן הם חוששים מהשלכות הרוחב. אם נצליח מצד אחד להבין שצריך לתת להם את זה ומהצד השני, לגדר את השלכות הרוחב, כדי שזה לא יהיה פרוץ לגמרי, אז התקדמנו.
הנטייה שלי היא ללכת למה שעכשיו הצגתי. חיילים שהתאבדו, שברור לנו כמעט מעל לכל ספק, שיש קשר ישיר בין ההתאבדות שלהם לבין השירות שלהם, מערכת הביטחון תכיר בהם לכל דבר ועיקר. אני לא אומר שצריך לעשות את זה באופן מידי, כשצריך להחליט איזו הלוויה עושים. אני מוכן להבין שיש כאן בעיה ולא תמיד ניתן לעשות את התחקיר הזה באופן מידי. אבל אפשר לפתור את זה אחר כך, בטח בטיפול במשפחה ובטח בבניית המצבה, שלפעמים גם צריך להחליף. אני מכיר מקרים שבהם היה דיון על מה יהיה כתוב במצבה ואיזה סמל יהיה על המצבה.
אני לא מגביל במה להתייחס, אבל אני אשמח לקבל התייחסות למה שאמרתי ולהסביר לי איפה אני טועה. נתחיל את הדיון. בבקשה, מערכת הביטחון.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
באחריות המוסרית והערכית שלנו, צה"ל מחויב עמוקות למשפחות, לכל מי ששירת בשירותיו והמחויבות הזו נמשכת גם לאחר השחרור ובמיוחד למשפחות שאיבדו את יקיריהם. כל הזמן מונח לנגד עינינו הרצון לעטוף ולתמוך במשפחות השכולות. הרעיון המרכזי במתווה אלמוז נובע גם הוא מאותו רצון. אני אציג את עיקרי המתווה.
חשוב לחדד את המונחים המקצועיים. יש הבדל בין חלל צה"ל לבין חלל מערכות ישראל, נספה עקב השירות, או נכה שנפטר מחמת נכותו. אלו בדיוק המענים שניתנים למקרים הללו של אובדנות לאחר השירות והם מענים על פי חוק. במידת הזכאות, המשפחה יכולה לקבל מענה מלא. יש לנו דוגמאות, לצערי, רבות של הכרות. אם מישהו לא הוכר לפני מותו כנכה צה"ל, יש תהליך הכרה כנספה עקב השירות ובמקרה כזה, יש מענים על פי חוק להכרה כחלל מערכות ישראל, גם לנכה שנפטר מחמת נכותו וגם על נספה עקב השירות.
נכה שנפטר מחמת נכותו, צריך להוכיח קשר סיבתי ישיר בין הנסיבות של הנכות שלו לבין הסיבה למוות. במקרה הזה, יש מעטפת מלאה של משרד הביטחון, שכוללת גם מענים סוציאליים שיקומיים, גם מעטפת תגמולים וגם מעטפת הנצחה במשרד הביטחון ובצה"ל.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
איך זה מוגדר?
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
נכה שנפטר מחמת נכותו. האירוע השני, הוא נספה עקב השירות, שזה במקרים שבהם - - -
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
אפשר לחזור שוב על התנאים?
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
כל מה שאני אומרת נמצא בחוק. אני מציגה את עיקרי הדברים, ניתן לפנות לחוק ולקרוא את התנאים המפורטים. נכה שנפטר מחמת נכותו, התנאי להכרה הוא שיש קשר סיבתי ישיר בין הנכות למוות.
יש לנו את האירוע של נספה בעקבות השירות, שאלו האירועים שאנחנו לרוב בוחנים וועדת אלמוז משמעותית בהקשר הזה, בדגש על המשפחות. מאז הוועדה, אנחנו עוסקים בזה בצורה שוטפת. התנאי להכרה הוא שיש קשר סיבתי ישיר בין השירות לבין המוות. הוא מוכר כחלל מערכות ישראל והמשפחה זכאית לתגמולים, מענה סוציאלי שיקומי והנצחה. על פי החוק, גם העניין הזה מוכר ומטופל על ידי משרד הביטחון.
שני המקרים אינם מוכרים באופן אוטומטי ונבחנים על-ידי קצין תגמולים במשרד הביטחון, לאחר שהמשפחה מגישה מה שנדרש להגיש.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
מה מקבל מי שמחמת נכות ולא מקבל מי שנספה בעקבות השירות?
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
כל נכה שנפטר מחמת נכותו ונספה עקב השירות, מקבלים את מלוא התגמולים ממשרד הביטחון וההנצחה. חלל צה"ל הוא חלל שנהרג במהלך שירותו. באירוע אובדנות, כמו באירוע מחלה, צריך להוכיח קשר סיבתי כדי להיות זכאי לתגמולים ממשרד הביטחון, גם אצל חלל צה"ל.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
במקרה של אובדנות, נניח שהוכיחו קשר סיבתי, עדיין ההבדל יהיה בסדרי ההלוויה.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
מדויק. רק בקבורה צבאית. נכה שהוכר מעל 100% ונפטר מחמת נכותו, זכאי למצבה צבאית.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
מה קורה במצב של מי שנפטר מחמת נכותו ולא היה נכה 100% וכבר הוכר על ידי משרד הביטחון?
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
מי שמתחת ל-100% לא זכאי למצבה צבאית.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
למה?
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
כך קובע החוק.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
אם אתם מכירים בהכול ונתת דוגמה למישהו שזכאי למצבה צבאית. בהנחה שמצבה מקימים עד 30 ימים ויש כאלה שלוקח יותר מ-30 ימים להכיר בהם, מחליפים את המצבה האזרחית בצבאית, אם המשפחה מוכנה, למה זה לא חל גם על שתי הקטגוריות הקודמות?
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
החוק מפריד בין חלל צה"ל שנהרג במהלך שירותו, לבין נספה עקב השירות ונכה שנפטר מחמת נכותו. הדבר נעשה מתוך הסתכלות על מי הוא חלל צה"ל בהקשרים האלה. יותר נכון שההסתכלות על החוק תהיה מצד משרד הביטחון ולא צה"ל. אנחנו עושים את המקסימום האפשרי כדי לתת את המענה.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
אני מנסה למצוא את ההיגיון. אפשר להגיד שככה כתוב בחוק, אבל אנחנו מנסים להבין את ההיגיון מאחורי החוק ולמה נקבע כך ולא אחרת. את המצבה לא נותנים, כי זה לא חייל, אבל כל המעטפת לאחר מכן, ניתנת כאילו זה חייל.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
יש 2,980 נכים שנפטרו עקב נכותם, זה יכול להיות שנה אחרי, שנתיים אחרי, חמש שנים אחרי, צה"ל ומשרד הביטחון לוקחים אחריות על נסיבות הפציעה והקשר הסיבתי בין המוות שלו לבין נסיבות השירות. במקרה כזה, בחרו לתת את אותם מענים. במקרים האלו, כמו במקרים של אובדנות לאחר השירות, יש היגיון בכך שהקבורה והמצבה לא תהיה צבאית, כמו חלל צה"ל שנפל במהלך שירותו. כמו חללים שנופלים במהלך הקרב. זה ההיגיון המסדר בעיניי לחקיקה.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
יש את המבחן של האדם הפשוט. אם הולכים ברחוב ועוצרים 100 אנשים ושואלים אותם מה זה נכה צה"ל, עד 7 באוקטובר, 50% מנכי צה"ל לא היו עונים להגדרה של האדם הפשוט ברחוב. לא היו חושבים שפסוריאזיס או כאבי ראש מתמשכים למשל מוגדרים כנכי צה"ל, אבל הם מוגדרים.
אני לוקח את זה לנושא שלנו, אם ניקח עכשיו מישהו שנהרג בתאונת דרכים שהוא אשם בה והרג עוד שני אנשים יחד איתו, מול לוחם שייטת, שלקח איתו את כל הקשיים והתמונות שהוא פגש ונשאל את האדם הפשוט ברחוב, מי לדעתו זכאי לכבוד הזה שקוראים לו מצבה צבאית, מה תהיה התשובה של הרוב המוחלט מתוך 100 האנשים ברחוב?
אנחנו לא צריכים תמיד להתאים את עצמנו למבחן האדם הפשוט, אבל אנחנו צריכים להיות ערים לחובה שמוטלת עלינו. אני מכיר את ההגדרה הזאת טוב ודיברתי על זה לא מעט פעמים עם משרד הביטחון והם אמרו אם אתה רוצה, תשנו את ההגדרה של חייל. יכול להיות שאנחנו משלימים עם משהו שאנחנו לא צריכים להשלים איתו.
הבנתם מה אני אומר, בואו נתקדם.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
הבנתי מה אתה אומר. ככל שרוצים להכניס אוכלוסיות נוספות לתוך העניין הזה, צריך לעשות בדיקה רחבה. הוועדה קיבלה מנדט להסתכל גם על זה. בתוך הוועדה היו גם נציגי ציבורי, כולל פרופסור מור יוסף, נציג הוועדה הציבורית, שייצג את המשפחות השכולות ונציגי ציבור נוספים.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
יש לי כבוד רב לפרופסור מור יוסף, הוא מייצג את המשפחות השכולות של בתי העלמין הצבאיים.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
הוא יושב-ראש הוועדה של הנכים עכשיו. בוועדת אלמוז הוא ישב כחבר בוועדה.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
יש ועדה במשרד הביטחון של משפחות שכולות.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
המועצה הציבורית.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
המועצה הציבורית. הוא יושב-ראש המועצה הציבורית. המועצה הציבורית מורכבת משוכני בתי הקברות הצבאיים ולא מאלה שלא נמצאים שם.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
יש עבודת מטה רחבה שצריך לעשות, להסתכל על כל האוכלוסיות ולבון. אני לא רוצה לתת עמדה מי זכאי למצבה, או לא זכאי למצבה. אני מציגה את מה שכתוב בחוק ומה המענים שוועדת מוטי אלמוז נותנת בהסתכלות הזאת, כדי לעטוף את המשפחות לאחר אירוע אובדנות, בהקשר של בחינת קשר סיבתי לשירות.
אחת הנקודות שמהן יצאנו לדרך עם ועדת אלמוז, היא משפחות שהיקיר שלהן נפטר וקיים חוסר ודאות ברגעים הראשונים אם יש קשר לצה"ל, למי פונים בצה"ל. לא כולם הצליחו להגיע לקצה הנכון והמדויק, או למצוא קצה בכלל וזה אחד הדברים שהוועדה מסדירה. המענה שסוכם הוא אחיד, מרגע הפטירה ועד סיום הליכי ההכרה במשרד הביטחון.
עם התרחשות אירוע בנסיבות שחשודות כאובדנות שקשורה לשירות הצבאי, יש בחינה באופן מידי מהן הנסיבות.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
מי שרוצה, שיקרא את הדוח. ההמלצות של ועדת אלמוז, מקובלות עליי. אם במקום הוועדה הזו, היינו לוקחים עשרה מ"מ-ים, עשרה מ"פ-ים, עשרה מג"ד-ים לוחמים במילואים, או בסדיר, שבתוכם יש עשרה מפקדים של חיילים שהתאבדו, אחרי שבוע, שבועיים, חודש, אפשר לגדר את זה ושואלים אותם - - -
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
אני אספר לך.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
ראיתי בוועדה.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
בוועדה יושב המח"ט, המג"ד, המ"פ, המ"מ ואם הוא עשה מילואים ביותר מיחידה אחת, כל המפקדים שלו מכל היחידות, שמספרים עליו, שמספרים לאיזה אירועים הוא נחשף, שמספרים האם הוא פנה או ביקש סיוע נפשי, האם הם זיהו משהו לפני, האם יש עדויות, מסמכים, האם בבית עלו סוגיות עם רקע נפשי. המפקדים הם חלק בלתי נפרד מהדבר הזה.
לצה"ל יש אחריות מוסרית כלפי משרתים, גם כאלו שהתאבדו לא עקב השירות הצבאי והם עדיין חלק מהמערכת הצבאית והמפקדים שלהם מלווים את המשפחה והולכים ללוויה. יש חלק מאוד משמעותי בשמיעת המפקדים במסגרת הוועדה, הם מכירים הכי טוב את החלל והם יודעים להאיר את הסימנים הכי מדויקים. זה נעשה לצד הגורמים המקצועיים, לצד הסתכלות על המערכות, לצד גורמי בריאות הנפש, לצד בחינה אם הוגשה בקשה לאגף השיקום.
אנחנו משתמשים במה שנאמר על ידי המפקדים כדי לסייע בתהליך ההכרה. זה מתועד ומועבר למשרד הביטחון.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
האמירה לא הייתה אם מקשיבים למפקדים או לא, האמירה הייתה אם הם אלו שקובעים. נותנים להם סמכות לקבל החלטות בשדה הקרב, אנחנו לא נותנים להם סמכות כאן. אתם אומרים ששומעים אותם וזה יפה, אני לא אומר את זה בציניות. ההסתכלות שלי היא על המקומות שבהם החיים פוגשים את המילה הכתובה והמילה הכתובה מנצחת.
הייתי אצל מאות משפחות, שאצל חלקן ההתאבדות הייתה אחרי השירות, אבל אני, כאדם הפשוט, לא יכולתי שלא לראות את הקשר. אתם רוצים תגדירו את זה לזמן שמוכרזת מלחמה, לסוג השירות, למספר ימי המילואים או השירות בשנה או בשנתיים האחרונות, תשימו גדרות בעניין הזה. זה משהו יותר מדי גדול, בשביל לטעון שההכרה יכולה לגרום למישהו, חס וחלילה, לקבל לגיטימציה לעשות אותו דבר, נשים את זה בצד.
האם עקב החשש מהשלכות רוחב, אנחנו בולמים את הרגישות שקיימת בכל אחד מאיתנו?
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
אנחנו מסכימים על הבעיה, אנחנו מסכימים על המענה שנדרש לתת למשפחות האלו, הלכה למעשה יש את ההכרה של נספה עקב השירות. כל אחד, בלי מגבלה של זמן ובלי מגבלה של ימי מילואים, יכול לקבל את ההכרה של נספה עקב השירות, חלל מערכות ישראל.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
יכול להיות שמה שצריך לעשות, זה לקחת רשימה של 40-50 של השנתיים האחרונות, שבמבחן האדם הפשוט צריך להיות מוכר כחלל צה"ל ואתם לא הכרתם בו.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
עשינו את זה.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
אני רוצה לראות את זה שכל מי שנמצא פה והיה לו חשוב להגיע לדיון החשוב והמשמעותי הזה, נבין למה לא. אל תגידו לנו איזה הטבות כן מקבלים, קראנו את זה.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
אני מדברת על הכרה.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
יש כאלה שלא הכרת, שאני חושב שיש קשר ישיר בין החוויה של השירות לבין מקרה ההתאבדות ולא הכרתם.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
חבר הכנסת שטרן, מי מוכר ולא מוכר, זה משרד הביטחון. כל מקרה הוא לגופו.
<< דובר >> שמיר בניטה: << דובר >>
חייל נפצע קשה, שוכב בקומה, עבר ל-רם 2, מטפלים במשפחה שלו, מה יהיה כתוב על המצבה?
<< דובר >> צילה וייס: << דובר >>
אני לא יכולה להתייחס לעניין הכיתוב על המצבה, כי זה לא בתחום אחריותי.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
בבקשה, ירון.
<< דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >>
תודה כבוד יושב-הראש. כיום יש שלושה סוגים של הכרה, נספה בעקבות השירות, נכה שנפטר מחמת נכותו וכמובן, מי שנפל בקרב. דובר על כך שרק מי שמוכר בנכות למעלה מ-100% זכאי למצב ולהכרה.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
נכה שנפטר מחמת נכותו, שנמצא קשר סיבתי ישיר בין הנכות למוות, בלי קשר לאחוזים, זכאי וכל מי שנספה עקב השירות, שגם פה יש קשר סיבתי בין השירות למוות, זכאי גם בלי קשר לאחוזים. נכות מעל 100%, זכאי למצבה צבאית.
<< דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >>
נכות נפשית גם נכנסת?
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
נכות נפשית ופיזית, באותה מידה.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
שרון, בבקשה.
<< דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >>
אדוני, אני רוצה להודות לך שאתה מתעקש על הסוגייה הזו ולהודות לתת-אלוף עדנה איליה שהגיעה עם תשובות. אנחנו נמצאים בשנתיים וחצי קשות מאוד. לאורך השנים, צה"ל מתייחס בכובד ראש לנושא חללי צה"ל והיו ועדות רבות. אי-אפשר שלא להתייחס לאירועים שהיו בשנתיים וחצי האחרונות, לתופעה של פוסט-טראומה של חיילים, שהשתחררו משירות סדיר, השתחררו משירות מילואים ושלחו יד בנפשם. פוסט-טראומה היא פציעת שירות לכל דבר ועניין.
ראינו כאן כמה מקרי בוחן, אחד הראשונים היה של רב-סרן אסף דגן זיכרונו לברכה, שראינו שנפלה טעות שיקול הדעת של הצבא ומשרד הביטחון. נווט קרב שהמשפחה ביקשה הכרה, סורבה, מהטעם שמשרד הביטחון ביצע בחינה לפי הקריטריונים הקיימים, אחרי ערעור הוא הוכר כחלל צה"ל.
במקרים כל כך רגישים של מי שמקדיש את חייו לביטחון ישראל ונפצע פציעה נפשית, עקב שירותו ויודעים לחבר בין השרות לפוסט-טראומה, גם אם הפאזל יותר קשה להרכבה בדיעבד, ראוי ומצופה מצה"ל וממשרד הביטחון, להפעיל לב חכם. מדובר על המקרים שאנשים יצאו משדה הקרב ובהפרש של שבועות, חודשים, או אפילו שנה שמו קץ לחייהם ואנחנו יודעים שמרגע יציאתם משדה הקרב, הם נשארו בחדרים סגורים, לא חזרו לשגרת חייהם. במקרים האלה, אני רוצה לדעת איך הקריטריונים האלה נלקחים בחשבון בוועדה ואותם אנשים זוכים לכבוד הראוי.
פוסט-טראומה היא פציעת שירות שלצערנו, מובילה לאובדנות. הדיונים על הנושאים האלה תמיד מאתגרים, כי מצד אחד, צריך לדבר על הנושאים הללו ומצד שני, יכולים לעורר טריגרים אצל אנשים ואני מקווה שהדיון כאן לא יעורר טריגרים אצל אף אחד. סוגיית הפוסט-טראומה היא סוגיה שצריכה להיבחן בכובד ראש והיא פציעת קרב, ב-7 באוקטובר, אחרי 7 באוקטובר, אנשים יצאו עם פציעות קרב קשות.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
גם לפני 7 באוקטובר.
<< דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >>
בפרט.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
עדנה, אתם יודעים על כמה מדובר? אני יודע שיש בעיה, כי חלקם היו אזרחים.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
רובם היו אזרחים.
<< דובר >> שמיר בניטה: << דובר >>
17 מחוץ לשירות, 57 תוך כדי שירות פעיל. חלק אחרי אשפוזים, שוטרים, חיילים, זו הספירה האחרונה לפי עיתון הארץ.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
17 ממתי?
<< דובר >> שמיר בניטה: << דובר >>
17 מ-7 באוקטובר.
<< דובר >> מיכה כץ: << דובר >>
בפעם האחרונה שנעשה סקר רציני, היו 23-22 בזמן שירות פעיל, שמונה אחרי הכרה באגף השיקום וכל היתר, כ-60 לא מוכרים בצה"ל ובאגף השיקום.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
שמונה בשבוע האחרון. צריך לציין.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
ו-270 ומשהו ניסיונות התאבדות.
<< דובר >> מיכה כץ: << דובר >>
מי שאומר שמשהו כזה יגרום לעידוד של אובדנות, אתם צריכים לחשוב מההתחלה, מישהו שהולך להילחם, הוא בחר בחיים, בשבילו ובשביל הילדים שלו.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
מיכה, ניקינו את זה, כדי שלא יהיה דיון. על מה אנחנו מדברים?
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
לפני ועדת אלמוז, אנחנו התחקינו אחר 20 מקרים ועשינו על זה עבודה. פרסמנו את הממצאים של ועדת מוטי אלמוז וצירפנו מספר שניתן לפנות ואנשים פנו אלינו. בדקנו עם משטרת ישראל וביטוח לאומי, הגענו ל-20 מקרים, לפני כניסתה לתוקף של ועדת אלמוז, בינואר 2026. יצרנו קשר עם כל המשפחות, מתוכן יש כאלו שעדיין בתהליך הכרה, יש כאלה שכבר הוכרו על ידי משרד הביטחון. כל מי שיש קשר סיבתי ויודע להוכיח קשר סיבתי, יכול להיות מוכר, כולל אסף דגן זכרו לברכה ומשפחתו הנפלאה.
<< דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >>
במשרד הביטחון, נכון?
<< דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >>
בהתחלה הוא סורב.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
במשרד הביטחון ובצה"ל בקשר של הנצחה, ליווי קצינת נפגעים, כל המעטפת.
<< דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >>
יש כאלו שסורבו.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
אני לא רוצה להיכנס לשמות.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
בגלל שעשיתם סקר - - -
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
לא סקר. אספנו נתונים לגבי המשפחות.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
צודקת. המילה סקר לא נכונה בהקשרים האלה. 30-20 זה מספרים גדולים מבחינת המחיר, אבל 30-20 זה מספרים מאוד קטנים ביחס לעלויות ולפגיעה. חלק מהטרגדיה היא שאנחנו רוצים לעזור להורים שכולים, אבל אנחנו לא יודעים מה עובר עליהם. מה שיכול לצאת לנו פה, זו שמחת עניים שבעניים, לא נצליח להביא מזור, אבל נצליח אולי להקל.
אני חושב שהטיעונים לשלול או לא לתת, צריכים להיות הרבה יותר חזקים. אנחנו לא רוצים שזה יהיה תוצאה של מאבק משפחות וייווצר מצב שמשפחה אחת נלחמת יותר והיא תקבל יותר ואחרת תקבל פחות, התפקיד שלנו הוא למנוע את זה. צריך לקחת מקרה פרטני וללמוד ממנו מה הוכר שם, מה היה צריך מאבק ולהשליך ממנו על כל הרשימה.
<< דובר >> חגי עזרן: << דובר >>
הוועדה והאנשים שבוחנים כל מקרה, שילכו אחורה לחיים של אותו הלום קרב, להתעללות שהוא עבר בעודו בחיים, לא נותנים לו ביטוח דירה, לא נותנים לו ביטוח חיים.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
זה דיון אחר.
<< דובר >> חגי עזרן: << דובר >>
תיקחו בחשבון את כל ההתעללות שהובילה להתאבדות.
<< דובר >> מיכה כץ: << דובר >>
משפחה שרוצה לפנות לעזרה וסיוע, בשביל אחד היקירים - - -
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
כל משפחה שבן המשפחה שלה התאבד, חשד לאובדנות, עם קשר לשירות, בלי קשר לשירות, שירת במילואים, יכולים לפנות אלינו למוקד קשר עד, שזה המוקד של הפצועים, ויקבלו תמיכה מלאה בכל תהליך הליווי להכרה. אחרי הוועדה, ניסינו והצלחנו לאתר ופרסמנו את המספר ומי שהתקשר קיבל מענה ובתוך כך, התקשרנו באופן יזום לכל המשפחות שמופיעות בדוח, באופן יזום, הסברנו להן את התהליך. משפחות שביקשו פגישה, נסענו אליהן לפגישה.
מינינו קצינות נפגעים בדרגת סגן-אלוף, שעברו הכשרה ייעודית כדי להיכנס לנישה הזאת ולטפל במשפחות האלו, של אובדנות לאחר השירות, כדי להסביר את התהליך, לעשות את החיבור לאנשי משרד הביטחון, שיש להם כוונה להכיר. המשפחות האלו חשובות לנו. המשימה שלנו היא משימה משותפת, הלב שלנו במקום הנכון.
לא כל מקרה אובדנות במדינת ישראל הוא בעקבות השירות, צריך לקחת את זה בחשבון. יש מקרי אובדנות, של חיילים בשירות מילואים או סדיר, שלא קשורים לשירות. איפה שאנחנו מזהים ניצוץ, חוט שערה קטן של קשר, אנחנו עושים הכול כדי ללוות את המשפחה.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
צריך להתעכב על הכללים, זה לא צריך להיות לפי מצפון ולב רחב.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
אם יש פה מישהו שמכיר משפחה שלא פנתה אלינו, או שאנחנו לא פנינו אליה כי אנחנו לא יודעים, תפנו אותה אלינו.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
אני רוצה לתת לכל מי שהגיע לפה לדבר. אותי מעניין המקרים, שחלק מהם אני מכיר, שלא הוכרו בסוף, אחרי כל הרצון הטוב וכל מה שדובר פה. אני מציע מבחן אחר, לקחת עשרה מפקדים מאותן יחידות שמהן הגיעו אותם חיילים שהתאבדו, להביא אותם שהם יקבלו החלטה אם מגיע או לא מגיע. שאותם מפקדים יגידו שהם מכירים אותו, שבגלל הכבוד שלו הוא לא רצה לדבר על זה, אבל הם יודעים שהייתה בעיה, גם אם הידיעה היא בדיעבד.
משרד הביטחון ונמשיך למי שירצה להתייחס ולא התייחס.
<< דובר >> צילה וייס: << דובר >>
אני נציגה של היחידה להכרה וקביעת זכאות באגף משפחות, אנחנו פועלים מכוח חוק משפחות, שלפיו, ברגע שאנחנו מקבלים פניה מבן משפחה של חלל, נכה שנפטר או אזרח שהמשפחה סבורה שנסיבות הפטירה הן עקב השירות, אנחנו מתחילים בטיפול בבקשה. אנחנו בוחנים האם יש קשר בין נסיבות הפטירה לשירות הצבאי או לנכות המוכרת.
אנחנו נעזרים בצבא, כדי לקבל את כל המידע לגבי השירות, משך השירות, אירועים שאותו אדם נחשף אליהם במהלך השירות, טיפול נפשי או רפואי כזה או אחר שהיה לו במהלך חייו ובמיוחד במהלך המלחמה. במידה שהוא עומד בקריטריונים, אנחנו מכירים במשפחה והמשפחה מקבלת את כל המעטפת של משרד הביטחון. הזכויות הן אותן זכויות של חייל שנספה בקרב.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
אנחנו יכולים לראות את רשימת הקריטריונים?
<< דובר >> צילה וייס: << דובר >>
החוק. אין קריטריונים.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
אני לקחתי מילים שאת אמרת.
<< דובר >> צילה וייס: << דובר >>
אני קצינת התגמולים, אני בוחנת בהתאם לנסיבות האם קיים קשר בין נסיבות הפטירה לבין השירות הצבאי, או הנכות המוכרת. במקרה הזה, אני אוספת את כל החומרים, את כל המידע שמועבר מהצבא. במידת הצורך, אני נעזרת בחוות דעת מייעצת של פסיכיאטר במקרי אובדנות ובהתאם לזה, אנחנו מקבלים את ההחלטה.
<< דובר >> שמיר בניטה: << דובר >>
זה משפט של בן אדם אחד.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
נחזור לזה. הבנתי את העברית.
<< דובר >> אבי ולרי פנקינסקי: << דובר >>
אני אבקש שאשתי תדבר. אני אב שכול, בן שהתאבד, לוחם בשייטת 13. זה קרה לפני 7 באוקטובר, אבל אני אתן לאשתי קודם ואחר כך אני אתייחס למספר דברים.
<< דובר >> אולה טלי פנקינסקי: << דובר >>
עצוב לי שאני צריכה להיות פה, שאני צריכה להוכיח שהבן שלי התאבד עקב השירות ולא הפוך. גיל, בננו הבכור, בחור מקסים, שחיפש לעזור לאחר, לתרום, חייכן, אוהב חיים. אחד שלא היה דבר שלא הצליח בו. לפני השירות, הוא למד בתיכון במסלול שוחרים והיה אמור להתגייס למסלול טכני בחיל האוויר, הוא הרגיש שהוא חייב לתת מעצמו יותר ולהיות חייל קרבי ביחידה עילית. הוא התקבל לשייטת, אחרי שעבר מבחנים רבים, גם לקראת כניסתו ליחידה וגם במהלך תקופת ההכשרה, שנקראת מסלול.
הוא עבר את המסלול תוך כדי השגחה של מפקדים ופסיכולוג, שערך תצפית אינטנסיבית על מנת לבחון את כושר ההתמודדות של הלוחמים ביחידה במצבי לחץ. זה אומר שבתחילת השירות גיל היה כשיר מאה אחוז, גם פיזית וגם נפשית.
הוא שירת חמש שנים, שירות אינטנסיבי שכלל מבצעים סודיים בשטחי אויב, זה נודע לי אחר כך. מפקד היחידה שלו היה דניאל הגרי. כשהוא היה אצלנו בבית, הוא אישר שהשירות היה מאוד אינטנסיבי וכלל סיכונים רבים וברור ששירות כזה דורש יכולת התמודדות במצבי קיצון וסכנת חיים. כשהיה רגוע במדינה היחידה שלו, הם עסקו ב-מב"מ, שזה מלחמות בין המלחמות. הוא הגיע לפקד והכשיר לוחמים צעירים ביחידה ועשה את זה באחריות ובגאווה. הוא היה שמח שניתנה לו ההזדמנות הזאת.
אלה אותם לוחמים שנלחמו ב-7 באוקטובר, כשגילי כבר לא היה בטוב. הוא ראה את הטלוויזיה והוא לא הצליח לראות את זה. זה היה בתקופה לאחר שגיל השתחרר, במצב נפשי לא טוב. למרות הכול, הוא הגיע ליחידה וגויס ב-7 באוקטובר. הוא עשה מאמץ והלך, הוא קיבל ציוד מלא, אבל כבר לא הצליח להחזיק נשק, ישב והסתכל על הנשק ולא הצליח להרים אותו. הוא בקושי הצליח להחזיק את הנפש שלו באותה תקופה.
בתקופת השירות, הוא היה מאוד גאה להיות ביחידה. שמונה חודשים לפני תום השירות, גיל עבר בדיקת פוליגרף ונפל בסעיף נפשי פעמיים ברצף והומלץ לו - - -
<< דובר >> אבי ולרי פנקינסקי: << דובר >>
עוד בשירותו.
<< דובר >> אולה טלי פנקינסקי: << דובר >>
הומלץ לו לקיים שיחה עם הפסיכולוג של היחידה ולא נעשה שום דבר. אף אחד לא פנה אליו. בדקנו עם הפסיכולוג והוא לא פנה אליו. גיל לא שיתף אותנו בכלום, כמו שלא היה נהוג לספר משהו ששייך לשירות שלו ביחידה ולא סתם קוראים להם אנשי הדממה.
הוא היה כתוב וגילינו את זה אחר כך. למשל, אחרי שהוא התאבד, סיפרו לי שהיה מבצע שגילי פעל שם והוא זה שהציל אנשים ואם הוא לא היה פועל כמו שהוא פעל, היה נגרם אסון ברמה לאומית. לאחר המבצע הוא כתב "עולים מהים, הגוף מסריח מאשפה ודגים ואתה רועד מרעש של מנוע ואין אף אחד שמתחקר ואתה לא אחד שרגיל לספר". הוא כתב עוד הרבה דברים.
את ההתדרדרות הנפשית של גיל הרגשנו בצורה ממשית לקראת תקופת השחרור, עם הרבה מאוד בלבול שהתעצם לאחר השחרור שלו. כשהוא השתחרר, כבר לא הכרנו את הבחור השמח והחברתי, עם המון חברים שהיה מארגן מפגשי חברים וטיולים, גיל התרחק מכולם, היה מסתגר בחדר, לא ישן בלילות ומסתובב בבית. הוא ישב בסלון ללא עשייה במהלך שעות, היה חוזר להסתגר בחדר. חבריו החלו לעבוד, הוא ניסה לטפל בעצמו, כי הוא לא הבין מה עובר עליו, הוא לא הצליח לחזור לעצמו אחרי הצבא.
עם הזמן, הכול התעצם. החברים מהיחידה הצליחו למשוך אותו לטיול לדרום אמריקה. אך לאחר זמן קצר, החלו להופיע סימני מצוקה נפשית והזדקקנו לחלץ אותו, כדי להביאו לטיפול נפשי בארץ. גיל דיבר על הדברים הלא טובים שהוא עשה בצבא, שלא מגיע לו לחיות - - - החלו להופיע התפרצויות זעם. אחים שלו לא יכלו להיות בקרבתו, כשקודם הם היו כל כך מחוברים ורק חיכו להזדמנות להיות יחד. גם חברי היחידה שלו ניסו לבקר בצורה קבועה בבית, הם עשו רשימה מי מגיע מתי וגיל היה מסתגר ולא היה מוכן לפגוש אותם וביקש שלא יבואו.
גיל לא הסכים לקבל טיפול תרופתי. הצליחו להיעזר בבית מאזן, שהיה שם סביב חודשיים. הוא טופל על-ידי פסיכיאטרים, הוא לא הסכים לקחת תרופות והוא עזב, הוא רצה להיות בבית, בחדר שלו. זמן קצר מזה שלא הצליח לעמוד בקושי הנפשי שלו, הוא שם קץ לחייו. שבוע ימים הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ, כשחברי הצוות שלו עשו שמירות וישבו על הרצפה ליד ורק התפללו שהוא ייצא מזה.
הבן הצעיר שלי הוא זה שמצא אותו תלוי בבית. הוא צעק, אני הייתי בחדר והורדנו אותו. גיל לא יצא מזה. מספר ימים אחרי זה, הרופאים נאלצו לקבוע את מותו וניתקו את גיל מהמכשירים, הוא היה חתום על כרטיס אד"י והאיברים נתרמו לחמישה אנשים, כולל ילדים.
אני פה כדי לקיים את החובה לגיל שלנו, לומר - - - שקופה גם מדממת. לא רק בצורה - - -
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
אתה רוצה להוסיף משהו אבא של גיל?
<< דובר >> אבי ולרי פנקינסקי: << דובר >>
כל הסממנים בלוויה שלו היו סממנים צבאיים. חברים מהצבא הגיעו, הגיעו החיילים שהוא הכשיר אותם ללחימה. גיל התאבד שנתיים אחרי השירות, אבל במהלך השנתיים האלה עברנו גיהינום. בסך הכול מדובר על 25 חיילים שהשתחררו מהשייטת, לו רק שבועיים אחרי מישהי שמכירה את גיל הייתה מדברת איתו, היו מבינים שיש כאן התדרדרות ממשית של בחור שלא מצליח למצוא את עצמו. הוא רק מתמודד עם כל הסיפור. אף אחד לא היה שם ואנחנו התחלנו בקרב של החיים, כדי לנסות לטפל בו. עוד בהתחלה יכלו לעזור לנו. זה כבר אבוד ואיבדנו אותו.
כשאיבדנו אותו, כמעט חצי צבא היה שם, אבל גורם כמו פה, אף אחד לא היה כדי לנסות להבין, לעזור. גיל מבחינתי היה חייל ונשאר חייל, על מדים. הוא נפצע בצבא, הוא נלחם בצבא ועדיין המשיך את הלחימה שלו באזרחות, עד שהתאבד.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
זה בדיוק אירוע שאמרתי קודם, שמבחינתי, על פצועי הנפש נכון להחיל את מה שמחילים על הפצועים האורתופדיים או הפיזיים, של אשפוז רציף, גם אם הוא לא היה בבית חולים. בזה פתחתי את הדיון. בעיניי, זו דוגמה לאשפוז רציף, שאם רק היינו משתמשים במונחים הקיימים, יכול להיות שהיינו פותרים את זה. חברת הכנסת וולדיגר.
<< דובר >> אולה טלי פנקינסקי: << דובר >>
במפגש עם פסיכולוג שנעשה להם לקראת השחרור - - -
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
עיבוד.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
היום זה נקרא עיבוד. אז עוד לא קראו לזה ככה.
<< דובר >> אולה טלי פנקינסקי: << דובר >>
גיל עמד בפני כולם ואמר שהוא חושש להשתחרר.
<< דובר >> אבי ולרי פנקינסקי: << דובר >>
זה לא מהצבא, זה חברים שהתארגנו ועשו את זה יום לפני השחרור.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
אני מכיר באופן אישי את זה שאנשים ביחידות כאלה, שחוו דברים כאלה, כבר אז התחילה אצלם ההבנה בצורך בעיבוד. עכשיו כבר נותנים ימי מילואים לצורך העניין הזה שנקרא עיבוד. יש הבנה שצריכים את הדבר הזה, שהפציעות האלה קיימות, גם אם לא רואים אותן. אני אחזור לזה.
<< דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >>
משפחתו של גיל, מגיעה לו תודה ענקית ואני בטוחה שכל מי שנמצא כאן מברך ומוקיר תודה. מצד אחד, אני מברכת על הדיון הזה, אבל מצד שני, אני תוהה למה אנחנו צריכים לקיים דיון כזה, למה אנחנו לא נמצאים שלב אחד קודם, לפני שהם נטלו את חייהם?
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
עשינו פה דיון על הדברים האלה, איך מונעים, איך מצמצמים.
<< דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >>
תפקידנו פה לדבר ולהעלות את זה לדיון. יש עוד הרבה מה לעשות וצריך להיות כאן טיפול שורש אמיתי. אני אניח בצד את המחשבות שלי לגבי השיקום של הלומי הקרב ונפגעי פוסט-טראומה שלא עושים מספיק. נותנים כסף, אבל זה לא שיקום, צריך להיות שיקום אמיתי וזה לא נעשה, לצערי הרב.
לעניינו של הדיון היום, אני חושבת שכשיש ספקות, אין ספקות. מבחינת ליווי וסיוע למשפחות האלה והענקת מעטפת תמיכה, צריך לעשות את זה. עכשיו אנחנו נמצאים במצב של אפס או אחד. אם המשפחה לא מוכרת, שולחים אותה לחפש עזרה במקומות אחרים, לעומת משפחה שמוכרת ומקבלת את כל המעטפת והסיוע הנדרש. זה לא נכון. בן אדם נתן את שנותיו וחייו, המשפחה מרגישה שזה קשור, צריך לתת להם את המעטפת הראויה.
הצבא פועל בצורה בינארית, אבל זה לא בינארי. אנחנו מדברים על אנשים, על משפחות, את היקר להן מכל הן נתנו, כדי שאנחנו נוכל לשבת פה ולדבר. הדבר הזה צריך להיות יותר רך וברור, צריכה להיות הבנה שיש פה אנשים וזה לא יכול להיות כן או לא. צריך לתת לפחות מעטפת מינימלית לכל חייל שהוריו טוענים שזה קרה בגלל השירות ומוכח שהוא היה בצבא ועשה דברים בצבא.
<< דובר >> אבי ולרי פנקינסקי: << דובר >>
דיברתי עם אנשים מקצועיים ולא מקצועיים וממה שכולם אמרו לי, אני מפחד מהדרך שאני הולך לעבור וייסורים בדרך להכרה. אני בטוח שאנחנו נצליח להוכיח את הקשר הסיבתי.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
תודה. גם לזה נתייחס. בבקשה.
<< דובר >> יעל זרח: << דובר >>
שמי יעל זרח, אני מתנועת אימהות בחזית, מובילה את תחום הלוחמים, אני מילואימניקית גאה ביחידת תל"ם, שזו יחידה שהוקמה בזכות חבר הכנסת אלעזר שטרן. ישבנו כאן במספר רב של ישיבות והגדרנו צורך בליווי של פצועי חרבות ברזל, גוף ונפש, מהשלב שהם משתחררים מבתי החולים ועוברים לליווי של משרד הביטחון.
אני חייבת לפרגן למשרד הביטחון וצה"ל על שיתוף הפעולה המדהים הזה. אנחנו עדיין לא מצליחים ללוות את כולם, אבל אנחנו בדרך. כרגע אנחנו מדברים על מספרים שלא אומרים לנו כלום, מכיוון שהצפי לשנים הבאות הוא מצמרר, מדובר על כ-100 אלף מוכרים עד שנת 2028 ומאות אלפים בטווח של חמש השנים הקרובות. צה"ל ומשרד הביטחון צריכים להיערך לזה. הדברים לא תמיד קורים בסמוך, יש טריגרים, אצל כל אחד זה משהו אחר.
כשמדובר במשפחות שיקיריהם בוחרים לשים קץ לסבל שלהם, זה תהליך שמצד אחד, צה"ל ומשרד הביטחון מלווים אותם, נותנים להם כל מה שצריך כשם במצוקה ומצד שני, כשחס וחלילה, הם לא יכולים לעמוד בסבל הזה, המשפחות צריכות להילחם על הליווי והסיוע שהפצועים הללו קיבלו.
צריך לזכור שמדובר כאן באנשים שהילדים שלהם נתנו את התרומה הכי גדולה שיש למדינת ישראל. הבן שלי נפצע בחרבות ברזל, הפחד הכי גדול שלי, זה מה יהיה בעוד מספר שנים, מי ילווה אותם אם וכאשר אנחנו נצטרך.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
כשהייתי ראש אכ"א, הגיעו אליי מקרים, למשל, לוחם בפלס"ר נח"ל, שגילו לו סרטן, אחרי 14 חודשי שירות והמערכת לא הכירה בו, בגלל שזה לא קשור לשירות. בכניסה לבקו"ם כל חייל וחיילת מוכנים לחרף את נפשם, למרות זאת, אנחנו יודעים שמי שיידרש לכך זה מיעוט. כל המערכות האלה מסביב הם בשבילם.
הייחודיות של בתי העלמין הצבאיים, הייחודיות של אגף השיקום נולדה בזכות הלוחמים. חשבתי אז ואני חושב היום, שמי שבא ובשערי הבקו"ם אומר שהוא מוכן לחרף את נפשו והוא הולך למקומות שאולי הוא לא יחזור מהם, הוא מוכן לתת למדינה את הכול והמדינה חייבת לתת לו הכול. מאותו רגע, הוא רכוש של המדינה, של חלק מהמדינה. המדינה אחראית עליו, לא משנה מה יהיה.
ככל שאתה נמצא ביחידה תובענית יותר, הסיכוי שתחשוף את החולשה שלך על פניו, היא גדולה יותר. גם הסיכוי שהחברים שמסביבך יכירו בה, גם היא נמוכה יותר. כי הם חלק מהעניין הזה. אני אומר את זה על כל הלוחמים, אני לא מייחד את זה לשייטת 13. בזכות הלומי הקרב שיושבים כאן, יש יותר לגיטימציה לדבר על הדברים האלה, מה שלא היה בעבר.
ממה ששמעתי כאן ועד עכשיו, זה מקרה צועק. אני לא מצליח להבין איך לא. במערכת הביטחון, מדובר באנשים נהדרים והייתה התקדמות עצומה בשנים האלה. אני לא מחפש חוקים, אני מחפש פתרונות. אתם לא תצטרכו להיאבק, אנחנו נאבק בשבילכם.
במקרה הזה, אנחנו מסתכלים מבחוץ. ההורים הם חלק מהתמונה וגם המערכת היא חלק מהתמונה והתפקיד שלנו הוא להסתכל על הדברים מבחוץ ולשאול את השאלות. כן, שמיר.
<< דובר >> שמיר בניטה: << דובר >>
אני אתלה במה שאמרו חז"ל, דרך ארץ קדמה לתורה. התורה זה החוקים, דרך ארץ זה איך אנחנו מתנהגים כבני אדם. ב-1998 עליתי בפעם הראשונה ללבנון ובעשר השעות הראשונות הטען שלי נפצע וכל פעם שיצאתי הביתה, הכריחו אותי ללכת לבקר אותו. שנאתי את זה, אבל עשיתי את זה, כי היה ברור שהוא חייל שלי.
איפה הרעות? בן אדם התאבד, הצבא צריך להיות שם ראשון. משרד הביטחון הם פקידים, הם לא הכתובת. הכנסת זו הכתובת. אתם צריכים לתקן את זה, שמי שהיה חייל, אזרח שנפגע בפעילות מבצעית, תהיה חובה להקים ועדה שתחליט אם הוא חלל צה"ל או לא חלל צה"ל, אם הוא נפטר מהמלחמה או לא מהמלחמה. אם אתם תדעו להגיע, להושיט יד למשפחות האלה, לא בטוח שהם יצרכו את ההכרה, אבל הם יוקירו לכם תודה ואתם תוכלו לישון בלילה עם לב שלם.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
תודה שמיר. פרופסור פרוכטר.
<< אורח >> איל פרוכטר: << אורח >>
פרופסור איל פרוכטר, יו"ר המועצה הלאומית לפוסט-טראומה, מנהל רפואי בעמותת עיקר, לשעבר הייתי ראש מחלקת בריאות הנפש, יועץ במשרד הביטחון ובארגון נכי צה"ל. משרד הביטחון עובד מאוד קשה כדי להכיר כמה שיותר מהר וברוח חיובית. יחד עם זאת, כואב הלב. אין דרך אחרת להתייחס לדברים הקשים שאנחנו שומעים. הפציעה הנפשית היא מקבילה לכל דבר לפציעה גופנית, רק שלפעמים היא שקופה וקשה יותר לראות אותה.
יש צורך להפוך את נטל ההוכחה. אגף השיקום בנה, ביחד עם רפורמת נפש אחת, תפיסה לפיה כל מי שמגיש בקשה, קודם מוכר ואחר כך, עובדים על ההוכחה ולכן, הוא קודם כל מתחיל לקבל טיפול, בין אם הוא מוכר 01 או 03 וההכרה הזאת שינתה להרבה מאוד אנשים.
לצערנו, אי-אפשר לעשות את הדבר הזה בחללים, אבל צריך להעביר שאלונים ובחינה איטית של האנשים שסיימו את השירות, כדי לראות מה מצבם. הדבר הזה יכול לאפשר גילוי מוקדם, הרבה יותר משמעותי. הצבא יודע לעקוב כשזה קורה בתוך הצבא, אחרי הצבא ועד האזרחות יש פער. היום גמרו את סקר ההתאבדויות של שנת 2022 באזרחות.
כשאנחנו מתעסקים בהלומי קרב ובהתאבדויות, צריך לזכור שיש late onset PTSD, חלון הזמנים שהיום ניתן של שנתיים, לא בהכרח מותאם לצורך. לא צריך להגביל את הזמנים בצורה כזאת. אפשר לקבוע הגבלה, למשל של שבע שנים, אבל שנתיים הרבה פעמים זה קצר מדי כחלון להכרה וגם בזה צריך לטפל.
<< דובר >> תומר בדני: << דובר >>
שלום לכולם, תומר בדני, הלום קרב חרבות ברזל. לפני המלחמה, מנהל פרויקטים בבניה. במהלך הלחימה, התנדבתי לזיהוי חללים, היינו בדרום, אני היחיד שיצאתי עם הפוסט-טראומה ביחידה שלי. פוסט-טראומה גורמת לבושה, שזה הדבר הכי גדול שלנו. בושה שאני פוסט-טראומתי, להתבייש לבקש טיפול. 90% מהחברים שלי במגזר הדתי, זו בושה להגיד לאישה שאנחנו חלשים, אז בכלל לא פונים לבקש עזרה. אני לא התביישתי והיום אני נלחם בשביל הרבה אחרים.
קביעת מגבלת הזמן של שנתיים להכרה היא לא הגיונית, אתם לא צריכים להגביל את זה בזמן. אני מוכר, אגף השיקום מכיר. מה שמעניין, זה המשפחה שאנחנו משאירים מאחור, זה מה שחשוב לנו. רוב האנשים עושים את זה בגלל פגיעה, אנחנו פוגעים בסביבה שלנו ובאנשים הקרובים לנו בלי להרגיש. לא קל לנו לסבול כל מה שאנחנו עוברים ואת הפגיעה באנשים וצריך קודם כל להגיד כן. שורה תחתונה, זה רק כסף וזה כסף זניח. אתם צריכים לעשות לאנשים.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
תודה לך.
<< דובר >> שלומי ציפורי: << דובר >>
שמי שלומי ציפורי, אני יושב-ראש ועדת צבא וביטחון בלשכת עורכי הדין. אני חבר במועצה של איל פרוכטר, הייתי יועץ משפטי של יד לבנים וארגון אלמנות ויתומי צה"ל. אנחנו לא מדברים על תיקון החוק, אפשר לנהל על כך דיון ארוך.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
שלומי, אני אשמח. פה אנחנו לא מתעסקים, אבל אני אשמח לשמוע.
<< דובר >> שלומי ציפורי: << דובר >>
אפשר לקבוע פגישה. אני חי את הנושא הזה יום-יום. לגבי נפגעי PTSD, עמדת הצבא להבנתי, שהם באוכלוסיית הסיכון לפגיעה עצמית ולכן, מי שמוכר כנפגע PTSD ושם קץ לחייו, אפשר לעבוד מיד להכרה כחלל, הוא לא צריך להוכיח כלום. הוא חלק מקבוצה שהיא בפוטנציאל לסיכון למעשה אובדני. לא צריך לתקן את החוק בשביל זה, אפשר גם לגבות את זה בעמדה רפואית של הוועדה לפוסט-טראומה.
מההיכרות שלי, עם מקרים לאחר חרבות ברזל, משרד הביטחון הופך כל אבן, כדי לראות איך אפשר להכיר. אם מחפשים את הקשר הישיר בין הטראומה לבין המעשה האובדני, נתקשה למצוא מקרים של אנשים שביצעו מעשה אובדני שנים לאחר השירות ולייחס את המעשה רק לשירות ולא היו סיבות אחרות.
למשל, היה חייל שחלה בסרטן ולא נמצא קשר לשירות הצבאי, אך התברר שהייתה רשלנות בזיהוי והסכימו להכיר בכך שרבע מהמחלה נגרמה בגלל הרשלנות בטיפול וזה הספיק לאגף משפחות כדי להכיר בו כחלל צה"ל. זאת צריכה להיות המדיניות לגבי הכרה כשיש כמה גורמים למעשה האובדני.
אני מתחבר לרעיון של הרחבת המונח רצף אשפוזי. רצף אשפוזי בנפגעי פוסט-טראומה, זה טיפול, אבל גם תלונות וסימפטומים לאורך הזמן. גם זה צריך להספיק בשביל הכרה, גם אם זה קורה שנים לאחר השחרור.
ניסו להסביר את ההבדל בין הלוויה למצבה ומדובר בשני חוקים שונים. יש את חוק בתי עלמין צבאיים, שקובע שמי שיכול להיקבר זה רק חייל.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
גם אחראים שונים, זה הצבא וזה משרד הביטחון.
<< דובר >> שלומי ציפורי: << דובר >>
נאמר שיש החלטה שנכים מעל 100% יקבלו לוויה צבאית.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
רק מצבה.
<< דובר >> שלומי ציפורי: << דובר >>
למה כשהמוות קשור לשירות, אבל הנכות היא רק 50%, אי-אפשר לקבל מצבה צבאית? המשפחות מחפשות את ההכרה כשהוא חלק מהמערכת. החוק לא מדבר על מעל 100%, החוק מדבר על חייל, יש החרגה לגבי בעלי אותות גבורה, אלופים ומעלה, מקבילים במשטרה ובשב"כ. כמו שהחליטו שנכה 100% יקבלו מצבה, צריך לקבל את אותה החלטה לגבי נכים עם דרגות יותר נמוכות, ובלבד שיש קשר בין הנכות לבין המוות.
יש אוכלוסיות שיש להם פטור משירות, המעשה האובדני קורה אחרי שנים, הוא לא מוכר, אבל עם עזרה של הצבא במקרים המתאימים, אפשר לאתר קשר לשירות. ועדת אלמוז המליצה על מצב שעשוי להיות קשר לשירות הצבאי ויש לצקת לכך תוכן, כי לפעמים יהיה צורך לבצע חקירה ולהגיע למפקדים. בשביל שיהיו תוצאות מעשיות, צריך למצוא מישהו שמבין במטריה הזאת ולייצר הליך חקירה מוקדם מול היחידה והמפקדים, גם אם עברו שנתיים או שלוש מאז השחרור.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
תודה. מיכה, בבקשה.
<< דובר >> מיכה כץ: << דובר >>
לעניין העיבוד, זה טוב שיש לזה שם ומבינים את הצורך בדבר הזה, אבל משחררים אנשים הביתה לתשעה ימים ולא מזמינים אותם חזרה אחרי תשעה ימים לבדוק מה הם גילו. ביום שאתה משתחרר ומחזיר את כל הציוד, כשאתה מבצע את העיבוד, אתה לא שם, אתה חוזר הביתה, פתאום יש לך הרבה תובנות שאתה יכול להעלות מול הצוות המקצועי, כי אחרת אף אחד לא יודע. אם לא מחזירים את האנשים האלה אחרי הימים בבית, זה לא רלוונטי.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
חשוב מאוד מה שהוא אומר.
<< אורח >> איל פרוכטר: << אורח >>
יש על זה עבודה גדולה בצבא ארצות-הברית שהוכיחה שכשעושים את זה בתוך השירות, כל מה שמעניין אותם זה לחזור הביתה ולכן, הם לא ענו על כלום חיובי וחודשיים אחרי, המספרים - - -
<< דובר >> מיכה כץ: << דובר >>
עברנו ימי עיבוד, חזרנו הביתה, דברים מתחילים להתעורר ואין לאן לפנות. בפער בין השחרור מהשירות לבין ההכרה של אגף השיקום, נוצר חלל ענק שאין בו פתרונות. אני טופלתי על אירועים שעברו 22 שנים מאז שהם קרו. אי-אפשר לייצר הגבלה של שנתיים או שבע שנים או כל תקופת זמן אחרת. צריך לייצר כאן שינוי שיעלה למעלה, כי לפעמים משרדי הממשלה לא עושים את שיעורי הבית שהוועדה נותנת להם.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
הבנו את זה.
<< דובר >> מיכה כץ: << דובר >>
צריך להיות צו שני, כמו שידעו לעשות צו ראשון חצי שנה לפני הגיוס - - -
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
אמרת את זה קודם, זה מאוד נכון.
<< דובר >> מיכה כץ: << דובר >>
ואני אמשיך להגיד את זה, עד שזה יהיה. אנחנו נמצאים בפער שבין השחרור לבין ההכרה וזה יכול להיות שעה, או שנה, או עשר שנים ובמקום הזה אין מענה. המשפחות שלנו לא יכולות לפנות לעזרה. אגף השיקום אומר שהבן אדם יפנה בעצמו.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
מיכה, תודה. חבר הכנסת ירון לוי, בבקשה.
<< דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >>
נעשו כאן שלושה דיונים בנושא מניעת אובדנות וההתנהלות של אגף השיקום, ולדעתי, אנחנו לא יכולים לבוא בטענות לאגף השיקום. הם מקבלים תקציבים, תקנים והם נמתחים עד קצה גבול היכולת שלהם. באגף השיקום יש היום 1,500 פניות שמטפל בהם עובד סוציאלי אחד ואנחנו צריכים לשאול את ההנהגה ואת מי שמקבל את ההחלטות למה המצב הזה עדיין קיים.
העניין הוא לא תקציבים, כי תקציב אגף השיקום גדל פי שלוש בשנתיים האחרונות, הבעיה שהתקנים הם אותם תקנים. ברגע שיש כסף ואין מי שיטפל, אין אפשרות לתת את השירות וכשצריך להמתין שמונה חודשים לפסיכיאטר, במצב של נכות נפשית, מדובר בזמן רב שבמהלכו המצב מתדרדר. הדיון אמנם מדבר על המוות ועל הרגע שאחרי המוות, אבל הלומי הקרב שנמצאים כאן, משמשים דוגמה להרבה חיילים וחיילות שנמצאים בבית ואולי מתביישים ואתם כרגע מסירים את הבושה.
אנחנו כחברי כנסת צריכים להתבייש שאנחנו רק מדברים וכלום לא קורה. אם הממשלה הייתה שמה את הדברים החשובים בקדמת הבמה והיינו יודעים לקבל את אותם חיילים שאנחנו שולחים לקרב , בזרועות פתוחות ולתת להם את השירות שאנחנו יודעים שהם צריכים לקבל באגף השיקום, היינו מונעים הרבה מאוד מקרים. תודה על הדיון הזה.
<< דובר >> יעל זרח: << דובר >>
הצעירים היום לא מוציאים, הם לא מדברים. לכן, השאלון שהציע פה פרוכטר הוא חובה ויעזור לאתר הרבה מאוד אנשים.
<< דובר >> אילת פלר מימון: << דובר >>
שירתי בשייטת כמש"קית חינוך, לא זכיתי להכיר את הבן שלכם, אבל נשבר לי הלב. ההכרה ברב-סרן אסף דגן הייתה תקדימית וחשפה לציבור את הנושא של הפציעה המוסרית. קשה להם לבוא ולהגיד מה הם עשו, הם מחביאים את זה בפנים וזה מתפוצץ אחר כך.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
זה חלק, שלא נצטמצם לעניין הזה.
<< דובר >> אילת פלר מימון: << דובר >>
ברור שלא מצטמצמים לעניין הזה. הייתה שנה וחצי של מאבק לצורך הכרה באסף ואני מקווה שהמאבק הזה ייחסך ממשפחות אחרות.
<< אורח >> רועי פלד: << אורח >>
אני רועי פלד, אני שותף מייסד בקולקטיב עיקר. שירתי חמש שנים בדובדבן, אחר כך 13 שנה בשירות הביטחון הכללי. שבוע שעבר הייתי בלוויה של מישהו מהצוות המקביל שלי, ביצע מאות ימי מילואים, הודיע לצוות שלו שהוא לא חוזר למילואים, התחתן, פתח חברה וקפץ מהחלון. מפקדים הם לא בהכרח בקשר עם אותם חיילי מילואים שסיימו את שירות המילואים שלהם והחליטו לא להגיע יותר.
יש מעל 400 עמותות שמטפלות באנשים האלה, במוכרים ובלא מוכרים, אפשר להיות איתם בקשר, לאסוף נתונים, להוציא זרועות נוספות מתוך צה"ל ומשרד הביטחון לשטח. אולי שווה להוציא את הדבר הזה מחוץ לאגף השיקום, יש פה ניגוד עניינים, זו אותה ועדה שקובעת האם הבן אדם יקבל תקציבים מאותו משרד.
<< דובר >> עדנה איליה: << דובר >>
בהקשר של הזמן, אין מגבלה של הזמן. אפשר להגיש בקשה להכרה כנספה עקב השירות, ללא מגבלת זמן לפי החוק. בהקשר של 24 שעות לבחינה של מענה מידי, בדוח הוזכר מה הקריטריונים שאנחנו בוחנים ומדובר בנסיבות מקבלות מאוד, כדי לחבק את המשפחה אלינו בשלב הראשון.
כחלק מההמלצות של הוועדה של פרופסור מור יוסף, שהייתה ועדה משותפת של משרד הביטחון ומשרד האוצר, הכנסנו את הנושא של עיבוד אוחר למסגרות מילואים, שאלון אוחר בהקשר הזה. אני מציעה שזה יופיע בהמלצות בהקשר הזה.
הסוגייה של המצבה, בחוק בתי הקברות הצבאיים אין לזה התייחסות, אבל זה מוגדר בסעיף 15(א) לחוק משפחות, לבן משפחה של נכה שנפטר וביום מותו דרגת נכותו הייתה 100% לפחות, מגיע סיוע בהקמת מצבה צבאית על קברו, על ידי הרשות המוסמכת. במידה ובחר בן המשפחה בהקמת מצבה שאינה צבאית, יש זכאות לסיוע במימון. כתוב מפורשות בלשון החוק, שמי שנכותו היא 99% ומטה, בני המשפחה יקבלו סיוע במימון הקמת מצבה שאינה מצבה צבאית.
אני רוצה לחבק את המשפחה של גיל, גם להשתתף בצערכם ואנחנו כאן ללוות אתכם. הלב שלנו אתכם כדי להקל עם המשפחות בפרק הזמן שבין הפטירה ועד לקבלת ההחלטה בדבר ההגשה במשרד הביטחון. תודה על הדיון. עלו פה דברים חשובים, גם תכנית תל"ם, שאנחנו הולכים להרחיב אותה עם הכשרה נוספת של קציני תל"ם ויש לנו מטרה משותפת לפעול בהקשר הזה.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
תודה לכל מי שהגיע לדיון. להורים של גיל, לא באתם סתם. תדעו את זה.
<< דובר >> אוהד טל (הציונות הדתית): << דובר >>
נחתנו היום, ברחנו מפה ביום הזיכרון, כי אנחנו לא מסוגלים. הבת שלי שירתה בלהקה צבאית, היא נדרשה להופיע בטקסים של ימי הזיכרון, ברגע שאח שלה התדרדר והתאבד, היא המשיכה לעשות את זה. וכשהיא עומדת על הבמה ביישוב שלנו ושרה ביום הזיכרון ומאחורה יש מצגת עם שמות הנספים, מגיע לה שגם אח שלה יהיה שם.
<< יור >> היו"ר אלעזר שטרן: << יור >>
אני לא הפורום שמחליט. אני מקווה שבשנה הבאה כשהיא תשיר, היא תראה את השם של אח שלה. אנחנו נעשה הכול כדי שזה יקרה. אני מודה למשרד הביטחון, לצה"ל. הפגנתם כאן רגישות גדולה מאוד. אף אחד לא חווה קשיים, רגישויות ואתגרים כמו שאתם חווים מאז 7 באוקטובר, אין ספק שאתם עושות ועושים הרבה.
אני מבקש שגם אתם, במגבלות צנעת הפרט, תביאו את המגבלות שנשארו. אתם יודעים איפה להורים אין כוח כבר לבוא לדיונים בכנסת ואנחנו צריכים להיות להם לפה. ממקרה בודד אנחנו יכולים להשליך גם על אירועים אחרים וכן ללכת אחורה. אני מקווה שגם בצה"ל וגם במשרד הביטחון, מחפשים יתדות להיתלות בהם כדי להכיר.
תודה לכולם, שנדע יחד ימים יפים יותר.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 13:15. << סיום >>