פרוטוקול ועדה

הכנסת השבע עשרה נוסח לא מתוקן מושב שני פרוטוקול מס' 207 מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט יום שלישי, י"ב בסיון התשס"ז (29 במאי 2007), בשעה 12:00 ס ד ר ה י ו ם הכנה לבני/בנות מצווה בבתי הספר נכחו: חברי הוועדה: מיכאל מלכיאור – היו"ר שמואל הלפרט מוזמנים: יהודית זמיר - מרכזת מטה ליישום דוחות שנהר וקרמניצר, משרד החינוך עמליה שחל - משרד החינוך רחל שחר - משרד החינוך אילנה דובדבני - משרד החינוך אריאלה וולך - מחלקת החינוך, מועצה אזורית זבולון יהודה סקר - חבר ועד הורים, ביה"ס יהודה הלוי, ירושלים זיוה נתיב - מנהלת תכנית בר/בת מצווה לילד המיוחד, התנועה ליהדות מתקדמת צפורה ליבנה - מ"מ מנהלת אגף החינוך, התנועה ליהדות מתקדמת לורן פוריס - התנועה ליהדות מתקדמת רונית יצהרי - רכזת פרויקט בת מצווה, אגף החינוך, התנועה ליהדות מתקדמת אפרת סבאג - מרכזת תוכנית, אגף החינוך, התנועה ליהדות מתקדמת מיכל רוזין - עמותת "פנים להתחדשות יהודית" רחלה שפיגל - מנהלת בית ספר עציון גבר, אילת אסתר כהן - סגן מנהלת בית ספר עציון גבר, אילת סימה ניסלבאום - מנהלת בית הספר דליות, יוקנעם יחיעם גזית - מנהל בית הספר ע"ש יצחק שדה, כפר-סבא רחל יעקבי - מורה בבית הספר ע"ש יצחק שדה, כפר-סבא רוני בן-דוד - מנהלת בית הספר הקהילתי קשת, כוכב יאיר מירב שורין סיני - מורה בבית הספר הקהילתי קשת, כוכב יאיר נחמה גולדפרב - מחנכת כיתה בבית הספר הקהילתי קשת, כוכב יאיר טל גולינסקי - תלמידה, בית הספר הקהילתי קשת, כוכב יאיר ירדן גלאון - תלמיד, בית הספר הקהילתי קשת, כוכב יאיר ענת גלאון - אימו של ירדן גלאון יצחק גלאון - אביו של ירדן גלאון קרין גלאון - אחותו של ירדן גלאון אנה שרון - תלמידה, בית ספר גני יהודה, סביון מיכה רואי - מנכ"ל מכון עתים הרב שאול פרבר - מכון עתים שלומית טור-פז - מכון עתים ליאורה אילון - רכזת חינוכית, הנגב, מכון עתים זקרייא אבו דאהש - מינהלת התיירות חיים הרמתי - מורה בבית הספר עציון גבר, אילת ליאל כהן - תלמיד בית הספר עציון גבר, אילת יעקב כהן - אבא של ליאל כהן עונג דניאלי - תלמידה, בית הספר דליות, יוקנעם דריה בלחסן - תלמידה, בית-הספר דליות, יוקנעם ענג דניאלי - תלמידה, בית-הספר דליות, יוקנעם נסים דניאלי - אבא של ענג דניאלי אורן תמיר - תלמיד,בית-הספר דליות, יוקנעם גילה תמיר - אימא של אורן תמיר האיה אבו-דאהש - תלמידה דליה בלחסן - תלמידה, בית הספר דליות, יוקנעם שירן ינאי - תלמידה, בית הספר דתיות, יוקנעם אלברט ינאי - אבא של שירן ינאי אביב טבנקין - הישיבה התיכונית בינ"ה מורן בן-צבי - הישיבה התיכונית בינ"ה אחיה שטרנברג - הישיבה התיכונית בינ"ה נופר פרץ - הישיבה התיכונית בינ"ה הילה עוז - מכינה קדם צבאית בינ"ה, הישיבה החילונית אביתר מילר - הישיבה החילונית, בינ"ה איה קנת-גליק - הישיבה החילונית, בינ"ה אביב ארד - הישיבה החילונית, בינ"ה נעם מינרט - הישיבה החילונית, בינ"ה נעמי עיואן - הישיבה החילונית, בינ"ה יואב בייטנר - הישיבה החילונית, בינ"ה גל כהן - הישיבה החילונית, בינ"ה אפרת קולנברג - מדריכה, הישיבה החילונית, בינ"ה אוריאל חדד להב - אוניברסיטת בר-אילן דוד ברט מנהלת הוועדה: יהודית גידלי רשמה וערכה: אהובה שרון – חבר המתרגמים בע"מ הכנה לבני/בנות מצווה בבתי הספר היו"ר מיכאל מלכיאור: אני פותח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט. ברוכים הבאים כל המשתתפים. אנחנו בשידור בטלוויזיה ואני רוצה לומר שלום לכל הצופים והמאזינים. הישיבה לא דומה לדגם הרגיל של הישיבות שלנו. התבקשתי על-ידי מספר תוכניות שעוסקות בנושא של בר/בת מצווה שנאפשר להן להציג כאן את התוכניות הללו, וחשבתי שהדבר הוא חשוב ביותר. כהקדמה אומר שיש דבר מאוד מיוחד בעם ישראל, שאני לא יודע אם הוא קיים במסורת אחרת בעולם - לפחות בכל המסורות שאני מכיר, זה לא קיים – וזה הדבר הראשון שאנחנו נותנים לילד שמגיע לגיל בר מצווה הוא להיות שליח ציבור. דאת הדבר הזה לומדים מקורבן פסח, פרשת בוא, כאשר שלוחו של אדם כמותו. זו גם המצווה הראשונה שעם ישראל קיבל עוד לפני יציאת מצרים, שאתה יכול להיות שליח של ציבור. להיות שליח של ציבור זה דבר מאוד מאוד מיוחד ואני כאן כולל גם בנים וגם בנות. להיות שליח של ציבור כאשר אתה כל כך צעיר והציבור סומך עליך. במדינת ישראל יש לנו חברה טובה. יש הרבה רצון טוב, המון אנשים טובים, המון התנדבות ויש לי את נתוני ההתנדבות לפיהם אנחנו מספר אחד בעולם וזה דבר נפלא כאשר יותר ויותר גם במערכת החינוך עם כל הפגמים – ויש פגעים במערכת החינוך ואנחנו מכירים אותם היטב ואנחנו עוסקים בזה יום יום ושעה שעה – יש עידוד להתנדבות. מה שחסר בשנים האחרונות – ועל זה אני בוכה ומאוד הייתי רצה להביא לשינוי – שנחזור את המוטיב היהודי הראשון, עוד בטרם יציאת מצרים, של אחריות על ציבור, להיות שליח ציבור. להיות שליח ציבור זה לא רק לעמוד בפני הציבור ולקרוא בתורה, אפילו לא רק עניין של הכנת דרשה טובה ולחבר את האנשים עם לימוד תורה במובן הכי רחב והכי יפה של העניין, אלא להיות שליח ציבור זה גם לקחת אחריות על ציבור כאשר לפעמים בתנאים יותר קשים, גם בכנסת ישראל, יש לנו בעיה. להיות שליח ציבור ברשויות המקומיות, בכנסת, בממשלה, זה לא תמיד הדבר הכי משובח. אני תמיד אומר שמשהו שנמצא בין הרצוי והבזוי ולצערי לאחרונה קצת יותר נוטה לביטוי האחרון. אני מאוד אשמח שגם בזכות הצעירים הנפלאים – ושמעתי קצת על התוכניות, על הדרשות ועל מה שמכינים – נוכל לחזק את יהדותה של המדינה גם בזאת והצעירים ייקחו חזרה את האחריות על הציבור. בציונות הלכנו דרך ארוכה מהשטייטל ליודן-שטייט, מדינת העם היהודי כביטויו של הרצל. אני חושש שאנחנו נמצאים בקו נסיגה וחוזרים לשטייטל למרות שיש בו דברים מאוד חיוביים, אבל הדברים השליליים הם מבחינה זאת שלא לוקחים אחריות על הציבור ולא מוכנים לקחת את האחריות הזאת על כלל הציבור. אני מבקש שתציגו בפני ועדת החינוך של הכנסת את התוכנית של הכנה לבר/בת מצווה ואת הדרשות של בר מצווה. מיכה רואי: תוכנית הדרשה של מכון עתים נבנתה - בשיתוף מטה של אריה קרמניצר של משרד החינוך, שתיכף יציגו גם את הצד שלהם בעניין – מתוך הבנה של הדברים שהרב מלכיאור אומר כאן, של העניין הזה של מה בעצם מבטא טקס ההתבגרות היהודי, טקס הבר-מצווה, וחשבנו שהנקודה הכי משמעותית – ואני חושב שבכנסת יש לזה אולי משמעות מיוחדת – היא העניין הזה של היכולת של אותו נער לעבור ממצב שבו הוא ילד שתמיד מקשיב, שומע, ואולי מציית גם למה שאומרים לו, למצב שבו הוא בעצם קם ועומד בפני הציבור ויכול לומר את דעותיו ואת עמדותיו. זה מבטא בצורה מאוד חזקה את העניין הזה של כניסה לקהילה, כניסה להיות חלק מהעולם הבוגר, שלב שבו יש לך כבר אמירה משלך ויש לך מה לומר בעניין. אני חושב שאחד הדברים שהתבררו כנושאים המרתקים ביותר בתוכנית הזו היא כל ההשוואה של טקס ההתבגרות היהודי לטקסי התבגרות בתרבויות אחרות. אם אנחנו לוקחים את העניין הזה, בהרבה מאוד תרבויות יש משמעות רבה לצדדים הפיזיים, לקלות הרגליים של הילד – בתוכנית יש התייחסות רבה לעניין הזה – אבל דווקא בטקס היהודי, העניין הזה של השכנוע, של יכולת ההשפעה על הציבור באמצעות הדיבורים, באמצעות הכתיבה או האמירה של משהו שאתה מאמין בו ואתה חושב שאתה יכול לשכנע בו, זה אולי הבסיס ואבן הבסיס הכי מרכזית לחברה דמוקרטית ומהבחינה הזאת זה באמת מתאים מאוד. היתרון הנוסף של הדרשה הוא שהוא שוויוני לחלוטין בין בנים לבנות. זאת לא עלייה לתורה, זה לא הנחת תפילין, אלה לא כל מיני צדדים שהבנים מקבלים בהם מקום הרבה יותר משמעותי בטקס. בדרשה יש הזדמנות לשוויון מוחלט גם מהבחינה הזאת וגם מבחינת עמדות הדורש. כלומר, זה לא טקס שהוא דתי בהכרח. יכולה להיות דרשה מצוינת על אף שהיא באה מתוך תפיסת עולם חילונית לחלוטין והיא יכולה לבוא מתוך מקום לאו דווקא יהודי. כמו שיש תלמידים בבתי ספר רבים שהם לאו דווקא יהודים, הם משולבים בתוכנית ובצורה נפלאה ראינו את זה בתוצאות ובדרשות המצוינות. אני לא רוצה להאריך אלא להשאיר מקום לתלמידים ולמורים שיתארו את התהליך שהם עברו. יהודית זמיר: אני שמחה להיות כאן. חלום שהחל לפני שלוש שנים הגיע אל ועדת החינוך של הכנסת. בחרנו לעסוק בנושא בכיתה ו', בין השאר מאחר שבכל תוכניות הבר-מצווה שקיימות במשרד החינוך הן בכיתות ז', כאשר הבנות כבר חגגו את בת המצווה שלהן. חשוב היה לנו למצוא תוכנית שגם הבנות יהיו שותפות לה באופן משמעותי. התוכנית בשיתוף עם מכון עתים ועבודה מאומצת של המכון הולכת וגדלה מ-6-10 בתי-ספר כאשר תוך שנתיים אנחנו ב-120 בתי ספר ועוד היד נטויה מאוד. היו"ר מיכאל מלכיאור: גם הכיס? יהודית זמיר: הכיס הציבורי או של השותפים? היו"ר מיכאל מלכיאור: אני מתכוון למשרד החינוך. על השותפים עוד נשמע. אני מתעניין לגבי תקציב משרד החינוך כי על זה אנחנו כאן אחראים. יהודית זמיר: אומר מה נותן במשרד. קודם כל את עבודת המורים המופלאה. התוכנית הזו דורשת עבודה רבה והיא תוכנית תובענית מאוד מן המורים, ובאמת כל המורים יבואו על הברכה. זוהי תוכנית פרטנית. הדבר הנוסף שאנחנו יכולים לתת הוא השתלמויות מורים ואנחנו גם מדפיסים את חוברות המדריך למורה. אם אתה שואל מה התמיכה של המשרד, זוהי הנתינה של המשרד לתוכנית. אנחנו תמיד שמחים לשותפים. הדרשות מאוד מרגשות וקראתי את חלקן. אני רוצה לציין שבתוך המשרד יש לנו שותפים כאשר המפקחת והמרכזת של הוראת החינוך הלשוני, העברית, גם היא שותפה. התוכנית הזו מאפשרת למלא את מטרות החינוך הלשוני. כולכם יודעים עד כמה צריך למצוא במערכת את השעות על מנת ללמד תוכניות חשובות ורצויות, כך שגם במסגרת שעות העברית ניתן ללמד את התוכנית הזאת. היו"ר מיכאל מלכיאור: אולי זה רעיון שהדרשות המצוינות שאנחנו נציין אותן כאן היום, יועלו באתר של משרד החינוך? יהודית זמיר: הן יועלו גם יועלו. אנחנו מעלים דברים לדוגמה. היו"ר מיכאל מלכיאור: יותר בתי ספר יראו את זה ואולי ירצו להשתתף. יהודית זמיר: עד כה הגיוס היה מעל לכל הציפיות שלנו. לכן אנחנו גם מגביהים את רף הציפיות. זה יהיה נפלא אם ישתתפו בתי ספר רבים. אני חושבת שתוך שנתיים, אז תגיע התוכנית ל-120 בתי ספר, זה ראוי לכבוד במשרד החינוך. היו"ר מיכאל מלכיאור: נשמע בקיצור את הדברים גם מהתלמידים ולאחר מכן נשמע לגבי התוכנית לילדים עם צרכים מיוחדים. אורן תמיר: בהתחלה הכרנו את עצמנו על ידי פאזל אישי שבנינו וראינו מה אנחנו יודעים על עצמנו. לאחר מכן הכרנו את השורשים שלנו. דיברנו גם על טקסי התבגרות במקומות שונים ומה בני נוער בגילאים שלנו עושים במקומות אחרים והבנו מה הייחודי בטקס היהודי שלנו. אנחנו אלה שעולים לתורה, מתפללים, מפטירים הפטרות, מניחים תפילין. בפסח למדנו על פרשת השבוע שלנו. הפרשה שלי היא פרשת קורח. היו"ר מיכאל מלכיאור: מזל טוב. עם מי אתה מזדהה שם? עם קורח, דותן, אבירן, משה? מה למדת שם? אורן תמיר: אני יותר מזדהה עם משה. לדעתי קורח לא היה צריך למרוד במשה. קורח רצה להיות מנהיג העם ושלא משה יהיה המנהיג ולכן הוא מרד במשה ובאהרן. אחרי שלמדנו את פרשת השבוע שלנו, עברנו לענייני הדרשות ולמדנו איך לכתוב דרשות. למדנו גם למה צריך לכתוב דרשות. שירן ינאי: אני חושבת שכל הפרויקט הוא מאוד חשוב לנו. החוברת הזאת מכינה אותנו לחיי הבגרות שלנו. למדנו מה קורה בארצות השונות, למדנו מה עשו ההורים שלנו, ואני חושבת שלמדתי הרבה כי עכשיו אני יודעת איך להתמודד עם זה ומה מצפה לי בעתיד. אני חושבת שאני יכולה לנהוג כמו אמי כי חקרתי אותה וראיינתי אותה, ואני יודעת איך היא חגגה את בת המצווה שלה. היו"ר מיכאל מלכיאור: מאיפה אימא שלך? שירן ינאי: היא נולדה בישראל. היו"ר מיכאל מלכיאור: איך היא חגגה את הבת-מצווה שלה? שירן ינאי: זה סיפור ארוך שתמיד היא מספרת לנו אותו. היא חגגה בפיקניק עם כל החברים ועם ההורים. נפגשו כולם ועשו חגיגה גדולה. אני יודעת שהיא לקחה על עצמה, כילדה גדולה, לעזור לאמה, להקשיב יותר לאחיות שלה, ואני חושבת שגם אני, כשאני אהיה גדולה, כשאגיע לגיל בת-מצווה, אעזור יותר לאחים ולאמי, ואני מקווה שאני אצליח. היו"ר מיכאל מלכיאור: אני יכול לספר לך סיפור ששמעתי מאישה מאוד חשובה שקיבלה גם את פרס ישראל, שולמית כצנלסון זיכרונה לברכה. היא הייתה פעם מנהלת של מוסד גדול בשם אולפן עקיבא והיא סיפרה לי שבת המצווה שלה – ואחר כך בדקתי את זה וכך היה - הייתה החגיגה הראשונה של בת-מצווה בבית כנסת בישראל. זה היה הרבה לפני קום המדינה, והיא חגגה בבית הכנסת הגדול בירושלים, והיו שם כל הרבנים החשובים שהגיעו לחגוג את בת המצווה שלה, אבל לאחר מכן, במסיבה שהייתה, היא מחתה בפניהם ואמרה שהיא מרגישה שלא עשתה שום דבר, שלא היה לה חלק בעניין, והיא אמרה בפני כל הרבנים שהיא הייתה רוצה לתת גם דרשה או לעשות משהו כדי שתוכל לבוא לידי ביטוי, כפי שהתוכנית שלך. דריה בלחסן: במהלך השיעורים בבית הספר של פרשת השבוע, הרגשתי שאני יותר מתחברת לנושא ושעכשיו אני יותר אחראית ולוקחת את החיים שלי ברצינות. אמי היא מורת הדרך שלי והיא תמכה בי לאורך כל הדרך ובעצם במהלך כל העבודות התחברתי יותר לשורשים שלי. היו"ר מיכאל מלכיאור: על מה הייתה הדרשה שלך? דריה בלחסן: על פרשת ושלח, כאשר בני ישראל חוצים את ים סוף ואמונתם באלוהים מתחזקת מאוד. בהתחלה הם לא היו מרוצים כי אלוהים לא הביא להם מים לשתות, אבל אחר כך הם ראו את הכוח של האלוהים. שירן ינאי: אני עשיתי את הדרשה על פרשת כי תבוא, שם מסופר על כך שבני ישראל הגיעו לארץ המובטחת, משה רבנו מת ואלוהים מוריד להם חוקים חדשים. בדרשה דיברתי על ואהבת לרעך כמוך, שזה בעצם משפט שאני אקח אותו למשך כל חיי. אני חושבת שהפרשה מדברת על כך שאני כילדה גדולה צריכה לעזור לאחרים ולמלא אחר כל החוקים שאלוהים נתן. היו"ר מיכאל מלכיאור: מאוד מרשים. תודה רבה. שאול פרבר: בשם המכון אני רוצה להודות ליושב-ראש הוועדה וחבריה על ההזדמנות בה חברי הכנסת יכירו את התלמידים מבתי הספר הממלכתיים שהשתתפו בתוכנית השנה. במכון עתים מאמינים יותר מכל שהיהדות שייכת לכולם, ושבעצם כל האפשרות שיש לנו להעצים מישהו באשר הוא שם בנושאים יהודיים, רק תחזק את המדינה, את הציונות והאישיות של כל אחד ואחד. התוכנית הזאת היא אחת ממגוון התוכניות שהמכון מציע לאזרח הישראלי ואנחנו מאוד גאים בה, וגאים במיוחד בתלמידים שזכו השנה בפרס. אנחנו גאים גם בכם, גם במשפחותיכם וגם באותם בתי ספר שזכו בפרס. הכנו מצגת קצרה בת 3.5 דקות שאני מקווה שנוכל להראות לכם אותה. היו"ר מיכאל מלכיאור: בבקשה. הצגת מצגת שמואל הלפרט: אני רוצה להודות לרב מלכיאור, יושב-ראש ועדת החינוך, על שהקדיש ישיבה מיוחדת לנושא של תוכנית בר-מצווה שהוא נושא מאוד מאוד חשוב. יש לי תחושה שמדינת ישראל לא מקדישה מספיק מחשבה להחדרת נושא קיום המצוות, לנושא בר-מצווה ובת-מצווה בקרב הנוער. חשוב מאוד שהנוער ידע שרק אודות לקיום המצוות אנחנו שרדנו כעם במשך אלפי שנות גלות. הרי אין אח ודוגמה בעולם של אומה שהייתה בגולה במשך אלפי שנים ושרדה. מה הסוד שגרם לכך שהצלחנו לשרוד במשך אלפי שנים? דווקא נושא קיום המצוות שקיבלנו על עצמנו מרצון. הנושא הזה של קיום המצוות חשוב גם בארץ ישראל, ואולי אפילו יותר חשוב, אבל לא עושים מספיק כדי להחדיר אותו בקרב הנוער. שמעתי כאן על התוכנית של הדרשות, וזה חשוב מאוד, שמעתי ילד בר-מצווה ובנות בנות-מצווה, ובוודאי זה חשוב מאוד, אבל בכל-זאת אני חושב שאנחנו צריכים לעשות קצת יותר כדי להחדיר את הנושא של כניסה לעול המצוות. מצד אחד זה עול, מצד שני זו זכות להגיע למצוות. המשנה אומרת ש"רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל ולכן הרבה להם תורה ומצוות". הוא לא רצה להטיל עלינו עול אלא רצה לזכות את העם היהודי ולכן נתן להם את המצוות. להחדיר בנוער את הקדושה שמשרה כל מצווה על האדם, וכך אנחנו אומרים לפני הנחת תפילין. ודאי כל ילד שמניח תפילין אומר את הברכה, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין". המצווה של הנחת תפילין מקדשת את הבן-אדם וזה לא עול אלא זכות. חשוב גם לדעת, ללמד ולהדריך את הנוער שהמצווה הזאת של הנחת תפילין או של כניסה לעול המצוות זה לא דבר חד-פעמי, זה לא טקס חד-פעמי כי חובה כל יום להניח תפילין. אני רוצה לתת ליושב-ראש אולי חומר למחשבה, דבר שעלה בדעתי עכשיו. בנוסף לדרשה אליה מכינים את הבנים ואת הבנות בגיל בר מצווה ובת מצווה, לקבוע בכל עיר, בכל מועצה, יום אחד בשנה שבאותו יום עולים לירושלים לכותל המערבי כל הילדים שהגיעו באותה שנה לגיל המצוות ומניחים שם תפילין. אני חושב שזאת יכולה להיות חוויה מאוד מאוד חשובה לכל ילד שמגיע לבר-מצווה, לגיל המצוות, וגם לכל בת שמגיעה לגיל בת-מצווה שגם לה ייערך אותו טקס של עלייה לרגל. אני לא יודע אם ידוע לכם, אבל לצערנו הרב יש הרבה מאוד צעירים – אני לא יודע כמה אחוזים – במדינת ישראל שמתגייסים לצה"ל ועדיין אף פעם לא היו לא בירושלים ולא בכותל המערבי. אם אדוני ירשה לי, אסיים את דבריי בדבר תורה. כשילד מגיע למצוות אומרים שהוא הגיע לבר-מצווה. בר בלשון ארמית זה בן. לעומת זאת, כאשר אדם עובר עבירה אומרים שהוא בעל עבירה. השאלה שנשאלת מדוע כאן אומרים בר-מצווה, הבן של המצווה, וכאן, כאשר אדם עובר עבירה, אומרים שהוא בעל עבירה. התשובה היא ברורה מאוד. כאשר אדם עושה מצווה, המצווה הזאת מתקשרת אליו כמו הקשר של אבא לבן. אבא ובן לא יכולים אף פעם להתגרש. אבא ובן נשארים תמיד מחוברים. לכן כאשר ילד עושה מצווה, אדם עושה מצווה, המצווה מתקשרת אליו והיחס בינו לבין המצווה הוא כמו אבא לבן. לעומת זאת, כאשר אדם חלילה עובר עבירה, היחס בינו לעבירה הוא כמו בעל לאישה. בעל ואישה, שלא יקרה אבל קורה שצריכים גם להתגרש. גם אדם כשהוא עובר עבירה, הוא יכול לעשות תשובה ולהתגרש מהעבירה, אבל מהמצווה הוא לא יכול להתגרש אף פעם, ולכן, כשהוא מגיע למצוות, זה נקרא בר-מצווה. היו"ר מיכאל מלכיאור: תודה רבה לרב הלפרט, חבר כנסת מטעם יהדות התורה, אגודת ישראל, והוא פעיל מאוד בוועדה שלנו. אני רוצה לשמוע על התוכנית לילדים עם צרכים מיוחדים. זיוה נתיב: אני רוצה להודות ליושב-ראש הוועדה ולחברי הוועדה על האפשרות לספר על התוכנית שלנו. אני מנהלת התוכנית שהיא נקראת בר/בת מצווה לילד המיוחד והיא שייכת לתנועה המסורתית קונסרבטיבית בישראל. התוכנית היא תוכנית ארצית והיא פועלת כבר למעלה מ-12 שנים ב-30 בתי ספר לחינוך מיוחד מנהריה ועד באר-שבע. 250 עד 300 ילדים בשנה זוכים להעשרה יהודית במשך כחצי שנה ובסוף התהליך הם עולים לתורה באחד מבתי הכנסת שלנו. דווקא עכשיו, אחרי ששמענו את הצעירים מהחינוך הרגיל, זה עוד יותר מדגיש את הצורך של הצעירים בחינוך המיוחד לעבור חוויה דומה. אצטט מדבריו של אהרן הופמן, אבא של רעות מבית ספר שחר לילדים עם פיגור בינוני עד קשה בבאר-שבע: "רעות שלנו לא מדברת אבל מתקשרת באמצעות תקשורת תומכת חלופית. אין מלים לתאר את האושר וההתרגשות שלנו לאורך הלימוד ובטקס עצמו. החוויה הזו העמידה אותנו בקו אחד עם אחרים, עם ההורים לילדים רגילים". אני חושבת שיש פה אמירה מאוד מאוד חזקה וחשובה. מה למדו רעות והחברים שלה בכיתה. מורי התוכנית שלנו נכנסים לבתי הספר בשעות הלימודים ומלמדים מתוך תוכנית לימודים מפורטת שיש לנו על סמלי בית הכנסת, מצוות, יש לנו תמונות של 25 מצוות וילדים בחינוך המיוחד מצולמים בהן ולכן הם יכולים להזדהות. למשל, והדרת פני זקן או הנחת תפילין. הילדים לומדים לקיים מצוות בעצמם ובכך לתת לאחרים – כפי שרגילים בדרך כלל לקבל – וזה תורם מאוד להעצמה האישית שלהם. הם לומדים על ברכות. בסוף התהליך של הברכות – ברכות במסורת היהודית זו בעצם הדרך שלנו לומר תודה – הם מחברים ברכה אישית ואני אצטט את שרה שיושבת בכיסא גלגלים שאמרה תודה לאלוהים על כך שהיא קיבלה פה והיא יכולה לדבר עם אחרים כי היא מאוד אוהבת לדבר. השיא של התהליך החינוכי הוא בעלייה לתורה באחד מבתי הכנסת שלנו במסגרת תפילת שחרית. היו"ר מיכאל מלכיאור: שרה לא נמצאת כאן. זיוה נתיב: לא. הוזמנו לישיבה בהתרעה קצרה. הייתי שמחה להביא אותה. היא בחורה מרשימה. היו"ר מיכאל מלכיאור: נעשה את זה בפעם הבאה. זיוה נתיב: הטקס מתקיים במסגרת תפילת שחרית בימים שני, חמישי או ראש חודש ויש לנו סידור מיוחד שהוצאנו לכבוד התוכנית ויש בו סימנים מוסכמים שעוזרים לילדים שאינם קוראים ולאלה שמתקשים בקריאה לקרוא. בטקס עצמו לכל אחד יש אפשרות לעלות לתורה וההורים עומדים מאחוריו וזו חוויה משפחתית. צעירים שאינם מדברים – כמו שאמרתי קודם, משתמשים בתקשורת חלופית - הדרך שיצרנו לעלייה לתורה היא באמצעות כרטיסיות עם סימנים, והתלמיד שעולה לתורה פשוט מוריד כרטיסייה אחר כרטיסייה עם המלים של העלייה לתורה וזאת העלייה לתורה שלו כי זו הדרך בה הוא מדבר בדרך כלל בחייו. הטקסים שלנו מרגשים עד דמעות. התוכנית שלנו ייחודית בכך שהחומר הנלמד לא ניתן בבתי הספר במסגרת אחרת. התוכנית מותאמת לילדים באופן אישי, וכך גם העלייה לתורה. כל אחד מבטא את עצמו בהתאם ליכולת שלו. התהליך של הלימוד מוביל לחוויה חינוכית ולהפנמה שבעצם מובילה גם לשיפור התדמית העצמית ולהרגשת הישגיות של הילדים. אפשר לראות את הפנים של יניב, מיכאל ואור וזה מדבר בעד עצמו מעבר למה שאני אוכל לומר. אנחנו מחנכים לקירוב לבבות, לקבלת השונה, ולקרב את בעל הצרכים המיוחדים לפי הצרכים שלו. אני רוצה לפנות אליך חבר הכנסת מלכיאור, שאתה רגיש לאנשים עם צרכים מיוחדים ותומך בקירוב בין דתיים לחילוניים, ואתה אמרת שהחברה הישראלית זקוקה לנרטיב משותף. אני מאמינה שתוכנית בר/בת מצווה לילד המיוחד היא נדבך חשוב בנרטיב הזה. אנחנו נתמכנו על-ידי משרד החינוך בעבר אבל התמיכה הזו הועברה לעמותה אחרת. יש לי את ההתכתבות לגבי ההעברה הזאת. אני פונה אליך ואל חברי הוועדה בבקשה לפעול להחזיר לנו את התמיכה כדי שלא נפסיק את המנגינה שלנו. היו"ר מיכאל מלכיאור: אכן היה כדאי לשמוע את התוספת בסיום דברייך. אנחנו לא מעבירים תקציבים. במדינת ישראל יש הפרדת רשויות – אולי למזלנו ואולי לצערנו – ואנחנו מחוקקים חוקים ומפקחים. אם נעשו דברים שלא כשורה במשרד החינוך, בוודאי נשמע מיהודית הסבר לכך. זו לא המטרה של הישיבה הנוכחית, אבל נקיים מעקב אחרי הנושא הזה ואשמח לטפל בו. העבודה שלכם באמת מרשימה ונוגעת ללב, ובזה כולנו נבחנים, בזה שאנחנו מצליחים להכליל את כל חלקי החברה וזה טוב גם לילדים עם צרכים מיוחדים - קודם כל, לכל ילד יש צרכים מיוחדים – וזה ודאי טוב גם לכלל הציבור. אני מאוד רוצה לשמוע מה אלו הדרשות הללו. יש כמה ילדים שזכו בפרסים שלא נעניק במסגרת הישיבה, אבל אולי מיד לאחר מכן, כי אלה הן הוראות הכנסת, השוויוניות של הכנסת. אני רוצה לשמוע קודם את אנה שרון – שהיא אחת הזוכות - מבית ספר גני יהודה בסביון. אנה שרון: הפרשה שלי הייתה פרשת חיי שרה ואני בחרתי בנושא הבחירה החופשית. "הורים יקרים, סבים וסבתות ואורחים נכבדים, הגיע הרגע לו אני מחכה ואני כאן מולכם בהוקרה ובהתרגשות, עומדת בפתחה של ההתבגרות. דלתם של עולם המבוגרים היום נפתחת בפניי, כפי שתוכלו לשים לב לניצול שבעיניי. בפרשת השבוע שלי היא פרשת חיי שרה מסופר על שרה שמתה בגיל 127 שנים ואברהם קבר אותה במערת המכפלה. לעת זקנה אברהם רוצה לחתן את בנו יצחק. חשוב לאברהם שיצחק יתחתן עם מישהי מבני משפחתו ולכן הוא שולח את עבדו למשימה, מציאת כלה ליצחק. בארם נהרים רואה עבדו של אברהם את רבקה ליד הבאר. רבקה היא בתו של נחור, אחיו של אברהם. היא מציעה מים לו ולגמליו והוא מחליט שזו האישה המתאימה ליצחק ולאחר מכן יצחק מתחתן עם רבקה. בדרשה זו ארצה להתייחס לנושא הבחירה החופשית. בפרשת חיי שרה מסופר על כך שלא ניתנה ליצחק האפשרות לבחור את בת זוגו. לעבדו של אביו ניתנה המשימה לעשות זאת. לדעתי חשוב שכל אדם יזכה לחירות ולחופש לבחור ולעשות את הבחירות שלו בתחומים שונים, אישיים ולאומיים. אני אישית מאמינה בבחירה חופשית ועצמאית, בייחוד בכל מה שקשור לתחום האישי. גם אם מדובר באדם בוגר שעדיין לא מצא את בת זוגו, כמו למשל יצחק שניתן לעבדו של אביו לחפש את בת הזוג שלו, אין זה הוגן בעיני מכיוון שלכל אדם טעמו ודרכו שלו. חופש הבחירה לכנסת, לראשות הממשלה, למקצוע לחיים או לבת זוג הוא עצמאי וחופשי. חשוב גם לציין שבימים ההם היה זה נהוג, אך אני מעלה את השאלה האם שאלו את יצחק אם הוא רוצה להתחתן עם רבקה? הרי זוהי האישה אתה יבלה את שארית חייו וזהו צעד מאוד משמעותי בחייו של בן אדם ולכן חשוב שהוא בעצמו יחליט את החלטותיו הוא. על כן מסקנתי היא שלכל אדם חייבת להינתן זכות הבחירה בין אם היא בתחום האישי ובין אם היא בתחום הלאומי". היו"ר מיכאל מלכיאור: תודה רבה. היה מאוד מעניין, מאוד מרשים ואני גם רוצה להודות לך אישית כי יש לי זכות להיות רב של בית כנסת ואני אף פעם לא מבין את הדרשות שם כי אומרים אותן כל כך מהר ואני לא קולט אותן, אבל כאן הצלחתי גם להבין כל מילה ואני מאוד מעריך את זה. דרך אגב, את חושבת שיצחק בחר? הוא לא בחר, אבל הוא התחתן מרצונו החופשי בסופו של דבר? אנה שרון: לא. היו"ר מיכאל מלכיאור: ומה עם רבקה, את חושבת שהיא הסכימה ורצתה? אנה שרון: אני לא יודעת כי לא ממש פירטו זאת. היו"ר מיכאל מלכיאור: לדעתי הפרשה כן אומרת. אנה שרון: אולי היא רצתה, אבל אותו לא שאלו אם הוא רוצה להתחתן אתה. היו"ר מיכאל מלכיאור: לפי ההלכה היהודית לקחו את המסקנה שלך. אסור להתחתן, לא לגבר ולא לאישה, בלי שיש להם רצון מלא להתחתן אבל יש כל מיני דרכים לעשות שידוכים. בזמן האחרון אני עורך יותר ויותר חתונות כאשר אנשים מרצונם החופשי מוצאים שידוכים באינטרנט למשל. תודה רבה לכל הרעיון. בוודאי זה רצון חופשי גם לגבי בחירות כפי שציינת לכנסת ישראל. ירדן גלאון: "משפחה יקרה, סבים, סבתות, חברים ואורחים נכבדים. ברוכים הבאים לבר המצווה שלי. נולדתי ב-ג' בטבת תשנ"ה באתונה, יוון, במהלך תקופת שליחות של משפחתי שם. אני תלמיד כיתה ו', משתלב בחברת הילדים ותחביביי ריקוד היפ-הופ ונגינה בגיטרה. נולדתי למשפחה חמה ותומכת וכבן זקונים הרגשתי כדובדבן שבקצפת. אני חוגג את בר המצווה שלי בפרשת ויגש, ספר בראשית, פרק מ"ד עד מ"ז. בפרשה זו יוסף מגלה לאחיו שהוא יוסף אחיהם האבוד ומזמין אותם למצרים לשבור שבר. האחים מספרים על בן זקונים שנשאר עם האב ולא יכלו לעזבו כי אם יעזבו, ימות אביהם. החיבור שלי לפרשה הוא שמקומי שלי במשפחתי הוא הבן הצעיר, בן זקונים. אני המפונק במשפחה ומקבל עזרה ופינוקים מהוריי ואחיי הגדולים שלפעמים אפילו שוכחים שאני כבר כמעט בר-מצווה ומתייחסים אליי כאל התינוק במשפחה. אני מאחד את המשפחה. להיות בן זקונים זה כייף כי אתה הכי מפונק. דורשים ממנו הכי פחות. אבל כאשר בבית עושים דברים של מבוגרים, לא תמיד נותנים לי להשתתף. אני צריך ללכת לישון יותר מוקדם מכולם. אני חושב שבזכותי כולם בבית מרגישים צעירים. מאז תקופת התנ"ך ועד היום לבני זקונים יש תפקיד מרכזי במשפחה. בפרק ל"ז נאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים, ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו לדברו לשלום". התורה מספרת ללא בושה על אהבתו הגדולה של יעקב ליוסף. לביטוי בן זקונים פרשנויות שונות. במשמעות שיוסף היה דומה ליעקב אביו במראה החיצוני. זקונים במשמעות של זקן, חכם – יוסף הוא הבן שאליו העביר יעקב את חוכמתו ואת תורתו. יעקב ראה ביוסף השתקפות שלו עצמו והבחירה ביוסף להיות ממשיך דרכו. האמירה שלי. הקשר בין יעקב ליוסף מיוחד ואינני מתנגד לקשר מסוג זה, אבל אני מתנגד לתוצאה כי לדעתי יעקב היה צריך להסתיר את תחושתו משאר האחים, אבל במקום זאת הוא מבליט את יחסו המיוחד באמצעות כתונת הפסים. הקשר המיוחד הביא לקנאה כה חזקה שיוסף ויעקב נפגעו מכך. לדעתי גם אם אבי אוהב אותי יותר, הוא לא מראה את זה כדי שאחיי לא יקנאו בי, שלא נריב ושנשמור על קשר טוב ושלום בית. התמזל מזלי להיוולד למשפחה שכולם שם בוגרים ומהווים דוגמה ומודל לחיקוי. בעזרתם למדתי לפעול בשיקול דעת ובתבונה, לכבד את הבריות ולעזור לזולת. אני מאמין שאת הערכים שרכשתי אפתח גם בהמשך. תודה שבאתם לחגוג עמי את בר המצווה שלי". היו"ר מיכאל מלכיאור: גם אנחנו חוגגים אתך את בר המצווה שלך. גם בדברים שלך, מעניין, אתה כיוונת לדעת הגמרא כי הגמרא אומרת על יעקב אבינו – ויעקב אבינו ודאי אחד הגיבורים הגדולים שלנו, אחד מאבות האומה שלנו, אנחנו אפילו אומרים עוד אבינו חי ואנחנו חושבים על יעקב אבינו שגם קיבל את השם ישראל – שכל זה שבני ישראל ירדו למצרים ונכנסו לעבדות והשפלה ועינוי, כל זה בא בגלל החטא של יעקב בזה שהוא נתן העדפה וכתונת הפסים, כמו שאתה הסברת לנו. מי שמכיר את הסיפור רואה שהסיפור באמת מתגלגל כך, שבאמת בגלל החטא הזה, הייתה קנאה ולכן יוסף היה במצרים ובעקבות כך כל המשפחה הגיעה לשם ונתקעה במצרים. גם מבחינת הרצף של הסיפור, ודאי זה נכון, אבל גם מבחינה מהותית ההעדפה של ילד וחוסר הטיפול בצורה שוויונית כפי שציינת, זה חטא כל כך יסודי שכל חברה לא יכולה לעמוד בו. זה אחד מהדברים המנחים את ועדת החינוך שלנו. אנחנו מנסים – למרות שלא תמיד מצליחים – שלא תהיה אפליה בין ילד לילד במדינת ישראל, ולא משנה מה הילד השני ומה הילד האחר, כי זו האחריות שלנו. תודה רבה, יישר כוחך. עונג דניאלי: אני לומדת בכיתה ו' בבית הספר דליות שביוקנעם. השנה אני חוגגת את יום ההולדת ה-12 שזהו גיל בת המצווה. נולדתי בתאריך ה-19 באפריל שנת 1995, י"ט בניסן התשנ"ה, פרשת פסח. בפרשת פסח מסופר על בני ישראל שהיו במדבר בדרכם לישראל לאחר כ-400 שנה של עבדות במצרים. הפרשה הזאת מאוד מתקשרת אלי כי היא עוסקת בחופש וחירות ואני ילדה שדברים אלה מאוד חשובים לי. מכל סיפור הפסח עולה השאלה האם החירות היא לטובה? בני ישראל שהיו במדבר, בהתחלה רצו לחזור למצרים, "וילונו כל אדם בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר ויאמרו אליהם בני ישראל מי ייתן מותנו ביד אדוני בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באוכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב". בעבדות במצרים אמנם היו בני ישראל עבדים אך חייהם היו מאורגנים. היה להם היכן לישון ומה לאכול אך במדבר האנשים לא ידעו מה יביא העתיד ומה יקרה מחר. במהרה שכחו בני ישראל את החיים הקשים במצרים וזכרו רק את הנוחיות. מהי חירות. חירות היא מושג בעל משמעויות רבות. בשבילי חירות היא חופש הדעת והמחשבה ולא תמיד חופש מבחינה פיזית או נראית לעין. יש אנשים שחיים במדינה חופשית אבל משועבדים להליכים של חומריות או אי הבעת דעה עצמית. אנשים שונים יגדירו את המונח באופנים שונים, למשל, יש אדם שיגדיר את החירות כיכולת לשלוט בעת צרה ובתאוותיו. כלומר, למשל, כאשר ברצונו לומר דבר אשר עשוי לפגוע בחברו, הוא ישקול זאת פעמים רבות. אדם אחר יסביר את החירות כיכולת להיות חופשי ולומר את אשר ברצונו בלי לחשוב. להיות ישיר. המונח קשה להגדרה חד משמעית אבל אני חושבת שאם כל אדם מגדיר לעצמו מהי החירות ולא צריך לתת הוכחה לזאת שהוא חופשי, העיקר שהוא נאמן לעצמו. חירות פירושה אחריות. משום כך יראים מפניה מרבית בני האדם. בני ישראל במדבר לא הבינו שהם בני חורין ופחדו לקחת אחריות על חייהם. במקום לראות את הטוב שבסיום חיי העבדות, לשמוח שהם כבר לא צריכים לעבוד למישהו אחר ואינם יכולים לעשות כלום למען עצמם, הם רק רואים את הקשיים הרגעיים, את חוסר הנוחות שבהשגת אוכל וכדומה. כל הזמן הם מתלוננים לאחראים, למשה ואהרן, וזאת במקום להציע עזרה. הם צריכים מסע שלם כדי להבין מהו חופש ולאט לאט במשך המסע הם לומדים על כך. בדומה לכך, גם אני ולדעתי רוב בני האדם, כשאנו נולדים, אנו זקוקים להורים שיאכילו ויגדלו אותם, אבל ברגע שאנו לומדים ללכת, אנחנו לוקחים אחריות, בהתחלה חלקית ואחר כך יותר, על חיינו. כיום, בגיל 12, אני מרגישה שמצד אחד אני חופשייה לבחור בין דברים רבים וגם לקחת אחריות על הבחירה שלי. אם לסיים בנימה אישית, אני ילדה שאוהבת פעילות חברתית ואוהבת לעזור גם לאחרים למצוא את החופש שלהם. אמרתי שהמושגים הללו של חופש וחירות מדברים אלי ואני נהנית לחלוק אתם עם אחרים. אני מקווה שאוכל תמיד לחיות בחופשיות ובחירות מבלי לפגוע בזולת. אני מודה לכל האנשים שבאו להקשיב לי היום, להוריי, למנהלת בית הספר, לחברים ולמר סימון אלפסי, ראש המועצה". היו"ר מיכאל מלכיאור: יש לך תוכניות לעתיד ואת יודעת מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה? רציתי להציע שתצטרפי לכאן כחברת כנסת. אני יכול אפילו להציע לך את המפלגה אליה תצטרפי, אבל לא אעשה זאת בהזדמנות הזאת. אמרת דברים שאנחנו זקוקים לשמוע גם פה מעל במת הכנסת, ואכן את אומרת אותם מעל במת הכנסת בוועדה שלנו. תמשיכי בכיוון הזה. תודה רבה. אנחנו נקיים דיון קצר ואני מבקש לשמוע את אחד המורים שיאמר לנו מה זה להיות מורה בתוכנית הזאת. סימה ניסלבאום: אני מנהלת בית הספר ואני בחרתי להיות מורה כי זה דבר שאני הכי נהנית ממנו. נפלה בידי הזכות לשמוע על התוכנית הזאת ולקחת בה חלק כאשר המטרה הכוללת שלה, מה ששמענו כאן, זו תמונה אחת ששווה אלף מלים. הדבר הנפלא והנהדר היא ההזדמנות להעצים ולפתח כאן מנהיגים, אנשים חושבים, אנשים שלא קוראים דרשה סתם ולוקחים דרשה כדוגמה מצומצמת לחיים בלבד, אלא חושבים על כל דבר, בודקים כל דבר, ויש להם מה לומר ואיזה מסר להעביר לעולם. תודה על ההזדמנות. היו"ר מיכאל מלכיאור: אני מבקש לשמוע את המנהלת של תוכנית מקבילה של התנועה ליהדות מתקדמת. ציפורה ליבנה: התנועה ליהדות מתקדמת, כפי שאתם יודעים, פועלת בנושא הזה של העצמת בנות, העצמת נשים והתוכנית של בת-מצווה היא תוכנית בת/בר מצווה שאנחנו עושים בכיתות ו', זו תוכנית שהתחלנו בה לפני ארבע שנים ב-11 כיתות ב-60 בתי ספר ממלכתיים ברחבי הארץ, והיום אנחנו עובדים ב-80 כיתות בבתי ספר ברחבי הארץ. מצאנו שהנושא של העצמת הנשים, לא להפלות את הבת ולאפשר לה לנכס מחדש - כמו שכאן ראיתי את הבנות המקסימות שקוראות את הדרשות – ולהיפגש עם התרבות העשירה, עם ארון הספרים היהודי, ולהרגיש בו בבית, זו המטרה. המטרה היא שהבת תרגיש במקום הזה בבית. הייחוד של התוכנית שלנו היא שאנחנו בהחלט, מעבר לזה שזו תוכנית לימודים שמתבססת על חוברת, מעודדים את הבנות ללמוד ולכתוב דרשות וגם בסיכומו של תהליך לעלות לתורה. אני רוצה לומר שאנחנו לא ראשונים בתהליך הזה, ולשמחתי אני רואה כאן הרבה מאוד שותפים, ואני רוצה להקריא לכם את דברי הבת הראשונה שעלתה לתורה בשנת 1922 וזה מה שהיא אמרה לפני חבר הנאמנים בבית הכנסת שלה בניו-יורק כדי לשכנע אותם לאפשר לה לעלות לתורה. מדובר ביהודית קפלן שאמרה את הדברים בשנת 1922 בניו-יורק. "הכנתי כאן מקורות שונים שדנים בנושא. תוכלו ללמוד אותם בעצמכם. אני רוצה לבקש מכם שתסתכלו עליי. האם אתם באמת חושבים שאני פחות טובה מכל הבנים שעלו השנה לתורה? האם אני באמת אבזה מישהו מן הקהל כשאקרא את פרשת השבוע שלי בבית הכנסת? האם לא חשבתם שאתם בעצם פוגעים בי ובכל הבנות שלכם?". לאחר הפנייה הנרגשת הזאת יהודית קפלן זכתה לעלות לתורה. אנחנו במרחק של שנים, אנחנו בשנת 2007, ועדיין מוצאים שרבה העבודה לפנינו. התוכנית שלנו באה להעצים את הבנות והיא עוסקת בכך שבתוך התהליך הזה הבנות עוסקות בדרשה בכיתות ו', הן מברכות, הבנים מברכים אותן, ואחת התוכניות שמעוררת כרגע עניין בגיל ההתבגרות ומעודדת דיאלוג מאוד משמעותי בין הבנות ואמהותיהן היא לגבי אותו תהליך נפלא שבו הבת – פעמים רבות בניגוד לאמה – זוכה ליכולת הזאת להיות בת בית במורשת אבות. היו"ר מיכאל מלכיאור: ראיתי לנכון לתת ייצוג שוויוני, אבל לא נפתח כאן דיון בין הזרמים ביהדות ולא נאמר מה יותר טוב ומה פחות טוב. קיבלתי בקשה מבית ספר עציון גבר באילת, בו לומדת האיה שגם לה יש דרשה שהכינה, אותה נרצה מאוד לשמוע. אסתר כהן: אני רוצה להציג נקודה שלא עלתה כאן. בבית הספר שלנו יש תלמידים ממגוון הקשת החברתית, יהודים, נוצרים ומוסלמים, ולא ראינו בעיה שגם ילדים בני דתות אחרות יתמודדו עם נושאים ערכיים שהתורה מזמנת. האיה היא דוגמה נהדרת לתהליך שעברו כל התלמידים ויכלו להציג גם את העמדות שלהם מול העמדות של היהדות. האיה יכולה להדגים את זה. היו"ר מיכאל מלכיאור: אני יכול לספר לך שבוועדה שלנו התחלתי דבר שלא היה קודם בכנסת ישראל כאשר אנחנו פותחים כל שבוע את השבוע בפרשת השבוע ועושים זאת גם דתיים וגם חילוניים. יש לנו בוועדה נציגים של התנועה האיסלאמית וגם הם נותנים פרשת שבוע, כל אחד לפי פרשת השבוע שלו, אם זה מהתורה או אם זה מהקוראן ועושים זאת בצורה ראויה. זה דבר מעניין כי כל אחד נותן פירוש לפי הזהות שלו שבא לידי ביטוי בתהליך הזה של לקיחת אחריות על החברה. האיה אבו-דאהש: "צהרים טובים אורחים יקרים, קרובים, מורים והורים. תקציר הפרשה שלי. נולדתי בפרשת שמיני בספר ויקרא שעיקרו פירוט חוקים ומצוות. הנושאים המוזכרים בו הם הקרבת קורבנות, חוקים בודדים להסדרת עבודת הכוהנים, כולל הימנעות משתיית יין בזמן העבודה, ברכת אהרן, מקווה מים, טומאה וטהרה. בחרתי להתמקד בנושא שתיית יין כחלק מהטהרה. בפרשה מסופר על מות בני אהרן, נדב ואביהו, משום שלא קיימו את ההוראות המדויקות על העלאת הקורבנות וכנראה נכנסו שתויים לבית המקדש. לכן נאסר על משפחת אהרן הכוהנים לשתות יין במקדש וכמובן אסר על השתכרות. כפי שנאמר, "וידבר אדוני אל אהרן לאמור, יין אל תשתה אתה ובניך אתך, אולי תמותו, חוקת עולם לדורותיכם". אם כך, נשאלת השאלה מהו יחסן של היהדות והאיסלאם לשתיית יין ומדוע הימנעות משתיית יין גורמת היטהרות. היחס לשתיית יין משקף שתי תפיסות שונות. על פי התפיסה ביהדות יין משמח לבב אנוש. בדת היהודית היין נחשב למשקה חגיגי ושתייתו נהוגה לשם ציונם של ימים קדושים ולשם חגיגתם של אירועים משמחים. היין הוא המשקה היחיד אשר זכה לברכה פרטית משלו – "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן". ברכה זו יש לומר לפני שתיית היין. היין הוא מצרך הכרחי לשם קיומם של חגים וטקסים היהודים. בערב שבת יש לשתות כוסית יין בטקס שנקרא קידוש הבא לציין את כניסתו של היום הקדוש. כך גם במוצאי שבת, יש לשתות כוסית יין בטקס הנקרא הבדלה, המבדיל בין היום הקדוש שיוצא ליום החול הנכנס. בליל הסדר יש לשתות ארבע כוסות יין ואילו בפורום אף נהוג לשתות לשוכרה עד למצב שבו לא מבחינים בין ארור המן לברוך מרדכי. גם באירועים משפחתיים, כגון נישואין וברית מילה, יש לשתות יין. יחסה החיובי של היהדות ליין הגיע לידי כך שנאמר ש"אין אומרים שירה אלא על יין". התלמוד הבבלי אף מרחיק לכת ומעמיד את השמחה האמיתית דווקא על זו הנובעת משתיית יין. אין שמחה אלא בבשר ויין. למרות כל זאת מזהירה הדת היהודית מפני שתייה מוגזמת. "אל תהיה בשובעי יין" ו"אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין". אמנם שניים מהצדיקים בתנ"ך – נח ולוט – נודעו בשכרותם הרבה, ומכאן הביטוי שיכור כלוט, אך הפרשנות המקובלת אומרת כי השתכרות מוגזמת הייתה להם לנפילה מוסרית שהכתימה את צדיקותם. הוריי סיפרו לי שעל פי התפיסה האיסלאמית ישנו איסור מוחלט על שתיית אלכוהול. ההלכה האיסלאמית גורסת שצריכת האלכוהול גורמת לאיבוד שפיותו של האדם וכתוצאה מזה נכנס האדם להזיות ומתחיל לחרוג בהתנהגותו. אמנם יש בשתייה משום תחושה של שמחה, אבל כתוצאה מצריכת אלכוהול האדם עלול להפסיד את כספו ורכושו. יש בשתיית האלכוהול משחק השטן, כאשר התמכרות ליין עלולה להביא את החברה הנורמאלית להתייחס אל האדם השתוי כחריג ולהתרחק ממנו. הדת באה להזהיר אותנו מפני גורמים שינדו אותנו מהחברה, כמו שתיית אלכוהול, צריכת סמים וכל דבר שיכול להביא לאיבוד השפיות. אדם שמחזיק באמונתו ובדתו בעולם הזה, מובטח לו על ידי אלוהים בעולם הבא, בגן עדן, משקאות ומאכלים עדיפים על אלו שבעולם הזה. הדיון בנושא היין אפשר לי היום, כשאני בגיל ההתבגרות, לבחון שתי תפיסות עולם שיש בהן נקודות שוות אך גם שונות. בהיותי מוסלמית אני מבינה את הגישה הבלתי מתפשרת של האיסלאם מבחינת עדיף להתנזר כליל משתייה בגלל הנזקים שבה, וזה משקף שתי תפיסות שונות, תפיסה סמכותית יותר. בעוד התפיסה היהודית מציגה את היין כמקור לשמחה, מאפשרת בחירה ומשאירה את האחריות למעשים בידי כל אדם ועם זאת אינה רואה בעין יפה שבעלי תפקידים כמו כוהנים ימלאו את תפקידם כשהם שתויים משום שיש בכך משום טומאה וחוסר כבוד למקום ולתפקיד. האיסלאם והיהדות, שתי דתות קרובות, אך עם זאת שונות. כדאי שכולנו נלמד לכבד זה את זה, כפי שנאמר "צדיק באמונתו יחיה". אם נזכור כלל זה, אין לי ספק שנוכל לחיות בעולם הזה בשלום, לשמור על השפיות ולא נאבד את הדעת כמו שיכורים. צריך לקחת את החלק של השמחה ביין ולא את השיגעון. אני מאחלת לכולם שנה טובה ומאושרת ושלכולם תמיד יהיה חיוך על הפנים, ושנבין שמלחמות פוגעות ולא מביאות תועלת, ושיש לנו מנהגים דומים כמו הטומאה והטהרה, וששני העמים יצאו מצאצאי אברהם ולכן אני חושבת שאין סיבה שיהיה ריב עם מלחמה, ושרק שלום יעשה שמחה. כעת מה שנשאר זה להביע תודות. תודה להוריי שתמכו בי לאורך כל הדרך, כולל בכתיבת הדרשה, תודה לחבריי שתמכו ועזרו, ותודה גדולה לאסתי כהן ולתמי שאול המחנכת שלי שהדריכו אותי בכתיבת הדרשה? היו"ר מיכאל מלכיאור: תודה רבה לך שהגעת מאילת לשתף אותנו בדרשה מאוד מיוחדת, מאוד מעמיקה, גם ברעיון של איך היהדות מתייחסת ליין. אגב, יש גישות שונות ורק השבוע קראנו את פרשת הנזיר, שהוא אדם מאוד מיוחד בישראל, ולנזיר, כמו באיסלאם, אסור לו לגמרי לגעת ביין או בטעם של יין. כמו שאמרת, יש תמונה מאוד מגוונת גם בתוך היהדות וגם בתוך האיסלאם, ומה שעוד יותר חשוב הוא מה שאמרת בסוף, שנלמד לכבד את המנהגים האחד של השני ונדע שכולנו באים מאותו שורש, גם השורש של אברהם אבינו וגם השורש של האדם הראשון שכולנו נבראנו בצלם, וכך נכבד אחד את השני. אני רוצה להודות לכל מי שהזמין את הפגישה הזאת. הישיבה הייתה ישיבה מאוד מיוחדת, מרגשת ומאוד יוצאת דופן מכלל ישיבות הוועדה שלנו. בזה אני מסיים את הישיבה ואת שידורה. הישיבה ננעלה בשעה 13:00