פרוטוקול ועדה
הכנסת השבע עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני
פרוטוקול מספר 190
ישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום רביעי, כ"ד באדר התשס"ז (14 במרץ 2007), בשעה 09:00
סדר היום:
במסגרת שבוע המודעות למניעת התאבדות:
דרכים למניעת אובדנות בישראל
נכחו:
חברי הוועדה:
משה שרוני- היו"ר
רן כהן
מוזמנים:
חוה פרידמן - מנהלת אגף פסיכולוגיה, משרד החינוך
יוני פולינגר - קצין מדור נעדרים, המשרד לביטחון פנים
ד"ר יפעת כהן - ועדה למניעת אובדנות, פסיכיאטרית ילדים, משרד הבריאות
זוהר חמו - מפקח חסות נוער, משרד הרווחה
ליאורה ארנון - יו"ר סהר סיוע והקשבה ברשת
אסנת גוברין - רכזת בריאות הנפש, מכבי שירותי בריאות
ימימה גולדברג - פסיכולוגית ארצית, משרד הבריאות
ענת גולדשטיין - ג'ויינט
ד"ר סבטלנה וינוקור - פסיכיאטרית ראשית מחוז ירושלים, קופת-חולים מאוחדת
ג'רי לווינסון - פסיכולוג, עמותת "בית פתוח", ירושלים
מיכאל סולדקין - עמותת "בנפשנו"
רבקה רוטפרב - עמותת "בנפשנו"
לאה לוי - עמותת "בנפשנו"
מנהלת הוועדה:
וילמה מאור
נרשם על ידי:
חבר המתרגמים בע"מ
במסגרת שבוע המודעות למניעת התאבדות: דרכים למניעת אובדנות בישראל
היו"ר משה שרוני:
אני פותח את ישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בנושא דרכים למניעת אובדנות בישראל.
רן כהן:
תודה רבה אדוני היושב-ראש. חברות וחברים, נדמה לי שגם כמי שיזם את הדיונים היום בכל הוועדות, הנושא הזה של ההתמודדות עם מניעת אובדנות, עם כל העומס שמוטל על ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, הנושא העיקרי והטיפול והעיסוק בנושא הזה בכנסת הוא בוועדה הזאת. לכן אני מביע צער כפול שאין כאן דיי חברי כנסת שבאים לעסוק ולדון בנושא הזה שלמיטב הבנתי יש בו אי מודעות מוחלטת ואולי גם בורות מסוימת.
במדינת ישראל מתאבדים מדי שנה כ-400 אזרחים, מהם כ-100 מתחת לגיל 24 ובמצב הזה ברור לחלוטין שמדובר במכת מדינה, מכה חברתית מן המעלה העליונה. פה לא מדובר על דבר פרטי ושולי כמו שאני מודה על האמת שגם אני בעוונותיי הרבים, 20 שנה בכנסת לא ידעתי שהבעיה הזאת היא בעיה כל כך קשה והרת גורל וקטלנית מבחינת המשפחות, קטלנית מבחינת אנשים צעירים כפי שאכן אני התוודעתי אליה בשלוש השנים האחרונות.
אדוני היושב-ראש, כל הנושא הזה על כל גווניו נמצא במידה רבה מאוד בתחומי הוועדה הזאת. אני נאלץ ללכת גם לישיבת ועדת העלייה והקליטה ולאחר מכן לנהל את ועדת חוץ וביטחון שעוסקת היום בנושא של איך למנוע התאבדויות בצה"ל ובמשטרה, אבל אין דרך אחרת אלא לנסות ולהתמקד היום בליקויים העיקריים בטיפול בסוגיה הזאת.
נדמה לי שיש חסר עצום. אתמול קיבלתי על עצמי להשתתף בפתיחת כנס גדול מאוד – אגב, אמרו לי שהוא ראשון מסוגו - שמשרד הבריאות ארגן יחד עם הקהילה למניעת התאבדויות בישראל, ובכנס הזה הכריז שר הבריאות, נדמה לי גם כן לראשונה, על הקמת יחידה, בינתיים קטנה וצנועה, במשרדו שבה תהיה התמודדות של משרד הבריאות עם התופעה של התאבדויות.
היו"ר משה שרוני:
זה פורסם הבוקר בכל העיתונים.
רן כהן:
בסדר, למשרד הבריאות יש לו דובר, כך שזה בסדר גמור וטוב שזה פורסם כי זה באמת קורה לראשונה.
העניין הוא שבעצם אין רשות לאומית להתמודדות עם העניין הזה. זה לא כדי שיהיה שלט, זה לא כדי שיהיה איזה גוף בזבזני, אלא מדובר בהתמודדות אמיתית. אני אתן לכם דוגמה.
עד היום, ואני כבר עוסק בזה שנים, אני לא יודע אדוני היושב-ראש, האם מדובר בפי עשרה ניסיונות של מתאבדים מהמתאבדים בפועל, פי עשרים, יש גם מי שאמר לי פי שמונים, כי הדבר הזה בעצם לא נבדק, לא נלמד, לא נחקר דיי, והאמת היא שגם במידה רבה מאוד קשה להגיע לנתונים כי הנתונים לא זמינים. לא כל מי שמגיע לחדר מיון לאחר ניסיון התאבדות מזוהה כמי שניסה להתאבד ולפעמים זה נראה כמו תקלה, תאונה וברבים מן המקרים גם מסתירים את המניע האמיתי כאשר מדובר בהתאבדות.
מי שיקרא את הספר של דוקטור שירלי אברמי, מנהלת מרכז המחקר והמידע בכנסת, ילמד על העניין הזה לעומקו. האמת היא שהנושא הזה במידה רבה מאוד עדיין מהווה מעין בושה, מעין איזה כתם על המשפחה ולכן גם ניסיונות התאבדות מסתירים. אגב, גם לא כל ההתאבדויות, סליחה, מצליחות, כלומר, אנשים מתים מזה, גם אם לא כולם מזוהים כהתאבדות ולעיתים זה מזוהה כסיבות מוות אחרות.
אדוני היושב-ראש, נדמה לי שהדבר העיקרי שאולי צריך לדון בו הוא זה שאין קו חם שיבוא לעזרת המשפחות. אין בעצם טיפול, גם אין קבוצות תמיכה. לדעת כל המומחים שאני פגשתי, ואני בטוח שימימה תחזק את עמדתי בעניין הזה, הנושא של קבוצות תמיכה הוא כמעט המענה האולטימטיבי, החשוב ביותר והמיידי ביותר שיכול לעזור למשפחות שבניהם התאבדו ולאנשים שניסו להתאבד כדי לדבר זה עם זה ולנסות למנוע התאבדויות נוספות. בקרב הקהילה של מי שכבר ניסו להתאבד, זאת ללא ספק קבוצת הסיכון הכי גדולה להתאבדויות נוספות.
יש לנו רשות לאומית למלחמה בתאונות דרכים בגין העובדה שיש לנו כ-500 הרוגים בתאונות דרכים מדי שנה, בצדק,ואגב אני מודה, באשמתי, בחטאי, ואולי גם בזכותי, כאשר הייתי בין אלה שהובילו לחקיקת החוק למאבק הלאומי בתאונות הדרכים ובעקבות זה הוקמה הרשות, אבל אין רשות לאומית להתמודדות עם האובדנות, דבר שחייבים להקים.
אני מודה שהבטחתי אתמול לשר הבריאות ולמנכ"ל המשרד, הם ביקשו מהאוצר חמישה מיליון שקלים כדי להקים את הרשות הזאת, ואולי ימימה תפרט, אבל נענו בשלילה. השר הורה למנכ"ל למצוא חצי מיליון שקלים מתוך תקציב המשרד כדי להקים את היחידה הזאת. לא תהיה ברירה, אני מציע שאנחנו כוועדה, נצטרך ליזום חוק ולחייב את האוצר להעביר מינימום חמישה מיליון שקלים לטובת העניין, כדי שנוכל להתחיל עם משהו.
היו"ר משה שרוני:
הוועדה לא יכולה ליזום, אבל חברי הכנסת יכולים ליזום זאת.
רן כהן:
אנחנו כחברי כנסת. לזה אני מתכוון.
היו"ר משה שרוני:
בנוסף לזה, אם כל המשרדים הממשלתיים יתרמו משהו - יכולים לאסוף את הכסף הזה.
רן כהן:
אין ספק, נוכל אולי לעשות את זה. אני מאוד אודה גם על התמיכה שלך ועל ההשתתפות שלך בעניין הזה וגם של חברי כנסת אחרים, אם ירצו. אני בטוח שפרופסור אלדד ירצה להשתתף וכך גם חברי כנסת אחרים בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
תודה רבה אדוני ואני מתנצל על כך שאני צריך ללכת לישיבת ועדה אחרת.
היו"ר משה שרוני:
מקבלים את ההתנצלות שלך.
יפעת כהן:
אנחנו שמחים שאנחנו יושבים כאן, שמחים שזה הגיע לסדר היום הלאומי.
הוועדה למניעת אובדנות קיימת כבר 17 שנה, הוועדה היא ועדה בין-משרדית ואני יושבת בוועדה הזאת כבר בערך שבע שנים. סוף כל סוף אנחנו כאן, סוף כל סוף הנושא עולה לסדר היום הציבורי. חבר הכנסת רן כהן נתן הקדמה מצוינת לחשיבות ולמספרים ואני ממשיכה עם מה שאתה אמרת לגבי ניסיונות התאבדות כאשר באמת האסטרטגיה הראשונה החשובה למניעת אובדנות, זה לעשות איזה שהוא מסד נתונים. אין מסד נתונים והסיבות לכך הן ברורות. אולי חלק מהסיבה נעוצה בזה שגם כאן אין הרבה אנשים. אנשים לא רוצים לגעת בנושא הזה. זה אומר שגם קשה לקיים רישום, גם קשה לשכנע למשל אנשים כמו רופאי משפחה וצוות חינוכי וצוות של שומרי סף, של מי שנפגש עם המתאבדים הפוטנציאלים לשאול את השאלות. אנשים פוחדים לגעת בנושא הזה.
היו"ר משה שרוני:
הבעיה המרכזית היא באמת עם רופאי המשפחה שצריכים להעביר להם קורסים מיוחדים בנושא זה והם צריכים להיות ערים לכך שהם צריכים לטפל גם בנושא הזה. לכן קוראים להם רופאי משפחה. רופא משפחה הוא לא רק כדי לתת כדורים אלא גם לתת טיפול בנושא לאנשים שיש להם נטייה להתאבדות.
יפעת כהן:
אין ספק. אגב, ידוע שכמחצית מהאנשים שמתאבדים מגיעים לרופא המשפחה בחודש שלפני ההתאבדות שלהם עם תלונות שונות, מתלונות סומאטיות, כאבים, מחושים שונים וגם תלונות על הפרעות שינה, תלונות על דיכאון, אבל רופאי המשפחה חלקם לא מודעים, חלקם מפחדים לגעת בנושא, ולחלקם אין זמן כי הזמן שלהם מאוד קצוב. לא פשוט להטמיע את הנושא.
היו"ר משה שרוני:
לא, אבל אני חושב שמשרד הבריאות שאחראי לנושא קופות-חולים צריך לשבת עם המנכ"לים ולהגיע להם בפירוש שהם חייבים לטפל גם בנושא הזה. רופאי המשפחה יעברו ההשתלמויות כאלה בלי בעיה, ואני לא מבין למה זה לא מתבצע. קודם כל,קופות-חולים שמקבלות הרבה מיליארדים מהמדינה, לא צריכות לחשוב שהן מחוץ לתחום.
יפעת כהן:
מה שחשוב לי לומר הוא שיש כל מיני ניסיונות וכתבנו איזשהו דף – שיש לי אותו כאן - לרופא המשפחה כדי שידע איך מאתרים,. כתבנו בזמנו ערכה שנמצאת באינטרנט ומיועדת לעובדי הרווחה, לעובדי פנימיות. פעלנו הרבה מאוד בנושא הזה. הבעיה המרכזית היא שתוכניות מניעה יש, אבל הן לא מעוגנות, אין הטמעה, וין תוכנית אב. במשרד נעשו כמה ניסיונות לא מוטמעים בוכניות מניעה, כך גם במשרד הרווחה, במשרד הקליטה, במשרד הבריאות, אבל אין מישהו שעוקב אחרי זה, מטמיע את זה ובודק שהתוכניות נעשות ושהן יעילות.
זאת אומרת, מה שחסר זאת איזושהי תוכנית מרכזית עם אנשים שזה התפקיד שלהם, כי כל עובדי המדינה הם אנשים שיש להם הרבה כובעים, הרבה מאוד עבודה מסוגים שונים אבל חייבת להיות רשות עם אנשים מסומנים למטרה המאוד חשובה הזאת. צריך להתחיל במסד נתונים, דרך חדרי מיון ורופאי משפחה במשרד הבריאות ובקופות-החולים, דרך עובדי לשכת הרווחה, כאשר עובדות סוציאליות לא יודעות מספיק על מניעת אובדנות ואין להן ידע,. ני נתתי כבר כמה וכמה הרצאות בלשכות רווחה, וראיתי שאין ידע מספיק לזיהוי. זה נכון שיש להן המון עבודה וכולן מאוד עמוסות, אבל צריך שיהיה גם מישהו שיעקוב אחרי זה.
היו"ר משה שרוני:
צריך להיות ידע בסיסי.
יפעת כהן:
יותר מזה, הם צריכים לדעת מה עושים במקרים בהם הם נתקלים.
היו"ר משה שרוני:
מתחילים מידע בסיסי ואחר כך עוברים עוד השתלמות ועוד השתלמות.
יפעת כהן:
נכון,. מטמיעים את זה וממשיכים. זה לא משהו חד פעמי, אי אפשר לתת הרצאה ולהגיד שעשינו את שלנו.
היו"ר משה שרוני:
אף אחד לא אמר את זה.
יפעת כהן:
בדיוק. אז זה אומר שזה קורה כל הזמן, כל הזמן יש עובדים חדשים, כל הזמן יש תוכניות שצריך להטמיע, דרכי איתור, דרכי מניעה, מניעה ראשונית, מניעה שניונית, מניעה שלישונית, יש כאן הרבה מאוד עבודה ויש הרבה אנשים שיודעים את החומר ורוצים לעשות את זה, אבל אין להם לא את האמצעים ולא את הזמן לעשות את זה. המשאבים חסרים.
אם למשל כבר מאתרים, ואיתרו את האנשים, הם מגיעים לבריאות הנפש, אבל ין מי שיטפל בהם. אנשים מחכים היום בבריאות הנפש, במרפאות, חצי שנה עד שנה, מחכים לתור לטיפול ואין מי שיטפל בהם. אני חושבת שאחרי הרפורמה זה יהיה עוד יותר גרוע. כלומר, גם איתור, גם מניעה וגם טיפול, כולם חסרים.
היו"ר משה שרוני:
איך אפשר לטפל בצורה נכונה? מה שהיה עד עכשיו לא בסדר, עכשיו עושים רפורמה לבריאות הנפש שגם כן לא תהיה בסדר,. צריכים לבדוק את כל הדברים, צריך לראות מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהדברים יהיו נכונים וטובים למען אנשים שסובלים בנושא בריאות הנפש. זו השאלה המרכזית.
יפעת כהן:
עכשיו אני רוצה לציין שצעירים שמתאבדים, חשוב לדעת, חלקם הגדול לא חולי נפש. כלומר אנחנו מדברים פה על אוכלוסייה נורמטיבית שאף אחד לא יודע ולא רואה עליהם. אלה הרבה מאוד פעמים אנשים שבכלל לא מוכרים לבריאות הנפש, שעושים ניסיונות התאבדות ולפעמים גם מצליחים בגלל הזמינות למשל, הזמינות של האמצעים, בגלל כישלון, בגלל שיש להם איזשהו מבנה אישיותי מסוים, בגלל שלמשל אין תמיכה של ההורים.
היו"ר משה שרוני:
גם בגלל אהבה נכזבת.
יפעת כהן:
כל מיני סיבות. מה שאני יכולה להגיד באופן כללי שיש גורמי סיכון להתאבדות ויש איזשהו מצב של דחק, של איזשהו כישלון או איזושהי פרידה. יש את הזמינות של האמצעי, כלומר, יש נשק או יש כדורים או יש מקום גבוה שהוא פתוח ואפשר לקפוץ. ממנו.
יש מה לעשות, יש מה לעשות וזה לא נעשה וזה לא יכול להיעשות כי אנחנו ניסינו כבר במשך 20 שנה, כאשר אף אחד מהאנשים שיושבים כאן ושייכים לוועדה, לא התחיל לעבוד אתמול בנושא של מניעת אובדנות.
לכן חייבת להיות איזושהי רשות שזה תפקידה וחייב להיות תקציב אמיתי להקים תוכנית האב שתעגן את כל המשרדים, כמו שחבר הכנסת כהן אמר. מדובר בהשקעה גם של רווחה, גם של בריאות, גם של קליטה, גם של חינוך, גם של צבא וביטחון, גם של שירות בתי-הסוהר. כלומר, הרבה מאוד גופים והאקדמיה שנותנת לנו את החלק המחקרי. כל הגופים האלה צריכים להיות מעוגנים גם ברמה של משאבים אנושיים וברמה של משאבים כספיים. צריך לשבת ולהחליט מה יהיה התפקיד שלהם, להקים את תוכנית האב ולהתחיל להטמיע אותה בקרב כל מי שנפגש עם נוער, עם צעירים, וגם עם אנשים מבוגרים ששיעור ההתאבדות אצלם רק עולה.
היו"ר משה שרוני:
תודה רבה.
ענת גולדשטיין:
אני מג'וינט אשלים. מטעם הג'וינט חברתי לוועדה הבין -רדית למניעת התאבדויות ואני מסייעת מטעם אשלים והג'וינט בפיתוח על מנת שנגיע לרגע שתהיה תוכנית אב לאומית ותהיה דרך מושכלת ודרך מתאימה לישראל להתמודד עם המכה, כמו שחבר הכנסת רן כהן תיאר, שהיא מכת מדינה. זאת אמנם כת מדינה שקטה, כי ששואלים מה מכת מהמדינה בישראל, או שמדברים על שחיתות או על תאונות דרכים, אף אחד לא מדבר על המכה השקטה הזאת של התאבדויות, דכי זה מאוד מפחיד לדבר על זה.
ככל שאנחנו יותר נכנסים לנושא, לומדים איתו, נפגשים במקרים של התאבדויות בבני משפחה שסופגים את גלי ההדף אחרי ההתאבדות של אדם קרוב להם, מה שאנחנו לומדים הוא שאי אפשר לפעול בכיוון אחד, באסטרטגיה אחת, כאשר אין שום אסטרטגיה אחת ויחידה שיכולה לענות לתופעה הזאת ולמזער אותה. מוכרחים לפעול בגישות שונות מכיוונים שונים עם אוכלוסיות שונות. מוכרחים לפעול גם עם האוכלוסייה הכללית, אבל יש גם אוכלוסיות שהן אוכלוסיות בסיכון, כמו עולים חדשים שהם אוכלוסיות בסיכון, יש נוער בסיכון, יש אנשים מובטלים שנמצאים בסיכון, הומוסקסואלים הם בסיכון גבוה, יש רשימה של אנשים שהם בסיכון ומשרדים שונים מטפלים בהם. כלומר, מוכרחים שיתוף פעולה בין משרדים שמטפלים באוכלוסיות בסיכון גבוה יותר ומוכרחים דרכי פעולה שונות.
הוועדה הבין משרדית למניעת אובדנות ישבה, עשתה עבודת חריש עמוק ואיתרה אסטרטגיות פעולה בעולם שמוכיחות כמורידות את אחוז ההתאבדויות, כאלה שמורידות בצורה משמעותית. יש אסטרטגיה ודוקטור יפעת כהן דיברה על אסטרטגיה של העלאת מודעות הציבור, גם על ידי הכשרת שומרי סף, שומרי סף במגזרים שונים, רופאים, רבנים, מסגרות חינוך, מסגרות רווחה, מסגרות קליטת ועלייה. רק לחשוב על אותם מסגרות שעובדות עם אנשים בסיכון גבוה להתאבדות, על העלאת מודעות אצל הקהל הרחב, על הורדת הסטיגמה שקשורה באובדנות ופנייה לטיפול.
בכנס שהיה אתמול, שהשתתפו בו למעלה מ-500 אנשים, הראו שני סרטונים קצרים מאוד שהאגודה "בשביל החיים" הפיקה. הסרטונים האלה יכולים לסייע באמת להגיע ללבבות של בני נוער ואנשים בגילאים שוני, להילחם בתופעה ולראות את האפשרות של מניעתה, כי התאבדות ניתן למנוע. בדף שיש בפניהם, עשרת הדיברות בנושא התאבדות, הדבר הראשון שמופיע בו הוא שהתאבדות ניתן למנוע וזו תופעה שניתן למנוע אותה.
כדי להגיע לציבור הרחב צריך השקעה גם באותו ערוץ של תקשורת, בנושא של העלאת מודעות של אנשים בציבור הרחב והכשרה של שומרי סף.
יש את האסטרטגיה השנייה שהיא אסטרטגיה שמדברת על תוכניות מניעה, תוכניות איתור אנשים שהם בסיכון אובדנות ותוכניות מניעה שצריך להכשיר אנשים שיעבירו אותן. כמו שנאמר, זה נושא שמאוד מאוד מפחיד לגעת בו, זאת אומרת, זה לא מקרי שבוועדה הזאת יש נוכחות מעטה, לא בגלל שאנשים לא חושבים שזה נושא ראוי אלא זה נושא מאוד מפחיד שקשה לגעת בו. קשה ליועצים, קשה למורים, קשה לרופאים ועל מנת שאנשים יגיעו צריך לעשות פעילות שדורשת השקעה כספית, פעילות שדורשת זמן הכשרה, דורשת פינוי אנשים, דורשת בנייה של תוכניות מניעה או תרגום והתאמת תוכניות שקיימות בעולם.
באסטרטגיה השלישית מדובר - אם הייתה מצגת, הייתם רואים את זה בגדול – בטיפול הנפשי. צריך להבטיח מטפלים וצריך להבטיח רצף טיפולי . צריך לבנות מערכת מעקב שכאשר אדם או נער מופנה אחרי ניסיון אובדני - שהוא אכן יגיע לטיפול. כאשר מישהו הגיע לחדר מיון והוא נשלח ממנו לטיפול כך שהוא מחר או כעבור יומיים יהיה בטיפול ויהיה מי שיטפל בו, זה דורש תקצוב, דורש בנייה של מנגנון של תיאום בין המשרדים השונים, בין משרד החינוך, בין משרד הבריאות, בין משרד הרווחה, דרוש אדם שיתאם את כל המהלכים האלה, ירכז ויראה שיהיה מעקב.
אחד הדברים שאנחנו למדנו - ואתמול גם בכנס דיברו על זה - שמה שעוזר שאנשים שעשו ניסיון אובדני - ציינו כדבר שעזר להם יותר מכל - אחרי שהם השתחררו מחדר מיון, אחרי ניסיון אובדנות, שמישהו הרים אליהם טלפון מבית החולים או מישהו אחרי כעבור יומיים שאל אותם מה שלומם, האם הם צריכים משהו והאם הם צריכים עזרה או הפנייה. זה שמישהו מתעניין, שיש מישהו שיודע שהיה ניסיון אובדני ומרים טלפון כעבור יומיים או שלושה ימים ודואג שהאדם יהיה מטופל ושתהיה לו כתובת לאן לפנות ויגיע לטיפול, זה חיוני.
אז באסטרטגיה של הטיפול הנפשי, האסטרטגיה השלישית, יש את העניין של בנייה של רצף טיפולים והבטחת רצף טיפול.
יש גם נושא נוסף והוא הכשרת מטפלים בגישות השונות. בעולם היום יודעים על מספר גישות טיפוליות שעובדות ושהן אפקטיביות. מטפלים בארץ צריכים לקבל הכשרה באותן גישות טיפוליות. זה דורש הקמה של איזושהי יחידה שמכשירה מטפלים בגישות אפקטיביות, אותן גישות ייחודיות שמוכיחות את עצמן, או הצעה לדרך אחרת שתכשיר מטפלים.
אסטרטגיה רביעית שמופיעה פה במצגת, זו עבודה עם התקשורת, כי התקשורת יכולה לסייע והתקשורת יכולה להרוס.
היו"ר משה שרוני:
הדבר הרציני הוא האם התקשורת מעוניינת לעזור. השאלה היא מה קורה אם זה לא מהווה סקופ או לא מהווה אטרקציה עבורה.
ענת גולדשטיין:
נכון, אתה צודק. זה פעולה מאוד חשובה ומאוד קשה, להגיע למצוא דרכים לרתום את התקשורת לסיקור אחראי. המועצה לשלום הילד ניסחה כללים שהם כללים לסיקור תקשורתי אחראי למקרי התאבדות, שימנע הדבקות, שיעודד פנייה לטיפול, כי סיקור לא אחראי, כשאתה אומר שהולך לפי הרייטינג ולפי הסקסיות של הנושא, מביא למצב של הדבקה. אחרי סיקור כזה לא אחראי יש גל של התאבדויות. והתקשורת היא, לחיים ולמוות, יכולה לעזור ויכולה לפגוע.
אסטרטגיה נוספת היא אסטרטגיה של הפחתת זמינות של אמצעי התאבדות, ויש רשימה של דברים לא כל כך קשים ושהשימוש בהם כבר נעשה כאשר משרד הבריאות התחיל עם הקטנת מספר טבליות בחפיסות של אקמול, כך שכאשר אדם בא לקנות חפיסה של אקמול יש שם רק 15 טבליות ולא 40 טבליות כפי שהיה קודם לכן. מסתבר שהרבה אנשים לא עומדים לספור ויש הרבה אנשים שמתחרטים ברגע האחרון וזה מציל חיים כאשר יש רק 15 טבליות ולא 40 טבליות בחפיסה. משרד הבריאות כבר עשה את הצעד הזה וגברת ימימה גולדברג יכולה לתאר דברים שמנסים לעשות במשרד הבריאות. יש מהלכים של הגבלה של זמינות של נשק, של גידור מקומות גבוהים שמועדים לקפיצה שהם מועדים לפורענות. יש מקומות בעולם שיודעים - וגם בארץ יודעים זאת - שגידור מקומות כאלה יכול להוריד את שיעור ההתאבדות על ידי קפיצה.
כל הנושא של האסטרטגיה של קווים חמים, אינטרנט, טלפונים, קבוצות תמיכה, זאת אסטרטגיה שהיא חיונית במניעה והיא חיונית גם לעזור למשפחות שיקירן התאבד, כקבוצת תמיכה, גם כדי למנוע התאבדות נוספת וגם לעזור בהתמודדות עם מצב קיומי הקשה ביותר. אני לא חושבת שיש אסון יותר גרוע למשפחה מאשר התאבדות של בן משפחה.
אני חושבת שדיברתי על כל האסטרטגיות כאשר הדבר המרכזי הוא המכלול. צריך להיות תאום בין כל האסטרטגיות האלה וצריך להיות איזשהו גוף שיתאם. גם היום עושים, זה לא שלא עושים, אבל זה נבלע, נעשים דברים לא מתואמים, מוכרחים תכלול ותאום. הקצאת הכספים חיונית לבניית התוכנית והבנייה של גוף שיתאם את כל הפעילויות שייעשו.
זוהר חמו:
אני ממשרד הרווחה וגם חבר הוועדה הבין-משרדית. הייתי רוצה לפתוח אולי קודם כל בכובע של המשרד. נשאלה קודם שאלה. השלמנו כאן את האסטרטגיות וכאילו מתקבל הרושם שלא נעשו עד עכשיו דברים ולכן אני רוצה לומר שניים-שלושה משפטים ואני מניח שעמיתי ממשרדים אחרים ישלימו אחריי.
היו"ר משה שרוני:
לא אמרו שלא נעשו דברים, אבל מה שנעשה, זה לא מספיק.
זוהר חמו:
אני חושב שזו הנקודה, משום שמדובר מצד אחד בספקטרום רחב של אוכלוסייה, ואם אני מדבר על אוכלוסיות קשות שנמצאות במצוקה ושם מספר הניסיונות הוא גדול מאוד, הניסיונות האובדניים אני מתכוון, ותודה לאל אנחנו מנסים איכשהו בתקציבים עם כוח האדם הקיים למנוע ולסייע לאוכלוסייה. יש נהלים וישנן תוכניות אבל עדיין לא מספיק.
לכן אני חושב שצריך קודם כל לברך על היוזמה של חבר הכנסת רק כהן שנעשתה כאן ושהיום מתקיים דיון במספר ועדות. זה הצעד הראשון לנסות לקבל איזושהי הכרה ברמה הלאומית שמדובר בעצם בבעיה שהיא לא עניינו של משרד כזה או אחר, או גוף ציבורי כזה או אחר, או עמותה כזו או אחרת, אלא מדובר כאן בבעיה לאומית. אני חושב שזה הצעד הראשון שנעשה, צריך לברך עליו אבל צריך לראות גם איך למנף אותו הלאה ולא להשאיר אותו בדיון כזה שמתקיים היום כאן בוועדות, כי הוא חשוב אבל לטעמי הוא איננו מספיק.
הדבר השני. אני מציע שהוועדה תצא בקריאה לאמץ את התוכנית שמוצעת כאן על ידי חברי הוועדה, לנסות לראות איך לוקחים את התוכנית הזאת, מנסים לתקצב אותה, אם זה באופן השתתפות של משרדים מצד אחד או בהקצאות נוספות ואחרות של משרד האוצר משום שהתקציבים אינם מספיקים.
התוכנית הזאת, אני חושב שהייחוד שלה בפעם הראשונה הוא בזה שהיא משלבת עבודה מצד אחד של משרדי ממשלה, מצד שני עמותות וגופים, ואני חושב שכולם חוברים ליד אחת. צריך לנסות לראות איך מכניסים אותם תחת קורת גג אחת תוך קריאה שיש לנו כאן בעיה לאומית שצריך להתמודד איתה. באיגום המשאבים הזה, באיגום המוחות הזה, לנסות להפעיל את התוכנית על מנת שתהיה איזושהי אחידות מצד אחד והתאמה דיפרנציאלית לצרכים של אוכלוסייה מהצד השני. אני מקווה שמכאן תצא הקריאה לעניין הזה, תודה רבה.
חוה פרידמן:
אני הפסיכולוגית הראשית במשרד החינוך. אני ממונה על העבודה של 2,200 פסיכולוגים ברשויות המקומיות, ואני חברה בוועדה מטעם מערכת החינוך.
אני רוצה אולי אפילו באופן מסוים לחלוק על משהו שאמרת במובן של תקצוב. אנחנו למעשה עובדים שנים, כל אחד מהחברים בוועדה מייצג גוף עובד, גוף שעובד לאורך הרבה מאוד שנים ויש מאחוריו הרבה מאוד אנשי מקצוע. הסוגיה בה אנו דנים כאן היא - רק לצורך הדגמה – כזאת שאם במערכת העל-יסודית במדינת ישראל לומדים למעלה מחצי מיליון תלמידים, זה אומר לחפש מחט בערימת שחט.
הוזכר כאן הנושא של המקצועיות, הוזכרה כאן הסוגיה של ההדבקה ודובר על הניסיונות ודובר על האובדנות. צריך להבין את המהות הפראקטית של התפקידים האלה, את התפקיד של רופא המשפחה, את התפקיד של העובדת הסוציאלית, את התפקיד של הפסיכולוג במערכת החינוך או של היועצת החינוכית, כי הם פוגשים לא אחת מצוקה של תלמידים, אבל לא תמיד הילד המתאבד עונה על הפרופיל שהם מכירים בתור הילד במצוקה בבית הספר, לא תמיד העובדת הסוציאלית יודעת על מצוקות מסוימות. אני אישית הייתי פסיכולוגית של חטיבת ביניים במקרה שילדה, אחרי שהיא פגשה עובדת סוציאלית בפגישה אישית בלשכת רווחה, באותו ערב היא עשתה ניסיון אובדני והובהלה לבית החולים. מדובר בסוגיה חמקמקה, טריקית ומדבקת. רק בחצי השנה האחרונה היו לנו בבית-אל שני ניסיונות ושתי התאבדויות. זה התחיל והתחיל להדביק.
אם לא יהיה מימון חד משמעי על ידי המדינה לגוף נפרד שזאת אחריותו, אחריותו היא הצלת חיים ואחריותו לתגבר את המשרדים כדי שנוכל למקצע סדר גודל ענקי של כוח אדם, לא נוכל להתמודד עם הבעיה. זה לא אומר להעביר השתלמות אלא זה אומר לעשות המשכיות כל הזמן על מה שכל שומרי הסף שיש לנו וכל אנשי המקצוע שיש לנו, עוברים באופן תדיר וכל הזמן כדי שאכן תהיה כאן הצלת חיים.
אנחנו מדברים על הצלת חיים ולכן אם לא תהיה כאן קריאה לאמץ את התוכנית במובן של תקצוב נפרד, תקצוב כאחריות לאומית בגין תופעה לאומית, וצריך לקחת אחריות לאומית. ואם לא יהיה כאן תקצוב נפרד, לגוף נפרד שזאת תהיה אחריותו, בדומה לגוף שאחראי היום למניעת תאונות דרכים – וכידוע גם הוא מתקשה בעבודתו כי זה סוגיה מורכב - אנחנו בעצם לא ננוע קדימה להצלת חיים.
ימימה גולדברג:
אני פסיכולוגית הארצית במשרד הבריאות ויושבת ראש הוועדה הבין-משרדית למניעת התאבדות. אני רוצה להצטרף לכל הדברים שנאמרו על ידי חברי הוועדה שהם גם נציגי המשרדים השותפים לנו, ורוצה להגיד שתוכניות מניעה או תוכניות אב לאומיות נעשו כבר בארצות-הברית, בקנדה, באוסטרליה, בניו-זילנד ובמרבית מדינות אירופה. נעשו תוכניות אב כאשר המדינות לקחו על אחריותן את הנושא הזה - זה נושא שגם נמצא על סדר היום של ארגון הבריאות העולמי - תקצבו תוכניות כאלו בסדרי גודל מאוד מרשימים והוכיחו שאם לוקחים תוכנית לאומית, מתקצבים אותה בצורות רציניות, מצליחים להוריד שיעורי התאבדות. בסקוטלנד הורידו למשל ב-20 אחוזים את שיעור ההתאבדות, בארצות הברית הורידו ב-10 אחוזים את שיעור ההתאבדות. אפשר להוריד, אבל זה תלוי בגודל התקציב ותלוי מה עושים איתו.
יש לציין שמדינת ישראל בשנת 2005, שר הבריאות חתם בהלסינקי על אמנה שבה ישראל מתחייבת לעשות כל מאמץ להוריד את שיעורי ההתאבדות, להירתם לנושא הזה ולהצטרף באמת לכל מה שנעשה במרבית מדינות העולם בנושא הזה. זאת אמנה שנחתמה בשנת 2005 ואנחנו היום נמצאים בשנת 2007. אני חושבת שבהחלט צריכים לדאוג שהכנסת תעזור לנו לתקצב תוכנית אב לאומית כדי שאפשר יהיה להוריד שיעורי אובדנות ואני מדברת על שיעורים מאוד גבוהים. אני מדברת על תוכניות שהוכחו בעולם כיעילות. הוועדה עשתה אני חושבת את כל העבודה, וכמו שנאמר היא עשתה חריש עמוק, הכינה את האסטרטגיות, ואנחנו בעצם מוכנים לצאת לדרך אבל כדי לצאת לדרך צריכים את התקציב המתאים. היום זה זמן שעבודת המטה נעשתה, החזון, המתווה התיאורטי, הכול כבר מוכן, אבל צריכים את התקציב כדי שאפשר יהיה לצאת לדרך ובזה אנחנו מבקשים מהוועדה הנכבדה הזאת שתעזור לנו.
ג'רי לווינסון:
גם אני מאוד מברך על קיום דיון ציבורי בנושא הזה. אני חושב שדיון כזה לא יהיה שלם אם לא יוזכרו הממצאים של רבים מהמחקרים שנעשו בעשורים האחרונים לגבי אובדנות בקרב הקהילה ההומו-לסבית, בעיקר בארצות הברית וקנדה אבל גם במקומות נוספים. לצערי אני לא מכיר מחקרים כמותיים שנעשו בישראל, אבל אני לא חושב שיש סיבה להניח שהממצאים יהיו כאן שונים, אלא אולי הם יהיו אף חמורים יותר נוכח הסטיגמות הקשות שקיימות לגבי הקהילה הזאת בקרב רבים מהמיעוטים שמרכיבים את האוכלוסייה הישראלית.
הממצאים האלה מדברים על כך שלמעלה מ-30 אחוזים מבני הנוער שמבצעים ניסיונות אובדניים עד גיל 25 ואני מדבר כאן על גברים, אבל המספרים דומים לגבי נשים, אם כי מופחתים במקצת, הם מהקהילה ההומו-לסבית. אני חושב שהנתון הזה צריך להזעיק אותנו ולגרום לנו למחשבה רצינית לגביי הקהילה הזאת באופן ספציפי. רבים המקרים בישראל במעטה של סודיות ושל הסתרה מטבע הדברים, המשפחות ובני הנוער בעצמם לא מדברים על הנושא. יש כאן בעצם סוד כפול, גם הסוד של אוריינטציה מינית וגם הסוד של הכוונה האובדנית.
המשטרה, הן הכחולה והן הצבאית, מתייחסות למקרים על פי רוב כמקרים של אהבה נכזבת, ואתה הזכרת את המילה הזאת קודם, בעיקר מתוך ניסיון מבורך להגן על המשפחות מפני סטיגמה נוספת וקושי נוסף, אבל בדרך זו המקרים לא מתגלים לעיניי הציבור, העיתונות לא מתייחסת, והחוקרים לא יודעים על קיום התופעה. מורים, מטפלים, יועצי בתי ספר, מחנכים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, לא מקבלים הכשרה בתחום הזה בכלל בתהליך ההכשרה שלהם במוסדות האקדמיים.
אני חושב שלאור כל הדברים האלה, המאמצים למניעה חייבים להיות שונים לגבי הקהילה ההומו-לסבית ובעיקר צריך להתמקד בחינוך, על אף שאני מאוד מסכים עם מה שנאמר כאן על ידי גברת גולדשטיין לגבי המאמצים המאוד מגוונים שיש לרכז במניעה. בחינוך אני מתכוון להכניס את הנושא הזה באופן פתוח לתוכניות ההכשרה של כל המקצועות שהזכרתי, המקצועות הייעוצים והמחנכים. בנוסף לזה, התייחסות מכוונת ופתוחה בבתי ספר לנושא של אוריינטציה וזהות מינית, דבר שקורה רק במיעוט בתי הספר היום. אפשר לעשות זאת אולי בשיתוף פעולה עם ארגונים כמו "הבית הפתוח" וכמו "חושן", הארגון הלאומי של הרצאות של הקהילה ההומו-לסבית, וזאת כדי לפתוח את הנושא ולאפשר ידע והפחתת סטיגמות בקרב בני הנוער שבסופו של דבר מובילים לסיכון הגבוה של הקהילה.
ליאורה ארנון:
אני יושבת ראש עמותת סה"ר, סיוע והקשבה ברשת, שבעצם מפעילה קו חם למניעת אובדנות באמצעות רשת האינטרנט. אני רוצה להצטרף ולברך על עצם קיום המפגש הזה וגם על כך שעמותות כמו העמותה שאני מייצגת נמצאות כאן ושותפות לדיון החשוב הזה מכיוון שאנחנו ברמה היום-יומית נתקלים באותם המקרים, ואפשר לומר שאנחנו מטפלים במקרי הקצה. אותם חבר'ה שמגיעים אלינו לשירות האינטרנט שלנו, הם אלה שכבר מתלבטים בשאלה האם לפגוע בעצמם או לא, או אפילו כאלה שבאים להודיע לנו שהם כבר ביצעו איזשהו אקט אובדני. קרה לנו לא מעט פעמים שנאלצנו, באמצעות שיתוף פעולה עם משטרת ישראל ועם משרד הרווחה, לאתר גולשים באינטרנט שהודיעו על גבי רשת האינטרנט על כך שהם בלעו כדורים או עומדים לבצע איזשהו אקט אובדני.
העניין הזה מחדד גם הוא את הצורך והחיבור שלנו לסיפור של תוכנית אב לאומית מכיוון ששיתוף הפעולה הזה צריך להיות וחייב שיהיה בין הגופים השונים לבין עמותות כמו שלנו שאנחנו נוכל לדעת שבאותם המצבים שאנחנו נתקלים בהם יש לנו אל מי לפנות ויש לנו אל מי להפנות. אגב, אחד התסכולים הגדולים של בני הנוער והמבוגרים שמגיעים אל האינטרנט ורוצים לשתף במצוקות שלהם, זה שהם אומרים שהם רוצים טיפול, שהם רוצים עזרה, אבל לא תמיד יודעים לאן לפנות, לא תמיד יודעים אל מי לפנות, ולא תמיד גם יש לאן לפנות.
אנחנו יכולים לתת עזרה ראשונה, אנחנו יכולים לספק שירות שהוא פרה-מקצועי, אבל אנחנו לא אנשי מקצוע ותפקידנו גם לא להוות תחליף לטיפול מקצועי. חשוב שיהיה שיתוף הפעולה. הנתון המעניין הוא שבממוצע בישראל מתפרסמים בשבוע שני מכתבי התאבדות, חלקם הם קריאות לעזרה אבל חלקם הם מכתבים אמיתיים שמתבררים בעקבות הגעה של משטרה למקום שאנשים אכן בלעו כמות גדולה של כדורים וחייהם ניצלים ברגע האחרון.
אגב, היום רשת האינטרנט הופכת יותר ויותר למקום שבו אנשים מרגישים צורך לבטא את מצוקותיהם, מרגישים בנוח, לבני נוער זה הפך להיות כלי התקשורת מספר אחת, זה החליף מה שהיה פעם הטלפון. הצורך שלנו לדעת שאנחנו יכולים לחצות את גבולות הווירטואליה ואכן להציל חיים באמצעות הגורמים השונים שאיתם אנחנו עומדים בקשר הולך ומתחדד ככל שעולים הנתונים של השימוש באינטרנט ושל המצוקות שעולות שם.
יוני פולינגר:
בוקר טוב, הנושא של האובדנות הוא נושא מאוד חשוב לכולנו. באופן עקרוני ובדרך כלל האזרח מתקשר למוקד 100 ואומר שהשכן מאיים בהתאבדות. אם יש ניסיון אובדני, מתקשרים ישר למשטרה. נעשתה חשיבה מערכתית במשטרה כדי לפתור את הבעיה הזאת והשאלה למי פונים, ואיך מערבים את משרד הבריאות בזמן אמת יחד עם גורמים נוספים. אנחנו נרתמנו באופן ייחודי באמצעות יחידת יח"א, יחידת הונאה ארצית, שם קיים מפלג עבירות מחשב שיזם מהלך עם שתי עמותות, גם סה"ר וגם אשנב, ונכון להיום הגענו למצב שכאשר אנחנו יודעים על חשש להתאבדות, חשש לניסיון התאבדות של אזרח בגיר או של קטין, לצורך כך הוכשרו שוטרים מיוחדים במוקד הארצי, מספר הטלפון הוא 5428888, וזה מפורסם בכלי התקשורת וביום האינטרנט הלאומי זה יפורסם באופן הרבה יותר רציני גם בתוך בתי הספר באמצעות 1,200 שוטרים שייתנו הרצאות בבתי הספר וישאירו שם עלון להורים כדי שידעו למי לפנות בשעת הצורך.
ברמה העקרונית יש לנו הרבה מאוד מקרים. בשנה שעברה היו 42 מקרים של הצלה בזמן אמת, כאשר אותו מוקד משטרתי מדווח לניידת סיור במקום אחרי שהעמותה מתחברת ומודיעה או שאזרח מתחבר ומודיע. המוקד המשטרתי מודיע לניידת הסיור אחרי שאותר המקום ממנו הופעלה האזעקה או הופעלה הבקשה לסיוע. ניידת הסיור יוצאת למקום, לבית, דופקת בדלת וצריכה לבשר להורים או לבעל הבית שבבית כרגע נמצא מישהו בחדר המוסתר שאנחנו יודעים שבלע שלושים או עשרים כדורים ומבקשים להגיע אליו במהירות כאשר אמבולנס כבר נמצא בחוץ כדי לחלץ אותו.
זה לא פשוט. מספר שוטרים הוכשרו לנושא ומי שנכנס ועושה את זה מבחינתנו זה צוות משא ומתן שלנו מומחה לנושא. המשטרה נרתמה מהיבטים רבים הן על ידי ניידות סיור, הן על ידי צוות משא ומתן והן על ידי מוקד מיוחד לנושא הזה. אין ספק שזה לא תפקידנו לעשות את זה, אבל אין ספק שאנחנו חלק מתוך כל המערך הזה כאשר משרד הבריאות כמובן עוקב מקרוב אחרי כל העניין הזה.
כאן צוין שצריכה להיות תוכנית לאומית מסודרת, כאשר לדעתי משרד הבריאות צריך לקחת את הנתח העיקרי. מדובר באנשים שיש להם בעיה נפשית, צריך לעזור להם, צריך לסייע, המשטרה אכן באה ומסייעת. אנחנו פשוט נכנסנו לפרצה שאף אחד לא יכול היה להיכנס אליה ועשינו זאת בגלל היכולות שלנו. אין ספק שאנחנו זקוקים לתוכנית לאומית מסודרת כאשר כל אחד לוקח את הנתח שלו.
אסנת גוברין:
אני מקופת-חולים מכבי, מחלקת בריאות הנפש. כמו שמצוין בסיכום הוועדה שלכם, אנחנו עושים הרבה פעילויות כבר כמעט שנתיים שכוללים רופאים ראשוניים, בעיקר רופאי משפחה, וזאת כדי להגביר את המודעות גם לנושא של תחלואה נפשית בכלל, דיכאון בפרט וגם בנושא של האובדנות. ההכשרה הזאת היא הכשרה מאוד מאוד ארוכה ואני חושבת שצריכה לצאת איזושהי קריאה שבתהליך הסוציאליזציה גם של רופאים, גם של אחיות, גם של שומרי הסף, גם של אנשי חינוך, כל הנושא של רגישות למצוקה נפשית ואיזה שהם עקרונות מנחים כולל הכשרה ומיומנויות - כל אלה צריכים להיות חלק, כי התקופה הכי טובה לעשות שינוי עמדות היא כאשר נמצאים בבית הספר לרפואה, כאשר זה חלק מתוכנית הלימודים וההתמחות. זה שלב שהוא הרבה יותר עם פוטנציאל לשינוי, להפנמה וללמידה של החלק הזה. עדיין צריכה להיעשות הרבה עבודה לגבי הרופאים שקיימים והיא אכן נעשית, אבל אני חושבת שצריך לנצל איזשהו חלון הזדמנויות שהוא בתקופת הלימודים ובתקופת ההכשרה.
יפעת כהן:
רציתי להוסיף קבוצות סיכון שאין להם מייצגים פה ושנראה לי שהן מאוד חשובות בקרב קבוצות הסיכון לאובדנות והן חשובות בגלל שתוכניות המניעה לא יהיו רק לאובדנות, אם תהיה רשות כזאת, אלא המניעה תהיה בעצם לעוד הרבה תחלואות ציבוריות כמו למשל מכורים לסמים ואלכוהול כאשר זה אחד מגורמי הסיכון העיקריים להתנהגות אובדנית. כמו למשל נפגעי תקיפה מינית ותקיפה פיזית, נשים מוכות, אסירים אחרי שהם יוצאים מבתי הספר, גם בני נוער שיוצאים ממעונות, שעוזבים פנימיות סגורים. אלה אנשים שנמצאים בסיכון מוגבר. כלומ,ר הטיפול במגזרים האלה הוא ימנע אובדנות וזה חלק מהתוכנית.
היו"ר משה שרוני:
זה טיפול שונה.
יפעת כהן:
זה טיפול שונה. אנחנו למשל מדברים על תוכניות מניעה בבתי הספר. אנחנו לא מדברים רק על טיפול כשהם כבר הגיעו לשלב בו הם רוצים להתאבד, שזאת מניעה שלישונית. זה חשוב מאוד, ולצורך כך צריך להכשיר רופאים, להכשיר גם פסיכיאטרים, גם פסיכולוגים, גם אנשי המקצוע עצמם צריכים להיות מוכשרים בדרכים הספציפיות, גם הקולגות שלי צריכים להיות מוכשרים בדרכים הספציפיות לטיפול באנשים אובדניים, וזה לא דבר פשוט בכלל. אנחנו מדברים בתוכנית אב על מניעה ראשונית, על מניעה בבתי הספר היסודיים, אנחנו מדברים על מניעה שתביא לירידה גם בשיעור השימוש בסמים ובאלכוהול.
היו"ר משה שרוני:
צריכה להיות רפואה מונעת.
יפעת כהן:
זה מה שצריך להיות ועל המניעה הזאת אנחנו מדברים ולא רק על המניעה השלישונית. לכן אנחנו מדברים פה על תוכנית עם חשיבות לאומית שלא מגיעה מספיק לציבור בגלל שאי אפשר לדבר על זה ולפעמים פוחדים לדבר על זה. אנחנו כל יום מדברים בזעזוע על נפגעי תאונות דרכים, על מוות מתאונות דרכים, ובצדק, אבל לא מדווח בדף הראשון של העיתון על מוות של אנשים בתאונות דרכים, לא מדווח על מוות בהתאבדות למרות שזה קורה לא פחות. צריכים להבין ש-10 אחוזים מהאנשים בעולם מנסים להתאבד במהלך החיים שלהם. ואנחנו מדברים על כל שנה 4,000 אנשים שמגיעים לחדרי מיון עם ניסיונות התאבדות, מגיעים לחדרי מיון ונרשמים כניסיונות התאבדות, אבל מצד שני אנחנו מדברים כנראה על 25 אלף אנשים שלא נרשמים כניסיונות התאבדות. כלומר, המספרים עצומים. זאת לא בעיה קטנה אלא זאת באמת בעיה בסדר גודל עצום.
היו"ר משה שרוני:
תודה רבה. אני רוצה לסכם את הישיבה.
נושא ההתאבדות הוא דבר רציני מאוד, הוא מהווה מכה קשה מאוד בכלל לחברה ואני חושב שצריכים לעשות הכול כדי למנוע זאת. יכול להיות שצריך מכיתה א' או מהגן לתת הסברים ולהרצות בנושא טיפול מונע, ואני קורא לזה רפואה מונעת.
לסיכום אני רוצה להודות לכולכם שבאתם ביום כזה סגרירי, לא יכולנו להזמין שלג בשבילכם כדי שיהיה כאן יותר שמח.
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות רושמת בדאגה את הנתונים המעידים כי ההתאבדות היא סיבת המוות השנייה בארץ אצל צעירים אחרי תאונות דרכים. הוועדה משבחת את עבודתה של הוועדה הבין-משרדית שהוקמה בנושא ומאמצת את קריאתה להקמת תוכנית אב לאומית למאבק בהתאבדות.
הוועדה מברכת את שר הבריאות על החלטתו להקים יחידה מיוחדת למניעת התאבדות וקוראת למשרד החינוך, הרווחה, התעשייה, הקליטה, ביטחון פנים והאוצר, להקצות את המשאבים הנדרשים ליישום המלצת הוועדה הבין-משרדית, בכל הנוגע להגברת המודעות לנושא, לאיתור גורמי סיכון להתאבדות ומניעה, להקמת מאגר מידע ממוחשב, להכשרת רופאים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים חינוכיים, יועצים בבתי ספר מורים ועוד.
הוועדה קוראת למשרד הבריאות להקים קו חם לצעירים ומשפחותיהם למענה על שאלות לתמיכה נפשית ולמניעת אובדנות.
הוועדה תקיים ישיבה נוספת תוך מספר חודשים לקבלת דיווח מן המשרדים השונים על יישום המלצותיה.
אני מודה לכולכם, תודה רבה.
הישיבה ננעלה בשעה 10:15