פרוטוקול ועדה
הכנסת השבע-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני
פרוטוקול מס' 219
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ"ה בסיוון התשס"ז (11 ביוני 2007), שעה 11:30
סדר היום: הצגת שיטת פרופ' פוירשטיין.
נכחו:
חברי הוועדה:
היו"ר מיכאל מלכיאור
מוזמנים:
פרופ' ראובן פוירשטיין – המרכז להתפתחות הילד
הרב רפי פוירשטיין – סגן יו"ר המרכז הבין-לאומי לקידום כושר הלמידה
ארנולד רוט – מנכ"ל המרכז הבין-לאומי לקידום כושר הלמידה
שלומי אברהם – אמ"ש, ראש מנהל טכנולוגי ומחקר
מתן איילה – אמ"ן, יחידה 8212
רס"ן רינת שמחה אדלר – ראש מדור עלייה, משרד הביטחון
ד"ר יהודית דנילוב – מינהל פדגוגי
גבריאל כהן – מנהל חינוך מיוחד, מעיין החינוך התורני
ענת כגן – מנהלת המכון להעשרה אינסטרומנטאלית
טלי צור – המרכז הבין-לאומי
מזל כחלון – מורה וסגנית מנהל בית-ספר
יוסי ברנוי – לשעבר מנהל בית-ספר
אלי זרחין – אגודה ישראלית למען ילדים עולים
אנואר גביש – מנהל בית-ספר, ירכא
שרון סופר – מרכז המידע והמחקר, הכנסת
רונן שמואל – מטופל לשעבר במכון לשיקום קוגניטיבי
נתן שמואל – אבא של רונן
רחל שמואל – אימא של רונן
אביה שמש – מטופלת בשיטת פוירשטיין
הראל שמש – מטופל בשיטת פוירשטיין
ליז שמש – אימא של אביה והראל
מנהלת הוועדה: יהודית גידלי
רשמת פרלמנטרית: שלומית כהן
הצגת שיטת פרופ' פוירשטיין
היו"ר מיכאל מלכיאור:
שלום לכולם. אני רוצה לברך את כל האורחים. לישיבה על דברים שלא שנויים במחלוקת באים פחות חברי כנסת. אבל יש לפעמים בעיה שעם דברים שלא שנויים במחלוקת, שכולם מסכימים כמה הם טובים, גם לא עושים שום דבר. אני אומר את זה מראש, לפני ששמענו ולפני שהדברים הוצגו בפני באי הוועדה, שיש לי מטרה מאוד ברורה, שאנחנו נלמד ונסיק מסקנות ונדרבן את הגופים, קודם כל את משרד החינוך, גם בישיבה הזאת וגם בהמשך, להפעיל הרבה יותר את האמצעים שכבר הוכחו כמצליחים כלפי אוכלוסיות כל כך מגוונות – ילדים עם צרכים מיוחדים, ילדים כביכול בלי צרכים מיוחדים, עולים חדשים. אנחנו רואים שיש כל כך הרבה הצלחות. לפעמים אין נביא בעירו, למרות שפרופ' פוירשטיין הוא כן נביא בעירו וחתן פרס ישראל בחינוך, ובוודאי שהדברים מוכרים בארץ. אבל לפי מה שלמדתי, ב-45 ארצות, ששם מפעילים את השיטה של ההעשרה האינסטרומנטאלית, לפחות בחלק מהמדינות הללו השימוש בשיטה הרבה יותר מפותח ומנוצל. אנחנו חיים בחברה שהיא מאוד מגוונת, ויש לזה הרבה יתרונות והרבה אתגרים. בוודאי שמדינה כמו שלנו זקוקה לשיטה ולפיתוח השיטה, יחד עם דברים נוספים. אני לא אגיד שזה הדבר היחידי שיש בתחום. זה גם לא טיעון של השיטה, ואני שמח שפרופ' פוירשטיין הגיע בעצמו כדי להציג בפנינו את הדברים.
פרופ' פוירשטיין, אני מציע שאתה תפתח, ואחר כך נשמע מהאורחים וכמובן ממשרד החינוך, ונסיק את המסקנות שלנו. בבקשה.
פרופ' ראובן פוירשטיין:
כבוד יושב-ראש הוועדה, העבודה שלי לקידום החינוך התחילה מוקדם מאוד, אבל הבעיות הקריטיות שהתמודדתי אתן היו במפגש עם ילדי השואה. שם היו לא מעט בעיות עם ילדים שעברו את כל נוראות השואה, והשאלה היתה: התחיינה העצמות האלה, מה הדרך שבה יהיה ניתן להחזיר את שמחת החיים, את יכולת החיים, לאוכלוסייה שנפגעה בצורה כל כך קשה. סמוך לזה התחלתי לעבוד עם אוכלוסיות רבות אחרות, שהתדפקו על דלתי, בהיותי מנהל השירות הפסיכולוגי של עליית הנוער. שם נפגשתי עם אוכלוסיות שתנאי החיים, תנאי החינוך, השפה וכו' ומצבים סוציאליים חמורים שהיו נתונים בהם העמידו סימן שאלה גדול מאוד על כושר לימודיהם ועל כושר ההשתלבות שלהם בתוך החברה הישראלית ובתוך החינוך הישראלי. אלה הן השאלות שעמדו לפני ושראיתי נטייה להשתמש בשיטות לא מותאמות להערכת האוכלוסייה הזאת, ולפעמים להוציא פסק-דין על ילדים בעלי כושר נמוך ושאיננו ניתן לשינוי על-ידי תהליך לימודי. זה היה אחד הגורמים שהביא אותי לחפש ולמצוא דרך איך לחנך את האוכלוסייה הזאת.
אני לא אכנס כאן לניתוח הדברים, אבל אגיד רק את התוצאה של המאבק הזה. התוצאה של המאבק הזה, שנעשה במשך השנים 1944 עד 1980 היתה המסקנה שאדם – בהתחשב במצבו ובהתחשב ברמת תפקודו – ניתן לשינוי. ההוכחה הזאת, שהוא ניתן לשינוי, נעשתה באמצעות שלוש שיטות יישומיות שאנחנו פיתחנו ושעליהן ידבר בוודאי בני. שיטת אבחון שונה מאוד מזאת שהיתה בשימוש, והשתמשו בה גם בארץ לרעתם של הרבה מאוד ילדים עולים, שבעקבות האבחון הבלתי מתאים הוגדרו כבעלי יכולת שכלית נמוכה וגם טופלו בצורה כזאת. נגד זה, השיטה שאנחנו פיתחנו, שיטת אבחון דינאמי שניסתה לבדוק את כושר הלמידה של האדם כקנה-מידה להערכת יכולתו האמיתית, ואחר כך פיתוח שיטה נוספת שמטרתה היתה להקנות לאדם דרכי למידה, ללמד אותו איך ללמוד, ולבסוף פיתוח שיטה של עיצוב הסביבה שהיא צריכה להוביל את האדם לידי כושר הלמידה. אלה הן שלוש השיטות שנגזרו מהתיאוריה של כושר ההשתנות המבני שאנחנו התייחסנו אליה – זה היה לא פשוט – במערכת של עליית הנוער שעמדה אז בפני בעיות קשות מאוד של קליטה.
מאז התפתחו הדברים מעבר לכל מה שקיוויתי וציפיתי, ברוך ה'. הדברים הגיעו לידי כך שהם נמצאים בשימוש בחלק גדול של העולם, בארצות רבות, ועל כך תשמעו מבני.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
כפי שהבנתי את בסיס הרעיון של השיטה, במקום השיטה המקובלת של אבחון שמאבחנת את המצב הנוכחי של הילד, ולא משנה עכשיו אם זה ילד עולה או ילד ערבי או ילד מצטיין, אתם בוחנים את מצב הפוטנציאל של הילד, את מרב היכולת של הקליטה השכלית שיכולה בשלב מסוים להיות לא מנוצל.
פרופ' ראובן פוירשטיין:
אנחנו ויתרנו על המושג "פוטנציאל", כי גם הפוטנציאל נחשב למשהו קבוע.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אבל השינוי נמצא בתוך הפוטנציאל הרחב.
פרופ' ראובן פוירשטיין:
אנחנו משתמשים במונח "דחף לשינוי".
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני יודע שאין ישיבה שקיימתי עם מורים לגבי הילדים שלי שלא סיפרו לי על הפוטנציאל שלהם. לכן אני מבין את התגובה לגבי הביטוי הזה. אבל השינוי והדחף נמצא במובן הרחב של הפוטנציאל. תודה רבה.
אנחנו מעבירים העברה בין דור לדור, והשיב לב אבות על בנים. בבקשה.
הרב רפי פוירשטיין:
שלום. כבוד יושב-ראש הוועדה, הרב מלכיאור, אני רוצה בשם כולנו להודות על הזימון הזה. אני מקווה שזאת התחלה של מהלך, כיוון שהכותרת לתפיסה שאנחנו תופסים את המרכז הזה שקיים כבר משנת 1965 בגלגולים שונים, זאת אומרת כבר למעלה מ-40 שנה, היא להכיר במרכז הזה, שהצליח לייצר תנועה עולמית, עם 74 סניפים ב-35 ארצות. שיטות שמתורגמות ל-20 שפות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
מרכז המחקר והמידע כתב לנו שיש 67 סניפים ב-45 ארצות.
הרב רפי פוירשטיין:
יש סניפים מורשים להוראת מורים ויש סניפים קליניים. אלה שתי הבחנות. כאן אנחנו, מטבע הדברים, עוסקים יותר במישור החינוכי ולא במישור הקליני. הסך הכולל של כל הסניפים שלנו, גם הקליניים וגם החינוכיים, עומד על 74, ויש סניפים שמדגישים את הפעילות מול מערכת החינוך בארצות השונות שבהן הם נמצאים.
אנחנו היום עומדים במקום שבו למרכז יש השפעה כבר לא רק נקודתית, לא רק על הכשרת מורים, אלא על ממשלות, על מדינות, ברמה היותר מערכתית. אני רוצה לדבר על המרכז כפוטנציאל למשאב לאומי.
איננו באים כאן כמתלוננים שאין נביא בעירו. אם יש נביא, אז יש נביא בעירו, ויש בהחלט עדות לפעולות רבות. נציגים ספורים מהפעילויות שלנו ברחבי הארץ נמצאים כרגע כאן. אני רוצה להתחיל מהנקודה שאני חושב שצריכה להטריד את הוועדה הנכבדה הזאת, ואלה החדשות ששמעתי היום בדרכי לכאן, חדשות של השעה 10:00, שבהן דיווחו על מספר הזכאים לתעודת בגרות בשנת הלימודים תשס"ו. כיוון שהייתי זריז עצרתי מייד בצד ורשמתי את הנתונים, כפי שהחדשות דיווחו עליהם. במגזר היהודי זכאים לתעודות בגרות 59% מהתלמידים, הרשו לי לומר "בלבד". במגזר הערבי המצב יותר "נחמד", 36%. במגזר הבדואי, אחוז הזכאים הוא 28%. כששמעתי את הנתונים בחדשות, ויש לי יסוד להאמין שהם נתונים בדוקים, כאזרח במדינה הזאת שחרד לגורלה נדמה לי שהנתונים הללו מופיעים ככתובת גדולה על הקיר, והם מחייבים את כולנו לשאול את השאלה מה קורה כאן.
קמו ועדות חשובות, כבודן במקומן מונח. אני יודע שמשרד החינוך ואני יודע על דמויות בכירות במשרד החינוך שעושות מאמצים כבירים כדי להתמודד עם השאלה הזאת. אני רוצה להציע את התפיסה שלנו. לשמחתי, כשלפני 15-10 שנים התגלגל לידינו מסמך של ממשלת ספרד והם הכריזו על רפורמה חינוכית, אחד הסעיפים היה "לפי שיטותיו של פרופ' פוירשטיין". וכאשר בבאהייה, אחת ממדינות ברזיל, קם שר חינוך חדש, הוא עשה מהפכה על-פי שיטותיו של אבי-מורי, של פרופ' פוירשטיין. זאת אומרת, אני רוצה לדבר כרגע לא בראייה צרה, לא על עוד בית-ספר, אלא בראייה מערכתית. אני רוצה לשאול, איך אפשר להסביר את הנתונים המאוד מדאיגים הללו. אני רוצה לטעון טענה, וזאת הטענה שהיום הולכת ונשמעת יותר. כשאבי-מורי טען אותה לפני כ-50 שנה הוא היה קול קורא במדבר. זה גם מתואר בספרות המחקרית שמתארת את העבודה שלו כעבודה חלוצית. הטענה המרכזית היא, שאנחנו לא מטפלים בגורם האנושי בצורה סיסטמאתית, ואסביר את הנקודה.
בכל בית-ספר במדינת ישראל יש שיעור התעלמות, בכל בית-ספר יש שיעורי מתמטיקה. כמה מתמטיקאים מצמיחה מערכת החינוך הישראלית? אני מניח שמדובר באחוז קטן מאוד. זאת אומרת שכנראה שמתמטיקה איננה נתפסת כנושא שמדינת ישראל רוצה לטפח אותו, אלא היא נתפסת כשפה הכרחית לקיומה של חשיבה מדעית טכנולוגית, כראוי למדינה מתקדמת. אני ער לשינויים שקיימים היום בכל מיני מקומות, ולקולות החדשים שנשמעים, אבל במערכת החינוך בארץ, כמו במדינות רבות בעולם המערבי, שהולכות ומכירות בצורך הזה, יש היום הבנה הולכת וגדלה שצריך לטפל בלמידה ובחשיבה כתחום, כנושא. במלים אחרות, אם יש שיעורי מתמטיקה, אם יש שיעורי שפה, צריך שיהיו גם שיעורי חשיבה ולמידה. חשיבה ולמידה צריכה להיתפס כנושא דומיננטי במערכת החינוך.
אנחנו היום מעורבים בפרויקט בג'יסר-אזרקא, פרויקט פילנתרופי בשילוב עם משרד החינוך, פרויקט מאוד מדהים. השיטה שאנחנו מייצגים היא הרבה יותר רחבה מאשר השיטות הפרטיקולאריות והספציפיות שלנו. הטענה היא שהיום מערכת החינוך צריכה להכיר בעובדה שהילד הערבי הוא ילד שבא מתרבות אחרת, שאיננה חשופה דיה לתרבות המערבית וליעדים המדעיים והטכנולוגיים שמערכת החינוך שלנו מציבה, וצריך לתת לו את הכלים הקוגניטיביים הדרושים לו. הילד הבדואי, על אחת כמה וכמה. זאת אוכלוסייה חשובה, שחייבים לחבק אותה פנימה לתוך החברה במדינת ישראל. אני חושב שהנתונים האלה הם נתונים מזעזעים. אבל גם במגזר היהודי הנתון של 59%, כשאני מניח שאותם 40% אינם שייכים לעשירונים העליונים ולאלפיונים העליונים. אני מעריך שאם נפלח את הנתון של אותם 40% תלמידים שאינם זכאים לתעודות בגרות יהיו שם הרבה יותר נציגים לפריפריות, לצפון ולדרום ולמגזרים החלשים בחברה הישראלית.
טענתנו היא, שצריך לקחת שיטות כמו השיטות שלנו – והן באמת אינן בלעדיות, לכן הטענה שלנו היא טענה נרחבת, אבל השיטות שלנו הוכחו. מייד אציג כמה דוגמאות למחקרים שנעשו – ולמעשה להכניס אותן בצורה סיסטמאתית לתוך בית הספר. לא בצורה אקראית, לא בדלת האחורית, אלא בצורה סיסטמאתית.
אני רוצה לסבר את האוזן על שינויים שקורים בעולם, ואני רוצה לספר דווקא על שניים-שלושה מהלכים לאומיים שאנחנו כרגע עסוקים בהם, חלקם כבר הניבו תוצאות. מערכת החינוך בארצות-הברית, עם הפרויקט של הנשיא בוש שנקרא "אף ילד לא נשאר מאחור", הכניסה מערכת נוקשה מאוד של בדיקה ומדידה של הישגי המערכת החינוכית באמצעות סטנדרטים. זה גרם למערכת החינוך לתור ולחפש אחרי שיטות שיבטיחו עלייה משמעותית של בתי הספר הציבוריים בכל מה שנוגע להישגים ולעמידה בסטנדרטים. אי עמידה בסטנדרטים קונסיסטנטית גוררת אחריה את סגירת בית הספר ואת פיטורי כל הצוות, מהשרת ועד המנהל.
בפרויקט מרשים שעשינו באחת ממדינות ארצות-הברית, באלסקה, לקחו ילדים אסקימואים, בעלי שונות תרבותית, בכיתות הגן. במבחנים הכלל-ארציים שבודקים את האינטליגנציה של הילדים, הפרסנטיל של הילד מאלסקה עומד על כ-60%, זאת אומרת ש-60% מהאוכלוסייה נמצאים מתחת לילד מאלסקה, זאת אומרת הם נמצאים במקום רע באמצע. זאת אומרת רק 50% מילדי ארצות-הברית נמצאים מתחת לילד הממוצע באלסקה, 50% נמצאים מעליו. הוא במקום בינוני-נמוך יחסית לציפיות של מערכת חינוך כלשהי.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
בדרך כלל 50% נמצאים מתחת לממוצע ו-50% מעל הממוצע, אני מניח שזאת הנורמה המקובלת, לכן לא בדיוק הבנתי מה אמרת.
הרב רפי פוירשטיין:
נכון, זאת הנורמה המקובלת, הגם שבמדינות רבות בארצות-הברית הרף הוא הרבה יותר גבוה. זאת אומרת שבסך הכול הם לא מרוצים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זאת אומרת, 50% מתחת לסף כלשהו.
הרב רפי פוירשטיין:
זה לא ממוצע הציונים.
יהודית גידלי:
היית משתמש במילה "נורמה"?
הרב רפי פוירשטיין:
כן. הילדים שעברו את התוכנית שלנו באלסקה הגיעו לאחוזון ה-92. היום אוניברסיטת ג'ון הופקינס נכנסת כדי לבדוק את הדבר בצורה יסודית, זאת מהפכה של ממש שהגיעה לוושינגטון.
יהודית גידלי:
תוך כמה זמן?
הרב רפי פוירשטיין:
תוך שנת לימודים. הילדים קיבלו בצורה אינטנסיבית כתוכנית אינטנסיבית בתוך גני הילדים.
מערכת החינוך הסקוטית נדרשת אף היא בשנתיים-שלוש האחרונות לשיטה שלנו. מי שיפתח את אתר מערכת החינוך הסקוטית – וסקוטלנד היא לא בדיוק ממשלה, כידוע לכולנו כאן – יגלה בדיקה שעשה משרד החינוך אחרי יישום השיטה שלנו באחד ממחוזות סקוטלנד, שנקרא "הבורדרס", ושם בדקו את ההשפעה של יישום השיטה בתוך מערכת החינוך באותו מחוז. נמצאו ממצאים מובהקים, הן ברמת תחושת המסוגלות של התלמיד בעקבות החשיפה לשיטה שלו, הן מבחינת היכולת שלו למצוא אלטרנטיבה בתרגיל שהוא פותר אותו, הן מבחינת ההישגים שלו במבחני יצירתיות שונים. כל הנתונים נמצאים כאן, נשמח להעביר לכם את נתוני המחקר. במלים אחרות, יש למעלה מ-3,000 פרטי מחקר על-אודות השיטה הזאת, כ-70 ספרים שנכתבו, שלא על ידינו, על השיטה הזאת. אנחנו מרגישים וחשים שצריך היום להפוך את המרכז הזה, שמהווה מעין מגדלור למערכות חינוך רבות בעולם, הרבה מאוד אוניברסיטאות מלמדות היום את השיטה הזאת, גם בארץ. אנחנו חושבים ומציעים לבחון את האפשרות להפוך גם את צורת החשיבה וגם את הטכניקות האלה שהוכחו כיעילות לסוג של משאב לאומי, שלהערכתנו יוכל לשנות את הממצאים העגומים האלה שפתחתי בהם את דבריי.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני מציע שלא תתייחס כל כך לממצאים של הבגרויות, שאני מסכים שהם ממצאים קשים ועגומים. הם לא קשים ועגומים, אגב, בקנה מידה השוואתית עולמית, אלא הם עגומים מבחינת קנה המידה של מערכת החינוך בישראל, שדווקא שמה את כל מרצה על הנושא של תוצאות הבגרות. מי שמשתתף בישיבות בחדר הזה בעקביות יודע, שהמבחנים האלה לא משקפים אמת בשום קנה מידה, מאחר שחלק גדול מהתוצאות הללו מבוסס על רמאות ועל הונאה ועל העתקה. לכן לא הייתי מתייחס יותר מדי לדברים האלו. הבעיה שבנינו בצורה מעוותת שיטת חינוך שזה קנה המידה האולטימטיבי שלה. אני יודע שיש אנשים מרכזיים גם במשרד החינוך היום, בוודאי באקדמיה לחינוך, שמבינים היום שזאת היתה טעות מיסודה. אבל זה מספיק להתייחסות לעניין הזה.
נתתי לאבא ולבן להציג את הדברים יותר בהרחבה ממה שמקובל אצלנו, כי היה לי חשוב מאוד לשמוע את הדברים. אני גם למדתי את הדברים. בוודאי שאנחנו לא עושים את זה לא בשביל פרופ' פוירשטיין ולא בשביל המרכז, אלא אנחנו עושים את זה כדי לקדם בצורה מערכתית את הילדים, את האפשרות של הפיתוח החינוכי והשכלי של הילדים במדינת ישראל. אני מציע שנשמע כמה מן הדוגמאות מהמקומות ששם השיטה עובדת. נשמע מהצבא איך אתם מפעילים את התוכנית ומה המסקנות שיש לכם מהעניין. בבקשה.
שלומי אברהם:
אנחנו התחלנו לפני שנה וחצי, בסוף 2005, אחרי שזיהינו שיש לנו בעיה עם מיצוי מצבם של יוצאי אתיופיה. נקודת הפתיחה שלהם מבחינת הכלים שקיימים במערכת הצבאית, של אבחון ומיון, היו כאלה שהם הגיעו בנתונים מאוד נמוכים, ומאותה נקודה נקודת הכניסה שלהם למערכת הצבאית היתה כזאת שלא אפשרה להם שילוב באופן די קיצוני עם התפלגות שהיא מאוד נמוכה, באזור של המקצועות והתפקידים המאוד נמוכים בצבא. הבנו שיש לנו בעיה ובעצם התחלנו לחפש פתרונות. הפתרון הוא פתרון רחב, שמכיל כמה דברים, אבל אחד הדברים הבסיסיים, המרכזיים, זה הנושא של שיטת אבחון אחרת. האבחון הרגיל, שהוא די דומה למבחנים פסיכוטכניים, לא הצליח לאתר את ההתפלגות בקבוצה, אלא כולם עלו במקבץ אחד.
הדבר השני הוא שיטה שבה אנחנו מסוגלים להתערב באמצעות השיטות של מכון פוירשטיין, ללמד אותם גם איך ללמוד, ולהוסיף שם עוד כל מיני נדבכים אישיים, כלכליים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לעשות כל מה שמערכת החינוך לא עשתה.
שלומי אברהם:
לנסות לגשר על פערים. יצרנו תוכנית שהיתה מרוכזת בחודש וחצי, מאוד אינטנסיבית, אבל בתוך מסגרת שיש בה יתרון מאוד משמעותי, שהיא מסגרת סגורה, עם כללי משמעת, עם מפקדים, עם ליווי צמוד, וזה בעצם היה יתרון מאוד משמעותי כדי לממש את העניין הזה. יצאנו לפיילוט, סיכמנו שנעשה סדר גודל של שלושה קורסים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
כמה השתתפו בכל קורס?
שלומי אברהם:
בכל קורס כזה השתתפו בין 100 ל-110 בנים ובנות. בסך הכול מעל 300 חיילים וחיילות ששובצו במקצועות בצבא.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
כולם עולים מאתיופיה?
שלומי אברהם:
כן. לא כולם מבינים בהתפלגות והציונים והסקאלות בצבא, אבל ננסה לפשט אותם. הנתון הממוצע של יוצאי אתיופיה מבחינת נתוני האיכות שלו היה בלשכת הגיוס באזור ה-2 בסקאלה של מ-1 ל-5.
מיכאל מלכיאור:
ומה הממוצע?
שלומי אברהם:
הממוצע הוא ממוצע, זאת אומרת הוא אפילו קצת יותר גבוה מהתפלגות רגילה. הוא נע סביב ה-3. במספרים זה פחות גס, כי זו סקאלה הרבה יותר רחבה, ואז ההבדל הרבה יותר משמעותי מאשר כשמסתכלים על זה מקבץ של קבוצות, נמוך ובינוני. היום הם קפצו בין דרגה אחת לשתיים, זאת אומרת הם קפצו בין קבוצה לשתי קבוצות איכות. לא שינינו להם את המבחנים, אבל כששיבצנו אותם למקצועות, אלה מקצועות ברמה מאוד גבוהה, אפילו מעבר לממוצע הכלל צה"לי. זאת אומרת, הם עברו את הממוצע מבחינת השיבוץ שלהם.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תוך חודש עד חודש וחצי?
שלומי אברהם:
כן. ביעדים שאפילו הפתיעו אותנו. דבר שני, ראינו התפלגות. ראינו ילדים עם נתונים נמוכים, נתונים בינוניים ונתונים גבוהים. הצלחנו למצות אותם ובסוף חלקם סיימו מצטיינים, מה שלא יכולנו לעשות לפני כן.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
מה השגתם בעקבות הפיילוט?
שלומי אברהם:
בעקבות הפיילוט יש החלטה ללכת למהלך הרבה יותר רחב. כמובן יש לעניין הזה מגבלות, בין השאר מגבלות משאביות של הצבא במימון של התוכנית הזאת, שהיא בשיתוף פעולה גם של הצבא וגם של הג'וינט. הג'וינט תורם לעניין הזה גם מבחינה משאבית. אנחנו הולכים לקראת יעד שבו כל יוצאי אתיופיה יעברו את ההכשרה הזאת. בשלב הראשון אלה יהיו כל מי שאינם לוחמים, לאחר מכן נעשה את זה גם לכל מי שהם לוחמים. מאחר שבלחימה יש פחות העניין של ללמוד מקצוע ולעבור הכשרות ארוכות, עדיין חשוב שנעביר את זה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זו החלטה אופרטיבית שיש לכם עכשיו?
שלומי אברהם:
כן.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אם אתם רואים שזה עובד כל כך יפה, ואני מניח שזה גם חוסך הרבה כסף לצה"ל, כי אתה יכול הרבה יותר טוב לנצל את הדחף של החיילים, אז למה להגביל את זה ליוצאי אתיופיה? לא שצרה עינינו ביוצאי אתיופיה, אבל אני עצמי פגשתי אלפי חיילים ששובצו במקום הלא נכון מאותן סיבות. למה לא לנסות להרחיב את זה? או שאולי זה הרצון שלכם אבל יש מגבלות תקציביות?
שלומי אברהם:
יש פה כמה מגבלות. קודם כל צריך להבין שהצבא עוסק בתהליך הזה באיזשהו פס ייצור שמכיל בתוכו עשרות רבות של אלפי חיילים. אין יכולת לעשות את מה שאנחנו עושים כאן, שזה בעצם ניסיון במשך חודש וחצי לייצר את כל התהליכים. הוא באמת יהיה מאופיין רק לקבוצות ייחודיות, ולא בהכרח רק ליוצאי אתיופיה. אנחנו ניכנס לבחינה בשנה הבאה גם לגבי קבוצות נוספות של מיעוטים, דרוזים וכיו"ב.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
האם אתם מפעילים את התוכנית גם בשני המרכיבים האחרים, של דרכי הלמידה והייצוג הסביבתי?
שלומי אברהם:
כן. לזה נתייחס בהמשך. אני מבקש לציין עוד שתי הרחבות. האחת, למדדים להצלחה מבחינתנו, איזושהי אפקטיביות של העניין. ראינו את זה כמובן בשיבוצי המקצוע, כפי שאמרתי. יש מקצועות שהם לא הגיעו אליהם מעולם. מעולם לא הגיעו לשם יוצאי אתיופיה, והם משובצים לשם ומצליחים. הדבר השני זה שרידות. יש לנו עד שנה של נתונים, ואנחנו רואים שרידות טובה מאוד.
רס"ן רינת שמחה אדלר:
אני חושבת שזאת אחת הפעמים הראשונות שצה"ל לוקח את היכולת לא להסתכל במסננת עם החורים הגדולים, אלא להסתכל ברמה היותר פרטנית על הפרט. דיבר הרב רפי פוירשטיין על הנושא של הגורם האנושי. זאת הסתכלות שלנו על הפרט עצמו גם בהיבט האבחונים, גם לשים בצד כרגע את הנתונים ולהסתכל על הפוטנציאל או על הדחף.
מאוד חשוב לי לדבר על שיתוף הפעולה המצוין שיש לנו עם המכון ועל ההישגים. אנחנו מלווים את בוגרי הקורס במהלך הקורסים המקצועיים, כי בסופו של דבר הקורס עצמו הוא תהליך ראשוני, שבו הם מקבלים תכנים כאלה ואחרים של מטווחים כאלה ואחרים יחד עם התכנים של פרופ' פוירשטיין גם בהיבט של חיזוק המיומנויות הלימודיות שלהם. אבל אחר כך הם משובצים לקורסים מקצועיים, שדיבר עליהם שלומי, למקצועות שונים. יש לנו בוגרת צה"ל ויש לנו מש"קיות חינוך והוראה, יש לנו חובשים, יש לנו חבר'ה שהם בקצונה וכמה שסיימו קצונה. אחת נמצאת בקורס קצינים עכשיו. מדובר על בוגרי הקורס בטווח מאוד קצר. עברה רק שנה וחצי מאז שהתחלנו עם זה. לי מאוד חשוב לדבר על הנושא של האפקטיביות ועל היכולת לעשות שינוי בטיפול בעולה החדש, החל מתחילת השיבוץ שלו ועד הליווי שלו במהלך השיבוץ.
שלומי אברהם:
הצגנו את הנושא גם למנכ"ל משרד החינוך, ובסך הכול יש שם הבנה שיש פה כלי אפקטיבי וטוב, רק צריך לראות עד כמה מרחיבים אותו.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
מתן, אתה רוצה להוסיף לדברים?
מתן איילה:
מכון פוירשטיין באמת מיצה את היכולת שלי ובאמת נתן לי הזדמנות שהיא חוויה מתקנת, כי אם לא הייתי עובר את הקורס הזה לא הייתי מגיע לתפקיד שאני נמצא בו.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
יש לך בגרות?
מתן איילה:
כן.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
ומה התפקיד שאתה עושה עכשיו בצבא?
מתן איילה:
אני מפענח תצלומי אוויר בחיל המודיעין.
רס"ן רינת שמחה אדלר:
אגב, רוב החיילים הם בעלי תעודת בגרות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
מאיפה אתה בארץ?
מתן איילה:
מרעננה. אני חייב להגיד שזו באמת מקפצה, גם בצבא אם אתה רוצה להתקדם ולהשתלב, זה מאוד עוזר.
רס"ן רינת שמחה אדלר:
בהתחלה כשהתחלנו את קורס "אמיר" זה היה לא מוכר, ואנשים אפילו לא רצו להגיע לשם. עכשיו אנחנו מקבלים הרבה מאוד שיחות טלפון מאנשים שמעוניינים להצטרף לקורס הזה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
יש פה מנהל בית-ספר. בבקשה.
אנואר גביש:
אני מנהל בית-ספר יסודי ממלכתי ד' בירכא. אני מייצג את בתי הספר השונים בירכא, מאחר שכל בתי הספר היסודיים בירכא נמצאים בתוכנית של המרכז לכושר למידה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זה קרה דרך ראש המועצה?
אנואר גביש:
דרך התקציב של הרווחה החינוכית שאנחנו מקבלים ממשרד החינוך הציעו להכניס שינויים במקצועות הלימוד. כל צוות המורים עבר השתלמות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
מעניין אותי למה החליטו בירכא לעשות ולא במקומות אחרים.
ענת כגן:
פנה אלי מפקח של אגף "שחר" במשרד החינוך, שיש אי שביעות רצון בכפר ובמערכת החינוך מההישגים וממה שקורה שם. הוא זימן אותי לפגישה עם ראש מינהל חינוך והפורום שלהם. הצגנו את התוכנית. בעקבות זה זימנו את כל המנהלים וצוות המורים ולאחר מכן הוחלט על-ידי מינהל החינוך וראש המועצה להכניס את התוכנית.
אנואר גביש:
אני למדתי בעצמי את הקורס הזה כשעשיתי תעודת הוראה, כך שיש לי הרקע. אני גם מאבחן דידקטי כך שאני בעניינים, יודע מה זה, יכול לתרום לאוכלוסייה שלנו. עקב אי ההצלחה שלנו להגיע לתוצאות טובות בבגרויות ועקב אי שביעות הרצון שלנו בירכא מהממוצע שקיבלנו בתוכניות המקצב לפני חמש שנים, אמרנו שיש בעיה בהרגלי הלמידה, באסטרטגיות חשיבה וביכולת של התלמידים להתמודד עם נתונים בסביבה שהם לומדים. אני מודע לתיאוריה של פרופ' פוירשטיין ולחשיבות של המורה כמתווך בין התלמיד לסביבה, שיעזור לי לסלק את הגירויים, שיעזור לו לבנות דרך חשיבה מסוימת. השנה זה פעל בכיתות א', ב' ו-ג', שעתיים שבועיות. המורים שעברו את ההשתלמות הם אלה שמעבירים את הקורס והם מנסים גם להעביר את העקרונות האלה לשיעורים הרגילים בקונטקסט אחר, גם בערבית, גם בחשבון, גם במדעים. זה באמת הביא לתוצאה טובה. עשינו בחינה לתלמידים שהיו בכיתה א' בשנה שעברה ולתלמידים שהיו בכיתה ב', ואחרי ההתערבות הזאת עשינו בחינה בסוף השנה וראינו שיש שיפור בין 10 ל-15 נקודות בציונים שלהם. זאת אינדיקציה לכך שזה תרם המון לתלמידים. גם שמענו דיווחים מהמורים, שהתלמיד יכול להסתדר לבד. אם הוא מקבל שאלון לבחינה, הוא יודע איך להסתדר לבד, הוא פותר את זה לבד, וזה באמת מחזק את התחושה של התלמיד והופך אותו ללומד עצמאי.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
המורה נותן שעתיים בשבוע. מה קורה בשעתיים האלו?
אנואר גביש:
יש לנו כלים של המכון עצמו.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
איך זה עובד?
אנואר גביש:
יש כלי שקוראים לו "צורות ונקודות" ויש כלי אחר שקוראים לו "זיהוי רגש". לכל כלי יש מטרה מסוימת. המורה מסביר ונותן לילדים את הדפים, והם מתרגלים, כל אחד לעצמו, ובודקים את עצמם אם פתרו נכון או לא ומנסים להשליך את העיקרון שהם למדו על החיים או על נושאים אחרים, או לחשוב על סיטואציות שונות שאפשר ליישם את העיקרון שהם למדו.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
במה זה שינה את עיצוב הלמידה בבית הספר? מה אני יכול לראות בבית הספר היום שלא יכולתי לראות לפני השיטה הזאת?
אנואר גביש:
אתה יכול לראות תלמידים שלומדים באופן עצמאי יותר, תלמידים שפחות תלויים במורה, תלמידים שיש להם תשובות אחרות שלא היו חושבים עליהן לפני כן. זה מאוד מעודד גם את ההורים. ההורים הם חלק אינטגרטיבי והם עובדים עם התלמיד בבית.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה. גבריאל כהן, בבקשה.
גבריאל כהן:
אני מייצג את מעיין החינוך התורני, רשת החינוך של ש"ס. עשינו פיילוט מוצלח מאוד ב-10 בתי-ספר. בינתיים בשלב ראשון של הכשרת צוותים כלליים של כלל תלמוד התורה או בית הספר בתוכנית הלמידה המתווכת. בשלב הזה נתקענו, וזה קשור לרמה של המערכת. כי ההתלהבות מהשיטה שלמדו והשינוי שמורים מספרים על עצמם איך מלמדים אחרת בכיתה, הכול היה מצוין. כשמגיעים לשלב שמבקשים שעות למערכת על-מנת ליישם את הגישה הזאת, נתקלים בקיר שצריך לדבר עליו. המערכת לא מכירה ולא נותנת משאבים ושעות כדי ליישם במסגרת הכיתות. גם בהנחה שמנהל מחליט לחתוך מכאן ומשם שלא בתוך המערכת שלו, בלי ליווי והדרכה הסיפור הזה קשה מאוד, כי אם מורה לא יקבל מדריך או מדריכה מהמכון שילמדו לפחות בשלבים הראשונים ליישום השיטה, יהיה מאוד קשה ליישם באופן אפקטיבי.
המשרד היום כן מדבר על קבוצות ייעודיות. ראינו אוכלוסיות חלשות בכלל, והתברר שיש ייצוג נכבד לאוכלוסיות חלשות, אבל המערכת לא מכירה במסגרת שעות מהסוג הזה.
דבר נוסף הוא חוק השילוב. בזמן שאסור לדבר על שילוב, הפרופסור הרים כאן דגל והיום יש חוק השילוב. כשאנחנו מבקשים לפחות להכיר בחלק מסל האבחונים באבחון הדינאמי, אז המערכת היום מאמצת את האבחון הדידקטי. לפחות אני, במערכת שלי, מבקש אבחון נוסף, אבל המערכת לא מכירה בזה. צריך שזה גם ייכנס לסל האבחונים שניתן להשתמש בהם.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
נניח שאתה ממונה על תלמודי התורה של רשת מעיין החינוך התורני, ואתה יודע שהילדים ילמדו תורה במובן הרחב, תורה וגמרא ומתמטיקה הרבה יותר טוב עם השיטה הזאת. אז למה לא כדאי לך לקחת מהשעות שמוקצבות לעניין הזה כדי ללמד את הילדים איך ללמוד?
גבריאל כהן:
בחלק של הכשרה, מורים מלמדים אחרת היום. חלק מהשיטה עובדת לא רק באמצעות תכנים ישירים, אלא באמצעות כלים שהם ניטראליים, ודרכם עושים את הקשר ואת ההשלכה על בסיס עקרונות. זה חלק מהשיטה, עם גישה תיאורטית מאחורי העניין הזה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אם אני ראש ישיבה ואני יודע שיש לי שיטה שהתלמידים ילמדו בצורה הרבה יותר אפקטיבית, יידעו לחשוב על השאלות של ה"קצות" הרבה לפני שה"קצות" שואל את השאלה, יידעו לפתח בצורה של חשיבה עצמית, אז אני אשקיע בזה. אני לא אצטרך לחכות למשרד החינוך או למישהו אחר.
גבריאל כהן:
אבל בלי שעות לא תוכל להשקיע, ושעות זה אומר שמורה שעובר הכשרה ספציפית לעניין ומקבל שעה שבועית למערכת. זה כמו שבמשרד החינוך בנושא זהירות בדרכים הבינו, שבלי מתן משאבים הסיפור הזה לא מתרומם, והיום כל המערכת נכנסה להכשרה ומתן שעות לעניין הזה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה. הגברת ליז שמש, בבקשה.
ליז שמש:
ילדיי גדלו בניו-ג'רסי, הם למדו שם עד כיתות ה'-ו', והם באו מלכתחילה עם בעיה של הבנה והבעה. כשהגענו ליסודי הם נפלו בין הכיסאות גם מבחינת שפה. קריאה היתה להם, אבל היתה בעיה בהבנה והבעה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
בעברית?
ליז שמש:
לא, בכלל. זה בא כבר מארצות-הברית, אבל שם לא היה להם המסלול של ההעשרה האינסטרומנטאלית כמו שיש פה. מעבר לכל מה שאתם מדברים פה, אני דווקא באה מהצד של האימא. ראיתי כמה שהם סבלו וכמה שהיה להם קשה מבחינה מנטאלית, חברתית, עם עצמם בכלל, ראיתי מה שזה נותן לילד. אבל בחטיבה נתנו להם את הכלים ונתקלתי בהנהלה ובמורה מקצועית נהדרת.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
למדתם בבית-ספר ששם מלמדים את השיטה. איזה בית-ספר זה?
ליז שמש:
"בר-אילן" בנתניה. אחת הסיבות שרשמתי אותם לשם היא בגלל ההעשרה האינסטרומנטאלית, כי הייתי אובדת עצות. שנים הם מסתובבים עם חוסר יכולת לימוד.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
נשמע את הילדים. אביה, ספרי לנו בבקשה מה היה ההבדל לפני ואחרי.
אביה שמש:
בהתחלה היה לנו ממש קשה, ואחרי זה זה פיתח לי את המוח איכשהו וזה נתן לי להבין יותר טוב ולהסתכל לתוך הדבר, לפי איך שלימדו אותנו. זה ממש עזר לי. הייתי מקבלת ציונים ממש גרועים, ועכשיו הם ממש טובים. אני בתוצאות הכי גבוהות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
את נהנית יותר ללכת לבית-ספר היום?
אביה שמש:
כן.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הראל, אח של אביה, יש לך מה להוסיף?
הראל שמש:
זה עזר לי להתקדם עם הקשיים שלי ופיתח לי את כושר החשיבה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
יפה. תודה רבה.
רונן שמואל:
פרופ' פוירשטיין והשיטה מצליחים לגרום לאנשים לראות את הטוב שבהם ולהאמין ביכולתם. במקרה שלי, כשהגעתי למכון לא חלמתי שאהיה כאן היום. המטרה היתה מבחינתי להגיע ליכולת אנושית בסיסית בלבד. למשל, קריאת כתבה על מכבי תל-אביב בשבת. זה דבר שלא יכולתי לקרוא, בגלל חוסר סבלנות, זה היה כמעט בלתי אפשרי.
אני נכה צה"ל עם פציעה פרונטאלית קשה ביותר. למי שזה לא אומר משהו, המשמעות העיקרית היא לאבד את היכולת הקוגניטיבית והחברתית. באחת הפעמים שעשיתי בושות נקראתי לשיחה עם הפסיכיאטר בלווינשטיין. במהלך השיחה הבנתי שהפעם חציתי גבולות ונפגעו רגשות של אנשים. ביקשתי סליחה והתנצלתי, ולדעתי התגובה של הפסיכיאטר הצילה לי את החיים. לפי תגובתו הבנתי שהוא אינו מכיר ביכולתי לבחור, ולכן אין לי יכולת אמיתית להתנצל. מייד כשיצאתי מהשיחה אתו אמרתי להורים שאני לא עושה כאן שיקום.
מכאן הגענו לראובן, לפרופ' פוירשטיין. לאחר כמה שעות של אבחון הוא קרא לי למעלה לשיחה. הגעתי למעלה, המזכירה שלו אמרה לי: אתה צריך לחכות חמש דקות, הוא מסיים פגישה חשובה. צריך להבין, בזמן הזה לא היתה לי סבלנות לכלום. עליתי משעתיים של אבחון. חייכתי למזכירה, נתתי בעיטה בדלת ונכנסתי. התגובה של ראובן מדהימה אותי עד היום כשאני נזכר בה: מהבוקר אני מחכה לך, איפה היית? במהלך הפגישה סיפר לי ראובן עד כמה אני חכם ואיזה עתיד מזהיר מצפה לי, שזה שונה לגמרי ממה שדיברו רופאים אחרים. בכל מקרה, חשבתי שהוא משוגע. ביציאה הוא אמר לי: בפעם הבאה תפתח את הדלת בעדינות.
בשנה הראשונה חיברתי נקודות, אבל בניגוד לעבר זה כבר לא היה טכני. גם בלווינשטיין מחברים נקודות. השיחה המקדימה עם המורה על איך כדאי לפתור את הכלי אפשרו לי לעשות העברה של הלקחים ויישום לחיי היום-יום. למען האמת בשנה הראשונה לא שמתי לב לשיקום משמעותי, אך עם הזמן שמתי לב להפתעתי כי אני כבר לא מושך תשומת לב מהסביבה בגלל התנהגות חריגה. כמו כן, התחלתי ליהנות מקריאה ממושכת של עיתונים ומגזינים. ובנוסף, וזה הדבר החשוב מבחינתי, החלו להתגבש אצלי מחשבות לגבי העתיד, בעיקר על תוכניות לעתיד שיאפשרו לי לבנות חיים.
רציתי לספר מעט על הטיפול עצמו שלו זכיתי, אך איני מוצא טעם מכיוון שאיני זוכר הרבה. אך לדעתי טיפול חייב לכלול שני עקרונות. האחד, עבודה קשה, ממש סיזיפית. יש לזכור כי טיפול כולל בתוכו קושי רב מאוד, במיוחד בגלל אופי האוכלוסייה המטופלת. דבר שני, המטופל חייב לעזוב את החדר עם תחושת מסוגלות. לכן השנה שהייתי עם פוירשטיין היתה הקשה הכי קשה בחיים שלי, אבל כל פעם שיצאתי מהחדר הרגשתי כמו ווינר.
כשאני מהרהר על מה שהשיטה עשתה בשבילי, אני נוהג לומר שהשיטה הפכה אותי מלא-אדם לאדם עם מגבלות. לעתים מגבלות קשות. העובדה שמגבלות רבות נותרו אין בהן כדי להפחית מגודל ההישג, מכיוון שלאחר השחרור בבית לווינשטיין השיח על-אודותיי היה בעיקר כי זמן ההפשרה הסתיים וכעת יש להשלים עם כך שהרמה האנושית שאפיינה אותי לא תשתנה, מכיוון שזאת הרמה הגולמית שלי. מכיוון שכך, דחפו הרופאים לטיפול במסגרות מוגנות, כאשר המילה "מוגן" היתה דו-צדדית, להגן על החברה ממני. לדעתי אם לא הייתי נתקל בפרופ' פוירשטיין הייתי נמצא היום במקום שבו לא הייתי יכול להזיק לחברה, אך גם היתה נשללת ממני הזכות להיות חלק פעיל בה.
אם הייתי צריך לסכם את מהות השיטה, הייתי משתמש על משקל אמירתו של דה-וינצ'י: תנו לי מומנט מספיק גדול ואזיז את כדור הארץ ממקומו. פרופ' פוירשטיין בוודאי היה אומר: תנו לי חיוך, סקרנות, עין בוחנת, מחשבה בכל רמה שהיא ומוכנות לעבודה משותפת, וניצור אדם שלם הבריא בנפשו וחריף במוחו.
ענת כגן:
ההוכחה שרונן כתב את זה בעצמו היא שרונן קיבל לפני שלושה ימים תואר בוגר אוניברסיטת תל-אביב.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זה באמת מאוד מרגש. ברכות לך, ותמשיך בכיוון הזה. אין ספק שזה מרגש מאוד ומציב לנו אתגר.
טלי צור:
צריך לציין, שזה במסגרת מכון השיקום הקוגניטיבי, שזו מחלקה נפרדת במכון שמטפלת בפגועי ראש בצה"ל, עם הרבה הצלחות.
פרופ' ראובן פוירשטיין:
יש לנו מחלקה לפגועי ראש, שמקבלת פגועי ראש מטעם משרד הביטחון. מה שנקרא "נכי צה"ל מאה אחוז פלוס". אחת המטרות שלנו היא לשקם לא שיקום פיסי בלבד, אלא שיקום מנטאלי, וזה מאבק רציני מאוד, משום שזה לא כלול בתוך המטרות והתקוות שיש מאנשים שיצאו מבית החולים עם פונקציות שונות שנהרסו.
טלי צור:
שלא כמו במערכת החינוך, השיקום כאן הוא המון שנים, עבודה רבת שנים, ארבע-חמש שנים, שיש להן תוצאות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
בכמה שעות ביום מדובר?
רונן שמואל:
כל יום הייתי מגיע לירושלים. שעה זה קשה מאוד. לפעמים אתה יכול לעבוד ארבע שעות ואין לזה משמעות, ולפעמים אתה עובד שעה כמו שצריך ויש לזה הרבה משמעות. הלוואי שיכולתם לבוא למכון ולראות אנשים עם תסמונת דאון, ילדים מאושרים. הטיפול עצמו משפיע על הנפש, לא רק על השכל.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה לך. נשמע את משרד החינוך.
ד"ר יהודית דנילוב:
אין מחלוקת על היתרונות וההצלחות של השיטה, על כל רבדיה השונים. הנתונים מדברים בעד עצמם, אני רק חושבת שהיום, עם הרוחות החדשות של משרד החינוך והאופק הפדגוגי שמצהירה עליו יושבת-ראש המזכירות הפדגוגית החדשה, פרופ' ענת זוהר, יש מקום וכר נרחב מאוד לפיתוח גישות שונות ופיתוח החשיבה. אני יודעת שנציגים של המכון והשיטה הציגו את שיטתם בפני פורום של המפקחים המרכזים של המזכירות הפדגוגית, ובין יתר השיטות גם זאת שיטה שמאוד מקובלת והוכיחה את עצמה ומקובלת גם במשרד החינוך. כך שהכול פתוח.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני רוצה להקשות עלייך קצת, ברשותך.
ד"ר יהודית דנילוב:
זה התפקיד שלך.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
נכון. מה שאת אומרת פה זה שום דבר. אין שום ספק שהיום משרד החינוך והיושבת-ראש החדשה של המזכירות הפדגוגית יודעים שאנחנו בבעיה מאוד רצינית. אנחנו לא מלמדים את הילדים שלנו לחשוב.
ד"ר יהודית דנילוב:
נכון. עד היום אולי לא עסקו בזה בצורה מאוד אינטנסיבית הראויה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
את לא חייבת להיות דיפלומטית, זאת לא ועדת החוץ. אנחנו לא מלמדים, אנחנו לא לימדנו, לא פיתחנו את יכולת החשיבה, הניתוח של מצבים וטקסטים והחשיבה העצמית של תלמידים. זה לא היה במרכז הניסיון לחנך במדינת ישראל, לפחות לא בשנים האחרונות.
ד"ר יהודית דנילוב:
זה מדויק יותר.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זו בעיה. אני רואה את זה. כל שבוע אני מבקר במערכות חינוך, בבתי-ספר, ואני רואה את זה בכל מקום וזה הולך ומידרדר. גם כל הסיפור שדיברנו לפני כן על הבגרות, אנחנו משדרים שהעיקר זה לעבור את הבגרות בציונים כמה שיותר טובים, והתלמיד לא מקבל דרך פיתוח חשיבה עצמית ופיתוח אישיות, עם כל המשמעות של העניין. יש לכם שיטה, שאת אומרת שאתם מכירים היטב את השיטה, בחנתם את השיטה, והיא מצליחה. אז מה צריך לעשות כדי להגיד שיש לנו פה תשובה מערכתית? לא בית-ספר אחד בירכא ותוכנית אחת פה או שם. יש לנו תשובה מערכתית. יכול להיות שיש עוד שיטות שאנחנו לא מכירים אותן, אבל גם הן לא מופעלות. אני פשוט לא מבין אתכם. אם אתם יכולים, בכלים כל כך פשוטים יחסית ובעלות כל כך נמוכה יחסית, לעשות מהפכה שלא יהיו לנו המצבים האלה, מדוע לא? קיימנו כבר קרוב ל-220 ישיבות של ועדת חינוך בשנה האחרונה, בהרבה ישיבות אנחנו שומעים את המערכת, שלא מסוגלת למצות את הדחף של התלמידים, ופה יש לכם שיטה שאתם אומרים שבחנתם. אם הייתם אומרים שאתם חלוקים על הממצאים ששמענו פה ויש לכם ממצאים אחרים, ניחא. אבל למה להמשיך באותן שיטות של אבחון ובאותן שיטות של דרכי למידה כשיש דרכי למידה הרבה יותר טובות? למה שבמכללות ההוראה לא ילמדו את כל המורים את השיטה? אם הם יכולים להגביר את היכולות של הילדים ב-20%-15%, איזו מערכת לא לוקחת את זה ואומרת: תודה רבה שקיבלתי פה מתנה גדולה שיכולה מערכתית לשנות לגמרי את המציאות מקצה לקצה? תסבירי לי את הנקודה הזאת, אני פשוט לא תופס את זה.
פרופ' ראובן פוירשטיין:
אני מבקש להוסיף לשאלה. אחד המאפיינים של השיטה הזאת, שהיא איננה משנה רק את התלמיד, אלא בראש ובראשונה את המורה, ומשנה אותו לא רק בתחום הזה שבו הוא מלמד את ההעשרה, אלא יתר המקצועות. יש גישור ליתר המקצועות.
ד"ר יהודית דנילוב:
אני לא מייצגת את הכשרת המורים, ולכן אני לא יכולה להגיד בנושא הזה שום דבר. אבל מעבר לכך השיטה היא שיטה מוכחת, אין על זה ספק, ואמרתי את זה. אבל היא אחת מתוך מכלול של דרכים ושיטות אחרות לפיתוח החשיבה. כבוד היושב-ראש, אמרת שזאת השיטה האחת והיחידה, ואיננו מכירים דרכים אחרות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לא אמרתי כך, אמרתי להיפך. אמרתי שאם הייתם אומרים לי שיש דרכים אחרות שהן יעילות באותה מידה או יותר יעילות להשיג את המטרה, בבקשה. אבל גם את זה אתם לא עושים. אני מגיב על זה, כי כאשר אומרים "יש הרבה", זה בדרך כלל תירוץ לא לעשות שום דבר. אם את אומרת לי שיש לך שיטה אחרת שמביאה לתוצאות יותר טובות בפיתוח החשיבה והאישיות והדחף הלימודי וכל הדברים ששמענו פה, בבקשה. אני סומך על המומחיות שלכם. אבל אתם הרי לא עושים את זה, אתם אומרים שיש הרבה שיטות ולכן אתם לא מתקדמים עם שום דבר. אז יש פיילוט פה ובית-ספר אחד שם, ובזה לא עושים שום דבר. לכן אני לא מקבל את התשובה.
ד"ר יהודית דנילוב:
אני חושבת שזאת התפרצות לדלת פתוחה, מכיוון שזה עתה פרסמה פרופ' זוהר פנייה אל בתי הספר בבקשה להציג בפניה שיטות ודרכים שבהן הם כן עוסקים בפיתוח החשיבה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אבל זאת הבעיה.
ד"ר יהודית דנילוב:
אינני יודעת.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הרי התפקיד שלך הוא לדעת, בשביל זה יש מזכירות פדגוגית בישראל, בשביל לדעת. אתם אחראים על זה. אתם לא מהאו"ם. אם אתם, בצדק רב, הבחנתם שיש פה בעיה מערכתית עמוקה – אם את רופאה ואת מאבחנת מחלה, ולידך יש תרופה שהיא מוכחת שהיא עובדת ופעילה, ואת לא מחברת בין הדברים, אז את רופאה שצריכה למצוא תעסוקה אחרת לדעתי.
ד"ר יהודית דנילוב:
התרופה היא אחת מן התרופות האחרות שקיימות. אני יודעת שקיימות תרופות אחרות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
שהן מיושמות בכל מערכת החינוך בישראל?
ד"ר יהודית דנילוב:
לא באופן מערכתי אחיד.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
למה אין לכם יישום באופן מערכתי? זה שיש הרבה, זה בדרך כלל שיטה לא לעשות, זה משתק. זה כמו להגיד לפציינט: יש הרבה מאוד תרופות, לכן אני לא נותן לך אף אחת מהן.
ד"ר יהודית דנילוב:
בין היתר לא עלתה כאן שאלת התקציב. אדוני אמר שהעלות היא נמוכה מאוד, לא שמענו כאן שום נתון על העלויות. הנושא צריך להיבדק היטב.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
למה לא בדקתם היטב? מה זה "צריך להיבדק"? הרי זו לא שיטה חדשה, יש כבר עשרות מדינות בעולם שמיישמות את השיטה הזאת.
ד"ר יהודית דנילוב:
כי זה עניין של סדרי עדיפויות, ומערכת החינוך שוקלת – אם היא לא שקלה את זה עד היום, אולי היא תצטרך לשקול את זה מעתה ואילך – את סדר העדיפויות של ההוצאות התקציביות שלה. זו שיטה שמפותחת מחוץ למערכת, היא לא חלק מן המערכת. ייתכן שהמערכת עד היום נכשלה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אנחנו מסכימים שהמערכת נכשלה. הרי בזה התחלנו.
ד"ר יהודית דנילוב:
אני לא לגמרי.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
את הרי אמרת בהתחלה, שיש מחלה עמוקה במערכת.
ד"ר יהודית דנילוב:
אני לא אמרתי את זה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
את לא אמרת שיש לנו בעיה עמוקה של פיתוח החשיבה במערכת החינוך בישראל?
ד"ר יהודית דנילוב:
אני לא אמרתי דברים כאלה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני קונה מה שאת אמרת.
ד"ר יהודית דנילוב:
אמרתי שאין חולק על יתרונותיה והצלחותיה של השיטה. אני לא חשבתי שאמרתי שהמערכת חולה. אני גם לא חושבת שהיא באמת חולה. יש כשלים פה ושם, בוודאי, כמו בכל מערכת ממלכתית אחרת בכל תחום אחר.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
מה זה "כמו בכל תחום אחר"? זה שוב כמו להגיד שיש הרבה בעיות, ולכן אנחנו לא צריכים לטפל.
ד"ר יהודית דנילוב:
אינני חושבת שמערכת החינוך היא המערכת הכושלת ביותר במדינת ישראל.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אבל אנחנו לא נמצאים פה בניסיון להשוות בין מערכת הרווחה למערכת החינוך ולמערכת של צה"ל. זה לא התפקיד שלנו. אנחנו פה בשביל לטפל במערכת החינוך. אנחנו רואים שיש כשלים רבים מאוד במערכת החינוך, שגם השרה תיארה שהיא במצב של קריסה, מהרבה מאוד בחינות. אנחנו עם המון מורכבות, גם של אוכלוסיות עם אתגרים. אנחנו שומעים פה תוצאות של בגרויות, שזה המבחן האולטימטיבי של המערכת, מה לעשות, או של המיצ"בים הבין-לאומיים או כל הדברים שאת מכירה היטב. אנחנו מאבחנים פה שיש בעיה חמורה, נכון? או שאולי הכול בסדר, כי יחסית להרבה דברים אחרים הכול בסדר?
ד"ר יהודית דנילוב:
גם את זה לא אמרתי. יש כשלים, נכון. יש בעיות, וחלק מהפתרונות הם השיטה היפה והמוצלחת הזאת, שהוצגה בפנינו. אמרתי שזאת אחת מהתוכניות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
יש לכם תוכנית לטיפול מערכתי בבעיה הזאת?
ד"ר יהודית דנילוב:
הרי במו פיך נאמרו הדברים. השרה הציגה את הכשלים והבעיות של המערכת, וההיערכות האחרת היום לטיפול בפיתוח החשיבה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
את זה אני לא שמעתי.
גבריאל כהן:
היום המערכת אומרת "לא". אני כקליינט שרוצה להשתמש בשיטת ההערכה הדינאמית בחוק השילוב לתלמידים, המערכת אומרת לי "לא".
ד"ר יהודית דנילוב:
כי לך יש תקציב אחר.
גבריאל כהן:
אני לא מדבר על תקציב, אני לא מדבר על מימון. המערכת לא מכירה ביכולות.
ענת כגן:
אני רוצה לספר סיפור קטן כדי שימחיש. פנו אלינו מהמועצה המקומית של גן-יבנה, מראש המועצה, וביקשו מאתנו להיכנס לשם מערכתית השנה, גם בגלל הישגים, בגלל בעיות. הרב רפי פוירשטיין נמצא שם, היינו שם. בעקבות זה נפגשנו עם הפיקוח והסבירו לנו בצורה מפורשת שזאת לא אחת מהתוכניות, אי-אפשר להכניס את התוכנית הזאת היום בגנים. יש היום תוכנית חומש של משרד החינוך לשלוש שנים, ולמרות שמועצת גן-יבנה רוצה, אין אפשרות היום להכניס את התוכנית הזאת בגיל הרך עד כיתה ג'.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
איך את מסבירה את זה?
ד"ר יהודית דנילוב:
אם יש תוכנית חומש, אז תנו לתוכנית החומש להוכיח את עצמה קודם, או להיכשל.
ענת כגן:
אבל זאת לא תוכנית אחת מתוך.
ד"ר יהודית דנילוב:
אם יש תוכנית חומש, אי-אפשר לבלבל את המערכת בתוכניות שונות, שיבלבלו את האנשים. אם יש תוכנית חומש, צריך לעבוד לפיה ובתום תוכנית החומש לבדוק מה עשינו.
יוסי ברנוי:
גם אני עובד משרד החינוך, ואני אספר על מהפכה שאני עשיתי בבית-ספר בדרום נתניה בשנת 1994.
ד"ר יהודית דנילוב:
היא הנותנת, יש עשייה גם בתחום הזה.
יוסי ברנוי:
היתה בעבר. בשנת 1994 הייתי בשנת שבתון, ומשרד החינוך ביקש ממני לנהל בית-ספר בדרום נתניה, שהוא בית-ספר שנקרא "טעון טיפוח", בית-ספר "סיני". מעודי לא ניהלתי בתי-ספר טעוני טיפוח. עבדתי בחולון, עבדתי בתל-אביב, ניהלתי את בית הספר במנצ'סטר, בטורונטו. הגעתי לבית הספר וחטפתי את שוק חיי. כל בית הספר – תלמידים, הורים, מורים – עם דימוי עצמי נמוך, חוסר ביטחון, רגשי נחיתות. פשוט מצב מייאש. גיליתי שם דבר אחד שעבד יפה, זו העשרה אינסטרומנטאלית. מה שהצלחנו לעשות זה להפוך את זה להוליסטי כלל בית-ספרי. מזל היתה הסגנית שלי והיא תפרט איך זה עבד.
אני רוצה לספר אנקדוטה אחת שתמחיש את כל העניין. בעיר נתניה יש מסורת יפה של חידוני תנ"ך, חידונים מאוד יוקרתיים, מאוד מקצועיים, שמשתתפים בהם בתי הספר הדתיים. מעולם בית הספר "סיני" לא השתתף בחידון הזה. כאשר הצעתי, הסתכלו עלי כאילו אני הוזה. בשנה הראשונה שהשתתפנו בחידון, בשנת 1995, בית הספר לקח מקום חמישי ושישי. בשנה לאחר מכן מקום שלישי. בשנת 1998 בית הספר "סיני" בנתניה לקח מקום שלישי, מקום שני ומקום ראשון. כמנהל עליתי שלוש פעמים לבמה. למחרת אספתי את הילדים באולם בית הספר ואמרתי שאני רוצה לספר להם סיפור, עם מסר. הסיפור הוא על חסיד אחד שביקש להיפגש עם הרבי שלו ולקבל ממנו המלצה לחיים. הוא נסע בפולין, ברכבות, והגיע אל הרבי. הוא נכנס סוף-סוף וביקש מהרבי הדרכה. הרבי לקח דף חלק, כתב עליו מ"ם יו"ד מצד אחד, ובצד השני כתב מ"ם יו"ד, קיפל את הדף, נתן לבחור ואמר לו שיפתח אותו רק כשיגיע לעיירה שלו. הבחור כל הדרך היה בטוח שהוא קיבל מהרבי המלצות איך להתנהג ואיך להצליח. הוא הגיע הביתה, פותח ורואה מ"ם יו"ד, מ"ם יו"ד. הוא אמר לעצמו: מה זה, בשביל זה טרחתי? הוא פנה לחבר, והחבר אמר לו: אתה לא הבנת את הרב שלך, הוא אדם מאוד חכם. הוא נתן לך את העצה הכי טובה של החיים בשתי מלים. מ"ם יו"ד זה ראשי תיבות של מה שעקביא בן מהללאל אמר לבן שלו לפני מותו: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. הכול תלוי בך. היום במושגים מודרניים אנחנו אומרים מוקד שליטה פנימית וכן הלאה.
בשנת 1997 פרופ' פוירשטיין ורפי וענת, שהיתה המדריכה אצלנו בבית הספר, הגיעו עם כל הצוות מירושלים. בשביל הילדים בבית הספר זה היה כאילו לפחות הסגן של הקדוש-ברוך-הוא הגיע. אתמול ישבתי בבית וצפיתי בקלטת שענת נתנה לי, וכאשר פרופ' פוירשטיין דיבר עם הילדים זה בדיוק מה שהוא אמר להם: לקחת אחריות על עצמם. זה היה המסר וזה היה החזון, וזה מה שעשינו בבית הספר.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
מה קורה היום בבית הספר?
יוסי ברנוי:
אין לי מושג. אגב, אני היום בחינוך מבוגרים. לפני שבוע נפגשתי עם טלי ועם ענת וסיכמנו שגם בחינוך מבוגרים, במרכזי השכלה עם אוכלוסיות אתיופיות, אנחנו רוצים את השיטה הזאת.
מזל כחלון:
לאחר שיוסי פרש, אני נשארתי בבית הספר. התוכנית עבדה בצורה שאי-אפשר לתאר. המורים עברו תהליך. היום כל המורים במשרות מאוד מתקדמות, והם הגיעו לתפקידים בכירים כי המורים עברו תהליך מאוד רציני. אבל כאשר המנהלת התחלפה היא לא רצתה לשמוע על התוכנית הזאת.
היום אני מלמדת בבית-ספר רש"י בנתניה. 90% מהאוכלוסייה היא מיוצאי אתיופיה. מה שכדאי לשאול הוא, איך קרה שהילדים עברו מעל הממוצע במבחני המיצ"ב. אני נשאלת כמדריכה פדגוגית בבית-ספרי, איך ילדים בדרום נתניה עוברים מעל הממוצע הארצי במבחני מיצ"ב. התשובה שלי היא הכיוון של ההעשרה האינסטרומנטאלית. התוכנית לא עוברת, אבל השיטה זורמת בעורקינו, המורות. צר לי שהמפקחים והמנהלים לא מכירים בשיטה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני יודע שהמפקחים מנסים בכל כוחם לעצור את מה שהולך בנתניה, ודי בהצלחה.
אבא של רונן, בבקשה.
נתן שמואל:
בתקופה שרונן היה בשיקום במכון פוירשטיין אני הייתי צמוד לשם, הייתי נשאר בחוץ, בחדר ההמתנה. בהתחלה יכולת ריכוז הלמידה שלו היתה אפס. הייתי מוריד אותו למטה אחרי הפציעה, אחרי שגמר את השיקום הרפואי בלווינשטיין, והוא לא היה יודע לחזור הביתה. אשתי שמעה בטלוויזיה על המכון, באקראי, וזה היה נס. מייד כתבתי לראובן מכתב, כתבתי לו מה עבר על רונן ומה היכולות שלו, וקיבלתי ממנו תשובה לבוא לאבחון מייד. באנו לאבחון, אחרי חודש הוא התחיל ללמוד שם. בתקופה הראשונה, בשבוע הראשון, בחודש הראשון, בקושי הוא היה יכול לשבת 10-5 דקות. אבל מייד אחרי זה הוא ישב חצי שעה, שעה, שעתיים.
רונן שמואל:
נהנה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
מה זה עשה בבית?
רחל שמואל:
זה עשה שמחה, והיינו כולנו מאושרים שאחרי פציעה כל כך קשה, שכל הרופאים אמרו שהוא לא בר שיקום, הוא משתקם.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אתה בן יחיד?
רונן שמואל:
יש לי שני אחים.
נתן שמואל:
יש לי בן מהנדס אלקטרוניקה ובן שהוא רואה-חשבון, תואר שני במשפטים. הוא עובד בחברה שהיא בין הגדולות בארץ, בראיית חשבון.
רונן התחיל בהתחלה לחבר שתי נקודות לקו אחד, דבר שכל ילד יכול לעשות וזה היה לו קשה. לאחר מכן הוא התחיל לעשות עבודות שאני בעצמי לא יכולתי לעשות אותן. הגיע שלב מסוים, שפרופ' פוירשטיין תפס אותנו לשיחה ואמר לנו שהבחור מוכן ללכת ללמוד באוניברסיטה. הוא בטיפול שבועי.
טלי צור:
בנושא יהודי אתיופיה, זה מכרז שמתעכב וכבר שנת לימודים אחת איבדנו ועוד שנה אחת לפנינו.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
ראיתי את זה במרכז המחקר והמידע. האם מישהו יכול להסביר לנו את זה?
ענת כגן:
היה מכרז שנסגר ב-16 באוקטובר 2006. ניגשנו למכרז עם עוד שני גופים. אחת לשבועיים אני מתקשרת לוועדת המכרזים ואומרים לי שבקרוב תהיה תשובה ושאתקשר עוד שבועיים. עדיין אני מחכה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
יהודית, את יכולה להשיב לה?
ד"ר יהודית דנילוב:
לא.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
למה?
ד"ר יהודית דנילוב:
אילו הייתי יודעת על כך מראש, הייתי מתכוננת. אבל את השאלה הזאת לא העלו בפניי.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני אומר את הסיכום כהחלטה של הוועדה. מאחר שאני מייצג פה את כל 15 חברי הוועדה בישיבה הזאת, ההחלטה בוודאי תתקבל פה-אחד. אני יודע שיש תמיכה גדולה מאוד בוועדה בנושא הזה, דיברתי עם חברי הוועדה על הנושא. רשמנו לפנינו את הצגת השיטה של פרופ' פוירשטיין, שיטה שכבר הוכיחה את עצמה בארץ, בעולם, במערכות רבות של חינוך ופיתוח אישיות, אבחון, דרכי למידה, מכלל המערכות, מילדים קטנים וגני-ילדים ועד להשכלה הגבוהה ואוניברסיטאות וצבא, ובכלל זה כלל מערכת החינוך בארצות רבות בעולם. אין מי שחולק שזאת שיטה שלא צריכה יותר פיילוט וניסוי, כי היא שיטה שהוכיחה את עצמה ומעשיה ותוצאותיה של השיטה הזאת יקרבו את התלמידים למילוי הפוטנציאל החינוכי והרגשי והזהותי של התלמידים בצורה מיוחדת.
מאחר שאנחנו הבחנו פה בבעיה יסודית שיש במערכת החינוך היום, אנחנו חושבים שחייבים לעשות חיבור בין הצורך של המערכת לבין הפתרון, שאנחנו לא טוענים שהוא פתרון יחידי, אבל הוא פתרון של חשיבה מערכתית מצד משרד החינוך, כדי לשנות לגמרי, מהקצה אל הקצה, את הדברים שדרושים שינוי. כמו שבכל אדם, בכל ילד יש פוטנציאל של שינוי, כך אנחנו מאמינים במערכת החינוך במדינת ישראל, גם המערכת הציבורית, ואנחנו מאמינים שהמערכת הזאת זקוקה לשינוי באופן דחוף ושיש פה פתרון לשינוי הזה. לכן אנחנו מבקשים ממשרד החינוך – אני גם אעלה את הנושא בישיבה הבאה עם המנכ"ל בשבוע הבא – להציע לנו איך משרד החינוך מתכוון בצורה מערכתית לנצל תוכנית שגם המשרד אומר שהפוטנציאל של התוכנית הוא חשוב ומרכזי לילדינו. אנחנו מבקשים לתת לנו תוכנית. אני מבין שלא יכולים בבת אחת, אבל תוכנית גם לגבי הכשרת מורים ומכללות להכשרה, גם לגבי השתלמויות של מורים, גם לגבי הכניסה של התוכנית במערכות של ילדים עם צרכים מיוחדים, גם לגבי כלל הכניסה של המערכת בכל סוגי החינוך במדינת ישראל בחינוך החרדי והממלכתי וגם בחינוך הערבי במדינת ישראל – בכל המערכות מגן ועד לסוף תיכון – איך מתכוונים בראייה ממלכתית להביא לשינוי הזה. אם רוצים להביא לשינוי על-ידי תוספת של שיטות שונות, בבקשה, שיציגו לנו את זה. אבל לא שיגידו שיש הרבה שיטות, ובזה נגמר הסיפור. היום יש אפילו הרגשה של נסיגה לעומת בתי-ספר ומערכות שהכניסו בהם את השיטה בעבר. אנחנו מאוד רוצים לקבל תשובה הרבה יותר מבוססת מהתשובה שקיבלנו היום. זו לא שיטה חדשה, לא צריכים לחשוב כמה זה יעלה. אם יש דרך שהמערכת תאמץ את השיטה בעצמה ותלמד את השיטה בעצמה, אני משוכנע שהמכון יהיה שותף מלא וייתן את שיתוף הפעולה הזה. אבל שיביאו לנו תוכנית איך להביא לשינוי, כשאנחנו יודעים שהתרופה בפנינו והשאלה היא איך ינצלו את הפוטנציאל האדיר שהוצג בפנינו היום בישיבה.
פרופ' ראובן פוירשטיין:
אני חייב לומר שזאת המלצה מאוד לעניין. אני ארשה לעצמי להזכיר, שלפני כ-20 שנה היו לנו כ-1,400 כיתות שפעלו, שמשרד החינוך תמך בהכשרת המורים בצורה מרוכזת ויפה מאוד, ותמך בהכנסת החומר לבתי הספר ותמך גם בעבודות מחקר שנעשו.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אמרתי שאפילו יש נסיגה משמעותית בשנים האחרונות. לא נפיל את הכול על המזכירות הנוכחית, שהיא חדשה, אבל במקום התקדמות בכיוונים הרצויים יש נסיגה. לכן אני בפירוש רוצה לציין את זה גם בהחלטה. כמה זמן את צריכה בשביל להציג לנו תוכנית רחבה של יישום הדברים שאני מדבר עליהם בפני הוועדה?
ד"ר יהודית דנילוב:
אני לא יכולה להציג לוח זמנים, מכיוון שזה תלוי בכל כך הרבה גורמים במשרד החינוך, החל ביושבת-ראש המזכירות הפדגוגית, המינהל הפדגוגי ואחרים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אם את לא מציבה לוח זמנים, אני אציב לוח זמנים בפניכם. אני מנסה לקבל שיתוף פעולה, אבל כדי לבחון את הדברים לעומק נהיה אדיבים וניתן לכם חודשיים. נקיים ישיבה מיוחדת בפגרה, אם יהיה צורך. אני מקווה שזה יהיה לפני כן, כדי שנוכל לעשות את זה לפני סיום המושב, כדי ליישם את זה בשנת הלימודים הקרובה. גם אם אתם רוצים תוכנית הדרגתית תגידו לנו באיזו הדרגתיות אתם מתכוונים לעשות את זה.
ד"ר יהודית דנילוב:
האם אנחנו אמורים להציג תוכנית לוועדת החינוך של הכנסת על יישום התוכנית באופן מערכתי?
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לא, על איך אתם בראייה מערכתית רוצים להביא לשינוי של השיטה של חשיבה ולמידה בכלל המערכת החינוכית במדינת ישראל, על כל סניפיה ואגפיה. על רקע הדברים ששמענו פה, והמלצה מאוד חמה להשתמש מערכתית בשיטת ההעשרה האינסטרומנטאלית, האבחון הדינאמי – איך אתם מתכוונים להשתמש בשיטה הזאת כדי ליישם את הראייה המערכתית שאתם תציגו בפנינו תוך חודשיים.
ד"ר יהודית דנילוב:
אני לא יודעת אם אנחנו יכולים להתחייב על חודשיים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זו ההחלטה של הוועדה. אני מקווה שאתם תעמדו בזה. אלה חומרים שאתם עובדים אתם יום-יום, אז זה לא בא כחידוש גדול. אני מתפלא על המקום שאתם נמצאים בו עכשיו. עכשיו להתחיל לכתוב למנהלים, זה דבר שרק יעכב ויעקר את המשמעות של ההכרה, שאני שמח שמשרד החינוך הגיע אליה לגבי הפגמים שיש היום במערכת החינוך. לכן אני רוצה לדחוק בכם, כי יש לי מטרה מסוימת, כדי שתביאו בפנינו תוכנית. אנחנו לא נאפשר לעוד שנה ועוד שנה לעבור, כי אחר כך גם היושבת-ראש של המזכירות, שיש לה גישה טובה לנושא, כבר לא תהיה שם, יבוא מישהו אחר ואז צריך להתחיל את כל התהליכים מחדש. בינתיים מי שסובל ומי שלא מקבל את היישום אלה כל תלמידי ישראל, ואנחנו לא נאפשר את זה פה מצד הוועדה. אני גם אזרז את זה דרך המנכ"ל ויושבת-ראש המזכירות. אני מקווה שתביאי את רוח הדברים ששמעת פה למשרד.
ד"ר יהודית דנילוב:
בהחלט אעשה את זה. אני רק חוזרת ואומרת שאני לא מייצגת את המינהל שעוסק בהכשרת מורים, כוח-אדם והוראה, וגם לא את המזכירות הפדגוגית. אני המינהל הפדגוגי.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
את מייצגת פה את משרד החינוך. לקחת על עצמך לייצג את כל משרד החינוך פה, וזה כמובן על כתפייך הקטנות. אני מצטער, אם משרד החינוך היה רוצה להביא אנשים אחרים לייצג, הוא היה רשאי לעשות זאת.
לגבי הנושא של המכרז, אני מקבל את זה שלא הכנתם את עצמכם בנושא הזה, אבל בעניין זה אין הנדיבות של חודשיים, שם אתן נדיבות של שבוע ימים. ראוי שבעניין מכרז שנסגר באוקטובר הוועדה תקבל תשובה תוך שבוע ימים מה תוצאות המכרז הזה. אי-אפשר לעשות צחוק מאנשים כל הזמן ולהפיל הכול על בירוקרטיה שלא מתפקדת. אני מבקש ממך גם להעביר את הנושא הזה, ואנחנו נעביר את זה כמובן גם ישירות לשרה ולמנכ"ל, וכמובן נעביר את התשובה אליכם.
אני מאוד מודה לכולכם על הישיבה הזאת. תודה רבה.
הישיבה ננעלה בשעה 13:15