פרוטוקול ועדה
הכנסת השבע-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני
פרוטוקול מס' 218
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום שלישי, י"ב בסיוון התשס"ז (29.05.2007), בשעה 09:30
סדר היום: יום השלטון המקומי בכנסת – נציגי מרכז השלטון המקומי יציגו בפני הוועדה נושאים בעלי חשיבות רבה לשיפור רמת השירות לציבור הנזקקים לשירותי הרווחה
נכחו:
חברי הוועדה:
משה שרוני – היו"ר
סופה לנדבר
מוזמנים:
אהובה קרקובר – היחידה לארגון ומנהל ברשויות המקומיות, משרד הרווחה
בסאם סאבק – הלשכה המשפטית, משרד האוצר
יאיר זילברשטיין – משרד האוצר
גיורא רוזנטל – המרכז לשלטון המקומי
אברהם אבגי – עיריית אופקים
אלי בניאס – אגף רווחה, עפולה
חיים געש – ראש המועצה פרדס חנה, יו"ר ועדת הרווחה של מרכז השלטון המקומי
רבקה גרפינקל – קריית טבעון
תמי ברשטר – מנהלת שירותי רווחה, פרדס חנה-כרכור
ציפי לפלר – אגף רווחה, עיריית ירושלים
יהודית גלנץ – עיריית ירושלים
אירית הופמן – אגף רווחה, עיריית ירושלים
שושנה חרחס – עיריית תל אביב
רחל וידל – אגף רווחה, בת ים
ישראל אבן זהב – מטה מאבק הנכים
מנהלת הוועדה: וילמה מאור
רשמת פרלמנטרית: מיטל בר שלום
יום השלטון המקומי בכנסת – נציגי מרכז השלטון המקומי יציגו בפני הוועדה נושאים בעלי חשיבות רבה לשיפור רמת השירות לציבור הנזקקים לשירותי הרווחה
היו"ר משה שרוני:
שלום, אני פותח את ישיבת הוועדה. הנושא של שלטון מקומי בארץ שונה מכל העולם. בכל העולם השלטון המקומי לא תלוי בשלטון המרכזי. אצלנו בארץ יש ריכוזיות. בגרמניה השלטון המקומי הוא בעל הבית על החשמל, על הגז, על רישוי מכוניות, ולכן יש להם מאיפה לחיות וגם לפתח את העיר. אצלנו יש אנדרלמוסיה. עדיין לא הגיעו לאיזו הסכמה, איזה רשויות צריכות להיות נתמכות על ידי השלטון המרכזי, מקומות שבהם אין תעשייה ולא חושבים שאי פעם תהיה תעשייה שם.
ניקח לדוגמא את חוק החינוך חובה. המדינה קבעה חוק חינוך חובה, והשלטון המקומי צריך להשתתף ב-30%. או שיש חוק חינוך חובה, או שהשלטון המקומי יחליט מה שיחליט. יש בעיה רצינית. השלטון המקומי פעם אחת יצטרך לתת את הדעת בנושאים אלה. אם הם לא יביאו הצעות רציניות לשלטון המרכזי, נמשיך לראות את המחזות הקיימים היום, שעובדים לא מקבלים שכר, שיש ראשי ערים שמתחשבנים עם ראשי ערים שפרשו ולא משלמים את הגמלה. זו תעודת עניות לכל אלה שעושים את זה. אני לא חושב שהם מנהיגים. צריך פעם אחת ולתמיד לברר, מה השלטון המקומי צריך לתת לתושביו, ומה השלטון המרכזי חייב לתת לשלטון המקומי.
חיים געש:
אני מודה על האירוח ומודה על הפתיח. אני מזדהה לחלוטין עם האמרה, שהגיע הזמן שנדע מי אחראי על מה. אנו הולכים אחורה עד הקמת הוועד הלאומי, שאז נקבעו דפוסי העבודה שבין השלטון המרכזי היהודי ובין הרשויות. לאחר הקמת המדינה דפוסי ההתנהגות האלה נמשכו, כך שהשלטון המרכזי רואה ברשויות קבלני ביצוע של חוקים שהמדינה העבירה ומטילה על הרשויות. אני לא אלך רחוק, אני לא רוצה להיות ג'וליאני, למרות שזה לא רע שתהיה לי משטרה משלי והפרשים ילוו אותי בכניסה לבית העירייה.
היו"ר משה שרוני:
בינתיים יש ראשי ערים שצריכים לשלם מכיסם על אבטחה, וזה לא טוב.
חיים געש:
זה חלק מהבעיה. אנחנו באנו לפה כדי לדון בנושא הרווחה. הנושא של הרווחה מקורו בחוק הסעד משנת 1958. אנחנו רוצים לנסות לשנות ולקדם עד כמה שניתן חקיקה מעודכנת ונכונה לימנו אלו, שמשנה את השם של חוק הסעד לשירותי רווחה ושירותים חברתיים. אני יודע שנעשית עבודה במשרד רווחה, אבל מאחר וכל עשרה חודשים מתחלף מנכ"ל משרד רווחה ושלוש שנים מדינה יכולה להיות גם בלי שר רווחה אז גם אין מי שיקדם את החוק. בהנחה שהכנסת היא יותר יציבה ומשרתת 4 שנים, התפקיד שלך הוא לנסות לדחוף את חוק הסעד וחוק הרווחה החדש, ובמסגרתו לקבוע מה הוא סל השירותים שתושב של מדינת ישראל - לא משנה אם הוא גר בכפר, בקיבוץ או בעיר - מקבל. כנגזרת מזה לגזור את התקנים. נכון לעכשיו אנו מעריכים את התקנים החסרים בשלטון המקומי בין 700 ל-1,000. מאחר ואין הגדרה לסל השירותים המינימאלי, קשה מאוד לכמת את זה.
כבר עכשיו אנו עם עובדים שאינם מתוקננים, כי הצורך בשטח הוא לתת מענה לצרכים של אנשים. אני אתן מספר דוגמאות. יש לנו שירות שנקרא: ליווי לקשישים עריריים לחולי דיאליזה. זה מצריך כוח אדם. התקנים נקבעו לפני הרבה זמן. אצלי במקרה אחוז הקשישים הוא גבוה מהממוצע הארצי, ולכן אני צריך על חשבון הארנונה לבצע את הדברים. יש צורך למסד את החוק הזה בחוק חדש, מאורגן ומוסדר, שמתאים גם לרוח הזמן וגם למה שחווינו לאחרונה.
במלחמת לבנון השנייה ראינו מי עמד ונתן את השירותים, ואנו רואים גם מה שקורה עכשיו בשדרות ובעוטף עזה. אנו צריכים את הסיוע של הוועדה לנסות לקדם חוק חדש, משוכלל ומודרני. אם הדבר הזה ילך קדימה, אז כל הדברים יכולים להיכלל בו ולהיגזר ממנו.
לאחרונה קיימנו סדרה של פגישות עבודה עם השר החדש ועם המנכ"ל החדש על סט שלם של דברים, החל מדברים טכניים של מי יטפל בעיוורים ובחרשים, האם זה הביטוח הלאומי או לשכות הרווחה, ועד שאלת חוק הסיעוד. אין ספק, שאם תהיה חקיקה ראשית, נכונה ומותאמת לחיינו, אפשר יהיה לגזור ממנה את סל השירותים החברתיים, לתקנן אותו וללכת קדימה.
שושנה חרחס:
אני מנהלת אגף שירותים חברתיים בעיריית תל אביב יפו, ומייצגת את השלטון המקומי במועצה ארצית לשיקום נכי נפש. אני רוצה להצביע על מצב בלתי אפשרי שקיים בשנים האחרונות. החקיקה התפתחה מאוד, ובמקביל לא ניתנו משאבים לביצוע אותה חקיקה. החקיקה היום חלה על כל האוכלוסייה. גם אוכלוסייה במעמד סוציו-אקונומי גבוה זכאית לקבל שירותים על פי חוק. בכל הנוסחאות של משרד הרווחה המרכיב הסוציו-אקונומי הוא מרכיב מאוד משמעותי בחלוקת המשאבים.
רף הכניסה לשירותי סיעוד הוא גבוה. נכנסים קשישים שבשנים שקדמו לחוק הסיעוד כלל לא היו מטופלים בשירותי רווחה, והיום הם מטופלים. אני מדברת על חוק החוסים, שמכניס לטיפול שלנו קשישים במצבי סיכון חסרי ישע. לעיתים אנו מדברים על אנשים עמידים ביותר, מיליונרים, שלא מודעים למצבם, וכאשר מודיעים לנו שהם נמצאים במצב סיכון וחשופים להזנחה, אנו מתערבים. לעיתים מנהלי בנקים מצלצלים ואומרים: הגיע קשיש עם מישהו שרוצה להוציא ממנו כספים.
כל הנושא של גירושין ומשמורת ילדים, גם הוא מטופל על ידנו. אנו יודעים שבקרב אוכלוסייה במעמד סוציו-אקונומי גבוה שיעור הגירושים הוא יותר גבוה. אנשים באים מול פקידי הסעד לסדרי דין עם מיטב עורכי הדין כנגד פקידי הסעד, שצריכים להיות במיומנות מקצועית גבוהה ביותר כדי להגן על טובתו של הקטין שנמצא במרכז הקונפליקט בין ההורים. זאת אוכלוסייה ממעמד גבוה מאוד. אין כלל התייחסות לכך שאנו צריכים לתת גם לה שירותים.
אני אאזכר את הנושא של נכי נפש, ואת הנושא של אלימות במשפחה. הנושא של אלימות הוא נושא חדש. בשנים האחרונות התפתחה גם אלימות במצב של זקנה. עד עכשיו לא האמינו שיהודי יכול להתעלל או להזניח את הוריו. היום ישנם מקרים רבים, בהם אנו נדרשים להתערב. אני אתן דוגמא מעיריית תל אביב. אנחנו פנינו לבית המשפט במקרה של בן דוקטור, שהזניח את אביו בצורה מזעזעת. הבן טען שהאבא מטופל היטב כי הוא רצה לשמור על הרכוש הרב, ואנו היינו צריכים לבוא לבית המשפט עם התמונות שצילמנו, שהראו לבית המשפט את המצוקה. מדובר באדם מאוד עמיד מאזור כיכר המדינה. גם לאלה אנו צריכים לתת שירותים.
אנחנו מאוד חרדים לרפורמה שעומדת לעבור בנושא שירותי בריאות הנפש האמבולטוריים לקופות החולים. גם היום השירותים שניתנים על ידי משרד הבריאות רחוקים מאוד מלהשביע את רצוננו. אנשים שאינם מטופלים מגיעים אלינו. הציבור אינו מכיר את שר הבריאות או את הפסיכיאטר המחוזי. הוא מכיר את ראש העיר שלו. הוא פונה לראש העיר כאשר יש לו מטרד של שכן, או כאשר מישהו שהוא דואג לו מתנהג בצורה שאינה מותאמת למציאות. אנחנו העובדים הסוציאליים, בלי כלים, בלי כוח אדם, בלי שאיש נתן לנו את המנדט, חייבים לפתור את הבעיה כי ראש העיר חייב לתת תשובה לתושבים שלו והם צריכים להיות מרוצים מהשירותים שניתנים על ידו. השלטון המקומי אחראי לשירותי הרווחה. כיוון שיש לנו ניסיון מר מחוק הסיעוד. בחוק הסיעוד נקבע שהפיקוח ייעשה על ידי אחיות בתי החולים ועל ידי העובדים הסוציאליים, כאשר בפועל כמעט כל הפיקוח נעשה על ידי העובדים הסוציאליים מבלי שניתנו משאבים. אנחנו יודעים שכאשר קופות החולים יפריטו את השירות, אנשים יגיעו אלינו. הם לא יצליחו לתפקד בקהילה ללא סל שירותים, ללא רשת שירותים מפותחת בקהילה, והם ייפלו עלינו ויורידו את איכות החיים של תושבי הערים. הם יסתובבו ברחובות, יציקו ויטרידו. גם הם עצמם יהיו חשופים לסיכון. אני רוצה להתריע על זה.
אני חושבת, שזה מבורך שמנסים לקדם את החוק מחדש. חוק שירותי הסעד משנת 1958 כבר לא רלוונטי, ואני מאחלת לכל העוסקים בזה בהצלחה. אנחנו כמובן נתמוך בזה.
ציפי לפלר:
אני מאגף הרווחה בעיריית ירושלים. אני מסכימה עם כל מה שנאמר. אני רוצה להתמקד בנושא נוסף, הפרטת שירותי הרווחה. חלק גדול מהשירותים היום מופרטים. משרד הרווחה יוצא במכרזים והשירותים מופעלים על ידי עמותות, מלכ"רים או ארגונים פרטיים עסקיים, או שהרשות המקומית יוצאת לאותם מכרזים. אני רואה ששירותי הרווחה נמצאים בסכנת התמוטטות בעקבות המגמה הזאת. העמותות נדרשות להביא הרבה מאוד משאבים למען מתן השירות הבסיסי, בין אם זה פנימיות, מסגרות בקהילה לכלל האוכלוסייה. העמותות נדרשות להביא משאבים. זה אומר שיתמודד רק מי שיש לו כספים, חברות כלכליות או כאלה שירוויחו את הכספים על חשבון האוכלוסייה. התעריפים שהמשרד קובע הם לא מספקים, הם לא מספיקים לתת את השירות ההולם.
היום משרד הרווחה מציע משאבים שונים בתחומים שונים להפעיל תוכניות שונות. אין כוח אדם בתוך לשכות הרווחה שיוכל ליזום, לתכנן, לפקח ולבקר. היום בירושלים יש קרוב ל-800 עמותות העוסקות בתחומי הרווחה. אין לאף אחד שליטה, פיקוח או בקרה על זה. המכרזים משווקים את העבודה. אני בעד מכרזים, ואני חושבת שזה מאפשר תחרות הוגנת. החוק קובע שכל חוזה בסך 15,000 שקלים שנחתם עם מלכ"ר או עמותה, מחייב חתימה של היועץ המשפטי של עיריית ירושלים.
אני בהכשרתי עובדת סוציאלית, וכך גם כל העובדים שלנו. היום אנו נדרשים לידע בכתיבת מכרזים ובכלכלה. אנחנו נדרשים לתת מענים משפטיים בכל התחומים: מילדים ועד הקשישים. ההופעה של העובדים הסוציאליים היא מול עורכי דין. אנחנו עובדים סוציאליים ולא עורכי דין.
בירושלים אנו מטפלים בלמעלה מ-4,000 ילדים בסיכון, כאשר אנו יודעים שיש מעל 20,000 כאלה. היכולת שלנו לטפל במאסה הזאת היא כמעט בלתי אפשרית, גם מבחינה תקציבית, גם מבחינת כוח אדם וגם מבחינת הכשרות. כאשר נודע לי נושא הדיון היום, אמרתי שאחד הדברים שאני מצפה מהכנסת ומהשלטון המקומי, הוא לעצור את זה כדי למנוע את התמוטטות שירותי הרווחה במדינה.
רחל וידל:
חלק מן הרשויות היו רשויות במשבר ונכנסו לתוכניות הבראה, ואז גם באותם מקרים שניתנה תוספת כוח אדם על חשבון הרשות היא נאלצה לשלוח את האנשים הביתה. אני מצטרפת לכל מה שנאמר. היום אנו מקבלים 200 פניות חדשות כל שבוע בנושא של חוק הסיעוד. אנו מקבלים בממוצע 450 משפחות חדשות בכל חודש, כאשר חלקן הגדול נכנסות לתהליך טיפול. כל זה נעשה ללא כוח אדם. משרד הרווחה יצא עם תוכנית שכולנו אמצנו: עם הפנים לקהילה. זו תוכנית שמטרתה להמיר מכסות של הוצאת ילדים מהבית לטובת פיתוח שירותים בקהילה. אנחנו חשבנו שזה נכון לעשות את זה, ואמצנו את זה. זה לא בא עם תקציבים וכוח אדם. זה לא בא עם ציוד, מבנים והסעות. זה אומר שהרשות המקומית יכולה או לומר שאין לה ואז היא לא הולכת עם מדיניות המשרד, או לנסות לגייס מפה ומשם ולא לממש את זה כמו שצריך. אם אנו מקבלים נושא, הוא חייב להיות כולו בהפעלה שלנו. לא מקיימים בקרה ומעקב, וזה חבל.
תמי ברשטר:
אני רוצה להתייחס לתנאים בהם עובדים העובדים הסוציאליים. רבות ממחלקות שירותי הרווחה בארץ ממוקמות במבנים מוזנחים. אנחנו בשנת 2007 גרים בצריף. אני יודעת עוד על הרבה מחלקות כאלה שנמצאות בתנאים בלתי סבירים. זה מגביר את האלימות בתוך המחלקה מצד הפונים, כיוון שאנשים מתייחסים למקום בהתאם.
במשרד הרווחה יש סכום של 560,000 שקלים לכל המחלקות בארץ, לשיפוץ ובינוי מחלקות חדשות. מה הציפייה? האם הציפייה שהרשות המקומית תקים את המבנים? האם זה שירות שחייב השלטון המקומי לתת או גם השלטון המרכזי? אנחנו היום נמצאים בתנאים לא תנאים. גם המבנים של שירותי הרווחה, כמו מועדוניות ומועדוני קשישים, לא מטופלים. אין אמירה מי אחראי לזה. הרשות המקומית צריכה להקים את המועדוניות. אין תקציב שיפוץ קיץ למועדוניות או למועדוני קשישים.
ציפי לפלר:
אין גם תקציב למבנים.
תמי ברשטר:
נוסיף לזה את כל העניין של מחשוב. אני מכירה מחלקות שאין להן מחשבים. אפילו שומר, המחויב לעמוד בכניסה לשירותי הרווחה, ממומן במלואו על ידי הרשות המקומית.
ציפי לפלר:
במידה והוא קיים.
תמי ברשטר:
התנאים האלה שבהם העובדים הסוציאליים צריכים לעבוד לא מותאמים לתקופה שבה אנו נמצאים. הם מעמידים את העובד הסוציאלי בסיכון, ואנו עדים לזה.
אירית הופמן:
אני מעיריית ירושלים. אני רוצה להתייחס לשתי נקודות נוספות. דיברו כאן על נושא המכרזים. בתחומים רבים משרד הרווחה הוא זה שמפרסם מכרזים בתחומים השונים. היות והרשות לא זאת שיכולה לפרסם את המכרזים ולא מעורבת בכל התהליך, אין כאן תכנון עירוני בהתאם לצרכים של הרשות הספציפית. זה יכול להביא לעודף של שירותים, וכמובן לקריסה של עמותות כתוצאה מכך. זה לא נבדק בהתאם לצרכים החסרים. המשרד יוצא למכרזים, ואז יש הרבה עמותות שנכנסות למכרז. אין שום תכנון עירוני, אין חשיבה אסטרטגית של הרשות עצמה. בעיני, זו נקודה מאוד בעייתית.
דבר נוסף, הוא עניין הארנונה. בהתאם להנחיות של משרד הפנים, העמותות מחויבות בתשלומי הארנונה. זה התחיל בשנת 2000. כל הנושא הזה לא נלקח בחשבון מבחינת משרד הרווחה כאשר הוא עובד על תקצוב המכסות. אנו רואים שהרבה עמותות מחויבות היום לשלם ארנונה, ונמצאות במצוקה כלכלית.
היו"ר משה שרוני:
יש עמותות לצורכי רווח, והן צריכות לשלם.
אירית הופמן:
אני מדברת על מלכ"רים. בירושלים יש 102 דירות, בהן גרים אנשים עם מוגבלויות. העמותות שדואגות לדירות האלה צריכות לשלם ארנונה על כל הדירות. אנו מדברים על מלכ"רים ולא על עסקים או על עמותות למטרות רווח.
יהודית גלנץ:
אני רוצה לומר משהו כללי יותר, ולא לגעת בנקודות ספציפיות. אני הייתי מפנה בקשה לוועדה הזאת, שתשים את שירותי הרווחה ברשויות המקומיות בסדר עדיפות גבוה. כל הדברים שהועלו פה מצביעים על מצב של הזנחה פושעת של מה שקורה במחלקות לשירותים חברתיים. על המחלקות מוטלות תפקידים יותר ויותר מקצועיים. יותר ויותר נדרשת התמחות מצד אחד, ומצד שני המשאבים וההשקעה לא תואמים. אנשים עובדים בתנאים בלתי סבירים. אני מקווה, שהשינוי בחקיקה ישליך על כל התחומים. כרגע הדברים הם אקוטיים, הם בלתי נסבלים. אני לא מדברת על תוספת תקנים, אלא על שינוי מהותי ברור בנושא התקינה. צריך שתהיה נוסחה או קריטריון ברור. שנים מדברים על זה, אבל לא נעשה שום דבר. אני רוצה לחזור ולומר שישנה בעיה עם המבנים, עם אמצעים בסיסיים לעבודה.
נושא נוסף שלא עלה פה, הוא הנושא של המלחמה בעוני. כל שנה אנו מדברים על זה אחרי הדוח שיוצא מביטוח לאומי. השנה לא חל גידול באחוזי העוני, אבל צריכה להיות מדיניות של מלחמה מובהקת בנושא של העוני. אני לא יודעת לפרט איך ומה, אבל הוועדה הזאת צריכה לקחת על עצמה קידום של כל הנושאים שמעסיקים את המחלקות לרווחה, וגם את המדיניות החברתית בכלל במדינה.
אלי בניאס:
אני מבקש לומר אמירה כללית. ב-20 שנים נושא הרווחה במשרד עבר תהפוכות. עברתי הרבה שרים ומנכ"לים. כל פעם המדיניות משתנה. לשמחתנו, הפקידות נשארת יציבה. אני מצפה וקורא לוועדה, שאולי עכשיו כשיש שר חדש ומנכ"ל יראו את נושא הרווחה בצורה שונה. התקדמנו המון במצב החקיקה בתחום. אי אפשר להשוות את שירותי הרווחה של היום לאלה שהיו קיימים לפני 20 שנה. במדרש נאמר: על שלושה דברים העולם עומד: התורה, העבודה וגמילות חסדים. לצערי, את העבודה לקחו מאיתנו והשאירו רק את גמילות החסדים. אני רוצה שלא נראה את המחזות של אנשים מול בתי תמחוי מבקשים לחם. אני רוצה שיראו את ההתפתחות של שירותי הרווחה ויביאו אותם גם לאוכלוסייה ברמה בינונית, כדי שלא תגיע גם היא למעגל העוני. צריך להיות שינוי תפיסה. אשתי מורה, והיא יודעת שבכיתה שלה צריכים להיות עד 40 ילדים. אם יש 42 ילדים, פותחים עוד כיתה. עובד סוציאלי צריך לדעת בכמה אנשים הוא חייב לטפל, כדי לא להגיע למצב בו הוא מטפל ב-500 קשישים.
ציפי לפלר:
זה הדבר הכי גמיש.
אלי בניאס:
אני מקווה, שיהיה שינוי בתקינה, באווירה ובהקצאת המשאבים, כדי שאיכות החיים במדינת ישראל תשתפר.
אברהם אבגי:
אני מנהל אגף רווחה בעיריית אופקים. אנחנו בתהליך הבראה מספר 3. אצלנו יש תקנים קיימים שלא מאוישים בגלל תהליך ההבראה. זה דבר מאוד חמור. אנחנו כבר שנתיים ללא פקידת סעד לחוק הנוער וללא עובד סמים. גם עובד שיקום אסירים בדרך לעזיבה. פקיד סעד לסדר הדין גם כן עומד לעזוב בגלל העומס. גם כאשר יש תקנים, לא מאפשרים לנו לעבוד. חבריי דיברו על תהליך קריסה. אצלנו יש כבר קריסה. זה שאנו נמצאים בבניין ונושמים לא אומר כלום. אנחנו כבר קרסנו מזמן. אני מציע לוועדה, לבקר מספר מחלקות ולבדוק את העניין.
בנוגע לעוני - זו בושה שחלק גדול מהזמן אנשים באים ומבקשים לתת להם מזון. אנשים כבר לא מתביישים.
שושנה חרחס:
רציתי לדבר על נושא נוסף. בשנים האחרונות חווינו שורה של מעשי טרור. ידוע לכל שהעובדים הסוציאליים של הרשויות המקומיות הם החיילים בשטח בזמן פיגוע ובזמן אסונות המונים למיניהם, כולל עכשיו בשדרות. בעיריית תל אביב אנחנו נערכנו לסייע, ושלחנו צוות רב מקצועי. עכשיו הקימו עיר אוהלים בתל אביב ומארחים משפחות. העובדים הסוציאליים עובדים בזמן פיגוע בשטח, מטפלים באנשים במצב של טראומה. בנוסף, העובדים הסוציאליים מקיימים ביקורי בית בבתים כדי למצוא אנשים שנחשפו למראות, כדי שלא תתפתח תופעה של פוסט טראומה. אנו עובדים באבו כביר, ובמצבים הקשים ביותר תומכים במשפחות. אנו מלווים את המשפחות לפעמים שנים אחרי פיגועים, כי הם בקהילה ואנו חיים איתם. כל זה לא מקבל שום ביטוי על ידי תוספת כוח אדם. הגיע הזמן לראות גם את זה. לצערנו, אנו חווים הרבה אירועים ואנו החיילים.
ישראל אבן זהב:
אני כצרכן של שירותי הרווחה ראיתי במספר מקומות תנאי נגישות לא נאותים. הרבה אנשים נכים או קשישים שצריכים להגיע לשירותי הרווחה, לא יכולים לעשות זאת בגלל תנאי נגישות לא נאותים. זה דבר חשוב, כי ללא נגישות לא יוכלו לבקר בשירותי הרווחה.
ציפי לפלר:
זו עבירה על החוק.
ישראל אבן זהב:
בעיר שלי חידשו את שירותי הרווחה, אבל אחת העובדות הסוציאליות קיבלה אירוע מוחי ולא יכלה לחזור לעבודה בגלל מעלית לא תקנית. זו נקודה מאוד חשובה. צריך להקפיד שהמחלקות האלה יהיו נגישות לכולם.
חיים געש:
אני חושב שקיבלת תמונה. אם אתה בוחן את הדברים, אתה רואה שיש רשויות בהן בין שליש למחצית מן התקציב שלהם הולך לשירותים חברתיים כאשר המקורות העצמיים הם לפי שיעור המצ'ינג. זאת התמונה.
אהובה קרקובר:
אני רוצה להתייחס לכמה דברים. חלק מהדברים הועלו פה. המשרד עובד על שינוי לחוק שירותי הסעד, עם חשיבה על סל שירותים. תוך כדי הבנייה של סל השירותים צריך להתייחס לשני דברים. אלו הם הדברים שצריכים לעבור אלינו מהמוסד לביטוח הלאומי, שהם בעצם גמלה. זה מתן כסף כדי לקבל שירות לאדם נזקק. לא כל דבר שהיום שירותי הרווחה מתמודדים איתו, הם צריכים להמשיך ולהתמודד איתם. ייתכן שיש דברים שהיה צריך למצוא להם עיגונים במערכת הסוציאלית של הגמלאות והקצבאות של הביטוח הלאומי.
המשרד היום הולך להליך אחר. בעבר הרבה חוקים חוקקו מבלי להתייחס לצד של כוח האדם. ההנחה היתה שהרשויות המקומיות מספיק חזקות והן תסדרנה. הקושי הגדול, שהרבה פעמים בכנסת עוברים חוקים ללא תוספת כוח אדם. לא הייתי אומרת לעצור חוקים חדשים, אלא לשלב כחלק מעלות החוק את כוח האדם.
היו"ר משה שרוני:
אני לא יכול להבין, איך במדינת ישראל התקציב השנתי של המשרד שלך הוא 4 מיליארד ו-300,000,000 שקלים. אני לא תופס את זה. אם לא יהיה שינוי מהותי בתקציב הרווחה, אנו יכולים לדבר כאן לקירות. כל כך הרבה שנים לא היה שר רווחה, ובגלל זה הרבה דברים לא נעשו. זה כמו כדור שלג. ממשלת ישראל צריכה לדעת שאנו הגענו לכמות אנשים עניים כמו שאף פעם לא היתה. אי אפשר לתקן הכל ביום אחד, אבל צריכה להיות תוכנית תלת שנתית כדי שנדע כמה התקדמנו בכל תקופה. אנו יכולים לדבר על עוני ועל אלימות כל הזמן, אבל אם לא ישנו את הקונספציה לגבי שירותי רווחה לאף אחד אין זכות דיבור בנושא הרווחה, גם לא לראש הממשלה. לא יכול להיות שבמשרד הרווחה חסרים מעל 250 תקנים של עובדי סוציאליים ועובדי פיקוח. אין במשרד הרווחה פיקוח על כל מוסדותיו. שאף אחד לא ישכנע אותי שהכל טוב. אין פיקוח על כל מוסדות הרווחה. אין פיקוח על כל אלה שזכו במכרזים. אי אפשר לעשות הפרטה מבלי שיהיה פיקוח. הפרטה זה הסוד של המדינה. לא יכול להיות שכל משרד עושה הפרטה ומסיים את העבודה. זו הבעיה המרכזית במדינת ישראל.
יו"ר השלטון המקומי צריך להגיד לממשלת ישראל, שהשלטון המקומי לא מסוגל לשאת על הגב את שירותי הרווחה. זה תפקיד של המדינה. שאף אחד לא יתנער. יש אלימות, יש דברים שאף פעם לא היו. הגענו למצב שכל אחד אומר: מה אפשר לעשות, אין תקציב. יש תקציב. יש למעלה ממאה מיליארד רזרבה. הבעיה העיקרית היא הממשל. כל פעם יש בחירות, ובא שר חדש. הפקידות היא זו שקובעת את המדיניות. לא יכול להיות שמשרד האוצר ינהל את המכרזים של כל המשרדים. לא יכול להיות שנותנים תקציב קשיח, ואז האוצר מקבל בסוף השנה עשרות מיליארדים בחזרה. המחוקקים צריכים לשבת ולתת את הדעת לנושאים האלה, ולחשוב על שינוי מהותי. אם לא נעשה את השינוי הזה, אנו יכולים לדבר ימים ולילות ולא יקרה שום דבר.
נושא הרווחה במדינת ישראל הגיע מתחת לשטיח. השלטון המרכזי צריך להיות מעורה בנושא הזה בצורה רצינית ביותר. אפשר לשנות. אף אחד לא יכול להגיד שלא. לא יכול להיות שבעיריות אין מספיק עובדים סוציאליים. לא יכול להיות שהנגישות לעובד הסוציאלי היא לא מקובלת וסבירה. רוב הלשכות נמצאות במבנים ישנים. צריכים להגיד עד כאן. נושא הביטחון חשוב מאוד, אבל נושא הרווחה לא פחות חשוב. בנושא הזה השלטון המקומי צריך לתת את הדעת בצורה רצינית ביותר. אפשר לשנות גם שלטון מרכזי. אין דבר כזה שאי אפשר לשנות. כולנו יחד צריכים לפעול: השלטון המקומי, חברי כנסת המחוקקים והשר. לשר החדש יש רצון, אבל עם רצון לא עושים שום דבר. אמרתי לשר הרווחה: אם לא תקבל עוד שני מיליארד כרגע, לא יהיה שום שינוי. צריך להיות שינוי מהותי, ואני אעשה את כל המאמצים לשכנע את יתר הסיעות שנושא הרווחה צריך להיות נושא אחד וחצי. נושא ראשון זה הביטחון, ונושא אחד וחצי זה הרווחה. אם לא יהיה שינוי מהותי, נדבר על העוני והאלימות ולא ייצא שום דבר. אני מקווה שכולנו נרכז את כל המאמצים לשינוי התפיסה בנושא הרווחה.
בל נשכר שקיבלנו 1,100,000 עולים חדשים לפני 12 שנים, שהם מהווים את האחוז הכי גבוה של נצרכים בשירותי הרווחה. מה קורה? אין פיזור שווה בכל המקומות. בחיפה יש אחוז גבוה. ירושלים ידועה כעיר ענייה. יש אנשים שחושבים שהתורה יותר חשובה מאשר ללכת לעבוד. אני חושב שהשלטון המקומי צריך לתת את דעתו לדברים. צריך להיות שינוי תפיסה בנושא.
אני רוצה לסכם את הישיבה. ביום מיוחד זה בו מציינת הכנסת את יום השלטון המקומי אבקש להעלות על נס את פעילותכם החשובה והמבורכת בקרב האוכלוסייה הנזקקת, למרות המחסור החמור בתקנים ובתקציבים.
מרבית הנושאים שעלו בדיון נמצאים על שולחן הוועדה ונדונים בה: נוער בסיכון, מצב שירותי הרווחה ברשויות, הטיפול בקשישים ועוד.
בשבוע הבא תקיים הוועדה ישיבה ראשונה עם שר הרווחה, ח"כ יצחק הרצוג. אני מבטיח שנעלה את הנושאים בפניו, ונבקש ממנו תשובות. תודה רבה, הישיבה ננעלה.
הישיבה ננעלה בשעה 11:00