פרוטוקול ועדה
הכנסת השבע-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני
פרוטוקול מס' 170
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום רביעי כ"ד באדר תשס"ז, 14 במרס 2007, שעה 09:00
סדר היום: יום בריאות הנפש – מניעת התאבדויות בקרב בני נוער
נכחו:
חברי הוועדה: מיכאל מלכיאור – היו"ר
מוזמנים: ד"ר בלהה נוי – מנהלת שפ"י, משרד החינוך
ד"ר חנה בר-יוסף – משרד הבריאות
עפרה דונסקי – משנה למזכיר הכללי, הסתדרות המורים
נחמד הלל – מנהלת האגף לשירותים סוציאליים
נאוה קלמנס -
מנהלת הוועדה: יהודית גידלי
רשמת פרלמנטרית: הילה לוי
יום בריאות הנפש – מניעת התאבדויות בקרב בני נוער
היו"ר מיכאל מלכיאור:
בוקר טוב, אנחנו נפתח את הישיבה על אף שחברי הכנסת עוד לא התעוררו. אני שמח לקדם בברכה את האורחים שהגיעו. כדרככם בקודש, משרד החינוך מוציא יום לפני יום ישיבת הוועדה את ההודעות לעיתונות על מה שהולכים להגיד בוועדה.
ד"ר בלהה נוי:
לא ידעתי שזה קרה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
באופן קבוע ובכל נושא. במקום להודיע לנו, כמו שסיכמנו, מוציאים את זה לעיתונות יום קודם. העלינו את זה בישיבה עם המנכ"ל והוא הבטיח שזה לא ייעשה, אבל זה קורה. כבר קראנו את הדברים אבל נשמח לשמוע אותם גם מסביב לשולחן. יש לנו אורחים ממשרד החינוך, ממשרד הבריאות ומהסתדרות המורים. קראנו שיש הרבה התאבדויות גם במדינת ישראל וגם בכל העולם, וחלק מההתאבדויות הן של ילדים בגיל בית הספר. חובה עלינו לעשות כל אשר לאל ידינו כדי למנוע את התופעה הזאת. מאד מתרכזים במספר האנשים שמתאבדים, וודאי כל אדם הוא עולם ומלואו. אם אנחנו יכולים להציל ילד אחד, ודאי אנחנו מחויבים לעשות כל דבר בעניין. עם זאת, מה שיותר חשוב הוא הנסיונות להתאבדות, שמונים כ-100-200 על כל אחד שמתאבד. אנחנו לא יודעים בדיוק את המספר כי לא הכל מדווח, אבל זאת ההנחה. אם המספר כזה גדול, ראשית זה מראה על מצוקה מאד גדולה ובעיקר בזה צריך לטפל. חוץ מזה, חלק מהילדים שמנסים להתאבד נשארים עם צלקות, או בגופם או בנפשם, וחלקם לכל החיים. גם מהסיבה הזאת וגם כדי למנוע התאבדות חשוב לראות ראייה כוללת של כל הילדים, שנמצאים בסכנה או בנסיון להתאבדות, ולא להסתכל רק על מספר הילדים שמצליח, בסופו של דבר, לעשות את המעשה הקשה הזה. אני מברך את הילדים שבאו מאולפנת גילה בבית שמש. נדבר על דבר שהוא לא כל כך באווירת גילה, והוא מתאים יותר לחודש אב מאשר לחודש אדר. אני מציע שנשמע את בלהה, בבקשה.
ד"ר בלהה נוי:
אני ארחיב, ברשותך. אתמול התקיים כנס ענק במרכז הקונגרסים. את הכנס ארגן משרד הבריאות והיו שותפים לו כל משרדי הממשלה והעמותות שעוסקות במניעת התאבדות. כידוע, מכינים תכנית לאומית כי ההנחה היא שהנושא מטריד את המשרדים כולם או את המדינה כולה. הצבענו על כך שאם כל שנה מתאבדים מעל 400 איש ואישה, מספר ההתאבדויות נופל רק במעט ממספר הנפגעים בתאונות דרכים. זה ממצא שלא ידוע לציבור. לתאונות דרכים הקימו רשות עם תקציבים של מיליונים ואילו לנושא הזה, הממשלה לא ייעדה תקציב ספציפי. אתמול, בחגיגיות מאד גדולה, הודיע שר הבריאות שהוא מקציב חצי מיליון שקל כדי לפתוח את העניין. זה מצביע על הפרופורציות. כשם שניתן למנוע תאונות דרכים, גם התאבדויות ניתן למנוע.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לא צריך להתחרות על התקציבים, אבל מתים פי כמה וכמה מזיהום אוויר ולזה לא מקצים אפילו חצי מיליון.
ד"ר בלהה נוי:
הצורך בחבירה של כל משרדי הממשלה לעניין הזה הומחש לי אתמול באופן אישי. בחוזר מנכ"ל ובאמצעות כנסים בכל המחוזות הנחלנו למורים את סימני הזיהוי של ילדים, שנמצאים בסיכון לאובדנות. אתמול עלו הפסיכיאטרים לדוכן ואמרו: משרד החינוך, תפסיקו להפנות אלינו כל ילד שאמר שנמאס לו לחיות. כאן נעוץ המתח בין משרדי הממשלה. אנחנו מרגישים שסוף סוף הנחלנו למורים איזשהו עקרון מאד חשוב וילד שאומר שנמאס לו לחיות הוא ילד בסיכון, אם הוא לא אומר את זה בבדיחות הדעת.
כשהמורה לא יכול לקחת על אחריותו ועל מצפונו גם את הנושא הזה ומפנה את זה לאנשי משרד הבריאות, אומרים לנו: תפסיקו להציף אותנו כי אין לנו כוח אדם לטפל בנושא ובסוף אנחנו חותמים להם על אישור שהם בריאים. אני מספרת את זה גם כדי להתגאות בכך שמורים מכירים את סימני הזיהוי גם באמצעות חוזר מנכ"ל וגם באמצעות כנסים שערכנו. בית ספר שעבר אירוע של התאבדות או של נסיון התאבדות, לא חוזר להיות אותו בית ספר. נתבקשתי עוד על ידי המנכ"ל שושני לבדוק את נושא ההתאבדות ולא יצאתי מזה אותו אדם. הילד, שאני מספרת עליו, התאבד בעקבות ענישה בבית ספר, ואחר כך כל בית הספר התפרק. המנהל עבר לתפקיד אחר, מנהל אחר יצא לפנסיה מוקדמת ובית הספר לא חזר להיות מה שהוא היה. זה סיפור של כל המערכת ולא רק של המשפחה. בית הספר לא יכול לחזור לשגרה למשך זמן רב מאד.
בשלוש השנים האחרונות אנחנו מקפידים להקים ועדת בדיקה בעקבות כל אירוע התאבדות, שתפקידה להפיק את הלקחים ממה שקרה. יש לנו היום ממצאים של שלוש השנים האחרונות מ-27 ועדות בדיקה. אני רוצה לדבר על מגמות שהפנמנו מהוועדות האלה, שנמצאות בהלימה לממצאים של מחקרים. ממצא אחד הוא שהיו כ-80% בנים ורק כ-20% בנות. מהמחקרים אנחנו יודעים שבנים יותר מצליחים כשהם מחליטים להתאבד ואנחנו יודעים שיש הרבה יותר נסיונות של בנות, אבל למזלנו הנסיונות לא צולחים. שנית, היה אחוז ניכר של עולים גם מחבר העמים וגם מאתיופיה. אנחנו יודעים שעולים הם אוכלוסיה בסיכון ואנחנו גם יודעים למה. ממצא חדש שגילינו הוא שהיתה קבוצה מקרב תלמידים טובים ומצטיינים. אי אפשר להגיד שהצטיינות היא גורם, אבל יש כנראה משתנה מתאבד בתוך נושא ההצטיינות וזה הפרפקציוניזם וחוסר היכולת לשאת כשלון. ילדים מצטיינים מתקשים לעמוד בכשלון בגלל שהם לא הורגלו ולא עמדו בכשלון, וזה נושא שמאד מדאיג. נושא אחרון – ישנה קבוצה ניכרת של ילדים, שהופנו לטיפול. חלקם הלכו לטיפול וחלקם הופנו ולא הלכו לטיפול. זה מראה לנו שהילדים האלה הצביעו על איזשהו אות של מצוקה, והמערכת עשתה עם זה לפחות דבר אחד. זה מראה שהילדים האלה לא באו סתם כך ופתאום התאבדו, אלא כנראה היו סימנים של מצוקה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זה סימן שהטיפול לא היה מספיק טוב.
ד"ר בלהה נוי:
חלק מהם לא הלך לטיפול.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
היו הרבה מקרים שאני מכיר, שבהם הטיפול לא היה יעיל, לא היה טוב, הפסיכיאטרים זלזלו. צריך להיזהר מדבר אחד – הייתי חושב שהיה ראוי לא רק ללכת על אלו ש"הצליחו" להתאבד. מאחר והמספר של אלה שמנסים הרבה יותר גדול וקשה מאד לעשות סטטיסטיקה על 27 מקרים, זה אפילו כמעט מקרי...
ד"ר בלהה נוי:
אני מחברת את זה לממצאים של מחקרים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הדברים שאת אומרת הם הגיוניים ואנחנו מכירים אותם. להבדיל, גם כשיש פיגוע שלא הצליח, אנחנו צריכים להתייחס אליו ולנתח אותו כאילו הוא הצליח, כי כל הנתונים הם אותם נתונים. גם פה צריך להסתכל על כל נסיון התאבדות ולכן הייתי מאד רוצה שבכל פעם שדבר כזה עולה, תהיה כעין ועדת בדיקה כדי לסכל דברים בעתיד.
ד"ר בלהה נוי:
המספר המקובל הוא שעל כל התאבדות יש עשרה מקרים שלא צלחו. המספר הזה לא יכול להיות מדויק, כי פעמים רבות, כשבאים לבית החולים עם נסיון כזה, כדי למנוע סטיגמה מהילדים, עושים שטיפת קיבה וסוגרים את העניין.
לכן כל כך חשובה תכנית לאומית, כדי שכל הגורמים יתאחדו ולא יעלימו. הרי פעם היה אותו הדבר לגבי התעללות בבית ולא הסתכלו בכלל על הקשר בין בתי החולים. היום אנחנו רוצים להדק את החגורה. בעקבות פעולת הסברה שעשינו יש לנו היום 70 מקרים שדווחו לנו על נסיונות מהשנה האחרונה. אנחנו רוצים להסתכל על המאפיינים ולטפל גם בהם.
ההנחה הבסיסית היא שבית ספר יכול למנוע חלק ניכר מהמקרים ואולי בגלל שהיום ההורים כל כך עסוקים, אין זמן לילדים והילדים הם יותר מדי לנפשם, בית הספר הוא המקום שילדים שוהים בו הרבה זמן. יש מבוגרים שיכולים לראות אותם ויש חברים שיכולים לראות אותם ולכן בית הספר הוא מקום שיכול להיות מאד אפקטיבי במניעה.
המניעה הראשונית – קודם כל אנחנו מלמדים מורה לאתר ילד בסיכון ויש סימני מצוקה מאד מאד ברורים, כגון ילד שמתחיל פתאום להיפרד, מתחיל לחלק את הכספים שלו, ילד שאומר שנמאס לו לחיות, ילד שיש ירידה בהישגים שלו, ילד שמתחיל להיעדר מבית הספר. בנוסף לכך יש אוכלוסיה של ילדים בסיכון וילדים עם נטיות חד מיניות, ילדים שצורכים סמים ואלכוהול ועוד. לכן, הטיפול בנושא ההתאבדות אינו ספציפי רק לנושא ההתאבדות אלא הוא כולל הימנעות מהתנהגויות סיכון. המורים צריכים לאתר, יש להם פרוצדורה שלמה למי הם מפנים ואיך הם מפנים. כאמור, משרד הבריאות מאד לא אוהב את העניין הזה ויש במדינה מחסור בכוחות, שיטפלו בילדים האלה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
נושא ההומוסקסואליות היה גורם נכבד להתאבדויות. ראיתם את זה בעבודות הבדיקה שעשיתם?
ד"ר בלהה נוי:
לא, אני לא יודעת שראינו את זה, אבל אני יודעת שזה גורם סיכון. את תכניות כישורי חיים אנחנו מחדשים היום והמשרד הולך לחייב שעה לכיתה בנושא זה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
קראנו את זה בהודעה לעיתונות.
ד"ר בלהה נוי:
התכנית כישורי חיים היתה תכנית רשות עד היום. היא תהיה תכנית חובה ותוקצה שעה אחת במערכת הלימודים. התכנית תפעל מכיתה א' ועד כיתה ט' כחובה ואחר כך גם בבתי הספר העל-יסודיים כחלק משיעור חינוך. המורים יצטרכו ללמוד איך לדבר עם ילדים. היום הם לא הוכשרו לכך – הם יותר יודעים ללמד – אבל הם לא יודעים לבוא לילדים באופן פתוח.
אני רוצה להציג כמה אלמנטים מהתכנית כישורי חיים, שמאד רלוונטיים לתכנית למניעת התאבדות. למשל, עמידה בלחץ. לחלק מהילדים שמתאבדים היה נראה שהפתרון לבעיה שלהם הוא רק לסיים את החיים. אין לזה פתרון. צריך ללמד ילדים שלכל בעיה יש בסוף פתרון ואם אתה רק נותן לעצמך מספיק זמן ומספיק דרכים להתמודד איתה, היא לא תיראה כך מחר, אפילו לא מחר.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זה דבר לא פשוט בגיל העשרה.
ד"ר בלהה נוי:
מוכרחים לגעת בזה ומוכרחים לשמוע את זה מילדים, לא ממבוגרים. כשזה בא מהילדים עצמם, יש לזה הרבה כוח. עמידה בכשלון ועמידה בהצלחה – יש ילדים שהתרגלו רק להצליח ויש ילדים שכל כך רגילים להיכשל, שהם כבר לא יודעים איך להצליח. היכולת לבקש עזרה – אנחנו שואלים ילדים למי הם פונים אם קורה להם משהו. מצאנו שחברת הילדים, גם בארץ וגם בעולם, היא גורם מאד משמעותי בבקשת עזרה ואנחנו רוצים ללמד גם ילדים סימני אזהרה לאובדנות.
קרה לנו, ולא פעם אחת, שילד מתכנן התאבדות. ילד שתכנן שיתף ילדים אחרים וכששאלו אותם למה הם לא סיפרו הם אמרו: לא רצינו להלשין, או – הוא השביע אותנו שלא נספר. הנאמנות לחבר גברה על החובה המוסרית להציל נפש בישראל. אנחנו רוצים ללמד את הילדים מראש מה ההבדל בין הלשנה לבין עזרה לחבר וגם זה מאד קשה בגיל הזה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
יש עניין שנקרא הדבקה – אם יש מקרים של התאבדות, שמקבלים הרבה חשיפה גם בתקשורת, פתאום זה קורה אצל אחרים. אני מניח שאתם שוקלים היטב שאותו דבר יכול להיות גם לגבי השיחות האלה בבית הספר. יש לפעמים סכנה שעצם העלאת הנושא מחדירה את הרעיון למוח של הצעירים ואנשים פתאום נדבקים לעניין.
ד"ר בלהה נוי:
דובר על זה אתמול הרבה בכנס. לפני מספר שנים היתה תכנית "עובדה", שדיברה על ילדה שתכננה אובדנות, והחבר שלה צילם אותה בכל השלבים. הראו כמה היא יפה, כמה היא מוצלחת ועד שהיא הגיעה אל מותה, והכל בתיעוד של המצלמה. היו שני סקרים, אחד שלנו בשפ"י ואחד יותר גדול, שאמרו שאחרי הסיפור הזה היתה עליה במקרי ההתאבדות. המסקנה החד משמעית היא שאם אתה מתאר את סיפור האובדנות כסיפור הרואי, יש בזה את אלמנט ההדבקה, אבל ברגע שאתה מנמיך פרופיל וגורם לילדים להבין כמה זה דבר לא נכון, אלמנט ההדבקה לא קיים. בשעתו עמדנו בדילמה הזאת כי רצו להעביר לילדים שאלונים שונים ולשאול אותם האם שקלת פעם אובדנות. אגב, מתבגרים רבים שוקלים את זה כי הילדים מכירים את כל האלטרנטיבות שיש ולכן שאלה כזאת לא מעידה על שום דבר. השאלה – האם ביצעת מעשים בנסיון להתאבדות – מעידה על ילדים שנמצאים בסיכון, אבל אי אפשר לשלול את החשיבה שילדים בגיל גיבוש זהות חושבים על השאלה האם החיים שווים. למתבגרים יש את המחשבות האלה ואנחנו יודעים את זה. החוקרים, וגם המערכת הלאומית, רוצים לעשות ניטור ארצי של כל הנושא הזה כדי לדעת כמה ילדים שוקלים אובדנות, כמה ילדים באמת מתכננים, כמה ילדים מתחילים לבצע וכן הלאה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני מבין שהכל תלוי בצורת הצגת הדברים. לא תמיד מה שמורה או חבר רוצים להעביר, נקלט אצל ילד שנמצא במצוקה. בהקשר אחר לגמרי, היה סיפור גדול בארצות הברית כשלימדו על השואה, לא בצורה כל כך חכמה. אחר כך הילדים הלכו לשחק נאצים ויהודים והיה ביקוש לא קטן להיות נאצים. אני נותן את הדוגמה הזאת רק כדי להדגים שלא תמיד מה שמלמדים נקלט כראוי אצל התלמידים.
ד"ר בלהה נוי:
אני מסכימה איתך. התכנית כישורי חיים מאד רלוונטית לנושא הזה וגם מחברת את התלמידים כקבוצת תמיכה. אני רוצה לומר כמה מילים על תפקידו של המורה. למורה יש את סימני האיתור והמורה, גם כמי שמכיר את הילד ויכול להסתכל עליו כעל סובייקט ולא כעל אובייקט. זה דבר שאנחנו מנסים להכניס למערכת. קיימנו כנסים בכל המחוזות, שיתפנו בהם את המפקחים כדי שיבדקו שאכן התכניות מתקיימות בבתי הספר. העלינו על אתר האינטרנט שלנו את כל החומרים, מורים נכנסים לאתר ויכולים לקבל את כל החומרים הרלוונטיים. התחלנו לעשות פיילוט על תכנית חדשה. יש לנו כמה תכניות עד היום, אבל התכניות לא התחדשו בעשר השנים האחרונות ועם כניסת האינטרנט – מחוץ לעובדה שהנוער משתנה מאד מהר – אנחנו חושבים שאפשר להשתמש בו לטוב. ילדים מוצאים באינטרנט קבוצות תמיכה, שלפעמים הם לא מוצאים בחברת בני כיתתם, אבל מצד שני, באינטרנט גם מלמדים ילד איך להצליח להתאבד, כולל כל הצעדים וכל השלבים. כלומר, זאת חרב פיפיות ואנחנו צריכים ללמד את הילדים לגלוש בדרכים בטוחות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני מניח שההצלחה בתחום הזה די מוגבלת.
ד"ר בלהה נוי:
בכל דבר אנחנו מתחרים בעולם. הדבר שמאד מאפיין את התכנית שאנחנו הולכים לבנות, בשונה מהתכניות שהיו עד עכשיו, הוא השיתוף של הילדים בתכנית. עשינו כמה וכמה קבוצות מיקוד ושוחחנו עם הילדים על החיים שלהם – מה יש להם לספר על החיים שלהם, מה קורה כשהם נכנסים למצוקה, אל מי הם פונים, אל מי הם חושבים שהם היו יכולים לפנות והם לא פנו, למה הם לא פונים, במי הם נעזרים, מה הם רואים אצל החברים שלהם, מה הדילמות שלהם כשהם רואים חבר במצוקה, איך הם כן יכולים לעזור והם לא עוזרים, למה הם מצפים מאיתנו המבוגרים? המשוב הכי חזק שקיבלנו היה: דברו איתנו, דברו איתנו. פעמים רבות מראים הממצאים שילדים צריכים את חברת בני גילם והמבוגרים כאילו לא רלוונטיים בשבילם, אבל לא כך הדבר. המורה הוא דמות מאד מאד משמעותית, הם רוצים שמורה יהיה קשוב אליהם, ידבר איתם ויעז לדבר איתם על דברים שהם לא במסגרת הלימודים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
נסתפק בכך. הדברים מאד מאד חשובים ומצביעים על כך שהמשרד ומנהלת שפ"י עושים עבודה מאד מעמיקה וטובה. השאלה בסוף היא איך זה חודר לשטח. אנחנו יודעים שיש מורים, המורים הטובים, שיקלטו את זה, אבל אנחנו גם יודעים שתלמידים מרגישים לעומתיים מול המורים ולכן דבר כזה בכלל לא יעלה על הדעת, לדבר עם מורים על הנושאים הכי עמוקים והכי חשובים. אני מודה לך מאד על הצגת הדברים.
אני רוצה לשאול את התלמידות – האם זה נושא שאי פעם דיברו איתכם עליו בבית הספר?
הדס:
כן. בשנה שעברה היה לנו שיעור פעם בשבוע עם יועצת בית הספר על כל הנושא כולל נושא הסמים.
ענבל אלמליח:
לא קרה לי דבר כזה, אבל אני לא יודעת אם הייתי פונה למישהו מהמורים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הייתם רוצים שתהיה כתובת לנושא הזה בבית הספר?
הדס:
ההתנהלות של בית הספר שלנו ממש טובה והקשר בין המורים לתלמידים ממש חברותי, כך שברור לנו שאם יש לנו בעיה, אנחנו יכולות לפנות למחנכת או לחברות טובות. גם בנות משכבות יותר נמוכות באות אלינו ויש לנו אווירה מאד פתוחה וחברותית. ברור לכולנו שאם זה יקרה למישהי, יש לאן לפנות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה.
חנה בר-יוסף:
אני חברה הבין-משרדית למניעת התאבדויות שליד משרד הבריאות. חלק מהאירוע הזה הוא באמת מדחיפה רבת שנים של הוועדה. התמונה המספרית מאד עצובה ומראה רק את קצה הקרחון. כשמדברים על נסיונות התאבדות, מדובר בנסיונות שמגיעים לחדרי המיון. יש אלפי נסיונות אחרים שלא מגיעים. התאבדויות כבדות אכן מובאות לפסיכיאטרים, אבל כאשר מורה רואה שילד כותב שנמאס לו מהחיים, יש יועצת בבית הספר, יש פסיכולוג חינוכי אחריו, יש מרפאה לבריאות הנפש וכן הלאה. יש מדרג טיפולי מרובה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
קשה למורה לדעת מה מצבו של התלמיד. הוא לא איש מקצוע בעניין.
חנה בר-יוסף:
נכון. לכן הוא מעביר ליועץ, שיודע קצת יותר, ופסיכולוג בית הספר יודע קצת יותר.
ד"ר בלהה נוי:
אין פסיכולוג.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אין פסיכולוגים וליועצים יש עבודה רבה. הם עובדים יום בשבוע וצריכים לטפל בכל התלמידים.
חנה בר-יוסף:
לכן אנחנו רוצים להגביר את המודעות לנושא. עניין שעלה כאן הוא ילדים או אנשים שאכן היו בטיפול ובכל זאת התאבדו. ראשית, יש איזשהו משקע. יש אנשים שאין אפשרות להגיע אליהם, בעוונותינו. זה לא צריך לרפות את ידינו כי הרבה מאד אפשר לעשות. פסיכיאטרים של ילדים ונוער מנסים למעט במתן תרופות, אבל לפעמים צריך לתת קצת יותר. בארצות הברית ירד שיעור המתאבדים בקרב בני הנוער מאז שהתחילו לתת כדורים נוגדי דכאון. צריך לשפר את שיטות הטיפול ובמשרד הבריאות עושים היום עבודה עם רופאי המשפחה, כדי שיוכלו לאתר. אנחנו רוצים להכשיר גם את הרופאים בתוך המשרד לעשות דברים. אחד הדברים הוא לייסד מסד נתונים על הילדים במערכת החינוך שמנסים להתאבד. גם זה קצה קצהו של הקרחון כי בוודאי הרבה דברים לא מדווחים. הילדים לא פונים לגופים רשמיים ופעמים רבות יש יועצת בבית הספר, שדלתה פתוחה והיא מאורגנת וערוכה לטפל, אבל הילד לא פונה אליה כי זה מדווח ומכל מיני סיבות.
צריך ללמד את ההורים לדבר עם הילדים. בירחון האמריקני הכי נחשב לפסיכיאטריה ששל ילדים ונוער ישנו מסר שאומר: להחזיר את ההסברה המינית לילדים. היום הכל מסור בידי האינטרנט, אבל הם צריכים לקבל את זה ממישהו שאוהב אותם, שאכפתי, שמבין ובעל נסיון. צריך להחזיר את הדיבור לא רק למורה עם הילד אלא גם להורה עם הילד.
עפרה דונסקי:
אני רוצה לומר שכל אלה שדיברו לפניי דיברו על הרגישות ועל כך שיהיה עם מי לדבר. עמדתי בראש ועדה שחקרה התאבדות שהצליחה, לצערי הרב. שמעתי את הבנות שאמרו שאצלן בבית הספר יש עם מי לדבר, אבל לא בכל המקומות זה כך.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני מניח שהן צודקות.
עפרה דונסקי:
אמרת את המילים מורים טובים. מורים טובים הם כאלה שמסוגלים גם לקדם הישגים, גם להיות רגישים וגם לתת אוזן קשבת לילדים. בהסתדרות המורים אנחנו מפעילים קו פתוח, שבא לתת ייעוץ למורים למקרי אלימות כלפיהם. הרבה פניות מתקבלות לקו הפתוח הזה מתוך רצון להתייעץ על ילדים בסיכון. המורה צריכה להיות הדמות הראשונה, כדי שהילדים יידעו שהיא ה'אמא' שלהם בבית הספר. צריכה להיות הרבה יותר רגישות, צריך להיות דיבור בגובה העיניים. אנחנו חברה הישגית וצריך לדעת לקבל כשלון.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
מה לגבי הכשרת מורים? האם הנושא הזה הוא נושא מרכזי וקבוע בכל הכשרת המורים?
עפרה דונסקי:
אני לא יודעת עד כדי כך, אבל כל הפעילויות בבית הספר הן וולנטריות. אם בית הספר יחליט שזה נושא חשוב, ייערכו פעילויות בנושא.
ד"ר בלהה נוי:
בסמינר בית הכרם ובאורנים יש עכשיו תכנית לילדים בסיכון. אני יודעת על שתי התכניות האלה. אני לא חושבת שצריך כי אי אפשר לעשות שיעור על כל התנהגות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
כמו שאפשר לעשות שיעור בכל כיתה בנושא הזה, כחלק מההכנה של המורה הוא צריך להשתלם גם בנושא הזה. מורה צריך לדעת להבחין במצוקות של תלמידים.
ד"ר בלהה נוי:
בתוך שיעור על התנהגויות סיכון צריך להקדיש פרק נפרד לנושא ההתאבדות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
האם יש קיצוץ ביועצי בית הספר?
ד"ר בלהה נוי:
אין קיצוץ, אבל מלכתחילה אנחנו נמצאים במצוקה. לא הצלחנו לתקנן ייעוץ ביסודי. עפרה ואני נלחמות על הנושא הזה עוד מימי ועדת מתן וילנאי. זה כמעט אבסורד – איך יש שיעור על כישורי חיים בלי יועצים?
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אנחנו יכולים להכניס את זה להמלצות שלנו.
נחמד הלל:
האוכלוסיה בחינוך הפניימתי היא אוכלוסיה שנמצאת מראש בסיכון. אנחנו עוסקים במניעה, באיתור ובטיפול, אבל אי אפשר לתת טיפול יסודי אם יש יועץ רק פעם בשבוע. בקבוצה אנחנו מתייחסים רק לאוכלוסיית העולים וכאשר עולה מתבגר בפנימייה זה מעצים את הקשיים שלו. חסרה לנו ראייה מערכתית, לעבוד עם כל דמות המורה, המדריך, ההורה והקולט. אנחנו צריכים לחשוב בצורה מעמיקה, שמאגדת את כל המשאבים ומתייחסת למתבגר בכל ההיבטים. בחינוך הפנימייתי הדמות המשמעותית, המדריך, נמצאת 24 שעות ביממה. זה האדם הכי משמעותי והוא לא אדם מקצועי.
כשתלמיד מגיע לפנימיה הוא באה עם מטענים והמדריך הוא הראשון שעליו יוצאת כל האגרסיה. פעמים רבות המדריך הוא חסר הכשרה ולעיתים הוא מתמודד עם חמישים ילדים בקבוצה. אדוני היושב ראש, צריך ללכת להכשרה בקבוצות קטנות, עבודה עם דמות משמעותית אחת שיכולה להתייחס לילד הזה ולא רק למתמטיקה. הוא צריך לראות את הפנים שלו, איך הוא חזר ביום ראשון מהבית לפנימיה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
המדריכים בפנימיות שייכים למשרד החינוך?
נחמד הלל:
כן. הם עובדים בכפרי הנוער ומשרד החינוך מממן אותם במסגרת ימי אחזקה. התקציב בא ממשרד החינוך, אבל לא הבעלות. צריך להקצות יותר תקציבים כדי שהמדריכים יהיו מקצועיים. הם לא עובדי משרד החינוך, אבל הם מתוקצבים על ידי המדינה. עולים יוצאי אתיופיה – במערכת שלנו יש כ-3,700 נערים שלומדים בחינוך הפנימייתי ובתכנית פיילוט ניסינו לעבוד עם כל המערכות. זה פיילוט שנוגע רק ל-300 תלמידים והלוואי והיתה לנו קבוצה גדולה, גם של יועצים, גם של עובדים סוציאליים וגם של אנשי חינוך, כדי שהיינו עושים את התכנית הזאת לכל הילדים. אני מברכת גם על הדיון היום בוועדה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לפי הנתונים, יש כ-80 מתאבדים בשנה בגילאי 15-24. זה אומר שהמסה הגדולה היא מגיל 18 עד 24, הרבה יותר ממה שיש בגיל בית הספר.
ד"ר בלהה נוי:
יש כאלה שנשרו ממערכת החינוך.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני לא מבין למה עשו התפלגות מ-15 עד 24.
ד"ר בלהה נוי:
כך זה נהוג בכל העולם.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לדעתי זאת טעות כי בישראל יש תקופה של בית ספר ואחריה תקופה של צבא.
ד"ר בלהה נוי:
אנחנו יודעים שבגיל הצבא יש יותר מתאבדים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
ראוי לדעת נתונים מדויקים, כי אם ההתאבדות קשורה לנשירה מבית הספר, זה טיעון מאד חשוב וראוי לטיפול. אנחנו מזניחים את הילדים, הם מגיעים לגיל 16 והם לא שלנו, לא של אף אחד.
ד"ר בלהה נוי:
זה נכון וצריך לכלול את כל הילדים עד גיל 18.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני רוצה לסכם את הישיבה ולומר שאנחנו מודים על הצגת הדברים של ד"ר בלהה נוי ועל מה שנעשה במשרד החינוך ועל הגברת המודעות, הטיפול והאיתור של הבעיה. אנחנו בהחלט מברכים על כך. אני חושב שחשוב מאד להגביר את המודעות להכשרת המורים, לתת אפשרות להדרכת מדריכים בפנימיות באיתור מוקדי הסיכון ובאיתור ילדים במצוקה, דבר שלא קיים היום, בוודאי לא בצורה מספקת. אני חושב שחשוב להרחיב את הבדיקה לא רק להתאבדויות עצמן אלא לראות כל נסיון להתאבדות כאילו זה היה נסיון שהתבצע. אם מסתכלים על זה כך, אנחנו מגיעים למספרים מאד קשים של ילדים צעירים, שניסו להתאבד, ואז אנחנו יכולים למקד טוב יותר את הטיפול. גם ילדים שמנסים להתאבד, נשארות אצלם צלקות בגופם ובנפשם. לכן צריך להסתכל על זה כאילו התבצע הדבר וכך יהיו לנו נתונים הרבה יותר רחבים להתייחסות, למחקר, לטיפול ולאיתור הילדים הללו. אני קורא למשרד החינוך ומשרד הבריאות וממליץ על כך שיהיה הרבה יותר ייעוץ בבתי הספר היסודיים כדי שנוכל לאתר את הבעיות מוקדם ככל האפשר. חלק מהטיפול הכולל בילדים הוא עזרה לילדים שנמצאים בסיכון ובמצוקה, לא רק בנושא ההתאבדויות.
הדס:
לדעתי הקשר בין המורה לתלמיד תורם הרבה יותר כי תמיד יש פחד מיועצים בבית הספר ומפסיכולוגים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לפעמים זה כך ולפעמים זה הפוך. לפעמים קשה לגשת למורה ולפעמים, כשיש גורם יותר חיצוני, ובכל זאת פנימי, ששייך לבית הספר ומכיר את התלמיד, יותר קל לגשת אליו.
הדס:
המורה הולך איתך כל הדרך ואז אתה מרגיש חבר שלו.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אם זה כך זה מצוין, ואני שמח שזה כך בבית הספר שלך, אבל יש פה ושם בתי ספר, שאולי בהם זה לא לגמרי כך. לכן טוב שיש באותם בתי ספר מישהו, שאתה מרגיש נוח איתו ואתה יכול לבוא אליו כגורם חיצוני, אבל פנימי, לתוך השיח הזה. אנחנו ממליצים על דברים שאין. לכל תלמיד יש מורה, אבל לא תמיד יש יועץ ולכן אנחנו ממליצים שיהיו עוד יועצים. את צודקת בכך שהכי טוב אם יש קשר פתוח עם המורים בכיתה, כפי שאתם מתארים אצלכם. זאת גם אמירה של בית הספר שיוצר המנהל, המורים והתלמידים בינם לבין עצמם. אני מודה לך על ההערה.
אני מאד מודה לכל המשתתפים. תודה רבה לכולם, הישיבה נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 10:10