פרוטוקול ועדה

הכנסת השבע עשרה נוסח לא מתוקן מושב שני פרוטוקול מס' 10 מישיבת ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים יום שלישי, י' בתמוז התשס"ז (26 ביוני 2007), שעה 10:00 ס ד ר ה י ו ם פרסום מודעות מין והגברת תופעת הסחר בנשים כישלון מערכות האכיפה במניעת הפרסומים בהשתתפות נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), גב' דליה דורנר, ושופט בית המשפט העליון (בדימוס), מר מישאל חשין נכחו: חברי הוועדה: זהבה גלאון – היו"ר קולט אביטל יוסף ביילין אבשלום וילן נאדיה חילו שלי יחימוביץ אברהם מיכאלי גדעון סער מוזמנים: דליה דורנר - שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), נשיאת מועצת העיתונות מישאל חשין - שופט בית המשפט העליון (בדימוס) מרית דנון - מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה ד"ר מוטי נייגר - יו"ר האגודה הישראלית לתקשורת, המכללה האקדמית נתניה ד"ר נעמה שפי - ראש בית-הספר לתקשורת, המכללה האקדמית ספיר ד"ר אורית קמיר - החוג למשפטים, האוניברסיטה העברית, ירושלים מיכל רוזין - דוקטורנטית בחוג למגדר, אוניברסיטת בר-אילן עו"ד אורלי מוראל - סגנית בכירה א' לפרקליט המדינה, פרקליטות המדינה עו"ד דליה אברמוף - סגנית בכירה א' וממונה בפרקליטות מחוז תל-אביב, פלילי עינת עמרם - מתמחה, פרקליטות המדינה סנ"צ יצחק אלמוג - רמ"ד סיוע חקירתי, משטרת ישראל מיכל סריג - המחלקה המשפטית, משרד החוץ סנדרה סיימוביץ - המחלקה לזכויות אדם, משרד החוץ עו"ד רינת דוידוביץ - מנהלת המקלט לנפגעות סחר בנשים, "מעגן", משרד הרווחה עדה פליאל טרוסמן - סגנית מנהלת השירות לנשים ונערות, משרד הרווחה יפעת בן דוד - מ"מ מנהלת מרפאת לוינסקי, משרד הבריאות עו"ד דינה דומיניץ עמית זהר - הלשכה לסיוע משפטי, מחוז תל-אביב, משרד המשפטים מירב רותם - מתמחה, משרד המשפטים עו"ד נעמי לבנקרון - היועצת המשפטית, מוקד סיוע לעובדים זרים עו"ד עדי וילינגר - מוקד סיוע לעובדים זרים עידן חלילי - מוקד סיוע לעובדים זרים אפרת רותם - מוקד סיוע לעובדים זרים רומי שפירא - מוקד סיוע לעובדים זרים רותי המסטובסקי - מוקד סיוע לעובדים זרים רוני אלוני-סדובניק - יו"ר המטה למאבק בסחר נשים עו"ד ידידיה וולף - יועצת משפטית, המטה למאבק בסחר נשים אלה אייל - המטה למאבק בסחר נשים עידית הראל-שמש - דוברת מכון תודעה, חקר תופעת הזנות בארץ ובחוץ לארץ ריטה חייקין - "אישה לאישה", מרכז פמיניסטי, חיפה נינה פנקס - עמותת ל.א., לחימה באלימות נגד נשים יהודה טרואן - מחלקת המחקר והמידע של הכנסת שירי קרבס - הקליניקה למאבק בסחר בנשים, האוניברסיטה העברית מיכל פומרנץ - הקליניקה למאבק בסחר בנשים, האוניברסיטה העברית יוני שוטנשטיין - הקליניקה למאבק בסחר בנשים, האוניברסיטה העברית סיוון אטיאס - הקליניקה למאבק בסחר בנשים, האוניברסיטה העברית ג'נט שלום - הקליניקה למאבק בסחר בנשים, האוניברסיטה העברית דינה פלדמן-גלעד - סטודנטית, המחלקה לניהול מלכ"רים, האוניברסיטה העברית נעם גל - החוג לתקשורת, האוניברסיטה העברית עופר שכטר - הקליניקה למאבק בסחר בנשים, האוניברסיטה העברית יניב כרמי - סטודנט, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית מנהלת הוועדה: סיגלית עדרי רשמה וערכה: אהובה שרון – חבר המתרגמים בע"מ פרסום מודעות מין והגברת תופעת הסחר בנשים כישלון מערכות האכיפה במניעת הפרסומים בהשתתפות נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), גב' דליה דורנר, ושופט בית המשפט העליון (בדימוס), מר מישאל חשין היו"ר זהבה גלאון: בוקר טוב לכולם. הישיבה הזו משודרת בערוץ הכנסת, ולכן לטובת צופי ערוץ הכנסת אנחנו נרחיב מעט בפתיחת הדברים. אני שמחה מאוד לארח את השופטת דליה דורנר ואת השופט מישאל חשין. עוד מעט יצטרפו אלינו חברי כנסת נוספים, חבר הכנסת יוסי ביילין, נציגי המשטרה, נציגי הפרקליטות, נציגי הארגונים, נציגי האקדמיה, יש לנו כאן סטודנטים מאוניברסיטה העברית, מאוניברסיטת תל-אביב, מהמכללה למינהל בראשון לציון, ממכללת ספיר, נמצאים כאן נציגי ארגוני זכויות אדם שמשתתפים קבוע בישיבות הוועדה. הוועדה שלנו היא ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים. הוועדה הזאת קיימת במסגרת הוועדה למעמד האישה. הישיבה של היום מוקדשת לדיון בשאלה שדנו בה כבר מספר שנים, אני חושבת שהחל משנת 2002 קיימנו מספר ישיבות, השאלה של הקשר בין פרסום מודעות מין בעיתונות או בדפוסי הפעולה החדשים ולא רק בעיתונות, הקשר בין פרסום המודעות האלה והגברת תופעת הסחר בנשים. אנחנו יודעים שבמשך שנים העיתונים הגדולים והמקומונים הרימו תרומה נכבדה לתעשיית המין, הפרסומים בלוחות המודעות של העיתונים, וזאת תעשייה שמגלגלת מיליוני שקלים. הפרסומים האלה תרמו להגברת תופעת הסחר בנשים. אני רוצה לציין שהמו"לים של העיתונים הגדולים הוזמנו לישיבה אבל לצערי הם לא יגיעו אליה. מתגובות שקיבלתי גם מ"ידיעות אחרונות" וגם מה"הארץ", נציגי העיתונים או עורכי-דינם ביקשו למסור שבעקבות גזר הדין האחרון בעניינם הם נוקטים מאמצים עילאיים כמעט כדי למנוע את פרסום המודעות. אנחנו נשמע כאן בהמשך התייחסות לאמירות האלה. גם "ידיעות אחרונות" וגם "ה ארץ" ביקשו למסור שהם לא מפרסמים מודעות מין. יש לנו כאן מודעות שבאות להפריך את הטענה הזאת ונשמע אחר כך התייחסות מנציגי הארגונים שיציגו כאן את המצגות שלהם. בפתח הישיבה נשמע ממיכל רוזין סקירה על כל הסוגיה של הקשר בין פרסום מודעות מין והסחר בנשים, על הגלגולים השונים שעבר החוק בנושא הזה ועל ההתייחסויות הציבוריות, החברתיות והחקיקתיות. לאחר מכן נשמע את רוני אלוני ואת ידידיה וולף מהמטה למאבק בסחר בנשים, את עורכת-הדין נעמי לבנקרון ממוקד סיוע לעובדים זרים ואת השופטים דליה דורנר ומישאן חשין. לאחר שנשמע את הדברים, נפתח את הדיון. אני חייבת לומר שאי אפשר לקחת מתאגידי התקשורת את אחריותם מבחינת הכדאיות הכלכלית לתופעת הסחר בנשים בכך שהם הפכו לאינטרסנטים לצערי בנושא הזה ולכן כאשר בחנו במשך השנים את הקשר בין פרסום מודעות מין לבין תופעת הסחר בנשים, מצאנו, גם בעקבות מידע שקיבלנו מארגונים שבחנו את העניין הזה, כמו ארגון תודעה, שבעצם מי שיכול לפרסם מודעות בעיתונים זאת רק זנות מאורגנת, רק גופים עתירי ממון או סרסורים עתירי ממון שיש בידם לפרסם מודעות שעולות כל כך הרבה כסף. אישה שעובדת באופן עצמאי, אישה בודדת, לא יכולה להרשות לעצמה לפרסם מודעות שעולות כל כך הרבה כסף. כאמור, גם "ידיעות אחרונות" וגם "הארץ" טענו שהם הפסיקו לפרסם מודעות. אני אומרת שלו מתפרסמת מודעה אחת, מבחינתי היא מודעה אחת יותר מדיי. נשמע אחר כך על גזר הדין בעניין המו"לים שלא הורשעו. אני חושבת שלו היו מרשיעים אותם, יכול להיות שאולי לא היו מפרסמם יותר מודעות, ומכיוון שעבירת הסחר היא עבירה דינאמית, כל פעם שרשויות האכיפה נוקטות מאמצים מוגברים יותר על מנת להיאבק בתופעה, אנחנו רואים שהסוחרים והסרסורים מוצאים דרכי פעולה חדשות ומתוחכמות יותר. כך גם בעניין פרסום מודעות המין, כאשר בית המשפט אסר להמשיך ולפרסם את המודעות, נראה כאן איך מצאו דרכי פעולה אחרות וחדשות בנושא הזה. אני רוצה לדבר בעיקר בהיבטים החברתיים כאשר על החוק ידברו בהמשך. מכיוון שבישראל היא לא אסורה אבל אסורה סרסרות לזנות ואסור הסחר בבני אדם, יש לנו כאן את סעיף 205ג שעל פיו אנחנו מתנהלים. הסעיף הזה ייבחן כאן ונראה האם הוא עדיין תקף, האם צריך לעשות שינויי חקיקה, האם הדרך להיאבק היא בשינוי החקיקה או במאבק ציבורי, בהידברות מול המו"לים ובעלי העיתונים. אנחנו רואים שהעיתונים היומיים אולי מקפידים, בעלי העיתונים היומיים אולי מקפידים יותר, אבל כל אותם אמצעי תקשורת, כל אותה תקשורת מקומית, כל אותם עיתונים מקומיים שיוצאים במקומות השונים, השאלה אם יש דרך לאכוף את זה ואם צריך לאכוף. אני רוצה לומר עוד שני דברים לטובת צופי ערוץ הכנסת. אני מאוד מוטרדת מכך שהמגמה הנשמעת לאחרונה אומרת שמכיוון שהזנות היא לא אסורה, הרי שאנחנו מדברים על מקצוע ככל המקצועות וכל אחד יכול לפרסם את המקצוע הזה. השאלה היא האם מדובר כאן במקצוע ככל המקצועות, האם יש כאן בכלל חופש בחירה אמיתי כי אני טוענת שנשים שעוסקות בזנות חשופות לאלימות מינית והן נמצאות בשולי הסולם החברתי כלכלי, ומה שאנחנו צריכים לעשות זה לראות איך אנחנו ממגרים את כל אותם אלמנטים שמסייעים לסחר בנשים ובין היתר מדובר גם על פרסום מודעות המין שמוכרות איזשהו חלום. בהמשך נראה את המודעות שמתפרסמות כפי שאספו אותן הארגונים. מוכרים חלום, מוכרים פרסומים, הנשים תמיד בלונדיניות ותמיד מוצגות כאובייקט מיני, כאיזשהו חפץ, כאיזשהו מוצר צריכה ונוצרת מציאות חברתית בה נשים בעצם הופכות מטבע עובר לסוחר. הן משתקפות בחוברות האלה כאיזשהו אובייקט וחפץ לסיפוק צורכי הגברים והדבר שמטריד אותי הוא שזה בעצם הופך לנורמטיבי. ברגע שאפשר לעבור בכל פיצוציה וכל החוברות האלה מוצגות שם לרווחה, הדבר הזה הופך לנורמטיבי ואז אנחנו חוזרים לשאלות – עליהן נדבר עם השופטים - של חופש הביטוי, האם הגבלת הפרסומים פוגעת בחופש הביטוי, בזכות הקניין, למי יש בכלל חופש ביטוי, על מי צריך להגן, האם זאת פורנוגרפיה פוגענית שפוגעת בנשים, מנצלת אותן ומשעבדת אותן, ומה התייחסויות בג"ץ לעניין הזה. נדבר כאן גם על שינויי החקיקה, האם יש צורך ולגבי מי יש אחריות. אני רוצה עכשיו להעביר את רשות הדיבור למיכל רוזין – וזאת ההזדמנות להודות לה – שתציג את המצגת. מיכל היא דוקטורנטית בחוק למגדר באוניברסיטת בר-אילן והיא התנדבה בוועדה בנושא הזה, אספה את כל החומר ועל בסיס החומר שהיא אספה נכתב מסמך שמונח כאן על השולחן והוא נכתב במרכז המחקר והמידע של הכנסת. אם תסתכלו על המסמך, תראו שזה מסמך מאוד מקיף. את המסמך כתב יהודה טרואן ממרכז המחקר והמידע של הכנסת וכאמור, זה מסמך מאוד מקיף. מונחים על השולחנות עוד שני דוחות, גם של עמותת עצום, של הקואליציה למאבק בסחר בנשים, גם של מוקד סיוע לעובדים זרים, והמסמכים הם מסמכים מקיפים ביותר. מיכל רוזין: מטבע הדברים המצגת תהיה מאוד כללית ובעיקר סוקרת בנקודות קצרות את השתלשלות האירועים ההיסטורית כאשר חלק מהדברים ודאי ידועים לרוב היושבים כאן, אבל הרחבנו קצת לטובת צופי ערוץ הכנסת. פרסום שירותי מין. הקשר בין פרסום מודעות מין לבין הגברת תופעת הסחר, זמינות המודעות המשווקות שירותי זנות ומין יוצרות ביקוש שמביא לסחר. קיים קשר מערכתי בין ביקוש מאורגן לזנות, קרי, תופעת הסחר, לעבודה מאורגנת בפרסום, כלומר, קריאת המודעות מעודדת זנות ומעודדת סחר. פרסום מודעות שירותי הזנות מהווה חוליה בשרשרת תופעת הסחר בנשים. העיתונות משמשת כגורם חיבור למשולש הסחר – אישה, סרסור, לקוחות. הפרסומות משמשות כאתר להבניית יחסים חברתיים. המדיה יוצרת מציאות סימבולית, סמלית, שמשקפת את המציאות החברתית מכיוון שהיא נבנית עליה. לקיחת הנשים כמטבע עובר לסוחר מעניקה לגיטימציה להתייחסות אל נשים כאובייקט. פרסום יכול לשמש כלי חקירה יעיל וכלי עזר לרשויות האכיפה למניעת העבירות הטמונות בכך. הכול התחיל בשנת 1995 כאשר ועדה ציבורית בראשותה של חנה זמר זיכרונה לברכה בחנה את פרסום מודעות המין בעיתונות והמליצה לבעלי העיתונים ולעורכים להימנע מפרסום מודעות שעל פניהן עניינן סחר במין משום שלדעת הוועדה העיתונות אינה צריכה לתרום לבניית כלכלת זנות ואל לה להתפרנס ממנה. למרות ההחלטה הזאת, עדיין העיתונים לא מנעו את הפרסומים באמצעות ועדת האתיקה שלהם ולא עמדו בהסכם. בעקבות כך יושב-ראש ועדת חוק חוקה ומשפט, חבר הכנסת חנן פורת, יזם תיקון מספר 52 לחוק העונשין. סעיף 205ג המוכר לכולנו בחוק התקבל בשנת 1998 והוא קובע תחת הכותרת של איסור פרסום בדבר שירותי זנות של בגיר כי המפרסם פרסום בדבר מתן שירותי זנות כאשר נותן השירות אינו קטין, דינו מאסר 6 חודשים. בסוגריים אציין שבמהלך החקיקה צומצמה ההגדרה של שירותי מין לשירותי זנות והוספו סעיפי המשנה האומרות שהוראות סעיף קטן (א) לא יחולו במקרים הבאים, וכאן הוסף סעיף קטן (ב) שאומר שניתן לפרסם כאשר עניינו אך ורק מתן שירותי זנות או התפרסם בנפרד מדברי פרסום אחרים, אם נמסר לאדם רק לפי בקשתו וסומן בו בצורה בולטת כי מטרתו היא לפרסם שירותי זנות. במושב הרביעי של הכנסת החמש עשרה, בשנת 2002, ועדת החקירה הפרלמנטארית למאבק בסחר בנשים בראשותה של חברת הכנסת זהבה גלאון, קיימה ישיבה ראשונה בנושא פרסומי מודעות לשירותי ליווי ומין בעיתונות ובמקומונים. בישיבה השתתפו רק נציגי עיתון "מעריב" שטענו שהם לא יכולים לוותר על הרווח הגדול מהמודעות. בפירוש נטען: "אני לא יכול להגיד שהפרסום לא יוצר ביקוש". בישיבת מעקב נוספת שהתקיימה בשנת 2004 בנושא הקשר בין פרסום מודעות למתן שירותי מין בעיתונות הישראלית לבין הגדלת הסחר השתתף עמוס שוקן שהוא היה מי שאמר שהוא לא יכול להגיד שהפרסום לא יוצר ביקוש, וכאן הוא אישר את טענת הועדה שאכן הפרסום מעודד את הסחר. בישיבה נבחנה גם אכיפת המשטרה והמשטרה דיווחה על פתיחת עשרות תיקים בשנים 2002-2003 בגין פרסומי תועבה, אך למרות הגשת כתבי אישום, התופעה נמשכת בתקופה הזאת. ב-14 בספטמבר 2004, שנתיים לאחר שהוגש כתב אישום, הורשעו רשת שוקן בע"מ, "ידיעות אחרונות" בע"מ, "מעריב", הוצאת מודיעין בע"מ, בפרסום מודעות העוסקות במתן שירותי זנות. השופט דניאל בארי קבע כי ברור לחלוטין כי מודעות כאלה מציעות שימוש בגוף האדם, אישה, לשם סיפוק תאווה מינית תמורת תשלום. בעקבות פסק הדין חדלו העיתונים לקבל מודעות המציעות שירותי מין, ותיכף נדבר על הסייגים. למרות זאת השופט החליט לבטל את הרשעתם של בכירי העיתונים, בעקבות המלצת שירות המבחן, ועל העיתונים הגדולים הוטל קנס של 125 אלף שקלים בלבד. בעקבות קלות העונש פנתה חברת הכנסת גלאון לפרקליט המדינה, עורך-דין ערן שנדר, וביקשה ממנו לערער על קלות הענישה מאחר שמדובר בקנס כספי שלעומת הכנסות מהמודעות בטל בשישים. אני אציין שבתשובתה של עורך-דין ליאורה חילו, שהייתה סגן לפרקליט המדינה, נאמר שהוחלט להימנע מהגשת ערעור משום שמדובר בהפרת חוק חדשה שאז המדינה אינה נוהגת למצות את הדין עם הנאשמים ותחת זאת פועלת להשגת המקובל. בסקירה שהוצגה בוועדת המשנה על הגבלות על פרסום שירותי מין ברחבי העולם נאמר שיש כמה הגבלות שאפשר לרכז אותן בשלושה סעיפים, כאשר האחד הוא פרסום במדור נפרד, הגבלות פרטניות של צורה ותוכן כאשר תוכן הפרסום הוא פרסומי, ודרישה לאישור מוקדם לקבלת חומר או מתן אפשרות לסרב לקבל דואר מיני בעתיד. בישיבה שהתקיימה ב-12 בינואר 2005 דווח על פסק הדין וצוין שהשופט ציין כי אין כל קשר לתיק שלפניו לעניין הסחר בנשים. כמו כן בית המשפט בעצם זיכה את העיתונים מכל נושא השיחות הארוטיות וקבע שאין מדובר בשירותי זנות, שכן שירותי זנות דורשים מגע פיזי. אני יכולה לצטט את פקד רענן כספי שדיווח בישיבה כי בעקבות פסק הדין ירדו הפרסומים אך נפח המודעות של המודעות של שיחות ארוטיות גבר על המודעות של משרדי ליווי. ב-9 בינואר 2006 פרסמה עורכת-הדין רחל גרשוני, המתאמת הבין-משרדית בנושא המאבק בסחר בבני אדם, הנחיות בדבר מדיניות האכיפה והעבירות הנלוות לעיסוק בזנות ובהן היא אומרת כי לאור הקשר המסתבר עם שירותי זנות ופרסומם לבין ביצוען של עבירות פליליות כגון ספסרות בנסיבות מחמירות, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות וסחר בבני אדם למטרות זנות, ועבירות פליליות חמורות אחרות, יש באי-אכיפת העבירות לפי סעיף 205ג לחוק העונשין משום מתן לגיטימציה לביצוע מעשים אסורים וסיוע להמשך ביצוע העבירות. מסמך הנחיות הפרקליטות מפרט ומחזק את העמקת פעילות האכיפה על פרסום שירותי זנות. כאן אנחנו מגיעים לדוגמאות השונות. אמצעים שונים לפרסום מתן שירותי זנות. מאז תיקון החוק והרשעת ההוצאות הגדולות ובעלי התפקידים, אכן פסק רוב פרסום שירותי הזנות בעיתונים האלה, אך כמו שאמרתי גבר פרסום של שיחות ארוטיות, מועדוני חשפנות ובתי מלון שנראה את זה בהמשך. עם זאת ממשיכים סוחרי הנשים והסרסורים לפרסם את מרכולתם בדרכים אלטרנטיביות. העיתונות המקומית מחלקת ישירות לתיבת הדואר של התושבים והיא מפרסמת פרסומי זנות באופן נרחב. חלקם מציינים – ואפשר לראות את זה כאן – כי מערכת העיתון מודיעה כי לא תתקבלנה מודעות המציעות שירותי זנות, לצד מודעות המציעות שירותי זנות. במקומונים יש גם הפרדה ועמודות נפרדות בין עמודה שכותרתה עיסוי שמתכוונת באמת לשירותי עיסוי, לבין אלטרנטיבי, שכל המודעות בו מדברות גם על עיסוי אך הכוונה האמיתית ברורה מהנוסח. אמצעי נוסף הוא הפצת עלונים וכרטיסי ביקור על מכוניות חונות ובתיבות דואר דבר שמהווה עבירה לפי סעיף 205ג אבל זה אינו עומד בסייגים הקבועים בסעיף קטן (ב) שכן העלונים אינם נמסרים לאדם על פי בקשתו. ניתן בפירוש להבחין בין עלונים המפרסמים שירותי עיסוי באמת לבין שירותים המפרסמים שירותי זנות למרות השימוש במילה עיסוי, תמונות עירום של נשים וכדומה. אני חייבת לציין שעשיתי מאמץ אדיר להראות את האמצעים ולנסות כמה שיותר לטשטש ולהסתיר, כי אנחנו לא רוצים לעשות את אותו דבר לו אנחנו מתנגדים. עלונים מפרסמים שירותי זנות ומופצים ללא תמורה בחנויות ממכר מסוימות. לכאורה נראה כי עלונים אלה מקיימים את הסייגים הקבועים בחוק, אולם חוברות אלה מונחות לפתחי הקיוסקים והפיצוציות באופן גלוי ובולט לכל עובר אורח, כולל קטינים, ללא השגחה וללא צורך בבקשת החוברת על מנת לקבלה. עורך הדין גרשוני ציינה בהנחיותיה שמעיון בחוברות אלה מתעורר חשד כבד כי לפחות חלקן מפרסם שירותי מין של נשים שהן קורבנות סחר בבני אדם או עבירות חמורות אחרות. מבדיקה מעמיקה שנעשתה על ידי מוקד הסיוע לעובדים זרים עולה חשד ממשי לסחר בבני אדם. בדיקה זו הובאה לידיעת המשטרה באוקטובר 2006. "צימרים" דיסקרטיים לפי שעות או ללילה. פרסום מקומות המכונים צימרים דיסקרטיים על פי שעות או ללילה, מעלים חשד כי מדובר בניהול מקום לשם עיסוק בזנות. מקומות אלה מהווים חוליה נוספת שבשרשרת הסחר בכך שהם מעמידים לרשות הסרסורים אתר פיזי לניצול הקורבנות. חוק העונשין, סעיף 204, קובע שמי שמחזיק או מנהל מקום, לרבות כלי רכב, לשם עיסוק בזנות, דינו מאסר חמש שנים. פרסום מודעות דרושות לעיסוק בשירותי מין או במסגרת מודעה המשווקת שירותי מין תוך צירוף המילה דרושות. מודעות אלה מעלות חשד לעבירה על סעיף 377(א)(5), הבאה לידי מעשה זנות. תשובת השר לביטחון פנים על מכתבה של חברת הכנסת גלאון שפירט את כל רשימת הפרסומים לעיל אמרה כי הופץ חוזר מטעם רמ"ד חקירות המתווה את מדיניות האכיפה בעבירות תועבה ופרסום שירותי זנות. הוא מסביר בין היתר את דרך חקירת תיקי פרסום שירותי זנות ותועבה וזאת על פי הנחיות המשנה לפרקליט המדינה עליהן דיברנו. כמו כן הוא כותב שיחידות החקירה הונחו על ידי ראש אגף החקירות והמודיעין בין היתר כי בפרשיות בהן ממילא מהווים פרסומים בעיתונים חלק מחומר הראיות, יש להרחיב במסגרת אותה פרשיה גם את חקירת המפרסמים. ב-30 ביולי 2006 הוא כותב שעודכנה מדיניות האכיפה בעבירות תועבה ופרסום שירותי זנות על פי הנחיית השר לביטחון פנים וראש אח"ם לטיפול בפרסום שירותי זנות במקומונים. יחידות החקירה הונחו לבצע טיפול אפקטיבי כנגד המקומונים בגין פרסום שירותי זנות. מנתוני המשטרה עולה כי בשנת 2006 ובתחילת שנת 2007 נפתחו 18 תיקים בגין פרסום של זנות ותועבה לעומת 4 תיקים בשנת 2005, דבר המעיד על יישום הנחיות פרקליטות המדינה והשר לביטחון פנים. ביום ה-10 ביוני 2007 הגיש המטה למאבק בסחר בנשים של עמותת עצום תלונה רשמית במשטרת ישראל, תחנת ירקון, נגד הבעלים והמו"ל של עיתון "הארץ" ורשת המקומונים שבשליטתו בגין פרסום מודעות זנות, סיוע בעבירת הסחר בנשים, סיוע לעבירת הסרסרות בזנות, סיוע בהבאת נשים לעיסוק בזנות וסיוע בעידוד נשים לעזוב את הארץ לצורך עבודה בזנות, ובוודאי נרחיב את הדיבור על כך בהמשך. כל זה מביא אותנו להיום, ה-26 ביוני 2007, לישיבת הוועדה. היו"ר זהבה גלאון: תודה רבה למיכל רוזין על המצגת המקיפה. רוני אלוני: אנחנו נצא מנקודת הנחה שרוב הנוכחים לא צריכים את כל הסקירות המקדימות לגבי הנושא וכולם מבינים גם מהמצגת של מיכל במה דברים אמורים. לפניכם מונחת החוברת שהכנו ובתוכה יש הרבה מאוד דוגמאות ומדי פעם אני אפנה לאחת מהן. אחד הדברים שרצינו להתמקד בהם הוא הקשר בין הסחר בנשים לבין מודעות הזנות בעיתונים. ההיתממות של עמוס שוקן, נמרודי ומוזס, שהם המו"לים עצמם ומולם אני רוצה להעמיד את הטענות שלי ולא נגד הכפופים להם, אלה שהועמדו לדין. אנחנו בדקנו למעלה מ-300 גזרי דין של אנשים שהורשעו במדינת ישראל בסחר בנשים ובעבירות נלוות. במקרים רבים מאוד מצאנו ממש הוכחות כאשר אחד הדברים במסכת העובדתית שעשה אותו סוחר נשים מורשע, עבריין, זה פרסום המודעות בעיתון כדי לשווק את מרכולתו. דוגמאות רבות תוכלו לראות בעמוד 14 ואילך, הבאנו ממש דוגמה רחבה שמוכיחה. אנחנו טוענים שבעלי העיתונים לא יכולים לגלגל עיניים, להצטדק ולומר שהם עושים כמיטב יכולתם כדי לא לפרסם מודעות דרכן משווקות קורבנות סחר אבל הראיה היא שלא כך הוא, ואם הם לא מסוגלים, חזקה שהם צריכים לחדול לחלוטין מפרסום מודעות מכיוון שהם מודים שאין להם שום מנגנון שיכול לסנן ולמנוע שיווק של קורבנות סחר. לגבי פסק הדין שנתן השופט בארי בשנת 2004. אנחנו חושבים שפרקליטות המדינה טעתה בגדול בכך שהגישה את כתב האישום נגד הישות המשפטית שנקראת מדינת ישראל נגד עיתון "מעריב", עיתון "ידיעות אחרונות", עיתון "הארץ". העיתון עצמו הוא חברה בע"מ והוא ישות משפטית בפני עצמה. מה איכפת לעמוס שוקן או לנמרודי שהעיתון שלו עם כל עורכי הדין יתעסקו עם הדברים האלה ויזיזו את הניירות מהשולחן שלו? הוא ובעלי המניות ובעלי העניין לוקחים את הכסף לכיסם וממשיכים כדרכם. הקנס המצחיק של 125 אלף שקלים זה בדיוק חצי עמוד מודעות חד-פעמי בכל אחד מהעיתונים. מסתבר שפשוט משתלם היום לבעלי העיתונים להמשיך לעשות כסף ואנחנו הגענו להערכות של בין 15 ל-20 מיליון שקלים בשנה לכל אחד מהעיתונים רק מהמודעות האלה. אני רוצה להוסיף ולומר שהגדילה לעשות רשת שוקן שבתוך עמוד המודעות שלה מפרסמת גם הפניות לאתר בי-סקסי שזה אתר אינטרנט שהוא עולם ומלואו. אפשר להיכנס ולראות במה מדובר. יש פסק דין די חדש מלפני חדש שנקרא סער נגד הוצאת מודיעין והוא בכלל לא קשור לנושא של זנות וסחר בנשים. מה שחשוב בפסק הדין הזה הוא שנקבעה הלכה לפיה גם הבעלים וגם המו"לים עצמם של העיתון, מי שעומד בצמרת, גם אם אין לו שום קשר והוא לא יודע מה עושים הפקידים הקטנים במשרד דחף שמקבל את המודעות מהשטח, יש לו אחריות שילוחית. נקבעה בפירוש הלכה שיש אחריות שילוחית ואני חושבת שהפרקליטות צריכה להרים את הכפפה. אנחנו עשינו את מה שצריך לעשות, הגשנו תלונה למשטרה נגד עמוס שוקן עצמו ולא נגד הכפופים לו ואנחנו חושבים שהמשטרה עם ההנחיות שלה זה מפגש אינטרסים ואנחנו חושבים שצריך לעשות מעשה. ברגע שמו"ל של עיתון מורשע בפלילים, הוא לא יכול יותר לעסוק במקצועו. כמובן נשמח אם תהיה איזושהי אפשרות שנגיע עם כל בעלי העיתונים, לפחות הארציים שמגיעים לכל יעד, לאיזושהי הבנה ושהם פשוט יפסיקו עם זה ודי. זה יהיה הרבה יותר טוב מאשר לראות את עמוס שוקן יושב בכלא. אנחנו חושבים שיש כאן גם איזושהי בעייתיות ברגע שלא פורסם ולא סוקר בתקשורת עצם ההרשעה של העיתונים בעבירה כזאת חמורה. הרבה מאוד אנשים בכלל לא יודעים על זה, וזה מראה על קשר מאוד בעייתי של בעלויות צולבות בתקשורת. החלטנו להגיש תלונה רשמית לבעלים של הניו-יורק טיימס וההרולד טריביון שיש להם שותפויות ובעלויות כספיות ממוניות בתוך ההנהלות של רשת שוקן. הבאנו לידיעתם ולידיעת חברי קונגרס שונים בארצות-הברית את הנושא הזה ושילחצו גם הם על עמוס שוקן לחדול ממעשיו. אנחנו עומדים על המשמר גם לגבי עסקת מכירת "מעריב" לשלדון אדלסון. הכנו גם פנייה שכל מי שירצה לקנות את "מעריב", אנחנו נביא לידיעתו את הדבר ושאנחנו נפעל לכך שהוא יתנה את המשך הפעילות בכך שיחדלו מפרסום המודעות. ידידיה וולף: יש טענה שחוזרת ואומרת שהמודעות האלה חדלו להופיע בעיתונים, אבל זה פשוט לא נכון. במשך השנים הן הופיעו במסווה זה או אחר. כבוד השופט חשין בדימוס ציין את העניין הזה בפסק-דין תורג'מן והיה בדעת מיעוט. אני חושבת שאנחנו רואים את הדברים חוזרים על עצמם במסווה של שיחות ארוטיות, במסווה של מכוני עיסוי, אבל גם לפני פסק דין שוקן העיתונים טענו שעצם העובדה שרשום אירוח ולא ליווי, זה מבחינתם לא מודעות זנות. הטענות האלה מופרכות. הפסיקה לא מקבלת אותן ואל לנו להתייחס אליהן כטענות שמצדיקות כל דבר. אני רוצה להתייחס לעניין הזה של מודעות דרושות כי אני רואה אותן בחומרה רבה ואני לא מסכימה שמדובר בחשד להבאת אדם לידי מעשה זנות אלא לעבירה ברורה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות. אין כל דרך אחרת להסתכל על המודעות האלה. מפורסמת מודעת דרושות לאישה להיכנס לעולם הזנות וזאת הבאת אדם לידי עיסוק בזנות וזה לא סיוע, וזה לא מתן שטח פרסום לסרסור, אלא עצם הפרסום עצמו הוא זה שמהווה את העבירה. חשוב להתייחס לעבירה כזאת כאל עבירה חמורה מאוד. הפסיקה חוזרת ומחזקת את הטענה שזה לא משנה בכלל אם הנשים הללו חפצות להיכנס לעולם הזנות או לא חפצות בכך. עצם ההבאה היא עבירה חמורה וצריך להתייחס אליה ככזאת. ההצעה שלנו היא מנגנון בקרה אחד ואחיד. גם רשויות האכיפה וגם לעיתונים. אני חושבת שזה מאוד חשוב וגם אולי יפריך את הטענות שאין לנו דרך להתמודד, אבל גם כדי שהאי-ודאות בעניין הזה, מה באמת מהווה עבירה ומה לא, בוודאי היא מורידה את המוטיבציה של העיתונים להתעסק בצנזור ראוי בכל מה שקשור למודעות. אולי יש בטענות שלהם משהו כשהם אומרים שהם לא יודעים בדיוק איך להתמודד. אם יהיה מנגנון בקרה אחד ואחיד של רשויות האכיפה וגם העיתונים ישתמשו בו, אני חושבת שזה באמת יכול לתרום לטיפול ראוי בעניין הזה. אנחנו מציעים את מנגנון הבקרה כבסיס לדיון. אנחנו לא מצפים מרשויות האכיפה ומהעיתונים לקחת את מה שאנחנו עושים וליישם אותו בדיוק, אבל חשוב שיהיה הדיון הזה וחשוב שייווצר מנגנון בקרה מאוד מאוד ברור על מנת לגרום לשינוי אמיתי במצב הנוכחי. ברשות כבוד השופטת בדימוס דליה דורנר אני רוצה לציין שמבחינתנו מאוד חשוב שמועצת העיתונות תהיה מעורבת באכיפת העניין הזה. אני יודעת מפרוטוקולים שקיבלנו מישיבות של מועצת העיתונות בזמנו הנציגים של מועצת העיתונות ראו צורך באמת להיות מעורבים ואיכשהו מכל מיני סיבות פנימיות שקשורות למועצת העיתונות, הדבר נפל בין הכיסאות. חשוב לנו לראות מצב בו מועצת העיתונות באמת מעורבת ביישום איזושהי אכיפה או מנגנון בקרה בעניין הזה. אני רוצה להראות לכם כמה קל להכניס מודעה לעיתון. כולכם שומעים את המבטא האמריקאי הגרוע שלי. כמעט כל פרסום מפנה לחברת פרסום שדרכה אפשר לפרסם מודעות בכל מיני מקומות. אני התקשרתי לבי-סקסי, למספר שמופיע, והצגתי את עצמי כנערת ליווי. אמרתי שאני רוצה לפרסם את עצמי. אמר לי האדם בצד השני שהוא 11 שנים מטפל בעניין הזה ואין כל בעיה, הוא יכניס אותי ויהיו לי שפע לקוחות. הוא אמר לי שאני לא צריכה לדאוג, שאבוא אליו והוא יסדר לי את הכול. ביקשתי ממנו להסביר לי כמה זה עולה. הוא אמר שזה מאוד תלוי, כי לא אוכל להכניס לכל מקום מה שאני רוצה. הוא אמר שלמשל ל"מעריב" אני יכולה להכניס לעיתון עצמו וגם למקומונים, אבל ב"ידיעות אחרונות" קשה להכניס למקומונים. הוא אמר לי שב"העיר" אני אוכל להכניס את הכול, אבל לא ל"הארץ" עצמו. הוא אמר לי שחצי אינץ' בממוצע עולה 500 שקלים. שאלתי אם אני צריכה למתן את הדברים, למתן את ניסוח המודעה, והוא אמר שהוא מומחה בזה, שהוא יעזור לי, רק שאבוא אליו לרחוב נורדאו. הוא מציג את עצמו כאדם נורמטיבי לכל דבר ועניין, אחד שעוזר לי להקים את העסק שלי. הבן-אדם הזה מבחינתי הוא סרסור, הוא מרוויח כסף מהכנסתי, מהאתנן שאני כביכול אקבל בעולם הזנות. גם חברות הפרסום חייבות להיות מעורבות בכל העניין הזה. העיתונים לא יכולים להעלים עין ולומר שהם לא יודעים מה הם מקבלים מחברות הפרסום. זאת לא טענה שהיא מקובלת אלא זאת טענה שהשופטת סירוטה לא קיבלה בפסק-דין סער ומאוד חשוב לציין את הנקודה הזאת. לגבי כרטיסי הביקור והעלונים שמופצים. נכון הוא שיש בעיה עקרונית בכך שהדברים האלה מוצגים במקומות ציבוריים והם לא באמת ניתנים לאדם לפי הסכמתו, וזה בוודאי מהווה עבירה על פי חוק. אין עוררין על זה. אבל יש בעיה יותר חמורה. קודם כל, כל החריגים לפרסום תועבה, ויש כאלה, שפע של תועבה. אני לא אפתח אותם על מנת לא להביך אף אחד כאן, אבל אני מתארת לעצמי שרובכם ראיתם את הדברים והדברים ממש מביכים. היו"ר זהבה גלאון: התמונות עוברות כאן בזמן שאת מדברת. ידידיה וולף: אין חריגים לעניין הזה. פרסום תועבה הוא אסור. יותר מזה, מודעות דרושות שמופיעות גם כאן וגם באינטרנט בכל האתרים של סקס, המודעות האלו מביאות נשים לעיסוק בזנות והמודעות האלה הן אסורות ואסור לתת לזה להמשיך. נעמי לבנקרון: הדוח שמונח לפניכם הוא דוח שנכתב כתוצאה משיתוף פעולה עם הקליניקה באוניברסיטה העברית למאבק בסחר בנשים עם עורכת-הדין שירי קרבס שיושבת אתנו כאן. נקודת המוצא שלנו לגבי החקיקה די דומה למה שהוצג עד עכשיו, אבל לגבי ההמשך הייתי רוצה להרחיב כמה דברים ולומר איך אנחנו רואים את החוק האידיאלי מבחינתנו. נקודת המוצא של החוק במתכונת הנוכחית שלו היום היא שהבעיה היא למעשה אנחנו, הציבור כביכול מהוגן, אולי הקטינים שנפגעים כתוצאה מהפרסומים. אני חושבת שבעידן בו אנחנו נמצאים היום, הגיע הזמן לדבר על המוסר של הציבור ולבדוק מה קורה עם הנשים. הכיוון שאנחנו חושבים שיש ללכת בו בעתיד הוא לשנות את החקיקה באופן שתעניק הגנה אמיתית לנשים וגם אם צריך לדאוג למוסר הציבורי, הרי שהדאגה הזאת צריכה להיות משנית בסולם העדיפויות. פעילות נוספת שהפרסומים האלה עושים זאת הלגיטימציה שמוענקת. אני חייבת להודות שהחברות האלה מבחינתנו הן ספרות מקצועית, כך שאני מעיינת בהן בקפידה וגם מאלצת סטודנטים לעשות את זה, ואחד הדברים שלמשל חביבים עלי הוא השער האחורי של אחד מהמגזינים האלה שמדי חודש מפרסמים מישהו, בדרך כלל יש לה שם ישראלי, ומסופר על כמה פעילויות שאותה אחת עושה. למשל, נערת חודש יוני, תכיר את ענת ויש כמובן תמונה של ענת, אוהבת קיקבוקסינג ולרקוד, עובדת בחברת היי-טק וחולמת לעשות סיור מסביב לעולם, אבל מה זה מעניין אותך? כלומר, הלגיטימציה המוחלטת שהיא לא קורבן סחר, תשכח את הסיפורים האלה, שזאת באמת דרך מאוד חכמה להיכנס מעבר לעורו של האזרח שאולי בכל זאת שמע סיפורים ואולי טיפה מודאג, להעניק לו את הלגיטימציה. היא עובדת בהיי-טק ורק בשביל הכייף היא עוסקת בשעות הפנאי בזנות. לגבי שיטות הפעולה שהוזכרו כאן. אנחנו כמובן מסכימים עם כולן ואני מבקשת רק לחדד כמה דברים. לגבי האינטרנט. יש שתי דרכי פעולה שנעשות באמצעות האינטרנט, כאשר האחת היא פרסומים והשנייה היא בית בושת וירטואלי לכל דבר ועניין. החוק במתכונת המקורית שלו מדבר על בית בושת לרבות רכב או כלי שיט, כלומר, משאיר לנו רשימה פתוחה של מקרים מה יכול לשמש בית בושת. בימים אלו הגישה פרקליטות מחוז תל-אביב לראשונה, למיטב ידיעתי לפחות, כתב אישום מאוד חשוב בנושא הזה כנגד אדם בשם רותם הולצמן שמיוחס לו ניהול של בית זונות וירטואלי, ואני חושבת שבהחלט המחוקק צריך לתת את הכלים הנדרשים, למרות שהם קיימים כבר היום במתכונת של החוק, אבל להדגיש ולפרט במסגרת החוק שאמנם אינטרנט יכול להוות בית זונות וירטואלי על כל המשתמע מכך במובן הפלילי. עוד פרסום שלא הוזכר כאן הוא הפרסום ברדיו. הוא נדיר. נתקלנו בו בפסק דין אחד, בפסק דין אלבז, כאשר ב-99FM אפשר היה להגיע באמצעות איזושהי מודעה שפורסמה על קשר רציני ודיסקרטי לשירותי זנות. פרסום מסוג אחר הוא פרסום שאנחנו מגדירים אותו כמעניק לגיטימציה, היה של השדרן דידי הררי. רענן כספי: הוגש ערר שנדחה. נעמי לבנקרון: אני אתן את התמונה השלמה. דידי הררי עשה תחרות בשידור חי בין שני בתי בושת, כמה אתה נותן, בארבע ידיים, בשתי ידיים, אתה נותן הנחה, והעלה שני בתי בושת לשידור. קשה מאוד להטיל ספק מה באמת קרה שם. הגשנו תלונה למשטרה שנסגרה. זה עבר למחלקת ערערים והשבוע למדנו לדעת שמחלקת ערערים דחתה את התלונה שלנו. לדעתנו מדובר בדחייה שהיא מוטעית מכיוון שכאשר נאסר מתוך מניע של המוסר הציבורי על הפרסומים, לא נאסר פרסום שירותי זנות שמתקיימים בכתובת ספציפית אלא נאסר שירותי מין על מנת לא לפגוע במוסר הציבורי. אם אני יכולה להשוות בין עיתון שבאמת רק מי שרוצה לוקח או בין אנשים שלכודים באוטובוס ונאלצים לשמוע את דידי הררי מגחך ועושה השוואות בשידור חי, אני חושבת שהמקרה של הררי הוא הרבה יותר חמור, אבל נראה שגם המשטרה וגם הפרקליטות לא מסכימות עם עמדתי. לגבי הצעות עבודה בארץ ובחוץ לארץ. לפחות בתיק האחד שהתפרסם לאחרונה בנושא של נשים שנסחרו לאירלנד, אני לא יודעת אם ננקטו צעדים נגד המפרסם "הלוח הבטוח", אבל אותן נשים ענו למודעה ואני חושבת שה"לוח הבטוח" חייב להיות אחד מאלה שנותנים את הדין בהקשר הזה. יש לנו הרבה חילוקי דעות עם המשטרה לגבי האם לאכוף, איך לאכוף ומה בדיוק לאכוף. אני רוצה לצטט כמה תשובות שקיבלנו בתחנת המשטרה עת ניסינו להגיש תלונה על כרטיס ביקור ספציפי או על מודעה ספציפית. בתחנת מודיעין למשל נאמר: "אתה יכול להגיש תלונה אבל זה לא יעזור" ושאלו מתנדב איך הוא הביא רק כרטיס ביקור אחד מאילת. במרחב ירקון אמרו למתנדבת: "תזרקי את הכרטיסים האלה, תזרקי אותם על הרצפה כדי שחולדאי יראה מה קורה כאן". אחת מהשוטרות באה ופשוט צחקה ואמרה: "מה קרה, עשו לך מסג' רע? אין לך מה לעשות בחיים והחלטת להינעל על זה?" וביטויים שלא יאים למשטרה, לדעתי. לפחות צריך היה לתת את הרושם שנערכת איזושהי חקירה בעניין הזה. בפסק הדין בעניין בורשטיין, שאני מניחה שמוכר היטב לאדוני, נדון העניין של מה פשר תיווך לעבירת הסחר. בעניין בורשטיין דווח בתיווך בין סוחרים לעסקת המכירה, אבל אני חושבת שהגיע הזמן שנעזוב המשוואה בין סוחר לסוחר ונסתכל על החוליה הבאה בשרשרת, כלומר, מה קורה בין הסוחר ללקוח כי ככל שבתי הבושת הפתוחים מתמעטים ומתרבות הזירות הסגורות, יש יותר ויותר חשיבות לפרסום. ברגע שהקשר הישיר נוצר בין הסוחר-סרסור לבין הלקוח באמצעות הפרסומים האלה, המשקל של החשיבות שלהם עולה ומכאן גם של ההשלכות הפליליות. לגבי המשפט המשווה, לפני שאני אעבור להמלצות, אני רוצה להזכיר רק סעיף אחד. בחוק האמריקאי, ברגע שמצלמים מודעה, תמונה או סרט פורנוגראפי, נקודת המוצא היא שמדובר בצילום של קטין אלא אם כן יש הוכחות שמציגות שהמצב הוא אחר. אני חושבת שבמידה רבה זה דומה למה שאנחנו מציעים. הנחת המוצא שלנו בחקיקה שאנחנו מציעים היא שצריכה להיות חזקה שהמפרסמים-המפיצים מעורבים בפעילות הפלילית אותה הם הפיצו או פרסמו אלא אם כן יוכלו להוכיח אחרת, אבל ברגע שהתגלתה זנות כפויה וסחר שפורסמו על ידם, הם אחראים כשותפים לעבירה, כמתווכים לביצוע העבירה וצריכים לתת את הדין במישור הפלילי. אנחנו ממליצים גם לחלט את הרכוש שידוע ששימש לפעילות מעין זו, בין אם מדובר במחשבים או מכונות דפוס. לגבי האכיפה. אני חושבת שהמשטרה צריכה לשים לב מקרוב מה קורה בתחום הזה אצל סוחרים וסרסורים, איזה תבניות ולא לנוח רק על זרי הדפנה של פסק דין שוקן שהוא באמת חשוב ומהותי, אלא להסתכל גם מה קורה בתחום האינטרנט. אני לא יודעת עד כמה יש הכשרה במשטרה לגבי מאבק באמצעות האינטרנט, אבל יש תחושה שאין פעילות מספקת בתחום הזה. כל קורבן סחר שמגיעה למשטרה צריכה להיחקר גם על הנושא הספציפי הזה של הפרסום ובמידת הצורך להעמיד לדין גם את הסוחר על העבירה הספציפית הזאת אבל גם את המפרסמים. בינתיים, כל עוד הענישה היא הכלי היחיד העומד לרשותנו, לפחות לתת את המקסימום של הענישה, כלומר, שישה חודשי מאסר ולא להסתפק באיזשהו מאסר על תנאי, אזהרה וכולי. את הכספים שנחלט לפי החוק, אם אמנם ההצעה שלנו תתקבל, אנחנו סבורים שצריכים להעביר לקרן לכשתוקם, הקרן למאבק בסחר בבני אדם ושיקום קורבנותיו. אנחנו סבורים שצריך לחייב את העיתונים לפרסם מודעות אזהרה בעיתונים. אם הנשים שראו את המודעה ב"לוח הבטוח" היו רואות ליד מודעה אזהרה לגבי בדיקת מקום עבודה, אני חושבת שאת זה אפשר וצריך לחייב את העיתונים לעשות. היו"ר זהבה גלאון: תודה. כאשר סעיף 205ג נחקק המחוקק לא התייחס לסחר בנשים בכלל. עמותת עצום מציעה מנגנוני בקרה ואתם בגדול מציעים התייחסות לרווחת האישה שעוסקת בזנות ולא רגשות הציבור. מכובדיי לשולחן, השופטת דורנר, נשמח לשמוע את ההתייחסות שלך ואחר כך של השופט חשין לגבי כל הסוגיות שעולות כאן על הפרק כמו חופש ביטוי, חופש עיסוק, פורנוגראפיה, תועבה, מודעות מין, דפוסי הפעולה החדשים וכולי. דליה דורנר: על פי הנחתי הפעילות של הפרסום בדומה לשרשרת של הפצת סמים היא חלק מעבריינות של סרסרות. זה חלק מסרסרות. קל מאוד למשטרה שעסוקה בהרבה מאוד דברים – את הפורץ לוקח לה זמן לתפוס או לא לתפוס וכך גם לגבי גונב הרכב – לגבי המפרסם הרי הדברים הם הרבה יותר פשוטים. הייתי רוצה לומר כנשיאת מועצת העיתונות – ואני מכהנת בתפקיד זה 10 חודשים – שהעניין לא הגיע אלי. אני רוצה להציע לגברות להביא חומר ולבקש דיון. לא שיש לי איזה כלי יותר טוב מהמשטרה. אנחנו יכולים רק ליצור אווירה, לנהל דיון במליאת מועצת העיתונות, בנשיאות מועצת העיתונות, בישיבה פתוחה שנזמין אליה כלי תקשורת אחרים ואת התקשורת האלקטרונית. ליצור אווירה. את זה אני מקבלת על עצמי. תעבירו לי חומר ונעשה זאת. ההוראה המיוחדת הזאת של סעיף 205, לפי דעתי היא בעייתית. יש לנו יותר מדיי חוקים ובלי סוף. אם היינו מפרשים את כל הפרסומים האלה כסיוע לסרסרות, זה הרבה יותר פשוט. הרע בזה שנותנים יוצאים מן הכלל. אומרים שמותר לפרסם מודעה בתנאים אלה ואחרים, אבל מה פתאום? זאת סרסרות. העובדה שהזנות עצמה, אישה בודדת, אם היא רוצה למכור את גופה, החוק לא אוסר זאת, זאת גם שאלה. אם כבר, הייתי מביאה לדין את הלקוח ולא את האישה, שזה דבר לא מבוטל ומרתיע. להוציא חוק כזה, לפי דעתי, לו הייתי מסתכלת על זה בעיני סנגורית, הייתי אומרת שזה נותן פתח, נותן לגיטימציה על פרסומים ועכשיו מתחילים להתווכח אם הוא עומד בתנאים או לא עומד בתנאים. אני מציעה את הסעיף הזה, את ההיתר, פשוט להוריד. הפרסום הוא הסרסרות. אין חופש עיסוק וחופש ביטוי בעבירות פליליות. אין דבר כזה. אם יפרסמו שירותים של מתן שוד, תהיה הסכמה? סמים, תהיה הסכמה? לא זאת השאלה בכלל. הפרסום עצמו שהוא עוזר להפיץ את התופעה הזאת, להגדיל אותה, צריך להיות אסור. החוק המיוחד שחוקק לדעתי כפי שהוא, הוא לא טוב וצריך לחשוב על זה. בשלב זה נדמה לי שאמרתי את אשר רציתי לומר. מישאל חשין: מלכתחילה שאלתי כמה וכמה פעמים מדוע הוזמנתי לכאן וקיבלתי תשובות והתשובות היו רב-משמעיות. אני רוצה לדבר, אם בכלל, על חוק מצוי ולא על חוק רצוי. חוק רצוי, שמענו מהגברת לבנקרון וכך הלאה, חוק רחב מאוד, הצעות רחבות מאוד, יש הצעות יותר צרות. אני איש משפט לעניין זה ואני רוצה לדבר על חוק מצוי ולא על חוק רצוי. הוזמנתי לדבר רק על הפרסומים, על 205ג והייתה הוראת חוק מיוחדת באשר לפרסומים. נקודת המוצא שלי היא – וכתבתי על זה כמה וכמה פעמים ואולי גם בעניין תורג'מן שהוזכר קודם – שחוק שמטיל איסור אשר איננו נאכף, טוב לו שלא נברא משנברא משום שהדבר הזה מביא לזלזול בחוק. הדבר הזה גם לידי ביטוי גם בדבריה של השופטת דורנר שאמרה שיש לנו חוקים בשפע, אבל הבעיה היא ביצוע החוק. חוק שאינו נאכף, טוב לו שלא נברא וטוב לו שלא נחקק. נדמה לי שבעניין הפרסומים, החוק הזה אינו נאכף. הוא לא נאכף בזמנו בפרשת תורג'מן שכבר הייתה בשנת 1993, שם היו פרסומים בשפע. הביאו לנו במיוחד את עיתוני הערב, בכל העיתונים ראינו פרסומים אין סוף, והשאלה הייתה לגבי שליחתה של הגברת הלנה תורג'מן לבית האסורים משום שהלנה תורג'מן העסיקה בחורות בזנות והנחת היסוד הייתה – זה היה נתון שהיה לפנינו בבית המשפט לערעור – שזה היה בהסכמה. כלומר, באו נשים, ואני חושב שאלו היו נשים מכובדות שבשעות הפנאי היו עוסקות גם בזנות להשלמת הכנסה, וזה היה בהסכמה. כלומר, לא הייתה כאן כפייה. חבריי – אני הייתי במיעוט – רצו לשלוח את הגברת תורג'מן לבית האסורים ואני אמרתי שהדבר הזה לא מתקבל על דעתי משום שאם באה המשטרה ופושטת על כל המכונים האסורים האלה ושולחת לבית האסורים, בבקשה, אבל מסתבר שהמשטרה יודעת על המכונים האלה, גם על הפרסומים וגם על המכונים, אבל איננה עושה דבר וחצי דבר עד אשר שכן מתלונן. כאשר שכן מתלונן, אז באה המשטרה. מה זה שכן מתלונן? עולים גברים ונכנסים כל הזמן והדבר הזה יוצר מטרד. אמרתי שאם כך זאת בעצם עבירת מטרד משום שלא מעמידים לדין אף אחד. אם שכן מתלונן, זאת אומרת שאתה מעמיד לדין בגין מטרד וזה לא צודק שתכניס את הגברת תורג'מן לבית האסורים על מטרד. חבריי אמרו שאם כך, המשטרה צריכה לאכוף את הדבר הזה, ועל זה אמרתי שהמשטרה איננה עומדת לדין לפנינו, יכול להיות שיש לה סדרי עדיפויות, אינני יודע מה סדרי העדיפויות ולא שמעתי את המשטרה, אבל על כל פנים כך הוחלט. שוב, אנחנו רואים חוק שלא נאכף ואם חוק לא נאכף, הוא נאכף רק בתור חוק של מטרד. השאלה לגבי החוק שלנו, לגבי 205ג. יש ויכוח – קראתי בכתובים שנשלחו אליי – מה הרציו שלו, איזה ערך, איזה ערך מוגן. אומרת גברת לבנקרון באותו מסמך שהיא כתבה שבא לידיעתי שזה דבר מוסרי, שמא הקורא אנין הנפש, אנין הדעת, שהוא קורא, פתאום הוא נתקל במודעה כזאת, הוא מקבל זעזוע ואיננו יכול ללכת לעבודה באותו יום, ואני מתבטא בלשון קיצונית, ולא כדי להגן על הנשים. במקום אחר צוטטו שני פסקי דין. אינני יודע. יכול להיות כך ויכול להיות אחרת, אבל הערך המוגן, יהא אשר יהא, יש חוק והחוק הזה אוסר על פרסום וחוק צריך לאכוף, וזה יחס שבין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת. כאשר באה הכנסת וחוקקה את 205ג, הייתה יכולה שלא לחקוק אותו, ואז היו מתווכחים האם זה סיוע, האם זה תיווך, האם היו מעמידים לדין המשטרה או הפרקליטות, אבל 205ג נחקק והוא אומר במפורש שהמפרסם מנתן שירותי זנות כאשר נותן השירות אינו קטין, דינו מאסר 6 חודשים. כך נאמר וראינו את הפרסומים האלה ואין לי ספק לגבי השירותים האלה, ואני לא מדבר על היוצאים מן הכלל בסעיף ב', אם זה פרסום ייעודי, שניתן לאדם לפי בקשתו. זאת עבירה פשוטה. זאת עבירה. כאשר המחוקק יצר את העבירה הזאת הוא אמר לרשות המבצעת שהוא רוצה שהיא תבצע את זה במסגרת סדרי עדיפויות. זה לא צריך להיות הדבר הראשון, רצח הוא יותר חשוב, שוד יותר חשוד, שבי יותר חשוד, סמים יותר חשוב, אבל במסגרת כלשהי תבצעי את זה. ואם המשטרה איננה מבצעת, היא מורדת במחוקק. היא פשוט איננה מבצעת חובות שהוטלו עליה. ראינו כאן שבשנת 2005 הוגשו חמישה אישומים ובשנת 2006 הדבר הזה נסק למרומים והיו 18 אישומים. רק הדברים שאנחנו רואים כאן, יש מאות מדי שבוע ושבוע, ולכן מה זה 18 אישומים? כמו שהבן שלי אומר, ואני כבר אומר כמוהו, זה צחוק מהעבודה. או שהחוק הזה קיים או איננו קיים. תבוא המשטרה ותאמר שבסדרי העדיפויות שלה, כאשר יש לה בעיות עם המחבלים, עם המתנחלים וכולי, היא לא עושה כלום כי היא לא יכולה, כי היא רוצה תקציב נוסף. בבקשה, אז נתחיל להתווכח בין המחוקק בתור מי שמקציב כספים למשטרה ולביטחון פנים לבין המשטרה וביטחון הפנים אבל כל עוד לא נאמר הדבר הזה, אני חושב שכאן הרשות המבצעת – אין לי ספק – מורדת במחוקק. היא פשוט איננה מבצעת מה שהוטל עליה והוטל עליה בצורה סבירה. 18 אישומים, כפי שראינו כאן, זה כל כך נסק למרומים, חשבתי שאני אראה כאן 18 אלף, אבל אני רואה רק 18 אישומים. קריאה: אלה פתיחת תיקים ואפילו לא אישומים. מישאל חשין: אני חושב שאין ספק שאת הדבר הזה צריך לראות מבחינה מערכתית. אמרה היושבת-ראש שיש קשר ישיר, שזה מלמד על כפייה, מלמד על עיסוק בזנות, אינני יודע, יכול להיות כן ויכול להיות לא, אין לי הוכחה וקשה להוכיח את הדבר הזה. מה שברור שאפשר להוכיח הוא שיש חוק כזה ואת החוק הזה צריך לאכוף. החוק הזה הוא חוק בתוך המערכת הכוללת, אז אם הוא לא מביא במישרין לכפייה, אין ספק שהוא מעורב במערכת השיקולים כולה כאשר גם כפייה יש בתוך המערכת הזאת. אני מתקשה להבין פרסומים. פרסומים אולי הם החוליה החלשה בתוך השרשרת הזאת אבל הפרסומים הם על משהו. למה על המשהו הזה לא עושים שום דבר? את זה אינני מבין וזה דבר שנפלא מבינתי. הרי באותם מקומות שמפרסמים עליהם, זאת לא בחורה שיושבת באיזה בית, ויש כאן בעיה, יש מלחמה של שוטרים וגנבים כאשר תמיד הגנב ממציא פטנט חדש וכך מתרוצצים כל הזמן. זה מימי קדם וכל אחד מנסה וכל אחד משכלל את היכולות שלו, אבל אנחנו מדברים עכשיו בעצם על הזנב ולא על הראש. זה נפלא מבינתי גברתי היושבת-ראש. אם יש לך בעיה עם סחר בנשים, אנחנו יודעים – אנחנו קוראים את הדברים האלה – שבאותם מקומות שם בחורות מוחזקות בכוח, יש מקומות מחבוא שברגע שהמשטרה באה, יש מודיע ושם יורים ופוצעים. יכול להיות שיש למשטרה סיבות טובות לא לחסל את המקומות האלה, אולי כיוון שהם מודיעים, כיוון שהם עוזרים לנו בדרכים כאלה ואחרות, אינני יודע, ואז יש עניין של אינטרסים. זה בהערת אגב ביחס לדבר הזה של העיתונים שתופסים את הדבר הזה כאילו הזנב מכשכש בכלב. מקובל עלי לחלוטין – וזה עניין של השכל הישר, עניין של ההיגיון – שהפרסומים האלה, כפי שלימדה אותנו עורכת-הדין וולף, לא נעשים על ידי הבחורות אלא על ידי האנשים שמנהלים את המכונים. ואם כך, בוודאי אין כל הצדקה. אני מתפלא שהאיש הזה אתו דיברת בכלל דיבר אתך, אבל כנראה יש כאלה שמפרסמות אד-הוק. בדרך כלל, אין ספק שמדובר בסרסורים ואז באמת תכה בראש הנחש. אין ספק שזה בעל הממון ולא הפרוצות הייחודיות. נכון שהעונש הוא לא חמור, שישה חודשים, אבל כיוון שאלה העיתונים, הם באים ואומרים שהם במצב קשה, יש תחרות באינטרנט, ועכשיו יש עיתון חדש שמתחיל לצאת אבל זאת כמובן לא סיבה שיבואו וינסו לעשות את הרווח או לכסות את הגירעונות שלהם במעשים שהם אסורים במפורש על ידי החוק. לעת הזאת – ואולי גם לסופם של דברים – אין לי להוסיף הרבה דברים. לגבי המו"לים, אני מסכים שאם רוצים לאכוף, ברגע שאוכפים ברצינות, גם המו"ל נכנס לדבר הזה. חברתי השופטת דורנר אומרת שהיא תעלה את זה במועצת העיתונות. במועצת העיתונות היא יכולה לדבר עד מחרתיים. יש פרקליטות, יש משטרה וכאן צריכים לאכוף את הדברים האלה. אני יכול להבין שלה קשה לדבר משום שהיא במעמד, הייתי אומר במובן מסוים מביך, היא יכולה ליצור אווירה ציבורית, ואווירה זה דבר חשוב, אבל כאן צריך להגיש אישומים בדברים האלה והדברים האלה מונחים והם לפנינו. הביצה עומדת בפנינו, תפצח אותה ותאכל אותה. באותו עניין של תורג'מן, מה שקרה הוא שהמשטרה הפכה עבירה של מעשה זנות לעבירת מטרד ואסור היה לה לעשות זאת. היא מרדה במחוקק. אסור היה לה לעשות את זה. מאז שום דבר לא קרה. היו מקרים, מקרים מאוד קיצוניים. למשל השופט חיים כהן, עת היה יועץ משפטי לממשלה, אסר על העמדת אנשים לדין בגין יחסים הומוסקסואליים שנעשו בין מבוגרים בהסכמה משום שהוא אמר שזאת עבירה מימי הביניים. לי כמשפטן הייתה לי תמיד בעיה שלבית המשפט יש סמכות לבוא ולמחוק עבירה אף על פי שזאת עבירה, אבל כמובן לבי היה אתו, אם זה בהסכמה בין מבוגרים, והיום בכלל לא מעלים על הדעת דברים כאלה, אבל כאשר מדובר על עבירה שהיא עבירה מאוסה, שהיא באמת קשורה בכפייה, בכפייה של נערות מסכנות, ואנחנו יודעים שזה קשור בכפייה ספציפית, הן ממש אסירות, אינני רואה כל סיבה מדוע לא לנסות להילחם בדרך הזאת. היו"ר זהבה גלאון: תודה רבה השופט חשין. לצערי חבר הכנסת גדעון סער, יושב-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, נאלץ לעזוב כדי לנהל ישיבה אחרת והוועדה שהיא ועדת המשנה לסחר בנשים מתקיימת בחסות הוועדה שלו. הוועדה עוסקת במאבק בסחר על היבטיו השונים נגד הסוחרים, נגד הסרסורים, חומרת הענישה וחוקקנו חוקים שמאפשרים ענישה כלכלית, חילוט רכוש. אנחנו עוסקים בנדבכים השונים ואנחנו רואים קשר גם לנושא של הפרסום שמאפשר זמינות. בסוגיה הזאת קיימנו מספר ישיבות וגם בישיבה של הפללת הלקוחות, האם צריך להפליל את הלקוחות, כבר כמה וכמה שנים אנחנו עוסקים בסוגיה הזאת. תמיד אנחנו מתחילים באיזשהו מאבק ציבורי ובניסיון לשנות עמדות, להביא לאיזשהו שינוי תודעתי, ורק אחר כך אנחנו באים לחקיקה. זאת בהחלט אחת הסוגיות שעומדות על הפרק. ברגע שהמודעות מתפרסמות, הלקוחות יודעים היכן מתקיימת הפעילות הזאת וזה מגביר את הזמינות, זה מאפשר גיוס של נשים לעסוק בזנות ובעצם חלקן גם נשים שהן קורבנות סחר, כמו ששמענו מהדוברים הקודמים. נשמע עכשיו שתי התייחסויות משתי זוויות שונות של נציגים מהאקדמיה. נשמע את דוקטור מוטי נייגר, יושב-ראש האגודה הישראלית לתקשורת מבית הספר לתקשורת במכללה האקדמית בנתניה ואחר כך את דוקטור נעמה שפי – ראש בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר - שתציג זווית אחרת. מוטי נייגר: הוזמנתי לכאן לדבר על תפקיד העיתונות באופן כללי. במקרו אני מוכרח לומר שהתקשורת משחקת משחק כפול. מצד אחד יש את המודעות הללו, ומצד שני, במגזינים או בתוכניות טלוויזיה כמו "עובדה" ו-"שבעה ימים" וכן הלאה, יש כתבות שמספרות על המצוקה של הנשים. כמובן זה נושא מאוד חם, טוב לשיווק של העיתונות ושל העיתונות הפופולארית בפרט. כלומר, מצד אחד יש את העניין הזה של אבוי בצד המגזיני, אבל מצד שני יש את העידוד לתופעה הזאת בצד של הפרסומות, כך שיש כאן משחק כפול כאשר העיתונות גם מרוויחה את הרייטינג בתוכניות המגזין הללו וגם מרוויחה מהפרסומות. לגבי התפקיד הכללי של התקשורת בעניין פרסום מתן שירותי מין או זנות, אני בעיקר יכול לסכם את מה שנאמר כאן כי מדובר כאן בעצם בשלוש רמות שונות. הרמה הראשונה היא הרמה של החברה באופן כללי, אמצעי התקשורת כמשקפים תופעה חברתית והתופעה החברתית שאמצעי התקשורת משקפים והפרסום הזה משקף זה את חוסר האכיפה ואת זה שזאת בעצם תופעה לגיטימית, כי אם היינו רואים מודעות – והזכרתם כאן את עניין הסמים – למכירה קוק פרסי באיכות מעולה, ברור שמיד עוצרים את מי שמפרסם מודעה מן הסוג הזה. לכן זה שיש את המודעות ברמת החברה, זה מעיד על כך שיש תופעה כזאת שהיא לגיטימית או מקובלת. גם אם אנחנו אומרים שהיא לא מקובלת ויש חוקים שהיא לא מקובלת, הרי עצם זה שזה ממשיך להתקיים שנים על גבי שנים, זה אומר שזה מקובל ולכן זאת רמת החברה. מבחינת צרכני העיתון, וכאן אני חושב שצריך לעשות הבחנה בין העיתון לבין אתרים באינטרנט שניגשים אליהם וגולשים לשם באופן יזום. צרכני העיתון מקבלים את המודעות הללו כאשר בעמודים הראשונים מספרים להם מה קורה עם איראן, מה קורה עם גלעד שליט, כלומר, הם מקבלים אותם במעטפת רצינית, במעטפת של העיסוק בחיים היום יומיים שלהם. הם רואים את המודעות הללו – דיברנו על קהל שבוי – ולכן אני לא רוצה לדבר אפילו על הרמה המוסרית שהיא גם חשובה, אלא להתייחס לכך שזה נותן לגיטימציה ותפיסה שזה חלק מעולם התוכן של אדם בתוך החברה והתופעה הזאת מקובלת ואפשר להשתמש בדברים. כמו שאתה קורא את החדשות על איראן, אתה גם קורא מודעות מן הסוג הזה. הרמה השלישית היא רמת מציעי השירותים והצרכנים. זה בהחלט מעודד צריכה. זאת אומרת, יש מספיק מחקרים שמדברים על קשר בין פרסום לבין צריכה כי אחרת למה לנו לפרסם בכלל? זאת בכלל לא שאלה וברור שיש קשר. הקשר הזה הוא כפול, גם בעניין של זמינות שנסקרה כאן, כלומר, לאנשים קל יותר להגיע למודעות, וגם מבחינת הלגיטימציה לתופעה בעיני הצרכנים. זאת אומרת, מי שבפועל משתמש בזה. זאת אומרת, יש כאן לגיטימציה לאורך כל השורות, גם החברה, גם צרכני העיתון וגם צרכני השירותים הללו ולכן הדיון הזה בעיניי חשוב מאוד. אני לא משפטן, אבל שמעתי כאן הצעות שנשמעו לי מאוד הגיוניות לגבי מה שצריך לעשות, אבל אולי אפשר לנסות לחשוב להשתמש במודעות האלה כחומר מודיעיני. זה קיים, זה כמעט כמו מודיעין 144 ומודיעין של מחקר ומעקב. אפשר להגיש את המודעות עצמן כתלונה למשטרה בחשד לעבירה, אבל זה לא בתחום שלי כי אני רציתי לדבר רק על תפקיד התקשורת באופן כללי ובמקביל לנצל את החלק השני של העיתון למאבק בתופעה הזאת בעיתון או בכלל. עניין הזה באמת חשוב לעשות הבחנה בין עיתונות לגיטימית ומעוגנת כמו העיתונים עליהם אנחנו מדברים לבין אתרים בשאר המדיה שלטעמי זה נושא אחר. נעמה שפי: הדיון הזה מאוד חשוב וחשוב לדבר על הנושא הזה וחשוב לפעול בעניינו, אבל נדמה לי שאנחנו מבצעים תוך כדי דיון שלוש החמצות כאשר אחת הוזכרה כאן כבר כמה פעמים והיא האכיפה. ברור שהאכיפה היא ראשונה במעלה ולא העובדה שקיימים פרסומים בענייני שירותי מין. החמצה שנייה בעיניי היא הניסיון לפנות באופן ישיר למו"לים. נכון שאם ביום הימים באמת יועמד לדין מו"ל ויוכנס לכלא, זה יצטלם טוב אבל אני לא משוכנעת שזה יצטלם טוב בעיתון שלו, אבל נדמה לי שזה לשים אצבע בסכר של מבול ענק שעובר את הסכר הזה. עכשיו ראיתי כאן את החוברות ואני חייבת להודות שנדהמתי לראות את החוברות האלה. הבעיה היא לא רק אצל המו"לים הגדולים. לתקוף את המו"לים הגדולים זה לעצור את אריק אינשטיין על סיגריית חשיש ולטפל כך בנגע הסמים. נראה לי שאם רוצים לפנות אל המו"לים הגדולים, כדאי לפנות אליהם באמצעות גיוסם לטיפול בנושא הזה. זה נושא חשוב מדיי. קריאה: ניסינו. הם לא מרימים את הכפפה. נעמה שפי: זה נושא מוזנח מדי. אני משוכנעת שאם פונים לא רק אל המו"לים הגדולים אלא גם פונים לעיתונאים ספציפיים, אפשר לגייס אותם לעניין הזה. עובדה שטופל עניין אחר שיש לו משמעות כלכלית לא פחותה נדמה לי, העובדים הזרים. נדמה לי שרבים מאנשי הכספים בארץ או אנשים שמגלגלים הרבה כספים עשו הרבה כסף גם מעניין העובדים הזרים, אבל עובדה שבעיית העובדים הזרים נכנסה למודעות הציבורית ואילו עניין שירותי המין לא נכנס למודעות הציבורית. עולה כאן כל הזמן השאלה שאולי לא מוגדרת כך לגבי ביקוש והיצע. אנחנו מדברים היום על ההיצע של המודעות, על חשיפת הלקוחות הפוטנציאליים לקיומם של שירותי מין. נדמה לי שצריך ללכת אל הלקוחות עצמם – ולכן אני מדברת על המודעות – לכתוב ולפנות בכל דרך אפשרית, בעצם להוקיע קודם כל גם את הלקוחות עצמם, להפוך את זה למשהו לא נורמטיבי. זה כל כך נורמטיבי שאנחנו בעצם לא הולכים לשם, אבל אנחנו צריכים ללכת גם למקום הזה ולומר לאותו אדם או גברת שאם הם נזקקים לשירותי מין, הם בעצם עושים את העבירה עצמה והם אלה שהם לא בסדר. כמו הפרסומת הזוועתית שיש עכשיו עם הילד שהולך להתפוצץ עם סמים ואלכוהול, לשים גם אותם בתור חגורת נפץ מתקתקת כי גם הם הורסים את החברה. לכן אני חושבת שצריך לפנות אל מודעות הציבור בצורה הרבה יותר רחבה. היו"ר זהבה גלאון: במסגרת המאבק שלנו במשך השנים מתייחסים תמיד לשלוש צלעות במשולש הזה וזה המשולש שיוצר את תופעת הסחר: הסוחרים שהם העבריינים, הנשים שהן הקורבנות והלקוחות שבעינינו הם משתפי הפעולה כי בלי הלקוחות התופעה הזאת לא הייתה מתקיימת. אני לא חושבת שאחד מוציא את השני. אני מסכימה שצריך להיאבק בלקוחות ואנחנו צריכים לחשוב האם צריך להפליל אותם או האם צריך לעשות פעולה ציבורית להעלאת מודעות. נאדיה חילו: אני מודה לך גברתי. אני רוצה לתת התייחסות לעניין ולומר שהתופעה הזאת על פי כל הנתונים הקיימים היום, לצערי, היא תלך ותתרחב ואומר מדוע. ראשית, הנושא של האכיפה בסימן שאלה. שנית, אנחנו יודעים שיש הרבה מאוד פרסומים ויש כלים נוספים שמתרחבים ואמורים להיות מנוצלים לנושא הזה. אנחנו מתארים מצב מצוי, נותנים את המספרים, מדברים על חומרת העניין, מביאים את התופעה, אבל כאילו כאן משהו נעצר. בהרבה מאוד דיונים זאת התחושה שיש המלצות, אבל כאן זה נעצר. לדעתי אנחנו כן חייבים לפתרון הבעיה ולשאוף למצב של שינוי ולכן צריך לנסות לזהות ואפילו לחלק את כל הגורמים השותפים במובן מסוים ולראות איך כל גורם ניתן אולי לנטרל או להעניש, תלוי בגורם. הייתי רוצה לנסות לחלק את זה לכמה סוגיות ספציפיות. הנושא הראשון הוא נושא הפרסום וזה נושא שהוא בשליטה. כלומר, יש את מי שמפרסם, אנחנו רואים את המודעות, אנחנו רואים את המקומונים, את העיתונים, את הז'ורנלים, ושם מדובר בשני שותפים כאשר השותף הראשון הם משרדי הפרסום והשני הוא הכלי דרכו מפרסמים. אלה שני גופים שניתנים לזיהוי בצורה מאוד ברורה, הם נמצאים וכולם רואים אותם. כלומר, זה לא איזה כלי שצריך לחפש אותו, כלי נסתר, כלי סודי. הכלי נגיש וקל להגיע אליו ולהעניש. בעניין הזה, וכבר נאמר, התחושה היא שלא עושים מספיק, אם בכלל. הנושא של המפעילים. אחרי מודעות כאלה יש גם מישהו שלוקח אחריות כוללת ומפעיל את כל העסק הזה ואלה לא הקורבנות. גם לנושא הזה, לנושא של המפעיל, הוא צינור אליו אפשר להגיע דרך האינפורמציה ואפשר לאכוף שם את החוק הקיים בצורה מאוד ברורה. לדעתי, וזה כבר נאמר כאן, הנושא של האכיפה בכל הנושא הרחב הזה לא ממוצה עד הסוף. החלק השלישי הם הקורבנות והחלק האחרון הם הצרכנים. כלומר, יש כאן עוד שתי סוגיות. לגבי הקורבנות, הנשים, שם בדרך כלל מה שקורה הוא ששם נאכף החוק יותר מאשר נאכף בסוגיות האחרות. אולי הוא נאכף כי יותר קל, אולי כי הן קורבנות, אולי אפשר להגיע אליהן. מכל מיני סיבות אנחנו מוצאים שהחקיקה נאכפת במקרה של הנשים, הקורבנות. מגיעים אליהן והשותפים האחרים שהם הרבה יותר גדולים, שהם המפעילים, לגביהם יש התעלמות מסוימת. כך גם לגבי הצרכנים. אנחנו לא צריכים להעלים עין מהלקוחות כי גם הם צד בעניין הזה. אני אומרת שצריך לראות את הנושא הזה בצורה מערכתית, לתת את הפתרונות ולא להתחיל במקרה הקל שקל יותר מבחינת האכיפה. כאן אני פונה למשטרה. אולי יותר אפקטיבי להתחיל מהכבד ולהגיע אל המקורות, גם אם זה הרבה יותר קשה וזה מצריך משאבים נוספים. אז אולי זה ייתן מענה לסוגיות הנוספות שאפיינתי אותן. היו"ר זהבה גלאון: דיבר כאן השופט חשין על חוקים שלא נאכפים וציין את המילה מרד. לפי הנתונים שמסר לנו השר לביטחון פנים אנחנו רואים עלייה מאוד משמעותית מבחינת הגשת כתבי אישום, אבל זה אפס קצהו. נכון שיש תמיד דברים יותר חשובים בסדר היום אבל השאלה מה עושים עם אותם משרדי פרסום ועם אותם סרסורים שמפרסמים. יצחק אלמוג: המודעות לתופעה הולכת ומוטמעת במשטרה יותר ויותר והיא זכתה לתעדוף של השר. לצורך כך הופצו הנחיות וחוזרים ומתנהל מעקב שוטף שלנו אחר כל הדיווחים מהשטח. כיעד בשנת העבודה 2007, אחד מהיעדים שלנו, במסגרת תיקוני החקיקה של סחר בבני אדם לעבדות ולכפייה, אחת הנגזרות שאנחנו מכנים אותה כעבירת המעטפת, היא אותה עבירה של הפרסומים. התשתית הראייתית שנדרשת לביסוס אשמה של אדם על פי סעיף 205 דורשת מהמשטרה – זה לא בדיוק כפי שנאמר כאן – לא רק לקחת את ההודעה ולהגיש כתב אישום. אנחנו צריכים כאן לתפור את כל הקצוות וכמובן שמדובר על עבירה שהיא בקטגוריה של חצי שנת מאסר. נכון שבעניין הזה יש תעדופים. זאת אומרת, זה נכון שהפרסום שמושם על כלי הרכב הוא בתעדוף משני לעבירות שניתן לבסס בהן ולגשת לאותם משרדי הפרסום, העורכים, המו"לים, ובסופו של דבר להביא לתוצר מוגמר. בהמשך יפרט רענן כספי שעוסק בנושא הזה באופן ספציפי את העיקרים של ההנחיה לשטח, כיצד לאסוף את אותה תשתית נדרשת. אני מזכיר שמדובר בעבירה שהיא בקטגוריה של חצי שנת מאסר. דבריו של כבוד השופט בהחלט מקובלים, שכאשר המחוקק מחוקק, הממשלה ונציגיה צריכים לבצע אבל אני לא יודע אם כאשר המחוקק חוקק את הסעיף הזה וקבע חצי שנת מאסר, שזאת קטגוריה יחסית נמוכה בדיני העונשין, אם הוא נתן את מלוא המשקל לחומרה אותה ניתן לראות אותה בהיבט הציבורי כפי שהדברים נשמעו על ידי כבוד השופטת דורנר ואכן אני חושב שזה לא רק לפתחה של המשטרה. אני מנסה לומר ששילוב של כל המערכות, ובראש ובראשונה המודעות והאווירה הציבורית, לדעתי חלק מהדברים ברצון טוב, כפי שהשתקף מדבריה של כבוד השופטת, מול הגופים הבלתי ממשלתיים, יכולים בסופו של דבר להביא הרבה מאוד מו"לים ועורכים לאסור בכלל על הפרסומים הללו ללא אכיפה מסיבית. רענן כספי: כבוד השופט חשין ציין ובצדק שהעבירה לציבור היא לא רלוונטית ולדעתי גם בתיקים שאנחנו מנהלים בשנתיים האחרונות ההתייחסות הזאת היא משנית. כבוד השופט חשין ציין את הנושא של זנב ולא ראש, אבל אני חייב לציין כאן שב-11 בחודש פורסם דוח אמריקאי לפיו בשנת 2006 עלינו לדירוג השני בתוך מחלקת המדינה וקיבלנו מחמאות על האכיפה בתחום כאשר הפעם לא היו הערות לנושא הסחר בבני אדם למעשה זנות. בנושא הזה דווקא כן השתפרנו. יש לי כאן בעיה לתת סקירה על עצם סעיף 205ג כי בקלות אני יכול לתת רעיונות שאני לא רוצה לתת אותם, איך בקלות ממש אפשר לעקוף את החוק בגלל החלופות שיש בחוק. אני יכול לציין שחלק מהחוברות שהועברו לעיוננו לפי חוות דעת שהיו כבר נבחנו ואפילו נפתחו תיקים פליליים לגבי חלק מהם ונסגרו מאחר שבתשתית הראייתית שאפשר להשיג, הסייגים בסעיף 205ג כמעט מתקיימים לגמרי ולהערכתנו אי אפשר היה להגיש כתב אישום במקרים האלה. אני יכול לציין שמבחינת המשרד לביטחון פנים, השר לביטחון פנים, עם כניסתו לתפקיד, נדרש לנושא הסחר בנשים ובמיוחד לנושא של פרסום שירותי זנות והוא גם קיים ישיבה עם חלק מהארגונים הבלתי ממשלתיים ובעקבותיה הוא גם הוציא הנחיות לשטח באמצעותנו כדי להגביר את האכיפה בנושא. אני יכול לומר שבמסגרת החוק החדש אנחנו הוצאנו נוהל מקיף האומר איך לטפל בחוק החדש, סחר בבני אדם בכלל, כאשר חלק ממנו, זאת נגזרת, הוא הטיפול גם בפרסום שירותי זנות כולל הנחיה לחוקרים כיצד לבצע את החקירות והחקירות האלה הן לא כל כך פשוטות אלא חייבים לבצע מספר רב של פעולות חקירה. אם אתם רוצים, אני יכול למנות אותן, אבל אני חושב שעדיף שלא. ב-13 ביוני הוכן נוהל מקיף של המשטרה. במקביל, ב-13 ביולי הוציא ראש האגף לחקירות ומודיעין הנחיה לשילוב בתוכניות העבודה את הטיפול בסחר בבני אדם בכלל ובעבירות ספציפיות כאשר ביניהן עבירת פרסום שירותי זנות, כולל מדד כמותי למחוזות כיצד לאכוף את האכיפה וכיצד נוכל למדוד את זה בסופו של דבר. היו"ר זהבה גלאון: מה זאת אומרת מדד כמותי? יצחק אלמוג: במקומות מסוימים בהם נפתחו 15 תיקים, הדרישה הייתה פי שלוש או פי ארבע. זאת אומרת, עד סוף 2007 הם צריכים להציג יעד של 70-80 תיקים. בראייה ארצית מדובר במספר מאות תיקים בכל המחוזות. היו"ר זהבה גלאון: זאת ההנחיה החדשה? רענן כספי: בגלל הסחר. קריאה: תיקים או כתבי אישום? אנחנו מדברים על תיקי חקירה? רענן כספי: כן, אבל אנחנו מדברים על סחר בנשים, על עבירות בכללותן, וביניהן נמנית גם העבירה הזאת. הגברת רחל גרשוני לא נמצאת כאן, אבל לדעתי היא כבר הגישה למנכ"ל משרד המשפטים את ההמלצות הטנטטיביות לתוכנית הלאומית למאבק בסחר למטרות זנות. במסגרת צוות מנכ"לים של משרד המשפטים מתכנס מזה חצי שנה צוות משנה להמלצות לגבי תוכנית לאומית למאבק בסחר למטרות זנות כאשר אחד הסעיפים הספציפיים בהמלצות נוגע להגבלת שימוש במקומות שנועדו לעיסוק בזנות ובין היתר הוא לא דן רק באכיפה המשטרתית – הוא מזכיר את זה – אלא הוא דן גם בשימוש או הגברה בעניין הנושא החקיקתי. יצחק אלמוג: לגבי השדרן דידי הררי. לא הייתי מתייחס לכך, אבל זה הועלה כאן ולכן פרט אחד חשוב לציין. כאשר הגיעה לפתחנו התלונה, זה היה ביום האהבה ונעשה שם משהו היתולי כזה או אחר. אנחנו לא מצדדים בזה אבל הטיפול שלנו כלל בין היתר שליחת מכתב למנכ"ל רדיו ללא הפסקה שטיפל בכך, הוא חזר, התנצל ואמר שכאן מדובר במשהו שהם הפיקו ממנו את הלקחים ולא יעשו אותו פעם נוספת. לאחר מכן כאמור הערר נדחה על ידי הפרקליטות. זה לא שאנחנו היינו אטומים וחשבנו שזה תקין לחלוטין, אבל הנסיבות בהן היו הדברים, ביום הספציפי הזה, בצורה, בתמליל עצמו, אפשר היה להבין מזה שזה נעשה יותר בצורה היתולית, למרות שזה כמובן לא נותן לכך את ההכשר. היו"ר זהבה גלאון: אני מניחה שעל זה המחלוקת שלכם, אבל לא ניכנס לזה. רענן כספי: בנושא הזה מדובר בתוכנית היתולית, אבל אנחנו רואים כל שני וחמישי תוכניות טלוויזיה, אקטואליה, ואני צופה בהן והציבור צופה בהן, ואם מדברים על התוכנית הספציפית הזאת, אני לא בטוח שבתוכניות האקטואליה אין פרסום שירותי זנות כי למשל בשנת 2006-2007, ראיתי לפחות בחמישה או שישה מקרים לגבי מקומות בהם מתקיימים שירותי זנות. שלי יחימוביץ: כדיווח חדשותי. רענן כספי: כן. שלי יחימוביץ: יש גם דיווח חדשותי על רצח אבל זה לא אומר שיש כאן פרסום לרצח. רענן כספי: לגבי התיקים שאנחנו בדקנו, אני יכול לומר שלגבי ההנחיה בעבר, גם ב-2006, קיבלנו תלונה ובעקבותיה סופקו לנו כל החוברות והמקומונים מכל רחבי הארץ, אותם העברנו לחקירה ביחידות החקירה. אני יכול לומר שכ-22 תיקי חקירה נפתחו, למעלה מ-10 כנגד המקומונים. חלק מהתיקים נגנזו, חלק מהתיקים הועברו לתביעה וחלק לפרקליטות. יש לי כאן תיק אחד לדוגמה ומה שצריך לעשות בו בעצם פעולת חקירה. בפעולות החקירה, בחלק מהמקרים כאשר אנחנו באים לבדוק, מדובר בשירותים שהם לא שירותי זנות אלא שירותי מסג' למיניהם והם עובדים על פי החוק. אנחנו בודקים אותם ראייתית והולכים למקומות ובודקים. אני יכול לומר שלגבי כל הנושא, אנחנו עוקבים אחריו ובכל תיק אנחנו שולחים תזכורות כדי לבדוק מה קורה אתו. אנחנו מקווים שההנחיות של השר לביטחון פנים ושל ראש האגף לחקירות ומודיעין יוטמעו יותר ואנחנו נצליח לפענח יותר פרשיות. היו"ר זהבה גלאון: אתה אומר שאתם מתעסקים פחות בעיתונות היומית ויותר בעיתונות המקומית ובחוברות האלה, הכחול בננה למיניהן. רענן כספי: אני לא אתייחס לחוברות כי אני לא רוצה לתת כאן רעיונות. היו"ר זהבה גלאון: המיקוד הוא בעיתונות המקומית, בפרסומים המקומיים ובחוברות למיניהן. רענן כספי: ברור, אבל כאשר מוגשות תלונות, אנחנו בודקים. יצחק אלמוג: ברור שאנחנו משתמשים בזה למודיעין גלוי ונפתחו למעלה מ-200 תיקים על ניהול בית בושת. היו"ר זהבה גלאון: בשנת 2006? יצחק אלמוג: כן. 250 בשנת 2006 ובשנת 2007 מדובר באותו סדר גודל. היו"ר זהבה גלאון: בישיבה הקודמת אמרתם שיש ירידה מאוד משמעותית בסחר בנשים. אם זה כך, אין כאן הלימה. רענן כספי: מה שקודם הוזכר במצגת, ורחל גרשוני ציינה זאת, אני לא קושר את פרסום שירותי הזנות דווקא לסחר עצמו. צוין שם, וגם כבוד השופטת דורנר ציינה, לגבי ספסרות. פרסום שירותי הזנות הוא לכלל תעשיית המין ולאו דווקא לגבי הסחר עצמו. יש ירידה משמעותית בכמות קורבנות הסחר שמועסקות בישראל, כאשר להערכתנו מדובר במאות בודדות ובעיקר במשרדי ליווי. אני יכול לציין עוד דבר והוא שהחוק כשלעצמו לא נותן מענה לאינטרנט ויש לנו בעיה עם זה. היו"ר זהבה גלאון: אתה רוצה להסביר למה יש לכם בעיה עם האינטרנט? רענן כספי: אני לא רוצה לתת רעיונות. רוב האתרים באינטרנט, צריכים להיכנס אליהם על פי דרישה ויחסית הם עומדים בחוק. שלי יחימוביץ: גברתי יושבת-ראש הוועדה חברת הכנסת גלאון. קודם כל, אני רוצה להודות לך על כך שאת מקיימת את הדיון הזה ועל הסיזיפיות וההתמדה שלך, גם האידיאולוגית וגם המעשית בתחום הזה שכמה שאנחנו לא מתעסקות בו וכמה שאנחנו לא צוברות ותק בו, אנחנו כל פעם נכנסות אליו כאילו זה שדה בור שאף אחד לא חרש בו קודם, וזה מאוד מתסכל לכשעצמו. לכן יש לי הערכה עצומה להתמדה שלך בעבודה הפרלמנטארית סביב הדבר הזה. כבוד שופטי בית המשפט העליון בדימוס, השופטים דורנר וחשין, אני מודה לכם שבאתם ואני מתנצלת שאני אומר את דבריי ואלך כי אני באמצע דיון בוועדת הכספים על הרפורמה בליסינג שהוא ממגנט אליו הרבה יותר תשומת לב, אנרגיות ואמוציות מאשר הדיון הזה, מטבע הדברים, כי מדובר בכסף, אבל גם כאן מדובר בכסף ומדובר בתעשייה. זנות היא לא מקצוע והפורום הנכבד הזה הוא הפורום האחרון שאני צריכה לומר לו את זה, אבל כיוון שצופים בנו אזרחים תמימים בבית, חשוב לומר את זה. זנות היא לא מקצוע, זנות היא מעשה אלימות ובמעשה האלימות הזה יש קורבן ויש תוקפן, ומדובר באחד ממעשי האלימות ששנותיהם כשנות ההיסטוריה האנושית. בצדק זנות היא לא עבירה פלילית, כיוון שברור שהקורבן לא עובר עבירה פלילית אבל כל מי שמתעמר בקורבן וכל מי שמקרבן אותו, כן עובר עבירה פלילית. לצורך העניין הסרסור עובר עבירה פלילית והלקוח עובר עבירה פלילית, והלקוח הוא לא לקוח שקונה מוצר. אדם שנכנס למכון ליווי מבצע מעשה אונס. לצורך העניין הזה עיתון או כל כלי תקשורת, בין אם הוא ממוסד ובין אם לא, שמפרסם את העבירה הפלילית הזאת ואת שמעה, עובר עבירה פלילית. אני רוצה אגב להתקומם על הביטוי שירותי זנות. אלה לא שירותים. שוב, מדובר במעשה אלימות ברוטאלי שאין אישה בעולם, לרבות אישה שלכאורה מביעה הסכמה, שרוצה בו, כמו שאין אישה בעולם שאומרת לעצמה כשהיא ילדה שכאשר היא תגדל, היא תהיה זונה. אין דבר כזה. אין בחירה חופשית של מקצוע הזנות, גם בחלקים היותר רכים שלו לכאורה, ובוודאי היום כאשר סחר בבני אדם הוא התעשייה הפלילית השנייה בגודלה אחרי הסחר בסמים. באופן ברור אנחנו נמצאים באזור של הפשיעה הפלילית ולא באזור של שירותי מין, לא באזור של צרכנות, ולא באזור של פרסום מקצוע. נכון, זאת תופעה שקיימת מאז ומעולם אבל גם רצח קיים מאז ומעולם, וכל קשת העבירות הפליליות קיימת מאז ומעולם, אז אולי גם רצח, כיוון שהוא קיים מקדמת דנא והוא חלק מטבעו של המין האנושי, אולי גם נמסד אותו ונפרסם מודעות לרוצחים בשכר? ואולי גם נעשה את זה במקומות נקיים וממוסדים עם מגבת כדי שהדם לא ישפריץ מסביב. בעיניי כל סוג של הכרה ומתן לגיטימציה למעשה האלימות הזה, הוא שיתוף פעולה עם העבריינות הפלילית הזאת, ולצורך העניין המו"לים של העיתונאים משתפים פעולה עם עבריינות פלילית. אני רוצה להעיר הערה מהותית ערכית לגבי סעיף 205ג שלחברת הכנסת גלאון מן הסתם יהיו הצעות יותר פרקטיות בסיום הישיבה לגביו. הסעיף הזה בא להגן על רגשות הציבור בעיקרו וגם על זה אני רוצה להביע מחאה. נכון שגם אני כשאני יוצאת עם הילדים שלי בבוקר אל הרכב ואני מוצאת את הדברים האלה מתנוססים על חלון הרכב, האינסטינקט הראשון שעולה בי הוא הגנה על ילדיי ועל רגשות הציבור ועל עצמי לכאורה כצרכנית ואני מתנצלת על הביטוי. אבל לא זה לב העניין אלא לב העניין הוא הקורבנות ולא אנחנו כצרכניהם, כצרכני פורנו או גברים מסוימים בחברה כצרכנים לכאורה - וכבר אמרתי, אנסים ולא צרכנים - של התעשייה הזאת. לכן כל מהות הסעיף הזה לא מוצא חן בעיניי. רגשות הציבור כאן הם העניין השולי במעלה והעניין הראשון הוא קורבנות העבירה הפלילית הזאת, קורבנות קשים של אלימות פיזית קשה שלעולם לא יחלימו ממנה, גם אם הם יצליחו להיחלץ מהשבי הזה של העיסוק בזנות. לכן העיסוק של העיתונות בדבר הזה, כחלק לגיטימי מעולם הצרכנות והשיווק, הופך את התופעה הזאת לאפלה הרבה יותר כיוון שהוא גורם לזליגה בין הלא נורמטיבי לנורמטיבי. במקום להוקיע את הדבר הזה, להילחם נגדו בכל כוחותינו, להתחיל להפעיל סנקציות על מה שקוראים בטעות לקוחות, להגביר את הסנקציה על סרסורים המתקראים בעלי מכון ליווי ובעצם אלה אנשים שנותנים יד למעשי אונס יום יומי של הנשים האלה, במקום זה אנחנו לוקחים את הדבר האפל הזה אל המחוזות הלגיטימיים בעיתון תקני ועל תקן מקצוע, עוד מקצוע שמפרסמים את שירותיו. אין לי כרגע תרופות חד משמעיות להציע חוץ מדבר שאני חוזרת ומציעה אותו למרות שבדרך כלל הוא נופל על אוזניים ערלות, והוא להתחיל להטיל סנקציות פליליות על הלקוחות, על האנסים, אבל לגבי סעיף 205ג, אני בטוחה שהוא צריך לעבור שינויים מהותיים ביותר. רענן כספי: התכלית לשמה החוק חוקק היא להילחם בסחר ובספסרות, וזה מתווה בהנחיית פרקליט המדינה 2.2. היו"ר זהבה גלאון: החוק לאיסור סחר בבני אדם, אבל לא 205ג. רענן כספי: זה מובנה בהנחיית פרקליט המדינה 2.2 וזה חלק ממה שהיה בערר שנדחה. היו"ר זהבה גלאון: עורכת הדין אורלי מוראל מהפרקליטות, למה הפרקליטות לא רוצה לריב עם העיתונים? אורלי מוראל: הייתה פעם אחת שהיא הצליחה. מהנתונים ששמענו היום, בעיתונים הגדולים זה לא נמצא. אם אנחנו פותחים את העיתונים היומיים, "מעריב", "ידיעות אחרונות" והעיתונים הגדולים היומיים, זה לא נמצא שם, לפחות לא בצורה שזה נמצא בחוברות. רוני אלוני: תראי את הלוח הראשי של "ידיעות אחרונות" מהיום. מה לא נמצא? אורלי מוראל: אני רוצה להתחבר לדברים שאמרה חברת הכנסת שלי יחימוביץ. החוק, כמו שאנחנו רואים אותו היום, הוא בעצם אחד השרידים האחרונים שנותרו לתקופה שאני קוראת לה תקופת הלנה תורג'מן והנחיות פרקליטת המדינה שיצאו מאז. בתקופה ההיא חשבנו – יכול מאוד להיות שטעינו וחשבנו – שמכוני ליווי זה בסדר וזה מקובל וצריך רק להסדיר את הפעילות באיזה שהן הנחיות. החוק נולד מאותה מחשבה כשהוא באמת בא למנוע את הפגיעה ברגשות הציבור. נכון שבהנחיית פרקליט המדינה החדשה ניסינו איכשהו להלביש על התכלית המקורית של החוק איזשהו מאבק שמתקרב למאבק בסרסרות ובסחר, אבל הניסיון להלביש על החוק תכליות אחרות – ויושבים כאן שני שופטים של בית המשפט העליון – הוא ניסיון מאוד מאוד מוגבל. היכולת שלנו כפרקליטות לבוא ולטעון על פי התכליות המקוריות של החוק תכליות אחרות ולנסות לגלוש לתחומים אחרים, היא מאוד מוגבלת ונדמה לי שאנחנו בעצם חוזרים ומגלגלים – ראיתי את הפרוטוקולים של הישיבות האחרונות שהיו בנושא – את הדברים לוועדה ולמחוקק במטרה לשינוי החוק. עשינו שינוי כל כך יפה בכל התחומים והיום כמעט יש תמימות דעים שהמודעות האלה לאו דווקא מפרנסות את הסחר, אבל לבטח את הסרסרות, ויש גם אמירות של בית המשפט העליון שאומר שהסרסרות היום היא עבירה הרבה יותר חמורה ממה שהיא הייתה. אני רוצה להתייחס לאינטרנט ולהזכיר פסק דין חדש שהתפרסם ממש בימים האחרונים ולהראות איך הדברים מתלבשים. היום, לפי הסייגים שנמצאים בסעיף 205ג, למעשה הפרסום ברדיו והפרסום באינטרנט הם כמעט עומדים בסייגים של החוק כי אתה שומע את השידור ברדיו. גם כאשר הקהל שבוי באוטובוס, אתה יכול לבקש מהנהג להחליף את התחנה ברדיו והוא חייב לעשות זאת, אתה נכנס לזה כאשר אתה רוצה ואתה מקבל את זה לפי צריכה. החוברות המזעזעות האלה הן כמעט עומדות בפני החוק. אפשר לאכוף פה ושם, אבל קשה מאוד. התפרסם בימים האחרונים – זה הופץ אתמול – פסק דין שעוסק דווקא בהימורים, ואני רוצה להראות לכם את ההבדל. זאת אמנם החלטה במעצר של בית משפט מחוזי אבל ההחלטה היא מאוד מאוד יפה. בדומה ובשונה מהסחר בנשים, גם עבירת פרסום של ההימורים היא אסורה אבל היא מנוסחת מעט אחרת ונאמר בה: "השתתפות בעריכת הגרלות והימורים, המציע מוכר או מפיץ כרטיסים או כל דבר אחר הבאים להעיד על זכות להשתתף בהגרלה או בהימור וכן המדפיס או המפרסם מודעה על הגרלה או על הימור, דינו מאסר שנה או כפל קנס". זאת הוראה הרבה יותר ברורה שהרבה יותר קל לאכוף אותה ובית המשפט אומר שהאיסור נובע מכך שמדובר בפרסום של מעשה עבירה, בניגוד אלינו שהאיסור נובע מהרצון להגן על רגשות הציבור. דן בית המשפט באפשרות לאכוף את העבירה הזאת על פרסום של הימורים באינטרנט, כאשר מי שנעצר בארץ זה אזרח אנגליה שיש לו אתר אינטרנט שמקורו לא בארץ, שמפרסם בעברית באותו אתר. המחוקק יוצא מניסוח כזה של עבירה אומר שהוא רוצה לקיים את תכלית החוק והוא אומר שברגע שזה מגיע לצרכן במחשב בארץ, זה אסור. עם ניסוח כזה אנחנו יכולים להתגבר גם על האינטרנט, למרות שאם מנסחים, שווה להכניס את זה באופן מפורש. עוד משהו יפה בפסק הדין הזה. באתר הזה באינטרנט יש אזהרת המהמרים, שאם ההימורים הם עבירה פלילית במדינה בה הם רואים את האתר – וזה כתוב בעברית, מעניין באיזה מדינות עוד רואים את זה – כאילו בעל האתר לא אחראי. רואים את האזהרות האלה גם בחוברות האלה כאשר כתוב "בעצם לקיחת גיליון זה אני מצהיר כי הנני מעל גיל 18 ומודע לכך שתוכן הגיליון הינו למבוגרים בלבד". בית המשפט אומר שהאזהרה הזאת היא לא פטור מעבירה פלילית, היא לא יכולה לפטור אדם מעבירה פלילית והוא לא מתייחס אליה כאשר הוא בא לאכוף זאת. אותו הדבר אפשר להחיל בעניינינו בתנאי שיתוקן החוק כי היום את האינטרנט אי אפשר לאכוף עם הסייגים שנמצאים בסעיף 205ג. כאן אנחנו בעצם מגלגלים את הכדור אליכם. בנוגע למצב הקיים. אני מסכימה שצריך לאכוף יותר. הנחיות הפרקליטות הן חד-משמעיות למשטרה וגם המשטרה פעלה והוציאה הנחיות מטעמה שאפשר לאכוף, אבל היכולת שלנו להגיע להפסקה אמיתית של הדברים האלה ולאכיפה אמיתית היא רק עם תיקון החוק. בנוגע לתיקון החוק. אפשר ללכת לכל מיני כיוונים שיעזרו לאכיפה. אם נלמד מהכלים החדשים שיש לנו בחוק איסור הלבנת הון והעיצומים הכספיים, זה נושא שאני מרכזת אותו בפרקליטות האזרחית ואני רואה כמה הדברים יכולים להצליח, ולכן שווה לחשוב על זה. בחוק הלבנת הון אמר המחוקק שהוא רוצה להקל, לא בכל דבר הוא יכול להגיע לעבירה פלילית ולכן הוא בעצם יצר שתי מדרגות: מדרגה אחת של עבירה מוחלטת, שברגע שאתה נכנס למדינת ישראל עם סכום כסף מעל המותר, עברת את העבירה ואתה יכול ללכת למסלול של עיצום כספי, ובמקרה הזה יושבת ועדה, לא בית משפט, שדנה על פי ראיות מינהליות ומטילה עיצום כספי וקנסות מאוד גבוהים. התיק האחרון שלי היה של 2 מיליון שקלים. זאת אומרת, זה בהחלט אפקטיבי. את כל הכספים האלה אפשר להפנות לקרן, וזה בטח תחום שנושק. מצד שני יש לי את העבירה הפלילית למקרים החמורים, למקרים שניתן להוכיח את הכוונה, שניתן להוכיח סיוע לסרסרות אולי, ששווה ללכת על כתב אישום, שזה גם מקל מצד אחד על האכיפה ומצד שני גם נותן לי מענה לכל המודעות הקטנות האלה. שווה לי אולי לפעמים בפעמים הראשונות ללכת למסלול הזה ולהטיל עליהם איזה קנס שלא ישתלם להם. אם אני אבוא פעם אחת לבעל פיצוציה ואומר לו שזה שהוא משאיר את החוברות האלה בחוץ הוא עובר עבירה ואני אטיל עליו איזשהו קנס משמעותי, החוברות האלה לא יהיו בחוץ כי לו אין אינטרס גדול בזה ובזה כבר עזרתי קצת. לצערי אנחנו מגלגלים את הכדור חזרה אליכם ושווה לחשוב על זה. רענן כספי: מה שאורלי מוראל ציינה עכשיו, זה בפירוש מה שהשתמע מפסק דין שהיה. 4 שנים נמשך המשפט ואני יכול לומר לך שזה נוהל בתביעה המשטרתית. חלק מזה היה בגלל איך שמנוסח הסעיף כאשר היו צריכים להתווכח על כל דבר ודבר. אברהם מיכאלי: כבוד השופטים, גברתי יושבת-הראש, אני רוצה לשבח אותך. בחוק האחרון שנדון בוועדת החוקה בעניין סחר בבני אדם, הכנסת כבר אישרו אותו וגם שם היית נחרצת בקידום החוק. לדעתי אולי הטעות שלנו היא בזה שאנחנו לא מגדירים כאן את המטרה ולא עושים זאת ללא כחל וסרק. הרבה פעמים, אולי בגלל שאנחנו חברה ליברלית, חברה מודרנית ומתקדמת, הרבה פעמים כאשר נכנסים להתמודדות עם נושאים מן הסוג הזה, חוששים מה יאמרו אם נהיה קיצוניים לצד אחד. אנחנו כביכול סוגרים את החופש של כל מיני אנשים לעסוק בכל מיני דברים. חברת הכנסת יחימוביץ הגדירה את זה קודם נכון מאוד. תופעת הזנות היא תופעה חמורה ביותר שאנחנו כחברה כנראה עוד לא הבנו את חומרתה. זה לא רק מתחיל מפרסום כזה או אחר בעיתון. כל ההשלכות שיש מסביב לזה, וכרגע זה מגיע לסחר בבני אדם, אנחנו רואים את התופעה החמורה הזאת של סחר בנשים כאשר היום מביאים לארץ נשים בדרכים לא דרכים, בדרכים כל כך משפילות, שבעצם זה מבייש אותנו כמדינה, מבייש אותנו כחברה. אם בסוף נגדיר את התופעה הזאת כתופעה שצריך להילחם בה ומטרה להילחם בה, אנחנו כמחוקקים מרימים את הכפפה. אני חושב שנשב שוב על כל הסוגיה הזאת של תיקון החוקים כי אולי עד עכשיו היינו ליברליים מדי. אני חושב שהחוקים האלה שחוקקו בזמנו, גם אז הייתה התקפה על הכנסת שהכנסת מחוקקת חוקים מאוד מגבילים, כביכול פוגעים בזכות החופש לעסוק במקצוע הזה. אני מסכים לכך שזה לא נקרא מקצוע אלא זאת השפלה של אישה. מי שגורם לכך שנשים תעסוקנה במקצוע הזה, הוא מי שמרוויח כסף מכך. כולם מתעשרים על חשבון אותן נשים מסכנות שעוסקות בזה וההשלכות של זה הן חמורות ובתקופה הזאת אנחנו רואים כמה הן חמורות. אני חושב שאחרי ההערות ששמענו כאן היום, וגם קראנו בחומר שחולק, אין כל ספק שאנחנו צריכים לחוקק בצורה הרבה יותר ברורה והרבה יותר נוקשה, כך שגם למשטרה לא יהיו פרשנויות בהתייחסותה לנושא וגם הפרקליטות, עם כל הכבוד, לא תיכנס לפרשנויות כאלו ואחרות שאנחנו כמחוקקים רוצים לדרוש את הדברים, וכך נעשה. עדית הראל-שמש: אני נציגת מכון תודעה, עמותה שמנסה להביא למהפך תודעתי בתפיסה שלנו לתופעת הזנות. אני רוצה להתחבר לדבריה של דוקטור שפי וחברת הכנסת יחימוביץ ולפנות לכבוד השופטת דורנר בבקשה לחייב את מערכות העיתונים, את העיתונאים ואת העורכים לעבור מהפך תודעתי בהבנה שלהם את תופעת הזנות. הם אלה שמכתיבים לנו את התחושה שלנו ואת הלגיטימיות של הזנות ופתיחות הדעת ותחושת איזה נחמד זה או איזה מגניב זה ללכת לאישה בזנות, היא זאת שמשפיעה על כל החברה. צירפנו כאן ביטויים שעורכים ועיתונאים משתמשים בהם כמו משחק מחבואים במכון הליווי, מס הכנסה מאוד אוהבים לשחק את המשחק הזה, גן שעשועים, תשע מחליפה – זה על סחר בנשים ממונגוליה – עלי בבא בדרום, זאת הכותרת שנתנו לנשים קורבנות סחר שמוחזקות במערה באזור אילת. התפרסם הסיפור של קיסריה, שם שוכרים וילה גדולה למסיבות רווקים ומביאים לשם נשים שעוסקות בזנות וחוגגים שם שלושה ימים. ראיתי אייטם בערוץ 10, בחדשות, שם דיברו על הילדים שמסתכלים, מדברים על כמה עולה הווילה ואיך זה נורא, אבל אף אחד לא מדבר על הנשים האלה ומה הן נדרשות לעשות. ידוע שככל שקונים אישה ליותר זמן, כך גם ההתעללות בה היא יותר ממושכת. הבאתי כאן קריקטורה מ"מעריב" שמציגה שני שייח'ים וסביבם כמה נשים עם מחירים עליהן. את התלונה הגשתי למועצת העיתונות אבל עדיין לא קיבלתי תשובה. אנחנו יודעים על עיתונאי מאוד מפורסם מ"ידיעות אחרונות" – שדרך אגב, הוא גם אוהב בטורים שלו לחלק מחמאות והערות לנשים בזנות כאשר פעם אחת קראתי שהוא כתב שהן שמנות מדיי ותיאורים כאלה - והוא עושה סיורים בתל-אביב והסיורים שלו מפוצצים, האוטובוסים מפוצצים באנשים, והוא למשל עובר ליד המקלט לקורבנות סחר, מצביע על המקום הזה ואומר שכאן נותנים כסף לזונות על חשבונכם. העיתונאים הם אלה שמכתיבים את דעת הקהל וצריך להגיע אליהם. לגבי האינטרנט. מכון תודעה פרסם עכשיו את הדוח שלו על מצב הזנות למועצת זכויות האדם באו"מ. הדוח הזה התקבל והשנה התייחסנו לאינטרנט ואיך זה משתקף באינטרנט. המצב שם מזעזע. צירפתי כאן דוגמאות מאתר יאהו שהוא אתר טיפים של לקוחות, איפה אפשר – תסלחו לי – למצוא נשים בהריון שמסתבר שיש להן שוק, איפה אפשר למצוא גמדות, איפה אפשר למצוא מישהו שאפשר להטיל את הנוזל על פניה ודברים כאלה. יש אתר לתיירים שבאים לכאן. יש מה לעשות באינטרנט ואנחנו יכולים להביא בפניכם המלצות לגבי הליכים של סינון, שלא לדבר על הנגישות לשם, כולל של הילדים שיושבים בבית כאשר ההורים חושבים שהם לומדים למבחן במתמטיקה, אבל הם נכנסים ומגיעים לנשים שעוסקות בזנות וזה גם משהו שצריך לטפל בו. דליה דורנר: התלונה שלך מונחת אצלי והשארתי אותה בשל הדיון כאן כי בדרך כלל אנחנו עונים מיד, אבל היה קשה להעביר אותה במסלול בתי הדין האתיים. אני לא מטפלת בזה אלא זה עובר ליועץ המשפטי שלנו ולא הייתי בטוחה שהעניין יסתיים. עדית שמש-הראל: זה כבר עבר. דליה דורנר: כנראה הגיע עותק וזה מסלול נפרד. אני חוזרת ואומרת שאני מוכנה לפתוח את זה וגם להזמין אתכם לדיון הזה. תעבירו לי חומר, נקבע דיון, נפתח אותו לתקשורת ואם מישהו מהנוכחים כאן יוכל להציג את העניין ולהשפיע על האנשים האלה, כדי ליצור אווירה, אשמח מאוד. על פי ידיעותיי כשופטת, ברור לי לגמרי שסעיף 205 יש לו חולשה מבנית שבעצם מאשרת פרסומים כאלה. ככל שאני יותר קוראת אותו, אני לא מבינה את זה. קודם כל, מחצי שנה צריך לעשות שלוש שנים כי זאת עבירה חמורה. שנית, צריך להיות כתוב שפרסום אסור כי פרסום הוא סרסרות. אני בהחלט מזמינה את הכנס הזה שגם יעזור להחדיר לעיתונאים ולבעלי העיתון שאני מכירה אותם – אני יושבת אתם, הם חברים שלי, אני רואה אותם – וכאשר ברור לגמרי שהדבר הוא עבירה פלילית, הם לא ייתנו ידם. זה לא עניין של מוסרי. כאשר אומרים להם שמותר להם לפרסם, למעשה בסעיף 205 נותנים להם אישור לפרסם. זה נראה לי חמור מאוד ואני מקווה שחברת הכנסת גלאון תיקח את זה על עצמה ואני חושבת שכאן תזכי לרוב. מישאל חשין: אני אהיה יותר זהיר. לאחרונה יש ביקורת על הרשות השופטת שהיא מתעללת יותר מדיי ברשות המחוקקת. האמת היא שכאשר קראתי את סעיף 205ג(ב), קראתו אותו כמה וכמה פעמים, ואם זה פרסום ייעודי, זה פרסום מותר. הדבר הזה נראה לי מאוד מוזר. כמו שאמרת, אני לא רוצה לפלוש לרשות המחוקקת ואין ספק שצריך לתקן את הדבר, אבל עד שנדבר על המצוין ועל מה שיהיה מחר, בואו נעשה עכשיו והיום. היום יש חוק, יש את "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", ומחר יהיה עוד עיתון חדש שיתחיל לצאת, הדבר הזה הוא פשוט מאוד. וכאשר יש פרסומים שלכל הדעות הם אסורים – הגברת אלוני הראתה לנו את עיתון "ידיעות אחרונות" מהיום, אפשר להביא גם מחר ומחרתיים - יכול להיות שהדבר הזה יוליך את האנשים למשעולים צרים, לסמטאות אפלות, אבל כמובן זאת מלחמה של שוטרים וגנבים, אבל צריך להתחיל במשהו. אם נתחיל עכשיו לחוקק חוק, יעבור זמן, אבל נתחיל כבר היום, נעשה היום. היום החוק מחייב אותי. בעיניי כשופט לשעבר הדבר הזה נראה כל כך מובן מאליו שאינני מבין איך אפשר לחשוב אחרת. היו"ר זהבה גלאון: אני רוצה להודות לכל המשתתפים, לשופטי בית המשפט העליון בדימוס, לכל מי שהציג את המצגות, לאורחים שלנו מהאקדמיה, לאורחים הקבועים. אני חושבת שאני אסכם את הישיבה באימוץ שתי המלצות שנשמעו כאן. ההמלצה הראשונה היא כמובן במסגרת הקיימת, כל עוד החוק הזה קיים – כפי שהציע השופט חשין – הגברת האכיפה, ובמסגרת זאת הוצאת הנחיות חדשות גם של הפרקליטות וגם של השר לביטחון פנים וראש אח"ק להגברת האכיפה. במקביל ובנוסף נקבל את ההמלצה של השופטת דורנר, של חברי חבר הכנסת מיכאלי וחברי כנסת נוספים. אנחנו נבצע כמה וכמה תיקונים בחוק, בסעיף הזה בכלל, נבטל את אותם ארבעת הסייגים. יש כאן המלצה של עורכת הדין קרן רז מהקליניקה למאבק בסחר בנשים באוניברסיטה העברית ויש כאן שורה של המלצות שלא אכנס אליהן כרגע. כאמור, נבטל את אותם סייגים ונחמיר בענישה. יש כאן המלצות נוספות של עורכת-הדין נעמי לבנקרון אולי להתייחס לסעיפים אחרים בחוק. אני לא אפתח את זה כרגע אבל יש שורה של הצעות והצעה מעניינת שנשמעה כאן על ידי עורכת הדין אורלי מוראל בעקבות פסק הדין האחרון ביחס לאינטרנט. העיתונים היומיים, כנראה באמת בעקבות ההחלטה של השופט בארי, מקפידים יותר במה שנקרא הפרסום הקונבנציונאלי של אותן מודעות ומתמקדים יותר במודעות של שיחות ארוטיות, מועדוני חשפנות, "צימרים" להשכרה, ויותר במקומונים. וכפי שאמר רב-פקד כספי הדגש לפרסום המודעות הוא יותר באותן חוברות, באותם כרטיסי ביקור וכל מה שנזכר כאן קודם. אנחנו נרכז את כל הדברים שנשמעו כאן וניקח בחשבון את הדברים שנאמרו כאן על-ידי דוקטור מוטי נייגר, איך פרסומות מעודדות צריכה, דברים שנשמעו כאן על ידי דוקטור נעמה שפי, איך נאבקים מאבק כולל, מתייחסים לצרכנים או לכל מי שצורך את העניין. ניקח את כל הדברים האלה בחשבון ונעשה שינוי בחקיקה. זה רק עוד פן אחד של המאבק הכולל. אמר כאן רב-פקד רענן כספי שבדוח האחרון של מחלקת המדינה – ואנחנו נקיים על כך ישיבה בשבוע הבא – יש התייחסות חיובית, אם אני יכולה לומר את זה כך וגם זאת חצי נחמה, למאבק שעושה מדינת ישראל בסחר בנשים לצורך העיסוק בזנות. היום הדגש או הביקורת הנוקבת יותר היא על סחר בבני אדם, על סחר במהגרי עבודה. לא סיימנו את המאבק וכמו שנאמר קודם תמיד מומצאות שיטות חדשות, מאבק של שוטרים וגנבים, דפוסי הפעולה משתנים, אבל אנחנו נסיים את תיקוני החקיקה בכל מה שקשור לפרסום מודעות מין ואני חושבת שהדבר הבא שנתפנה אליו יהיה באמת הנושא של הלקוחות והטיפול בהן כדי שנסכם את כל שלוש הצלעות האלה במשולש. בנימה זאת, אורחים יקרים, מכובדיי, אני מודה לכם מאוד. הישיבה ננעלה בשעה 12:05