פרוטוקול ועדה
הכנסת השבע-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני
פרוטוקול מס' 226
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום רביעי, ד' בתמוז תשס"ז (20 ביוני 2007) שעה 09:30
סדר היום: ילדי פליטים.
נכחו:
חברי הוועדה:
מיכאל מלכיאור – היו"ר
מוזמנים:
ד"ר חגית מאיר – מפקחת מתאמת במינהל, משרד החינוך
סימונה הלפרין – מחלקה לזכויות אדם, משרד החוץ
שרון הראל – נציבות האו"ם לפליטים
קארין אפיף – נציבות האו"ם לפליטים
אתי ויסבלאי – מ.מ.מ
עודד לובוביץ' – מתמחה האוניברסיטה העברית
מנהלת הוועדה: יהודית גידלי
רשמה: אתי בן שמחון
ילדי פליטים
היו"ר מיכאל מלכיאור:
שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח את הישיבה. ישיבה קטנה ואינטימית, אבל לא פחות חשובה.
אני מוכרח לומר, שקראתי את הדו"ח של המתמחה מה-מ.מ.מ. בלילה, נעשה לי שחור בעיניים. אני מקווה שמה שכתוב, זה לא נכון. אני אומר לך מראש חגית, התגובה של משרד החינוך, מהדברים המזעזעים ביותר שקראתי.
חגית מאיר:
להיפך, דברים נאורים ביותר.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
נשמח לשמוע למה זה נאור, לדעת שיש 101 ילדים בגילאים של חינוך במדינת ישראל, מגיל 3 עד גיל 18, ורק 29 מהם זוכים לחינוך.
חגית מאיר:
המספרים האלה לא נמסרו ממשרד החינוך.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הם עובדה. זה שאת לא יודעת, ולא לוקחת אחריות על זה - אני אומר לך, במשך שעתיים, שלוש, ניסיתי לישון בלילה, ולא יכולתי לישון. איך את יכולה לישון בלילה? אני מאוד רוצה לדעת ולהבין, ואם הכל יתברר כלא נכון, אשמח מאוד לשמוע.
חגית מאיר:
הבעיה קיימת, אבל היא לא קיימת בטווח משרד החינוך, זאת הבעיה. מה קורה כאן, אנחנו אמונים על חוק לימוד חובה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אז כל ילד מגיע לו חינוך.
חגית מאיר:
נכון. חוק חינוך חובה, אחד החוקים הנאורים ביותר שנחקקו במדינת ישראל.
אדם באשר הוא אדם, לא קשור במעמד החוקי של אדם בארץ.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לא אם יש לו מספר, תעודת זהות, דרכון, או כל דבר אחר.
חגית מאיר:
ברגע שהוא משתייך למין האנושי חל עליו החוק.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אפילו בדואים.
חגית מאיר:
כל דבר מהמין האנושי. בואו נסתכל על זה מבחינת המעמד החוקי בארץ. כי בהרבה מאוד מדינות, זכאות חינוך חובה מותנית במעמד החוקי.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
עד כאן אנחנו מסכימים לגמרי. בתחום החינוך – אני יכול לספר לך, שהיום אני מגיש הצעת חוק, שיעגן את האמנה הבינלאומית בנושא הפליטים, בחוק הישראלי. אמנם מדינת ישראל אישררה את האמנה, אבל לא עיגנה את זה בחוק. ולכן הנהלים הפנימיים מבחינת החוק הישראלי על האמנה, היום אני מגיש הצעת חוק שמעגנת את האמנה. אבל זה לא שייך לתחום החינוך, היום אנחנו מטפלים אך ורק בתחום החינוך.
חגית מאיר:
מה קורה בתחום החינוך. יש עוד חוקים במדינת ישראל, שעניינם הגנה על פרטיותו של האדם. החוקים האלה קובעים, שרשות מינהלית, ובעניין זה אנחנו רשות מינהלית. אסור לה לקיים מאגר מידע שכולל פרטים אישיים על אדם, אלא אם המאגר הזה חיוני לפעולתה על פי חוק. כלומר, כיוון שחוק לימוד חובה, חל על כל אדם, באשר הוא אדם, לנו אסור לקיים מאגר מידע לגבי מעמדו החוקי של האדם בארץ. היו לי על זה דיונים אינסופיים מרתוניים, החל בועדת שרים לענייני מינהל האוכלוסין, שמשום מה קיוו שמשרד החינוך יחליף את מרשם התושבים בנוגע לרישום של ילדים, וכלה בוועדות שונות בכנסת, כולל ועדת המשנה של חבר הכנסת רן כהן, לעניין מה שקרוי עובדים זרים. מעמדו החוקי של אדם בארץ, אסור לנו לאסוף עליו מידע. אי לכך, אנחנו מחנכים ילדי אזרחים, ילדי תושבים, ילדי זרים ששוהים כאן כדין, ילדי פליטים וילדי שבח"ים.
באופן כללי, יש את המונח הקונספטואלי פליט, במינהל האוכלוסין יש גם פליט כהגדרה, מי שהוגדר על ידי נציבות הפליטים של האו"ם. אני מניחה לזה, כי הנושא הזה לא כרוך לעניינינו. אנחנו צריכים לתת חינוך לכל הילדים, ואסור לנו לתייג אותו כפליט, כשב"ח, כבן של תושב חוץ ששוהה פה כדין, כשב"ח בזכות עצמו וכו'.
אני רוצה רק להזכיר, לפני שהתחיל גל הפליטים בעקבות רצח העם בסודאן, היה לנו כל הזמן הסתננות של שב"חים דרך הגבול המצרי, בין השאר של קטינים, שבאו והסתננו בכוחות עצמם. למשרד החינוך אסור, ואין לו את האמצעים בעניין לבדוק מיהו פליט, כיוון שהוא נמלט. מיהו אדם שרוצה לשפר את מצבו הכלכלי מסיבה זו או אחרת. אגב, כשהחזיקו במעצר במתקן צוהר קטינים, אנחנו נתנו להם חינוך עם משטרת ההגירה. הוחזקו אגב קטינים שהסתננו מאפריקה, כולל ילדים שהגיעו מגיניאה, ממערב אפריקה, חצו את כל אפריקה לרוחב. ילדים מכל מיני מדינות באפריקה שהחליטו על חיים טובים יותר, והתחילו ללכת. חצו את הגבול ונעצרו, הוחזקו במתקן צוהר, כי אחת הבעיות היא, גם להחזיר אותם למקומותיהם, גם כשהם לא פליטים יש בעיה. לא תמיד יש יחסים דיפלומטיים עם המדינה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הנושא מעניין, אבל זה לא הנושא.
חגית מאיר:
אנחנו נתנו חינוך לכל הילדים האלה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
טוב מאוד, אנחנו מחוייבים לעשות את זה לפי החוק. לא מגיע לנו יישר כוח.
חגית מאיר:
מה קורה עם הילדים שמגיעים עכשיו. כל האוכלוסייה שמגיעה עכשיו מכל הגילאים, הרי הם לא עצמאים בצעדיהם בארץ. לא אנשים שירדו ממטוס בשדה התעופה, שכרו דירה והתחילו לעבוד. הם נמצאים בטיפול, או של עמותה, או של רשות כלשהי, וכאן הבעיה. לא הוסדר הטיפול באוכלוסייה. ברגע שהם בטיפול של רשות כלשהי, הרשות הזאת דואגת לקשר אותם עם מערכת החינוך, במקום שבו הם נמצאים.
הרי המדינה חייבת לכל אדם. איזה כל אדם, יש הגדרה בחוק.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
איך ברשותך עולה לרשום אותם? הרי צריכים לרשום אותם.
חגית מאיר:
פיתחנו נוהל בגלל ילדי השבח"ים, בתל אביב התחיל הסיפור. הנוהל נקרא רישום תלמיד חסר מסמך מזהה בר תוקף.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
למה משרד החינוך לא מבצע את הנוהל הזה?
חגית מאיר:
הוא מבצע את זה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני מכיר אותך, ומאמין במניעים שלך. אבל השורה התחתונה שאת אומרת, עדיין באותה מידה מזעזע. זה לקחת פה נושא שבכל מדינה בעולם, ודאי מהעולם הנאור, זה נושא אולי מספר אחד. אלה אנשים פליטים, שבאו ממדינה שיש בה מלחמות איומות ביותר, עם רצח עם מזעזע. לא איכפת לי עכשיו אם הם באים מדארפור, או מדרום סודאן, זה לא משנה לצורך העניין. הם נמצאים פה בתוך המדינה שלנו. אנחנו מקבלים נתונים שרוב הילדים האלו, היום הם בלי מסגרת חינוכית.
חגית מאיר:
מעניין אותי לראות נתונים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
יכול להיות. אבל למה לך אין נתונים. אם לי היתה האחריות, אם הייתי שר חינוך היום, והייתי יודע שנמצאים 100 ילדים בגיל חינוך, דבר ראשון, הייתי הופך את כל העולמות, כדי לדעת שאלו ה-100 ילדים הראשונים במדינה הזאת שיקבלו חינוך.
חגית מאיר:
כמה זמן הם נמצאים במדינה?
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הרבה זמן במדינה, לא שבועיים. חלק מהם נמצאים שנה, שנתיים שלוש שנים, אלו הנתונים. אבל זה שאת לא יודעת כמה זמן הם לא נמצאים, אני לא מאמין.
חגית מאיר:
אני אומרת ישירות, אין לי מושג כמה זמן הם פה, אם הם נולדו פה. הם נרשמים בבית הספר. הכשל שקיים, אם אתה אומר שיש, הוא קיים. הרי מישהו מטפל באנשים האלה, או אמור לטפל באנשים האלה. כי הם הרי לא אזרחים עצמאיים שמתפרנסים וכו'. הם נמצאים באיזושהי מסגרת.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
חלק כן וחלק לא.
חגית מאיר:
ברגע שהמסגרת מטפלת בהם, הנושא הזה ידוע לכל העמותות. צריך להתייצב בבית הספר.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זה לא מדינת העמותות פה. אנחנו לא מדינה מופחתת. יש גם ממשלה במדינה הזאת. ויש אחריות לממשלה לקיים את החוק.
חגית מאיר:
אתה מצביע על בעיה של ביקור סדיר, מה שקרוי בלשוננו.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זה לא רק בעיה של ביקור סדיר. זו בעיה של חוסר לקיחת אחריות, ראש בתוך החול, לדעת שיש קבוצה כזאת של ילדים שכולם יודעים איפה למצוא אותם, כולם יודעים איפה הם נמצאים. אני מוכן ללכת איתך במשך עשרים וארבע שעות, אני אראה לך את כל ה-100 ילדים,
את יכולה לעשות את זה באותה מידה כמוני, כי את יותר מוכשרת ממני. למצוא את הילדים האלו, זה לדאוג להם למסגרת, והם רוצים מסגרת.
חגית מאיר:
יכול להיות שצריך להכניס בשיטה שינוי. השיטה שמתבססת על השוואה תקופתית של נתוני מינהל האוכלוסין, עם נתוני הרישום של בתי הספר. אז אנחנו רואים מי הפער, ואותם אנחנו הולכים לחפש. השאלה היא איפה האנשים האלה רשומים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
את צריכה לתת לי תשובות, לא לשאול אותי שאלות.
חגית מאיר:
שיטת העבודה של המשרד היא, לוקחים את נתוני משרד הפנים - - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
שיטה העבודה של המשרד היא מכפירה, היא זאת שהביאה לתוצאה הזאת. שילדים שנמצאים בקרבנו לתקופה כל כך ארוכה, בלי מסגרת חינוכית. שזו הפרה על החוק. אנחנו עם יהודי, חיינו כפליטים 2000 שנה. אנחנו יודעים מה זה להיות פליט. האחריות הראשונה שלנו, זו שיטת העבודה של המשרד. אם המ.מ.מ. יכול תוך 24 שעות למצוא לי את הנתונים, גם משרד החינוך מסוגל לעשות את זה. ואם משרד החינוך יודע את הנתונים האלה, שכנראה הוא לא יודע, אז משרד החינוך צריך לצאת מוקדם בבוקר, ולא להרפות, עד שכל ה-100 ילדים האלו נמצאים במסגרת חינוכית.
חגית מאיר:
האם מותר לי לשאול, מהיכן התקבל המידע על מספר הילדים?
עודד לובוביץ':
הנתונים התקבלו מהשטח. עמותות שמטפלות בילדים פנו אלינו.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
המדינה המפורטת שלנו.
חגית מאיר:
האם יש רישום כלשהו שלהם במשטרת ההגירה, או במינהל האוכלוסין?
עודד לובוביץ':
לא שידוע לי.
חגית מאיר:
הבעיה היא, היכן נרשמת האוכלוסייה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
כל זה לא מעניין, זה במשרד הפנים מעניין.
חגית מאיר:
זה מקור הבעיה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לא, זה לא מקור הבעיה. מקור הבעיה, שמשרד החינוך לא מקיים גם בתחום הזה את החוק במדינת ישראל. לא איכפת לו מהחוק, ולא איכפת לו מהילדים. תסלחי לי שאני אומר את זה כל כך חריף. אם את אומרת, היה כשל גדול, ואנחנו נלך חזרה ונדאג, אז אני מבין. אבל את עוד מגנה על זה, זה לא הסגנון שלי.
חגית מאיר:
אבל השאלה היא שוב, לפי מה מחפשים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
כמו שהמתמחה של המ.מ.מ, גם המתמחים במשרד החינוך, או הלא מתמחים, שיילכו וייצאו החוצה, ויחפשו, וימצאו את הילדים. ואני יודע איפה הם נמצאים, וכל אחד שמטפל בארץ יודע איפה הם נמצאים, וכל אחד שמטפל בארץ יודע איפה הם נמצאים. וימצא להם מסגרת חינוכית כפי שמחייב החוק במדינת ישראל.
חגית מאיר:
אין בעיה למצוא אותם. אנחנו צריכים את האנשים.
שרון הראל:
אני נציגה של נציבות האו"ם לפליטים בישראל.
קודם כל אני שמחה על ההזדמנות ועל הדיון הזה. אני חושבת שהוא דיון חשוב, למרות שלא נוכחים פה הרבה, והסיבה שלא נמצאים כאן, שנמצאים בחדר הסמוך, יש שני דיונים במקביל. אז אני שמחה על ההזדמנות.
אנחנו מטפלים בכמה קטגוריות שונות של פליטים שנמצאים בישראל, ביניהם גם הפליטים הסודאנים. אני רוצה לספר מיהם הקבוצות השונות, ואיך הן משתלבות מבחינת מערכת חינוך וילדים.
יש לנו קבוצה אחת של אנשים שהם פליטים מוכרים. פליטים מוכרים אלו אנשים שפנו לנציבות האו"ם לפליטים בבקשת מקלט, עברו את הפרוצדורה, בקשותיהם נבדקו. תיקיהם הובאו בפני שר הפנים, ושר הפנים החליט להעניק להם מעמד פליט.
הם משולבים במערכות החינוך הישראליות, כי הם במרשם.
חגית מאיר:
כי הם במרשם.
שרון הראל:
והם מחזיקים בתעודת זהות ישראלית. היא אמנם מוגבלת בזמנה, אבל הם פליטים לכל דבר. יש כאן שתי קבוצות נוספות שלא נמצאות במערכת החינוך בצורה מסודרת. האחת, קבוצת הסודאנים הגדולה. השנייה, קבוצה גדולה של כ-500 בגירים אזרחי מדינות הקונפליקט, שנמצאים במעמד של פליטים הומניטריים פה בארץ. אני מדברת על מדינות אפריקאיות שמתרחשים בהם כרגע קונפליקטים צבאיים. אני מדברת על חוף השנהב, אני מדברת על קונגו, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ואני מדברת על ליבריה עד לאחרונה.
לקהילה הגדולה הזאת של כ-500 איש יש ילדים, שחלקם משולבים בבתי ספר, הם גרים בתל אביב, בסמיכות לבית הספר רוגוזין. הם משולבים בדומה לילדי השב"חים. יכול להיות אפילו מקבלים חינוך על ידי מסגרות עצמאיות שהוקמו פנים קהילתיות, שהם אינן עומדות בתקנים ובהכשרים מתאימים.
קבוצה גדולה של הסודאנים, ברובה כוללת כ-165 ילדים, מגילאי 0 עד 18, יש פילוח שאני מאמינה שמופיע גם פה במחקר. רובם ילדים צעירים, בגילאי עד 5, והקבוצה הגדולה השנייה עד גיל 12. כך שהם בגילאי גן ובית ספר יסודי. הקבוצה הגדולה יושבת באילת, ברובה. ההורים עובדים, מועסקים היום במלונות שקלטו אותם באילת, והילדים יושבים בבתים. אני קצת קופצת לאיזושהי המלצה אם יורשה לי. יש ניסיון של אחד מהמלונות באילת לפחות, להקים גן ילדים לאותה קבוצה. נסיון שמנסה לעמוד בתקנים של גני ילדים בישראל.
שוחחתי עם ראש עיריית אילת, שיצר איתנו קשר, והביע את מורת רוחו מהמצב הדמוגרפי בעיר. אמר באופן חד משמעי, שהוא לא יאפשר לילדים סודאנים להיקלט במערכות החינוך בעיר.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
כשמשרד החינוך כך מתנהל, אז הוא יכול. אבל למה את מקיימת את השיחה הזאת, ולא משרד החינוך? זה מה שאני לא מבין.
חגית מאיר:
מפני שהרשות הרושמת היא הרשות המקומית, זה בדיוק הסיפור.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
למה אנחנו צריכים להגיע לשולחן הזה, למה השיחה הזאת לא התקיימה ביניכם לפני שנה?
חגית מאיר:
קודם כל, משום שאף אחד לא פנה אלינו בבעיה, מפני שרישום ילדים על פי חוק, כל עניין הרישום מסור בידי הרשויות המקומיות, זה החוק במדינת ישראל. אנחנו מקבלים דיווח מהרשויות המקומיות, וזה חלק מהנוהל.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
את שומעת איך ראש הרשות מתייחס, אז זה פלא?
שרון הראל:
יש רשויות מקומיות שהתדפקו על דלתותיהם ביחידה שאחראית על החינוך באותן עיריות. הגיעו משפחות של פליטים, לא סודאנים. אותן עיריות יצרו איתנו קשר טלפוני. היה מקרה של משפחה עיראקית עם שישה ילדים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
האם יש לכם רישום של כ-180 ילדים?
שרון הראל:
יש לנו רישום של שמות, גילאים, תאריכי לידה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אז מה הבעיה. הרי זה לא דבר שנגלה לנו עכשיו מהשמים. בנציבות האו"ם לפליטים, כל אחד שעובד בציבוריות הישראלית יודע, שזו העבודה של נציבות האו"ם לפליטים. לרשום ולדאוג להגנה בסיסית על פי אמנת האו"ם לפליטים. מה היתה הבעיה למשרד החינוך לפנות ולקבל את המידע, וללכת ולדאוג לילדים?
חגית מאיר:
יש חלוקה, עכשיו נמסר לנו שיש תקלה בקטע, כי חלוקת העבודה בין השלטון המרכזי למקומי, מטילה את חובת הרישום על שלטון המקומי.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני לא מדבר על חובת הרישום. חובה על משרד החינוך לקיים את החוק. לא מדבר על חובת רישום, לא מעניין אותי רישום. מעניין אותי שהילדים האלו יהיו במסגרות חינוכיות. חובה על משרד החינוך לקיים את החוק. לדאוג שאם החוק לא מקויים, שהוא יקויים.
חגית מאיר:
כן.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אז לא עשיתם את העבודה הזאת. עובדה שהילדים האלו נמצאים חודשים, ואפילו שנים. הם לא קיבלו חינוך. הפרתם ברגל גסה את החוק, לא עשיתם את המינימום לבדוק איפה הילדים נמצאים, באיזה מסגרות הם נמצאים. כי הם לא נמצאים בשום מסגרת, רוב הגדול של הילדים האלה. אני מניח שזה נתון נכון.
שרון הראל:
כן.
ביקרתי במלונות האלה באילת, וראיתי איך הילדים מסתובבים שם, בלי שום השגחה. יש ילדים שיוצאים לעבודה, וילדים בגיל עשרה נותרים לבד בבית. אני יודעת על מספר בודד של ילדים, עודד בדק את זה שנקלטו במערכת החינוך באילת, והלכו בחודש האחרון לבית הספר. אני מדברת על אחת עשרה ילדים שהשתלבו באיזשהו אופן, במערכת החינוך באילת.
אני רוצה להוסיף במאמר מוסגר משהו בעניין הסודאנים. מאחר ולראשונה בישראל נתקלים במשבר הומניטרי מהסוג הזה, ואנחנו עוד לא יודעים כיצד ייפתר המשבר. העובדה היא רק זמן, כי הפליטים כאן, ועד שיינתן מענה, העניין יטופל על ידי ראש הממשלה, ועומד בפני החלטה פוליטית בעניין המעמד שלהם. ההחזרה שלהם לסודאן אינה אפשרית, וההחזרה שלהם למצרים אינה אפשרית כרגע. אבל לא ברור מה יהיה עתידם, ויכול להיות שכשתיפסק הזרימה, גם תהיה אפשרות ליישב אותם במדינות שלישיות באמצעות האו"ם, אבל זה תהליך שייארך זמן.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני גם מודע למשא ומתן עם מצרים, וכל הדברים ידועים. זה לא הנושא פה.
שרון הראל:
אני יודעת, אני אומרת בכוונה כי לא מדובר בפליטים שהוכרו כרגע על פי האמנה, שיש איזושהי כוונת השתקעות שלהם כרגע לטווח ארוך. אם, אז בוודאי, אבל אם לא, יכול להיות ששווה לחשוב על איזשהן מערכות חינוכיות שתתאמנה לילדים האלה, במקום לשלב אותם.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
בשביל זה משרד החינוך לא צריך לטמון ראש בחול, צריך להתחיל לחשוב. אני מצטער, אני כל כך מזועזע. כתוב על הבעיה הזאת בעמודים הראשונים של כל העיתונים. זה לא נושא שהגיע אלינו כהפתעה ביום בהיר, בגלל שהגענו ליום הפליט. במסגרת החינוכית הנאותה, הייתי מצפה מכם לדון, ויכול להיות שישנה בעיה. למשל, הרבה נמצאים באילת, איך גורמים לכך שהם יהיו בטווחי זמן שאולי הם לא יהיו פה לצמיתות. אם יש פתרונות, למה לא הפעלתם את הפתרונות? מי לוקח אחריות במשרד הזה, עם כל אלפי העובדים במשרד הזה? האם יש אדם אחד שזו האחריות שלו? כמו שיכולים למצוא נתונים עם כח אדם הדל שיש בכנסת, היה אפשר גם לצפות ממשרד החינוך למצוא את הנתונים, ואת המסגרות הנאותות.
יש פה בעיה מהותית מאוד גדולה. כי בגלל שאנחנו לא מפעילים את האמנה, בגלל הנהלים הפנימיים במדינה, שזה גם דבר מפתיע. אבל בגלל שאנחנו לא מפעילים את האמנה, וגם בגלל הנושא של מדינה שלישית, וכל הנושאים המורחבים האחרים, צריכים להכיר בכך שכנראה שחלק גדול מהילדים האלו, הם יהיו פה לא לצמיתות, ואז צריך להתחשב בכל מה שנוגע בשפה, ולמצוא פתרון נאות, כדי שבכל מקום שהילדים האלה יגיעו, בגלל השהייה שלהם במדינה הנאורה, מדינת ישראל, שהם לא יהיו בפיגור לימודי קשה ביותר, בגלל שהם שנים פה, ולא קיבלו חינוך. אנחנו לא יכולים לסבול מצב כזה.
את כל שאר הבעיות, בוועדה זו לא נפתור, נצטרך לפתור את זה דרך חקיקה. נצפה מהממשלה לקבל החלטות, אולי זו ציפייה מוגזמת.
נמצאת איתנו נציגה של משרד החוץ בחדר הסמוך, שם דנים יותר בבעיה העקרונית הגדולה.
מי עוד נמצאת פה?
שרון הראל:
נמצאת קארין, שעובדת איתנו במשרד. הצטרפה אלינו לצוות, ומטפלת במרץ בעניין הסודאנים, ונציגות מהמ.מ.מ.
נשמח לספק נתונים, שמות, גילאים, כל מה שצריך. גיל, ומיקום. אנחנו יודעים בדיוק איפה כל אחד מתגורר, כדי ליצור את הקשר אם זה מה שנחוץ.
חגית מאיר:
זה מה שנחוץ. וכמובן מנהלת המחוז תצטרך לטפל בראשי הרשויות אם הם מסרבים לרשום, או לחילופין, לפעמים אנחנו מייסדים מסגרת מיוחדת הד-הוק, למשל בצוהר, במתקן, יושבים קטינים. יש שם מסגרת מיוחדת, לתת להם איזושהי חינוך, למרות שחלקם לא קטינים. לפעמים, צריך לייסד מסגרת מיוחדת, כשאלה התנאים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אבל קודם כל צריך לקחת אחריות.
אני רוצה לסכם. אין סיבה שנמשיך, אני חושש ומתנצל על זה. מבחינתי, זה חלק מה-reason detra של קיומנו. בשביל מה יש לנו מדינה יהודית. הרי יש הרבה מדינות טובות בעולם. חייתי בנורבגיה, מדינה טובה. יש הרבה מדינות טובות בעולם. אגב, מדינת ישראל לא מדינה פחות נחמדה. זה לא מה שאני טוען. אני רק אומר, שיש הרבה מדינות בעולם. אם יש סיבה לקיומנו, זה שהעם היהודי שהיה לו לא מדינה, ושנרדף, והיה פליט, ממדינה למדינה, זו היתה החווייה שלנו במשך כל הדורות. התחילו אפילו במדבר, למען יידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל. היו צריכים לגור במקומות שלא היתה קורת גג.
כשיש לנו היום מדינה יהודית, היינו צריכים להיות המדינה הראשונה בעולם, שדואגת לפליטים שבאים תחת קורותינו. וכשאני שומע שמשרד החינוך, במשך תקופה כל כך ארוכה, לא לקחה אחריות, דאגה הכי בסיסית, להרים טלפון לנציבות האו"ם, לשאול שאלה מה קורה עם הילדים האלו, מתוך חוסר אכפתיות מוחלטת, או נהלים שאולי ביום יום הם נהלים טובים, אבל ודאי לא עונים למצב פה. זה שובר את הלב מבחינת המצב של הילדים הללו.
אני מבקש בכל לשון של בקשה, אני שוב חוזר על זה, אני יודע שד"ר חגית מאיר, היא אישה מאוד אחראית ומאוד רצינית, ובדרך כלל ראש גדול.
אני מבקש בכל לשון של בקשה, שאנחנו נקבל דיווח תוך שבוע שהילדים אותרו ומצאו להם מסגרת. אני יודע שעכשיו עוד מעט חופשה, והכל ברור.
חגית מאיר:
למעשה, זו היערכות לשנה הבאה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אולי צריכים לעשות משהו בקיץ, קייטנות בקיץ וכו'. אולי צריכים להיערך, שמשרד החינוך יבדוק מה המצב. צריך לכפר על הפשע שנעשה, אולי יכול להיות שמשרד החינוך ייצא קצת מגדרו, וימצא מסגרות בקיץ לילדים האלו. לא היה להם במשך כל השנה, אז לפחות שבקיץ ילמדו משהו, וכמובן היערכות לגבי השנה הבאה.
חגית מאיר:
יטופל.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני מבקש שתוך שבועיים, תתנו לנו דיווח חזרה פה לוועדה. אני משוכנע שמעכשיו יהיה מטופל, אבל תנו לנו דיווח חזרה. איך זה יטופל, ומה מצבם של כל ילד וילד, כמובן לא בפרטים. לפחות ה- 100 ילדים בגיל חינוך, איך אנחנו לוקחים את האחריות שלהם. אני מבטיח שמעכשיו יהיו בידיים טובות. ולזה יבוא שכרנו, שקיימנו את הישיבה.
תודה לכולכם.
הישיבה ננעלה בשעה 10:45.